סיפור הלידה הראשונה שלנו
נשלח: 14 מרץ 2010, 23:02
מחר יעברו שבועיים מהלידה של בני.
למרות ההכנות המרובות שעשיתי לקראת החויה הזאת שום דבר לא יכל להכין אותי אליה.
דבר כל כך טבעי שקורה, ועדין כל כך שונה מכל דבר אחר שאי פעם חוויתי בחיים האלה.
לגעת באיזושהי עוצמה של החיים שתמיד קיימת שם אבל נסתרת מן העין ובחווית הלידה הרגשתי את עוצמת החיים הזאת.
את הכח שמניע אותנו, את הכח שדוחף אותנו לחיים.
רציתי לשתף אותכם בחוויה שלי, מכיוון שסיפורי הלידה שבאתר מאוד חיזקו אותי ללכת עם הלב שלי וללדת בדרך שרציתי.
ללדת בביתי החם באינטימיות עם בעלי האהוב, לידה ראשונה, לתת לגוף שלי להפתח, להביא חיים לעולם,
כשאני קשובה אליו, בלי שום בעל מקצוע בתחום שיגיד לי מה לעשות מתי ואיך.
הצירים התחילו ביום ראשון בערך באחת בלילה, לראשונה הם היו מלווים בתחושה כלשהיא ולא סתם התכווצות של הרחם כמו שחויתי בימים האחרונים לפני הלידה.
שכבתי ערה במיטה וראיתי שהם חוזרים ובאים לאחר זמן מה החלטתי לקום ולבדוק עם השעון אם הם סדירים. הם היו בהפרשים של שמונה דקות בערך.
ישבתי בסלון בוחנת את התחושות החדשות שעוברות בגופי, לא היה כאב.
חשבתי שיהיה לי נעים אם הגבר שלי יהיה איתי, שמחתי שהיה לו יום חופש למחרת ככה שגם אם אלה עוד צירים מוקדמים ולא הדבר האמיתי הרגשתי שזה בסדר שאני יפריע את שנתו. נגשתי למיטה והנחתי את הראש על החזה שלו, הוא פכח עיניים והתבונן בי, בלי לומר מילה הוא חייך וחיבק אותי. התחבקנו זמן מה כשהתרגשות נעימה אופפת אותנו.
ואז קמנו, האיש שלי מיד ניגש לעשיה וניפח את הבריכה שחשבנו שאולי אלד בה, לא רציתי להכין יותר מדי כי לא הייתי בטוחה שזאת הלידה. אמרתי לו שפשוט יהיה איתי, הצירים עדין היו כל שמונה דקות בערך, האיש שלי נשכב על המזרון לידי ושאל אם זה בסדר אם הוא ינמנם, אמרתי שכן, הוא הציע שאצטרף אליו. כל פעם שהגיע ציר התרוממתי על ארבע והתנוענתי מעט.
לא היה נעים לשכב בזמן הצירים ככל שהבוקר התקרב הרגשתי כאילו אני ישנה יותר וקמה פחות בסביבות שמונה קמתי וחשבתי שבטח הצירים יעברו,
אחותי שילדה שבועיים לפני אמרה לי שהיו לה צירים סדירים כל הלילה וכשהגיע הבוקר הם עברו, ושרק בלילה הבא הם חזרו והביאו איתם את הלידה.
ידעתי גם שרוב הנשים יולדות בלילה. למרות שכל ההריון חלמתי שאלד ביום, וכך באמת קרה (-:
הלכתי לשירותים והרגשתי שמשהוא השתחרר, זאת היתה הפרשה חומה, יום לפני היו לי הפרשות עם מעט דם טרי, הפעם היא היתה שונה, בהתרגשות ראשונית חשבתי שאולי זה באמת קורה.
קמתי והסתובבתי בבית, פתאום הרגשתי נזילה שמרטיבה את התחתונים. מיהרתי לשירותים בהתרגשות - ידעתי שזה לא פיפי...
יחסית מעט מי שפיר ירדו, שמתי פד בתחתונים ומיהרתי להעיר את האיש שלי. בעודי מעירה אותו הרגשתי עוד זרימה חזקה יותר.
אישי קם בהתרגשות, ושוב פנה מיד לאירגונים סביב מילוי המים בבריכה, פריסת סדינים על השטיח, ועוד אירגונים מאירגונים שונים..
הבריכה לקחה המון מהאנרגיה שלו מכיוון שהיא היתה ענקית והדוד מים חמים שלנו קטנטן וכל הזמן המים החמים נגמרו והבריכה לא התקרבה ללהיות מלאה
הוא התחיל להרטיח מים על הגז בשלושה סירים בגדלים שונים, לא עבר זמן רב ונגמר לנו הבלון גז (-:
אמרתי לו שיעזוב את הבריכה. שנסתדר גם בלעדיה למרות חוסר יעילותה. אני חושבת שבאיזשהו מקום הבריכה היא ששמרה על השפיות של אישי. זה שהיה לו משהוא לעשות כהשצירים התחזקו והכאב הגיע. והוא היה חסר אונים לעומת הקושי שלי.
אחרי שהמים ירדו הצירים התחילו להתחזק בהדרגה, אני כבר לא זוכרת שעות, או התרחשות כרונולגית מסודרת - התחושות אפפו אותי, סחפו אותי.
אני זוכרת שמתוך הכאב עלה בי הפסוק "ברוך שעשני אישה" ונסיתי להזכר אם הוא באמת קיים. זכרתי שבתפילת שחרית הגברים אומרים "ברוך שלא עשני אישה" ולא זכרתי מה הנשים אומרות,ואז זה עלה בי שנשים אומרות "ברוך שעשני כרצונו" הם לא מודות באופן ישיר על היותן נשים.
בכאב הלידה, לפני שהוא התעצם להיות בלתי נסבל הודתי על כך שאני אישה.
שמחתי שאני בבית, במקום הטבעי ביותר שלי המקום שבו אני קמה בבוקר והולכת לישון בערב, עם הריחות והצלילים המוכרים.
שמחתי שאין שום אדם זר בסביבתי - רק אני והגבר שלי שניגן לי על הגיטרה, שר לי, ועשה לי נעים בגב.
עם כל ציר התנענעתי. נסיתי למצוא את התנוחה שהכי הקלה על הכאב. בחלק מהצירים נתליתי על הדלת תוך כדי ניענוע האגן -
מה שהיה די יעיל. ובחלקם הייתי על ארבע תוך כדי נענוע עדין של האגן, אני חושבת שלא משנה באיזה תנוחה הייתי, האגן שלי כל הזמן התנועע ביחד עם הציר ללא שליטה כמעט.
מעט מאוד הייתי בבריכה כי המים לא היו כל כך חמים. בפעם האחרונה שהייתי בבריכה (הצירים היו כל כך חזקים וחשבתי שאולי המים יעזרו לי), ניסיתי לשבת במים בתנוחת חצי כריעה ברוגע, ללא תנועה ולתת לצירים לחלוף בי. בעוד האיש שלי עושה לי נעים בגב הצלחתי לעשות כן למשך מספר צירים ואז הגיע ציר עצום בחוזקו שזרק אותי אל מחוץ לבריכה רועדת ומתוסכלת מכאב והתשה כבר לא היה בי כח, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי מרוב כאב. שנאתי את כל הנשים שקראתי את סיפורי הלידה שלהם: לידה ללא כאב, לידה אורגזמית...
איך נפלתי שולל בפח הזה? לא ידעתי באיזה שלב אני נמצאת! כל הזמן בדקתי עם מראה בין הרגלים לראות אם משהו שם משתנה, ולמרות שידעתי שפתיחה של צוואר הרחם היא פנימית עדיין ציפיתי לראות שמשהו יזוז שם. אך לא רציתי לדחוף אצבעות ולבדוק.
נכנסתי להתקלח, במקלחת עלו בי מחשבות על אפידורל, הבנתי את הנשים שלוקחות אותו ושאלתי את עצמי אם הייתי יכולה לעמוד בפיתוי אם הוא היה בהישג ידי.
המקלחת נעמה לי, יצאתי עיפה ונשכבתי על הצד - לא יכולתי יותר לעמוד או לשבת, הגוף שלי דרש מנוחה בכל מחיר.
כל פעם שהגיע ציר הרמתי את הרגל העליונה ונהמתי עד שהוא חלף. אישי ניסה לעודד אותי, אבל הוא היה מחוץ לבועה שהייתי שרויה בה, בתוך עצמי.
ואז הגיע ציר והרגשתי שמשהו השתנה שמשהו נדחף לכיוון מטה, ואמרתי לאיש שלי בקול או בתוך הראש שלי שהנה התינוק בא. קמתי כי רציתי שכוח המשיכה יעזור לי.
ישבתי בתנוחת חצי כריעה נותנת לצירים העוצמתיים האלה - צירי הלחץ, לטלטל אותי. התחושה שלהם היתה שונה לחלוטין מהצירים הקודמים ידעתי בדיוק מה קורה והיתי מלאת שליטה וכוח. כוח עצום זרם דרכי בין ציר לציר נשענתי קדימה על פופ שאישי הניח שם בשבילי אוספת כוחות למען הציר הבא נאנחתי אנחות עמוקות וקולניות עם כל ציר.
מחוץ לבועה ראיתי את פניו של הגבר שלי. ראיתי שהוא בלחץ, בהתרגשות, בפחד, לא הבנתי למה הוא נראה ככה (-:
כבר היה אפשר לראות את הראש מציץ בהתחלה הוא נראה כמו שלפוחית בולטת החוצה - ממש לא כמו ראש. השלפוחית גדלה יותר ויותר עד שכבר אי אפשר היה לתהות מה זה.
לא דחפתי בכלל באופן רצוני נתתי לגוף שלי לעשות את העבודה. במהלך הצירים היו דחיפות חזקות כמו רפלקס הקאה לכיוון ההפוך. כשהרגשתי את הראש ממלא את ידי שכל הזמן ליטפה את הראש המפלס את דרכו החוצה הרגשתי את המתיחה העזה של העור וקיוויתי שלא אקרע. הרגשתי שמהרגע שהתחילו צירי הלחץ עברו אולי חמש דקות חששתי שזה קורה מהר מדי. בדיעבד צירי הלחץ ערכו בערך שעה וחצי.
בתנוחת חצי כריעה על השטיח נשענת אחורה על יד אחת הרגשתי שכל רגע הוא יוצא ביקשתי בליבי רק שיבכה שהוא יוצא, אני רוצה שהוא יבכה. היד השניה שלי נגעה בראש של התינוק. פחדתי שלא אוכל להחזיק אותו מספיק טוב ביד אחת , אמרתי לאיש שלי : "תעזור לי". הראש החליק החוצה לתוך היד שלי, אישי הושיט את ידיו וכל הגוף החליק החוצה לתוך זרועותיו ואז הבכי המתוק והכאוב של התינוק שלי מילה את החדר. בכי משתנק. נצמדתי איליו,כזאת רכות, כזאת מתיקות. הוא יצא לאויר העולם בציר אחד .
עטפנו אותו במגבות, מתרגשים, מבולבלים הוא בכה כמה דקות לאחר שנרגע מעט, הצעתי לו את הפיטמה - הוא מצץ קצת ויבב קצת. דם וקרישי דם נשפכו ממני וגרמו לי להרגיש חולשה כאן כבר הכל מבולבל ומעורפל למדי, מה בא מתי.רחצנו אותו מעט במי הבריכה הוא לא אהב את זה כי הם לא היו חמים מספיק. כשהיינו בבריכה ראיתי שהגבר שלי בוכה, אחר כך הוא אמר לי שהבכי הזה היה הפעם הראשונה בחייו שהוא בכה בכי של שמחה. שוב עטפנו את הקטן במגבות. חבל התבור כבר היה ממש לבן ורציתי שהשליה תצא כבר כי היא הפריע לי בבטן.
אבל רציתי לתת לה לצאת לבד, זה היה קשה. בעודי יושבת על האסלה האיש שלי חתך את חבל הטבור עם איזמל סטרילי, לאחר שקשר אותו עם חוט דנטלי. כך המשכתי להסתובב עם החבל מטלטל לי בין הרגלים. כל כך רציתי שהשליה תצא כבר. שאוכל להתקלח,להתלבש, נסיתי לדחוף אותה בעדינות החוצה, אבל אישי עודד אותי שאחכה, שהיא תבוא לבד.
אחרי שעה בערך פתאום הרגשתי בודאות הינה היא באה כרעתי על השטיח והיא החליקה החוצה גדולה, שלמה ואדומה.
אני חושבת שזה הסוף של סיפור הלידה.
כעבור כמה שעות נסענו לבית חולים לבדוק שהכל בסדר עם כולם, מה שהיה חויה מאוד מאוד לא נעימה..
בפעם הבאה נהיה חכמים יותר ונזמין רופא הביתה...
