סיפור הלידה של דולב
נשלח: 24 מרץ 2013, 13:54
החלטתי לכתוב פה את סיפור הלידה שלי, כדי לשתף, להתייעץ ולעזור ליולדות הבאות כמו שסיפורי הלידה של כולכן כל כך עוזרים לי.
בניגוד לרוב סיפורי הלידה שנכתבים לאחר מעשה ולפעמים אחרי שהרבה פרטים נשכחו החלטתי לכתוב את סיפור הלידה שלי "לייב" וכשלא אוכל להקליד יותר אקליט. כך אוכל לקבל עצות מועילות בזמן אמת ולספר דברים כמו שהם מרגישים בזמן הווה ולא בפרספקטיבה, רגשות נוטים להתקהות עם הזמן וגם יש בי צורך להעביר לנשים שעוד לא ילדו את הזמן הממושך שיכול לקחת לתהליך הלידה להתקדם, שידעו שזה נורמאלי ולגיטימי. אני לא מתכוונת לצנזר רגשות, מחשבות או את תחושת הכאב. כך שאם מישהי רגישה מאד אולי עדיף שתמנע מלקרוא את הדף הזה. חשוב לי להעביר דברים כמו שהם.
לכל מי שלא מכירה אותי: שמי שני, אני בת 23, שבוע 40+3 וזאת הלידה הראשונה שלי עם בן שמוערך כרגע 3.800
כל ההריון תכננתי ללדת לידה טבעית. קראתי, התכוננתי כמו שאנשים לא מתכוננים לריצת מרתון. כשאמרו שהא גדול הפסקתי לאכול סוכרים ופחמימות ריקות במשך חודשיים. עשה פלאים לגזרה שלי אך לצערי שום דבר להערכת המשקל של התינוק. יש לו אבא גבוה ורחב וכנראה שזה הגודל שהוא צריך להיוולד. התפללתי לאלוהים ולאפי נו שבכל זאת דברים יסתדרו יפה.
תכננתי ללדת בדסה עין כרם בחדר לידה טבעית. נתנו לי מיילדת אישית מצויינת בשם פולי ומייד התחברתי אליה.
לפי שלושה ימים הגעתי למוניטור שגרתי באיכילוב שנמצא קרוב יותר אליי הביתה. המוניטור לא סיפק אותם. אשפזו אותי במחלקת טרום לידה. יומיים של סבל נוראי. מוניטור שפעל שעתיים ואז שעה מנוחה במשך 24 שעות,אין יום, אין לילה, התינוק בועט במוניטור בלי הפסקה, נמאס לו, נמאס לי. על ידי מאושפזת אשה מסכנה: אינפוזיות, סטרואידים ומגנזיום על כל תופעות הלוואי שלהם. קשה לראות את זה. אחרי כמה שעות במחלקה נעשים מודעים לסיפורים של כולם, נקשרתי שם לכמה נשים. רובן מבוגרות מני בחצי עשור לפחות, אבל שם גיל נמדד במספר שבועות, ובוותק במחלקה. פתאום הלידה שלי היא לא רק שלי ושלהן היא לא רק שלהן. התחושה הכללית שם בין הנשים מתחלקת לשתיים: אלה שעושות הכל כדי שלא יקרה כלום ואלה שמחכות נואשות לזה שמשהו כבר יקרה. אני מהסוג השיני, מושכים אותנו בלי תשובות, זה מבלבל ומתסכל, החלטתי לכתוב באותו רגע את סיפור הלידה בזמן אמת ומכאן אעתיק מהדף שכתבתי:
היום זה היום השיני לאשפוז במחלקת טרום לידה בליס, הצוות מדהים, כל הזמן לא מרוצים מהמוניטור, עוד מעט יכנס רופא ואולי יגיד לי מה העניינים.
עברו שעתיים וחצי, בא רופא ואמר שאני צפויה להשתחרר למחרת בבוקר אם המוניטור לא יראה שינוי.
עברו חמש שעות, חילוף משמרות ועוד שני מוניטורים עם שעה הפסקה ביניהם. השעה 1 וחצי לפנות בוקר. הרגע בא רופא והליט להעביר אותי לחדר לידה וליילד. אף אחד לא פה. קראתי עכשיו לבעלי ולמשפחה שלי. אין לי צירים ולא ירידת מים. אני מפחדת. קטנצ'יק בבטן לא מפסיק לבעוט.
חדר לידה: 3 וחצי לפנות בוקר. עברתי מהכלא לכלוב עכברים. אני עכבר קטן ומפוחד מכווץ בפינה של החדר. הכל פה מפחיד ומלא מכשירים. המיילדת שלי אמרה שלא אוכל ללדת בלידה טבעית. כל המחשבות הרומנטיות על לידה התאדו. בפינה מיטת תינוק קטנה, אני בוכה ורועדת בלי שליטה, המיטה הזאת מפחידה אותי, מפחיד אותי שיצא ממני תינוק, מפחיד אותי ציוד רפואי. מפחידות אותי אינפוזיות ומחטים. אני לא רוצה את זה, לא מוכנה. לא מאמינה שמשהו כל כך גדול יכול לצאת ממני. ישנתי שעתיים לא רציפות בלילה הקודם ועכשיו כבר 3 וחצי. אני מתה מפחד ומוצפת אדרנלין ומצד שיני מוכנה להכל ובלבד שיתנו לי לישון ויניחו לי ולילד שלי לנפשנו לכמה שעות שינה. אני לא מוכנה לזה עכשיו. בקושי נושמת, בקושי מצליחה להשאר בהכרה. מחדר האמבטיה יוצאת אחות מקסימה, היא מדברת אתי ועוזרת לי קצת להרגע. מסבירה שיבדקו אותי עכשיו, ואז יכניסו לי בלון שירחיב אותי ל2 סנטימטרים פתיחה באפן מלאכותי, ואז יתנו לי אינפוזיית פיטוצין 8 שעות, שעה הפסקה, עוד 8 שעות, בדיקה. אם אין התקדמות לידה עוד שעה הפסקה ואז 8 שעות, אם לא אז ישר לחדר ניתוח. אני בוכה על האובדן, בוכה על שלא יהיו לי צירים טבעיים, על שלא ארגש אותו יוצא מתוכי, אני באבל. אף אחד לא מבין אותי. אף אחד לא חושב שזה סוף העולם. כולם נרגשים ושמחים ואני באבל, התינוק בתוכי מבין אותי, הוא מרגיש נורא ואיום כמוני. יום אחד הוא יגדל וכבר לא יוכל להרגיש מה שהוא מרגיש היום אינסטנקטיבית. הוא מרגיש כמוני, הוא מרגיש רע, כולם בחוץ כל כך מתרגשים, אני מנסה להשלים עם האבל הכבד שנחת עליי ומבקשת אפידורל כדי לא להרגיש את הצירים המלאכותיים הנוראיים.
בקשה נענית בשלילה, לפני פתיחה 5 לא נותנים.
כמה אחיות נכנסות ויוצאות, חילופי משמרות. מתלהבות מתמונת האולטרא סאונד של דולב. באמת תינוק חמוד ויפה. כל ההריון בבית הסתכלתי על הפרצוף היפה שלו בחיבה וקרבה, עכשיו רק תחושות של ניכור. זה לא הילד שלי. זה ילד רוסי של מישהי אחרת. לא דומה לי אפילו בפסיק. בטח השמין והתכער מאז, בטח לא אוכל לאהוב אותו כשיצא. תחושת אשמה חזקה. איזו מן אמא לא אוהבת את התינוק שלה. אני אני, אני אהיה אמא גרועה ,אני קטנה ולא מוכנה לזה, מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי להשאיר את ההריון הזה, ילדה בעצמי, מה עושות ילדות בחדר לידה.
באה אחות ובדקה אותי, אני חושבת שהיא הוציאה את הפקק. יצא קצת דם חום ומשהו מגעיל דמוי חילזון\נזלת, נראה לי שיצאו קצת מים אני לא בטוחה. המון כאב, המון בלבול. הרגשת חילול למרות שהאחות ממש ממש נחמדה והיחס מדהים ממנה ומהצוות. בעלי קיבל כאב ראש וברח, השאיר אותי לבד עם אמא. הוא פוחד מדברים כאלה.
עברה חצי שעה, רופא הגיע, מסביר שהתרחיש הסביר הוא שאעבור בסופו של דבר לחדר ניתוח אבל הם מנסים להשרות לידה וגינלית. הם כבר בטח משחיזים סכינים בחדר ניתוח. פחד, אימה.
בעלי חזר בינתיים, שמע וכמעט תקף את הרופא. הרופא התאמץ להיות נחמד, ישב איתנו 20 דקות, הסביר באריכות וענה על כל השאלות שלנו כאילו אין לו אף מטופל בעולם. בעלי פוחד עליי ועל התינוק, אני נאלצת כמעט להגן על הרופא בגופי. הוא לא יודע את נפשו ומרגיש חסר אונים ויכולת להגן עליי. לא מתאים לו להתנהג ככה, אין לי יכולת להטיף מוסר אני מתה מפחד בעצמי והכל כל כך כואב ורגיש. הרופא להפתעתי מגיב בהבנה וסבלנות.
הוא מסיים את השיחה במלים "הילד רוצה כבר לצאת ולפגוש אותך" ומחייך
באותו רגע משהו בתוכי משתנה. אני יודעת שהוא מכיר אתי טוב ולא צריך לצאת כדי לפגוש או להכיר אותי. אני יודעת שגם אני מכירה אותו טוב. אני יודעת שהוא עוד לא רוצה לצאת. הוא עוד לא מוכן גם אם הוא שבוע 40+2. כשיהיה מוכן הוא ירצה לצאת. הוא יצא בעצמו. באותו רגע ידעתי שלידה לא תתחיל בבית חולים. החלטתי שלא משנה מה תגיד המשפחה שלי אני לוקחת עכשיו את הילד והולכת למקום שבו אוכל להרגע ולהתחבר שוב לילד ולאינסטינקטים שלי. הוא צריך לצאת בזמן, ולא בניתוח. הוא תמיד לקח את הזמן. 3 חודשים עד שגילינו על ההריון. ואז עד שהוא ירד למטה, ועכשיו עבר התאריך ולא התחילו צירים. אני נולדתי בשבוע 44+1. לאמא שלי לא היו צירים, נתנו לה פיטוצין ומשם אפידורל ומשם יצאתי בניתוח קיסרי. עם אחי היא כבר לא הסכימה לזרוז והוא נולד בסוף שבוע 43 בלידה כמעט טבעית ובהחלט לא קיסרית.
חזרתי לבטוח בעצמי, הוצפתי אדרנלין, הודעתי לכולם כולל המשפחה שלי שאני חותמת על שחרור ולוקחת את הילד שלי מפה ולא חוזרת עד שלא תהיה לידה במצב מתקדם.
אני לא יודעת אם אני טפשה או אמיצה. אני פוחדת מלהיות בבית כשהמוניטור לא מושלם, אולי הוא ימות ויחנק, מצד שיני אני רוצה לאפשר לו את הלידה שמגיעה לו. החלטות לא קלות אבל אני בטוחה שזה מה שמגיע לו לקבל.
אני לוקחת את הילד והולכת הביתה. הפחידו אותי כהוגן שהילד ימות ויחנק. שהגיע הזמן שלו לצאת. אני לא קונה את זה. מתכננת לריב עם כל בית החולים ועם המשפחה. המשפחה שלי מקבלת את זה להפתעתי. הרופא משחרר אותי מהר מאד ואנחנו חוזרים הביתה.
יום למחרת: אנחנו נוסעים ועושים הרבה טיולים והליכות. מטיילים את כל גבעת האירוסים. אוכלים ומנסים להשלים שעות שינה.
אני מתחברת מחדש אבל נורא לאט לעצמי. איבדתי המון בטחון בעצמי, בגופי בחדר הלידה הרגיל באיכילוב. כל המחשבות הרומנטיות התנפצו והפכו ל"אני לא מסוגלת לעשות את זה"
המיילדת שלי תומכת בי ואומרת שעשיתי את הדבר הנכון.
אני מקווה שלא אהרוג או אפגע בתינוק.
למדתי שכשמגיע רגע האמת קשה להתחבר לסמוך על האינסטינקטים שלי.
כל כך הרבה יותר קל להפיל על הרופאים את האחריות.
כובד משקל ההחלטות שלי יושב לי כרגע על הכתפיים, כל כך מפחיד וכבד.
אני תוהה האם עשיתי את הדבר הנכון בשבילו, בשבילי.
הוא קופץ לי הרבה בבטן היום, אני חושבת שגם היה לי ציר אחד אמיתי לפני שעה וחצי, לא בטוחה. הרגשתי כאב ודקירות באגן התחתון. קיבלתי את הכאב בהנאה ובחיוך, התפללתי לעוד והלכתי לכתוב לכן.
שנה שעברה דוד שלי ברך אותי ואת בעלי שבפסח הבא נהיה נשואים ועם בן זכר. אני מקווה שאיחולו יתגשם. אעדכן בהמשך..
בניגוד לרוב סיפורי הלידה שנכתבים לאחר מעשה ולפעמים אחרי שהרבה פרטים נשכחו החלטתי לכתוב את סיפור הלידה שלי "לייב" וכשלא אוכל להקליד יותר אקליט. כך אוכל לקבל עצות מועילות בזמן אמת ולספר דברים כמו שהם מרגישים בזמן הווה ולא בפרספקטיבה, רגשות נוטים להתקהות עם הזמן וגם יש בי צורך להעביר לנשים שעוד לא ילדו את הזמן הממושך שיכול לקחת לתהליך הלידה להתקדם, שידעו שזה נורמאלי ולגיטימי. אני לא מתכוונת לצנזר רגשות, מחשבות או את תחושת הכאב. כך שאם מישהי רגישה מאד אולי עדיף שתמנע מלקרוא את הדף הזה. חשוב לי להעביר דברים כמו שהם.
לכל מי שלא מכירה אותי: שמי שני, אני בת 23, שבוע 40+3 וזאת הלידה הראשונה שלי עם בן שמוערך כרגע 3.800
כל ההריון תכננתי ללדת לידה טבעית. קראתי, התכוננתי כמו שאנשים לא מתכוננים לריצת מרתון. כשאמרו שהא גדול הפסקתי לאכול סוכרים ופחמימות ריקות במשך חודשיים. עשה פלאים לגזרה שלי אך לצערי שום דבר להערכת המשקל של התינוק. יש לו אבא גבוה ורחב וכנראה שזה הגודל שהוא צריך להיוולד. התפללתי לאלוהים ולאפי נו שבכל זאת דברים יסתדרו יפה.
תכננתי ללדת בדסה עין כרם בחדר לידה טבעית. נתנו לי מיילדת אישית מצויינת בשם פולי ומייד התחברתי אליה.
לפי שלושה ימים הגעתי למוניטור שגרתי באיכילוב שנמצא קרוב יותר אליי הביתה. המוניטור לא סיפק אותם. אשפזו אותי במחלקת טרום לידה. יומיים של סבל נוראי. מוניטור שפעל שעתיים ואז שעה מנוחה במשך 24 שעות,אין יום, אין לילה, התינוק בועט במוניטור בלי הפסקה, נמאס לו, נמאס לי. על ידי מאושפזת אשה מסכנה: אינפוזיות, סטרואידים ומגנזיום על כל תופעות הלוואי שלהם. קשה לראות את זה. אחרי כמה שעות במחלקה נעשים מודעים לסיפורים של כולם, נקשרתי שם לכמה נשים. רובן מבוגרות מני בחצי עשור לפחות, אבל שם גיל נמדד במספר שבועות, ובוותק במחלקה. פתאום הלידה שלי היא לא רק שלי ושלהן היא לא רק שלהן. התחושה הכללית שם בין הנשים מתחלקת לשתיים: אלה שעושות הכל כדי שלא יקרה כלום ואלה שמחכות נואשות לזה שמשהו כבר יקרה. אני מהסוג השיני, מושכים אותנו בלי תשובות, זה מבלבל ומתסכל, החלטתי לכתוב באותו רגע את סיפור הלידה בזמן אמת ומכאן אעתיק מהדף שכתבתי:
היום זה היום השיני לאשפוז במחלקת טרום לידה בליס, הצוות מדהים, כל הזמן לא מרוצים מהמוניטור, עוד מעט יכנס רופא ואולי יגיד לי מה העניינים.
עברו שעתיים וחצי, בא רופא ואמר שאני צפויה להשתחרר למחרת בבוקר אם המוניטור לא יראה שינוי.
עברו חמש שעות, חילוף משמרות ועוד שני מוניטורים עם שעה הפסקה ביניהם. השעה 1 וחצי לפנות בוקר. הרגע בא רופא והליט להעביר אותי לחדר לידה וליילד. אף אחד לא פה. קראתי עכשיו לבעלי ולמשפחה שלי. אין לי צירים ולא ירידת מים. אני מפחדת. קטנצ'יק בבטן לא מפסיק לבעוט.
חדר לידה: 3 וחצי לפנות בוקר. עברתי מהכלא לכלוב עכברים. אני עכבר קטן ומפוחד מכווץ בפינה של החדר. הכל פה מפחיד ומלא מכשירים. המיילדת שלי אמרה שלא אוכל ללדת בלידה טבעית. כל המחשבות הרומנטיות על לידה התאדו. בפינה מיטת תינוק קטנה, אני בוכה ורועדת בלי שליטה, המיטה הזאת מפחידה אותי, מפחיד אותי שיצא ממני תינוק, מפחיד אותי ציוד רפואי. מפחידות אותי אינפוזיות ומחטים. אני לא רוצה את זה, לא מוכנה. לא מאמינה שמשהו כל כך גדול יכול לצאת ממני. ישנתי שעתיים לא רציפות בלילה הקודם ועכשיו כבר 3 וחצי. אני מתה מפחד ומוצפת אדרנלין ומצד שיני מוכנה להכל ובלבד שיתנו לי לישון ויניחו לי ולילד שלי לנפשנו לכמה שעות שינה. אני לא מוכנה לזה עכשיו. בקושי נושמת, בקושי מצליחה להשאר בהכרה. מחדר האמבטיה יוצאת אחות מקסימה, היא מדברת אתי ועוזרת לי קצת להרגע. מסבירה שיבדקו אותי עכשיו, ואז יכניסו לי בלון שירחיב אותי ל2 סנטימטרים פתיחה באפן מלאכותי, ואז יתנו לי אינפוזיית פיטוצין 8 שעות, שעה הפסקה, עוד 8 שעות, בדיקה. אם אין התקדמות לידה עוד שעה הפסקה ואז 8 שעות, אם לא אז ישר לחדר ניתוח. אני בוכה על האובדן, בוכה על שלא יהיו לי צירים טבעיים, על שלא ארגש אותו יוצא מתוכי, אני באבל. אף אחד לא מבין אותי. אף אחד לא חושב שזה סוף העולם. כולם נרגשים ושמחים ואני באבל, התינוק בתוכי מבין אותי, הוא מרגיש נורא ואיום כמוני. יום אחד הוא יגדל וכבר לא יוכל להרגיש מה שהוא מרגיש היום אינסטנקטיבית. הוא מרגיש כמוני, הוא מרגיש רע, כולם בחוץ כל כך מתרגשים, אני מנסה להשלים עם האבל הכבד שנחת עליי ומבקשת אפידורל כדי לא להרגיש את הצירים המלאכותיים הנוראיים.
בקשה נענית בשלילה, לפני פתיחה 5 לא נותנים.
כמה אחיות נכנסות ויוצאות, חילופי משמרות. מתלהבות מתמונת האולטרא סאונד של דולב. באמת תינוק חמוד ויפה. כל ההריון בבית הסתכלתי על הפרצוף היפה שלו בחיבה וקרבה, עכשיו רק תחושות של ניכור. זה לא הילד שלי. זה ילד רוסי של מישהי אחרת. לא דומה לי אפילו בפסיק. בטח השמין והתכער מאז, בטח לא אוכל לאהוב אותו כשיצא. תחושת אשמה חזקה. איזו מן אמא לא אוהבת את התינוק שלה. אני אני, אני אהיה אמא גרועה ,אני קטנה ולא מוכנה לזה, מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי להשאיר את ההריון הזה, ילדה בעצמי, מה עושות ילדות בחדר לידה.
באה אחות ובדקה אותי, אני חושבת שהיא הוציאה את הפקק. יצא קצת דם חום ומשהו מגעיל דמוי חילזון\נזלת, נראה לי שיצאו קצת מים אני לא בטוחה. המון כאב, המון בלבול. הרגשת חילול למרות שהאחות ממש ממש נחמדה והיחס מדהים ממנה ומהצוות. בעלי קיבל כאב ראש וברח, השאיר אותי לבד עם אמא. הוא פוחד מדברים כאלה.
עברה חצי שעה, רופא הגיע, מסביר שהתרחיש הסביר הוא שאעבור בסופו של דבר לחדר ניתוח אבל הם מנסים להשרות לידה וגינלית. הם כבר בטח משחיזים סכינים בחדר ניתוח. פחד, אימה.
בעלי חזר בינתיים, שמע וכמעט תקף את הרופא. הרופא התאמץ להיות נחמד, ישב איתנו 20 דקות, הסביר באריכות וענה על כל השאלות שלנו כאילו אין לו אף מטופל בעולם. בעלי פוחד עליי ועל התינוק, אני נאלצת כמעט להגן על הרופא בגופי. הוא לא יודע את נפשו ומרגיש חסר אונים ויכולת להגן עליי. לא מתאים לו להתנהג ככה, אין לי יכולת להטיף מוסר אני מתה מפחד בעצמי והכל כל כך כואב ורגיש. הרופא להפתעתי מגיב בהבנה וסבלנות.
הוא מסיים את השיחה במלים "הילד רוצה כבר לצאת ולפגוש אותך" ומחייך
באותו רגע משהו בתוכי משתנה. אני יודעת שהוא מכיר אתי טוב ולא צריך לצאת כדי לפגוש או להכיר אותי. אני יודעת שגם אני מכירה אותו טוב. אני יודעת שהוא עוד לא רוצה לצאת. הוא עוד לא מוכן גם אם הוא שבוע 40+2. כשיהיה מוכן הוא ירצה לצאת. הוא יצא בעצמו. באותו רגע ידעתי שלידה לא תתחיל בבית חולים. החלטתי שלא משנה מה תגיד המשפחה שלי אני לוקחת עכשיו את הילד והולכת למקום שבו אוכל להרגע ולהתחבר שוב לילד ולאינסטינקטים שלי. הוא צריך לצאת בזמן, ולא בניתוח. הוא תמיד לקח את הזמן. 3 חודשים עד שגילינו על ההריון. ואז עד שהוא ירד למטה, ועכשיו עבר התאריך ולא התחילו צירים. אני נולדתי בשבוע 44+1. לאמא שלי לא היו צירים, נתנו לה פיטוצין ומשם אפידורל ומשם יצאתי בניתוח קיסרי. עם אחי היא כבר לא הסכימה לזרוז והוא נולד בסוף שבוע 43 בלידה כמעט טבעית ובהחלט לא קיסרית.
חזרתי לבטוח בעצמי, הוצפתי אדרנלין, הודעתי לכולם כולל המשפחה שלי שאני חותמת על שחרור ולוקחת את הילד שלי מפה ולא חוזרת עד שלא תהיה לידה במצב מתקדם.
אני לא יודעת אם אני טפשה או אמיצה. אני פוחדת מלהיות בבית כשהמוניטור לא מושלם, אולי הוא ימות ויחנק, מצד שיני אני רוצה לאפשר לו את הלידה שמגיעה לו. החלטות לא קלות אבל אני בטוחה שזה מה שמגיע לו לקבל.
אני לוקחת את הילד והולכת הביתה. הפחידו אותי כהוגן שהילד ימות ויחנק. שהגיע הזמן שלו לצאת. אני לא קונה את זה. מתכננת לריב עם כל בית החולים ועם המשפחה. המשפחה שלי מקבלת את זה להפתעתי. הרופא משחרר אותי מהר מאד ואנחנו חוזרים הביתה.
יום למחרת: אנחנו נוסעים ועושים הרבה טיולים והליכות. מטיילים את כל גבעת האירוסים. אוכלים ומנסים להשלים שעות שינה.
אני מתחברת מחדש אבל נורא לאט לעצמי. איבדתי המון בטחון בעצמי, בגופי בחדר הלידה הרגיל באיכילוב. כל המחשבות הרומנטיות התנפצו והפכו ל"אני לא מסוגלת לעשות את זה"
המיילדת שלי תומכת בי ואומרת שעשיתי את הדבר הנכון.
אני מקווה שלא אהרוג או אפגע בתינוק.
למדתי שכשמגיע רגע האמת קשה להתחבר לסמוך על האינסטינקטים שלי.
כל כך הרבה יותר קל להפיל על הרופאים את האחריות.
כובד משקל ההחלטות שלי יושב לי כרגע על הכתפיים, כל כך מפחיד וכבד.
אני תוהה האם עשיתי את הדבר הנכון בשבילו, בשבילי.
הוא קופץ לי הרבה בבטן היום, אני חושבת שגם היה לי ציר אחד אמיתי לפני שעה וחצי, לא בטוחה. הרגשתי כאב ודקירות באגן התחתון. קיבלתי את הכאב בהנאה ובחיוך, התפללתי לעוד והלכתי לכתוב לכן.
שנה שעברה דוד שלי ברך אותי ואת בעלי שבפסח הבא נהיה נשואים ועם בן זכר. אני מקווה שאיחולו יתגשם. אעדכן בהמשך..
עדיין לא אבל הרגשה שזה מתחיל. סימנים מוקדמים מלווים במצבי רוח הזויים וקיצוניים. משפחה שבוחרת להטריד שוב בעניין אי - מילה. ההורים של בעלי בהיסטריה על שפעלתי בניגוד להוראות רופא. מטרידים את ההורים שלי ואת בעלי. אני באמת מקווה שמעשיי לא מסכנים את הילד, זו הדאגה העיקרית שלי כרגע. חשוב לי לכתוב דברים בזמן אמת כי פרספקטיבה מעוותת את הזכרונות וזמן מדלל אותם. כרגע יש לי צורך אדיר לנקות ולסדר את הבית. זמן טוב לפני פסח להרגיש את התחושות האלה 
אעדכן...
{@{@
)