באופן טבעי

• _יש אנשים אשר שמים את ילדיהם במין "הליכונים" , בארץ הפסיקו עם זה מיד בהתחלה אבל באנגליה

למשל ראיתי תוצאות מאד לא נעימות – ילדים אשר עקב הניידות שהמכשיר נותן להם נעשים שתלטנים
ואלימים ,חגורת הכתפיים חלשה ולא היתה לי הזדמנות לבדוק לעומק את כלל ההיבטים של איזון
ושיווי משקל אבל שני ההבטים שהזכרתי נותנים דוגמית..._ חוה בת חיים ב עקרון הרצף באמנות של ילדים}

• _מרגע שמתחילים לאכול דברים שנמרחים מתחילים תהליכים מחזקי פעילות גרפית או לחילופין משבשי פעילות גרפית.

ה'מריחה' של האכל או היא ההתנסות הגרפית הראשונית ומשם אפשר לחזק או לשבש._

• _"בנזוגי לא מוכן לראות מריחות אוכל.." -שיירגע ! היא לא תמרח אוכל לנצח ולעומת זאת אם תמרח עכשיו יהיו לה

חי מין הרבה יותר מספקים בבגרותה ._

• _בזמן התינוקות עד גיל ארבע בערך המוח כל כך רך שההתרשמויות של הילדים מוטבעות בו בחוזקה עד כדי אי-אפשרות לשינוי.

עדיף לתת לילד למרוח ולהתמרח חופשי כאשר הדבר מתרחש תוך כדי תגלית אישית חופשית . גם כאשר מנקים את הממרחים
ניתן לעשות זאת בהנאה וחשוב לעשות זאת ללא גינוי .(למרוח סבון ולנגב במטלית זה בעצם אותה פעולה ואותו עונג.
העונג הזה נקרא עונג קינאסטתי . עונג קינאסטתי בתינוקות מטביע במוח מרגוע א ב ל כאשר הוא מלווה במתח , כעס וגינוי
נרשמת במוח הצעיר חרדה ומצוקה .
הילד הקטן תופס את עצמו ואת מעשיו באופן אחדותי "אני והמריחות שלי זה אותו דבר" .
בגלל זה כאשר ההורים מגנים את המריחה במוח הילד הגינוי נרשם נגדו "אני גרוע אני לא בסדר"_
^{חוה בת חיים בדף אני ילדת אינדיגו}}

• _בעבר, כשהייתי מגיעה לאירועים הומים, הייתי נעשית מאוד "דברנית". דיברתי המון, עם המון אנשים, נראיתי חייכנית ועליזה, אבל בעצם ליוותה אותי כל הזמן הרגשה לא טובה, יחד עם סלידה מהדברנות הזאת, ואחרי האירוע - רגשי אשמה קשים ש"דיברתי שטויות".

במשך השנים הבנתי הרבה דברים לגבי ההתנהגות הזאת. למשל, התחלתי להבין שהדברנות שלי היתה חומת הגנה. שדיברתי נון-סטופ בתור דרך להגן על עצמי.
עם זאת, לא היה ברור לי למה התעוררה ההתנהגות הזאת במצבים האלה, וממה בדיוק ניסיתי להגן על עצמי.
במשך עוד שנים ועוד עבודה, הבנתי שבאירועים האלה התרגשתי מאוד, וגם הרגשתי לא נוח עם האנשים.
אני עדיין זוכרת עד היום את הפעם הראשונה שנסעתי לאירוע, וממש הייתי מסוגלת להרגיש את התחושה של ההתרגשות המבעבעת לי בבטן. ממש הרגשתי. בעבר, מנגנון ההדחקה והבריחה והניתוק שלי עבד כל כך חזק, שאני בכלל לא ידעתי שיש לי בטן במצבים האלה. והנה פתאום - הייתי מסוגלת פשוט להרגיש אותה, ולהרגיש את התחושה בה!
והנכונות להרגיש את תחושת ההתרגשות (תחושה שהיתה לי מאוד קשה ולא נעימה) גרמה לזה שלא הייתי זקוקה לברוח מזה (או להדחיק). הרגשתי את הפחד (כי הרי השם האמיתי של זה הוא פשוט פחד. פחד מאנשים), ונשארתי איתו. לא ברחתי, לא הדחקתי (כלומר, לא ניסיתי לא לחשוב עליו ולהתנהג "כרגיל"), אלא להיפך: התבוננתי בו, הרגשתי אותו בגוף ונתתי לו רשות להיות שם, קיבלתי אותו, הבנתי אותו (במובן של: כאילו אמרתי לו - שלום, מה שלומך, אנחנו לא אויבים יותר, אני לא אעמיד פנים שאתה לא קיים, ואתה לא תתקע לי מקלות בגלגלים ותגרום לי להרגיש עוד יותר רע), וכתוצאה מזה לא הייתי זקוקה להתנהגות הדברנית שלי. יכולתי להיות שקטה, ולדבר רק אם היה לי משהו לומר._
^{ותודה ל בשמת א ב בריאות וחולי גוף ונפש (2005-06-04T01:26)}}

צפריר שפרון ל בשמת א בדף הבית שלה (28.06.2005 02:25):
ולהסביר שיש שתי צורות הסתכלות על "האשה", אחת תרבותית, שהיא תמיד יחסית ומשתנה במקום ובזמן, והשנייה ביולוגית, ורק ממנה אפשר לדבר על "מהות" כלשהי. אחרת אני מבטלת את המושג "מהות" מכל וכל. זו טעות גדולה וענקית לדבר על "מהות" כשבעצם תוכן הדיון הוא על עניינים תרבותיים.
החוכמה הגדולה היא לדעת להפריד: מה ביולוגיה, ומה תרבות
אכן קיימות גם שתי צורות ההסתכלות האלה, גם לגבי נשים וגם לגבי גברים. ניתן לומר שבמובן הזה האדם עשוי להתפש כנחצה בנקודה הזו של טבע הגוף וטבע האדם. עם זאת, אלה שזורים זה בזה עד כי טבע הגוף אחד הוא עם טבע האדם, הביולוגי והתרבותי שזורים זה בזה.
זה הכוון אליו הולכת, היכולת להפנים את טבע האדם אל טבע הגוף ובמקביל ללמד את טבע האדם את טבע גופו שלו, שכן זה, הגוף לעולם לא טועה.

כאן, כאשר מדברת על חיפוש או מציאת או המצאת המהות דווקא בפן הביולוגי, על פני זה התרבותי, מפירה את האיזון הטבעי. שכן הפרדה זו איננה מתקיימת בפועל. עם זאת, יכולה להיצמד אל הרגשתך, זו הגופנית, בהווה חייך, ולהפרידה מדעתך, כשזו מופרדת גם ממחשבתך.
כאן, עשויה לעלות הרגשה טובה למשל כאשר נכנסת למקום ממוזג ביום קיץ חם. עם זאת, מחשבה בדבר בזבוז האנרגיה והתחממות כדור הארץ, עשויה להעלות את דעתך השלילית על עצם השימוש במזגן. כאן מתבקשת להתמקד בהרגשה. להתבונן במחשבות שעולות, ולהניח להן. להתבונן בשיפוט האופייני לדעתנית שבך ולהניח לה, לדעה.
אז, מתחולל אותו תהליך של התמקדות בגוף, הקשבה לרחשי הלב, התעמקות בנשימה ובקשר עם הנשמה, במובן של קשר פיזי.
למרבה הפתעתה עשויה למצוא באותם רגעים בהם מתמקת בהווה הוויתה - הרגשתה הפיזית, מבחינת נינוחות הגוף ותחושת הסיפוק - ואלה מתקיימים גם תחת הכותרת של סבל גופני ונפשי אם מתבוננת היטב - את המהות עליה מדברת - לחיות את חייה כמי שהיא. נקודה.
זו המהות וזו המשמעות. ומתוך היות הקטבים האלה של טבע הגוף וטבע האדם מחוללים שיח תמידי אשר לעתים נתפש כקונפליקט, נשמרת תחושת הנינוחות כאפשרות תחת כל רקע או תפאורה, שנמצא המין האנושי מתענג על סבלו. אז, השלת הרגלים ישנים מבחינת דפוסי הנפש, אלה שכבר אינה נדרשת אליהם יותר, תאפשר גילוי הנסתר. עם זאת הנסתר הזה שירת אותה נאמנה לאורך כל תולדות חייה, ומכאן מודה אל דרכה עד כה.
גם כאשר משנה כוון לעולם עקבותיה ניכרים.

דווקא מתוך אותו מקום של איזון מחודש בין שני חוטי השני האלה, השזורים מעשה אומן בדי.אנ. אי האנושי, נמצאת מעלה לדיון מהותי את ההקשרים התרבותיים ובכך משפיעה בהכרח על התרבות. השפעה זו גם היא מהות, מהות התרבות, מהות האדם כבר דעת, מהות העדות האישית. זו חייבת להישען על אותו פן חומרי, גופני, מימי ברובו, ייצרי, זה המנווט מראש על ידי כוחות הבריאה.

כאשר מופנמת המהות הזו של שתי העמדות בו זמנית, עולה הפן הפיזי למדרגת המטאפיזי. אז, למדה איך מתקיימת בפיזי, בעולם של זמן ומרחב ברורים ושרירותיים ומכאן משמשים כעוגן, ובו זמנית נמצאת ספונה באחדותה. באותו מקום שבו הנפש מתמסרת ומעניקה את כליה אל הדף הבריאה מרצונה. אז, אותו הדף מתבטא על ידי הנפש בפריזמה של ייחודה. במעשה.

---

<שלם>

תענוג לקרוא את דברייך. אותו היבט של כנות עצמית ותמימות המשלבת סקרנות מודעת עולה מבין המילים.
כתבתי לך כאן מתוך רצון להשיאר את לבוש הנשים באופן טבעי לנשים בלבד.
תודה. }

אבל אם כבר נגררנו ל צפיה בטלויזיה בגיל הרך? באופן כללי:
לי יש אסוציאציה כזאת: לפני שנים עשו ניסויים בעכברים בהם גילו את "מרכז העונג" במוח (קרי האזור המפרש תחושה כנעימה), חיברו אלקטרודה, והעכבר היה יכול לתת לעצמו גרוי חשמלי באזור הזה ע"י לחיצה על דוושה. העכברים בניסוי הזה מתו, משום שהם התמכרו ללחיצה על הדוושה והפסיקו את שאר הפעילויות - לאכול לשתות לשחק לחרבן וכו'.
או, בגירסה פחות מגעילה: בחקר התנהגות בעלי חיים, היה מי שבדק מה המימד בגרוי מסוים, שגורם לחיה להגיב. למשל: ציפור מטילה ביצים, בגודל, צורה, צבע, ריח מסוימים. מה מתוך המאפינים האלה גורם לה לתגובה של "לדאוג להן", היינו לדגור עליהן ולשמור עליהן שלא תתגלגלנה החוצה מהקן וכד'? בדוגמה שזכורה לי מקריאה בילדותי, לגבי הציפור המסוימת שם, ניסו לשים לה ביצה מעץ שדומה בכל לביציה שלה פרט ל- פעם לצבע, פעם לגודל הכתמים על הביצה, פעם לגודל הביצה הפיזית. התברר שהגודל הפיזי היה האלמנט הכי קריטי, וככל שביצת הדֶמֶה היתה גדולה יותר, כך הציפור נמשכה אליה יותר. הגיע למצב שהציפור מנסה בתוקף לדגור על ביצה שיותר גדולה ממנה גופא (מהציפור עצמה), מתגלגלת ונופלת ממנה אך מתעקשת לנסות שוב ושוב, ומתעלמת בינתיים לחלוטין משאר הביצים (האמיתיות, שלה).
ובעצם יש דוגמה שלישית, שכולם מכירים, חיות מחמד (ובעצם גם הרבה בני אדם) שאם זמין להן אוכל ללא הגבלה הן גם אוכלות ללא הגבלה.
מה שקורה במקרים האלה הוא שלא התפתח שום מנגנון של חסם עליון במהלך האבולוציה , כיוון שבטבע לא התעורר בו צורך. [חוץ מציפור הקיווי המדהימה], הגוף הפיזי של הציפור לא יכול לייצר ולהטיל ביצי ענק, אלא ביצים בטווח גדלים "סביר" כלשהו, שבתוכו באמת כדאי לתת עדיפות לביצים הטיפה יותר גדולות כי יש להן יותר סיכויי שרידה. בטבע נמצאים בד"כ במצב שאין עודף מזון, בטח לא לאורך זמן, ולכן אין סיבה לייצר מנגנון ביולוגי בלתי ניתן להתגברות שיחסום את כמות המזון שרוצים. אזור העונג במוח התפתח כדי לעודד את האורגניזם לעשות פעולות שטובות לו, כגון אכילה והזדווגות ואיטראקציות חברתיות, לא כמטרה בפני עצמה.
ולי נראה שפעוט, תלמיד שקדן, רעבתן ורב מרץ, רָעֵב לקֶלֶט (לגרויים), ולחבְרה, (ואם יש איזושהיא תוית שראוי להדביק על הפעוטות הרי היא זו!) ובייחוד שנתקע באורח החיים שלנו היום (קרי לא מוקף חברה כל היום, ולא נמצא בחוץ מספיק) , לגביו טלויזיה פועלת בדיוק כמו האלקטרודה אצל העכברים לעיל.
אביה נו ילדים וטלוויזיה (27.09.2001 05:58)}

• כאשר את תמצאי את שלוותך העצמית, הצדק לא יהווה מכשול ^{צפריר שפרון ללילה ב- יעוץ זוגי דואט , 1/2/05}}

• באופן פרדוכסלי דוקא הילדים שאינם 'מבריקים' מרויחים זמן בשביל הנפש ואז החיים שלהם מאוזנים יותר ^{חוה בת חיים בדף אני ילדת אינדיגו}
• גם "מניפולציות" הן מתוך צרכים ^{ענת שן לוי ב- התינוק יודע , 25/2/05}
• אני חושבת שהכי חשוב הוא להקשיב לילדים. אין שיטה אחת נכונה. יש עיקרון אחד נכון. והעיקרון הוא לא להתנהג לילדים שלך בדרך שלא היית רוצה שיתנהגו כלפיך. לא להחליט החלטות שרירותיות, לא לנצל את הכח שלנו נגד חלשים ולא לנהוג בחוסר הגינות. ^{עוף החול ב- שיטת חמש הדקות 28/12/03}
• וגם בטיפוס ילדים באים עם הגנה טבעית, של פחד מנפילה. אנחנו מקלקלים להם את זה על ידי הושבה על השיש (מקום שהם לא יכלו לטפס אליו בעצמם), על ידי מיטות מוגבהות על רגליים, וכיו"ב. ואז אנחנו נעמדים מאחוריהם בטיפוס על מדרגת אבן בטיול, ובגלל שלא נוח לנו להתכופף אנחנו מעבירים אותם למדרגה בגובה נוח (הרי כל המדרגות דומות, מה זה בעצם משנה?), ואז אנחנו לוקחים אותם באמצע הלימוד כי נמאס לנו לחכות, ושמים אותם במנשא בשביל המשך הדרך כי אין לנו כוח לקצב ההליכה שלהם (והרי כל דבר מעניין אותם בדרך והם עוצרים לשעה בשביל לבדוק). ^{רועי שרון במטאפורה ל נסיעה בטוחה עם ילדים 2004-05-27}}

• אחד הדברים המרתקים לדעתי בלהיות הורה זה המודעות העצמית שהורה חייב לפתח למען שמירת צאצאיו. ^{חוה בת חיים בדף אני ילדת אינדיגו}
• אמהות היא מימוש עצמי.
• בשונה ממימוש עצמי מקצועי שבו יש מיקוד רב על מה שמקבלים (כמו סיפוק או שכר), כאן התחושה היא כי המיקוד הוא בנתינה. הנתינה היא פיסית ורגשית ולעיתים סוחטת. לעיתים יש תחושה כי הנתינה האינסופית לתינוק תלותי, מובילה לביטול העצמי. כגודל הנתינה (סבלנות, הקשבה, הכלה) כך גודל המימוש העצמי. ^{נעמי בן שיטרית ל איילת כבר אמא ב- אם טריה ללא תמיכה 2005-03-24}
• ונעמי , אני לא מרגישה שאמא זו הגשמה עצמית...אני רק מרגישה שאת האהבה והחום אף אחד לא יוכל לתת לו כמו שאני נותנת _{תשובתה של איילת}
• טוב לזכור את העקרון הזה: אנחנו לא בנויות לגדל את הילדים לבד ^{יונת שרון ב- עקרון הרצף בחברה מודרנית}}

• אבל גם אם קיבלת ממנו חויה כזו, זכרי שהכיוון שלו הוא למכור סחורה כדי להרויח. אל תצרי נאמנות או מחוייבות. אחרת תהיי כמי שחצה את הנהר ברפסודה, ובהגיעו לצד השני מתקשה להפרד ממנה וסוחב אותה הלאה על גבו. ^{מטפלת זקנה על הפורום של לנדמרק, אבל בעצם על כל התנסות ואמצעים ללמידה 2005-06-02}

אני מבינה עכשיו שבמקום שנתווכח על מה שאני לא מסכימה איתו יצא ש פתאום כולם צריכים ללכת על ביצים לידי כי אני הזמנתי דיון ואז פתאום נבהלתי מהתגובות* ^{תובנה מדהימה של דנה כץ בדף שמזכיר איך יש להתייחס לדיונים וירטואלים - מצד שני}}





@}

דוד, בן 17, הלך לראיון בקשר לעבודה בקיץ, ולא נתקבל.
הוא שב הביתה מאוכזב ומדוכא.
האב השתתף בצער בנו והביע זאת בצורה יעילה.
אבא: :אתה באמת רצית בעבודה זו, לא כן?"
דוד: "בוודאי שרציתי".
אבא: "והיית כה מוכן לתפקיד".
דוד: "כן, כאילו שהדבר הועיל לי".
אבא: "איזו אכזבה".
דוד: נכון, אבא".
אבא: "לצפות לעבודה, ולמצוא אותה נשמטת מבין ידיך בדיוק כשאתה זקוק לה - הוא ניסיון קשב ביותר".
דוד: "כן, אני יודע".
לרגע השתררה דומיה. אחר-כך אמר דוד: "אין זה סוף העולם. אמצא עבודה אחרת".

שבע דרכים מובילות לצרות

במקרה שתואר לעיל אפשר היה לטפל שלא כהלכה, ואפשר היה להסתבך בו במספר דרכים שונות:

• הגיון והנמקה - "למה ציפית? לקבל את העבודה הראשונה שרצית בה? החיים אינם כאלה. ייתכן שתצטרך ללכת לחמישה ואולי אף לעשרה רעיונות לפני שתקבל עבודה".
• דברים נדושים - "רומא לא נבנתה ביום אחד. אתה צעיר מאוד, כל החיים עדיין לפניך. התאושש והתחזק. אם תחייך, יחייך העולם עמך. אם תבכה, תבכה לבדך. אני תקווה שהדבר ילמד אותך לא לספור את אפרוחיך בטרם תבקענה ביציך".
• קח אותי לדוגמה - "כשהייתי בגילך הלכתי לחפש את עבודתי הראשונה. צחצחתי את נעליי, הסתפרתי, לבשתי בגדים הקיים ונשאתי מתחת לזרועי את המדור הכלכלי של העיתון. ידעתי כיצד לעשות רושם טוב".
• המעטת ערך המקרה - "אינני מבין מדוע אתה כל-כך מדוכא. אין כל סיבה לרפיון ידיך. עניין גדול, עבודה אחת לא נתממשה! לא כדאי אפילו לדבר על העניין".
• גישה של "הצרה אתך" - "הצרה אתך היא שאינך יודע איך לדבר אל אנשים. אין לך שיווי משקל ואתה עצבני. אתה נלהב מדי ולא מספיק סבלני. מלבד זאת, יש לך עור רגיש ואתה נפגע בקלות".
• חמלה עצמית - "אני כל-כך מצטער, יקירי. איני יודע מה לומר לך. לבי נשבר. החיים הם עניין של מזל. לאחרים מאירה כל ההצלחה. הם מכירים את האנשים הנכונים במקומות הנכונים. איננו מכירים איש, ואיש אינו מכיר אותנו".
• הגישה האופטימית - "כל מה שקורה הוא לטובה. אם אתה מפסיד אוטו אחד, מייד יבוא שני, אולי פחות עמוס. אם לא קיבלת עבודה אחת, תקבל אחרת - אולי אפילו טובה יותר".

התשובה שאינה וחורצת משפט
מבוגרים מגיבים בדרך כלל על הצהרות בני העשרה בדרך אחת מן השתיים: הם מחייבים או שוללים אותן. אולם התגובה היעילה ביותר היא לעיתים קרובות זו שאינה מוציאה משפט. תגובה שאין בה הערכה אינה נושאת בחובה לא שבח ולא ביקורת. במקום זה היא מזהה רגשות, מבחינה במשאלות ומכירה ברעיונות.

• הטקסט הגיע לידי בזכות השתתפותי במסגרת מיוחדת שעונה לשם: "מקום ללימודי חינוך" בעין-הוד.

עד כאן אסף.
ואני נדהמת איך אסף רואה גם בגישה האחרונה שהוא מציג, האופטימית, כזו שמחמיצה.
שיעור בשבילי.
מצד שני יש משהו שמפריע לי בשיחה שהוא מתאר. נראה לי שהאב כאילו שם מילים ורגשות בפיו של הילד. אין שם הקשבה. אני מעדיפה הקשבה ואז שיקוף. מעדיפה בינתים, ממשיכה לחשוב.}





@}

מסתירה את מי שאני ומאפשרת לי לגלות יותר מעצמי.
קשה למאזין/לקורא, אך זה אינו קולט את הניואנס, אולי, שלא היה שומע את מה ששומע אם היה יודע את מה שניתן לדעת
^{אנונימית קצת ב-ל ח ץ:} <אנונימית כדי להרגיש שיכולה לכתוב חופשי, האנונימיות מאפשרת את תחושת ההקלה שבלתת פומבי לרגשות, הפוך על הפוך>}






@}

נורמה טבעית (02.09.2004 19:54):
אולי תוכלו להגיד עוד כמה דברים על להתחנך מול הסבים והסבתות?. אני ובעלי נמצאים בשלב של המחשבה על... האם מתאים בעוד שנה? שנתיים? ומתי מתחילים לנסות?
האמת היא שאני רק לאט לאט מסתגלת לרעיון ובעלי כבר שם הרבה זמן...
אני פחדתי הרבה זמן מאיזו אמא אני אהיה – עצבנית, כועסת, נרגנת, לחוצה...? ובכלל לא רציתי ילדים. עכשו זה עבר למוקד אחר – מה אם זה יהרוס את כל הניסיון שלי להתבדל מההורים שלי ושלו? זה יכניס אותם ב-בום לחיים שלנו ואני לא אוכל להתנגד...
אני רואה מה ההורים שלו עושים עם האחייניות ואיך שהם נוסעים אליהן כל הזמן וכל מיני דברים שיש להם להגיד (הם קנו לגיסתי בייבי-סנס כשהאחיינית בכלל ישנה איתם במיטה...). למה אני צריכה את זה?
איך אני יכולה להפוך את זה לתהליך של למידה על עצמי ולהירגע בתוך כל הסופה שזה עשוי לחולל?
אני מרגישה שעד שאני לא ארגיש מספיק בטוחה עם תשובות לשאלות האלה אני לא רוצה בכלל להתחיל לנסות להכניס את עצמי לקלחת... אני מפחדת שכל הלחץ הזה ייצר בעיות לילד ואני מאמינה שאני דווקא צריכה להיות רגועה במקום הזה...

_{מתוך חינוך מחדש לסבים ולסבתות}
@}