על ידי אליאור_וירון* » 01 מאי 2003, 15:48
כבר המון זמן שרציתי לכתוב את סיפור הלידה שלי. כבר עשרה חודשים שהוא נצור בתוכי, חקוק בעורי, ועושה לי פרפרים קטנים בלב כל פעם שאני נזכרת... כנראה שמפחדת קצת שיאבד לי בין שורות המילים, או פשוט אין מילים שאוכל לתאר בהן את מה שהיה בחדר הקטן הזה בקצה המסדרון באותו היום. והנה נתתן לי הזדמנות מופלאה לכתוב בשבילכן, וכנראה גם בשבילי, אז הנה הסיפור:
אני טיפוס שעושה הכל ברגע האחרון.
רוב ההריון לא חשבתי הרבה על הלידה. אמרתי לעצמי שההריון ומה שבא אחריו זה מה שחשוב באמת. הלידה היא רק כמה שעות(כך חשבתי), לא צריך לעשות מזה כזה סיפור. כן היה לי חשוב ללדת במקום שבו אוכל להיות עם התינוק בכל זמן השהייה בבית החולים. אני כל ההריון הרגשתי שהכי נכון יהיה ללדת בבית, אבל ירון הטיל וטו כבר בהתחלה, וגם לא היה לי בית שממש הרגשתי בו טוב- אז ויתרתי על החלום.
בשבוע 32 שוכנעתי ע"י מדריכת היוגה להריון שלי שכדאי שנעשה קורס הכנה, אם לא בשביל הלידה, אז בשביל החוויה המשותפת, וכך התחלנו קורס הכנה ב"דרך-אם". כמובן שאיחרנו כבר במפגש הראשון, אחרי שהתלבטנו אם בכלל ללכת. אבל מאותו ערב משהו השתנה. הבנו שמשהו גדול עומד לקרות לנו, התחלנו להבין את גודל המאורע, את חשיבות הלידה, הבנו שצריך להתכונן, להתכוון. למדנו שם המון, ואין ספק שהגענו מוכנים ללידה טבעית המון גם בגללם.
הבנו שיש חשיבות ללידה טבעית גם לתינוק, ושאפשר למנוע הרבה סיבוכים. זו הייתה סיבה מספיק טובה בשביל להתאמץ ללידה טבעית, ולא רק לקוות שתהיה.
תאריך הלידה המשוער שלי חל בדיוק במפגש האחרון של קורס ההכנה. כולנו היינו בטוחים שבלילה אני נוסעת לבית החולים, לאחר שאפילו המדריכה הסתכלה על הפנים שלי ואמרה שאני ממש מבושלת ומוכנה. אני חייבת להגיד שקמתי בבקר ממש מאוכזבת. הייתי בטוחה שאני אלד בדיוק בתאריך המשוער, אולי יום אחריו, אבל בטוח לא יותר...וככה חלפו להם הימים. כל לילה הלכתי לישון בתקווה שהלילה זה יקרה (כי הרי ברור שיולדים בלילה) וכל בקר קמתי בוכייה ומאוכזבת, שמנה וכואבת. עבר שבוע אחרי התאריך המיוחל. עברו גם שבועיים. עשינו הכל: שמן קיק, כדורים הומופאטיים, ריצות, מדרגות, סקס, מדיטציה בים, תפילות. ה-כ-ל. והוא לא רוצה לצאת.
בשבוע 42 הלכתי לבדיקה בלניאדו. הייתה כבר פתיחה של 3 אצבעות. הרופא רצה להכניס אותי ללידה. לבקוע את המים וללדת. אני הייתי בשוק. לא הבאתי אפילו תיק. בהתיעצות עצמית ועם ירון החלטנו לחתום על טופס ולהשתחרר. קיווינו שנחזור עוד באותו הלילה (כמובן) עם צירים. באותו הערב התחילו צירונים קטנים. כולנו היינו בטוחים שזהו. זה מתחיל. קראנו לאמא שלי, הקפצנו את הדולה, אכלנו ארוחת ערב מושקעת, מדדנו, ושמחנו שאומנם הצירים קבועים, אך הם בכלל לא כואבים יותר מידי. חשבנו שאני מאותן בנות מזל שיולדות בלי כאבים. יצאנו ללניאדו ובדרך נתקענו בפקק. צחקנו שאני עוד אלד באוטו. בלניאדו בדקה אותי רופאה, ומיד קבעה: "את בכלל לא בלידה" פתיחה של 1.5 אצבעות. לכי הביתה. יצאתי מהמיון דומעת, להודיע לכל הפמליה (שישבה בחוץ עם תיקים, שקיות אוכל, כדור ענק ומצב רוח טוב) שהולכים הביתה, וסליחה שהטרחתי אותכם. אוף- עוד פעם צריך לעשות סקס...
האמת שזה כבר לא הצחיק אותי בכלל. כבר הייתי כל כך מרוטת עצבים ועייפה. לא האמנתי שאני יעבור לידה טבעית. נשארתי בלי כוח...
בחמש בבוקר התעוררתי עם דימום. טסנו לבית החולים. אני ממררת בבכי וירון מבוהל. לקחו מאתנו את תוכנית הלידה שהכנו מבעוד מועד, והכניסו אותנו לחדר הלידה. הכל בסדר. אנחנו בחדר לידה. הדולה מגיעה. אמא שלי באה. זהו. היום אני יולדת. עברנו משמרת אחת בכייף. עברנו משמרת שנייה. פה ושם מוניטור, פה ושם איזה רופא ממליץ לעשות סטריפינג. אני כבר מוכנה, אבל בן-זוגי רוצה עוד קצת לנסות לבד. הולכים לטיול בים. עושים לי רפלקסולוגיה. כבר לא נעים לי, כולם מקרקרים סביבי, מחכים שאני אלד, ועוד אין אפילו צירים סדירים.
מאשפזים אותי ללילה. שוב עבר היום ולא ילדתי. אין סיכוי שאני ילד לידה טבעית כבר. כל הלילה אני מנסה לברר עם עצמי מה עוצר אותי, אותו. מדברת אליו, ולא מפסיקה לעסות את הפטמות. סוף סוף ישנה לילה שלם בלי הפרעות. בבוקר הולכת לאכול עם כל היולדות . כולן מדדות ויושבות בצד הכיסא, ומספרות איזה כאבים, וכמה תפרים. אני מחליטה שאני הולכת לעשות הכל כדי ללדת טבעי. חוזרת לחדר ומעסה במרץ. באים לעשות לי מוניטור. הרופא אומר שיש צירים קטנים- ואני כבר הרבה אחרי התאריך, לא שואלים אותי ומכניסים עכשיו לחדר לידה. הפיטוצין מונח ליד המיטה. אני קוראת למלווים שלי שיבואו עכשיו. אנחנו מבקשים יפה יפה עוד שעה אחת בבקשה, לנסות לבד. אני על הציצי, הדולה על כפות הרגליים, ואישי המדהים מדבר אל תינוקי בבטן.
ואז קרה הנס המיוחל, והתחילו הצירים מעצמם. חזקים, טובים וכל כך כואבים. לא ידעתי מה לעשות עם הכאב הזה. השתגעתי. צרחתי. לא רציתי שיגעו בי.
ואז אמא שלי הגיעה.
אמא שלי כבר עברה 9! לידות בעצמה. היא אמרה לי: "הראש שלך לא כאן" "הגוף שלך יולד, אבל את במקום אחר",ועפתי משם. שטתי על עננים, שחיתי במים, הייתי בטראנס, ואמא שלי שרה: "פיתחו את השער..." וילדתי. בכריעה(בלי חתך ובלי אפידוראל) הודות למיילדת המדהימה שנשארה הרבה אחרי המשמרת שלה בשביל להוציא אותו בדרך שלו ושלי. 4 שעות של מעגל מסביבי, של אנשים אהובים שתומכים ועוזרים, של שירים, של מגע, של הרבה רסקיו רמדי (עם כל ציר). מעגל שהלך והתרחב עד שראיתי בחזיוני את כל נשות העולם, תומכות ומחבקות אותי, מהאמא הפרטית שלי, וכל צוות חדר הלידה, כל האחיות שלי, הדודות, החברות, הסבתות הקדומות ונשות כל העולמות- שיודעות את רזי הלידה ומברכות ועוזרת לי לעבור את הלידה בעוצמה שלא חוויתי כמותה. אז תודה לכולכן...
יצא לנו תינוקי מתוק להפליא ב-18.06 בשעה 15:15(הוא לא שמע על זה שנולדים בלילה) באהבה.
כבר המון זמן שרציתי לכתוב את סיפור הלידה שלי. כבר עשרה חודשים שהוא נצור בתוכי, חקוק בעורי, ועושה לי פרפרים קטנים בלב כל פעם שאני נזכרת... כנראה שמפחדת קצת שיאבד לי בין שורות המילים, או פשוט אין מילים שאוכל לתאר בהן את מה שהיה בחדר הקטן הזה בקצה המסדרון באותו היום. והנה נתתן לי הזדמנות מופלאה לכתוב בשבילכן, וכנראה גם בשבילי, אז הנה הסיפור:
אני טיפוס שעושה הכל ברגע האחרון.
רוב ההריון לא חשבתי הרבה על הלידה. אמרתי לעצמי שההריון ומה שבא אחריו זה מה שחשוב באמת. הלידה היא רק כמה שעות(כך חשבתי), לא צריך לעשות מזה כזה סיפור. כן היה לי חשוב ללדת במקום שבו אוכל להיות עם התינוק בכל זמן השהייה בבית החולים. אני כל ההריון הרגשתי שהכי נכון יהיה ללדת בבית, אבל ירון הטיל וטו כבר בהתחלה, וגם לא היה לי בית שממש הרגשתי בו טוב- אז ויתרתי על החלום.
בשבוע 32 שוכנעתי ע"י מדריכת היוגה להריון שלי שכדאי שנעשה קורס הכנה, אם לא בשביל הלידה, אז בשביל החוויה המשותפת, וכך התחלנו קורס הכנה ב"דרך-אם". כמובן שאיחרנו כבר במפגש הראשון, אחרי שהתלבטנו אם בכלל ללכת. אבל מאותו ערב משהו השתנה. הבנו שמשהו גדול עומד לקרות לנו, התחלנו להבין את גודל המאורע, את חשיבות הלידה, הבנו שצריך להתכונן, להתכוון. למדנו שם המון, ואין ספק שהגענו מוכנים ללידה טבעית המון גם בגללם.
הבנו שיש חשיבות ללידה טבעית גם לתינוק, ושאפשר למנוע הרבה סיבוכים. זו הייתה סיבה מספיק טובה בשביל להתאמץ ללידה טבעית, ולא רק לקוות שתהיה.
תאריך הלידה המשוער שלי חל בדיוק במפגש האחרון של קורס ההכנה. כולנו היינו בטוחים שבלילה אני נוסעת לבית החולים, לאחר שאפילו המדריכה הסתכלה על הפנים שלי ואמרה שאני ממש מבושלת ומוכנה. אני חייבת להגיד שקמתי בבקר ממש מאוכזבת. הייתי בטוחה שאני אלד בדיוק בתאריך המשוער, אולי יום אחריו, אבל בטוח לא יותר...וככה חלפו להם הימים. כל לילה הלכתי לישון בתקווה שהלילה זה יקרה (כי הרי ברור שיולדים בלילה) וכל בקר קמתי בוכייה ומאוכזבת, שמנה וכואבת. עבר שבוע אחרי התאריך המיוחל. עברו גם שבועיים. עשינו הכל: שמן קיק, כדורים הומופאטיים, ריצות, מדרגות, סקס, מדיטציה בים, תפילות. ה-כ-ל. והוא לא רוצה לצאת.
בשבוע 42 הלכתי לבדיקה בלניאדו. הייתה כבר פתיחה של 3 אצבעות. הרופא רצה להכניס אותי ללידה. לבקוע את המים וללדת. אני הייתי בשוק. לא הבאתי אפילו תיק. בהתיעצות עצמית ועם ירון החלטנו לחתום על טופס ולהשתחרר. קיווינו שנחזור עוד באותו הלילה (כמובן) עם צירים. באותו הערב התחילו צירונים קטנים. כולנו היינו בטוחים שזהו. זה מתחיל. קראנו לאמא שלי, הקפצנו את הדולה, אכלנו ארוחת ערב מושקעת, מדדנו, ושמחנו שאומנם הצירים קבועים, אך הם בכלל לא כואבים יותר מידי. חשבנו שאני מאותן בנות מזל שיולדות בלי כאבים. יצאנו ללניאדו ובדרך נתקענו בפקק. צחקנו שאני עוד אלד באוטו. בלניאדו בדקה אותי רופאה, ומיד קבעה: "את בכלל לא בלידה" פתיחה של 1.5 אצבעות. לכי הביתה. יצאתי מהמיון דומעת, להודיע לכל הפמליה (שישבה בחוץ עם תיקים, שקיות אוכל, כדור ענק ומצב רוח טוב) שהולכים הביתה, וסליחה שהטרחתי אותכם. אוף- עוד פעם צריך לעשות סקס...
האמת שזה כבר לא הצחיק אותי בכלל. כבר הייתי כל כך מרוטת עצבים ועייפה. לא האמנתי שאני יעבור לידה טבעית. נשארתי בלי כוח...
בחמש בבוקר התעוררתי עם דימום. טסנו לבית החולים. אני ממררת בבכי וירון מבוהל. לקחו מאתנו את תוכנית הלידה שהכנו מבעוד מועד, והכניסו אותנו לחדר הלידה. הכל בסדר. אנחנו בחדר לידה. הדולה מגיעה. אמא שלי באה. זהו. היום אני יולדת. עברנו משמרת אחת בכייף. עברנו משמרת שנייה. פה ושם מוניטור, פה ושם איזה רופא ממליץ לעשות סטריפינג. אני כבר מוכנה, אבל בן-זוגי רוצה עוד קצת לנסות לבד. הולכים לטיול בים. עושים לי רפלקסולוגיה. כבר לא נעים לי, כולם מקרקרים סביבי, מחכים שאני אלד, ועוד אין אפילו צירים סדירים.
מאשפזים אותי ללילה. שוב עבר היום ולא ילדתי. אין סיכוי שאני ילד לידה טבעית כבר. כל הלילה אני מנסה לברר עם עצמי מה עוצר אותי, אותו. מדברת אליו, ולא מפסיקה לעסות את הפטמות. סוף סוף ישנה לילה שלם בלי הפרעות. בבוקר הולכת לאכול עם כל היולדות . כולן מדדות ויושבות בצד הכיסא, ומספרות איזה כאבים, וכמה תפרים. אני מחליטה שאני הולכת לעשות הכל כדי ללדת טבעי. חוזרת לחדר ומעסה במרץ. באים לעשות לי מוניטור. הרופא אומר שיש צירים קטנים- ואני כבר הרבה אחרי התאריך, לא שואלים אותי ומכניסים עכשיו לחדר לידה. הפיטוצין מונח ליד המיטה. אני קוראת למלווים שלי שיבואו עכשיו. אנחנו מבקשים יפה יפה עוד שעה אחת בבקשה, לנסות לבד. אני על הציצי, הדולה על כפות הרגליים, ואישי המדהים מדבר אל תינוקי בבטן.
ואז קרה הנס המיוחל, והתחילו הצירים מעצמם. חזקים, טובים וכל כך כואבים. לא ידעתי מה לעשות עם הכאב הזה. השתגעתי. צרחתי. לא רציתי שיגעו בי.
ואז אמא שלי הגיעה.
אמא שלי כבר עברה 9! לידות בעצמה. היא אמרה לי: "הראש שלך לא כאן" "הגוף שלך יולד, אבל את במקום אחר",ועפתי משם. שטתי על עננים, שחיתי במים, הייתי בטראנס, ואמא שלי שרה: "פיתחו את השער..." וילדתי. בכריעה(בלי חתך ובלי אפידוראל) הודות למיילדת המדהימה שנשארה הרבה אחרי המשמרת שלה בשביל להוציא אותו בדרך שלו ושלי. 4 שעות של מעגל מסביבי, של אנשים אהובים שתומכים ועוזרים, של שירים, של מגע, של הרבה רסקיו רמדי (עם כל ציר). מעגל שהלך והתרחב עד שראיתי בחזיוני את כל נשות העולם, תומכות ומחבקות אותי, מהאמא הפרטית שלי, וכל צוות חדר הלידה, כל האחיות שלי, הדודות, החברות, הסבתות הקדומות ונשות כל העולמות- שיודעות את רזי הלידה ומברכות ועוזרת לי לעבור את הלידה בעוצמה שלא חוויתי כמותה. אז תודה לכולכן...
יצא לנו תינוקי מתוק להפליא ב-18.06 בשעה 15:15(הוא לא שמע על זה שנולדים בלילה) באהבה.