מהלך הפלה טיבעית תקינה
נשלח: 19 יוני 2015, 21:20
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
שלום קהילה, נעזרתי באתר באופן טיבעי כשהייתי צמאה לאינפורמציה ולחיזוקים בתהליך ההפלה הטיבעית שעברתי, ואני רוצה לחלוק חלק מהחוויה שלי, שאולי תהיה לעזר למישהי. והאמת שלסכם את החוויה זו דרך בשבילי קצת לפרוק את המתח שהצטבר.
כשהגעתי לרופא הנשים והוא אמר לי שליד שק ההריון יש שטף דם- לא הופתעתי. לא הייתי מוכנה להריון מבחינה נפשית ופיזית. יש לי ילדה בת שנתיים בבית ולא חזרתי לעצמי מבחינה גופנית מאז הלידה, ובדיוק התחלתי עבודה חדשה, וזה פשוט היה טיפ'לה מוקדם לי.
בפגישה השניה, לא היה דופק בשבוע 6, וכבר הבנתי שזה נגמר. התייחסתי לזה באופן מאוד פרקטי. אוקיי מה עכשיו. הרופא אמר: בואי נחכה עוד שבוע לראות אם בכל זאת יבצבץ לו איזה דופק (או שתתפתח הפלה טיבעית- את זה הוא לא אמר)
אני שואלת: ואם אין דופק (אני כבר יודעת),
הרופא: גרידה או כדורים.
אני: אבל אי אפשר לחכות שזה יסתיים טיבעי?
הרופא: לא ממליץ.
יצאתי עם הוראה ברורה ללכת למיון אם מתחיל דימום.
כעבור 3 ימים התחילו הפרשות (לבנות עם ריח של מי שפיר!- זה לא הגיוני אבל זה מה שזה היה) אחרי יום התחיל הדימום.
לא רצתי למיון, יום שישי היום. הדימום התחיל כמו דימום של מחזור, אולי קצת יותר כואב, אבל לא משהו נוראי, 2-3 פדים ביום במשך 3 ימים.
הבנתי שהתחלתי להפיל והיתה בי השלמה מוחלטת עם זה, אפילו תחושת עוצמה. גם מזה שידעתי והתחושה שיש להתכוונות שלי כוח, וגם תחושת הביטחון שהגוף שלי יודע לעשות מה צריך לעשות ושאני בריאה, אני מרגישה שההפלה היא הוכחה לבריאות.
ביום ראשון הלכתי למרכז רפואה דחופה בקופ"ח בחוסר חשק אבל אני ילדה טובה ועושה מה שאומרים לה.
הרופאה שבדקה אמרה: הפלה לא שלימה עכשיו בדחיפות למיון.
אבל רגע, שניה, רק התחלתי, זה תהליך, לא? בטח שזה לא נישלם עברו רק יומיים וחצי, אולי לחכות?
לא, למיון.
אז הלכתי למיון, הבעסה שהציפה אותי הרחיקה את המחשבות ההן על עוצמה ושהכל עובד. מה גם שעלו לי זיכרונות לא נעימים מהלידה (לידה מדהימה טיבעית שהכל עבד בה בדיוק כמו שצריך, רק למה הצוות הרפואי התעקש להציק לי על אפידורל ולאיים עלי בואקום ועוד סיטואציות הזויות, אבל בדיעבד כשיש לך תינוק בידיים את שוכחת את היחס המשפיל ולא עושה עם זה כלום).
בדיוק החלפת משמרות. במקום שתי רופאות צעירות הגיע רופא מבוגר חמור סבר. אמרתי לעצמי: אכלת אותה.
נכנסתי לבדיקה, הרופא אמר: הפלה לא שלימה אני ממליץ על גירדה.
אבל רגע, אני מדממת רק יומיים וחצי אולי לחכות?
הרופא אומר: הצוואר פתוח, זיהומים, גם אם אתן לך כדורים ייתכן שתצטרכי גרידה.
כלומר: אין מקום לדיון. חד וחלק תני לנו לגמור עם זה מה שיותר מהר, אנחנו לא פה בשביל להתלבט.
דמעות חונקות את גרוני. אני מעדיפה לא לעבור גרידה.
קליק קליק קליק הרופא רושם בתיק : למרות שהוסברו לה הסיכונים, המטופלת מסרבת לעבור גרידה.
דמעות. למה לעשות את זה ככה. הכל בסדר אצלי.
יצאתי מהרופא עם התחושה שאני עומדת למות. המרתי את פי הרופא, אז שלא יהיו לי טענות. זה ממש לא יאמן אבל אני דמיינתי את הבת שלי גדלה יתומה כי אמא שלה מתה מזיהום הרחם עקב סירוב למלא את פקודות הרופא.
רשם לי מטרגין שזו תרופה לכיווץ הרחם, כלומר עוזרת לרחם להתרוקן. אני קצת התבלבלתי עם כל התרופות כי יש ציטוטק, ולפי מה שהבנתי בדיעבד למטרג'ין אין אפקט כל כך דרמטי, כלומר מבין ההתערבויות זו דווקא האופציה הפחות התערבותית.
יצאתי עם התחושה הקשה, וניסיתי לשחזר את תחושת העוצמה שהיתה לי קודם ותחושת ההקשבה לעצמי. החלטתי לקנות את הכדורים למחרת וגם ללכת לעבודה לסיים דברים לפני שאפצח במרחץ הדמים והגהנום של כאבים בעקבות לקיחת הכדורים. אגב, קניתי אותם אבל בסוף לא לקחתי אותם.
הדימום המשיך ברמה סבירה, כמו מחזור סה"כ 3-4 ימים, אחר כך עוד יומיים של דימום חזק יותר, ואז נחלש. סה"כ שבוע של דימום חזק אבל לא זוועתי. כל הזמן חשבתי כמה זמן זה עוד ימשך, יש אי וודאות- זה שיש דימום לא עצום זה טוב או רע- אולי לא הכל יצא, או שאולי דימום חזק זאת הבעיה. ובקיצור אם היו אומרים לי שהסיפור ימשך בסה"כ שבוע, הייתי לוקחת את זה ממש בקלות.
בבדיקה אצל הרופא הכל יצא, אין שק אין שיליה, אין "זרימות" שאלו חתיכות רקמה שמקבלות אספקת דם. הכל טוב. (תגיד, לא יכולת להגיד לי מראש: תחכי שבוע אולי הכל יסתיים לבד?)
שבועיים ללא דימום וללא כאבים.
ביקורת אצל הרופא, פתאום הוא גילה "שאריות". לאולטרהסאונד. הרופאה בא"ס מאשרת אבל נראה לה שאפשר לחכות לאחר הוסת.
את הרופא שלי זה לא מרשים, הוא שוב שלח אותי למיון! אני לא מאמינה! חשבתי שזה מאחורי! דמעות בכי תחנונים..רק לא למיון, אני יודעת מה הם יגידו לי שם. אין לנו זמן לעניינים שלך, בואי נחתוך ונגרף את זה החוצה עכשיו. ההגיון שלי אומר: כבר עברו שבועיים ואין לי דימום למה לא לחכות לוסת?? הרופא אמר במילים האלה: (אני לא כועסת עליו, זה קצת מכמיר לב ) " אני רוצה שהרחם הזה עוד יהיה בהריון". הוא התכוון שאת תהיי בהריון אבל בטעות קרא לי רחם. נו, לא נורא.
למזלי הרופאה בבי"ח חשבה כמוני וכמו רופאת הא"ס שאפשר לחכות אחרי הוסת לפני שנכנסים לבער את הנגע.
מה גם שכל המדדים שלי תקינים- אין חום משמע אין זיהום. רמת ביתא הגיעה ל50. הכל טוב.
ועוד יהיה טוב כשאתכוונן וארצה את זה. אני יודעת שהכל יהיה בסדר.
מין "נ.ב." כזה, על פי הניסיון שלי (לידה והפלה) אני חושבת שבבי"ח בלינסון מאוד התערבותיים במחלקת נשים, יש מעט מאוד סבלנות לניואנסים ולרצונות של המטופלות. התחושה שלי ששם המטופלת היא כמו חולה, כשלכל מיקרה יש פרוטוקול ואין מקום לקולה (ודעתה) של האישה. זאת התחושה שלי ולגבי הגישה ואני לא יודעת אם במקום אחר ארגיש אחרת. האמת שזו תחושה נוראית של חוסר אונים, שהמערכת הרפואית כמעט מזיקה לך במקום להיות איתך. אני כן רוצה מידע רפואי ועזרה כשצריך אבל מפחיד כשהאחריות עליך, לדעת שסירבת לעשות טיפול ועכשיו יקרה מה שיקרה לך.
לכולן בריאות חוזק ואמונה בעצמכן.
שלום קהילה, נעזרתי באתר באופן טיבעי כשהייתי צמאה לאינפורמציה ולחיזוקים בתהליך ההפלה הטיבעית שעברתי, ואני רוצה לחלוק חלק מהחוויה שלי, שאולי תהיה לעזר למישהי. והאמת שלסכם את החוויה זו דרך בשבילי קצת לפרוק את המתח שהצטבר.
כשהגעתי לרופא הנשים והוא אמר לי שליד שק ההריון יש שטף דם- לא הופתעתי. לא הייתי מוכנה להריון מבחינה נפשית ופיזית. יש לי ילדה בת שנתיים בבית ולא חזרתי לעצמי מבחינה גופנית מאז הלידה, ובדיוק התחלתי עבודה חדשה, וזה פשוט היה טיפ'לה מוקדם לי.
בפגישה השניה, לא היה דופק בשבוע 6, וכבר הבנתי שזה נגמר. התייחסתי לזה באופן מאוד פרקטי. אוקיי מה עכשיו. הרופא אמר: בואי נחכה עוד שבוע לראות אם בכל זאת יבצבץ לו איזה דופק (או שתתפתח הפלה טיבעית- את זה הוא לא אמר)
אני שואלת: ואם אין דופק (אני כבר יודעת),
הרופא: גרידה או כדורים.
אני: אבל אי אפשר לחכות שזה יסתיים טיבעי?
הרופא: לא ממליץ.
יצאתי עם הוראה ברורה ללכת למיון אם מתחיל דימום.
כעבור 3 ימים התחילו הפרשות (לבנות עם ריח של מי שפיר!- זה לא הגיוני אבל זה מה שזה היה) אחרי יום התחיל הדימום.
לא רצתי למיון, יום שישי היום. הדימום התחיל כמו דימום של מחזור, אולי קצת יותר כואב, אבל לא משהו נוראי, 2-3 פדים ביום במשך 3 ימים.
הבנתי שהתחלתי להפיל והיתה בי השלמה מוחלטת עם זה, אפילו תחושת עוצמה. גם מזה שידעתי והתחושה שיש להתכוונות שלי כוח, וגם תחושת הביטחון שהגוף שלי יודע לעשות מה צריך לעשות ושאני בריאה, אני מרגישה שההפלה היא הוכחה לבריאות.
ביום ראשון הלכתי למרכז רפואה דחופה בקופ"ח בחוסר חשק אבל אני ילדה טובה ועושה מה שאומרים לה.
הרופאה שבדקה אמרה: הפלה לא שלימה עכשיו בדחיפות למיון.
אבל רגע, שניה, רק התחלתי, זה תהליך, לא? בטח שזה לא נישלם עברו רק יומיים וחצי, אולי לחכות?
לא, למיון.
אז הלכתי למיון, הבעסה שהציפה אותי הרחיקה את המחשבות ההן על עוצמה ושהכל עובד. מה גם שעלו לי זיכרונות לא נעימים מהלידה (לידה מדהימה טיבעית שהכל עבד בה בדיוק כמו שצריך, רק למה הצוות הרפואי התעקש להציק לי על אפידורל ולאיים עלי בואקום ועוד סיטואציות הזויות, אבל בדיעבד כשיש לך תינוק בידיים את שוכחת את היחס המשפיל ולא עושה עם זה כלום).
בדיוק החלפת משמרות. במקום שתי רופאות צעירות הגיע רופא מבוגר חמור סבר. אמרתי לעצמי: אכלת אותה.
נכנסתי לבדיקה, הרופא אמר: הפלה לא שלימה אני ממליץ על גירדה.
אבל רגע, אני מדממת רק יומיים וחצי אולי לחכות?
הרופא אומר: הצוואר פתוח, זיהומים, גם אם אתן לך כדורים ייתכן שתצטרכי גרידה.
כלומר: אין מקום לדיון. חד וחלק תני לנו לגמור עם זה מה שיותר מהר, אנחנו לא פה בשביל להתלבט.
דמעות חונקות את גרוני. אני מעדיפה לא לעבור גרידה.
קליק קליק קליק הרופא רושם בתיק : למרות שהוסברו לה הסיכונים, המטופלת מסרבת לעבור גרידה.
דמעות. למה לעשות את זה ככה. הכל בסדר אצלי.
יצאתי מהרופא עם התחושה שאני עומדת למות. המרתי את פי הרופא, אז שלא יהיו לי טענות. זה ממש לא יאמן אבל אני דמיינתי את הבת שלי גדלה יתומה כי אמא שלה מתה מזיהום הרחם עקב סירוב למלא את פקודות הרופא.
רשם לי מטרגין שזו תרופה לכיווץ הרחם, כלומר עוזרת לרחם להתרוקן. אני קצת התבלבלתי עם כל התרופות כי יש ציטוטק, ולפי מה שהבנתי בדיעבד למטרג'ין אין אפקט כל כך דרמטי, כלומר מבין ההתערבויות זו דווקא האופציה הפחות התערבותית.
יצאתי עם התחושה הקשה, וניסיתי לשחזר את תחושת העוצמה שהיתה לי קודם ותחושת ההקשבה לעצמי. החלטתי לקנות את הכדורים למחרת וגם ללכת לעבודה לסיים דברים לפני שאפצח במרחץ הדמים והגהנום של כאבים בעקבות לקיחת הכדורים. אגב, קניתי אותם אבל בסוף לא לקחתי אותם.
הדימום המשיך ברמה סבירה, כמו מחזור סה"כ 3-4 ימים, אחר כך עוד יומיים של דימום חזק יותר, ואז נחלש. סה"כ שבוע של דימום חזק אבל לא זוועתי. כל הזמן חשבתי כמה זמן זה עוד ימשך, יש אי וודאות- זה שיש דימום לא עצום זה טוב או רע- אולי לא הכל יצא, או שאולי דימום חזק זאת הבעיה. ובקיצור אם היו אומרים לי שהסיפור ימשך בסה"כ שבוע, הייתי לוקחת את זה ממש בקלות.
בבדיקה אצל הרופא הכל יצא, אין שק אין שיליה, אין "זרימות" שאלו חתיכות רקמה שמקבלות אספקת דם. הכל טוב. (תגיד, לא יכולת להגיד לי מראש: תחכי שבוע אולי הכל יסתיים לבד?)
שבועיים ללא דימום וללא כאבים.
ביקורת אצל הרופא, פתאום הוא גילה "שאריות". לאולטרהסאונד. הרופאה בא"ס מאשרת אבל נראה לה שאפשר לחכות לאחר הוסת.
את הרופא שלי זה לא מרשים, הוא שוב שלח אותי למיון! אני לא מאמינה! חשבתי שזה מאחורי! דמעות בכי תחנונים..רק לא למיון, אני יודעת מה הם יגידו לי שם. אין לנו זמן לעניינים שלך, בואי נחתוך ונגרף את זה החוצה עכשיו. ההגיון שלי אומר: כבר עברו שבועיים ואין לי דימום למה לא לחכות לוסת?? הרופא אמר במילים האלה: (אני לא כועסת עליו, זה קצת מכמיר לב ) " אני רוצה שהרחם הזה עוד יהיה בהריון". הוא התכוון שאת תהיי בהריון אבל בטעות קרא לי רחם. נו, לא נורא.
למזלי הרופאה בבי"ח חשבה כמוני וכמו רופאת הא"ס שאפשר לחכות אחרי הוסת לפני שנכנסים לבער את הנגע.
מה גם שכל המדדים שלי תקינים- אין חום משמע אין זיהום. רמת ביתא הגיעה ל50. הכל טוב.
ועוד יהיה טוב כשאתכוונן וארצה את זה. אני יודעת שהכל יהיה בסדר.
מין "נ.ב." כזה, על פי הניסיון שלי (לידה והפלה) אני חושבת שבבי"ח בלינסון מאוד התערבותיים במחלקת נשים, יש מעט מאוד סבלנות לניואנסים ולרצונות של המטופלות. התחושה שלי ששם המטופלת היא כמו חולה, כשלכל מיקרה יש פרוטוקול ואין מקום לקולה (ודעתה) של האישה. זאת התחושה שלי ולגבי הגישה ואני לא יודעת אם במקום אחר ארגיש אחרת. האמת שזו תחושה נוראית של חוסר אונים, שהמערכת הרפואית כמעט מזיקה לך במקום להיות איתך. אני כן רוצה מידע רפואי ועזרה כשצריך אבל מפחיד כשהאחריות עליך, לדעת שסירבת לעשות טיפול ועכשיו יקרה מה שיקרה לך.
לכולן בריאות חוזק ואמונה בעצמכן.