עברתי השנה שתי הפלות. אחת נשארה אצלי כטראומה למרות שקלינית היא עברה בהצלחה ואחת לא השפיעה כל כך חזק למרות שפיזית היא הייתה גרועה בהרבה והסתבכה.
בעקבות זה, ניסיתי לחשוב מה מבדיל בין שני הארועים. קראתי פעם שכשקורה ארוע מטלטל, הסיכוי שלו להפוך לטראומטי קטן יותר אם הוא נחווה כארוע מעצים ולכן חשבתי שאולי אפשר להכין מין סט כלים למי שעוברת את התהליך הזה שיוכל לאפשר לה לצאת ממנו עם פחות צלקות רגשיות ונפשיות. ברור שלא הכל בשליטתנו והפלה היא ארוע עצוב ומטלטל ככה או ככה, אבל אולי אפשר לצמצם את הנזק שהוא עושה לנפש.
אני חושבת שאפשר לחלק את ההתמודדות לשלבים: לפני ההפלה, תוך כדי ואחריה. אני אנסה לכתוב כאן כמה מהמחשבות שלי ואם יש למישהי רעיונות/תובנות/כל דבר אחר אני אשמח שתוסיפו ואז נוכל לערוך ואולי זה יעזור למי שתצטרך לעבור את התהליך המבאס הזה בעתיד.
מה שעלה לי בינתיים:
לפני ההפלה:
תחושת שליטה במצב: אצלי היו שני מקרים של עובר בלי דופק. בראשון הלכתי ישר לגרידה בגלל שאמרו לי שאין אלטרנטיבה בשבוע המתקדם יחסית שבו הייתי ובשני הייתה לי אפשרות לבחור. אמנם גם לשבוע שבו מתרחשת ההפלה יש השפעה גדולה, אבל אני מרגישה שהאפשרות לבחור, למרות שבסוף הגעתי לגרידת חירום, מאוד עזרה לי להשלים עם המצב. לצורך זה צריך ידע זמין (ולא רוופאים שכועסים עליך כשאת מעלה את האפשרות לחכות להפלה טבעית למשל).לפני שבחרתי קראתי הרבה מאמרים אקדמיים שהשוו בין האפשרויות השונות וזה עזר לי להבין טוב יותר את הסיכונים והסיכויים. אני מקווה שיהיה לי זמן לסכם פה בהמשך אבל בגדול:
- הסיכוי לזיהום דומה בין הפלה בגרידה והפלה טבעית (3% לפי אחד המחקרים) ונמוך יותר בהפלה בכדורים (2% באותו מחקר)
- הסיכוי לרוקן את הרחם גבוה יותר בגרידה ביחס לאפשרויות האחרות. בטופס עליו חתמתי בהפלה בכדורים צוין שבערך ב70% מהמקרים לא צריך עוד התערבות אחרי שני סבבים של הציטוטק.
- הסיכוי להפלה טבעית משתנה בין מחקרים ותלוי גם בזמן ההמתנה. ראיתי מספרים בין 40% ל85%. הוא גבוה יותר אם כבר התחילו דימומים.
- בבירור שלי מול כמה מדקרים/רפלקסולוגים/שיאצואיסטים, הם אמרו לי שאפשר לזרז תהליך שהגוף כבר התחיל אבל לא לגרום לו להתחיל מאפס. ההמלצה של חלקם הייתה לשלב את הטיפול עם הכדורים.
תוך כדי:
כאב: לפעמים צריך להחדיר למינרות כדי לרחיב את צוואר הרחם. לי זה כאב, אמנם לא כאב שאי אפשר לעמוד בו, אבל השילוב שלו בשאר הסיטואציה (עצב, הורמונים, רופא לא נחמד, לשכב חצי ערומה על שולחן קר) תרם לדעתי להיווצרות הטראומה. אין לי פתרון לנושא הזה אבל אולי יעזור לדעת שזה רגע פחות נעים ולהביא משהו שיקל על אי הנעימות. מכיוון שזה לא חדר ניתוח אני מנחשת שזה בסדר להביא חפצים פנימה. אם האחות נחמדה אולי אפשר לבקש ממנה תמיכה. מה שמביא אותי לנושא של: יחס מהצוות הרפואי: אצלי, היחס התומך שקיבתי מהרופאים שזיהו שאין דופק, מהמרדימים ומהרופאים שביצעו את ההפלות עזר מאוד להתמודדות בזמן אמת ואני מניחה שגם אחרי. זאת בהשוואה לרופא והאחות הפחות הנחמדים שהכניסו לי את הלמינרות ודיברו עלי כאילו אני לא שם.אז נכון שאי אפשר לבחור, אבל המרדימים למשל הגיבו בהבנה ותמיכה כשאמרתי שאני מפחדת מההרדמה והרגיעו אותי, אז שווה בחלק מהמקרים להעלות את החששות.
אחרי ההפלה:
מותר וכדאי (או אפילו הכרחי) לתת לגוף להתאושש. אחרי הגרידה אני כמעט ולא דיממתי וגם לא כאבה לי הבטן בכלל. קל לשכוח שזאת בכל זאת טראומה לגוף שבאה אחרי תקופת הריון כלשהי שגם היא תובעת את שלה. יש כאן איבוד דם, גם אם לא רואים אותו, ובשילוב עם ההרדמה, הנפילה ההורמונלית ובטח עוד דברים. זה הגיוני ובסדר להרגיש חלשה ועייפה. תמיכה: הרבה אנשים סביבי הניחו שאני בסדר כי כבר עברתי את ההפלה וזה "מאחורי" והכל נראה בסדר כלפי חוץ. כדאי לדאוג לתמיכה רגשית ופיזית גם לאחר השבוע-שבועיים הראשונים. הלוואי שכבר בבית החולים היו מתייחסים להשפעה הרגשית ולא רק למצב הפיזי.אפשר לפנות לקבוצות תמיכה, לטיפול פסיכולוגי או אחר, לעשות טקס פרידה אישי ויש אפילו רעיון נחמד שנתקלתי בו שמבוסס על טקס יפני שבו מכינים מין פסלון שמסמל את העובר ונותן משהו מוחשי (כמו קבר, להבדיל). לי מאוד עזר טיפול במגע מכל מיני סוגים.
חפרתי... יאללה, מעיזה ושולחת.
