סיפור ההנקה של טדליק
נשלח: 03 אוגוסט 2007, 04:01
אני חדשה כאן, שמחתי לגלות עולם קרוב.
ילדתי את אוריה לפני כמעט ארבעה חודשים. לא היה לי ספק בכך שאניק אותו. לא הייתי מודעת כלל לקשיים שיכולים להווצר בהנקה.
ההריון היה נהדר, לידה קלה (עם אפידורל לצערי...אחרי ירידת מים ב8 בבוקר , פתיחה של 2 ס"מ בשעה 12 בלילה... וצירים ממושכים כל כך שהגוף והמח כבר לא עמדו בכאבים).
אוריה התחבר נהדר מיד לאחר הלידה, ונראה היה כי אנו צועדים על דרך הישר.
אבוי...
במהלך היומיים בהם שהיתי בבית החולים צעדתי לכיוון חדר האחיות בכל פעם שהקטן פעה ברעב וביקשתי שיראו לי כיצד להיניק. כואב לי.
ניגשה אלי כל פעם אחות אחרת, עזרה לי (מי יותר ומי פחות) להתחבר. כל אחות מסבירה אחרת לחלוטין מהקודמת, ונשארת כדקה או שתיים.
כך לא לומדים להניק. הגעתי לביתי כשעדיין למעשה כמעט שלא הצלחתי לחבר את אוריה בעצמי.
הוא עצמו דווקא עשה את עבודתו נאמנה, אך אני, חסרת בטחון וריכוז, לא מצליחה לפעול בעיקביות. כואב לי.
עם חזרתי הביתה הגיעה אלי מדריכת הנקה נהדרת שעזרה לי מאד. למשך הזמן בו שהתה עמי...
למחרת בקשתי שתבוא שוב, עדיין אין עקביות בהצלחה שלי לחבר את אוריה.
היא מגיעה, מחמיאה לי על התקדמותי, ומתקנת דבר או שניים... עדיין אין עקביות בהתחברות. כואב לי.
אני מתחילה להפצע. הכאב מתגבר. מדי פעם הוא נחלש, אך לרב הולך ומתגבר. בוכה מכאב. בוכה מתסכול.
שואבת יומיים בעצת המדריכה, בוכה על כי עלי לתת בקבוק. עם החזרה להנקה ממשיך הכאב. הפציעה מחמירה.
שלשה שבועות אחרי הלידה ואין הטבה. מדריכת ההנקה מגיעה לביקור נוסף ומדגימה לי הנקה בשכיבה.
כל עוד היא לצידי ועוזרת לי להתחבר הכאב פוחת, אך ברגע שעלי להתחבר לבד הכאב קשה מנשוא.
אני יותר ויותר פצועה, מרגישה כאילו נוגסים בי מבפנים.
האמהות שלי (כך אני מכנה את אמי וחמותי) חושבות שאני לא נורמאלית בשל ההתעקשות חסרת הפשרות שלי על הנקה - תפסיקי עם זה, את מורידה את עצמך מהפסים, את תכנסי לדיכאון אחרי לידה רק בגלל ההנקה הזו.
ארבעה שבועות של כאבי תופת, כמות החלב יורדת (הלחץ והכאבים משפיעים).
כמות החלב מספיקה לכל ארוחה שניה, עלי לתת סימילאק (מביטה על כל בקבוק סימילאק בשטנה נוראה, משל היה אויבי מבטן ולידה)
הפצעים מתחילים לעבור, אך הכאבים איומים. שואבת, שואבת, שואבת, מנסה להיניק, כואב, בוכה מכאב ותסכול, ממשיכה לשאוב.
מנסה שוב להיניק, ושוב, כאבים בלתי נסבלים.
בת דודה מייעצת לי לפנות ליועצת הנקה, (עד אז לא ידעתי שיש הבדל בין יועצת למדריכה) ואני פונה טלפונית אל יועצת הנקה נפלאה.
היא אומרת שהבעיה כנראה נעוצה בכך שפיו של אוריה קטן מדי ולכן אני פצועה ודואבת.
אני שואבת 8 פעמים ביום, כל 3 שעות (גם בלילה) ולא מניקה.
האמהות שלי מפעילות לחצים שאפסיק. "תראי מה את עושה לזוגיות שלך, הילד המסכן (ילדון חייכן שקט ומאושר...)"
השתדלתי להניק לפחות פעם- פעמיים ביום כדי שאוריה לא ירצה להפסיק לינוק.
הפטמות כבר לא פצועות אך הכאבים עדיין נוראיים. לא זו הסיבה אם כך. נוטלת תרופה להגברת ייצור חלב.
היחיד שכבר תומך בי ועומד לצידי בעניין ההנקה הוא בעלי. מניקה ובוכה .
עברו כחדשיים מאז הלידה והגעתי לד"ר לייבוביץ', אשר מחליפה לי משאבה, מוסיפה לי מינון תרופה להגברת חלב, ונותנת לי מרשם לאנטיביוטיקה ומשחות לפטמות. חמותי מגיעה איתי ורק אז מתחילה להבין את התעקשותי הרבה על הנקה, ומדוע היא ואמי לא עזרו בחוסר תמיכתן בהנקה.
יש אור בקצה המנהרה, אני אופטימית הרבה יותר.
כמות החלב מתחילה להתגבר, ואני מצליחה להגיעה להאכלה בחלב אם באופן מלא, ללא תוספות כמעט בכלל. מצליחה להניק אולי פעם ביום, כאבים נוראיים ממשיכים.
מחליפה אנטיביוטיקה, לוקחת כדורים חזקים נגד פטריה, ונאבקת. לרגע נדמה שיש שיפור, מצליחה להניק חצי יום בלי כאבים, אך זה מתנקם בי בכאבים נוראיים בלילה. נופלת לרגע שוב לתהומות הפאסימיות (או מצולות הייאוש, כרצונכם) אך יודעת שזה לא הרגע עבורי לוותר.
שלשה חדשים מאז הלידה, אני שואבת ומניקה, כואבת לסירוגין. החלפתי אנטיביוטיקה 3 פעמים, את האחרונה לקחתי כ- 3 שבועות ברציפות.
יש הטבה, ושוב נסיגה ושוב הטבה.
אוריה יהיה השבוע בן 4 חודשים . מזה חודש שאני לא שואבת. רק מיניקה.
הכאבים הפנימיים נגמרו, נשארה רק אדמומיות קלה של הפטמות עם גירוי קל מעת לעת.
אני עדיין לא מניקה בתנוחה בריאה במיוחד לגב ולפטמות שלי, אבל כבר אין לי כסף ללכת שוב ליועצת הנקה...
יש לי כנראה סוג של "דיסלקציה" בכל הנוגע לטכניקות פיסיות ולא תיאורטיות.
אבל אני מניקה. העקשנות שלי השתלמה. 4 חודשים של ייסורים שסוף סוף באו לקיצם (KNOCK ON WOOD).
ומה למדתי מכך?
ילדתי את אוריה לפני כמעט ארבעה חודשים. לא היה לי ספק בכך שאניק אותו. לא הייתי מודעת כלל לקשיים שיכולים להווצר בהנקה.
ההריון היה נהדר, לידה קלה (עם אפידורל לצערי...אחרי ירידת מים ב8 בבוקר , פתיחה של 2 ס"מ בשעה 12 בלילה... וצירים ממושכים כל כך שהגוף והמח כבר לא עמדו בכאבים).
אוריה התחבר נהדר מיד לאחר הלידה, ונראה היה כי אנו צועדים על דרך הישר.
אבוי...
במהלך היומיים בהם שהיתי בבית החולים צעדתי לכיוון חדר האחיות בכל פעם שהקטן פעה ברעב וביקשתי שיראו לי כיצד להיניק. כואב לי.
ניגשה אלי כל פעם אחות אחרת, עזרה לי (מי יותר ומי פחות) להתחבר. כל אחות מסבירה אחרת לחלוטין מהקודמת, ונשארת כדקה או שתיים.
כך לא לומדים להניק. הגעתי לביתי כשעדיין למעשה כמעט שלא הצלחתי לחבר את אוריה בעצמי.
הוא עצמו דווקא עשה את עבודתו נאמנה, אך אני, חסרת בטחון וריכוז, לא מצליחה לפעול בעיקביות. כואב לי.
עם חזרתי הביתה הגיעה אלי מדריכת הנקה נהדרת שעזרה לי מאד. למשך הזמן בו שהתה עמי...
למחרת בקשתי שתבוא שוב, עדיין אין עקביות בהצלחה שלי לחבר את אוריה.
היא מגיעה, מחמיאה לי על התקדמותי, ומתקנת דבר או שניים... עדיין אין עקביות בהתחברות. כואב לי.
אני מתחילה להפצע. הכאב מתגבר. מדי פעם הוא נחלש, אך לרב הולך ומתגבר. בוכה מכאב. בוכה מתסכול.
שואבת יומיים בעצת המדריכה, בוכה על כי עלי לתת בקבוק. עם החזרה להנקה ממשיך הכאב. הפציעה מחמירה.
שלשה שבועות אחרי הלידה ואין הטבה. מדריכת ההנקה מגיעה לביקור נוסף ומדגימה לי הנקה בשכיבה.
כל עוד היא לצידי ועוזרת לי להתחבר הכאב פוחת, אך ברגע שעלי להתחבר לבד הכאב קשה מנשוא.
אני יותר ויותר פצועה, מרגישה כאילו נוגסים בי מבפנים.
האמהות שלי (כך אני מכנה את אמי וחמותי) חושבות שאני לא נורמאלית בשל ההתעקשות חסרת הפשרות שלי על הנקה - תפסיקי עם זה, את מורידה את עצמך מהפסים, את תכנסי לדיכאון אחרי לידה רק בגלל ההנקה הזו.
ארבעה שבועות של כאבי תופת, כמות החלב יורדת (הלחץ והכאבים משפיעים).
כמות החלב מספיקה לכל ארוחה שניה, עלי לתת סימילאק (מביטה על כל בקבוק סימילאק בשטנה נוראה, משל היה אויבי מבטן ולידה)
הפצעים מתחילים לעבור, אך הכאבים איומים. שואבת, שואבת, שואבת, מנסה להיניק, כואב, בוכה מכאב ותסכול, ממשיכה לשאוב.
מנסה שוב להיניק, ושוב, כאבים בלתי נסבלים.
בת דודה מייעצת לי לפנות ליועצת הנקה, (עד אז לא ידעתי שיש הבדל בין יועצת למדריכה) ואני פונה טלפונית אל יועצת הנקה נפלאה.
היא אומרת שהבעיה כנראה נעוצה בכך שפיו של אוריה קטן מדי ולכן אני פצועה ודואבת.
אני שואבת 8 פעמים ביום, כל 3 שעות (גם בלילה) ולא מניקה.
האמהות שלי מפעילות לחצים שאפסיק. "תראי מה את עושה לזוגיות שלך, הילד המסכן (ילדון חייכן שקט ומאושר...)"
השתדלתי להניק לפחות פעם- פעמיים ביום כדי שאוריה לא ירצה להפסיק לינוק.
הפטמות כבר לא פצועות אך הכאבים עדיין נוראיים. לא זו הסיבה אם כך. נוטלת תרופה להגברת ייצור חלב.
היחיד שכבר תומך בי ועומד לצידי בעניין ההנקה הוא בעלי. מניקה ובוכה .
עברו כחדשיים מאז הלידה והגעתי לד"ר לייבוביץ', אשר מחליפה לי משאבה, מוסיפה לי מינון תרופה להגברת חלב, ונותנת לי מרשם לאנטיביוטיקה ומשחות לפטמות. חמותי מגיעה איתי ורק אז מתחילה להבין את התעקשותי הרבה על הנקה, ומדוע היא ואמי לא עזרו בחוסר תמיכתן בהנקה.
יש אור בקצה המנהרה, אני אופטימית הרבה יותר.
כמות החלב מתחילה להתגבר, ואני מצליחה להגיעה להאכלה בחלב אם באופן מלא, ללא תוספות כמעט בכלל. מצליחה להניק אולי פעם ביום, כאבים נוראיים ממשיכים.
מחליפה אנטיביוטיקה, לוקחת כדורים חזקים נגד פטריה, ונאבקת. לרגע נדמה שיש שיפור, מצליחה להניק חצי יום בלי כאבים, אך זה מתנקם בי בכאבים נוראיים בלילה. נופלת לרגע שוב לתהומות הפאסימיות (או מצולות הייאוש, כרצונכם) אך יודעת שזה לא הרגע עבורי לוותר.
שלשה חדשים מאז הלידה, אני שואבת ומניקה, כואבת לסירוגין. החלפתי אנטיביוטיקה 3 פעמים, את האחרונה לקחתי כ- 3 שבועות ברציפות.
יש הטבה, ושוב נסיגה ושוב הטבה.
אוריה יהיה השבוע בן 4 חודשים . מזה חודש שאני לא שואבת. רק מיניקה.
הכאבים הפנימיים נגמרו, נשארה רק אדמומיות קלה של הפטמות עם גירוי קל מעת לעת.
אני עדיין לא מניקה בתנוחה בריאה במיוחד לגב ולפטמות שלי, אבל כבר אין לי כסף ללכת שוב ליועצת הנקה...
יש לי כנראה סוג של "דיסלקציה" בכל הנוגע לטכניקות פיסיות ולא תיאורטיות.
אבל אני מניקה. העקשנות שלי השתלמה. 4 חודשים של ייסורים שסוף סוף באו לקיצם (KNOCK ON WOOD).
ומה למדתי מכך?
- יש בי יכולת התמדה שלא האמנתי שקיימת בי
- לא לשפוט אמהות שלא מניקות. רק פסיכים שהולכים עם הראש בקיר יכולים לשרוד את הייסורים האלה במקרים שכאלה.
- אני פסיכית שהולכת עם הראש בקיר.
- לא הייתי מוותרת על ההנקה ...
