הוא לא מוכן ללכת לטיפול בשום פנים ואופן.
אני בטיפול פסיכולוגי.
הבוקר קיבלתי ממנו מייל שהוא חשב הרבה על המצב והחליט שהוא עוזב את הבית עד סוף החודש.........אנחנו נשואים 10 שנים ויש לנו 3 ילדים מדהימים.
אז הנה כמה מחשבות שכתבתי הבוקר, ככה שפכתי על הנייר את כל מה שהיה לי על הלב.
אשמח לקבל תגובות.....:
מצד אחד אני אוהבת אותו. הוא החבר שלי מזה 10 שנים. יש לי זכרונות איתו של דברים מדהימים שעשינו ביחד והיה לנו ממש טוב...
מצד שני כל כך קשה ביחד....אני כותבת את זה וגוש מתיישב לי בגרון.
מה אני עושה?
עם מישהו אחר לא יהיו קשיים?
אני משלה את עצמי.
ועכשיו אני מפחדת.
כי הוא הגיע להחלטה ואולי זה לא תלוי בי כמו שאני חושבת...?
ואני נלחצת כי אני בעצמי לא החלטתי...רק מתלבטת כל חיי.
יש בי את ההרגשה שמה שהוא עושה עכשיו זה מה שהוא תמיד עושה – סחיטה.
הוא מנסה לסחוט אותי רגשית. והוא מצליח.
אני נבהלת מזה שהוא החילט להפרד...אני מתקפלת. זה מפחיד אותי ואני חוזרת על ארבע.
אני מנסה להיות חזקה.
לא להשבר מהמניפולציות שלו (האם זו מניפלוציה?)
לחשוב נקי.
והילדים.................................................
((((((((((((((אני בוכה עכשיו.
יו אני כל כך מבולבלת.
רציתי את זה כל כך הרבה פעמים.
ועכשיו זה מפחייייייייייייייייייייייד
זה גדול
אם זה יקרה זה ישפיע כל כך על חייהם של שלושה ילדים מתוקים ומדהימים שאני לא רוצה לעשות להם את זה.
איך אני אסביר להם את הסיבה?
אבא ואני לא בסתדרנו?
ואם אני והם לא נסתדר אז אני אעזוב אותם גם?
אמאלה
אז אני שואלת – מה את רוצה מעצמך?
מה את רוצה לעשות עם החיים שלך?
להמשיך לחיות ככה כי את מפחדת מהפרידה?
או לעשות צעד אמיץ ואז לחיות עם התוצאות ויכול להיות שהתוצאות יהיו שאת תתחרטי?
הצילו!
אני לא כל כך רואה את חיי בלעדיו... האמת.
אבל מה עושים עם כל הבעיות?
איך אני מצליחה לחיות עם כל הבעיות שלנו?
פתאום זה נראה לי כל כך חלומי פשוט לבלות איתו.
להיות איתו איפשהו ופשוט להיות ביחד. לפעמים כל כך טוב לנו בביחד הזה.
אבל מה יהיה כששוב נגיע למצב הרגיל של חוסר אכפתיות אחד מהשני? מה אז? מי יהיה שם בשבילי?
אני לא יכולה לוותר על התחושה הזו של השותפות שיש ביננו.
אנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב.
הוא כמו בן משפחה שלי. זה כמו לוותר על אח או חבר הכי טוב.
איך אפשר פשוט להפסיק את זה?
אני לא מסוגלת.
זה בלתי אפשרי.
יש ביננו כזה חיבור שלא ניתן לנתק אותו.
עכשיו נורא בא לי לחבק אותו. להריח אותו ולהיות צמודה לחזה שלו ולשנום אותו.
למה אני לא מצליחה לעשות את הצעד הזה של פרידה? למה זה כל כך קשה? זה עבר לי בראש כל כך הרבה פעמים......
למה אני לא מצליחה לחשוב בהגיון???
