ופרח אביב מצטרפת
<אמרתי לבנזוג שאני רוצה לכתוב את סיפור הלידה והוא אמר שזה יהיה חמשיר>
אומרים שאשה חולמת את העובר שלה כארבעים יום לפני ההתעברות. יום אחד ראיתי דרך עיני העצומות פרצוף קטן וורוד. נראתה לי אשה זקנה, אך חלפה לי המחשבה בראש שאולי אני רואה את ההתעברות העתידית שלי. הריון לא היה בתכנון. היינו בעיצומה של תקופה קשה מאד ואני עדיין הרגשתי בגופי ובנפשי "אחרי לידה", למרות שחלפו שנתיים מלידת הבכור. הייתי בעבודה אישית, זוגית ומשפחתית אינטנסיבית, ובשניה שחשתי שאני מתאוששת ומתחילה להרגיש יותר טוב, נכנסתי להריון. ובאותה השניה ממש, פרצה המלחמה.
מה אביא ילדתי הקטנה, מה אביא לך מתנה
וכך עבר לו קיץ סוער ומבולבל, בין בחילות להפגזות אני נאבקת עם ההריון. לא רוצה אותו אבל מתרגשת. שמחה ובוכה. אנשים נהרגים ואני מגדלת חיים. מבקשת – לפחות שזו תהיה בת. בשבוע שמיני אני שוב רואה את הפרצופון הורוד דרך עיני העצומות והפעם אני לא מרגישה שזו אשה זקנה אלא תינוקת. וברור לי שזו בת.
את הדרך אליך אהפוך לתמונה ואביא לך אותה במתנה
ביום הראשון של חודש שלישי אני מתחילה ללמוד קורס דולות ואיתו מתחילה מסע מקסים ומעצים אל עבר עצמי. העוברית שלי לומדת ימימה יחד איתי, אני נשטפת בידע חדש, תובנות, מפגשים חדשים ועשייה. הקיץ והמלחמה מתחילים לחלוף. ואני מתחילה להבין שהילדה הזו מביאה לי משהו חשוב, ובתוכי אני יודעת שהיא יותר מרצויה אצלי בבטן, בנשמה, בבית. שהיא מצילה אותי. אני מרגישה תנועות שלה משלב מאוד מאוד מוקדם, ממעטת ללכת לרופאים ובדיקות. לאחר הריון ראשון של אשפוזים ושמירת הריון, עברתי הריון שלם ללא בדיקה וגינלית אחת. הרגשתי מצוין, הייתי יפהפיה ומשכתי אלי אהבה ותמיכה. נפרדתי ממה שלא אוהב ותומך עבורי.
מתישהו קנה לי הבנזוג את הדיסק המשולש של אהוד בנאי, זמר הנשמה שלי, בהופעה חיה. הרצועה הראשונה נפתחת בצלילים המתוקים והמכושפים, מחזירים אותי למחוזות נעורים רחוקים, והמילים של
song]אביא לך id[/po]=4053&
singer id=57&
song title=aa49a הישן והידוע קוסמות לי מתמיד. אני שומעת את הרצועה הזו כל ההריון. זה השיר שלי ושלה.
חודש תשיעי מגיע ולי לא בוער כלום. יש לי כמה דברים עוד להספיק. אני מצליחה להגיע למבחן המסכם של הקורס ומקווה להספיק למפגש הסיום בשבוע הבא, תוהה אם זה מוגזם לנהוג בתחילת שבוע 40 עד לרמת הגולן.
ערב אחד הבנזוג משועמם, בואי נעשה משהו, נזמין חברים, אולי נבקש מההורים שלך ביביסיטר ונלך לסרט. אין לי חשק. אני אומרת לו בוא נתענג קצת על השעמום, עוד רגע לא נרגיש שעמום להרבה זמן.
שבוע 38+3 זוג חברים אהובים מתחתן. חברתי מטלפנת כל יום לבדוק אם אנחנו מגיעים לחתונה. אני מבטיחה לעשות שריר, לסגור חזק את הרגליים, גם אני רוצה מאוד לבוא. אני מצליחה למצוא איזה אוהל שיעלה עלי, ואנחנו מגיעים לחתונה. עושים לי כבוד בתור השדכנית שלהם, הילד והבנזוג רוקדים, אני לא ממש סוחבת על הרחבה, אבל כיף לי מאוד. פוגשת חברה ישנה שלא ראיתי שמונה שנים ורואה איזו דרך עשיתי. וכמה אני אוהבת את עצמי יותר היום, בלעדיה.
למחרת שנינו נוסעים לסידורים בעפולה, עיר האורות הזוהרת. הילד ישן צהרים אצל הוריי ואנחנו יושבים בקפה האהוב עלינו ונהנים זה עם זו. קונים כדור פיזיו ונוסעים לאסוף את הילד. בדרך אני מרגישה ציר כזה אמיתי. בתור אחת שמרגישה צירים כל ההריון, אני לא ממהרת להתלהב מציר כשהוא מגיע. אבל זה היה אחד קלאסי. כלומר לא כזה שמקפל מכאבים אבל מתחיל עמום, מתחזק מכווץ ויורד חזרה. הגל המפורסם. טוב, מגיעים להורים שלי. אני נכנסת לשירותים, יושבת לאכול ולשתות. בדרך כלל אלה הדברים שמפסיקים צירים. כבר ערב ובפתח האוטו אני אומרת להורים, יש לי צירים קצת, חשבתי שזו סתם עייפות מההסתובבות ומהנסיעה, אבל הם לא פסקו. דרך עיניה של אימי אני שוב רואה איזו דרך היה עלי לעבור כדי לדעת לשמוח עם צירים. המבט בעיניה מבוהל, מרחם. אני מחייכת, יש צירים, היא כאובה, הבת שלי עם צירים. טוב נוסעים הביתה ואני שולחת סמס למיילדת ולדולה, שיתכוננו, אולי הלילה. אני קצת חסרת סבלנות ועצבנית. הולכים לישון. קמים בבוקר, הבטן עדיין פה, התינוקת בתוכה, אין צירים. זה יום ששי, יש לי יוגה, אין לי כח לנסוע ואני נחה בבית. לבנזוג התבטלה פגישה ואנחנו רואים את זה כסימן, התפנה לנו זמן ללדת. אז נו...
בבית שנינו עצבנים והאוירה לא נעימה. שנינו חסרי סבלנות לילד. מחליטים לצאת לטייל קצת. נוסעים לאכול צהריים במסעדה. נהנים מאוד מאוד שלושתנו יחד. המלוות שלי מתקשרות לשאול מה קורה. בערב הצירים חוזרים קצת. הילד כבר ישן, הבנזוג קופץ רגע לשכנים ואני מבקשת שלא יתעכב. הוא מתעכב. שולחת לו סמס "נו מה". חוזר הביתה. צירים מעפנים כאלה, לא ברורים. טוב הולכים לישון.
אביא לך אור כוכבים
יש רוחות עזות בחוץ, ואני מתעוררת באחת בלילה ומאזינה לכל מה שמתעופף מסביב. ואז אני מבינה שלא התעוררתי מהרעשים אלא מציר. והנה עוד אחד, איזה בידור. צריכה פיפי, קמה. יורדת כבר למטה, מדליקה דוד, מדליקה את התנור, שמה מכונת כביסה, מתקלחת. נעים לי לבד בחושך עם הצירים. יושבת על הכדור מול החלון הגדול של הסלון ומול הנוף החשוך מתחילה לנשום קפלבאהטי, הדבר היחיד שמכניס אותי לריכוז מסוים. נשימה נשיפה נחיר שמאל נחיר ימין. למה הפעלתי מכונה, כמה רעש היא עושה. תראי אותך, את יולדת, יש לך את כל החושך והשקט הזה והנוף והנשימות והצירים ומה את עושה, יוצרת לעצמך רעש. אז לקום לעצור את המכונה? אוף אבל נעים לי פה על הכדור, טוב נשאיר את זה ככה. כמה צירים היו בינתיים? בערך 4-5, מעניין כמה זמן עבר. בטח שעה ומשהו. פוקחת עינים ומביטה בשעון המטבח. עברה פחות מחצי שעה. רגע, זה אומר צירים די צפופים. מה, אני אטלפן להעיר את כולם? ההורים שלי אמורים לקחת את הילד אליהם. והדולה בכלל שומרת שבת, מסכנה להעיר אותה בלילה ועוד בליל שבת. ולא נעים לי מהמיילדת. אני מרגישה פתאום עייפות גדולה. עולה להעיר את הבנזוג. לא מבין מה אני מעירה אותו באמצע הלילה. הצירים חזרו אני אומרת לו, וזה אמיתי הפעם. הוא כולו מזוגג, מה אני זורחת אליו מחייכת. תמיד קשה להעיר אותו ולחבר אותו למציאות באמצע הלילה. אני מנסה לאפס אותו ולספר לו על ההתלבטות שלי אם להעיר את כולם עכשיו. כבר שלוש בלילה. הוא קם. אני נכנסת למיטה, תשמע אני נורא עייפה פתאום. אני אשכב קצת. אז מה לעשות הוא שואל אותי. תתחיל מלארגן את האמבטיה ושיהיו כאן מצעים לאחרי הלידה. תפוס פיקוד, אני סומכת עליך. הוא ממשיך לעמוד מנומנם ליד המיטה. "אז לטלפן למיילדת?". אני מבינה שפיקוד לא יהיה כאן ואומרת לו עזוב, בוא למיטה, נראה לאן זה מתפתח.
בבוקר קמים, יש עדיין בטן והתינוקת בתוכה עדיין. מתים מחום כי השארתי תנור דולק. יש קצת צירים מדי פעם. מטלפנת למיילדת ובעלה עונה. לא נעים לי להעיר אותה משינת בוקר שבת מפנקת, אני אומרת לו, לא זה לא משהו רציני. ברור שהוא מעיר אותה, ואני מדווחת לה. טוב, היא שואלת אם יש לה זמן לקפוץ לשבת אמנים. אני אומרת לה שתהנה ותיקח איתה באוטו את תיק הלידה. מחליטים לנסוע להורים שלי. הבנזוג מתקשר לעדכן אותם והם ממתינים לנו בבית. בחוץ אפור ואנחנו מתלבשים בהתאם. פתאום בדרך הכל מתבהר והשמש יוצאת. הפריחה משגשגת והכל ירוק. חם לנו. עוצרים לאכול גלידה, נהנים שלושתנו זה מזה. אני יודעת שזו הפעם האחרונה בשלישיה. מגיעים להורים שלי. אמא שלי עוטפת שניצלים, אנחנו נפרדים מהילד ומהם והיא שואלת מה לא תשארו לצהריים? לא, אנחנו זזים. לאן? להיות ביחד. מה והילד נשאר פה לבד? כן נו, אנחנו הולכים ללדת. עכשיו הם קולטים. אמא שלי מתפנה מהשניצלים, מסתובבת אלי ושואלת, רגע, את עם צירים עכשיו?? אני עונה לה שלא, אבל הם יחזרו כשנחזור הביתה. אבא שלי שואל אם להתחיל להתרגש, אני עונה שלי זה לא משנה כל כך מבחינת הלידה...
ואכן, עוד לפני צומת המוביל, הצירים חוזרים. אנחנו נכנסים הביתה.
אביא לך שיר אוהבים
אנחנו מנצלים אינטימיות אחרונה, בכל זאת, שנינו לבד בבית. אני נשכבת לנוח. הצירים מעירים אותי. הבנזוג מציע שאולי נתחיל לטייל בחוץ. אני יוצאת מצוידת, כובע משקפי שמש בקבוק תה קר פטל סרפד, וטישו, כי הבנזוג מצונן. שכנה מברכת לשלום ושואלת "שבוע אחרון, מה?". אנחנו עולים לשטחי המרעה שמעל השכונה שלנו. מטיילים ליד הפרות שרועות שם. מספרים את הבדיחות הקבועות שלנו – הפרות מביטות בי בעיני עגל ושואלות "מי הפרה הזו?" ואנחנו מביטים בהם ואומרים "נתראה בצלחת". בחור צעיר מאמן צמד סוסים ערביים יפהפיים, הם דוהרים לעברנו ופתאום נעצרים וחוזרים חזרה. הכל ירוק ירוק וכל כך הרבה פרחי בר צבעוניים. חרקים שיכורים מתעופפים, לא יודעים לאן לגשת קודם. אנחנו מאתרים כמה עצי תאנה ותות, שנזכור לחזור אליהם בקיץ, כשיהיו פירות.
אני מרגישה שהצירים כבר ממש איתי, ומציעה לבנזוג להתחיל לתזמן. הם כל חמש דקות. טוב, נעדכן את המיילדת. היא שואלת אותו איך אני, הוא אומר לה שמצב רוח טוב, הולכים, מפטפטים, צוחקים, צירים. היא אומרת לו תמסור לה שתפסיק לפטפט ותתחיל לנשום בצירים. גם אותי מפליאה ההתנהגות שלי. כל ההריון שוחחנו היא ואני על כמה אני זקוקה לשקט, וכמה קשה לי כעת לצפות בסרטי לידה, שנראים לי פתאום חודרניים ופטפטניים, לא תומכי לידה. אפילו תזמון של צירים נראה היה לי מעורר אדרנלין, אבל עכשיו זה התאים לי. היא הסכימה אתי וידעתי שהיא המתאימה לי לתת לי את המרחב והשקט בלידה. גם את הדולה, חברה מהקורס שהביעה רצון להיות נוכחת בלידת בית, הכנתי שיתכן ואקרא לה על מנת שתחכה בחדר אחר וכלל לא תהיה נוכחת. המיילדת ביקשה שתהיה נוכחת עוד מיילדת או דולה. שלפעמים צריך עוד זוג ידיים אחרי הלידה עצמה. אולי היתה זו נבואה שהתגשמה? בכל אופן, מזל שהדולה היתה שם.
נחזור לזוג אוהבים שמטייל לו בשדות. כבר עשינו סיבוב של חצי המושב. חוזרים הביתה. אני נחה על הספה והחצוף אומר לי נו בואי נעשה עוד סיבוב, מה את בשאנטי שלך צריך לקדם את הצירים. אני אומרת לקואץ' שהפעם כבר לא נראה לי שהם יפסקו. האביב בחוץ מגרה, ואנחנו יוצאים לטיול נוסף. הפעם הצירים מתחילים להיות כואבים על אמת וגם מתקרבים ממש זה לזה. עומדים בכל ציר. מראה לו איפה ללחוץ חזק בגב. נושמת עמוק עמוק אל הבטן ומהבטן. הבנזוג מסתנכרן איתי ללא הנחייתי ונושמים יחד, מחובקים. כל הציוד מתחיל לסרבל. המשקפיים מחליקים, הטישו נדחף איפשהו בחולצה שלו, ובכל ציר מישהו לוקח לי מהיד את הבקבוק. אח"כ הוא חוזר אלי כי אני צמאה. ואז יש לי פיפי. מחכה שיעבור ציר אחד ומוצאת איזה שיח. כשקמה משם שוב ציר ואני חושבת לי הממ... ממש קרובים הצירים, לא? התזמון כבר לא רלוונטי לי, מדהים כמה לא צריך להנחות אותך להפסיק לפטפט, לנשום ולהתכנס בעצמך. זה קורה לבד כשהלידה מתקדמת. אנחנו מסתובבים חזרה הביתה והצירים עם מעט מאוד הפוגה ביניהם. בינות לפרות אני משמיעה קולות נמוכים, נושמת, מתכופפת. הפרות אומרות, התחרפנה זותי.
ציר אחרון לפני שבתי השכונה מתגלים. אני יודעת שיהיה לי עוד ציר בין כאן לבין הבית, למרות שהוא בתים ספורים מכאן. השכן, בעלה של השכנה ממקודם, שואל "שבוע אחרון, מה?" אנחנו עונים בחיוך "שעה אחרונה". הוא מקמט את מצחו בחוסר הבנה ועונה "טוב...". את הציר הבא אני עושה בספרינט, או במונחים של אישה בחודש תשיעי בצירים, הולכת יחסית מהר. בכל אופן לא נעצרת נושמת נוהמת. הבנזוג הולך לידי, נדהם שואל, את רוצה להגיד לי שאת בציר עכשיו?
נכנסים הביתה, אני טסה לישיבה בשירותים. איזו הקלה. מכירה את הסימנים. הוא עולה למלא אמבטיה ואני בטוש רוחצת את עצמי, מה שהופך לזרם מים על הבטן והגב כי הצירים ממש ממש קרובים. אוקיי יש לי מדרגות לעלות עד לאמבטיה, הבנזוג מפרפר בארגון אלוהים יודע מה, המיילדת והדולה לא כאן עדיין. טוב, עשינו טובה וקראנו להם רק כשתוזמנו צירים כל שלוש דקות.
מגיעה למעלה לחדר השינה. עוד התרוקנות בשירותים, איזו הקלה. צריכה להקיא, נזכרת בלידת הבכור. יודעת שגם הבנזוג בטח זוכר ומזהה את השלב. אני יודעת שזה מתקרב. מרגישה שזה מהר מידי, עולה על המיטה בתנוחת שש, ראש נמוך, זה קצת מקל את העוצמות. בנזוג איתי מלטף ונושם. רוצה למים. נכנסת. מתישהו בשלב הזה המיילדת מגיעה, מורידה גרביים מחליפה בגדים והיא איתי. אני אומרת לה אני חושבת שהלחיצות מתחילות כי אני צריכה להקיא וכבר ישבתי המון בשירותים. מדהים אותי שעם כל הסוטול של לידה אני עוד מדווחת על המתרחש ונותנת הוראות.
אביא לך צחוק ילדים שיבהיל את כל הפחדים
יום שבת אביבי, אחר הצהריים, כולם בחוץ, הבית שלנו במרכז השכונה ובצומת לידנו הילדים והוריהם על אופניים, בימבות ועגלות. ואני מעליהם בקומה שניה, יולדת. הצירים כואבים וארוכים. המיילדת מלטפת אותי במים ומהמהמת אלי קולות נמוכים ללא מילים, מזכירה לי. בשלב מסוים נגמרים המים החמים. שולחת את בנזוג לחמם סירים וקומקום. כל זרם חם כזה שהוא שופך יושב לי בול, נעים בציר. המיילדת אומרת לו זהו, יותר אתה לא הולך לשום מקום. אני מבקשת שיסגרו את החלון. בדיעבד הוא ישאל אותי, חששת שכולם ישמעו אותך צועקת? ואני אענה לו שהקולות של החוץ הפריעו לי ולא להפך.
בשתי ידי אביא לך את כל חיי
אני יכולה למות עכשיו מצידי. פשוט לחדול. עוברת לי אותה המחשבה שעברה בדיוק בציר הזה בלידה הקודמת: איך אפשר לחשוב בכלל על ללדת שוב אי פעם. לא רוצה ילדים. למה רציתי ללוות לידות? למה להיות נוכחת בדבר הזה?
והגיעו צירי הלחץ. אותה תחושה אינסופית אדירה שלא ניתנת לתיאור. ואני מתמסרת. ועדיין לא קולטת כמה הכל מהר וקרוב. המיילדת אומרת לי להרגיש אותה. אני מכניסה אצבע ומרגישה משהו חלק ועגול. וואו. אני חושבת לי הנה היא עוד רגע אצלי, איזה כיף. בעוד יומיים תזכיר לי המיילדת שאמרתי לה בין הצירים "איזה כיף לי, איזה כיף" ויש גם תמונה שלי מחייכת תוך כדי צירים.
פתאום אני מרגישה "פק" וזרם נשפך ממני למי האמבט. המים יורדים, אני צוחקת לבנזוג ולמיילדת. איזו תחושה נעימה. מבינה שמה שהרגשתי קודם היה שק מי השפיר ובכלל לא הראש.
מניחה יד על הפרינאום, לוחצת ומותחת בעדינות. מרגישה את ראשה הפלומתי מתקרב אלי בכל ציר, וחוזר קצת פנימה. בשבוע הקרוב אשאל את המיילדת אם היא נוהגת לתפור יולדת שנקרעה והבנזוג אומר לי, מעניין שאת שואלת אותה אחרי שילדת, בכלל לא בררת איתה את זה לפני הלידה. אמרתי לו שהייתי כל כך מכווננת על להשאר שלמה שלא טרחתי אפילו לחשוב על קרעים ותפירתם. בכל ציר המיילדת מהמהמת קולות נמוכים ואני מכניסה את הפנים למים ונושפת בועות יחד עם הקולות. זה טוב.
אני מרגישה את הקודקוד הפלומתי ואזניים קטנטנות ורכות. אומרת לבנזוג וואו היא קטנה!
הייתי מחכה עוד טיפה, נהנית מהליטוף הזה של ראשה בין רגלי אבל הופ המיילדת כבר מחלצת את הכתפיים, למרות שרציתי לבד לגמרי... אולי כי המים היו די קרים, עדיף היה להוציא אותה. אני מוציאה אותה
בשתי ידי ומצמידה אותה לחזה. כל כך קטנה! אני מאושרת, הבנזוג זולג, רץ למצלמה.
חברתי הדולה מגיעה כעת, רואה אותי באמבטיה עם תינוקת עלי. מחייכות. היא ישר פונה לענייניה, אחר כך נגלה ששטפה כלים וקיפלה לנו כביסה...
נשארים עוד במים, לומדים להכיר. אני בשוק מהקוטן שלה. פיצפונת. דומה לי! דומה לסבא שלי. למחרת היא תתחיל להיראות בדיוק-בדיוק כמו אחיה הבכור, רק חצי גודל. הכיף בילדה שניה, להביט בתינוקת הקטנה והפעם כבר לדעת איזה קסם יצמח ממנה.
פורסים סדינית על המיטה ואני יושבת עליה, ממתינים לשליה. המיילדת קצת ממתינה לה יותר ממני. ברגע שהיא יוצא מהחדר בא ציר והשליה מחליקה ממני, גדולה ושלמה. איזה איבר מדהים. אתמול שתלתי מעליה עץ פקאן. לא חשבתי שזה יהיה כה משמעותי, אבל התרגשתי מאד. התינוקת היתה בזרועות אבא ואני עשיתי לעצמי ולה טקס קטן. הנה הדם שלי, שלך. יש לי בת, גם לה יהיה כזה דם נותן-חיים.
אנחנו מאוהבים בה לגמרי, וכל יום אני מברכת אותה ואומרת, אני אוהבת אותך, תודה שבאת אלינו.
!
, השלווה. יפה לך הגדילה הזאת. 
