היי אמא של שי,
מאוד אהבתי את שם הדף. כי איזו אכילה איננה רגשית? בנוסף להיותה פיזית?
אוכל זה רגש, או מאוד קרוב לזה.
אני אספר על עצמי, בלי מוסר השכל ובלי מסקנות. טוב, המסקנות הן בגוף הסרט, אבל הן נבדקו רק עלי.
היו לי התקפי זלילה כילדה, הייתי מתמקדת בעיקר בסוכריות טופי, מסטיקים, עדשים. הכי מתוק, הכי מרוכז. גם שוקולד, אבל פחות.
(בחורה מוזרה. פעם אחות של חברה שלי פתחה עלי עין נדהמת כשאמרתי לה שאני לא אוהבת דובדבנים. אז כדי להרגיע אותה אמרתי: "זה בסדר, גם שוקולד אני לא אוהבת". והיא אמרה: "ידעתי!! ידעתי!!" איכשהו יש קשר בין הדברים).
ובסוף התיכון פתאום התנערתי, והבנתי עד כמה הדברים האלה הם תחליף, תחליף לאהבה, לסיפוק, לחיים אמיתיים, לעשייה אמיתית. זו היתה ראשית הגמילה שלי.
(קריאה מומלצת:
יונת שרון,
פילים לבנים ותרבות הצריכה
מה שהיה מעניין, זה שאיכשהו הצלחתי לפתח רגישות למתוק, הבנה פיזיולוגית (תחושה פיזית בלתי-אמצעית) לכך
שהמתוק הוא מתוק מדי. זה מאוד עזר לי, התחושה שמישהו בבית החרושת שפך המון הרבה יותר מדי סוכר על הממתקים, בלי שום רלוונטיות לטעם הטוב. ולמה שנחוץ לי, גם פיזית אבל בעיקר רגשית.
אחר כך באמת מצאתי את הממתקים הטובים: קורנפלקס רגיל של תלמה (הוא מתקתק ומרווה אותי רגשית), קורנפלקס קלוגס בלי חלב (רק למצבים מאוד מאוד מסוימים), בוטנים מצופים, שקדים, וממש לאחרונה התחלתי לאכול תמרים.
במקביל - התחלתי לחיות. יצאתי מהבית, בחרתי מקצוע שאני אוהבת ומצאתי סוף סוף אנשים טובים שיהיו חברים שלי, במקום כל מיני ידידים-נצלנים שלא היו באמת לטובתי, ולא העריכו אותי כערכי.
אני חושבת שמה שמכשיל אותנו זה הנורמה התרבותית המזעזעת בקשר לתזונה, שמבדילה בין "אוכל טוב" (עוגות וכל השאר) ל"אוכל בריא" (סגפני, רזה, ירוק, חורק בשיניים, אבל מה לעשות... צריך!!). אני שונאת את הדיכוטומיה הזאת. בשבילי "אוכל טוב" חייב להכיל בתוכו גם את הטעים והמרווה, וגם את הבריא והעשיר והמלא חומרים מזינים. אחרת הוא פשוט לא מספיק טוב...
אחת הדרכים שלי לא להיכנע לנורמה הזאת, זה (אחרי שויתרתי על סוכריות הטופי), כשאני עושה שינוי באכילה שלי אני תמיד מתמקדת במה שאני צריכה להוסיף, ולא במה שאני צריכה להוריד. זה עקרון ברזל.
אז השאלות שלי הן כאלה: האם אני נותנת לגוף את כל מה שהוא זקוק לו? אופס, לא כל כך. אז באמת הגיע הזמן ליותר סלט חסה. עם בצל ירוק וגבינה מלוחה משובחת ואגוזים. ופטריות (חומצה פולית). או לתפוזים טריים. או מה שזה לא יהיה.
אני מזכירה לעצמי שהרבה פעמים הרעב הזה למתוק נובע לא רק מצרכים רגשיים אמיתיים (כבודם במקומם מונח ואוי לי אם אזלזל בהם) אלא גם מחסך תזונתי אמיתי - בוויטמינים. או במשהו אחר.
זה מתקשר לי למה שכתבת בהתחלה:
לא טוב לי עם עצמי, קשה לי לקבל את החולשה שלי , את איבוד השליטה ואת ההרגשה הפיזית הנלווית לאכילה: חולשה עייפות ועצבות לפעמים גם אכזבה וכעס.
חמודה, הגוף והנפש אומרים לך משהו. את מנסה לתת להם את מה שהם צריכים - לא בדיוק בדרך הנכונה כרגע, אכן, אבל בדרך הכי קרובה לזה שיש לך ברגע זה. איך אפשר לכעוס? לכעוס על הגוף שלך שהוא זקוק ליותר ברזל או ויטמין C? לכעוס עלייך שעוד לא למדת לקרוא את הצורך בדייקנות מילימטרית ולהיענות לו תוך שעה? תני לעצמך זמן ללמידה, להקשבה. לזיהוי. לניסיון שבא עם הטעויות.
אם לא הייתי מרשה לעצמי להתפטם בסוכריות עד גועל נפש ותחושת בחילה אמיתית - מתי הייתי מגלה שזה לא מביא לי אושר? אולי הייתי אמורה להאמין (מכלי שלישי) לעצות-דיאטטיות-בעיתונים שאמרו שאני לא צריכה את זה? האם יש סיכוי שזה היה משכנע אותי באותה מידה? אותי, ששונאת שמישהו יפזול לי לעבר הצלחת, הס מלזהכיר יעיר לי משהו על מה שאני אוכלת?
אני בדעה שאם בכלל רוצים לעשות שינוי תזונתי, קודם כל מוסיפים לתפריט את כל מה שחסר לגוף (וחסר לו -
תזונה ללידת תינוק בריא עזר לי להבין עד כמה). ואני באמת מאמינה שאחרי שמוסיפים את מה שהיה חסר - התשוקה למיותר תפחת מאליה בצורה משמעותית, גם אם לא תיעלם כליל. כי הגוף מרגיש רווי יותר ומטופל יותר. וגם הנפש.
עוד "קפיצת גדילה" שלי מתרחשת בימים אלה ממש, עם המעבר ההדרגתי לירקות אורגניים. אוי, אוי, אוי, איזה הבדל שזה עושה.
יום אחד היו לנו אורחים והגשתי עוגה קנויה, רולדה עם קרם באמצע. היה טעים ומתוק והייתי רעבה למתוק.
למחרת, אחרי פרוסה מהעוגה הזאת ניגשתי משום מה למקרר ושלפתי עגבניה. אורגנית. ואכלתי. ונדהמתי - היא היתה יותר מתוקה מהעוגה. יותר מרווה. יותר טעימה. יותר מה שהייתי זקוקה לו. פיזית ורגשית. ועגבניה "רגילה" בחיים לא היתה עושה לי את זה - דלוחה, יבשה, "נו, טוב, אז צריך לאכול ירקות". איזה הבדל תהומי (כן, יש חודש בשנה בו אפשר להשיג בשוק עגבניות מהבקעה, צרות וארוכות ומתוקות יחסית. אבל אפילו הן לא השתוו לזה).
וספר שהוא בעיני מומלץ בחום רב רב רב רב, קראתי אותו יותר מעשר פעמים, כשהייתי קזקוקה למשהו ולא ידעתי למה - "המזון כמשל" של מאשה מטיס-שריד. כל כולו מדבר על הצד הרגשי והאישי של האוכל. ואיזו אמפתיה יש בו, ואיזו אנושיות. אחד הספרים היותר חשובים שקראתי בחיי (אגב כרסום ממתקים, כמובן
אבל למה להיות קטנוניים. ככה זה בחיים).
אני לא מתאפקת מלהוסיף טיפ טכני: לשטוף את כל הירקות והפירות כשקונים אותם, שיהיו זמינים אחר כך לאכילה ישר מהמקרר. מצחיק איך הסעיף השטותי הזניח הזה גרם לי לוותר על ירקות שרציתי, רק כי לא היה לי כוח לשטוף ולנגב. או אפילו להתכופף למדף התחתון במקרר.
וכן. יש ימים שבהם אני מעיפה את כל העקרונות לפח, יחד עם העטיפות הריקות של סוכריות חמאה ושל חבילת עוגיות וצ'יפס בטעם ברביקיו. כי יש את כריסמס, אני בחו"ל, ובודדה, וכל החברים המקומיים נסעו להורים, וכל החברים הישראלים נסעו לישראל, וכל הפעילויות החברתיות יצאו לחופש. אז אוכלים ובוכים, ומחכים שזה ייגמר. בינתיים נהנים מכל ביס. שבוע בשנה - קטן עלי. מותר לי. העולם לא יתמוטט.