באופן טבעי

הנה סוף סוף אני מצליחה לפתוח דף חדש, דף המשך ל בדרך להיות הורים.
כל-כך הרבה דברים קרו שרציתי לכתוב עליהם, אבל למי יש זמן?!

נראה לי שהכותבות הפעילות בדך בדרך להיות הורים עברו כבר את הלידה: תי תי, עגור לבן, ב דרך, גורפרחים, אני...
ואחרי שעברנו כזו דרך ארוכה ביחד, חייבים גם להמשיך ולשתף.
לי בכל אופן יש הרבה יותר אומץ עכשיו לפתוח דף חדש, ויש לי גם רצון וצורך לכתוב ו"לשפוך" את ההתרחשויות.

אני כל הזמן כותבת בנקודות קצרות, כי הנסיך יכול להתעורר בכל רגע.
אז מה היה? לידה שבכלל לא הייתה כפי שרציתי או תכננתי, אבל נשארה בזכרוננו בחוויה מדהימה. שמחים מאוד שבחרנו בלניאדו ושלקחנו מיילדת פרטית - יעל הייתה שם בשבילנו לפני, תוך כדי ואחרי. הצוות היה נפלא, האווירה נעימה, וכמובן שהלכתי הביתה יום אחד לפני מועד השחרור מיועד. החלטתי על דעת עצמי שאני אמורה להשתחרר ביום ראשון, וכשהרופא אמר שאני בעצם יכולה להישאר עד יום שני, כבר רציתי הביתה.

ומה הכי קשה? הכי קשה מהכל זה שהזמן כבר לא בשליטה שלי. אני רוצה לסדר את הבית, לעשות כלים, אולי אפילו לבשל, סתם לתלות כביסה או להוריד כביסה או לקפל את הכביסה... אבל אי-אפשר. ומה עם מקלחת? לפעמים זה מצליח, לפעמים יורש העצר בדיוק מתוערר ורוצה לאכול, ואני לא יכולה לעשות את כל הדברים האלה. וזה מתסכל אותי לשבת בתוך הבלגן. אבל גם עם זה אני לאט לאט לומדת להתמודד.

אבל בעצם עוד יותר קשה זה כשהתינוק בוכה כי רע לו. לקח לנו קצת זמן להבין שמדובר בגזים, וגם אז לא כל-כך מצאנו פתרון. וכואב הלב לשמוע אותו בוכה ולראות את כל הפנים שלו מתכווצות מכאב ומתסכול. כואב הלב גם כשהוא בוכה כשאני מחליפה לו חיתול או מלבישה אותו. אני רוצה שיהיה לו רק טוב.

ההנקה מאוד כייפית, אני נהנית להיות כל-כך קרובה לתינוק ולדעת שאני יכולה לתת מענה לרעב ולצמא שלו. ולפעמים הוא סתם רוצה להיות קרוב. וזה כיף.
אבל לא פשוטה ההנקה. הייתה אצלנו יועצת הנקה (תודה בשמת על ההפניה וגם על שיחת הטלפון המעודדת) והיא מאוד שיפרה את העניינים.
אבל מה, בלי להתפשט כמעט לחלוטין, אני עדיין לא מצליחה להניק, מה שמקשה מאוד על הנקה בציבור (אם כי נהייתי די מיומנת בלהניק באוטו - אנחנו עוצרים בצד וחונים בכל מיני מקומות מוזרים וזה לא מפריע לי בכלל. מי שראה מישהי מניקה היום באוטו על כביש החוף - זאת הייתי אני ).

אוי, כמה מוכר התיאור שלך. מה שהכי אהבתי בתחילת הדרך זה החזרה לדברים הכי בסיסיים: אוכל, שינה, מקלחת. וזהו, שום דבר מעבר לזה. וזה גם מה שהכי שנאתי...
אני חושבת שהלידות נתנו לי מין הזדמנות להתחיל מחדש את החיים: קודם כל הדברים הבסיסיים, אחר כך אפשר להוסיף גם יציאה מהבית, אחרי כמה זמן אפשר להתקדם עוד לפגישות עם חברים, וכן הלאה עד שבסופו של דבר אפשר אפילו ליצור משהו. לאט-לאט, כל פעם מתקדמים רק קצת, כמו תינוק.

הי. גם אני מגיחה לרגע מתוך הערפל הזה שעוטף. יש כל כך הרבה מה לספר. כל כך הרבה מה לחלוק. כל כך הרבה בלבול...
אני מקווה להצליח להשחיל גם כמה מלים הגיוניות מתוך המערבולת הזאת של תחילת הדרך.

אז קודם כל - מזל טוב ענקי לכל האמהות הטריות, וחיבוק עצום. איזה כח יש לנו יחד!

סיפור הלידה שלי עדיין מתעכל לי בראש. בעיקר הבזקים. רגעים קטנים וגדולים. מקווה לשבת ולכתוב אותו בקרוב. בן זוגי כבר ישב וכתב, והבטחתי שלא אקרא עד שאכתוב בעצמי. שלא יתערבבו לנו הזכרונות. היתה לידה מדהימה. חויה כואבת וקסומה ובסופה פלא אמיתי.

קראנו לו נמרוד. ילד האביב שלנו, שנולד ביום השוויון (בדיוק כמו שביקשתי ממנו), יליד היום הראשון בגלגל המזלות - טלה קטן ורך.
אילו שמות הענקתם?
תי תי - שאולי זה שם מקסים!

אוקיי אני חייבת לנסות לכתוב משהו ממה שעבר עליי בשבועיים האחרונים מאז גורית נולדה. ואני עושה זאת באיטיות ביד אחת כמובן...
מעבר לסיפור הלידה הלא פשוט שעברתי (לידה א ר ו כ ה, וואקום, לקחו לי את הילדה מייד להשגחה ולא היה שום בונדינג ושום נעליים אחרי הכל... מזל רק שאבא שלה היה איתה כ ל ה ז מ ן!!) היתה לנו גם הסתגלות לא פשוטה כיוון שההנקה לא הלכה טוב... יצאתי מבי"ח עם פצעים בפטמות וחוות דעת שונות לגבי הסיבה...
שורה תחתונה - דוריס ספרר הנפלאה יעצה לנו להפסיק להניק ולתת לגורית חלב שאוב, ולפטמות זמן להחלים. לדעתה פטמותיי גדולות מדיי לגורית שלי..
בעשרת הימים האחרונים שאבתי כמו מטורפת מסביב לשעון כל שעתיים שלוש. לפעמים זה לקח שעה כל שאיבה. לעיתים פחות תכופות - 20 דקות קצרות ונפלאות. אתמול בערב כבר חשבתי שאני יוצאת מדעתי. זה כל כך טכני - כל כך לא כייף, לא מרגיש, לא כלום. מין מכונת עינויים ממרתפי האינקוויזיציה... ואי הוודאות אם אני אצליח לשאוב כל פעם מספיק חלב לארוחה הבאה של גורית ... אני ממש הרגשתי שזהו... שנגמרים לי הכוחות הנחישות והמוטיבציה...
לפני שעה דוריס היתה אצלי שוב שננסה...
הצלחתי בציץ ימין!!! לא כאב נורא, בהחלט נסבל ונראה מבטיח! ציץ שמאל דורש עוד יום יומיים הסתגלות ואנחנו נשלב בין הנקה לשאיבה ומתן באמצעות מזרק... מן הכלאה שכזו...
אבל הכי כייף היה שדוריס הורתה לי להתפשט, הפשטנו גם את גורית , והנחנו אותה על הבטן שלי תוך שאנחנו מעודדים אותה לזחול לציצי - חוויה מתקנת ללידה ...!
וזה שהיא ינקה! למרות המזרקים והבקבוקים! כזאת מתוקה וגיבורה!
ככה שיש חיוך גדול עכשיו ואנחת רווחה והרבה תקוות שגם ציצי שמאל יצטרף לחגיגה ושנוכל סוףסוף להתחיל לקלוט משהו ממה שעבר עלינו בשבועיים האחרונים...
(אחד הקשיים שנבעו מכל זה, זה שלא נותר לי זמן נפשי / אנרגיות נפשיות להנות ולחוות את תחילתה של ההורות... אבל החוויות המתקנות בוא יבואו! <כתבה בנחישות>)

וואו גורפרחים, מרגש! שתהיה לכם חגיגה עם כל הצדדים!!!!

גורפרחים, כמה מרגש. איזה כיף שאתם בדרך הנכונה. זה יגיע בסוף. את תראי.

יונת, ההגדרה שלך מדויקת ביותר. אני שמחה שמה שעובר עלי זה טבעי ונורמלי. אני מנסה להתרגל אבל זה קשה. אתמול ישבתי עם התינוק הער שעתיים ורק דיברנו ושרנו וראינו קצת טלוויזיה, והצלחתי להישאר רגועה ולא לחשוב על כל הדברים בבית שצריך לעשות - ואפילו נהניתי (מאוד). אבל עד היום בבוקר כבר הספקתי לשכוח את הרוגע ונלחצתי כשראיתי שיש בלגן על השולחן.
טוב, יש לי עוד הרבה זמן להתרגל למצב החדש

ב דרך, אנחנו מעתיקים מכם. תכננו לכתוב ביחד את סיפור הלידה, אבל עכשיו נראה הרבה יותר נחמד לכתוב כל אחד את הגרסה שלו.
איך אתם מסתדרים עם המיטה המדהימה שבניתם לנמרוד?

גורפרחים, גם את התינוק שלנו לקחו מיד אחרי הלידה, אבל באותו רגע כל מה שהיה לנו חשוב הייתה הבריאות שלו. המון דברים בלידה ואחריה לא היו כפי שתכננתי או קיוויתי אבל הייתי מאוד שלמה עם התהליך גם תוך כדי וגם אחרי - לפעמים יש נסיבות שהן מעבר לשליטה שלנו.
אז תנסי לא להיות עצובה או כואבת שלא היה בונדינג מיד אחרי הלידה, העיקר שעכשיו אתם ביחד

גורפרחים - חזקי ואמצי(צי). גם אנחנו גילינו שהנקה זה לא דבר פשוט. וגם אצלנו צד שמאל איחר להצטרף לחגיגה. אבל הדברים מסתדרים, ופעם עוד נשב כולנו סביב למדורה (פארק הירדן?) ונזכר בחיוך איך היה פעם...בהתחלה...

יוחננ ית - המיטה ממלאת תפקידה נאמנה. אמנם לפעמים אנחנו משכיבים אותו בינינו, אבל עכשיו אני מנסה להקפיד על זה שלפחות יתחיל את הלילה "בצד שלו". בכל זאת, התגעגתי לחיבוקים עם אישי בלי חוצץ של בטן ענקית (עכשיו היא עדיין גדולה, אבל לפחות רכה ונעימה...).

תודה גדולה לכל המעודדות @}
אני בדיוק עכשיו אחרי עוד ארוחה שהתחילה בתסכול גדול - היא פשוט מתעצבנת על הפטמה ומעדיפה את המזרק ... - ולפתע השתנה הכל - זיהיתי הזדמנות וניסיתי ו זה הצליח! הכל כל כך פתלתל...

יוחננ ית - אני מתה על זה כשהם סתם ערים ועירניים להם ולומדים ובוחנים את העולם.... (למרות שכשהם ישנים אנו מקבלות קצת זמן לעצמנו...)
דרך אגב, משהו שעלה נדמה לי ב בטיחות במיטה משפחתית - גם אנחנו חששנו בהתחלה לישון איתה עלינו והיא ישנה בצד, לידי כשהיא על הגב... אחרי שקראתי כאן כל כך הרבה המלצות רגועות על שינה ביחד - גוף אל גוף, החלטתי להיות נועזת ולנסות.
מה אומר... אחד הרגעים המאושרים בחיי הם כשטאיו נרדמת לי על החזה/בטן ואני מחבקת אותה ועוצמת עין גם... החיים יפים!

המון דברים בלידה ואחריה לא היו כפי שתכננתי או קיוויתי אבל הייתי מאוד שלמה עם התהליך גם תוך כדי וגם אחרי
יוחננ ית - זה פשוט נפלא... אני מקווה שאחרי שאני אעבד ואעכל את כל שקרה ארגיש ככה גם...

בכל אופן אני כבר נורא סקרנית לקרוא את כל סיפורי הלידה שלכן...

ואי הוודאות אם אני אצליח לשאוב כל פעם מספיק חלב לארוחה הבאה של גורית ...
כשקטיני שלי היתה בת חודש וחצי ועדיין עם צהבת עקשנית וערכים היסטריים המליצו לנו לעשות הפסקת הנקה של 24 שעות. כל פעם שהיא אכלה עם אבא, אני שאבתי. לאורך כל 24 השעות האלה, היא אכלה מהבקבוק את הכמות המדוייקת שאני שאבתי בכל ארוחה.

בני בן 3 חודשים,חמוד מתוק להפליא,אבל לפני כמה ימים מצאתי את עצמי כועס עליו שהוא בוכה,סה"כ אוליי משהו הציק לו,
אולי לא היה לו נוח עלי,או פיפי או קקי הכל יכול להיות ואני במקום להקשיב לו ולעזור כעסתי,ואמרתי שתוק כבר........
גם אני לא הייתי במיטבי ,קצת מקורר עם נזלת וכאב ראש, אבל אין הקלות אני חושב בדיעבד הייתי צריך להיות שם בשבילו.

א ו ף ! ! !
זה פשוט לא הולך!!!
הילדה לא רוצה פטמה של אמא!
גם אחרי כמה פעמים שהצלחתי לחבר אותה לפטמה - לא בקלות זה היה תוך התמרדות שלה - גם אחרי כל זה - היא עדיין מעדיפה לאכול מהמזרק (את הבקבוק היא גם שונאת למדי) ואיכשהו היא די מהר נעלבת שאני בכלל מעיזה להציע לה את הדבר האמיתי! כל כך מהר היא נכנסת לבכי היסטרי וזה קורע לי את הלב!
אתמול היה יום קשה ומורט עצבים ולמרות שכמעט בכל ארוחה היא ינקה - היו כל כך הרבה אנרגיות שליליות ועצבים שזה הלך ונהיה קשה יותר ויותר. דוריס יעצה לי להפסיק לנסות ללילה, להוריד מתחם והיום לנסות שוב בתחילת כל ארוחה בלבד ובעדינות, משמע: תרצה תאכל, לא תרצה - ארוחה רגילה(מזרק + בקבוק). הרעיון הוא להציע תוך הורדת מתחים. גם לתת לה כשהיא ערה ולא בענייני אוכל להכיר שוב מחדש את הציצי שלי סתם במשחק ומגע... אז ניסיתי כבר את זה ארוחה אחת - וכמובן שלא הלך.
אני די מיואשת.
זה כל כך קשה!
קשה לי לראות אותה בוכה ומתעצבנת, קשה לי להיות אופטימית, קשה לי לשאוב מסביב ליממה כבר שבועיים, קשה לי שאין לה שליטה מלאה על כמה ומה היא אוכלת (בניגוד להנקה, כאן יש המלצות ספציפיות שמעצבנות אותי מותירות אותי מבולבלת) וקשה לי עם המתח. אני כל כך אוהבת אותה, כל כך רוצה שיהיה לה טוב וכל כך מתקשה כרגע לספק לה את זה... וכמויות התסכול שהיא חווה סביב כל ארוחה... - זה לא הגיוני שתינוקת בת 16 יום תחווה כל כך הרבה פעמים ביום תסכול ועצבים סביב צורך כל כך בסיסי כמו אוכל!
ה צ י ל ו !!!

גורפרחים -

גורפרחים, זה כל-כך קשה כשיש חלום והוא לא מתגשם, בהריון דמיינת שאת מניקה ועכשיו זה לא מתאפשר. זה מאוד קשה. כשלנו זה לא הלך בכיתי בהיסטריה! אבל קודם כל את חייבת, חייבת להוריד מתחים. כל פעם שנכנסתי ללחץ, זה נהיה עוד יותר קשה, ההנקה הצליחה עוד פחות. כל פעם גיא היה מרגיע אותי ומזכיר לי שהתינוק קולט את המצוקה שלי ואת המתחים שלי.
אז תשימי מוסיקה נעימה, תנשמי עמוק, תחשבי חיובי: הפעם זה יצליח, ותנסי בכיף. זה מאוד קל להגיד את זה מהצד, אבל כמישהי שאמרו לה את זה - מותר לי להגיד את זה גם, לא? (-;
ואם תחליטי שאין לך עוד כוחות ושזה לא הולך, אז מותר לך להפסיק, מותר לך לעבור לבקבוק ולתמ"ל. זה ממש בסדר!

וחוץ מזה, לפעמים זה הולך ולפעמים לא, זה כנראה אצל כולן (או הרוב). וכבר היו פעמים שזה הצליח, אז לא נורא אם לפעמים זה גם לא מצליח.

לכלן מזל טוב והרבה אושר !
לגורפרחים, אולי תנסי להניק תוך כדי אמבטיה משותפת.

גורפרחים
זה נשמע מאוד קשה ומתסכל. תחזיקי מעמד. זה עוד יכול להשתפר. אני בטוחה! כל הכבוד על המאמץ!

(אני בטח ובטח לא מבינה יותר טוב מדוריס בהנקה, אבל אינטואיטיבית, הייתי מנסה לתת שד אחרי שקיבלה קודם קצת במזרק ונרגע מעט הרעב הראשוני. )

תודה לכולכן על המילים החמות. אני שואבת מכן עידוד...
נהר שליט - מצא חן בעיננו הרעיון שלך. ננסה מחר.
טרה רוסה - מה שכתבת עשינו אתמול. ואמנם היא ינקה (נצמדה לפטמה תוך כדי מרד, אך נשארה) אולם מארוחה לארוחה גדלה הדרישה שלה ליותר ויותר אוכל במזרק... בקיצור זה הגיע לידי זה שהיא רק קולטת שאנחנו נכנסות לתנוחה - ומגיע בכי סרבני... ואני לא מוכנה להתעקש לדחוף להפטמה בכוח כשהיא בוכה. ככה שזה די תקוע כל עוד היא עצבנית בנושא (וכנראה כל עוד אני עצבנית בנושא...)
מה שמביא אותי למה שכתבת יוחננ ית - את צודקת. אני צריכה לשנות פאזה ולפתח אופטימיות. אולי גם לעשות קצת דימיון מודרך. ולנסות את מה שנהר כתבה. ובקיצור לנסות ולנסות ולנסות. להמשיך קדימה בנחישות ובנועם. אם יש סיכוי שזה יקרה - זה יקרה בטוב...

(אני מודה לכן על ההקשבה ועל מתן האפשרות לעשות לעצמי סדר במחשבות... @})

גורפרחים, חזקי ואימצי .
לא תמיד, בתקופה הראשונה , ניתן למנוע את הכאב והתסכול - ורק הקבלה שלהם וההסכמה שהם חלק לגיטימי ביצירת הקשר בינכם, תוביל לפריקת המתח , וליצירת יחסים יותר בקלות . ההכרה שגם הבכי הוא נדבך חיובי במכלול יכול ,אולי, לעודד את רוחך....
ולפרקטיקה - בתור אחת שנאבקה קשות , ממש כמוכם, ואפילו יועצות ההנקה כבר הרימו ידיים , רק ברגע שהחלטתי לתת אפילו בקבוק באהבה , רק אז משהו השתחרר, כאילו בני חש שאני לא "רוצה" ממנו כלום , וחזר לינוק הנקה מלאה - קצת אחרי גיל חודש...., סוף הסיפור נחמד , כי הוא ינק עד גיל 3 , ומאז גיל חודש לא ראה בקבוק.
מה שעוד עזר לי בתקופה "ההיא" , הוא להיות ליד מיניקות אחרות , כדי לקלוט את ה"קלות" והרוגע שלהן , קצת כמו השראה...
בכל מקרה , בהצלחה בדרכך . הכי חשובה היא הדרך שבה תתני אוכל , מבחינת האנרגיות ,לבתך , ותמיד כדאי לזכור שזרם "האהבה" החשוב כ"כ , יכול לצאת גם כאשר משתמשים בבקבוק.
בהצלחה רבה רבה , בהכל

גורפרחים יקרה, אל תאמרי נואש, לפעמים, בעיקר אחרי חווית לידה בעייתית לוקח זמן להנקה להתבסס, אבל יש לך חלב ובשפע כך שאת בדרך הנכונה. הילדה שלך בסוף תבין מה זה טוב (ציצי של אמא כמובן) ולא תרצה לעזוב, ואת תשכחי את הקושי של ההתחלה.
מכיוון שגם אני הייתי שם, אני רוצה לחלוק אתך את סיפורי האישי. אולי הוא יתן לך זוית ראיה חדשה. אני מקווה שתוכלי להתחזק ממנו.
אני ילדתי תינוקת בשבוע 32, פגית קטנה במשקל 1600 גר'. כמובן שלא היה מה לדבר על הנקה בשלב הזה.
אבל בזכות הצוות הנפלא של הפגיה, שמכיר בחשיבות ההנקה, וגם בזכות הפנאטיות שלי (לא הייתי מוכנה שידברו איתי על תמ"ל, אפילו לא באופן זמני). בסופו של דבר זה הצליח.
אז זה הלך ככה: שבועיים ראשונים - שאיבה מסביב לשעון, כמויות חלב שמספיקות לשלישיה, כמובן שהיה לי גודש. פג בגודל שלה מקבל אוכל בזונדה (אם לא באינפוזיה) כך שהרוב נזרק לפח. את הקולוסטרום דחפו לה איכשהו אם אני זוכרת נכון אבל זה לא ממש עקרוני.
שבועיים אח"כ, עדיין בפגיה: 2 או 3 הזדמנויות ביום לנסיונות הנקה עם תינוקת קטנטנה וחלשלושה ואחיות לחוצות (בדר"כ). שאר הארוחות בבקבוק.
וכך השתחררנו בגיל כמעט חודש, עם מעט כוח להאכיל ולאכול (אני עוד התאוששתי מניתוח קיסרי). ההוראות מביה"ח היו להניק לפי דרישה אבל לא לפתוח רווח גדול מ-5 שעות, ז"א שאם עברו 5 שעות להעיר ולהאכיל ב"כוח". בשבועיים הבאים אמא שלי גרה אתנו ופעלנו לפי מה שיועצת ההנקה אמרה:
א. ממשיכים לשאוב. ב. את הבקבוק מקבלים מהיידים של סבתא או אבא. כדי שיהיה הבדל ברור לתינוקת מבחינת הריח. מכיוון שהיא קיבלה רק חלב אם היא ידעה מאיפה הוא בא.
בהתחלה ניסנו להתחיל כל ארוחה בהנקה ואם נגמר הכוח הארוחה הסתיימה מהבקבוק. זה לא כ"כ עבד כי היא תמיד עשתה הצגות שהיא עייפה ועברה לבקבוק. אח"כ ניסינו ארוחה כן ארוחה לא. וזה עזר. כשהארוחות התחילו מהבקבוק היא ידעה ש"הנחתי לה" ונתתי לה הפסקה, ובפעם הבאה היה לה יותר כוח. לאט לאט ארוחות הבקבוק הצטמצמו ועברנו להנקה מלאה. אם אני לא טועה היא הייתה אז בת חודשיים (אולי אפילו קצת יותר). כמובן שישנו ביחד אבל היא לא הסכימה לאכול בשכיבה, אני הייתי חייבת להתיישב.
אני תמיד מספרת את הסיפור הזה, ולא בשביל לעשות רגשי אשם! זה בשביל להראות שזה אפשרי! ולא כדאי לוותר. ייתרונות ההנקה עולים לאין שעור על תחליף (שהרי הוא רק תחליף...). כמובן שיש לך יועצת הנקה ואת צריכה לסמוך עליה ואם בסופו של יום תחליטי לוותר, אני מאמינה שתעשי זאת רק כשתחליטי שעשית ככל שביכולתך, ואם עשית כל שביכולתך אזי את האמא הטובה ביותר. אבל את לא צריכה להקשיב לתנינים שאומרים לך לוותר (הם אומרים את זה בגללם ולא בגללך). רק את יודעת כמה קשה לך, ורק את תחליטי מתי עשית מספיק.
אני חייבת לציין גם שאצלי בראש כל הזמן היתה המחשבה: "אני אמא שלך ואני יודעת מה טוב בשבילך ואני לא מתכוונת לוותר לך, נכון זה קשה לשתינו, אבל בסוף זה משתלם" הייתי מאוד שקטה עם ההחלטה שלי ולא התרגשתי מאנשים שאמרו לי שקשה לי.
בנוסף רציתי לשאול כמה שאלות לגבי הרוטינה שלכן - כשאת נותנת לה חלב ממזרק, איפה היא נמצאת?
פעם סייעתי למישהי להחזיר הנקה אחרי כמעט חודשיים שהיא נתנה תמ"ל ואת המזרק נתנו לתינוק/ת רק כשהיא הייתה על הציצ של אמא שלה (מין עבודה בעיינים כזו: "הנה, תראי, החלב בא מ פה " )
תנסי להתייעץ עם דוריס לגבי התנוחה, אולי חוסר שביעות הרצון של התינוקת שלך נובע מזה שפשוט לא כ"כ נוח לה? (יש המון אופציות לא צריך להתקבע על שום דבר) הבנתי שיש לך פטמה גדולה? יכול להיות ששינוי תנוחה יקל על שתיכן. יש פה עוד המון יועצות הנקה בפורום אני בטוחה שהן יכולות לתת עידוד וכוח ואולי גם טיפים. (איפה אתן בנות?)
ועוד עצה (אני שונאת לתת עצות אבל לא מצליחה להמנע מזה), תנסי להשיג עזרה פיזית לפחות לכמה שעות ביום, מישהו שגם יטפל בך. לבסס הנקה בעייתית זה נורא קשה ולעשות את זה כשאת לבד בבית זה עוד יותר קשה, אז אל תתאיישי ואולי יש איזו חברה או אמא שיכולות לבוא לכמה שעות ביום ופשוט להיות אתך, (מעבר לשעות שבהן הבעל בבית). המון ותהיי חזקה!
להמשיך קדימה בנחישות ובנועם זאת הרוח...
מקווה שלא הכבדתי במילותי יותר מדי. לילה טוב

מנדולינה, כתבת כל כך יפה! אני מקווה שזה יעזור לגורפרחים.

הלכנו לקנות בגדים. שום דבר לא מתאים לי: בגדי הריון גדולים עלי, בגדי טרום-הריון קטנים עלי. לא מצאתי שום דבר כי כל המכנסיים הם בגזרה נמוכה (מה זה ההמצאה הזאת?). אבל חוויות מהחנות בהחלט היו:
גיא נשא את התינוק במנשא. ניגשה אליו אשה ושאלה, יש לך תינוק שם בפנים? אין לו אוויר, הוא לא יכול לנשום.
אחר-כך אני החזקתי את התינוק על הידיים. "לא נוח לו" הסבירה לי אחת המוכרות.
בשלב זה נגמרו לי הכוחות וחיפשתי את גיא כדי לבשר לו שהספיק לי ושאני רוצה הביתה. "תיזהרי, יש שם מזגן איפה שאת עומדת" הסבירה לי מוכרת נוספת. "זה בסדר, הוא עמיד" השבתי לה.
טוב, נו... שפע עצות טובות ומועילות

יוחננית,
התינוק עמיד. עכשיו חשוב שגם את תהיי עמידה ...לעצות.

יוחננית, תקראי את מה שכתבה יונת ב-מרחב משלך.

הצחיק אותי זה בסדר הוא עמיד

גם אני פה...
גורפרחים - אני מרגישה שאנחנו ממש תאומות, לצערי הרב, בנושא ההנקה. גם לי יש קשיים, התחיל מהצמדה לא נכונה, הגיע לפצעים קשים ביותר, ודוריס, שהמליצה להתחיל לשאוב ולתת במזרק. לאחר 4 ימי שאיבה, המצב הרבה יותר טוב, ואתמול התחלנו לחזור לציצי. הראל לא ממש רוצה, בהתחלה תופס יופי, אבל אח"כ מתחיל להלחם, מנסה לשחרר ולאחוז מחדש, וזה, בליווי עם פה שאינו פתוח מספיק - לא מתקדם על הצד הטוב, כמובן.
מאוד מתסכל, אם כי אני מוצאת איזושהי נחמה שאני לא היחידה שנתקלת בקשיים הללו.
אתמול דוריס הביעה התפעלות שהוא תופס את הפטמה כל כך יפה, אחרי 4 ימים עם המזרק, אבל היום כבר יש התדרדרות רבה יותר, ואנחנו תמיד מנסים לאחר 2 מזרקים מלאים, כך שיהיה יותר רגוע...
מקווה לטוב...
יוחננ ית - גם לי העירו כבר על המנשא כמובן - זה הלך ככה:
אין לך עגלה?
נוח לי ככה.
ולו, נוח ?!?!?
סליחה, מה זה עניינך בכלל ?!?!?
הסתובבות והפטרה מתחת לשפה - היום אי אפשר ללמד כלום את הצעירים האלו...
ועוד היד נטויה - אני בטוחה.

יוחננית, כל הכבוד על פתיחת הדף.
עוד יותר כל הכבוד על ההתנהלות הנינוחה שלך אחרי הלידה, (כך נשמע לי).

בדרך, תודה, השם הוא של הסב עם הרבה רגש מצד כל המשפחה. הנסיך שלנו הוא הראשון במשפחה על שמו של הסב. בן זוגי קורא לו "אבוי" (אבי בעירקית) ואפילו אותי זה מרגש (לא זכיתי להכיר את אביו).

גורפרחים, עגור לבן, חיזקו ואימצו. לא לוותר אך גם לא בכח. אצלי יש מצב (לא רוצה לכתוב בעייה) של חלב שיוצא בשפריץ לגרון שלו ולפעמים הוא מגיב בבכי ודחיית הציצי. אני מתעקשת, אחרי שנותנת לו מנוחה, ליטוף ומילה טובה, ואז זה עובד (בדרך כלל).

לשמחתי הרבה אימי עוזרת לי מאוד: ישנה אצלנו רוב השבוע כבר חודש וחצי ורק עכשיו אני מתחילה "לשחרר" אותה. מקווה שאצליח במהלך אפריל.

זהו לכרגע, יקירי הקטן רוצה לאכול, אוהבת ו אתכן המתחילות.

אנחנו כבר בני שבועיים. זאת ממש תחושה שנולדנו מחדש יחד עם נמרוד. פתאום הכל מקבל משמעות אחרת. הזמן עובר באופן שונה, דקות-חיים. אנחנו מודים כל יום על הפלא הזה שהגיח לחיינו.

שבועיים. למדנו לינוק ולה(ע)ניק. כן, גם מצד שמאל...
שולחת הרבה חיבוקים לאלו שעדיין נלחמות על ההנקה. אני הרגשתי שזה ממש מאבק, אבל שווה.

שבועיים. ביקרנו את "דודה פרומה" מטיפת-חלב. אישה נחמדה וסבלנית. אמרה שאנחנו גדלים יפה (ידענו גם בלי שתגיד...).

שבועיים של אהבה אינסופית.

דודה פרומה??? זו מ"דרך הים 78 " או שזה סתם צירוף מקרים???

ב דרך, איזה כייף לקרוא את מה שאת כותבת!
יוחננית, יש שיטה אחת מעולה נגד הדודות המזהירות והמיעצות. צריך רק להגיד בשלווה "זה בסדר, זה ילד חמישי/שישי XX הגדולים בבית...". לא מעיזים לתת עצות לאמהות וותיקות רק לטריות.

אכן "דודה פרומה" מדרך הים... ממש מוסד, אה?!

לוטם מרווני - לא הספקתי לכתוב לך בדף המתאים, אבל דעי שגם אנחנו התרשמנו והתרגשנו מסיפור הלידה שלך, והוא נגע ללבנו.
אפילו שהתוצאה מדהימה (ראינו במו עיניינו ברמת-הנדיב) מאחלים לך לידות קלות יותר בהמשך הדרך.

אני רוצה להתנסח מאוד בזהירות ואני בפירוש לא פותחת שמפניות (כבר חווינו אכזבות אחרי הצלחות) - אבל... גורית יונקת כבר יומיים ברציפות! וניזונה רק מהנקה!

אני מתעלפת מהתרגשות רק מלכתוב את זה (רק בשעות האחרונות אזרתי אומץ להתחיל לספר לכם ולסביבתנו שאנחנו יונקים... שהרי בשבוע שעבר היא ינקה חלקית לילה שלם ואח"כ היו אכזבות רבות...)

עגור לבן - אני כל כך איתך במחשבותיי! ואני מאוד מקווה שתקבלי עידוד ואולי אפילו סיוע מהדברים שאני כותבת, ואני כותבת כעת בשבילך לחזקך!

את השינוי אני זוקפת לכמה החלטות שלקחנו:
גורית ניזונה במשך כשבועיים מבקבוק + מזרק. כשהצלחנו בשבוע שעבר להניק, אחד הציצים נפגע קלות ולכן הוחלט לתת לו להחלים עוד יום - יומיים (אחרי שהפצעים הראשונים של אחרי הלידה החלימו) ובינתיים להניק משד ימין ולהשלים במזרק (או להיפך - קודם מזרק ואז ציצי). במהלך הלילה, למרות שהיא ינקה בכל ארוחה, הלכה וגדלה הדרישה שלה למזרק והלכה וגדלה ההתנגדות לציצי. עד לצהרי מחרת, הגענו שתינו מותשות לכל האכלה עם המון עצבים ותסכול. זוועה! דוריס המליצה לקחת הפסקה של יום יומיים - להוריד מתחים וכו' (את כל זה תארתי למעלה).
לאחר יומיים של טקטיקה מעודנת שבה הצעתי ציצי בתחילת כל ארוחה - והמתוקה סירבה בנימוס, בוקר אחד - היא ינקה! הייתי בשוק! כמובן שיום שלם אח"כ היא לא הסכימה לחזור על הביצוע! כמה תסכול. כמה אכזבה. כמה פסימיות. בנוסף לכל זה - האווירה בבית היתה ממש עצבנית (העובדה שאני שואבת 8 פעמים ביום - חצי שעה עד שעה כל פעם - בהחלט תרמה לזה), בעלי ואני הצלחנו לטפס אחד על עצבי השני כמו שלא קרה לנו בחיים (!) והיה פשוט מאוד מאוד מאוד מאוד קשה. ומדכא. באווירה כזו וודאי שקשה להיות אופטימי, וודאי שקשה לאסוף כוחות, וודאי שכל זה משפיע על גורית !

ואז קרו כמה דברים:

• אמרתי לגורית שאנחנו נזרום איתה בקצב שלה. שיש לנו כוחות. שאנחנו נתאים את עצמנו אליה ושתיקח את הזמן. שאני מתנצלת על העצבים מסביב ושאנחנו איתה.
• הורדנו את המזרק כדרך האכלה. השארנו רק את הבקבוק (אותו היא לא ממש אוהבת בהשוואה למזרק...) וההאכלה עבדה כך שבכל ארוחה שאלנו אותה בהתחלה אם היא רוצה ציץ. לא רוצה – אוכלים בבקבוק...
• אמרנו לעצמנו שאמנם זה טבעי שאנחנו עצבניים ולחוצים בתקופה שכזו – אבל שזו סביבה לא טובה לגורית ושאנחנו צריכים להתמודד עם זה מעכשיו אחרת. כשיש כעס – לא מפתחים את זה לדיון. מחייכים, אומרים: אני אוהב/ת אותך אבל כרגע הכעסת אותי. מחכים עד סוף היום לראות אם זה באמת נושא ששווה דיבור. אם כן, מדברים רק אח"כ – כשהאמוציות כבר במקום אחר. ומה שלא יהיה – שומרים על אופטימיות. ועל החיוך. ועל השמחה שגורית בחיינו. ועל האהבה שלנו.
• לראשונה מצאתי את עצמי אומרת: אם אני אראה שניסיונות ההנקה גובים מחיר נפשי גדול מגורית – לא צריך. שום הנקה לא שווה צלקות נפשיות בנפש הרכה של הבת האהובה שלי. בנקודה הזו, אגב, אני חושבת שחל אצלי השינוי המשמעותי ביותר. ההבנה – שעם כל הכבוד להנקה – יש דברים יותר חשובים: שלוות הנפש ובריאותה הנפשית של בתי.

ואם לסכם: אז מצד אחד כן המשכנו בנחישות – למרות רגעי התסכול והייאוש. מצד שני, לפעמים כשקצת מרפים, דברים דווקא נוטים אז להסתדר...
(אגב, ההנקה עדיין כמובן לא מושלמת, קצת כאבים לעיתים וכו' – אבל אלה בעינינו צרות של עשירים...)

והיום אנחנו חוגגים לגורית יומולדת 3 שבועות...

ועכשיו כשהשפיות גם חזרה למעוננו, השמחה כל כך גדולה... ויש פתאום פניות נפשית
ל ה נ ו ת !

ישששששש!!!!!!!!!!!!!! איזה כיף!

כל יום קורים ניסים!

איזה יופי!
לא קראתי את הסיפור שלך מההתחלה, אבל זה כיף לשמוע את הסוף הטוב ככה (-:

גם אצלנו נושבות רוחות אופטימיות. כבר 4 ימים מאז שחזרנו לינוק ולהניק, בכל יום קצת פחות מזרק וקצת יותר ציצי... עוד לא לגמרי אבל המגמה ברורה. יש כאבים בתחילת כל הנקה, אבל אח"כ זה עובר, ואני בכוננות פצעים, סדקים ושאר כולירות, ובינתיים הכל תקין (אז על מה ולמה הכאבים? אין לי מושג).
מתחילים לראות את האור...

איזה יופי עגור לבן!
אני מחכה להמשך עידכונים...

ותודה לכולם על העידוד... @}@}@}

ליל הסדר. החמודון שלי החליט לערוך לעצמו סדר משלו... ונצמד לי שעות לציץ. לכולם כמובן היה מה לאמר, ואני ממש התאפקתי (למה, בעצם?) לא להגיד להם: תסתכלו על עצמכם. הרי אתם בעצמכם אוכלים הרבה מעבר למה שאתם מסוגלים. יושבים שעות ואוכלים, ואוכלים, ואוכלים........
כמה טוב שיש את האיש שלידי שכבר יודע להגיד לכל המעירים - זה בסדר, הוא אוכל כמה שהוא צריך.

חג שמח

חג שמח! וכל הכבוד לגורפרחים ול עגור לבן על ההצלחה בהנקה

לראשונה בחיי אני ממש נהנית מההווה. עד עכשיו תמיד רציתי שיגיע כבר העתיד, אפילו כילדה קטנה. כשהתחתנו רציתי ילד, כשהריתי רציתי כבר ללדת, כשילדתי רציתי שיגדל קצת... ופתאום עכשיו אני מוצאת את עצמי אומרת, התינוק שלנו כל-כך מקסים וחמוד, כל-כך כיף לי איתו כמו שהוא. ופתאום אני מבינה שאני ממש לא ממהרת לשום מקום. נעים לי ככה

בדרך, גם לי אומרים לא להאכיל כל-כך הרבה אבל זה ממש לא מזיז לי. המון פעמים כשהנסיך לא מצליח להירגע אני מחברת אותו - לפעמים הוא יונק ולפעמים הוא פשוט נרגע מיד. זה הכי כיף בעולם. ולילה אחד הוא רצה לאכול כמעט כל שעה. אז שיאכל - בתיאבון! (כן כן, אני הרבה פחות מתרגשת מההערות מסביב - זה אפילו קצת כיף לעשות דברים אחרת...)

שלושה שבועות.

מתחילים לקלוט את השינוי. משולש שכזה. לא מאוזן, לא שווה שוקיים. מין משולש אמורפי... כל צלע מחוברת לשתיים האחרות, נסמכת עליהן. ויש רגעים כאלה, שממש צריך להשען עם כל הגוף...

ביום רביעי בת שלושים. מה זה אומר? זה בכלל אומר? איך זה מרגיש? האם יש בי מקום לעוד הרגשות??

<בדרך בסימן שלוש, מקפצת על הכדור עם תינוק במנשא>

כל הכבוד , גורפרחים , על ההתמדה ועל ההקשבה לבתך.
רק דבר אחד....כתבת שאת משתמשת בביטוי "הכעסת אותי", נראה לי שהכוונה האמיתית היא - הכאבת לי .
כעס , הוא רק ביטוי שמבריח אותנו מהכאב האישי פרטי שלנו ( אובדן שליטה , בילבול , זכרונות קשים וכו').
אולי אני טועה כאן , אבל נראה לי שאת לא ממש כועסת עליה . נשמע שרק כואב לך , ולדעתי , חשוב שהיא תדע .

בדרך, מזל טוב ויום הולדת שמח
מתנה נפלאה ליום הולדת כבר קיבלת, את הנסיך שלכם!

אני מוסיפה "3" משלי לרשימת שלך - 3 בבוקר (עכשיו), השעה האהובה על תינוקינו, הוא אף פעם לא מפספס אותה. שעה נפלאה להיות ער

מנדולינה,
תודה על דברייך, רק תיקון. כנראה שלא ניסחתי את זה טוב במיוחד אך הביטוי "הכעסת אותי" נאמר בהקשר של דיאלוג ישיר ביני לבין בעלי...

מזל טוב בדרך! יומולדת 30 הוא יומולדת מאוד מיוחד... ואצלך הוא מיוחד כפליים עם האמהות הטרייה...

גורית ואנחנו חוגגים היום יומולדת חודש.... לא יאומן! הזמן פשוט טס...

בדרך, מזל טוב ויום הולדת שמח, מצטרפת לברכות.
גורפרחים - כל הכבוד!
רציתי להגיד רק שנורא כיף לי לקרוא אותכן, ולהזכר בתחילת הדרך שלי.

יש כאבים בתחילת כל הנקה (עגור לבן)
אני זוכרת שבמשך כל שנת החיים הראשונה של הבת כל פעם שהיא הייתה נצמדת לי לציצי הייתי עושה פרצוף מכווץ מלווה בקול כזה אוווו, ואבא שלה לא הפסיק לצחוק עלי, הוא אמר שככה הוא יודע שהיא תופסת טוב, והוא לא מבין למה אני לא מתרגלת... אף פעם לא שאלתי אותו אם הוא רוצה להתרגל שאני אבעט לו ב... 8 פעמים ביום.

מזל טוב לבדרך. גם אני קיבלתי אותו ליום ההולדת. נולד 4 ימים לפני שלי. זו בהחלט מתנה מיוחדת ונפלאה.

חגגנו השבוע חודשיים. הזמן באמת טס. אני לא מצליחה לעקוב אחרי התאריך...
אני מרגישה שאני חיה מהנקה להנקה כשבאמצע אפשר אולי לעשות משהו, כמו לאכול, לישון, לטפל בבית...
מה שמרגש אותי אצלו זה המבטים הרציניים והחיוכים המקסימים. פשוט להתמוגג.

מה עם הברית? היה אצל מישהו? אצלנו היה ולי נשארה טראומה. היה לי מאוד קשה למחרת, כששאולי סבל מהכאבים. אומרים שאשכח אך קשה לי להאמין.

כרגע יושב בחיכי, בוחן את החדר והמחשב, מנסה לישון קצת לפני שניסע לסבתא, לארוחה, אז שבת שלום לכל הקוראים והקוראות ולא לשכוח להנות מכל רגע עם הצאצאים...

מזל טוב ענק לבדרך - וסליחה על האיחור, כמעט ולא יוצא לי להגיע ולכתוב.
ההנקה כבר מבוססת ואנחנו מאושרים (אם כי עדיין כואב בחיבור, ואהבתי את מה שכתבת, מיכל שץ ).
גורפרחים - כל הכבוד לנו !
תי תי - אנחנו לא חתכנו, ולכן נחסך מאיתנו הסבל. ליבי איתכם.
השבוע התחלתי לצאת איתו לבד (רק אני והוא) ונסענו לקנות בגדים בשבילו, ולחברה, ולסבתא... מאוד רגוע מחוץ לבית, ואוהב לסוע באוטו - מקווה שימשיך כך. לפעמים כשאנחנו לא יוצאים, אני מרגישה שהוא לא יורד לי מהציצי שעות, וכאשר אנחנו מחוץ לבית - הכל טוב ויפה. לא יודעת - אולי משעמם לו, והציצי מספק לו תעסוקה. עכשיו אני צריכה למצוא לי עוד עיסוקים מחוץ לבית.
הגזים התחילו, אם כי באופן רגוע יחסית. היום ניסינו תרופה הומאופטית ואני חושבת שזה ממש עוזר לו.
עוד יומיים - יומולדת 4 שבועות... מזל טוב לנו.

חגגנו 6 שבועות - שבועות של המון אושר ואהבה. אנחנו מסתכלים על התינוק ואומרים, איזה מלאך. כיף, כיף, כיף.
מדהים שאומרים שלוקח 6 שבועות להחלים לגמרי מהלידה, אצלי זה בדיוק כך. כל פעם עבר כאב אחד והופיע כאב אחר, ופתאום השבוע הרגשתי שאני ממש חוזרת לעצמי
עשינו ברית ולא היה קל, כתינוק שכמעט ולא בוכה לא ידענו איך להתמודד עם הבכי שלו. פעם הבאה אני רוצה בת!
גם אצלנו הגזים התחילו, בהתחלה היה די מתון והטיפות עזרו, אבל היום היה יום נוראי, הוא צרח ולא נרגע ונשבר לנו הלב שלא יכולנו לעזור לו. מישהו יודע אחרי כמה זמן האוכל שאני אוכלת מגיע לחלב שהוא יונק? אני מנסה לראות אם האוכל שאני אוכלת משפיע אבל קשה לי להעריך מתי הוא מקבל את מה שאני אכלתי.

היינו השבוע אצל רופא ילדים והוא הגדיר אותו כ"תינוק משגשג" - איזה מונח מקסים, אה?!

טוב, אז גם אלינו הגזים הגיעו לפני כעשרה ימים. בהתחלה זה באמת היה עניין קצר של כמה דקות ביום ולאט לאט זה התפתח לסדר גודל של 4 שעות בשעות הערב.
מה שעד עכשיו הצליח לעבוד (מעבר לשינויי התנוחות הרגילים ושאר ההמלצות שקראתי כאן): מוסיקה בווליום קצת חזק תוך שירה רמה וריקודים (אחרי שעתיים כאלה כבר לא יכולתי לנשום - אבל מה לא עושים כדי שהיא לא תסבול - לדעתי היא הפסיקה לבכות מההלם לנוכח הבית הרגוע לרוב, שהפך למסיבה אחת גדולה תוך שכולנו - גם הכלב - רוקדים ושרים). יחד עם זה אנחנו נותנים פה ושם את הגליכל שעובד לעיתים. המלצה: מיד אחרי שנותנים את זה, מיד להציע אצבע - שלנו / מוצץ (למשתמשים) - אנחנו לעיתים מציעים את האצבע שלנו שנותרה כאמצעי הרגעה מימי המזרק. הגליכל בשילוב האצבע יצרו אצלנו אתמול הרגעה מרשימה ותך כמה דקות היא נרדמה לזמן מה.

ההנקה כבר מבוססת ואנחנו מאושרים (אם כי עדיין כואב בחיבור)
עגור לבן - ממש כל הכבוד! גם אנחנו כואבות בחיבור אם כי יש פעמים שפחות.
אני מניחה שככל שהם יגדלו - ויחד איתם הפה המתוק שלהם - זה יכאב פחות ופחות...


מישהו יודע אחרי כמה זמן האוכל שאני אוכלת מגיע לחלב שהוא יונק?
יוחננ ית - רופאת ילדים אמרה לי שתוך שעות ספורות.
מאידך, לא ברור לי כמה זמן מרגע שמפסיקים לאכול משהו, הוא יוצא מהמערכת...
(יש לגורית בנוסף פריחה אלרגית על הפנים ואני מנסה לראות למה היא אלרגית...)

שבוע טוב לכולם! @}

את בטוחה שזו פריחה אלרגית? לתינוקי שלנו יש פריחה על הפנים והצוואר שבאה והולכת, והאחות בטיפת חלב אמרה שזאת פריחת הנקה.
גם אני מצאתי שמוסיקה ושירה וריקודים מרגיעים בעת הגזים, אבל אני לא מחזיקה מעמד שעתיים! גם אמבטיה מאוד מרגיעה.
מאתמול בלילה אני מקפידה לתת לו גרפווטר לפני כל הנקה - צריך לחכות 10 דקות אחרי הטיפות ועד להנקה כך שהייתי ערה הרבה בלילה, אבל הבוקר התינוק שוב רגוע. נחכה ונראה.

הממממ... לא, אני לא בטוחה שזו אלרגיה... הרופאה חושבת שזה אלרגיה... לא יודעת... הפריחה נראית כמו חצ'קונים (קטנים ומתוקים כמובן) ומופיעה גם בראש...

בענייני מוסיקה - כדאי לקחת בחשבון שאם נצמדים לאותו סוג מוסיקה לענייני גזים, יש סיכוי שהילדים ישנאו את המוסיקה הזו בסוף - המקושרת לחוויה של כאב...
גיסתי טוענת בתוקף שזו הסיבה שהיא שונאת מוסיקה קלאסית... לפיכך, ומתוך דאגה לחינוך המוסיקלי של בתי החלטתי לא להשמיע את הביטלס למשל... ועוד כמה כאלה...

לבי לבי לכן. מלבד תרשו לי לשלוח אתכן גם להציץ בדף גזים אצל תינוקות קוליק, בתקוה שמשהו משם יעזור.

אני קוראת את הדף המקסים הזה, ונזכרת בהתרגשות בימי ההורות הראשונים שלי, כשכל מה שעזר לי לעבור את התקופה בשלום (3 חודשים סבלתי מסדקים עם דימום...) היה התמיכה הבלתי פוסקת של אמא שלי והאמונה שזה הדבר הנכון. כשיש תמיכה נשארות גם פחות צלקות.
איזה כיף התמיכה ההדדית הזו בדף הזה! בהצלחה לכולן!

@} ליונתיות

@} תודה על הברכות

מדהים לראות איך "כולנו באותה סירה":
אנחנו בני ארבעה שבועות, גם אני עדיין כואבת לרגע בחיבור לציץ, גם נמרוד נראה כאילו הוא בעיצומו של גיל ההתבגרות וגם אנחנו מנסים מדי פעם להתמודד עם הגוף הקטן הזה שמתעוות בכאב בטן (וכמובן שגם לנו נחמץ הלב...).

לא עשינו ברית.
אנחנו שמחים ומאושרים ובעיקר שלמים עם זה (בעיקר נמרוד),
ועדיין - בכל פעם שיש כתבה בעיתון על בעד ונגד ברית-מילה - מישהו דואג להעביר לנו אותה...

מחכים לחיוכים (אלה המודעים, לא אלה המקסימים שאחרי היניקה...)

מחכים לחיוכים (אלה המודעים, לא אלה המקסימים שאחרי היניקה...)
אז זהו, ששכחתי לכתוב את הדברים החשובים באמת: החיוכים!
איזה כייף זה שהבת שלי מזהה אותי! ומאושרת לקראתי! וואו גדול!
וכשהחיוכים מצטרפים לשאר ההבעות המצחיקות שהיא עושה - אני נשפכת לי על הרצפה...
אחלה שלב!

עוקבת אחריכן ומאוד נהנית, מרשה לעצמי להצטרף עכשיו.
אני אמא חודש.
ומהרהרת בשינוי, לא זה שבחיים, ביום יום העמוס, הטוטאלי,אלא בשינוי שבי.
נתחיל מהמפגש עם חוסר המושלמות: לא שלפני חשבתי שאני מושלמת, אבל עדיין האמנתי באמא מהאגדות, האמא הזו שפינטזתי להיות, האמא הזו שבניתי את דמותה באותם רגעים שהרגשתי שאמא שלי מאכזבת ולא מבינה, באותם רגעים שראיתי את האמהות האלה שכועסות על הילדים בסופר, שלא מקשיבות להן כשהם קוראים להן.
אז אני לא, אני לא מהאגדות. אני לא פלקט של אמא. אני עייפה נורא, אני מאבדת סבלנות, אתמול עברנו בדלת עם המנשא, אני לא חישבתי נכון כנראה, והראש שלה קיבל מכה מהמשקוף והיא נורא נורא בכתה. ולא תמיד בא לי כל-כל הזמן שהיא תהיה עלי, וכשבן זוגי מגיע הביתה אני מאוד שמחה למסור לו אותה. וגם להניק זה לא כל כך פשוט.
דמיינתי לפני שהיא הייתה פה שאם באמת אהיה כל כולי איתה, מלאת כוונות מופלאות, מוכנה ובשלה עבורה, אז היא בטח לא ממש ממש תבכה. לא יכול להיות שהיא תסבול אם אתן לה כל מה שהיא זקוקה לו, ודמיינתי שאם היא תבכה נורא אני אדע להקל עליה תמיד, אני אכיל את הכאב שלה בלי להלחץ נורא. אבל היא כן ממש ממש בוכה, ואני כן ממש ממש נלחצת.
אז אולי למדתי שלא רק שאני לא מושלמת, גם היא לא.
ואז מיד למדתי עוד רובד לאשמה.

ואת האהבה הזו, גם אותה צריך לעכל.
מין חום כזה שמתפשט בגוף, ממלא את כל כולי שאני מתבוננת בפניה, לא משנה אם אנחנו כבר קופצות על הכדור איזה שלושת רבעי שעה רצוף, ואני כבר רואה את העולם עולה-יורד עולה-יורד, ומרגישה בעצמי כמו איזה מטוטלת בגסיסה, פתאום בתוך המכאניות הזו והתסכול מתי-היא-כבר-תרדם, אני מתבוננת בה, והחיוך הזה שעל פני מתפשט ענק ענק, ויש לי את כל הכח שבעולם, ויש בזרועותי את הדבר הכי מדהים שפגשו עיני.
והרגשות המדהימים האלו, של חום ואהבה ורוך, ורצון לטפל והיטיב מתיישבות להן בדיוק במקום, וסוף סוף אני לא משפריצה אותם על בני זוג/ חברים/ מטופלים, אלא עכשיו אפשר ללכת איתם עד הסוף, לטבול בהם כל כולי, כל מהותי, כל מי שאני, והם מופנים אל הכתובת הנכונה.
ואני מבינה שבשבילי, הדבר הכי חשוב ללמוד הוא שאני טובה בשבילה. שיש לי את היכולת להטיב עימה, להרגיע אותה, להניק אותה באהבה ובתחושות טובות.
שיש בי טוב.
שהטוב הזה טוב עבורה.
ואז באמת טוב. טוב לשתי הלא מושלמות שאנחנו.

יול יול - ברוכה המצטרפת @}
את כותבת מקסים! מזדהה איתך מאד.
<הקטני של ב דרך נרדם והיא שמה אותו בעגלה בלי רגשות אשם...>

אז אני לא, אני לא מהאגדות.
התנפצות השאיפה הזו של המושלמות היא באמת פאזה שצריך לעכל... ובאמת שאפשר לחגוג על רגשות אשמה עד סוף חיינו כהורים - אבל אפשר גם לא. <גורפרחים מצדיעה ל ב דרך על בלי רגשות אשם>. אפשר לפרגן לעצמנו ולילדינו שאנחנו עושים הכי טוב שאפשר ומתאים - ושזה טוב! כמו שאמרת יול יול, יש בנו טוב לתת להם - וככה זה מצוין!
אז ברוכה הבאה יול יול - כיף שהצטרפת! @} @}@}

ועדכונים:

• אני כבר מניקה משני הציצים בתנוחות הקונבנציונליות (ציצי שמאל היה סורר והסכים רק לפוטבול) ובלי כריות הנקה בכלל! ובקיצור וכדי להמחיש את גודל האירוע והשעה: ברגעים אלה שבהם אני מקלידה ביד שמאל - העוללית יונקת מצד ימין! אושר גדול...

• אנחנו מנסים להתחיל להיות בלי חיתולים - או יותר נכון: כרגע היפיפיה עדיין עם חיתול אבל אמא לוקחת אותה כל הזמן לכיור להתפנות שם... יש הרבה סיפוק... וכמובן גם פספוסים אבל ככה מתחילים... בסופ"ש אנחנו מתכננים להוריד את החיתול לגמרי... נראה איך יתפתח... <ל גורפרחים נ מ א ס מהאדום בטוסיק!>.

• אני מזהה את אמא במראה כשאמא לוקחת אותי לכיור ומחייכת אליה מיליון פעמים כדי שהיא תבין שאני מבינה שהיא אמא שלי! <גורית דורשת פסקה משלה>

• גזים זה לא כיף. <פסקה משותפת>

כיף לנו ביחד! <גם לכתוב>

תודה על קבלת הפנים החמה,
ב דרך, האמת שאני מרגישה שותפות גורל מסויימת איתך, כי אם אני לא טועה, ילדת יומיים או שלושה אחריי ושתינו ילדנו עם אותה מיילדת, אז אני סקרנית לשמוע איך היה לך.
גורפרחים, גם אנחנו מהרהרים בלהעיף מאיתנו את החיתולים, עדיין אין לנו אומץ, כנראה בעקבות איזה נסיון לעשות זאת, שנגמר בסאגת בכי וריב ביני לבין בין זוגי... אז בנתיים אנחנו עם, ונשמח לשמוע את חוויות הימים הראשונים.
כיף להיות פה,
כיף לדבר על דברים מוזרים כמו חיתולים, גזים וקקי,
כיף שזה באמת ממש ממש קורה.

כמו מדיטציה כזו כל הזמן, להתבונן בה, חיה רק את הכאן ועכשיו, בלי ציפיות, בלי עבר.
ואני, רק משתדלת להשאר איתה כאן הכי הרבה שאני יכולה.
לזרום איתה בזרם התודעה הזה.
לא לברוח לשום מקום.
אני רוצה רק פה.

גורפרחים - אני מצדיעה לך בחזרה על אמא לוקחת אותה כל הזמן לכיור להתפנות שם
גם לנו נמאס מהאדום בטוסיק, אבל עדיין לא מצאתי בי את הכוחות לרוץ כל פעם לכיור.
המקסימום שעשיתי בנושא עד כה היה לחשוף את הטוסיק החמוד שלו לשמש ולהתאוורר בלי חיתול חצי שעה.

<נו טוב, גם ב דרך מוצאת לה סיבות לפתח רגשות אשם>

יול יול - תכתבי לי ל miri sc@hotmail.com

התמודדתי עם חלק מהדברים שעולים פה לא מזמן (התינוקת שלי בת חצי שנה) אבל רק עם ילדה אחת, כך שלא מומחית רק הנסיון הפרטי:

• לגבי הפצעים על הפנים: הסבירו לי שזה נגרם מההורמונים שלי שעוד לא נרגעו אחרי הלידה ועוברים אליה בהנקה. בכל מקרה חיכיתי שיעבור ועבר. וגם שמתי קרם פנים של דר' פישר לא יודעת מה עזר יותר הלחכות או הקרם.
• לגבי הגזים: הסבר ששמעתי ונשמע לי הגיוני: לא תמיד כאב הבטן הוא בדיוק מגזים אלא תוצאה של מתח שרירים שלוחצים על מערכת העיכול. המתח הזה נגרם כתוצאה מהרגשת חוסר בטחון. מה שמאוד מאוד עזר לנו היה המנשא בתנוחת עירסול שעזר להרפות את כל הגוף ולהרגיש מוגן ובטוח
• אדום בטוסיק: שמתי משחת קלנדולה של ולדה. צריך משכנתא או סבתא בשביל כל שפורפרת, אבל מאוד עזר.

מאוד שמח הדף הזה ואכן אין כמו החיוכים

תודה חוה @}
עברתי למשחה דומה לזו שציינת - התחלנו היום...
ננסה את הערסול - נשמע הסבר מעניין - אם כי היא גם כך נוןסטופ על הידיים...
לגבי הפריחה, גם אני שמעתי כבר מכמה גורמים שזה העניין ואחרי שראיתי פריחה זהה על תינוקת של חברה - השתכנעתי סופית שזה לא אלרגיה ושאנחנו פשוט נורמליות...

גורפרחים - אני שוב מרגישה כאחותך התאומה, גם אנחנו כבר יונקים בלי כריות בכלל, וזה ממש נוח. כבר לא מרגיש לי מסורבל ובעייתי, אלא קל ופשוט. וגם לגבי החיתולים, אצלנו אין אדום בטוסיק (בינתיים, למזלנו) אבל אני ממש לא אוהבת את העובדה שהוא כלוא בפלסטיק הזה כל היום... מחכה כבר לימים חמים יותר בשביל להכנס לנושא האין-חיתולים ביותר שאת. בינתיים רק מפשפשת קצת בכל החלפה (לראות אם הוא משתף פעולה) ואתמול עשינו אההה... מול המראה שעל הכיור וכתוצאה מזה ירדה חבילה נאה וצבעונית לכיור... זה היה ממש מגניב!
בנושא הגזים - אנחנו כבר ביום הרביעי לדיאטה שאיילת נתנה, וכבר חשבתי שיש הקלה מסוימת, אבל היום שוב בכי וכאבים. נחכה עוד כמה ימים ונקווה לטוב. לא קל בכלל כי אסור לי לאכול המון דברים, אבל אם זה מה שיקל עליו - אני מוכנה לכל. בעוד שבוע אנחנו נוסעים לאילת לשבוע, וכולי חששות מהבכי שיתלווה למאכלים האסורים, לא כל כך רואה איך אני מצליחה לאכול שם רק את מה שמותר לי, וכבר אין לי כל כך חשק לסוע...
מחכה בכליון עינים למפגש בפארק הלאומי, סוף סוף להגיע בהרכב המתאים, כמשפחה, ולהתלבט על איזה מבין המעגלים הרבים להשתתף בו (עד כה הנושאים שהתאימו היו מצומצים למדי). כמו כן, מצפה לפגוש אתכן, בנות הדף, אחיותי, האמהות הטריות. מי מגיעה?

עוד עצה לגזים שקצת עוזרת לנו: להשתדל לרוקן שד אחד בכל האכלה ורק במידת הצורך לתת גם מהשני, ולא להניק כל פעם משניהם. זה עוזר למנוע הגעה של חלב קידמי בלבד שגורם לגזים, וגם מונע לגימות גדולות מידי (בגלל הזרם החזק בהתחלה) שמכניס אויר וגורם לגזים ושיהוקים.
הלוואי שיעזור.
ב דרך, ניסיתי להכנס עכשיו ל e-mail שלי, אבל כיוון שלא נכנסתי אליו חודש (מאז הלידה...) נסגר לי החשבון, אז יקח לי קצת זמן להתארגן עם חשבון חדש, או חידוש של הישן (דרך אגב, למישהו יש מושג איך עושים זאת?) וכשאתארגן אכתוב לך.

4:40 בבוקר וכל הבית ער. מה יהיה? הנסיך שלנו לא מפספס אף פעם את ההנקה של 3 בבוקר, ולרוב לא אוהב לחזור לישון. אז גיא מחזיק אותו ומשעשע אותו, ואני - סוף סוף, אחרי המון זמן - מגיעה לכתוב כאן.

היום נסעתי לבד עם התינוק בפעם הראשונה! כל הכבוד לי. נסעתי לבריתה של חברה. התינוק לא אוהב לנסוע ברכב בכלל, אלא אם הוא ישן. כשהוא ער, הוא בוכה וצורח ואנחנו עוצרים כל שניה וחצי כדי להרגיע אותו. אבל היום, כשהיינו רק שנינו, הוא לא בכה בכלל. אני נהגתי מקדימה (מן הסתם) והוא ישב לו מאחורה, הפוך. עד כה, אחד מאיתנו תמיד ישב איתו מאחורה.
האם יש לכם הסבר? אולי הוא מתוסכל כשאחד מאיתנו יושב איתו מאחורה, והוא תקוע בכסא שלו? ואולי כאן אף אחד לא ישב לידו אז לא היה לו למי לבכות? דווקא הייתי חושבת שיהיה לו מפחיד לשבת לבדו, בלי אף אחד.

בכל אופן, החלטתי מראש שאני לא רוצה שהתינוק יהיה "החבילה עוברת", הוא שונא שמחזיקים אותו, חוץ מאמא ואבא. אז הגעתי עם המנשא והתינוק בפנים. מישהי ממש הציעה שאני אוציא אותו ואתן לה להחזיק אותו, אבל לא הסכמתי. לכולם היה מה להגיד, חלק לטובה, חלק הערות "בונות". מהרגע שהגענו התינוק ישן להנאתו בתנוחת עובר, אבל דאגו לשאול "נוח לו?" ולציין שלא נראה שנוח לו (על סמך מה? על סמך המבט הרגוע והשלו שהיה לו על הפנים, או על סמך השינה העמוקה (-; ). גם חלק מההורים שלנו מאוד מודאגים מנשיאתו במנשא - דואגים שלא יתפתח מבחינה מוטורית כפי שיתפתח אם נניח אותו בעריסה או בלול (עדיין יש עלבון מאוד גדול שביקשתי מהם שלא יקנו לול).

לגבי הגזים, לא כל-כך ברור האם הם נובעים מהמזון של האם או לא, כי גם תינוקות שאוכלים תמ"ל סובלים מגזים, אבל עגור לבן - כל הכבוד על ניסיונות הדיאטה|Y|

לא תמיד כאב הבטן הוא בדיוק מגזים אלא תוצאה של מתח שרירים שלוחצים על מערכת העיכול
בפעם הבאה, אני אנסה להכניס אותו למנשא ונראה. בינתיים הפסקתי לשתות כמויות של תה שומר כי אני לא בטוחה שזה עוזר, וגם לא בטוחה שזה לא מחמיר את הגזים. ויש גם הרבה ימים בלי גזים, ממש לא ברור.

שמתם לב שאנשים מבוגרים מסוגלים להסתכל על תינוק ולהתלהב מכל תזוזה או מבט שלו? זה מאוד משעשע. מילא אנחנו, ההורים שלו, אבל חברים שלנו, בני משפחה, מפסיקים את כל ההתעסקויות שלהם, ומתלהבים מכל מה שהתינוק עושה. זה מדהים!

אני מנסה לעשות את מה שאני מאמינה בו, מה שמרגיש לי הכי נכון. לשמחתי, גיא ואני מאוד מתואמים בגישה שלנו וזה ממש כיף.

עניין המנשא היה מייאש בהתחלה, לא הצלחתי להכניס אותו למנשא, לא הצלחתי ללכת איתו במנשא. וכבר חשבתי שזה מאוחר מדי, שכבר לא נסתגל. אבל דווקא לאט לאט זה משתפר. אמא שלי מאוד עזרה לי למצוא אומץ לשאת אותו במנשא, היא אמרה לי לפני כמה ימים לא לוותר על החלום שלי. היום כשנסעתי לבריתה היו לי חששות לגבי המנשא, אבל פשוט לא הייתה לי ברירה - גיא לא היה איתי ולא הייתי לי עגלה (אח, כמה שהתינוק שונא להיות בעגלה). אז הכנסתי אותו למנשא, איכשהו, והוא מיד נרדם. לפני כן, פחדתי לשאת אותו כל השעות, אבל בפועל לא הרגשתי את המשקל. והיה לי מאוד נעים להרגיש את התינוק כל-כך קרוב אלי

אבל עדיין אני מוצאת את עצמי מתחשבת ברגשות של אחרים על-חשבון הרגשות של הבן הבכור שלי. וזה מעציב אותי. התינוק בדרך-כלל לא אוהב שמחזיקים אותו, חוץ מאמא ואבא שלי. זאת תחושה מדהימה שאני רק מרימה אותו והוא מיד נרגע, גם אם הוא עם הגב אלי הוא מזהה שאני אמא שלו ומפסיק לבכות. איזו הרגשה נפלאה לפעמים אני יודעת שהוא יבכה ואני עדיין נותנת לאנשים להחזיק אותו. והכי גרוע, אותם אנשים מנסים להרגיע אותו בעצמם ולא מיד מחזירים לי אותו (נו, באמת). אני רוצה להיות חזקה ולהגיד, לא, אל תחזיק אותו, הוא לא אוהב. גם אם מדובר בסבתא או בחברה טובה.
היום מראש החלטתי לא לתת אותו לאף אחד, ועמדתי בזה. האמת, רק חברה אחת ביקשה. למזלי הוא ישן במנשא כך שהיה לי מאוד קל לסרב. אבל זאת הייתה הפעם הראשונה שסירבתי. בדרך כלל אני מסכימה ואחר-כך מאוד כועסת על עצמי - למה אני לא מגנה כמו שצריך על התינוק שלי.

ובנושא אחר, המשפחות מנסות לאט לאט להסתגל ל"שיטות החינוך" השונות שלנו. אני חושבת שהקושי שלהם לקבל את הדברים נובעת מכמה סיבות. קודם כל, אנשים לא אוהבים שינויים. וחוץ מזה, אולי הם מרגישים שאם אנחנו עושים את זה אחרת מהם, האם זאת ביקורת על שיטת החינוך בה הם נקטו? ואולי החלום שלהם לגבי הנכד הראשון מתנפץ. הסבא הציע לקחת אותו לטיול בעגלה. ואיפשרנו לו. כמובן שאחרי חצי דקה הוא כבר חזר כי התינוק בכה (הוא לא אוהב להיות בעגלה ואנחנו גם לא שמים אותו בעגלה). אז הסבא לא מרוצה שאנחנו נושאים אותו במנשא - ויש לו הרבה הסברים לכך - אבל בפועל לדעתי הוא תמיד חלם על לטייל ברחובות כסבא גאה עם נכד בעגלה, והנה החלום שלו התנפץ.

בכל מקרה, ביום העצמאות יש מפגש של המשפחה המורחבת. מעניין אם אני אצליח להגיד "לא" לקרובי משפחה שירצו להחזיק אותו, כולל להורים. כלומר, מעניין אם אני אחזור הביתה עם רגשות, וואו - פגעתי בהמון אנשים, או וואו - לא הגנתי על התינוק שלי.

בדרך כלל אני מסכימה ואחר-כך מאוד כועסת על עצמי - למה אני לא מגנה כמו שצריך על התינוק שלי.
יוחננית- בדיוק. זה יופי שאת מקשיבה לתינוק שלך ולמסר שלו- אמא אל תתני לאפאחד להחזיק אותי! אמא אני רוצה רק אותך ואת אבא! לדעתי לרוב האנשים קשה לקבל סירוב כי לראות תינוק מעיר בכוללללם ללא יוצא מן הכלל צורך עז להרים, לגפך, להתמוגג ולחבק. אוד קשה לאנשים עניין המנשא- כי התינוק מחובר ולא זמין להם. אני המון פעמים מסרבת אבל מדי פעם בכ"ז משחררת, משום שאני רוצה שיהיה טוב גם למי שמבקש ומיד אני מקבלת חזרה את התינוקת הבוכיה, אם היא אכן בוכיה.
ואולי החלום שלהם לגבי הנכד הראשון מתנפץ.
ושוב- החלום. לכל אחד מהסובבים אותנו היה חלום משלו לגבי התינוק שלנו וקצת קשה לסביבה לקבל את העובדה שהחלום- בגדר חלום בלבד, ושאנו ההורים ואנו הקובעים, בסופו של דבר, מה יתגשם ומה - ממש לא.
אני המון מרגישה שפגעתי באנשים אחרים משום שסירבתי למשחק "החבילה/התינוקת עוברת". מצד שני, אני כלביאה המגוננת על גוריה והגורים במקום הראשון!
אתמול היתה מסיבת יומולדת לאבא שלי. השעה מאוחרת, התינוקת עייפה וכל המוזמנים רוצים להחזיק את התינוקת שלי. לא נתתי. אז דוחפים ידיים (כבר עומדת לבד, לא במנשא) ומלטפים לה, בניגוד לרצונה ולרצוני, לחי, יד, רגל. היא מתעצבנת אבל מתבוננת בי. אם אני רגועה- היא מתרחקת. אם אני נרתעת, היא פורצת בבכי. שמרתי על קור רוח ואחרי כמה דקות הסתלקנו. נמאס כל הנגיעות האלו. הגדיל לעשות חבר משפחה קרוב שעשה לה "קוצ'י קוצ'י" סוער בבטן והיא התרגזה. עשיתי לו בחזרה "הנה, ליה, בואי נעשה ל@@ גם דגדוגים בחזרה!" והיה לו ממש לא נעים. ואז הוא כנראה הבין את הרמז והפסיק:-)
המסקנה שלי היא...שאין מה לעשות. תינוקות גורמים לאנשים לנסות לגעת. ואנחנו, מטבענו, ננסה להגן, לגונן. ואם יפגעו- בעיה שלהם. הילד שלי מקום ראשון!

אני שונאת שמחפצנים לי את התינוקת. אם זה מישהו שחשוב לי ואני לא רוצה שיעלב וגם יש לי איתו קשר מתמשך אני עוצרת וטורחת להסביר שמדובר באדם ורוב הסיכויים שהאדם הזה פשוט לא אוהב שמעבירים אותו מיד ליד כמו חפץ שאמור לעשות טוב לאחרים. אם זה מישהו שחשוב לי ואין לי אפשרות להסביר ורק אם אני מרגישה בטוחה, אני נותנת להחזיק את התינוקת ומודיעה שלא יעבירו אותה לאף אחד חוץ ממני. בשאר המקרים אי אפשר להחזיק את התינוקת שלי.
עד גיל ארבעה חודשים ההחלטה שלנו היתה רק אנחנו וסבתות. אמא של בן זוגי מאוד התמרמרה על ההחלטה אז בן זוגי אמר לה שאם היא לא תפסיק, אנחנו נחליט שגם לסבתות אסור. זה כמובן סיים את הויכוח במיידי.

לדעתי הוא תמיד חלם על לטייל ברחובות כסבא גאה עם נכד בעגלה, והנה החלום שלו התנפץ.
אבא שלי טייל עם הנכדים שלו על הידיים. לא פחות חלומי, לדעתי.

ההחלטה שלנו היתה רק אנחנו וסבתות
ומה עם הסבים? למה הם תמיד מופלים לרעה?

אבא שלי נכח בלידה, היה הראשון שהחזיק אותו על הידיים כשיצא מהמים, מחליף לו חיתולים בלי פחד ואם היה לו ציצי - הוא גם בטח היה מניק...

למרבה הצער יש רק סבא אחד והוא בהחלט נכלל בכותרת סבתות. ועוד על חוויות קטיני וסבא בדף רגעים של אושר

אבא שלי נכח בלידה
ב דרך, את האשה הראשונה שאני שומעת שאבא שלה נכח בלידה. וואו, (שיגעון) כל הכבוד.

ואוו! על הכנ"ל.

איך פעם (כולה לפני חודשים) כל פעם שהיינו מחליפים לה חיתול (כן, ביחד, איך אפשר רק עם שתי ידיים?) והיא הייתה עושה טיפה פיפי על שידת ההחתלה (כי לקח לנו רבע שעה לחתל אותה) היינו זורקים לכביסה את שתי השמיכות המשמשות כמזרון החתלה+שני חיתולי בד אתם ספגנו את השתן+כל הבגדים, והיום לעומת זאת, כשהיא עושה שלולית ענקית על המיטה שלנו, על השמיכה שאנחנו ישנים אתה, אפילו לא עולה בדעתי לכבס אותה! אני לוקחת איזה חולצה מהסל כביסה ו"סופגת" את השתן העודף וממשיכה הלאה... (השתן שלה הרי לא מסריח!)

סוף סוף הורדנו קצת את החיתול לאיוורור ושכבנו בחוץ בגינה. איזה אושר! הוא שכב על הגב - מה שהוא לא אוהב לעשות בדרך כלל - והזיז להנאתו את ידיו ואת רגליו ללא הרף . ואני הייתי מאושרת שסוף סוף הטוסיק החמוד שלו ואיברים נוספים גם הם רואים אור יום ומקבלים קצת אוויר צח
כמובן שהוא עשה גם פיפי כמה פעמים

מה אני אגיד לכם - קשה לי בלילות! כן, אני מודה. זה לא שחסרות לי שעות שינה, כי במצטבר אני די משלימה. אבל לא לישון יותר משעתיים-שלוש רצוף במשך כמעט חודשיים... לא קל.
רק לי זה קשה???

י אבל לא לישון יותר משעתיים-שלוש רצוף במשך כמעט חודשיים... לא קל.
רק לי זה קשה???_

יוחננ ית חמודה!

איזו שאלה מתוקה.... לא, לא רק לך קשה... אבל עניין השינה הולך ומשתפר עם הזמן,
או שאולי כבר מתרגלים.... וכשילד אחד מתחיל לישון כל הלילה, הופ, מגיע הילד השני....!

_אבל לא לישון יותר משעתיים-שלוש רצוף במשך כמעט חודשיים... לא קל.
רק לי זה קשה???_
תהיי בטוחה שלא רק לך...
אני גיליתי שהלילות משתפרים פלאים כשאני מניקה בשכיבה ואנחנו חוזרות לישון יחד תוך כדי יניקה - ואז אני קמה רק כדי להחליף חיתול. ככה היא נשארת במצב שינתי - וגם אני מצליחה לשמר את זה ולא לצאת מהשינה (כדי שאח"כ לא נמצא את עצמנו ערניים לחלוטין ב-4 בבוקר).
א-ממה , הציצי שלי עוד לא בנוי להנקה בשכיבה והיו כאבים וחבלות קלות - אז חזרתי בינתיים להנקה רגילה... אבל אני עוד אשוב לזה!

לי נורא קשה הכאבי בטן שלה. קשה לי לראות אותה בוכה - בא לי למות מכאב לב - ומאידך כדי להיות חזקה עבורה ומכילה מצאתי את עצמי יוצרת לי מין ריחוק כזה שבו אני כבר פחות מתכווצת למשמע הבכי- או שפשוט התרגלתי. מצד אחד אני מצליחה לתפקד עבורה יותר טוב ככה, מצד שני אני מרגישה באותו רגע פחות מחוברת אליה, וזה לבדו מקור בלתי נדלה לרגשות אשמה...

עוד קשה לי אחד:
לא סובלת את זה שהיא צריכה להיות בסלקל מאחורה. אין לנו אפשרות לבטל את הכרית אוויר מקדימה ואם אני רוצה לנסוע איתה - רק שתינו, אז התחושה היא ממש לבד! היא פונה לחלון האחורי, אני לקדמי וזה מרגיש לי כאילו נטשתי אותה! שונאת את זה. שמעתי שבארה"ב מייצרים כבר כריות אוויר שנפתחות רק מעל משקל מסוים וככה אין בעיה לשים סלקל מקדימה... רוצה גם...

מדהים לי:
הבת שלי.
האהבה, התדהמה והפליאה רק הולכות וגדלות מיום ליום. גם חווית ההנקה היא פשוט מדהימה בעוצמתה: היכולת שלי לה(ע)ניק (אני בטח מצטטת כאן מישהי/ו, עימה/ו הסליחה על הפרת זכויות יוצרים) לה היא מופלאה! ברוך שעשני אישה... ברוך שעשני אמא!

יקירותיי, אני רוצה להרים לאוויר חזרה שאלה חשובה שנשאלה למעלה:
מחכה בכליון עינים למפגש בפארק הלאומי... כמו כן, מצפה לפגוש אתכן, בנות הדף, אחיותי, האמהות הטריות. מי מגיעה?

עגור לבן (אחותי התאומה ), כנראה שאנחנו נגוע נגיע... <אם נצליח לאזור אומץ>

_לא לישון יותר משעתיים-שלוש רצוף במשך כמעט חודשיים... לא קל.
רק לי זה קשה???__
לא, לא רק לך זה קשה. יש לי ילד בן שנה וחצי. מאז הלידה לא היה ולו לילה רצוף אחד.
תתעודדי מתרגלים, משלימים לפעמים בצהריים ובעיקר לומדים להניק בשכיבה. לי זה לקח חצי שנה בערך.

שמחה שאני לא לבד בעניין ה"קשה לי לא לישון בלילות". הבוקר דווקא התעוררתי רעננה - אבל זאת לא חכמה, הלכתי לישון אתמול ב-6 בערב, כך שחוץ מהנקה כל 3 שעות, ישנתי יותר מ-12 שעות

גם אני לא אוהבת את התחושה כשהתינוק מאחורה הפוך ואני מקדימה - לפעמים נדמה לי שהוא בכלל לא נמצא איתי. ואני לא רוצה בכלל לחשוב מה הוא מרגיש, לבד, לא רואה לאן הוא מובל...

היום הוא בן 8 שבועות ואני מרגישה שהזמן טס, קצת מהר מדי, אני רוצה שישאר תינוק עוד קצת אבל הוא גדל כל-כך מהר. מוזר.

מה קורה איתכן לגבי חיסונים? אנחנו בהתלבטויות קשות. מצד אחד אני לא רוצה לחסן את התינוק מחשש לתופעות לוואי לא רצויות ובלתי הפיכות, ומצד שני אני גם לא רוצה שהילד יהיה חולה! אני יודעת שיש כאן המון מידע ודפים בנושא... קראתי והתבלבלתי עוד יותר. אז חשבתי לשמוע את דעתכן, חברותיי לתחילת הדרך (אפשר כמובן גם דעות של ותיקות וותיקים!).

היא פונה לחלון האחורי, אני לקדמי וזה מרגיש לי כאילו נטשתי אותה! שונאת את זה.
רציתי להציע לך להשתמש במראה מיוחדת שמותקנת מול הסלקל וכך את תוכלי לראות את בתך
ולא להרגיש כי נטשת אותה!

לא קראתי הכול הכול, אבל התרגשתי מאוד ממה שקראתי, ואני מאחלת לכולכן שתמשיכו לאהוב ולהתבונן ככה.
זה מזכיר לי את ההתחלה שלי, את קשיי ההנקה, הגזים.
איזה יופי שיש את הדף הזה.
@}