לא רוצה להאשים יותר
נשלח: 10 ינואר 2007, 22:45
כבר שנים אני שומעת, קוראת, מבינה שכל דבר שקורה סביבינו הוא באיזשהו אופן שיקוף של הפנימיות שלנו.
מבלי להישמע "ניו אייג'ית" אני רוצה לדבר יותר ספציפית אולי על השיקוף שיש בזוגיות או בכלל במערכות יחסים בין אנשים.
למה זה כמעט בלתי אפשרי בשבילי היום להאשים מישהו אחר (באופן מודע) במשהו שעובר עלי.
אתחיל בחיי הזוגיות שלי:
בן זוגי הוא אדם ביקורתי מאד ושנים הרגשתי קורבן לביקורת המתמדת שלו.
פעמים רבות שאלתי את עצמי למה אני נותנת לו לבקר אותי בצורה כזאת?
למה אני חיה עם ביקורתיות כזאת?
הביקורתיות שלו היתה לעיתים חריפה מאד כלפי (ככה אני חוויתי את זה).
הפחד שלי מפני הביקורת שלו שיגע אותי, הכעיס אותי ויחד עם זאת משך אותי באיזשהו אופן, אתגר אותי.
התפקידים היו ברורים, הוא היה הביקורתי, האגרסיבי...
ואני הייתי הקורבן, הסופג...
דיברנו המון על "משחק התפקידים" הזה.
היינו מודעים לו אבל לא הצלחנו ממש לצאת ממנו אף פעם.
אני הרגשתי כל כך מסכנה כל כך הרבה מהזמן.
"מה הוא רוצה ממני...?"
"למה הוא מתייחס אלי ככה...?"
"למה הוא מדבר אלי ככה...?"
"אני כזאת טובה, משתדלת, נעימה... ואילו הוא כזה רגזן, עצבני, ביקורתי...מה אני עושה איתו?"
אבל לא הלכתי לשום מקום, נשארנו יחד והמשכנו לנסות.
אני קראתי את ביירון קייטי, אקהארט טול...
עשיתי הרבה עבודה ולאט לאט התחלתי להבין למה הכוונה לקחת אחריות (לא אשמה) על המצב שלי, על החיים שלי.
לוקח לי הרבה זמן להבין לעומק ולחוות ממש ממש שבן זוגי או בכלל אנשים אחרים סביבי לא אחראים לקשיים שלי, אפילו לא בחלק מהזמן, אף פעם .
בן הזוג שלי הוא אף פעם לא הסיבה שרע לי היום, שאני עצובה או כועסת.
ואפילו הילדים שלי לא אשמים בזה (זה עדיין קשה לי להפנים ברמת החוויה).
שלא תבינו אותי לא נכון.
אני לא מדברת על לשתוק כאשר מישהו אחר עושה לי משהו שלא טוב לי איתו, שפוגע בי...
חס וחלילה!
אני מדברת היום יותר ממה שדיברתי אי פעם.
חווה את דעותיי ומביעה את רגשותיי כמה שרק אפשר.
אבל ברמה העמוקה אני כבר מבינה שאין אף אדם "שגרם לי" "עשה לי" או אשם...
לפני זמן מה נקלענו לבעיות כלכליות קשות והחלטנו על קיצוצים רציניים במשק הבית.
כל אחד מאיתנו (אני ובעלי) לומד חוג אחד, אני חליל צד והוא כדרות.
וחוץ מזה היתה סדנא שאני בדיוק התלבטתי לגביה (הזדמנות חד פעמית למשך 6 חודשים).
החלטנו ששנינו מפסיקים את הכל.
אני עם ההחלטה הזאת הרגשתי רע מאד ובהתחלה הצהרתי שאני ממשיכה בחליל כי אין לי מלבד זה שום דבר שהוא מתקיים מחוץ לבית ולמשפחה ואני זקוקה לזה. וכך היה.
רק שהימים עברו והתחלתי לתהות האם עשיתי טעות.
אולי עדיף היה לי לבחור בסדנא שהרי זאת הזדמנות חד פעמית וכאשר תסתיים אמשיך בשיעורי החליל...?
אחרי כשבוע של התלבטויות דיברתי על זה עם בעלי והוא התחרפן מהרעיון.
מכל מיני סיבות של עבודה הסדנא הזאת היתה ממש ממש לא במקום בשבילו (הרי הוא צריך לשמור על הילדים בזמן הזה) והוא נורא התנגד.
התווכחנו על זה עד שהוא היה צריך ללכת לעבודה ובדרך החוצה הוא אמר בכעס מיואש "טוב, את תחליטי ותעשי מה שאת רוצה."
אחרי הוויכוח היה לי ברור שאני לא הולכת אבל השתגעתי מזה
יותר ויותר רציתי את זה והתאבלתי על מה שאני מפסידה.
כל הזמן רצו לי משפטים בראש כמו:
"הוא רואה כמה זה חשוב לי, הוא לא יכול לעשות מאמץ בשבילי? אני כל הזמן...בלה...בלה...בלה..."
"למה אני לא מחליטה שאני פשוט הולכת? בסוף אני אהיה אישה מדוכאת וממורמרת שלא מימשה את עצמה בגלל בעלה...."
"לא באמת אכפת לו ממני..." וכו" וכו"....
כמה ימים עברו וישבתי בבית וסיפרתי את כל זה לענת (שכנתי היקרה).
"אז בעצם את לא הולכת לסדנא הזאת בגלל שאין לך מי שישמור על הילדים בזמן הסדנא?"
"כן" עניתי לה
"אז אין בעיה, אני אשמור עליהם ביום הזה, אני פנויה!"
וואו, חשבתי לעצמי
אבל למה אני לא יותר מאושרת?
לאט לאט הבנתי ש אני בעצם לא רוצה ללכת לסדנא הזאת.
כל הזמן הזה זה לא היה בעלי שעצר אותי מללכת אלא זאת הייתי אני שלא הייתי בטוחה בעצמי ורק כשהאפשרות פתאום ניתנה לי לגמרי הבנתי שזה לא מה שאני באמת רוצה לעשות.
ממנו קיבלתי בעצם שיקוף מדויק לרצון האמיתי שלי.
כל הביקורת ששמעתי אותו מטיח בי במשך כל השנים האילו היתה הביקורת שאני הטחתי בעצמי
זאת הביקורת היומיומית שיש לי על עצמי...
לא הרבה יותר מנחם לדעת או להאמין שלא "עושים" לנו...?
שבעצם העניינים הם בידיינו.
אני יודעת שזה לא כל כך פשוט תמיד
הנפש היא מורכבת ועדינה אבל אותי מנחם לדעת שאני לא "הקורבן" של אף אחד אחר.
מעניין שבעלי מבקר אותי היום אולי 10% ממה שהוא היה בעבר
ואני היום סוף סוף מזהה איפה וכמה אני מבקרת אותו...
נראה לי שזהו להיום
העיניים שלי נעצמות
אשמח לשמוע חוויות אישיות אחרות או דעות...
מבלי להישמע "ניו אייג'ית" אני רוצה לדבר יותר ספציפית אולי על השיקוף שיש בזוגיות או בכלל במערכות יחסים בין אנשים.
למה זה כמעט בלתי אפשרי בשבילי היום להאשים מישהו אחר (באופן מודע) במשהו שעובר עלי.
אתחיל בחיי הזוגיות שלי:
בן זוגי הוא אדם ביקורתי מאד ושנים הרגשתי קורבן לביקורת המתמדת שלו.
פעמים רבות שאלתי את עצמי למה אני נותנת לו לבקר אותי בצורה כזאת?
למה אני חיה עם ביקורתיות כזאת?
הביקורתיות שלו היתה לעיתים חריפה מאד כלפי (ככה אני חוויתי את זה).
הפחד שלי מפני הביקורת שלו שיגע אותי, הכעיס אותי ויחד עם זאת משך אותי באיזשהו אופן, אתגר אותי.
התפקידים היו ברורים, הוא היה הביקורתי, האגרסיבי...
ואני הייתי הקורבן, הסופג...
דיברנו המון על "משחק התפקידים" הזה.
היינו מודעים לו אבל לא הצלחנו ממש לצאת ממנו אף פעם.
אני הרגשתי כל כך מסכנה כל כך הרבה מהזמן.
"מה הוא רוצה ממני...?"
"למה הוא מתייחס אלי ככה...?"
"למה הוא מדבר אלי ככה...?"
"אני כזאת טובה, משתדלת, נעימה... ואילו הוא כזה רגזן, עצבני, ביקורתי...מה אני עושה איתו?"
אבל לא הלכתי לשום מקום, נשארנו יחד והמשכנו לנסות.
אני קראתי את ביירון קייטי, אקהארט טול...
עשיתי הרבה עבודה ולאט לאט התחלתי להבין למה הכוונה לקחת אחריות (לא אשמה) על המצב שלי, על החיים שלי.
לוקח לי הרבה זמן להבין לעומק ולחוות ממש ממש שבן זוגי או בכלל אנשים אחרים סביבי לא אחראים לקשיים שלי, אפילו לא בחלק מהזמן, אף פעם .
בן הזוג שלי הוא אף פעם לא הסיבה שרע לי היום, שאני עצובה או כועסת.
ואפילו הילדים שלי לא אשמים בזה (זה עדיין קשה לי להפנים ברמת החוויה).
שלא תבינו אותי לא נכון.
אני לא מדברת על לשתוק כאשר מישהו אחר עושה לי משהו שלא טוב לי איתו, שפוגע בי...
חס וחלילה!
אני מדברת היום יותר ממה שדיברתי אי פעם.
חווה את דעותיי ומביעה את רגשותיי כמה שרק אפשר.
אבל ברמה העמוקה אני כבר מבינה שאין אף אדם "שגרם לי" "עשה לי" או אשם...
לפני זמן מה נקלענו לבעיות כלכליות קשות והחלטנו על קיצוצים רציניים במשק הבית.
כל אחד מאיתנו (אני ובעלי) לומד חוג אחד, אני חליל צד והוא כדרות.
וחוץ מזה היתה סדנא שאני בדיוק התלבטתי לגביה (הזדמנות חד פעמית למשך 6 חודשים).
החלטנו ששנינו מפסיקים את הכל.
אני עם ההחלטה הזאת הרגשתי רע מאד ובהתחלה הצהרתי שאני ממשיכה בחליל כי אין לי מלבד זה שום דבר שהוא מתקיים מחוץ לבית ולמשפחה ואני זקוקה לזה. וכך היה.
רק שהימים עברו והתחלתי לתהות האם עשיתי טעות.
אולי עדיף היה לי לבחור בסדנא שהרי זאת הזדמנות חד פעמית וכאשר תסתיים אמשיך בשיעורי החליל...?
אחרי כשבוע של התלבטויות דיברתי על זה עם בעלי והוא התחרפן מהרעיון.
מכל מיני סיבות של עבודה הסדנא הזאת היתה ממש ממש לא במקום בשבילו (הרי הוא צריך לשמור על הילדים בזמן הזה) והוא נורא התנגד.
התווכחנו על זה עד שהוא היה צריך ללכת לעבודה ובדרך החוצה הוא אמר בכעס מיואש "טוב, את תחליטי ותעשי מה שאת רוצה."
אחרי הוויכוח היה לי ברור שאני לא הולכת אבל השתגעתי מזה
יותר ויותר רציתי את זה והתאבלתי על מה שאני מפסידה.
כל הזמן רצו לי משפטים בראש כמו:
"הוא רואה כמה זה חשוב לי, הוא לא יכול לעשות מאמץ בשבילי? אני כל הזמן...בלה...בלה...בלה..."
"למה אני לא מחליטה שאני פשוט הולכת? בסוף אני אהיה אישה מדוכאת וממורמרת שלא מימשה את עצמה בגלל בעלה...."
"לא באמת אכפת לו ממני..." וכו" וכו"....
כמה ימים עברו וישבתי בבית וסיפרתי את כל זה לענת (שכנתי היקרה).
"אז בעצם את לא הולכת לסדנא הזאת בגלל שאין לך מי שישמור על הילדים בזמן הסדנא?"
"כן" עניתי לה
"אז אין בעיה, אני אשמור עליהם ביום הזה, אני פנויה!"
וואו, חשבתי לעצמי
אבל למה אני לא יותר מאושרת?
לאט לאט הבנתי ש אני בעצם לא רוצה ללכת לסדנא הזאת.
כל הזמן הזה זה לא היה בעלי שעצר אותי מללכת אלא זאת הייתי אני שלא הייתי בטוחה בעצמי ורק כשהאפשרות פתאום ניתנה לי לגמרי הבנתי שזה לא מה שאני באמת רוצה לעשות.
ממנו קיבלתי בעצם שיקוף מדויק לרצון האמיתי שלי.
כל הביקורת ששמעתי אותו מטיח בי במשך כל השנים האילו היתה הביקורת שאני הטחתי בעצמי
זאת הביקורת היומיומית שיש לי על עצמי...
לא הרבה יותר מנחם לדעת או להאמין שלא "עושים" לנו...?
שבעצם העניינים הם בידיינו.
אני יודעת שזה לא כל כך פשוט תמיד
הנפש היא מורכבת ועדינה אבל אותי מנחם לדעת שאני לא "הקורבן" של אף אחד אחר.
מעניין שבעלי מבקר אותי היום אולי 10% ממה שהוא היה בעבר
ואני היום סוף סוף מזהה איפה וכמה אני מבקרת אותו...
נראה לי שזהו להיום
העיניים שלי נעצמות
אשמח לשמוע חוויות אישיות אחרות או דעות...
אל תתיאשי