מעתיקה שוב (מזל ששמרתי בקובץ וורד) את כל מה שכתבתי: (סליחה על האורך - אלו הודעות של כמה ימים שנמחקו)
הילדים שלנו הם המורים הכי טובים שיש, הם מפגשים אותנו עם שמחה התרגשויות ואתגרים שלא נוכל לחוות בשום מקום אחר. וזה כמובן כרוך גם בוויתורים על דברים אחרים.
תק וה - אני מאמינה שאת צודקת, מבחינה לוגית זה נראה לי מאוד מאוד נכון, אבל עדיין הידיעה הזו כנראה לא מספיק מפחיתה את החששות שלי, אולי רק מגבירה.
מכיוון שאני אדם מאוד טוטאלי, כל דבר שאני לוקחת על עצמי אני משקיעה 100% מעצמי (אם לא יותר) ולהביא ילדה לעולם נראה לי פרויקט על, כזה שידרוש ממני המון משאבים נפשיים, פיזים ורגשיים.
מן תחושה כזו שכדי להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות אני אצטרך לוותר על המון דברים ולהתיש את עצמי לגמרי, וזה משתק אותי מפחד.
מצד שני אין מצב (בתפיסה המחשבתית שלי) שאני לא אתן לפרויקט הכי גדול של החיים שלי 110% מעצמי, כי אז ארגיש שאני לא נותנת לילדה שלי כל מה שמגיע לה.
לרוב לא מגיעים לנקודה בה ממש מרגישים שזה הזמן להפוך להורים. צריך בשלב מסוים לקפוץ למים ... לשחות לומדים תוך כדי תנועה, התפקיד מורכב מידי בשביל שיהיה ניתן אי פעם להתכונן..
אני מניחה שיש הרבה מן האמת במשפט הזה, השאלה באיזה שלב אני מחליטה לקפוץ למים.
אני רוצה ללכת על זה מתוך בחירה מודעת ושלמה ובעיניים פקוחות לרווחה, כדי שיהיו לי כמה שיותר כלים ומוכנות נפשית להתמודד עם הקשיים שיגיעו אחרי הלידה.
- האם יכולת הבחירה האינסופית לא משאירה אותנו בסופו של יום לא בוחרים בדבר שמא נפספס דבר אחר?
פחד להיפרד מכך שעדיין הכל יכול לקרות, עוד לא להתחייב סופית למשהו......*
שיני חלב?? - את ממש צודקת. נתת לי המון חומר למחשבה, אני אנסה לענות.
בהחלט יתכן שאני בוחרת לא לבחור כדי להשאיר את האופציות פתוחות, כדי להמשיך להרגיש שאני עדיין צעירה וכל החיים עוד לפני, להמשיך להזין את הפנטזיה שהכל אפשרי.
וגם מהפחד לטעות ולא להיות מושלמת במה שאני עושה.
כל עוד אני לא יולדת יכולה להמשיך להיות לי בראש אידיליה מופלאה איזו אם מדהימה ומושלמת אני אהיה.
איך ברגישות וסבלנות אין סוף אני אעניק אהבה ותמיכה לבת שלי, איך אני אפסח על כל הטעויות (הרבות) שאמא שלי עשתה איתנו, איך אני אהיה חברה וגם אמא חמה ויציבה עבורה.
אני אומרת עבורה כי הייתי מאוד רוצה שתהיה לי קודם כל בת
אם כן, האם את מכירה עוד תחומים בחייך עם דפוסים של "ישיבה על הגדר", בלבול נצחי, חוסר יכולת להתחייב, להחליט וכו'... או שזה שמור לנושא הספציפי?.
זה מאוד מאוד מוכר לי, כמעט בכל תחום בחיי.
השאיפה הזו להיות מושלמת והבחירה לעיתים קרובות בלא לעשות, כדי לא לטעות ולהשאיר את כל הפנטזיות פתוחות איזה מעולה אני אהיה כשכן אעשה, מניעה אותי מאוד.
גם בכל התהליך של ההחלטה להתחתן וכל תהליך תכנון החתונה - היה לי מאוד מאוד קשה לקבל החלטות וללכת על זה.
זה נתפס אצלי כמשהו ששייך לתחום התוכן של מבוגרים, ואני עדיין תופסת עצמי כצעירה ולא רוצה לקחת על עצמי אחריות של החלטות כאלה "הרות גורל".
היום, חודשיים אחרי החתונה אני כמובן צוחקת על זה בפרספקטיבה של זמן.
איך הייתי חייבת להתמודד עם לקבל החלטות שברחתי מהם כל חיי איך החתונה שלי תראה, כי לא ידעתי מה בדיוק לדמיין ולא רציתי להתחרט אחר כך, אז העדפתי להדחיק את המחשבות האלה, עד הדקה ה 99. שכבר הדד ליין לחץ עקב התאריך המתקרב.
לאורך התהליך של תכנון החתונה והפגישות עם ספקים התמלאתי לא אחד מן כעס כזה, שהחיים מאלצים אותי כיביכול לבחור. לקבל החלטה. להתבגר.
מצד שני זה היה שיעור חשוב, שאפשר להתמודד עם החלטות של מבוגרים וצלוח אותם בשלום.
מה גם שאני מאוד מרוצה עם רוב ההחלטות שהחלטתי וגם מה שבדיעבד הייתי בוחרת אחרת - לא כזה קריטי.
גם בתחום המקצועי שלי - אני עוסקת במקביל ב 3 תחומים שונים ועוד לומדת לתואר.
יכול להיות שזה גם קשור לקושי לבחור ולהתחייב על תחום אחד שאתמקצע בו.
אני תמיד רוצה גם את זה וגם את זה, מן רווגוניות כזו, פחד ואפילו התנגדות לקבע ולהגדיר את עצמי כדבר אחד מסוים. כמו ילדה שרוצה לצייר בכל הצבעים.
ההחלטה ללדת היא בהחלט בלתי הפיכה ואולי הפחד נובע מזה שכשאהיה אמא כל שאר התחומים ידחקו לצד ואני לא אוהב את התווית הזו של להיות רק "אמא".
מה הכי הכי מפחיד אותך בתמונה שיש לך בראש על אימהות (ממש לא משנה אם זה רציונלי או לא..) ומה הדבר שהכי מושך אותך ברעיון האימהות?
הכי מפחיד אותי שאני אכנס לדכאון אחרי לידה, שאני אשנא את עצמי, שאני לא אתחבר לתינוק/ת ואהיה אכולת רגשות אשמה עקב כך, שאני ארגיש אמא גרועה, שהכאבים הפיזיים שיש לי כיום ביד שמאל יחריפו ולא יהיה לי זמן ומשאבים לטפל בעצמי.
מפחיד אותי שארגיש כלואה, שאין יותר אפשרות לברוח כשקשה, שאני ארגיש חנוקה ושהאמהות היא עול ולא שמחה.
יצא לי ללוות חברה טובה שילדה לפני כמה שנים ולראות כמה שהיא סבלה אחרי הלידה והיתה בדיכאון. ברור שאני זו לא היא אבל זה היה מפחיד לראות שזה יכול לקרות.
הכי מושך אותי ברעיון של האמהות: שתהיה לי תינוקת יפיפיה ומדהימה שדומה לי ולאישי היקר, שתכניס הרבה אור ושמחה ללב שלנו.
מושך אותי להוות מודל לחיקוי, ללמד, לכוון ולהקנות ערכים, לחוות ילדות שניה דרכה, דרך כל המשחקים והגילויים על העולם.
המחשבה שהחיים יקבלו פרופורציות אחרות מה חשוב יותר ופחות ושאעלה מדרגה בהתפתחות הרוחנית שלי בעקבות האמהות. שאלמד מהי אהבה ונתינה בלתי מותנת דרכה.
המון תודה על התגובות, אמשיך להגיב קצת יותר מאוחר.
רקפת - תודה על העצה, אולי באמת אכנס להציץ בדף הזה.
לא כי אני לא רוצה ילדים אלא כדי להתרשם ולראות אם יש שם משהו שיכול לעזור בתהליך שלי.
סוף מעגל - חן חן על המחאה, אני מניחה שאם לא הייתי במודעות לקשיים שלאחר הלידה אולי לא הייתי בבלבול הזה ופשוט יולדת ומגלה את זה לאחר מעשה.
כך שיש יתרונות וחסרונות לשני צידי המתרס (מודעות/חוסר מודעות).
המילה צריך משקפת נורמה חברתית. ונורמות חברתיות מטבען טובות לחברה ולאו דווקא לפרט.
מסכימה איתך, בייחוד בהיותי סטודנטית לסוציולוגיה, נורמות אכן עוזרות לשמור בראש ובראשונה על טובת הכלל.
אני בוחרת שלא לבחור בצורה אוטומטית ללכת עם הזרם, אלא לברר לעצמי מה אני באמת מרגישה ולצבור יותר ידע לגבי לאן אני נכנסת ואיזה כלים כדאי שיהיו לי כדי שאהיה מרוצה מההחלטה שלי.
כתבת שהיית בדכאון לאחר לידה, איך יצאת מזה? אחרי כמה זמן?
האם יש לך תובנות והמלצות איך להקל על התקופה לאחר הלידה כשהכל כל כך חדש ומפחיד?
כתבת שהיום את אשה אחרת, באיזה מובן אחרת?
האם השינויים עשו לך טוב בסופו של דבר?
ים של טורכיז - טוב לשמוע שיש מישהי שעברה תהליך דומה ושאת מתמודדת עם חששות גם אחרי ההחלטה.
אצלי הרצון כפי שאת מבינה הוא אמביוולנטי, אני רוצה ולא רוצה ביחד להיות כרגע אמא. השאלה מה יותר חזק? אני מקווה שברגע שהפחדים קצת יחלשו הרצון יגבר.
אני מאוד רוצה לרצות להיות אמא בשלמות. ואני עדיין לא שם לצערי. אבל מתעודדת מכך שאני בדרך, ואיזה כייף לי שאני נתמכת ומקבלת עזרה והארות כאן בדף הזה.
לא כתבת מה מרגיש בן זוגך ? האם אתם מדברים על הנושא ?
עד החתונה היה נראה שהוא חושש מההורות ולא לחוץ על זה.
לאחרונה נראה לי שהוא יותר מוכן נפשית ממני, למרות שאין לו מושג מה בדיוק זה הולך להיות ואיך זה ישנה אותנו.
הוא בגישה של "כשנגיע להר נטפס עליו" ולמה לדאוג ממשהו שאין לנו מושג איך הוא באמת יהיה.
הוא מאוד תומך ואני בטוחה שהוא יהיה אב נוכח ודומיננטי (מקוה שזו לא פנטזיה שתתפוצץ לי בפנים, חס וחלילה).
השבוע שיתפתי אותו לראשונה בחששות שלי מההורות ומכך שאני אפילו התחלתי לחשוב שהכאבים שיש לי ביד, שלא מרפים כבר כמה חודשים, אולי נובעים מתוך דפוס מחשבתי שהחיים (וההורות המתקרבת) הם עול וקשים ושעלי לסחוב אותם על הכתפיים והידים שלי.
אני מתחברת לספרים של לואיז היי ובספר שלה היא מסבירה שכאבים בכתף וביד נוצרים מדפוס חשיבה כזה.
אז התחלתי גם להגיד הצהרות חיוביות כמו: אני מתמודדת עם כל חוויותי בקלות שמחה ואהבה. אני בריאה ומרגישה מעולה פיזית ונפשית.
בינתיים עוד אין שינוי אבל אני ממשיכה.
בן זוגי היקר הגיב בצורה מאוד תומכת ואמר שאנחנו יכולים לחכות ושהוא לא לחוץ על זה בכלל, שהוא הבין ממני שזה מה שאני רוצה,
כי כל הזמן דיברתי על זה שאפסיק את הגלולות אחרי החתונה.
זה הרגיע אותי כמובן אבל עדיין אני מרגישה צורך לעבד את החששות שלי, עם אנשים שיש להם יותר ניסיון בתחום.
באישזהוא מקום אני מרגישה שהכדור אצלי, שהוא יזרום עם מה שאחליט.
הוא גם לא היה מתנגד לאמץ, אפרופו מצב כדור הארץ וכל זה.
אני ארצה בהמשך ילדים ביולוגים משלנו.
זה מסקרן אותי איזה לראות במה הם יהיו דומים ושונים מאתנו.
ומשפט אחרון לבינתיים: אני אומרת לעצמי שזה מוזר ללדת באמצע תואר.
האם יש זמן באמת מתאים ללדת?
יכול להיות שכל החיים יהיה משהו לסיים לעשות לפני
לרוב לא מגיעים לנקודה בה ממש מרגישים שזה הזמן להפוך להורים. צריך בשלב מסוים לקפוץ למים ... לשחות לומדים תוך כדי תנועה, התפקיד מורכב מידי בשביל שיהיה ניתן אי פעם להתכונן...
זו בדיוק ההתלבטות שלי, איך אדע אם היום אני במקסימום מוכנות ובשלות להורות או שעדיף לי לפתור עם עצמי כמה פלונטרים ולהגיע עם רצון גדול יותר. מסכימה גם עם זה שלומדים תוך כדי תנועה ועם זאת יש בזה משהו מאוד מאיים מבחינתי שאין לי מושג מה יהיה ואולי עולמי יחרב עלי מבחינה נפשית.
- האם יכולת הבחירה האינסופית לא משאירה אותנו בסופו של יום לא בוחרים בדבר שמא נפספס דבר אחר?
לפחד להיפרד מהבלבול, מכך שעדיין הכול יכול לקרות, עוד לא להתחייב סופית למשהו...... האם את מכירה עוד תחומים בחייך עם דפוסים של "ישיבה על הגדר", בלבול נצחי,חוסר יכולת להתחייב, להחליט וכו'*
שיני חלב? – נגעת בנקודה מאוד משמעותית ונכונה לגבי.
בתמציתיות זה ממש מוטיב חוזר. מאוד קשה לי להחליט החלטות, בעיקר כאלה הנתפסות כהרות גורל. גם ההחלטה להתחתן לקחה כמה שנים טובות.
וכל שלבי תכנון החתונה שבהם היה עלי לבחור ולקבל החלטות בכל כך הרבה דברים – היו לי מאוד טעונים וקשים.
כי כל בחירה בדבר אומרת שעלי לוותר על משהו אחר, שיתכן שיותר יתאים לי או ימצא חן בעיני וגם מן הרגשה כזו שאני עדיין ילדה ולא רוצה להחליט החלטות כאלה משמעותיות. מן סוג של שימור הרגשה של "הכול פתוח", אם משהו יתפקשש תמיד יש לי תוכנית מגירה וחופש לברוח. למרות שבגדול כשאני בוחנת את חיי, תמיד התמודדתי ולא ברחתי ישר. אבל עצם הרעיון שלא תהיה לי אפשרות לברוח – מאוד מאיימת עלי.
מה הכי הכי מפחיד אותך בתמונה שיש לך בראש על אימהות (ממש לא משנה אם זה רציונלי או לא..) ומה הדבר שהכי מושך אותך ברעיון האימהות?
מפחידים אותי מלא דברים:
קודם כל מפחיד אותי שארגיש פיזית מאוד רע בהריון, שיהיה לי קשה לתפקד מרוב עייפות וכאבים. אני עוברת בשנה האחרונה כאבים שלא מרפים בצוואר, כתף ויד שמאל שמקשים עלי לתפקד.
אני מטפלת בזה כרגע בטיפולים אלטרנטיבים אבל הפחד הזה שזה לא יחלוף ולא יהיה לי זמן ומשאבים כספיים ונפשיים לטפל בעצמי כשיהיה לי תינוק מפחידים אותי.
הלידה מאוד מפחידה אותי, שמעתי שהרופאים לא ממש שמים עליך בחדר לידה ודי מחליטים בשבילך. אני מאוד פריק קונטרול וזה מפחיד אותי שדעתי לא תחשב בזמן הלידה. מפחיד אותי שהלידה תמשך המון שעות וארגיש חוסר אונים. לאמא שלי היו 4 לידות מאוד קשות וארוכות ויתכן שזה יקרה גם לי. מפחיד אותי להיכנס לדיכאון אחרי לידה, שאאבד טעם לחיים או חלילה לא ארגיש מחוברת לתינוק.
מפחיד אותי שאני ובן זוגי האהוב נתרחק ושזה יפגע בזוגיות שלנו, פחד שנובע מהמון זוגות שאני רואה מה ההורות עשתה לזוגיות שלהם.
מפחיד אותי שאני אהיה כל הזמן עייפה. היום אם אני לילה אחד לא ישנה טוב אני מאוד מרחמת על עצמי למחרת ומרשה לעצמי להמרח אחרי העבודה בלי לעשות שום דבר אפקטיבי. לא תהיה לי הפריוילגיה הזו עם תינוק.
מפחיד אותי שאני ארגיש שבגלל התינוק יהיה לי תירוצים למה אני לא עוסקת בתחום האמנותי שקורב לליבי ושלא אסיים את התואר שאני לומדת עקב חוסר בזמן ועייפות נוראית.
וכמובן מפחיד אותי שלא אהיה אמא מושלמת. זו אחת הבעיות המרכזיות אני חושבת.
שכל דבר אני לוקחת כפרויקט ומשקיעה בו מאוד. וכדי להיות אמא מספיק טובה אני אצטרך לקרוע את עצמי ולוותר על המון דברים. ואם לא ארגיש שאני לא אמא מספיק טובה. מפחדת שזה יצור אצלי מצוקה נפשית.
נעבור לצד החיובי יותר - מה הכי מושך אצלי באמהות?
המחשבה שתהיה לי בת מקסימה שתמלא את כל חדרי ליבי באהבה ללא תנאי. המקום של לחנך וללמד ולעצב תינוקת שהיא תוצר אהבה שלי ושל בן זוגי גורם לי לחיוך רחב ולסקרנות גדולה. שדרכה אחווה ילדות שניה ואטייל בארץ וכל חוויה תהיה גילוי של עולם חדש ונפלא.
שאלמד דרכה מהי נתינה בלתי מותנת, שיהיה לי איתה קשר אמיתי ותומך, שאוכל לתת לה כל מה שאני מרגישה שלא קיבלתי מאמא שלי.
אני אומרת היא כי אני רואה את עצמי כאמא לבת קודם כל. אבל ברור שגם בן יתקבל בברכה.(-:
סוף מעגל – תודה על הפידבק לגבי המודעות. יש בזה יתרון וגם חסרון, הרי אם הייתי יותר זורמת ופחות מנתחת אז פשוט הייתי יולדת ומתמודדת עם מה שיבוא. אני רוצה לקוות שעבודת ההכנה הנפשית הזו שאני עושה עם עצמי תעזור במשהו אחרי הלידה.
כתבת שמאוד השתנת בעקבות האמהות – האם אלו שינויים טובים מבחינתך?
ים של טורכיז – שמחה לשמוע שגם את עברת את ההתלבטויות האלה ושבסופן את בהריון. מקוה שגם אני אגיע ממקום שלם להורות. את צודקת שזה טבעי שיש חששות לפני שינוי כל כך מהותי בחיים. מקווה שגם אצלי הרצון יבשיל לכך, למרות שהרחם לא צועק.
מה מרגיש בן זוגך ? האם אתם מדברים על הנושא ?
אישי בעבר פחד מאוד מהשינוי הזה, היום לדעתי הוא יותר בשל ומוכן לו ממני.
שיתפתי אותו לפני שבועיים שאני מפחדת ולא בטוחה שאני עדיין מוכנה להורות, הוא מאוד תמך ואמר שמבחינתו אפשר לחכות עד שאהיה מוכנה ובלי לחץ. הוא חשב שאני רוצה ישר אחרי החתונה לנסות להכנס להריון, וזה באמת משהו שאיכשהוא שידרתי לו בלי שהייתי קשובה לפחדים שלי. לשאלתי אם הוא מפחד מזה הוא ענה שכן אבל שהוא לא רואה טעם להתמקד בפחד הזה כי אין לו מושג מה באמת יקרה וכשזה יגיע נתמודד עם זה. נראה לי שהוא לוקח את זה פחות קשה ממני וגם הוא פחות ורבלי לגבי הרגשות שלו אלא יותר פרקטי.
מבחינתו אין בעיה גם לאמץ, הוא מאוד נאמן סביבה, אפרופו מה שכתב
בערך מוחלט.
אני בכל זאת מעדיפה ילדים ביולוגים, נראה לי מאוד הגיוני שאקשר יותר למישהו שאני ילדתי ושדומה לנו.
עדולי – תודה על ההמלצה לספר, אפשר למצוא אותו בסטימצקי? מי המחבר?.
בקשר לכך שלא יצעק לי הרחם הכוונה הייתה שאין בי את הכמיהה והרצון החזק והברור להפוך לאימא. לא הפחד שאין לי את האינסטינקטים האימהיים. אני בטוחה שיש לי כאלה, מהניסיון שלי עם ילדים ותינוקות והטיפול בהם, אין לי ספק שיש לי את זה.
מי יודע? – תודה על השיתוף שלך, נשמע שגם את מתמודדת עם דילמות בקשר לרצון להיות אמא.
האם נושא ההורות עלה בינך לבין בעלך?
דניאלה – תודה על מה שכתבת. זה מאוד מעודד אותי הידיעה שהחיים נמשכים, פשוט בצורה אחרת ואולי אפילו עם יותר שלמות ועוצמות רגשיות.
בהחלט גישה נכונה שאשמח לאמץ (-:
טליה אלמתן – האמת שהפסקתי לפני חודש את הגלולות ואפילו שאני עדיין בהתלבטויות אין לי כוונה להמשיך איתן. בהחלט יתכן שגם השינויים ההרמוניים ישפיעו בצורה זו או אחרת.
תמרוש רוש – תודה על הפרספקטיבה והכנות שלך, בעקבות מה שכתבת מצד אחד אני מרגישה לגיטימציה לפחדים שלי ומצד שני האפשרות שהחיים יפתחו עבורי אפשרויות תעסוקה ועניין חדשים בהחלט קיימת ומעודדת.
בקשר ללאכול, להתפלל, לאהוב – זה ספר מדהים ונפלא, מאוד התחברתי אליו, אבל לא זוכרת שהיו שם הגיגים על הורות. אני ממש מעריצה את אליזבת גילברט – אישה מדהימה ומעוררת השראה בצורה בלתי רגילה. לא זוכרת אם היא כבר אימא, באמת מעניין לבדוק מה היא אומרת בנושא.
) וגם מכאלו שדחו את המעבר להורות מתוך החלטה מודעת.
) ולבחור בהתאם את מקום הלידה, המלווים שלך, את עצמך... אפשר לעשות המון בעניין.
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}