על ידי עכשיו_ככה* » 17 ספטמבר 2012, 18:04
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
כן יקרות, הנה אני כאן...
לא מצליחה להיכנס לדף הזה (ולהרבה דפים אחרים בבאופן), משום מה קופצים סימני שאלה. כעת יש לי הזדמנות להכנס לכאן סוף סוף. אני אצל הורי, והם לקחו זה עתה את המתוקים לבילוי ספורטיבי.
בקיץ אבא של המתוקים התחתן (עם מי שעבדה לצידו במשך שנים, בתחילת -אמצע הקשר בינינו). היתה חתונה גדולה ומפוארת. מאות תמונות גודשות את דף הפייסבוק של האישה החדשה. שלושת מתוקי, פלוס הילד היחיד שלה, הולבשו יפה יפה, וניצבו לצד החתן והכלה בעת הכניסה המלכותית ובמהלך החופה. משפחה מוכנה שכזאת, שמורכבת משני טלאים. משונה כל כך. הילדים נלקחו הביתה לישון די מוקדם, והזוג הטרי המשיך לחגוג בגדול עם קהל רב ושמח.
היה קצת מזוכיסטי מצדי, לעיין בתמונות האלה. חלק ניכר מהקהל היה גם בחתונה שלי ושלו, לפני 15 שנים. לפרקים היה נדמה כאילו החתונה חזרה על עצמה, בנוכחות כל האנשים, רק הכלה נעקרה משם והוחלפה בכלה חדשה (נשית וכריזמטית, יש לציין).
הילדים היו די מבולבלים. מצד אחד הם הושפעו מההתרגשות הגדולה של החתן והכלה והתרגשו בעצמם. זה גם היה עבורם מפגש עם בני הדודים הרבים שלהם, מה שתמיד משמח. מצד שני קיננה בהם אי נוחות לא ברורה. הגדול (10) אמר באותו יום אחה"צ, כאשר היה מתח בבית סביב הניסיון שלי לעמוד בזמנים ולהשכיב את הקטנים (כפי שהתבקשתי, על מנת שיהיו ערניים בחתונה), וכל אחד בתורו - אפילו אני - הזיל דמעות כתוצאה מהמתח, ובכן הגדול אמר שכנראה אלוהים רצה שכולנו נבכה ביום הזה. ואז הוא הוסיף - כולנו חוץ מאבא.
יש עוד דברים שהייתי רוצה לכתוב ביחס לחתונה, אבל לא מרגיש נוח כאן, מטעמים מובנים.
לא קל למצוא בנזוג, קיבינימט. נקודת הפתיחה שלי, גרושה בת 40 עם 3 מתוקים, לא מאוד אטרקטיבית, מן הסתם. ויש מגוון אילוצים, כגון הימים החופשיים (מהילדים) שלי ושלו, אשר צריכים לכל הפחות לא להתנגש חזיתית, או המרחק הגאוגרפי - אף אחד לא רוצה לבלות שעות בכבישים בכל פעם שרוצים להפגש. אחרי שבדיקת הפרטים הטכניים האלה ואחרים עוברת בהצלחה, רק אז יש טעם להתחיל לגשש. מעטים הגברים שלא מרתיעים אותי, שלא לומר דוחים בעיני. ומעטים עוד יותר אלה שמעוררים בי רצון להכיר ולהתקרב. וצריך כמובן שזה יהיה הדדי.
בסיטואציות חברתיות, הרבה פעמים אני מרגישה שנשים שבאות עם בן הזוג שלהן רואות בי איום (אהמממ, אני נראית בשנה האחרונה טוב, בניגוד לשנים שקדמו לה...) <וזה לא שאני שדופה, אגב, אני עסיסית לגמרי!>. ובכן, לעיתים קרובות נשלחים אלי מבטים חשדניים או אפילו שוטמים מצד נשים שחוששות כי אני מתכוונת לפלרטט עם בני הזוג שלהן. זה נורא מביך אותי ומעצבן, מה הן רוצות ממני, אין לי שום כוונה כזאת. מצד שני, לפעמים גברים תפוסים תוקעים בי מבטים ומנסים לפלרטט ולו רק עם העיניים (אולי הם אוהבים לפנטז...), וזה עוד יותר מטריד אותי. שיעזבו אותי בשקט!
לפעמים אני הולכת לאיזה בר/מסעדה. יושבת לבדי, עם ספר או עיתון (מוסף הארץ). סבבא לי לבד, לא משעמם לי, והרבה פעמים סיטואציות חברתיות מעיקות עלי ואני מרגישה יותר נוח ללא מחויבויות לאנשים שיושבים לידי. עם זאת, יש בי אי נוחות כשאני מרגישה לפעמים כאילו בוערת על מצחי תוית - "מחפשת גבר". לא מתאים לי להיות בפוזיציה הזאת. עם הזמן אני מצליחה להיות פחות ופחות במבוכה ויותר ויותר ליהנות. בסך הכל, יש לי וואחאד פריבילגיה. לא מזמן הייתי במקום כזה, ישבתי על הבר ואכלתי לי סלט (עם פטה וקשיו <מטוגן, לכל הרוחות>). פתרתי קאקורו (בן דוד מפותח של סודוקו. זנחתי את הסודוקו לטובתו!). זוגות שישבו סביבי התבוננו בי, בד"כ מתוך הלך הרוח הנשי והגברי שתיארתי מקודם. אני בעיקר התעלמתי מהמבטים, הנשיים כמו גם הגבריים. הצחיק אותי מאוד כשקלטתי פתאום שלא מעט מהאנשים במקום אומרים לעצמם, מה זה, מה היא עושה שם בכזו להיטות? יואו, איך הייתי מת עכשיו גם כן לאיזה תשבץ, במקום לשבת בשתיקה לצד בן/בת זוגי...
בכל אופן, אני מלמדת את עצמי להרגיש בעמדה של כוח, ולא בעמדת חולשה. אני חפשיה, ויכולה לבחור לעצמי גבר, וזה מסעיר ומסקרן, במקום: כמה עצוב להיות לבד, והאם אזדקן לבד, ומי ירצה אותי...
המתוקים שלי עודם מקסימים. יש פה ושם בעיות, כמובן. נקרא לזה אתגרים. אבל אני חושבת שאני משדרת להם יציבות וחוזק, ומעניקה להם הרבה אהבה.
יש לי משימה כמעט בלתי אפשרית: להגיש את התזה עד סוף דצמבר. אם לא אעשה זאת, לימודי התואר השני שלי ילכו פייפן. זאת החובה האחרונה שנותרה. זה קשה לי מאוד. כולי תקווה כי אעמוד בזה.
חיבוקים לוותיקות הדף (וקודמו) ולנשים היקרות שמזדהות...
מקווה שאוכל להיכנס שוב בקרוב.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
כן יקרות, הנה אני כאן...
לא מצליחה להיכנס לדף הזה (ולהרבה דפים אחרים בבאופן), משום מה קופצים סימני שאלה. כעת יש לי הזדמנות להכנס לכאן סוף סוף. אני אצל הורי, והם לקחו זה עתה את המתוקים לבילוי ספורטיבי.
בקיץ אבא של המתוקים התחתן (עם מי שעבדה לצידו במשך שנים, בתחילת -אמצע הקשר בינינו). היתה חתונה גדולה ומפוארת. מאות תמונות גודשות את דף הפייסבוק של האישה החדשה. שלושת מתוקי, פלוס הילד היחיד שלה, הולבשו יפה יפה, וניצבו לצד החתן והכלה בעת הכניסה המלכותית ובמהלך החופה. משפחה מוכנה שכזאת, שמורכבת משני טלאים. משונה כל כך. הילדים נלקחו הביתה לישון די מוקדם, והזוג הטרי המשיך לחגוג בגדול עם קהל רב ושמח.
היה קצת מזוכיסטי מצדי, לעיין בתמונות האלה. חלק ניכר מהקהל היה גם בחתונה שלי ושלו, לפני 15 שנים. לפרקים היה נדמה כאילו החתונה חזרה על עצמה, בנוכחות כל האנשים, רק הכלה נעקרה משם והוחלפה בכלה חדשה (נשית וכריזמטית, יש לציין).
הילדים היו די מבולבלים. מצד אחד הם הושפעו מההתרגשות הגדולה של החתן והכלה והתרגשו בעצמם. זה גם היה עבורם מפגש עם בני הדודים הרבים שלהם, מה שתמיד משמח. מצד שני קיננה בהם אי נוחות לא ברורה. הגדול (10) אמר באותו יום אחה"צ, כאשר היה מתח בבית סביב הניסיון שלי לעמוד בזמנים ולהשכיב את הקטנים (כפי שהתבקשתי, על מנת שיהיו ערניים בחתונה), וכל אחד בתורו - אפילו אני - הזיל דמעות כתוצאה מהמתח, ובכן הגדול אמר שכנראה אלוהים רצה שכולנו נבכה ביום הזה. ואז הוא הוסיף - כולנו חוץ מאבא.
יש עוד דברים שהייתי רוצה לכתוב ביחס לחתונה, אבל לא מרגיש נוח כאן, מטעמים מובנים.
לא קל למצוא בנזוג, קיבינימט. נקודת הפתיחה שלי, גרושה בת 40 עם 3 מתוקים, לא מאוד אטרקטיבית, מן הסתם. ויש מגוון אילוצים, כגון הימים החופשיים (מהילדים) שלי ושלו, אשר צריכים לכל הפחות לא להתנגש חזיתית, או המרחק הגאוגרפי - אף אחד לא רוצה לבלות שעות בכבישים בכל פעם שרוצים להפגש. אחרי שבדיקת הפרטים הטכניים האלה ואחרים עוברת בהצלחה, רק אז יש טעם להתחיל לגשש. מעטים הגברים שלא מרתיעים אותי, שלא לומר דוחים בעיני. ומעטים עוד יותר אלה שמעוררים בי רצון להכיר ולהתקרב. וצריך כמובן שזה יהיה הדדי.
בסיטואציות חברתיות, הרבה פעמים אני מרגישה שנשים שבאות עם בן הזוג שלהן רואות בי איום (אהמממ, אני נראית בשנה האחרונה טוב, בניגוד לשנים שקדמו לה...) <וזה לא שאני שדופה, אגב, אני עסיסית לגמרי!>. ובכן, לעיתים קרובות נשלחים אלי מבטים חשדניים או אפילו שוטמים מצד נשים שחוששות כי אני מתכוונת לפלרטט עם בני הזוג שלהן. זה נורא מביך אותי ומעצבן, מה הן רוצות ממני, אין לי שום כוונה כזאת. מצד שני, לפעמים גברים תפוסים תוקעים בי מבטים ומנסים לפלרטט ולו רק עם העיניים (אולי הם אוהבים לפנטז...), וזה עוד יותר מטריד אותי. שיעזבו אותי בשקט!
לפעמים אני הולכת לאיזה בר/מסעדה. יושבת לבדי, עם ספר או עיתון (מוסף הארץ). סבבא לי לבד, לא משעמם לי, והרבה פעמים סיטואציות חברתיות מעיקות עלי ואני מרגישה יותר נוח ללא מחויבויות לאנשים שיושבים לידי. עם זאת, יש בי אי נוחות כשאני מרגישה לפעמים כאילו בוערת על מצחי תוית - "מחפשת גבר". לא מתאים לי להיות בפוזיציה הזאת. עם הזמן אני מצליחה להיות פחות ופחות במבוכה ויותר ויותר ליהנות. בסך הכל, יש לי וואחאד פריבילגיה. לא מזמן הייתי במקום כזה, ישבתי על הבר ואכלתי לי סלט (עם פטה וקשיו <מטוגן, לכל הרוחות>). פתרתי קאקורו (בן דוד מפותח של סודוקו. זנחתי את הסודוקו לטובתו!). זוגות שישבו סביבי התבוננו בי, בד"כ מתוך הלך הרוח הנשי והגברי שתיארתי מקודם. אני בעיקר התעלמתי מהמבטים, הנשיים כמו גם הגבריים. הצחיק אותי מאוד כשקלטתי פתאום שלא מעט מהאנשים במקום אומרים לעצמם, מה זה, מה היא עושה שם בכזו להיטות? יואו, איך הייתי מת עכשיו גם כן לאיזה תשבץ, במקום לשבת בשתיקה לצד בן/בת זוגי...
בכל אופן, אני מלמדת את עצמי להרגיש בעמדה של כוח, ולא בעמדת חולשה. אני חפשיה, ויכולה לבחור לעצמי גבר, וזה מסעיר ומסקרן, במקום: כמה עצוב להיות לבד, והאם אזדקן לבד, ומי ירצה אותי...
המתוקים שלי עודם מקסימים. יש פה ושם בעיות, כמובן. נקרא לזה אתגרים. אבל אני חושבת שאני משדרת להם יציבות וחוזק, ומעניקה להם הרבה אהבה.
יש לי משימה כמעט בלתי אפשרית: להגיש את התזה עד סוף דצמבר. אם לא אעשה זאת, לימודי התואר השני שלי ילכו פייפן. זאת החובה האחרונה שנותרה. זה קשה לי מאוד. כולי תקווה כי אעמוד בזה.
חיבוקים לוותיקות הדף (וקודמו) ולנשים היקרות שמזדהות...
מקווה שאוכל להיכנס שוב בקרוב.