עכשיו מקשיבה לגשם

אז הנה אני מתחילה. לכתוב לעצמי, לאחרות, לכתוב. אולי הפעם המילים יחלחלו בי והדברים שאני מייחלת להם יקרו.
אני רוצה רוצה רוצה רוצה ולא יודעת איך. ולפעמים גם מה, איך לדייק את הרצון, לרצות כן ולא לרצות לא.
אני דואגת. מהזמן שעובר ואני במקום עבודה שלא מתאים לי. מבני הבכור, השונות שבו והקשיים שאולי צפויים לו. מבן זוגי שרע לו וקשה לו כל הזמן. בגללי? גם בגללי. מהבית המתקלף והמתבלגן, מחשבון הבנק המתרוקן, מהעייפות הזאת, מבני הצעיר שגם ברשימה הזאת וגם בחיים נדחק אחרון, כאילו אנחנו מגדלים אותו קצת מבלי משים, מבלי להבחין בו ממש.
הכי קל לי תמיד לכתוב רשימות. משימות, מטלות, יעדים. לעשות ספורט, לדאוג לעור הפנים, למצוא טיפול מתאים לבכור, לדאוג לבגדי חורף לצעיר, אולי טיפול זוגי, אולי עזרה בבית. אבל לא באתי לכאן כדי לכתוב משימות שאולי אבצע ואולי, כנראה ש, לא. באתי כדי להזכיר לעצמי לנשום ולהרגיש ולשוחח עם נשים חכמות. באתי להקשיב. לעצמי, לאחרות, לרוח, לנשימה, לגשם.

בשבת ירד היורה. חזרנו מגן החיות שבו ליוותה אותי ההרגשה המוכרת. כשזה רק שנינו, הבכור ואני, רגעי הקסם ביחד צובעים את הכול והופכים לשווה ומעניין. אבל הוא מעדיף את אבא לרוץ איתו בין החיות ואני משתרכת בעליות עם עגלת התינוק הכבדה לי. לפעמים התחלפנו, אבל תמיד מישהו בצד עם התינוק ומישהו במוקד ההתרחשות עם הבכור. המנשא כבר מכביד ובכל זאת הצטערתי שלא התעקשתי. בגן החיות היה חם, בשבת הרכבת לא עובדת והמרחקים גדולים. כשאני מאחור עם העגלה כל דבר מרגיז אותי, מול בן הזוג הסבלנות נעלמת וההחלטה להפוך את היום לנעים מתקיימת רק לפרקים.
אבל אז חזרנו הביתה ומבעד לחלון הגדול של המרפסת ראינו פתאום גשם! בכלל לא העלתי על דעתי אפשרות כזאת, בתוך הקיץ והחום והימים שמתמשכים ארוכים, פתאום שינוי כזה, פתאום הרגשה של סתיו וטיפות גדולות מהשמים וריח של גשם וקול של גשם. הבכור התלהב, התרגש, ביקש לצאת לטייל בגשם.
הגשם הפסיק מהר אבל הוא לא ויתר. אם נלך לטיול מספיק ארוך הגשם יתחיל שוב, אמר. מיהרנו לצאת, ככה כמו שאנחנו, אני והוא והקטן במנשא. ואכן כשרק יצאנו שוב התחיל. נכון שזה כיף לטייל בגשם אמא? נכון שזה כיף. הקפיד להיכנס עם הסנדלים לכל שלולית. טיילנו טיול ארוך, של עונג. מהקרירות ומהטיפות ומהשמחה שלו והשיחה הסקרנית ואחיו הרגוע במנשא.
ואז טלפון, שכחתי להגיד לך שההורים שלי באים. מתי? עכשיו, הם כבר בדרך. אוי לא אני אומרת בקול רם. וכועסת. עליהם כי בשביל מה לבוא היום כשגם ככה נתראה מחר, ועליו שלא מנע ושכח, ועל שנינו שהבית מבולגן ולא מזמין, וצריך לחזור ואוף ואוף. אמא, למה אמרת אוי לא? כי אני לא אוהבת שבאים אורחים כשהבית לא מסודר. וגם לא נוכל להכין את המאפינס שביקשת שנכין יחד. הוא חושב רגע. הם יכולים לעזור לנו! הוא מודיע בשמחה של מי שפתר בעיה מורכבת. וחוזר - הם יעזרו לנו, אל תגידי אוי לא.

הפתרון שלו לבעיה המורכבת צבט לי בלב.

איזה חמודי הבכור שלך. וכמה רגיש לרגשות.
ואני מציעה להרגיל את המשפחה (את עצמך ואותם P-: ) ש"ההורים שלו" הם לא "אורחים". לא לסדר את הבלגן כשהם באים. יש לך בכור מאוד צעיר ועוד תינוק קטן. שיעזרו. אני לגמרי מתכננת להיות סוג החמות שכשהיא מגיעה לבית עם נכדים קטנים היא קודם כל מפשילה שרוולים: להחזיק תינוק (שאמא שלו תוכל להתקלח? לנוח? לאכול כמו בן אדם?), להתייחס לגדולים יותר במה שהם צריכים, לשטוף כלים, לקפל כביסה, לטאטא...
גם בדורות קודמים נהגו להיעזר בסבתות ובסבים ובכל בן משפחה שהיה זמין, בבית עם ילדים קטנים. זה כורח המציאות.

ואני- מקשיבה לך

גמאני במקשיבות @}°

אל תגידי אוי לא.
אוי, כמה אני אוהבת כשהם מוצאים פתרונות והכל נראה פשוט פתאום!

גם אני מצטרפת לעצת "החמים הם לא אורחים", כל ארבעת הסבתותים פעילים בתחזוקת הילד כשהם באים לביקור, וכמעט תמיד גם מביאים איתם צידה. אני יכולה לשבת ולבהות בזמן הזה, ובוודאי שלא אנקה או אסדר לכבודם. כולל השיערות המתעופפות של הכלבה (הבוקר קמתי לשמע קריאות שמחה של הילד, שחילק אותן לערימות והכניס את הערימות למשחק בתור דמויות. שתביני כמה המצב חמור..).

תודה רבה בשמת, קרן שמש, יולי, דוכיפת וזרח הפרח. איזה כיף שאתן כאן איתי.
בשמת, גרמת לי לחשוב על קבלת עזרה. אני דווקא לא רעה בזה, אני חושבת. לפחות במה שקשור לבית ולילדים. למדתי הרבה מאז הלידה הראשונה ולקראת הלידה הזו כבר הייתי הרבה יותר מוכנה ומתוכננת. היחסים שלי עם אמא שלי מורכבים ומלאי משקעים, אבל בלעזור היא אלופה. יודעת גם לתת את העזרה המדויקת, ברוחב לב ובהשתדלות, וגם לתת לך את ההרגשה שהיא עוזרת כי זה משמח אותה ועושה לה טוב. אנחנו נעזרים הרבה בהורים שלי, למרות שגרים בעיר אחרת, בעיקר בשמירה על הילדים. בתקופה שאחרי הלידה (ולא כמה ימים אלא שבועות) אמא שלי הכינה לי כל שבוע אוכל טעים, מזין, מגוון, שהיה לי כיף ונוח לאכול ובכמות שתספיק לי לכל השבוע.
עם החמים זה אחרת. קודם כל יש להם קשיים בריאותיים וטכניים שמקשים עליהם לעזור. אבל מעבר לזה, הם כן רוצים לעזור כי זה מה שאנשים טובים רוצים, והם אנשים טובים, אבל הם לא באמת רוצים לשמור על הילדים שלי או להכין לנו אוכל או לעזור בבית. הם יעשו אם נבקש אבל הם לא מציעים, וכשהבן שלי אצלם הם עסוקים בלהיעלב מזה שהוא לא אומר שלום כשנכנס או לא עונה כששואלים אותו שאלות במקום לשבת על הרצפה לידו ולשחק אותו ולהכיר אותו באמת ולהתחבר אליו. זה מצב מתסכל, אבל כנראה לא מספיק כדי לשנות אותו. והתוצאה היא שאני לא מרגישה מספיק בטוחה להשאיר אותו איתם לבד ושהוא לא מרגיש שם בבית כמו שהוא מרגיש אצל ההורים שלי. וגם אני לא מרגישה שם בבית באותה צורה. ובהתאמה, גם בביקורים הדי נדירים שלהם אצלנו הם נשארים אורחים ולא בני בית.

אתמול הייתי אחר צהריים וערב שלמים עם בני הקטן. מאז הימים הארוכים המשותפים בחופשת הלידה שגם בה הרגשתי חלק מהזמן שהוא לא המוקד אלא נלווה אלי ולעיסוקי לא הייתי רק איתו כל כך הרבה זמן. תמיד הבכור איתנו, במלוא בכוריותו, ואחר הצהריים מלא מילים ומשחקים ותכניות. הפעם, רק הוא ואני. התבוננתי בו, באקרובטיקה המורכבת שהוא לומד לעשות עם הגוף שלו, מזחילת גחון לזחילה על שש, משכיבה לישיבה, נתלה בחפצים ונעמד, תופס משהו וזורק, מוקסם מהיכולות החדשות שלו. וגם אני.

אני אגיב רק לגבי חמייך, בסדר?
ממה שאת כותבת, ברור שאין טעם (וממש לא כדאי) לבקש מהם לשמור על הילדים, להכין אוכל, או לעזור בבית. וגם אני לא הייתי מרגישה בטוחה להשאיר שום ילד שלי עם סבא וסבתא שמגיבים בילדותיות כזאת 0-: אויש, זה הם שגידלו את האיש שלך. מרוכזים בעצמם וילדותיים, עצוב. זאת אומרת שהוא היה מאוד מקופח כילד ולא קיבלו אותו כפי שהוא )-:

הייתי עושה איתם שני דברים:

את כותבת "הם יעשו אם נבקש אבל הם לא מציעים". הניחוש הראשוני שלי הוא, שהם לא יודעים מה לעשות, איך לעזור, לא יודעים מה יתאים לך, לא מרגישים בנוח לפלוש לך, אבל כן מסכימים לעזור כשמבקשים מהם. אז תבקשי מהם. באמת, בלי פחד. פשוט תבקשי. ותנסי להרגיש, מה קל להם יותר ומה פחות (תסמכי על תחושות הבטן שלך). הם לא מציעים כי הם חוששים לעשות משהו לא נכון, להרגיז אותך או להעליב אותך - הרי הם נעלבים מאוד בקלות... סימן שהם מפחדים להעליב. תמצאי ניסוח נעים ומכבד ותבקשי, ועל כל דבר תביעי הרבה תודה והערכה ותזכירי להם כמה זה עוזר לך. כשאנשים שרוצים לעזור זוכים בהערכה כנה, וגם נזכרים כמה קשה להיות אמא לשניים קטנים, זה גורם להם להרגיש רצויים, מועילים וטובים. זה תמיד חיובי, גם להם.

להפסיק להתייחס אליהם כאל אורחים. למשל, לא לסדר לקראת בואם, כן להגיד שממש קשה לך עם הבלגן ואת לא מגיעה לסדר כי תמיד יש משהו חשוב יותר עם הילדים. לא להציע להם קפה אלא להגיד להם שהם יודעים איפה הקפה והתה ושירגישו אצלך כמו בבית. אם זה קשה לך מדי, אז לפחות שבי ותגידי כמה את עייפה היום ותבקשי מהאיש להכין את הקפה. את, אל תארחי! את אחרי לידה. תכניסי לך לראש. בשנה הראשונה אחרי הלידה הגוף צריך להשתקם וזה חשוב

(לא רק שנה, אבל זה המינימום)

רגע, נראה כאילו יש סתירה בין "לא לבקש מהם לעזור בבית" לבין כן לבקש מהם לעזור. אז אסביר: את לא מבקשת "לעזור בבית" בצורה כללית. את מבקשת דברים ספציפיים שיעזרו לך, ושאת יודעת שיהיה להם קל לעשות.

קודם כל מאוד קלעת.
הם לא מציעים כי הם חוששים לעשות משהו לא נכון, להרגיז אותך או להעליב אותך - הרי הם נעלבים מאוד בקלות... סימן שהם מפחדים להעליב.
ויש כאן משהו מהותי - הם מפחדים מאוד להרגיז או להעליב אותנו וגם במעין יאוש קל מזה שאנחנו לא מגיבים או מתנהגים כמו שהם היו רוצים או כמו שהם חינכו את הבן שלהם (למשל זה שאנחנו מתנהגים בחוסר נימוס נוראי כשאנחנו מקבלים מתנה שלא מתאימה לנו ולא רצינו ומסרבים לקחת אותה הביתה, או ממש לא מגיעים בזמן שבו הוזמנו). הם בפירוש מתנהגים איתנו מאוד בזהירות וזה חלק מתחושת הריחוק. מצד שני, נוצר מצב חיובי מבחינתי שבו הם לא מצפים מאיתנו ליותר מדי, כי הם כבר הבינו שאנחנו ככה. שאנחנו לא מקשיבים ולא זקוקים לעצות ההורות שלהם, שלהתפלא כל פעם מחדש שהתינוק עדיין יונק ולשאול אותי אם אני בטוחה שיש לי מספיק חלב מעצבן אותי (עשתה את זה רק עם הגדול, עם הקטן לא שמעתי מילה), שאין טעם להביא לי מתנות מחול (אז מביאים לי דברים אכילים, כי בכל זאת אי אפשר בלי מתנה, וזה מעולה מבחינתי), שאסור לנזוף בילדים שלנו או להתערב כשיש לנו קונפליקט איתם, שילד לא חייב לאכול ועוד ועוד. כך שהפחד הזה שלהם מאיתנו הוא גם קצת חבר

אני חושבת שמה שמרתיע אותי בלבקש עזרה הוא שמבחינתי לעזור נותן לך (לכאורה לפחות) לגיטימציה להתערבות. גם טכנית, כי אם הילדים שלי איתם הם יתנהגו איתם כמו שהם יודעים ומכירים (לא יעשו משהו שנבקש לא לעשות אבל בכל זאת) וגם מהותית, כי יהיו יותר שותפים בחיים שלנו ויש לזה יתרונות וחסרונות. אז באיזשהו מקום אולי עדיף לי לחפש עזרה ממקורות אחרים. אבל כן לבקש ולדייק בבקשות גם מהם, גם כי זה יכול באמת לעזור לנו וגם כי אני חושבת שזה כן מאוד ישמח אותם לעזור לנו, בצורה שתתאים לכולם.
מסכימה איתך לגבי שתיים (הם גם כל כך נזהרים לא להפריע שאף פעם לא רוצים אפילו לשתות כשמגיעים). הם באים אלינו לעיתים רחוקות ובאמת אנסה יותר לשחרר בפעם הבאה.

אני חושבת שאם אצליח לשפר את שגרת הערב שלי זה יעשה לי הרבה טוב. פעם כשהייתי צעירה מאוד היו תקופות בהן הייתי בדיכאון. הייתי שוכבת כל היום במיטה ולא מצליחה לקום, אפילו לא כדי להביא לעצמי מים. הייתי צופה בסדרות ברצף, נרדמת ומתעוררת, והזמן היה חולף. מתישהו הייתי מצליחה לקום כדי ללכת לשירותים או אפילו להתקלח, הייתי אוכלת ושותה, יוצאת למרפסת, מדברת עם מישהו, יוצאת מהבית, לאט לאט הדיכאון היה מתפוגג והייתי מצליחה לנשום, עד לפעם הבאה. ואז שוב, שכיבה ארוכה ומפרכת במיטה, תחושה שאני לא מטפלת בעצמי, עוזבת אותי לגורלי. שאפילו לצרכים הכי הכי בסיסיים אני לא מצליחה לדאוג לי.
הימים האלה, כמה טוב, מאחוריי. כבר שנים שהדכאונות לא מלווים אותי מקרוב כל כך ומשתלטים על חיי. יש מצבי רוח משתנים, יש תקופות של דכדוך, יש את הפחד מפני הדיכאון, בעיקר סביב הלידות, אבל הדיכאון עצמו כבר לא איתי. אני יודעת לקום מהר, אני מטפלת באחרים וגם בעצמי. אני הולכת לעבודה בבוקר, יש לי מי שאוהב אותי ובחר בי ויש לי את הילדים האהובים והמשמחים שלי.
אבל אני כן מרגישה משהו ממנו בערבים האלה. את השכיבה על הספה ללא יכולת לקום, כאילו אני אזוקה וכבולה לה. את האטימות מול כל צרכי הגוף שלא מקבלים אפילו הזדמנות להשמיע רצון. צמאה ולא קמה לשתות מים, רעבה ולא קמה להכין אוכל, רוצה להתקלח ולא הולכת להתקלח. בורחת לטלפון או לאיזו סדרה, על הספה. נרדמת בבגדים, בלי לדאוג לבית ולעצמי, עד שהתינוק מעיר אותי לפנות בוקר ואני זוחלת למיטה שסמוכה לשלו.
לא רוצה את זה אבל נופלת לאני רק אשב כאן קצת ואנוח כמעט כל ערב אחרי שגרת הארוחות-מקלחות-השכבות. ורק ישבתי קצת או שכבתי וכבר השעה מאוחרת ולא עשיתי שום דבר.
החלטה פשוטה לשנות לא כל כך עובדת. בטח לא לנזוף בעצמי ולכעוס, לא רוצה בזה וזה גם לא עובד. אולי לכתוב את זה כאן קצת יעזור לי.

וואי, נשימה עמוקה
יוצאת לרגע מהקריאה השקטה, כדי להגיד שמה שאת מתארת כלכך כלכך מוכר
בטח אחרי לידות, אבל גם עכשיו, ממרום שנתיים ומשהו אחרי הלידה האחרונה

עוזר לי באופן אישי לדעת שזה עובר, ויעבור, וזה לא מצב שאני תקועה בו לעד.
על אף שהפחד שככה יראו חיי תמיד קיים שם

יקרה, גמאני מאןד מבינה
עוזר לי מאוד: לקבוע לצאת להליכה עם חברה
ככה היא מתקשרת לשאול מתי בדיוק, דורש ריכוז ותאום, וממסמס את הרביצה.
גם את תאמנו לעןד שעה, פחות סיכוי שאמשיך לרבוץ בה ויותר הזדמנות שאזיז את עצמי
לא תמיד זה מצליח אבל פעם- פעמיים בשבוע שאני יותר פרואקטובית בערב, משפיעות ממש טוב על השיגרה והבית @}

ואני אוסיף, שהדיכאון הזה מאוד הורמונאלי. הוא תוצאה של פעילות הורמונאלית מסוימת (איזה הורמון קצת משתגע ועולה מעל לרמה מסויימת ואחרים יורדים מדי, אבל אל תשאלי אותי איזה כי אני לא זוכרת מספיק את החומר P-: ).
לכן יש שני דברים קריטיים שעוזרים:

להשתדל בכל מאודך לצאת כל יום החוצה לשמש. במיוחד בבוקר. זה מווסת את ההורמונים ועוד אלמנטים (ואם את מרכיבה משקפיים - להשתדל להסתובב בלי משקפיים לפחות כמה דקות. לא רגילים, לא שמש, כן כובע. חדירת אור טבעי לעיניים משמעותית גם היא לוויסות של חומרים בגוף שמאזן את המצבים האלה.

מה תומך בך? מה עוזר לך? אצלי יש שני דברים שהופכים את הקושי שלי ב-180 מעלות:

א. חברות, אפילו בטלפון. מצלצלת חברתי האהובה? עד לפני שניה לא יכולתי לקום מהספה והרגשתי עלובה וגמורה? פתאום הופ! קסם! אני קמה מהספה, אני מתחילה להכין לעצמי אוכל, שוטפת כלים, פתאום יש לי כוח. איך זה קרה? אנרגיה של אהבה עברה אפילו דרך קו הטלפון והרימה אותי.
ב. מוסיקה. למשל, שלשום הפעלתי בלופ את היצירה הזאת: https://www.youtube.com/watch?v=O9YNPlXlzYk (הביצוע המקורי הוא לחמת חלילים, אבל הכלי שלי הוא חצוצרה, והביצוע הזה פשוט מרים לי את הצ'י (-: לשמיים).
בלי המוסיקה, נגמרה לי הבטרייה... הפעלתי, והלכתי - לקפל שלוש כביסות ולשים במקום, להפעיל מכונה ולתלות אותה, לשטוף את כל הכלים, לקרצף את השיש, להכין אוכל, לאכול אותו... פשוט, כל פעם שהפעלתי PLAY (זה היה ביוטיוב בנייד שהיה עלי עם אוזניות), כאילו מתחתי את הקפיץ שוב ושוב והפעלתי את כלב הצעצוע שבי.

אני מחבבת את חמך וחמותך. נשמע שאתם זוג בריא עם המון עזרה מהורייך וזו ברכה אבל לא חובה ודווקא החמים לא יוצרים מעורם לטפל בקטנים אחרי שעשו את שלהם ואני מאוד מעריכה את זה.
מנגד אני אהיה בוטה אבל בוטה טוב, מסוג העצות.שהכוונה שלהן נטו טהורה ומתוך.רצון להראות.לך.צד אחר ולראייה אני קרןעה מעייפות.אבל.רוצה לכתוב לך, כי אין כמו לכבד את.ההורים של בן זוגך גם כבסיס ליחסים בריאים בען כולכם וגם עבור ילדייך. כי זה באמת לא יזיק לך ולבן זוגך להיות מנומסים ולא להגיב בשלילה על מתנה שהביאו לכם מתוך אהבה ובטח לא להשאיר אותה. ומה הדחיפות של לזרוק בפנים של אנשים בכלל והדור המבוגר בפרט זלזול וחוסר הסכמה. יש לי חברה שבכל פעם שחמותה באה אליהם לבית החברה תולה מעל הטלויזיה את תמונת החתונה שחמותה מסגרה להם במסגרת זהב מזעזע ושולפת את הכלים שחמותה קנתה לה ומגישה בהם וחמותה נהנית וגאה ושמחה. זה כבוד למי שחושב עליך ומעניק לך שאת מעריכה ונהנית ממנו ומהמחוות שלו. ויש משהו מאוד מרוכז בעצמך כשנורא חשוב לך בכל דקה להיות נאמן רק למה שאתה מרגיש וחושב ולזרוק זין על העולם. פלא שהם נעלבים? נאה דורש נאה מקיים ואת ככלה בכלל מצופה ממך מהם לכבד אותם ואת הכוונות שלהם. מה היה קורה אם בכביש או בעבודה או באסיפת הורים בגן היית מתנהגת רק איך שנכון לך באותו הרגע? אז למה עם החמים מותר?

לגבי כל השאר מדהים כמה כולנו באותה קלחת של העייפות ורגשי האשם ותחושת הרצון לשנות וחוסר המסוגלות. אין לי עצות כמו לבשמת המדהימה שמעולם לא מתיאשת. גיליתי על עצמי שמעט עוזר ובעיקר הזמן שמגלה לנו לאט שינויים קטנים.

ובשמת אני באמת משתאה איך את מצליחה למצוא בכל סיטואציה דרך יציאה, כל הכבוד לך. רובינו פשוט נשאבים

אז בלבוסטה, לשאלותייך:

אני "לא מתייאשת לעולם" כי אני מתמודדת עם סרטן. זה או להרים ידיים ולמות, או לעשות הכל ולחיות.
כשאצלי עולה הפחד, הוא הפחד שהחולשה הגדולה שיש לי פירושה פשוט שאני במצב סופני ונשארו לי רק כמה חודשים. זה שם כל דבר אחר בפרופורציה.

אז במקרה שלי.
קודם כל זו האישיות שלי. מבחינתי, חייבת להיות דרך יציאה מכל סיטואציה, כי להרים ידיים זו לא אופציה. דרך היציאה איננה תמיד "איך לקום מהספה". דווקא בחודש מרץ 2019 זה היה "ללמוד להקשיב לגוף" כדי לשמוע ממנו "אל תקומי מהספה!".

זו אמונה חזקה שלי, שתמיד יש דרך יציאה. תמיד יש PLAN B. ואם היא לא עובדת, אז PLAN C. וכך הלאה. בסוף משהו יעבוד. וממילא כל תוכנית טובה כדי להגיע מנקודה א' לנקודה ב' ולא בהכרח לקחת אותי כל הדרך.

עצם המחשבה - היא עצמה נותנת את המוטיבציה לחפש "מה דרך היציאה שתעבוד בשבילי עכשיו?"
וכאמור, לא תמיד "דרך החוצה". לפעמים דרך היציאה היא פנימה. לדעת לעצור הכל ולשכב למנוחת צהריים על המיטה למשך ארבע שעות, כי זה מה שהגוף מבקש עכשיו.

אבל עברתי דיכאון.
ועברתי תשישות תהומית (פשוט לא ידעתי שהיא מהסרטן, חשבתי שחליתי במחלת העייפות הכרונית ושתיכף אצא מזה).
ואני עוברת סרטן.
ועברתי שנים עם ילדים קטנים. יונקים. בחינוך ביתי.
עברתי המון דברים שאנשים מתמודדים איתם, ויש לי עכשיו הרבה ניסיון. ובשנים האחרונות, המון התמודדויות בבת אחת. ברור שיש לי כבר ניסיון וארגז כלים לא רע בכלל, ואני שמחה לתרום אותם למי שמתמודדת עכשיו.

בשמת את מהממת. באמת. במלוא מובן המילה.
יש אצלך תוצאות למאמצים, בשונה מחלקינו שלא מצליחים להתמיד. יש לך את העניין הזה של התמדה ולעמוד מאחורי החלטות בפועל. גם כשקשה.
זה ההבדל בין מי שמצליחה ובין מי שלא. חוץ מהידע והתבונה וכל מה שאת מייצרת.

ברור שיש לי כבר ניסיון וארגז כלים לא רע בכלל, ואני שמחה לתרום אותם למי שמתמודדת עכשיו.
בהחלט יש לך. תודה על זה!

את מאוד צודקת בעניין החשיפה לשמש. אני גם יודעת שספציפית אני מאוד רגישה לזה מושפעת מהעדר אור. בימי חול יש לי לרוב כמה דקות הליכה נעימה בשמש בבוקר, אנסה לזכור להיות בלי משקפי שמש וגם אוכל להוסיף עוד כמה דקות אם ארד תחנה קודם מהאוטובוס. ועכשיו בימי החופש אעשה טיול בוקר עם הילדים לפני שיהיה חם, טוב גם לי וגם להם.
מוסיפה לעצמי עוד משהו שקשור לדברים שכתבת - לשתות הרבה מים. אני לא שותה מספיק ומרגישה את החוסר ואני חושבת שזה משפיע גם על רמת האנרגיה בגוף. ההחלטה שלי מאתמול היא פשוט לשתות חצי כוס מים פושרים (לא אוהבת לשתות הרבה בבת אחת וגם לא מים קרים) כל פעם שאני נזכרת. כי משום מה כשיש כוס לידי אני שוכחת לשתות ממנה ובסוף אחד הילדים שופך אותה... אז פשוט ללכת למטבח, למלא, לשתות כמה לגימות ולהניח.

כמו שקורה לפעמים, עצם הכתיבה על בעיה עזרה לי. אני חושבת שעד שכתבתי לא היה לגמרי ברור לי מה אני מרגישה ומה כל כך נורא בזה, בסך הכול עייפה מימים ארוכים ומתישים ונחה על הספה. קורה לכולם, לא? אבל תוך כדי כתיבה הבנתי שזה לא מרגיש כמו מנוחה אלא כמו דכאון ורק שואב ממני אנרגיות. אתמול כשהתיישבתי על הספה ניסיתי לשאול את עצמי ברכות מה אני צריכה עכשיו ולאט לאט דברים קרו מעצמם. סידרתי קצת את הבית וחזרתי לשבת, לקחתי לעצמי מים, קיפלתי כביסה מהספה, כתבתי קצת משימות במחברת, עשיתי תרגיל גופני קצרצר שגם אותו יכולתי לעשות בישיבה מהספה (תודה בשמת א גם על זה, כי אני מאוד מתקשה לשלב פעילות גופניות היומיום שלי ואת זה הצלחתי לעשות, השתמשתי בלינק ששמת לתרגיל אצבעות בחיוניות) ואז קמתי והכנתי אוכל למחר. הייתי מאוד גאה בעצמי, בעיקר מזה שהכול היה בזרימה וברכות ולא מתוך כורח. לא התקלחתי, זו נראתה לי משימה גדולה ומעייפת מדי. מצד שני, התעוררתי מכל האדרנלין של העשייה ונרדמתי מאוד מאוחר, מה שלא השאיר המון זמן לישון כי התינוק התעורר סופית בשש.

בלבוסטה, גם אני מחבבת את החמים שלי. הם אנשים טובים וחכמים שאוהבים אותנו ודואגים לנו. לא קל לי איתם, וגם לבן זוגי, אנחנו כל הזמן מרגישים את הפערים ביננו לבינם בהשקפת החיים הבסיסית ותפיסות שונות. וכן, יודעת שזה יוצר לפעמים תחושה של זלזול וחוסר כבוד. מבינה מה את אומרת שלא בכל רגע חשוב לקדש את הרגשות האותנטיים של עצמי ושווה לפעמים לחייך, להגיד איזה יופי ותודה ואז לשים על ספסל בדרך הביתה. גם זה היה קורה בהתחלה. אבל אני חושבת שכשמדובר במשפחה כן יש ערך לכנות ולגילוי לב, במיוחד במשהו שניתן לי במטרה לשמח אותי ועושה הפוך. כשנותנים לי משהו שהוא מאוד מאוד לא מתאים לי זה גם מעליב אותי (קצת), מה, לא רואים אותי? איך אני מתלבשת, מה אני אוהבת ולא אוהבת, הרי די בהיכרות מאוד שטחית כדי לדעת שלא אלבש בגד מסוים ושהוא לא יהיה לטעמי, אז למה בכל זאת להביא אותו? אז כן, אמרתי כמה פעמים, בעדינות, שלא אלבש ועדיף שתשמור לה או תביא לבת של חברה. וכן, עם בגדים וצעצועים לילדים אמרנו יותר בתקיפות שזה לא מתאים ושיחזירו. להביא לפעוט משחק שמשמיע קולות חזקים אורות צבעוניים וכמובן לדאוג שיהיו כבר סוללות בפנים נתפש בעיניהם כסבאות טובה ומבחינתי זה משהו שמאוד מפריע ויפגע בשלוות הנפש שלי בבית (עד שיתקלקל), אז למה להגיד תודה ולקחת ולסבול או להעלים ואז עוד כמה שבועות לקבל עוד אחד? במיוחד כשהילדים גדלים ויותר קשה להעלים מהם. כנ"ל לגבי בגדי ילדים שלא מתאימים לנו בגודל ובשימוש. כל זה עולה כסף ואנרגיה מצידם לבחור ולקנות, ברור לי שזה מאהבה ומרצון לשמח אבל אותי זה לא משמח. אז מעדיפה להגיד ולהסביר כדי שיוכלו לקלוע ובאמת לתת מתנה שנרצה. הרי זה כל הרעיון במתנה, לא? ובלי קשר הייתי שמחה לקבל הרבה פחות מתנות כאלה, אבל את זה אני לא אצליח לשנות. אז לפחות לשנות את מה שמקבלים (בהצלחה חלקית, אבל יש שיפור עקבי עם נסיגות מדי פעם).

קודם כל אני רוצה לתקן קצת את התמונה האידילית כאילו אני תמיד מתמידה ותמיד מוצלחת וכל זה D-:
זה לא בדיוק ככה. רק במבט מלמעלה, או בדיעבד. אבל באמצע יש ימים קשים. לא תמיד אני יודעת מייד מה כדאי לעשות - הרבה יותר קל לי, מאז ומתמיד, לזהות צרכים של אחרים.
כשהתחלתי ללמוד צ'י קונג, לא הצלחתי להתמיד בהתחלה. מה שתרם להצלחה שלי להתמיד היה שנוכחתי שוב ושוב בהבדל המדהים (באמת מדהים!) בין תירגול יומיומי ללא-יומיומי, לא רק אצלי אלא גם אצל אחרים.
אני לא מצליחה להתמיד לאכול כל יום. בשנה האחרונה הייתי תקופות ארוכות במצב שמתאים לטיפול נמרץ אבל בלי שום עזרה. אז יש לי יופי של טיפים למי שלא מתמודדת עם מצב כאילו-סופני.
במצב הזה, כשאני שואלת את עצמי "אז מה הדרך לצאת?" התשובה לא ברורה מאליה.
ולפעמים לוקח כמה ימים לחשוב על רעיון. לפעמים לוקח כמה ימים לחכות לעזרה.

נשימה עמוקה, וואו, גם אני מאוד גאה בך (-: במיוחד על הרכות כלפי עצמך, ועל השאלה "מה אני צריכה עכשיו?"

יש לנו במקרה את אותם חמים? (-:
ככה זה גם אצלנו, ממש.
אני אגב בעיקרון מסכימה ממש עם בלבוסטה, אבל זה פשוט לא עמד במבחן המציאות.
כשמקבלים מתנה פעם ב... אפשר להגיד יפה תודה ואחר כך לשבור את הראש מה עושים עם זה. כשזה זרם קבוע של מתנות, חייבים גבולות.
אצלנו גם גיליתי שלהגיד תודה על הכל מתפרש ככה שממש היינו צריכים את עזרתכם הכלכלית, נגיד לקניית בגדים או צעצועים וזה ממש מגביר את כמות הקניות שלהם הוביל אפילו לדרישות הזויות כמו שניידע אותם על קנייה של בגדים מראש, כדי שהם יוכלו לבוא ולשלם.
וכמובן כשגילו שלא עשינו את זה, נעלבו.
אז בסופו של דבר ביקשנו שיפסיקו לקנות ואם ממש התעלמו אחרי כמה פעמים גם לא לקחנו הבייתה ורק אז בעצם המסר עבר.
ומבחינתם אנחנו ממש תעלומה, הם לא מבינים בכלל מה מניע אותנו (לא שלא הסברנו) אז הם נזהרים נורא בכל מיני דברים לא קשורים, דווקא בדברים שחשובים לנו ממשיכים לפשל.
למרות הכל היחסים טובים, הם יודעים שאנחנו אוהבים אותם והם אוהבים אותנו, אבל זה כן קשר יותר מרוחק.
ואני מסדרת לקראת ביקורים שלהם כמה שמצליחה כי אחרת הם בטוחים שאנחנו קורסים וממש חייבים את עזרתם ומתחילים לעשות דברים בבית שממש לא מתאים לי שיעשו. כשאני מתנגדת הם בטוחים שזה רק מתוך נימוס... בקיצור, התקשורת קשה מאוד.
וכן, כמו שבשמת כתבה, לפעמים ממש קשה לי לדמיין את בן זוגי כילד שם. יש להם המון כוונות טובות אבל שום מושג לגבי צרכים של ילדים.

אופיר וגם געש, מה לגבי לשבת עם החמות בכיף על קפה/חליטת תה אורגנית ולהגיד "אנחנו מאד מודים על ההתעניינות שלכם, העזרה והאהבה. יש לנו מזל וכיף גדול שיש כאלו סבא וסבתא שרוצים לפנק. אנחנו לא רוצים צעצועים עם בטריות (או כל מה שאתם לא רוצים) אבל ממש נשמח לקבל פאזל/בימבה/גיפטקטאד לקניית בגדי חורף/ ווטאבר..."
נשמע שיש לכם חמים אוהבים ובעלי כוונות טובות. זה הרבה מאד. אולי להגדיר את הצרכים שלכם מולם ישפר את התקשורת?

קינואה (-: גרמת לי ממש לחייך כי הזכרת לי עצמי בהתחלה (-:
מן הסתם זה נוסה ולא פעם אחת.
הם שומעים את המילים אבל המשמעות לא מובנת או לא נקלטת להם.
שלא לדבר על זה שלפעמים הצורך שלנו הוא להפסיק בכלל לקבל דברים... זו לא אפשרות בעולמם ולכן אין להם דרך להבין את זה.

אגב, חלק מזה הוא שהרבה מהמתנות, אם כי לא כולן, הם בכלל לא קונים לנו. זה רק נראה ככה אבל הם בעצם קונים לעצמם של לפני 30 או 60 שנה. ולכן, בין היתר, הצרכים שלנו נכנסים מאוזן אחת ו יוצאים מהשנייה.
אבל נראה לי שמספיק לדבר עליי בדף לא שלי (-:

אז מי ידע שהחמים שלי יעוררו כל כך הרבה עניין

אבל כנראה שזו באמת בעיה שמשותפת להרבה משפחות, גם עניין עודף המתנות וגם פערי התקשורת. אצלנו לבקש מראש משהו ספציפי כן עבד נהדר, אבל זה רלוונטי למתנות יום הולדת ולא לשפע המתנות הקטנות (שיכולות להיות די גדולות) שמרעיפים על הילדים בכל ביקור. אז חלק אנחנו כן לוקחים ומודים וחלק משאירים שם למשחק אצלם בבית או מציעים שיעבירו למישהו מהמשפחה. סך הכול זה התייצב על מצב שכל הצדדים יכולים לחיות איתו ואני מעריכה את הרצון שלהם לנתינה, גם אם הוא לא תמיד מדויק לי.

אתמול היה קצת קשה עם שניהם בבית, הבכור סער והקטן לא ישן הרבה ואנחנו התקשנו בינינו. היום היה יום נעים הרבה יותר, הצלחנו לתכנן סדר יום שיתאים לנו ואפילו לבצע אותו וגם הצלחנו לתת אחד לשני קצת זמן לנוח וגם הבית שרד בצורה סבירה. הוא עדיין מטונף ומבולגן, אבל הכלים לא נערמים, במקרר יש אוכל, הכביסה מקופלת ורק חצי מהשולחן בסלון מלא בדברים שלא צריכים להיות עליו. הילדים היו מתוקים, הבכור נורא התלהב והתרגש מהדברים שעשינו והקטן גם היה במצב רוח עליז וחמוד במיוחד. יום טוב.
וגם היום, היה לי כל כך כיף עם הגדול שלי, לראות אותו נהנה ככה, לדבר איתו, להכין יחד סלט שהוא המציא ובחר את המרכיבים והתיבול שבאמת יצא מהמם. בבוקר כשהייתי לבד עם שניהם הוא סיים לאכול לפנינו ואז הלך לחדר שלו כדי להכין ג'ימבורי לתינוק, והזמין אותנו והסביר איפה "אבל זה בכאילו אמא" בריכת הכדורים, הטרמפולינה ומסלול המכוניות. לפנות ערב הלכנו שוב לטייל שלושתנו כמו בשבת שעברה ונהניתי מהאוויר וממנו.
וברקע אני ממשיכה לחפש ולחשוב - מה בו לא נוירוטיפיקלי, במה הוא שונה מילדים אחרים, בני גילו? האם ובמה יהיה שונה בהמשך? הוא הראשון שלי ולכן אין לי למה להשוות, אבל הוא ילד כל כך תקשורתי ומבין ורגיש לאחרים. יש לו קשיים, אבל למי אין, ורגעי הטוב והקסם איתו עולים על אלה שלא. ובכל זאת ממשיכה לתהות ולדאוג ממה שצופן העתיד, מה שעוד מחכה לנו.

ילד כל כך תקשורתי ומבין ורגיש לאחרים
נשמע מאוד נוירוטיפיקלי. במה את חושדת? התיאורים שלך חושפים ילד מהמם ומקסים. לא רואה סימן לרצף האוטיסטי או להפרעות קשב וריכוז, אז מה מציק לך בעצם?

להכין יחד סלט שהוא המציא ובחר את המרכיבים והתיבול שבאמת יצא מהמם
מציעה להקדיש מחברת למתכונים שלו (לאו דווקא כאלה שהגה אלא גם כאלה שהכין על סמך מתכון קיים) ולכתוב שם את המתכון לסלט.
@}

הוא אובחן ממש לאחרונה על הספקטרום. תפקוד גבוה, אבל הוגדר כסובל מלקות תקשורת. הכול מאוד חדש לנו. עוד לא התחלנו טיפולים או התערבות משום סוג, בינתיים רק קיבלנו את האבחנה. אני שמה לב שיש פער גדול בין איך שהוא איתנו לאיך שהוא מצליח לתקשר עם אחרים, אבל לא בטוחה שזה לא עניין של גיל. האבחון הפתיע אותי אבל ככל שאני קוראת יותר אני שמה לב שבהחלט יש לו התנהגויות שמתאימות להגדרה, אבל מבחינתי הן פשוט או חלק ממי שהוא (כמו עניין ועיסוק רב בתחום מסוים, מרדנות ועקשנות שאני מזהה מעצמי, ביישנות שמאפיינת גם את אבא שלו) או מיומנויות שהוא צריך ללמוד ולהשתפר בהן (למשל איך לבקש עזרה כשצריך). אני וגם בן זוגי לא בטוחים שהאבחנה נכונה, אבל אני כן חושבת שאפשר לעזור לו יותר ושטיפול ואולי יותר תיווך בסיטואציות חברתיות יכולים להיות טובים לו.

מציעה להקדיש מחברת למתכונים שלו (לאו דווקא כאלה שהגה אלא גם כאלה שהכין על סמך מתכון קיים) ולכתוב שם את המתכון לסלט.
תודה, זה רעיון מקסים! יש לנו כמה קבועים שאנחנו תמיד מכינים יחד.

תפילה_לאם

בעקבות התוספת שלך: ממליצה לך לבקר בפורום אוטיזם, אספרגר ו-PDD ב"תפוז".
נראה לי שגישתה של מנהלת הפורום (שלומיתסמייל) תמצא חן בעינייך.
ויש לי גם המלצות ספרים בשבילך (לא בלחץ - רק שתהיה לך רשימה, שתוכלי לפנות אליה אם יתחשק לך משהו):
"אף אחד בשום מקום" מאת דונה ויליאמס
"שירת הגורילות" מאת דון פרינס-יוז
"אל תפחד כשאני מחבק אותך" מאת פולביו ארווס
"למה אני קופץ" מאת נאוקי היגשידה
ואולי גם "השפה הסודית של בעלי החיים" מאת טמפל גרנדין (או ספרים אחרים שלה - פשוט לא הזדמן לי לקרוא).
אפשר גם "אוטיזם - מסע להכרת הרצף" של פרופ' אתי דרומי, אבל מצריך קריאה ביקורתית. המעניין והמוצלח ביותר בו הוא הנספח המתייחס ל"אקטיביסטים אוטיסטים", רק שהוא קצרצר.
חג שמח!

מי נתן לו את האבחנה ומי יזם את האיבחון? האם הוא הולך לגן או משהו כזה?
ובן כמה הוא? זה משתנה חשוב...

גם הייתי שואלת את המאבחנים, מה הם בדיוק איבחנו. מהי לקות התקשורת מבחינתם. לשמוע מהם פירוט והסבר, כי יכול להיות שהם באמת טועים, ומצד שני יכול להיות שהוא מקרה מאוד גבולי, והרבה תמיכה והדרכה היום תוביל להתנהלות מאוד רגילה בהמשך.

פתאום נזכרתי ונכנסתי לבלוג הזה שהתחלתי והפסקתי לפני כמעט שנה וחצי. התמלאתי עצב מהדיאלוג החלקי והקטוע הזה עם בשמת, שלא ימשיך יותר, וגם הודיה על המילים שלה ושל אחרות כאן ועל ההקשבה.

ואיך ומי אני עכשיו? עדיין מחפשת את הנשימה העמוקה ואת ההקשבה לגשם, לעצמי, לילדים שלי. הרבה עבר עלינו אבל מעט השתנה, הילדים גדלו, תקופת הקורונה הזו שלא יכולנו בכלל לדמיין, הקשר בינינו שעובר ריחוקים וקירובים, השינוי התעסוקתי שכמעט קרה ואולי יקרה בדרכים אחרות. למדתי הרבה על עצמי בשנה הזאת אבל עוד נשארו כל כך הרבה דברים שאני לא יודעת.

תודה שחזרת לעדכן.
הבלוג שלך מעניין, מוזר איך לא ראיתי אותו בעבר.

לאט לאט יש תחושה שהחיים מתחילים לחזור למסלולם. אבל תחושת ההקלה עוד לא כאן, קודם כל כי גם ההתרגלות מחדש לשגרה הקודמת קשה וגם בגלל החשש שזה לא יחזיק מעמד הרבה זמן, שנכנס שוב לבידוד או ששוב ייסגרו את מערכת החינוך. וגם אני כבר לא רגילה לצאת אל העולם, להתלבש ולפגוש אנשים אחרים ושיראו אותי לא דרך הזום.

כבר שבוע ויותר הכרזנו על כניעה מול הבית. אנחנו מנהלים מאבק עיקש, כל החיים בערך, אבל ביתר שאת בשנת הקורונה האחרונה. והשבוע נכנענו. היו לזה מגוון סיבות אבל פשוט לא יכולנו יותר. ונתנו לו, לבלגן, להיערם מסביבנו כמו שכבות גיאולוגיות. הכיור התמלא והתמלא וגדש וגלש לכל המטבח, ערימת הכביסה הגיעה לשיא הגובה האפשרי פיזיקלית כך שנאלצנו להקצות לה כורסה נוספת, וכל החפצים שסובבים כאן, אלה שאין להם מקום ואלה שאינם במקומם. וחייתי ככה. הסכמתי לזה. למרות שזה ביאס והקשה, לא ראיתי פתאום אלטרנטיבה. שבוע עמוס בעבודה והילדים שעוד חלקית איתנו וכל מיני כל מיני, אז על הבית ויתרתי.
והיום פתאום שלג. והקסם שהשלג משרה עלי תמיד מוכפל ומועצם ליד בן החמש הנלהב והמתרגש. שלג. והוא יורד לאט וממלא את הרחוב ומחר נקום לעוד יום שהילדים איתנו אבל גם השלג. ואנסה לא לעבוד מחר, או לעבוד מעט. ושלג.
חזרתי הביתה מהטיול מאושרת, אבל בבית האושר הועב. אני רוצה בית נעים לשלג, נעים וחמים ומזמין, עם ריח של אוכל טעים. ואין לי. רחוק רחוק ממני.
ולא היה לי כוח. אין לי, אזלו כוחותי. אבל ביקשתי מחברה שתעודד והבטחתי לדווח לה והצלחתי. הצלחתי לראשונה זה ימים רבים להשיב מלחמה, או להשיב משהו, לבית שלנו. ועוד הרבה מה לעשות נשאר לי, אבל עשיתי. הרבה. שטפתי את רוב הכלים ופיניתי וניקיתי את השיש, סידרתי את השולחנות בסלון ובפינת האוכל, הוצאתי את מה שכבר לא מהמקרר, אספתי בגדים לכביסה, החזרתי דברים למקומם או לפחות למקום חנייה זמני מוצלח יותר. אולי אפילו חלק מהכביסה תתקפל עוד מעט. וכמו שהבן שלי אמר לי אתמול כשהתפשט לבד - אני גאה בעצמי!
והצהוב אומר לי - אם יצאת מכליך אל תשכח לשוב. יצאתי ושבתי.

כתבת מאוד מאוד (יפה, נוגע, נעים, מעודד).

@}
הבית
כמה שהוא משרת אותנו: מארח, מכיל, מהווה בסיס לקיום, לאינטרקציות, לחיוכים ולמריבות
ככה אנחנו משקיעים בו: מכבדים, מנקים, מארגנים, מסדרים, מלטפים פינה שכוחה

מזכירה לעצמי מידי פעם שהשקעה בבית (בטעם טוב: איסוף; ארגון) מחזירה את עצמה בכפליים
לא תמיד זה עוזר לי להניע את עצמי לפעולה,
אבל לפעמים...

להיות שוב בבית ההורים, ובמקביל אני קוראת את הספר של גליה עוז על אבא שלה. כמה עצב וקושי יש ביחסים בין הורים לילדים. המחשבה על כמה דפוסי הילדות שלנו מעצבים אותנו מרגיזה אותי. תקופה ארוכה הרגשתי שהמצאתי את עצמי מחדש, בראתי מבוגרת שונה כל כך מהילדה שהייתי. כמובן שזה לא נכון אבל אחרי כל כך הרבה שנים של ניתוק לא קל לי לחזור אליה ולהושיט יד, לבנות גשר בין עכשיו לאז. השהות עם הילדים מעלה דברים, גם השהות עם ההורים. מרגישה שזה תובע ממני הרבה וצף לו, מעובד ולא מעובד. הרגשתי ילדה לא אהובה. הרגשתי ילדה שהיא בעיה. הרגשתי ילדה חכמה מכולם ולא מובנת. היום אני אהובה. היום אני יודעת טוב יותר איך לווסת ולהרגיע את עצמי, איך לדבר ולהתייחס לאנשים, איך להיות חומלת ותומכת בעצמי. ועוד הרבה ללמוד יש לי, אבל גם יודעת. אוחזת בעולם בשתי רגליים מוצקות. ופעם לא הייתי.

איילת