סיפור לידת המלאך

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}

[סופי_ה*]

לידת מלאך 28/11/05 8:25 בערב.

עברו בדיוק שלושה שבועות וזה נראה כל כך קרוב...
לא החלטתי איפה אני רוצה ללדת עד הרגע האחרון (כמעט)
כך שלילה לפני עוד הלכתי עם בן זוגי היקר לראות את החדרים הטבעיים בתל השומר, הטריד אותי משהו לא ידעתי לומר בדיוק מה, תכננו לידת בית נפגשנו עם שתי מיילדות, הבית היה מוכן, הצלחנו לארגן כסף למיילדת, רשימת הקניות הייתה בהיכון. ממש ריחפה תחושה של לידת בית אבל משהו בי לא היה רגוע.
ביטלתי עם המיילדת שלנו ושוב הצטערתי, ממש היה קשה לי להחליט.
בבוקר יום שני ה-28/11 אמא מרים החליטה שזה הזמן לקנות שידת החתלה ואנו מצאנו עצמנו מתרוצצים לקניות והכל היה נראה לי עוד כל כך רחוק.
כבר כמה ימים שיש לי הפרשות ורדרדות, הרופא אמר שזה שום דבר ואני בטוחה שיש קשר לפטריה הנרתיקית שצצה בדיוק אז.
חזרנו מהקניות כשבינתיים בן זוגי היקר הלך להרכיב את העגלה החדשה ולסיים את עניין התשלומים.

בשתיים אני צריכה ללכת לעבודה, החלו הכנות שיגרתיות, להכין בגדים לעבודה מקלחת... מתארגנים ונוסעים. בדרך עוצרים לאכול פלאפל כי לא בישלתי, באמצע התענוג מסתמנת תחושה חדשה של אי נוחות, לא יכולה לשבת כמו שצריך, המקום נראה לי פתאום קטן מידי וסוגר עליי, ולא בא לי יותר פלאפל ואני משתוקקת בצורה בלתי רגילה לטרופית, מתוקה ומצריבה. באתי על צמאוני וממשיכים. בדרך גיא שואל ומתבדח אולי זה זה? אבל אני מבטלת את המחשבות שלו בתואנה שהיום דווקא זה לא מתאים.
בדיוק באותו היום מגיעה המחליפה שלי והיא אמורה ללוות אותי בכל אותו היום ולמעשה זה היום האחרון לעשות לה חפיפה, מגיעים.
גיא מחנה את אופליה (אופל 1994 למכירה דרך אגב) והנה מתחיל משהו, משהו לא מוכר לחץ וכאב לחץ וכאב וברור לי שזה לא משהו שאני יכולה להתעלם ממנו.
כבר בפתח אני מודיעה לממונה עלי שמשהו קורה ואני כניראה לא אמשיך בתוכניותיי לאותו היום
מוסרת למחליפתי את המפתחות עם צירים כואבים, נפרדת מהילדים , גיא ואני מבודחים עד מאד לא מאמינים שזה זה.
חוזרים הביתה ואני רצה להתפשט במקלחת ( מה לעזאזל חשבתי לעצמי)
מקלחת!!!! יש טיפטוף מים קל, לא בטוח בכלל שזה זה, אבל אני כבר צועקת לגיא מהאמבטיה ומעדכנת אותו והוא " מזל טוב" והכל רגוע וטוב, עד שהמעיים שלי החליטו על התרוקנות טוטלית ומתישה ובו בזמן מתחילים צירים צפופים בטירוף עם הפוגות לא סדירות ואני מציר לציר מבטיחה לעצמי שבציר הבא נתחיל לקחת זמנים אבל עוד ציר ואני שוכחת ועוד לא החלטנו איפה ללדת (כמעט, אולי כי בתוך תוך תוך תוכי ידעתי שאני רוצה ב"מאיר ", למרות הרצון ללידת בית) וכשהכל מתגבר ומתבלבל ומתעצם גיא מדבר עם תל השומר והם דוחים אותנו כי לא סגרנו איתם בחוזה לידת טיבעית וטלפון נוסף למיילדת המקסימה מ"מאיר" וזו ממליצה ללכת ל"מאיר" ו"נהיה בקשר" .
לא התארגנו עם תיק מבעוד מועד (אנחנו שלושה שבועות לפני המועד למה שנתכונן?)
מזעיקים את אחותי שרה (עזרה ראשונה של המשפחה) והיא בביתה מחפשת תיק או שקית או משהו ושופכת מחבת עם שמן בדרך ואנחנו משביעים אותה לא לספר לאף אחד בינתיים כי מה, בטח עוד נחזור עוד שעתיים הביתה הרי לא יכול להיות כל כך מהר...
גיא בו זמנית מנסה לארגן תיק, יוצא מבולבל, תיק-שקית, דוחף פנימה דיסק רייקי (הכי חשוב) ואני בין ציר לציר מתלבשת חצי רטובה ונוסעים.
all the way ל"מאיר".
צירים בפקק של שלוש וחצי אחה"צ, כואב אבל נסבל, ממש לא נוח, כואב מאד, נסבל, לא נוח בעיקר לא נוח, כואב!!!
הוכרחתי לשכב למוניטור והאחות אומרת "הצירים לא ממש חזקים" ואני מרגישה קצת שאני מקימה מהומה על לא כלום, אבל איך זה שאני שוכחת לנשום אם "הצירים לא חזקים". והאחות הטובה לא שוכחת לומר לי איך זה שאני לא נושמת כמו שלמדתי (מעין טרוניה פנימית שהיתה לה על קורסי ההכנה ללידה)
סיימנו מוניטור, מראה שאני בלידה אך יש עוד זמן לכן האחות עושה עוד מיליון דברים אחרים ואני בחדר המתנה המצוחצח והמאובזר שבטח נועד לעשות רושם נאה על הבאים להתלבט אם ללדת במקום, לי נתנו כורסא נינוחה ביותר ולי כואב!!!
אחותי בפנים מודאגות דואגת לי ומוודא שנוח לי, שמישהו ייגש אליי, שיטפלו בי מהר.
אני מרגישה צורך אדיר ל... הקיא.
האחות מורה לגיא שיקרב את הפח ( כי הרצפה כל כך נקיה, המשרד מעוצב)
והוא , בעלי היקר איטי גם ברגעי הלחץ האלה מפספס אותי ואת ה... והכל על הרצפה, הכל זה הפאלפל והטרופית המתוקה בטעם ענבים ועוד ועוד.
אני מרגישה הקלה מסוימת אבל עוד לוחץ לוחץ.
בדיוק אז הרופאה מתפנה לבדוק אותי ואני עולה בשארית כוחותיי ופתיחה הו הפתיחה ארבע וחצי חמש, ז"א ממש רציני, זה כבר קורה, זה איפושהוא באמצע.
הולכים באיטיות משוועת לחדר הטיבעי ואני מתעקשת לא חדר מס' 13 לא טוב לי שם
כן, כן 21 עדיף.
לחץ אדיר
כאב גדול
לא כאב מפלח אלא משהו שאני יכולה להכיל
צורך עצום בלהוציא משהו.
אני מורידה את בגדיי בהינף יד יש לי צורך לא להרגיש כלום עליי ולא אכפת לי אם מקובל, מותר, מה הכללים בכלל? יש כללים לאשה יולדת?
כי לי נדמה באותם הרגעים שהדבר הזה הקרוי לידה הוא פרי המצאתי הבלעדי ורק לי כואב כרגע ורק לי לוחץ בטירוף.
אני על האסלה מנסה להוציא משהו מהמעיים ואחותי אומרת נשמה זה לא מה שאת חושבת זה התינוק
אני רק רוצה על האסלה להוציא את מה שנשאר מהבית בטוחה שאחר כך אני ירגיש יותר טוב
בחילות בחילות סחרחורת
אחותי וגיא ממלאים ז'קוזי ומשכנעים אותי לקום ואני לא יכולה אני לא נחמדה ולא רוצה ודי.
גיא הולך לקרוא למיילדת או לאחות או למישהו.
ואז היא מגיעה
מלאך עם קארה צהוב ומרגיע ופנים של זהבה משלושת הדובים.
אני על המיטה, זהבה בודקת אותי ולהפתעתי ולהפתעת גיא ושרה צריך להתחיל ללחוץ.
תוך רבע שעה או בקירוב גדלה הפתיחה מחמש לעשר אני מוכת הלם אך מתחילה לעשות כל מה שהמלאך שלי אומר.
אין לנו על מי לסמוך אלא אלא על אבינו אבינו שבשמיים ועל זהבה המיילדת ועל עצמי.
ואני לוחצת עם כל ציר לחץ, ועוד ציר ואני לוחצת ועוד
המון זמן אולי שעתיים
מקווה שכלום לא תקוע וזהבה מרגיעה כשבודקת מידי פעם את הדופק של העובר ואצלו (אצלה בדיעבד) הכל תקין, מאוזן ורגוע וזה נותן לנו עוד אורך נשימה עוד ועוד

לחצים גדולים, הכל מתרכז באברים התחתונים, כל הנשימה, המודעות, הכאב, המבטים של אוהביי.
ואני מיואשת מרגישה שאין התקדמות והנה נדמה לי מתוך הערפול והערפל הבקשות והתחינות שלי שזהבה אומרת שהראש מבצבץ, אני לא מאמינה
היא לוקחת את ידי ומניחה על הראש המבצבץ וזה נותן לי כוח ע צ ו ם.
אני ממש מלאת כוח מחודש ולוחצת ולוחצת ותוך שני צירים או שלוש האוצר שלנו בחוץ.
קטנה ורגועה ומלאת חיים וסקרנות.



שלוה
אושר
צחוק, קוראת לגיא שיבוא והוא בכלל לידי.
כולם מסתבר הגיעו (מי סיפר להם?) הם קצרי רוח להיכנס
אני מנסה לשים את האוצר על הציצי, "במיומנות של אמא" אומרת מיילדת אחרת, מחמיאה לי. שמונה ועשרים וחמש והאוצר כבר ממשי.
כולם בפנים והשמחה הו השמחה.
לי הדם לא מפסיק לזרום ואני בתוך שלולית דם הולכת וגדלה מחליטים לראות מה קורה אצלי פנימה בהרדמה כללית ואני כל כך שלווה (אם בגלל הלידה המעצימה או איבוד הדם לעולם לא אדע)
מובלת לחדר ניתוח והאוצר בידיים של גיא נושמת נשימות ראשונות של אויר חומרי וגם של האהבה מסביב.
אני מורדמת, אני רגועה ובום אני לא שם.
אני שוב ערה מודה למרדים בנשיקה אינסטקטיבית על היד ומחכה לשמוע שהכול בסדר
אכן הכל טוב היה קרע קטנטן אבל לא בשל כך הדימום, כניראה לא ניתן הפיטוצין
אבל מזה חשוב, אני אמא, אני אשה שלמה, אני רעיה ויש לנו אוצר.

אני עצמי נולדתי מחדש שלושה חודשים אחרי המלאך שלנו.
אבל זה סיפור אחר לגמרי.

[מאמא_מאוהבת*]

עכשיו גם קראתי את הסיפור - מזל טוב @} ותודה על הסיפור המרגש!