לפני שאני מתחילה בסיפור הלידה, אני רוצה לאמר לך שלידה זה רגע קצר או אולי תהליך שהינו קצר ביחס לתקופה שקדמה לו והביאינו עד הלום – כלומר ההריון.
יום שני
התכוונתי לצאת כבר ביום ראשון לחופשת לידה כי הרגשתי שכל הלחץ בעבודה לא יעזור לי להתחיל לידה אבל בסוף הייתי חייבת להעיד בבית משפט מטעם העבודה. אז יצאנו לחופש בנזוגי ואני ביום שני, במהלך שנת הלילה הרגשתי קצת לחץ ברחם וזה שימח אותי כי הרגשתי שהלידה מתקרבת, כבר מאד רציתי ללדת, בעיקר כדי לגמור עם ההריון הלא-המהנה הזה.
יום המחרת, יום שלישי, היה יום היעד המשוער וחשבתי שזה מתאים ללדת בדיוק במועד כמו בלידה קודמת.
ביום שני כשחיכיתי ליד המדרחוב לא היו לי ממש צירים כואבים ועדיין אם הייתי משתיקה את תחושות הגוף הייתי יכולה להתנהל כאילו כלום לא קרה. אולם אנשים עצרו לידי לשאול אם הכל בסדר והאם אני צריכה עזרה כי באותו הרגע כן התחברתי לגוף שלי והתכופפתי קצת ונשמתי והרגשתי שזה יגיע בקרוב, שתגיעי בקרוב. אבל לא ידעתי כמה קרוב
שלחתי סמס למנהלת חדר הלידה טבעי בעין כרם, ננסי, בזו הלשון: "הי ננסי, מחר תאריך היעד שלי,אתמול בלילה התחילו צירונים קטנים כל איזה שעה (אבל לא יצא פקק רירי כמו לפני לידה קודמת) זה מרגיש כאילו זה יכול לקחת גם עוד יומיים שלושה עד תחילת לידה, במידה ואני לא מתחילה מחר לידה. האם אני צריכה מעקב הריון עודף?"
בלילה אחרי שהילד נרדם הכנו גם את ההורים של בנזוגי שיהיו בהיכון וגם את המיילדת, קטי, שאמורה להגיע מצור הדסה (מרחק חצי שעה או 20 דק' נסיעה כשאין תנועה). כתבתי לה כך: "הי קטי, התדירות של הצירונים שלי עלתה בערך כל עשר דקות, הם לא סדירים, הם כואבים אבל לא מאד וממוקדים בבטן תחתונה והם קצרים (בערך 20 שניות) אני אנסה ללכת לישון". היא ענתה "הם עדיין קצרים וגם התדירות לא מספיק גבוה... יתכן שזה יקרה הלילה..
"
כעבור שעה הצירונים כבר התפשטו לגב תחתון והתקצרו לכל 5 דקות והתארכו ל-30 שניות. שוחחתי עימה בטלפון והיא לא התרשמה שאני קרובה מאד ללידה. חשבה שיותר לכיוון מחר בוקר.
בעשר בלילה קטי הלכה לישון ואני התנמנמתי לי בסלון על כדור הלידה שעונה על הספה או הפוף. מספר פעמים שלשלתי וזה שימח אותי מאד – גם נתן תחושה שהלידה קרובה וגם שמחה שהמעיים שלי יהיו נקיים במהלך הלידה. אמרתי לבנזוגי שילך לישון כי אני כן מרגישה שזה יקרה בקרוב. ובסוף כשהצירים היו מציקים מכדי להתנמנם ולשבת בבית ולשתות מרטיני, החלטתי לצאת להליכה. עליתי לי לרחוב למעלה עם אוזניות והנייד. עליתי לי לבד לקראת אחת עשרה בלילה, הרחוב שומם ואני צועדת עם מוזיקה שאני בוחרת בנייד.
קשה לתאר את הקסם שהיה ברגעים אלו ואת רמת ההתרגשות שלי, כאילו אחרי מסע ארוך ומייגע שהתחיל מעל לשנה קודם בטיפולי פוריות והמשיך בהריון מגעיל רק באותם רגעים ממש קלטתי מה תהיה התמורה של מאמץ זה – תינוקת! ילדה! חברה! מלווה! אהבה!
אחרי הלידה קטי אמרה שיתכן שבגלל המנח העורפי היו לי הרבה צירים לא אפקטיביים לפני תחילת הלידה ושבעצם אם המנח היה תקין יתכן שהייתי יולדת כבר בצהריי אותו היום. והנה מצאתי ציטוט של רופאת יילודים מהרשת: "מצג עורף אחורי הינו מצג בעייתי המופיע בכ 10% מהלידות.
המצב מתאפיין פעמים רבות בצירים בלתי סדירים, לידה ארוכה ומתמשכת וכאבי גב תחתון חזקים."
אבל אם זאת היתה לידה ממושכת, אני מפחדת לחשוב מה היה אורך הלידה אם היית במנח הרצוי, חמש דקות?
אחרי הטיול הדומע שלי בשכונה חזרתי הביתה והערתי את בנזוגי, אמרתי לו, זה קורה, זה מתחיל, תתקשר בבקשה להורים שלך. הוא הרים ראש מהמיטה והביט בי מאד לא משוכנע, בעיקר כי לא נראיתי כורעת ללדת וגם כי הוא רצה לחזור לישון. חשבתי לעצמי הם הזהירו שיכול לקחת להם שעה להגיע אז מוטב להזעיק אותם. והתעקשתי כך שבלית ברירה התעורר והתקשר. בינתיים העברתי זמני על כדור הלידה, אולי גם התקלחתי, אני לא כל כך זוכרת כי כבר התחלתי להיכנס לטראנס הזה של השלב הראשון של הלידה.
כשההורים של בנזוגי הגיעו אני כבר הייתי בצירים אמיתיים, עליתי במדרגות והשאלות של אבא שלו עיצבנו אותי והטרידו אותי. תחושה שחברה פעם ביטאה בהברקה, בזמן בו היינו שכובות לנו מסוממות, שלוות בזולה בסיני ונחתו עלינו להקת זבובים זמזמנים : "הזבוב הזה בועט לי בסטלה".
היה קצת אחרי חצות הלילה, מסתמן שאת הולכת לצאת ממש כמצופה בתאריך היעד! התקשרנו לקטי ויצאנו לדרך.
בדרך במושב האחורי של האוטו כל ציר כבר ממש כאב לי, ובין הצירים היה ממש בסדר ורגוע, אבל זו היתה הפוגה רק של 2-3 דקות. חשבתי לעצמי איזה מזל שאנו גרים קרוב לבית החולים, לא הייתי עומדת בנסיעה כזו ממושכת.
הגענו להדסה עין כרם, בית חולים דוחה, אבל חדר לידה טבעי עם צוות מקסים. חיכיתי ליד הכניסה לבנזוגי שיחנה את הרכב כי לא יכולתי לבלות עוד רגע בישיבה. אם עמדתי והתנועעתי בזמן הציר אז לא היה כזה נורא.
נכנסנו לחדר לידה השעה היתה אולי חצות ורבע, לפי מצבי אחות חדר לידה כבר חשבה שאני תיכף יולדת ולכן טיפלו בי יחסית מהר עד להגיעה של המיילדת הייעודית קטי. בינתיים התחילו עם כל הפרוטוקול הטיפשי שלהם הכולל מוניטור של 20 דקות לפחות ופתיחת וריד ולקיחת דם. לפתיחת וריד קטי הגיעה ודקרה אותי איזה 3 פעמים עד שאחות אחרת מצאה וריד, באיזור אחד נותרה ממש המטומה אבל נותרתי חיובית כי בסך הכל ניסתה לפתוח לי וריד במקום ללא מפרק שלא יפריע.
אבל כשבדקו לי פתיחה הייתי מיואשת לגמרי הייתי בקושי בפתיחה של שתיים!
זו אינה נחשבת פתיחה של הפנייה לחדר לידה, צריך לפחות שלוש. בשלב הזה כבר חשבתי – הצירים כל כך כואבים שאני לגמרי מבינה נשים שלוקחות אפידורל – אם כי אני לא מבינה איך הן שוכבות בשקט ומחכות שהמרדים ידקור אותן בגב. וגם הפחד התחיל להתעורר – אם עד אז הייתי בטוחה בעצמי, בעוצמה שלי, במרכז הפנימי שלי, שוקעת לי בתוך הטרנאס ובטוחה שהכל יתקדם כראוי, שהרי עכשו נתקפתי פחד – אני לא אוכל לעמוד בשעות של צירים כאלו – זה כואב מידי. אם אחות חדר לידה התבדתה והסיקה שעוד אין סיבה להבהיל אותי לחדר לידה, אני לא יודעת. אבל קטי אמרה לה: אני רוצה להכניס אותה עכשו לחדר לידה, כי אמנם הפתיחה קטנה, אבל רואים עליה שהיא כבר בלידה. ואכן באחת ורבע הייתי בדרכי לחדר לידה – לאחר כל הקבלה וההצקות ובשתיים בלילה את כבר היית בחוץ! תינוקת מדהימה. אבל אם את חשבת ששלושת רבעי השעה הזו עברו בקלילות – אז את טועה.
צעדנו לחדר הלידה הטבעי, בדרך שמעתי לראשונה בחיי אישה צועקת תוך כדי לידה וזה חדר את ערפילי הצירים שלי ועורר בי פחד, השתדלתי להישאר אמיצה למרות הייאוש שאחז בי לנוכח הקולות ובשורת הפתיחה מצומצמת.
הגענו לחדר הלידה ואמא שלי הצטרפה.
בקשתי לשחזר את החוויה הנפלאה שהיתה לי בלידה קודמת ולכן בקשתי שימלאו לי אמבטיה אבל קטי אמרה שעם פתיחה כזו קטנה לא כדאי להיכנס למים חמימים שזה עלול להאט את הלידה. אמרתי לה שאני מיואשת מהפתיחה הקטנה, היא הציעה שנבדוק שוב כדי לעודד אותי כי בוודאי היתה התקדמות בדקות שחלפו. נשכבתי על המיטה והיא בדקה ואכן כבר הייתי בפתיחה שש! ואו! לידה קודמת המעבר בין שתים לשש ארך מספר שעות, לא מספר דקות.
קטי התחילה למלא את האמבטיה ואני נכנסתי למקלחת על כדור הלידה, בנזוגי כיוון זרם של מים חמים לגב בכל ציר אבל הרגשתי שהמים החמים מאיטים את הצירים אז יצאנו החוצה. הצירים היו כואבים וציפיתי שיהיו אפילו יותר כואבים, זכרתי מהלידה הקודמת שבין פתיחה שמונה לעשר הרגשתי כאילו מבתרים אותי עם סכין מבפנים החוצה. ניסיתי להיאחז במשהו כי בקושי התקדמתי מהמקלחת לחדר, היתה שם עגלה ניידת זה לא היה יציב אז נתליתי על בנזוגי ואולי נשכתי או הכיתי בו, ובין הצירים ניסיתי להתנצל אבל הוא עודד אותי להמשיך לעשות כל מה שמתאים לי ואז תוך רגעים בודדים הגיעה הרגע המיוחל – ממש ליד היציאה מהמקלחת פתאום פקעו לי המים, נוזלים חמימים זרמו ממני ונתקפתי בחילה, ביקשתי מהר כלי להקיא והקאתי הקאה מגעילה. בניגוד ללידה הקודמת שהקיבה שלי כבר היתה ריקה כי התהליך התמשך זמן ארוך יותר וכשהקאתי זה היה רק מים. אבל זו היתה שמחה כי ידעתי שהקאה פירושה אצלי פתיחה מלאה ואכן קטי בדקה אותי ומצאה פתיחה מלאה.
כך שבפועל השלב הראשון של הלידה נמשך אולי חצי שעה. וציפיתי לשלב השני כי בלידה קודמת זה היה שלב מדהים, הכאב פסק, יצאתי מהטרנס והייתי פקוחה וערה לחלוטין, צירי הלחץ היו בלתי מורגשים וללחוץ אותו החוצה היה כמעט ללא מאמץ, הרגשתי כאילו התגלש לו החוצה. אולם נכונה לי הפתעה גדולה, ככל הנראה בגלל מנח העורף האחורי שלך, אליו לא היינו מודעים.
הצירים המשיכו לכאוב לי, טיפסתי לא בקלות על המיטה והתיישבתי על השרפרף אבל היה לי מאד לא נוח, לא כמו בתל השומר, בעין כרם לא מרשים ללדת על הריצפה. הרגשתי לא יציבה, מחליקה על השרפרף ובעיקר הרגשתי כאילו צירי הלחץ היו כמו פיצוצים של כאבים. ועם הכאב וההפתעה הגיע פחד גדול שהציף אותי עד שהרגשתי כטובעת.
פחד עמוק שאני לא יודעת מה לעשות, מחשבות של אני לא יודעת ללדת בצירים כואבים, אני לא יודעת ללחוץ, אני לא אצליח להוציא את התינוקת ואאלץ לעבור לחדר לידה רגיל ללידה מכשירנית או גרוע מכך. הפחד בא בגלל הכאב וגם בגלל שלא הרגשתי שאני מצליחה ללחוץ אותך החוצה עוד תוצאה של מנח עורפי. ואכן בדיעבד למדתי שרוב לידות מנח עורפי מסתיימות בלידת וואקום.
לא הרגשתי בטוחה כמו שהרגשתי בתל השומר עם איריס המדהימה. צעקתי את פחדיי משהו בסגנון – אמאלה אני מפחדת. בלידה הקודמת לא צעקתי בשום שלב, כן התפתלתי מכאבים במעבר מפתיחה שש לפתיחה מלאה אבל רק גנחתי ונאנקתי בכלל לא צעקתי, לא הבנתי למה יש צורך לצעוק בלידה עד לרגע הנוכחי.
נאלצתי לדרוש מקטי עזרה, הפצרתי בה – קטי תגידי לי מה לעשות, אני לא יודעת מה לעשות, איך עושים את זה, איך לוחצים. היא אמרה לי אל תילחמי בציר, באמת הרגשתי שאני נלחמת בכאב של הצירים במקום לזרום איתו. תלחצי כמו שאת מחרבנת. אולי אמא שלי הציעה שאני אצעק אותך החוצה או שהרעיון פשוט עלה לי.
אז צרחתי ולחצתי וצרחתי ולחצתי והרגשתי את כתר הראש עובר את הצוואר ומגיע לנרתיק וזה היה מפחיד וכואב כמו לחרבן אבטיח. הראש שלך הרגיש כאילו הוא מוטח על רצפת האגן לכיוון הקולון – ואכן כנראה מה שזה היה בגלל, שוב המנח, כאילו אינו יוצא בכיוון הנכון דרך פתח הנרתיק. קטי הכניסה יד וניסתה לסדר ולעזור, הזכרתי לה למשוח בשמן כדי שהשפתיים החיצוניות לא יקרעו כמו בלידה קודמת ואז לחצתי אותך והמעבר של הראש בפתח הנרתיק היה שורף ומזעזע.
והנה יצאת! נולדת קטנטנה וצורחת. הבטתי בך המומה מכאב ושריפה נרתיקית וקטי האיצה בי להחזיק אותך ולא רציתי כי כאב לי נורא, אולי מספר שניות חלפו בטרם אחזתי בך, אבל השניות הללו היו נוראיות כי הבטתי בגופך זערורי (2400 גרם), צורחת ומתפתלת והרגשתי זוועות שאני לא מיד מאמצת אותך אל ליבי. קטי דווקא מאד התפעלה מהצרחות שלך, קיבלת ציון אפגר גבוה.
תוך שניות כבר היית בידיי הרועדות מכאב, פחדתי להזיז אותך כי זה מתח את חבל הטבור שעדיין עבר בתוכי – והכל שם כאב לי. התנצלתי בפנייך מספר פעמים באשמה עמוקה על הדחייה הראשונית וכבר קראתי לך בשמך. ואת היית מדהימה, בצרחות הגדולות שלך ובאופן בו מיד נתפסת לשד שלי וינקת בעוצמה שלא היתה מביישת גם תינוק פי שניים ממך בגודלו. את ינקת וינקת כמעט שעה – זה היה מדהים וקסום וכואב ואני השתוממתי על העוצמה שלך ונפלתי להתאהבות עצומה – התינוקת שלי המדהימה!
איך נתפסת לשד שלי וינקת בכזה אומץ ובכזו עוצמה – זהו רגע שלא אשכח בחיים. בנזוגי היה מדהים ומפרגן. הוא קרא לי לביאה ואני חשבתי שאני מרגישה כמו לביאה כי נולדה לי גורת אריות אמיצה!
.