מחברת ריקה לתקוה

[תקוה*]

בין היום הראשון ליום השני של החופש הגדול

לא יכולה לישון, מה אני אעשה.
זה לא רק הלילה, בזמן האחרון ככה זה. אני מתעוררת
באישון לילה, כמו שאומרים, ואוכלת לעצמי ת'ראש. או ת'לב,
תלוי ביום. אני מתעוררת ושוכבת בעיניים פתוחות ומתה מפחד.
עד שאני לא יכולה יותר ואז אני קמה, ואוכלת משהו. לא משנה מה,
משהו, להעביר את הטעם הנורא מהפה, זה כזה טעם מר, זוועה, למות,
אני שמה מה שאני מוצאת בפה, כמו עכשיו למשל, מצאתי שאריות עוגה
שנשארה מהמסיבת סיום בבית-ספר של הבנות, משהו שנדחף לי ליד
בדרך החוצה, כי חבל שישאר כאן במקרר, מי יאכל? זהו, נגמרה השנה. אז למה לא,
לקחתי, עוגת שוקולד, טבעונית, טעימה. ובזמן שאכלתי ממנה בעמידה על יד השיש
חשבתי - זהו. הלך עלי. עלי ועל הבקרים שלי בשקט לבד ועל כל מה שאני אוהבת לעשות
בזמן הזה. זה לא הרבה, אבל זה שלי. ואז באה לי עוד מחשבה, שהפתיעה אותי, חשבתי - אה,
אולי בגלל זה אני מתעוררת בלילה? ובלי שהמחשבה הזאת תתפתח במהירות של גידול,
מה שקרה זה שמצאתי מחברת ריקה והתיישבתי וכתבתי את זה. ואז, הדבר הבא שקרה
זה שהלב שלי דפק נורא חזק, מהר, כמו לפני שקמתי מהמיטה, ופתחתי ת'מחשב ונכנסתי לכאן.
אני כאן.

[אחת*]

תקוה יקרה. זה השם האמתי שלך? יש לי הרגשה שלא, שזה שם סמלי, כי באמת באמת יש תקוה. אין לי הרבה מה להגיד, רק שאת כותבת נורא יפה. אמתי ומחוספס, בלי טיפת התייפייפות. ממש מרגישים את הלב שלך ואי אפשר שלא להזדהות. אני מכירה את ההרגשה הזאת, שנייה לפני שאני לוקחת את הגדול מהגן אחה״צ ויודעת שתיכף יהיה כל כך הרבה רעש ובלגן. וגם שמחה והרפתקאות ומיליון הפתעות, ברור, כל החבילה, אבל זה כל כך מעייף לפעמים והנפש כמהה לקצת שקט ומנוחה ונחמה. החיים כל כך מסובכים גם ככה... מקווה בכל לבי שתצליחי למצוא איים של שקט לעצמך. בבקשה תמשיכי לכתוב.

[ציפורי*]

מזדהה. מחכה לעוד.

[תקוה*]

מוקדם מהרגיל. ולא כרגיל בכלל, לא לופים של מחשבות ולא כאבי רפאים ולא דפיקות לב, פשוט לא נרדמת.
זה גם הפול מון הזה שזרח בכתום ממש, ועכשיו הוא כבר ממש למעלה, וזה גם מה שקרה אתמול בלילה, אחרי
שכתבתי במחברת ואז גם כאן, נכנסתי לדף שקרא לי להכנס אליו, להקדים תרופה לסרטן , לא סתם, זאת המילה הזאת,
סרטן, היא פועלת עלי כמו סם, נכנסתי וקראתי, ואחרי שיצאתי חשבתי על משהו שראיתי לא מזמן, סרטון על אחד שמייצר
שמן קנביס, ואיפה אני מוצאת עכשיו את הלינק לזה, (אולי מישהי פה ראתה ויודעת?) ונזכרתי גם במקום הזה בהודו,
ששמעתי עליו מחבר טוב שלנו, ואז, כמו שאומרים, זה הכה בי, לא סתם אומרים ככה, כמו כאפה, ממש לא ראיתי מאיפה
זה בא לי, אבל זה לא כאב בכלל, זה היה, איך אומרים? when music hits you you feel no pain? ככה. כמו שיר טוב.
זה בוב מרלי אמר את זה. מה זה היה? זה בא לי כמו איזה כותרת ממגזין, 'את', (יש עדיין מגזין כזה?) גל של התרגשות
מוזרה ואז המשפט הזה - רוב האנשים חולמים על חופשה בקאריביים ואת, את מפנטזת על סרטן.
את זאת אני. וזה המשיך - בחופשת החלומות שלי אני בבית חולים איורוודי באיזה חור בהודו, שאפשר להגיע אליו רק על
קטנוע מצוקמק, יותר מסוכן מסרטן, ואני אוכלת גי, ומקיאה, ומשלשלת, כן, גם חוקנים, הכל, נשפך ממני, כל מה שאי אפשר,
שם זה יצא ממני, ישפך ממני, לנייר. ברור. אני אביא איתי מחברת, כמו זאת אבל גדולה, של דפניר, כמו שאני אוהבת, ומה
שיצא לי מזה, חוץ מהחיים שלי, בהנחה שאתרפה, זה ספר. א-הא. את השתגעת. ומאז, מאתמול בלילה, אני במין זוית כזאת,
אני והפול מון הזה, כאילו משהו זז לי, יצא לי מהמקום.

[טדליק_נהנאנע*]

[תקוה*]

כבר לפני שעה התעוררתי,
כבר שתיתי שני קפה ועישנתי, שתיים,
בינתיים גם נזכרתי, אמרתי לעצמי לא סתם את מתעוררת. משהו קורה.
לא שזה מאתמול כל הסיפור הזה שאני מתעוררת ככה בלילות ולא נרדמת,
זה כבר די הרבה זמן קורה, לא כל לילה אבל הרבה, מה לעשות, לפעמים לוקח לי
הרבה זמן להתעורר.. זה מה שאבישי אומר, למשל כשהוא מספר לבנות על איך הכרנו
וכל זה, הוא תמיד אומר זה לקח לה (לה זה לי) כמה זמן להתעורר למה שקורה.
הוא אוהב לדבר על זה, על איך הוא ידע מהתחלה, מהרגע הראשון שזה מה שהוא רוצה, אותי,
אותנו, איך הוא ידע שאני בהריון לפני שאיחרתי, שאני אוהבת אותו עוד לפני שאמרתי, לא לו, לעצמי,
לפני שידעתי, ידע שנתחתן.
מדהים שהוא לא יודע שאני ערה בלילות, למרות שכל המיטה רועדת מההתעוררויות המבוהלות שלי,
מהרעידות,
מרוב שהוא אוהב להיזכר בהתחלה שלנו הוא עיוור לחלוטין להווה, כבר כמה זמן.

אז מה עשיתי בזמן הזה חוץ מקפה ושחטות?
נכנסתי לכאן.
האמת, הרבה זמן לא הייתי כאן,
אולי שלוש שנים שאני כמעט לא נכנסת כבר, וגם כשהייתי, הרבה,
תמיד הייתי אורחת, בצד, לא מתערבבת.
אני מתערבבת.
זה לא רק הדף הזה, שהייתי מתייגת דף בלוג אם הייתי יודעת איך, (ככה?)
זה גם הדף השני, שאני ישר מחפשת ב מה חדש, נכנסת אליו ראשון, להקדים תרופה, ומה שקורה כשאני קוראת
את מה שהיא כותבת שם, והשם שלה שם, זה שאני קודם כל נרגעת. אולי זה מה שזה, השם, זה עושה לי מבט צלול,
ומה שאני רואה מולי כמו במיים צלולים זה אותי,
כאילו להפך
אבל לא באמת
ועוד לא מצאתי דרך לכתוב לה שם, מה? משהו, לא יודעת מה עדיין.

[אורי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני קוראת
ומזדהה עם הפוסט הראשון, במקומות אחרים,אבל העניין אותו עניין כנראה. רווח לנשימה

[תקוה*]

לא רווח לנשימה, לא, הרבה יותר מזה, רוח חזקה, סערה, משהו שיהפוך את הספינה, את החיים שלי, אמא'לה, זאת אומרת
זה לא אומר שאני לא מפחדת אני מתה מפחד

[קיומי*]

קוראת אותך
מאוד

[תקוה*]

למה? כי רק ככה אני אוכל, כי אני לא יכולה, עובדה, רק משהו כמו סרטן
אולי, רק אם אני אהיה חולה ממש אני אוכל להיות רק תקוה.
רק אני אהיה, ואני אטפל רק בעצמי. אני אקבל בחזרה את החיים שלי.
ואני לא היחידה, אני בטוחה. יש מיליונים כמוני, שרק מחכים לכאפה
שתעיף אותם חזרה למסלול,
אז למה את מחכה?
לכי תבדקי את הכאבים האלה בבית שחי.
לא? למה? למה חיכית אם לא לזה?
מתה מפחד? בטח,
כי מה אם תגלי שאת בכל זאת לא יכולה?

[תקוה*]

כי אני בכל זאת אוהבת את החיים שלי

[תקוה*]

אז לכי תיבדקי.

[תקוה*]

כי מה אני חושבת? אני חושבת - למה את לא יכולה , במקום להיבדק
להתנהג כאילו את כבר יודעת, הרי את כבר יודעת, למה את לא מתחילה כבר עכשיו?
כי לא. עובדה. לא יכולה.
במה אני נזכרת עכשיו? משהו שראיתי בפייס בוק, מזמן, סיפור, של מורה ליוגה שנפלה מצוק
והתנפצו לה החיים, ואיך היא שרדה, חזרה לחיים, התרפאה. את, אמרתי לעצמי כשראיתי את זה אז,
לא היית שורדת. אין לך כלים. את היית מתה.

[פלונית*]

בבקשה בבקשה בבקשה !!!!!! לכי להיבדק

[שלומית*]

מזכירה שאפשר להיות עם הכאב בעוד דרכים חוץ מהתלבטות מייסרת האם להיבדק או לא..
למשל, להקשיב לכאב. להיות אתו, לשמוע אם יש לו משהו להגיד לנו.
אפשר גם פשוט להגיד לו- אני אוהבת אותך.
וגם להגיד את זה לעצמך