באופן טבעי

שיתוף:לא אוהבת יותר את בעלי

לא התחתנתי מאהבה גדולה. אחרי שבחור מדהים שבר לי את הלב, נשבעתי שאני לא נקשרת יותר לחתיכים. בחרתי את ה"מחזר" הכי עקשן, יציב, נחמד, מאוהב בי מעל הראש. שיכנעתי את עצמי שאני אוהבת אותו, וייהיה בסדר ויאללה חתונה. שני ילדים, הצלחה כלכלית, בית יפה הכל בסדר.עברו 15 שנים בעלי עדיין מאוהב בי, חושק בי, מחמיא לי. ואני כנראה העמדתי פנים טוב טוב כל השנים גם לעצמי. כי בשבועות האחרונים הסתבר לי שאני לא אוהבת אותו. מעולם לא אהבתי אותו באמת כבן זוג, כן כחבר כן כשותף, כן היה נחמד מצחיק מעניין. אבל לא הייתה אהבה אמיתית. כי אחרי ששברו לי את הלב שכחתי מה זה לאהוב באמת.
אז מה קרה עכשיו? התאהבתי, בבחור צעיר ממני בכמה שנים טובות, נשוי , אבל התאהבתי מעל הראש. באמת. אהבה מעל הראש. לא סתם נדלקתי אלא באמת התאהבתי. כבר שכחתי מה זה.
הכרנו במסגרת שאינה קשורה לחיי הרגילים. פעילות שבחרתי רק לעצמי.
כמובן שלא בגדתי ולא רמזתי והוא אפילו לא יודע לדעתי או אולי חושד אבל לא בעניין.
אבל אני פתאום הבנתי מה שכחתי.
ועכשיו אני לא מסוגלת יותר . לא לדבר עם בעלי, לא לשכב איתו לא להתנשק כלום. אני פשוט לא אוהבת אותו, מעולם לא אהבתי וזה לא ישתנה.
ואני לא יודעת מה לעשות. איך ממשיכים הלאה. מה עושים כדי למזער נזקים. אני לא יכולה לפגוע בו.
אני לא רוצה לפגוע בילדים.
אם ניפרד -לא מחכה לי אף אחד
אני לא טיפוס שיצא ויחפש בן זוג אחר בדייטים מפגשים וכאלו
אז למה? רק להרוס לבעלי ולילדים את החיים וגם להישאר לבד.

מצד שני אני משתגעת, לא מסוגלת יותר, לא מסוגלת להתחמק ממנו (בעלי) יותר. לא יודעת מה לעשות עם האהבה שכן יש בי אבל אין למי להפנות בעצם
אני יושבת ובוכה. כבר ימים בוכה. אני מרגישה שדפקתי לי את החיים שבחרתי בן זוג מהסיבות הלא נכונות רק כי פחדתי להתאהב ושישברו לי את הלב
אני בוכה כי אני יודעת שהבחור שהתאהבתי בו לעולם לא יהיה שלי,וכבר לעולם לא תהיה לי אהבה אמיתית.
ואין לי מושג איך ממשיכים. ואיך מתקנים.

את תירגעי בעוד כמה ימים והכל יחזור לקדמותו. כן תוכלי לדבר עם בעלך.
אולי לא לשכב אתו. אבל כן להמשיך להיות אשתו.
כרגע את מוצפת בגעגועים ותשוקה לאהובך ולא יכולה לסבול שום הפרעה.
גם הגל הזה יעבור. לא מהר אולי, אבל יעבור.
אל תגרמי סבל לילדייך בגלל שאת מאוהבת בבחור שאינו אביהם ..
מזל שהוא נשוי, אחרת אולי היית מתפתה ועושה טעות
חזקי. להיות מאוהבת זה בסדר גמור. אבל זה לא סיבה לפרק לאחרים את החיים

אמנם אני מאוהבת בבעלי, ועוד לא היה לי "העונג" להתאהב במישהו מחוץ לנישואין, אבל נראה לי בהחלט סביר שזה יקרה. איך לא? הרי לפניו הייתי מאוהבת בכך וכך בחורים אז איך ייתכן שזה לא יקרה יותר? תני לנחש שזה קרה לך במסגרת איזו סדנא שבה היית בשלה לזה כי הלב היה פתוח. אני הייתי הולכת על, במקום לייסר את עצמך, להתענג על התחושה, לחוות אותה כמתנה, עד שבאמת היא תתפוגג ותמשיכי הלאה.

יעבור לך. באמת שיעבור. קורה גם לכאלה שהתחתנו מאהבה גדולה וניצוצות ופיצוצים ואש בעיניים וקורה לא עם אחת משך חיי נישואים שלמים.

מאוד קשה לדעתי לקבל עצה בנושא כזה...
נראה לי שזה מאוד תלוי במבנה האישיות. יש כאלה שיכולים לחיות ככה כל החיים ואפילו להנות מהביטחון, מהשלווה, מהסדר , מהיציבות ואפילו מחבר לחיים (גם אם לא מאוהבים) או שותף לגידול/למפעל כלכלי וכולי.
ויש את אלה שפשוט לא מסוגלים לסבול ולהכיל את התחושה שאת מתארת וקופצים למיים הסוערים/קרים/עמוקים. (כמוני)
ואני לא יודעת להגיד מה יותר טוב ונראה לי שגם אין יותר טוב כי - כפי שאמרתי זה תלוי אישיות.

מקדימה ואומרת שלא מנסיון, ומעניין ומרגיע לשמוע מפי בעלות נסיון,
אבל...
נשמע שצריכה פה דבר ראשון הוקרת תודה שנזכרת בעצמך ואש שלך ובעוצמות הרגש שלך.
וכמו שלפעמים הרגש תוקף אותנו ומציף -לפעמים בהתאהבות עד מעל הראש ולפעמים בעצב מטורף - צריך לא ישר להתרשם ממנו כ"כ ולפחד.
כמו שאמרו קודמותיי בעלות הנסיון, רגש בא והולך, אבל כרגע כשהוא נחווה כאמת האמיתית והצרופה ביותר - צריך לזכור לא לפחד ממנו ומהאמירות שהוא מכניס לך לראש.

יכול להיות שכל הדברים שכתבת נכונים ,ושאת לא אוהבת את בעלך ואולי את צריכה לעזוב אותו ואולי עוד כל מיני אפשרויות אחרות. אבל כרגע, מהמקום הסוער, לא מחליטים החלטות הרות גורל.
ממתינים שהסערה תחלוף, ואז מתבוננים שוב.
אולי בעזרת מישהו מבחוץ...

המרגיעון כותב -הספק מבורך...
חיבוק.

התאהבתי, בבחור צעיר ממני בכמה שנים טובות, נשוי ,
את לא ילדה, מהתאהבות כזו למרות האשליה של התחושה הטובה - זה גרוע. צעד ראשון הוא להתרחק מהבחור, בעיקר כי הוא נשוי, וצעד שני לטפל בעצמך באהבה שלך לעצמך ובזוגיות שלך.ובמשפחה שלך

בחרתי את ה"מחזר" הכי עקשן, יציב, נחמד, מאוהב בי מעל הראש. שיכנעתי את עצמי שאני אוהבת אותו, וייהיה בסדר ויאללה חתונה. שני ילדים, הצלחה כלכלית, בית יפה הכל בסדר.
כנראה יותר מידי טוב לך ויצר ההרסנות שלך מתעורר, וגם יצר השעמום. יש לך רק להודות על כל מה שיש לך, ולהבין שאותה אהבה היתה ילדותית ולא עמדה במבחן המציאות. זאת לא בעיה להתאהב, להצית את הרגש, אבל האם אותו נשוי באמת מתאים לך? האם הספקת לעמוד על איכויותיו או ששוב, זאת סתם פנטזיה ילדותית הנובעת מהטוב בו את שרויה?

מה שקורה בתרבות שלנו הוא שיש לנו מעט מאוד סובלנות לחלקים שלנו שהם כאלה לא פרודוקטיביים, לא מובילים בכוונים "יעילים", חלקים ילדותיים שלנו... החלק הזה שמרגיש שהוא לא אוהב את בעלך ורוצה לברוח, יש בך חלק אחר שאומר שזה
רק להרוס לבעלי ולילדים את החיים וגם להישאר לבד.
כלומר לא יצא מזה כלום. אבל זה לא יעזור. זה כמו להשתיק ילד. הוא לא שותק. הוא רוצה לצעוק בקול: מספיק! אני לא אוהבת!

אז התרבות שלנו לא מעודדת אותנו להקשיב לחלקים האלה. אנחנו מדחיקים אותם וקוברים אותם, וסובלים מזה, או שלהיפך, מזדהים איתם לחלוטין ואומרים, אוקיי, נלך על זה.
ובעצם יש אפשרות שהיא לתת לחלק הזה ביטוי, להקשיב לו, להתייחס אליו כמו לילד אהוב ומוקשב, ואז תהיה לו הזדמנות להתפתח.
להתפתח לאן? אי אפשר לדעת בהתחלה.

בשיטת ההתמקדות לומדים לפתח קשר כזה עם חלקים שונים שלנו.

רוצה לכתוב לך , מתוך נסיון של נישואים של קרוב לעשרים שנה!
שהיו רגעים, אולי חודשים, שנים- שלא אהבתי את בעלי, היו רגעי משבר , אפשר לאמר אפלו שנאה , טינה.
ואחרי תקופות כאלה , פתאם שוב אהבה, ובעיקר קבלה.
לפעמים התאהבות מחודשת.
הרגש שלנו מהתל בנו!!!
קחי זמן , אל תחשבי, אל תפעלי, פשוט תנוחי, התשובות עוד יגיעו, אבל כמו שכתבו קודמי,
זה לא הזמן להחלטות.
חזקי ואמצי, חיבוק גדול.

חשוב מצד אחד לקחת את הזמן ולראות אם עדיין תרגישי איך שאת מרגישה כעת גם בעוד חודש חודשיים.
האם זה באמת נכון, שמעולם לא אהבת את בעלך? או שככה את מרגישה רק כרגע?

מה שמפריע לי בדיון הזה הוא ההתיחסות המוחקת אל בן הזוג.

הוא האמין לך שאת אוהבת אותו
הוא קשר את גורלו בחייך
הוא הקים איתך משפחה וילדים

את מרגישה שדפקת לך את החיים...
ומה עם האחרים?
מה עם גבר שלא יזכה להרגיש אהבת אישה....
מה עם גבר שעכשיו אין לו סקס כי לא בא לך....
מה עם ילדים שגדלים בבית שאין בו אהבה בין ההורים? איזה מודל אתם נותנים להם?

וחץ מזה, איך היית מרגישה אם הבן זוגך היה עובד משבר דומה....???

לדעתי, התרבות שלנו מעודדת אותנו להיות אגוצנטריים לטווחי זמן קצרים. אין מחר ואם יש הוא מעורפל מאד.
תפיסת עולם זו מסייעת לצרכנות שהיא נשמת אפה של תרבות ההמונים.

לדעתי, יש לך מכל טוב. ואני מציע לך שפשוט תעריכי את זה.
את לוקחת את כל הטוב שיש לך כמובן מאליו.

גבר מזדמן? (

אתה צודק בהחלט!
ריגשת אותי.

גבר מזדמן,
_אתה צודק בהחלט!
ריגשת אותי._

רק להרוס לבעלי ולילדים את החיים
אם תעשי זאת את בהחלט תהרסי להם את החיים. יותר מכפי שאת משערת (מניסיון).
לא שזה אומר לא לעשות זאת, אבל קחי את זה כשיקול.

לדעתי את לא כל כך מאוהבת כמו שאת חושבת.
את סתם מחפשת צרות ואקשן, הנקראים בפי העם "רומנטיקה".
שזה לגיטימי בסוגו, ואם את במקרה בשלהי שנות השלושים שלך, אז זה אפילו אופייני.
יש איזו תחושה שזו "שירת הברבור" של הנשיות שלנו, ואז אנחנו מתחרפנות, מי יותר ומי פחות.
גם הידיעה שבסוף זה עובר, החירפון הזה, לא רק שאינה מרגיעה, אלא מזרזת אותנו לדפוק לעצמו את החיים במהירות רבה יותר - כי בסוף זה עובר.
אחת מוצאת מאהב, אחרת עושה שיפוצים מיותרים לחלוטין בבית, אחת נוסעת להודו לאכול בוץ, ועוד כהנה וכהנה.

כל אחת ומה שמקפיץ לה את הדופק. ומה שברור ממה שכתבת שמה שמקפיץ לך את הדופק זה שלא מכירים בקיומך.
וגם זה לגיטימי, והעצה המתבקשת ביותר לתת לך היא למצוא לבעלך מאהבת ולמרות שתגידי שאת מה זה מפרגנת לו, פתאום הוא לא יראה אותך ממטר ואת תאכלי את הלב לתיאבון, והרי לך צרות + אקשן + רומנטיקה, חינם אין כסף בלי דמי משלוח
in the comfort of your own home

בכיף.

דניאל יקרה,
מחזיקה לך אצבעות שתעברי את הגל הרגשי הזה של הבלבול שקורה לך בימים אלה.
לא אהבתי את כל השורות השיפוטיות בנוסח:

אם תעשי זאת את בהחלט תהרסי להם את החיים. יותר מכפי שאת משערת (מניסיון).

_לדעתי, יש לך מכל טוב. ואני מציע לך שפשוט תעריכי את זה.
את לוקחת את כל הטוב שיש לך כמובן מאליו._

אנשים, אתם חיים בסרט.

אני כן חושבת כמו נחמה ש
_שזה לגיטימי בסוגו, ואם את במקרה בשלהי שנות השלושים שלך, אז זה אפילו אופייני.
יש איזו תחושה שזו "שירת הברבור" של הנשיות שלנו, ואז אנחנו מתחרפנות, מי יותר ומי פחות._
מכירה את זה אישית ומחברות נוספות . לא כל אחת תודה שזה המצב אבל מי שמספיק מודעת לעצמה , אין מה לעשות..

אני יכולה רק לתת עצה קטנטונת: לא לחתוך דברים בגלל קראש קטן או גדול או משיכה למישהו. תני לדברים לזרום,
אם היחסים ליברלים בניכם תשתפי אותו ותגלי שאולי גם לו יש פנטסיות דומות.

בכל אופן , המון בהצלחה

רוצה להמליץ לך על משהו, אם לא יעזור בטוח לא יזיק - קראי את הספר "לבסוף מוצאים אהבה" ואם את יכולה מצאי לך גם מטפל/ת בשיטת האימגו - אמנם מומלץ ללכת עם בן הזוג, אבל אפשר בהחלט גם לבד.
אני די בטוחה שזה יזכיר לך את כל הרגשות החיוביים שיש לך כלפי האיש שהתחתנת איתו, ויעורר גם כמה כאלה שאפילו לא ידעת שיש שם...
זה לבטח יזכיר לך גם שיש דברים ששווה להתאמץ בשבילם, ובראשם הזוגיות וחיי המשפחה!

הדף קם לתחייה אחרי 5 חודשים, עם עיצות בלי לדעת מה קרה לך מאז ההתאהבות?
הרי התאהבות כזו יכולה לחלוף.
למה את מצפה מהתאהבות? מה את מצפה שהיא תעשה לך? האם זה קשור להשוואות שאת עושה בין בעלך ובין גברים "שעושים לך את זה"?
ועוד שאלה קטנה, עד כמה את אוהבת את עצמך?

דף מעניין ביותר! מאוד מתחברת אליו בימים אלו...

דניאל, באמת מעניין מה קורה איתך, איתכם?

דניאל אני מזדהה איתך עם כל מילה, גם אני לא התחתנתי מאהבה ומאותם סיבות מאוד דומות לשלך, אני נשואה קרוב לעשרים שנה ועם השנים ההרגשה רק מתגברת ומחמירה, יש תחושת פיספוס, שהילדים עוד היו קטנים יותר הייתי עסוקה באהבה שלהם, היום הם כבר עצמאים ופחות צריכים אותי ומאוד חסר לי לאהוב לתת אהבה לחוות אהבה,,,,,,אין לי את זה ולא יהיה לי עם בעלי, היינו ביעוץ כמה פעמים אצל אנשי מקצוע שונים

רציתי לדעת איך את ממשיכה ?

אישה מתאהבת.פתאום זה בא.
הלב סוער והחלומות נהיים מוחשיים.
אני מכירה את זה.
אני לא מבטלת את זה ולא טוענת שזה יעבור.
פתאום עלו לי רגשות שמזמן לא חויתי. הרגשתי אובססיה.עליות ומפלות.כמיהה.
הבנתי שאני רוצה דברים , כי הדשא של השכן ירוק ומרשים הרבה יותר.

אני מכירה היטב את סוג הגברים שאנחנו לא מתאהבות בהם עד מעל האוזניים.מצד אחד הם לא חתיכים שרמנטיים. מצד שני הם הגברים הכי טובים בעולם.
הם נמצאים כאן כשצריך אותם.וזה החשוב.לא אם הוא יודע להיות שנון ,לזיין כמו רמברנט או להיות חתיך ואתלט.
ואם הם לא נמצאים איפה שצריך- הם מוכנים לשמוע בדיוק איפה טעו ולהשתדל יותר.
הם יכולים להשתנות ולתת בדיוק את מה שאת כמהה לו.או שאולי את רוצה להיות בעצמך שנונה,סקסית,ספורטיבית ויצירתית.
אבל זה אומר שאת צריכה קודם להתבונן טוב טוב ולהבחין בדבר המסויים הזה.הגבר הזר מיצג משהו שאת חושקת בו. לפעמים מתאהבים בדימוי ולו דווקא בבן אדם.מה מכיל הדימוי הזה?למה את מחכה כל כך?
ואחר כך להיות מאוד אמיצה וליזום ולבקש.
להכניס לחיים שלכם את הכייף שבו את חפצה.(הרי שיגרה ויציבות יש לך ובשפע.בא לך לשמוח ולרקוד)
לחיות ביחד עם הגבר שאולי לא היית מאוהבת בו עד כלות לפני שנים רבות, אלא שלמדת לאט לאט לפתוח אליו את ליבך ולעטוף אותו בשמחת החיים שבך.שלמדת לצמוח בקרקע הפוריה והיציבה שהניח לרגליך.

דניאל, מה עם הבחור שהתאהבת בו??? למה את חושבת שהוא לעולם לא יהיה שלך?

חיים פעם אחת. עדיף לחיות לבד מאשר עם מישהו שלא נמשכים אליו. עדיף לחיות בצמצום כלכלי עם הילדים מאשר עם מישהו שכל הזמן מצפה ממך למשהו שאת לא רוצה לתת לו.

אם תיפרדי מבעלך הוא ימצא מישהי חדשה די מהר, כי יש הרבה שמחפשות גבר משקיען, ואז גם לך וגם לו יהיה יותר טוב מאשר עכשו.

וגם אם הבחור בסוף לא יפרד מאישתו ולא יהיה שלך, אם הוא קיים, סימן שיש עוד כמוהו. אמנם פוגשים אותם רק פעם בכמה שנים, אבל בסוף זה יגיע. שווה להיות פנוייה בשביל לא לפספס את זה. ובינתיים - לא תהיי לבד. לחיות עם הילדים זה לא לבד, זה ביחד. תשקיעי בהם הכל אבל אל תישארי עם אבא שלהם.

אם הוא קיים, סימן שיש עוד כמוהו.
מאה אחוז
אחר כך ימאס לך ממנו, תזרקי גם אותו. תמצאי אחר, וכך הלאה וכך הלאה.
"לבסוף מוצאים אהבה". אבל בינתיים הכי חשוב זה לחפש. כל הזמן לחפש. זה טעם החיים.
רק לא מה שיש מתחת לאף.

אבל בינתיים הכי חשוב זה לחפש. כל הזמן לחפש. זה טעם החיים.
רק לא מה שיש מתחת לאף.

אבל מראש היא לא היתה מאוהבת בבעלה! למה להישאר עם מישהו שמראש היא התחתנה איתו מהסיבות הלא נכונות? אם היא תחיה עם מישהו שהיא מאוהבת בו, היא תרצה להישאר איתו תמיד.

כי היא כבר איתו!
כי היא בנתה איתו משפחה, וחיים שלמים של שיתוף, זוגיות והדדיות!
את זה לא שווה לזרוק לפח בשביל משהו לא ברור...
אנחנו לא בני 14 יותר...

זה שהיא עשתה טעות זה לא אומר שהיא צריכה להמשיך אותה.
מאד קשה לחיות עם מישהו שמצפה ממך ליותר ממה שאת רוצה לתת לו. זה עושה יסורי מצפון וזה אפילו קצת מרגיז. זה גם לא פייר כלפי בעלה שמעכשו ועד סוף החיים יצטרך לחיות עם מישהי שעושה לו טובה אם היא שוכבת איתו. עדיף בשבילו ובשבילה למצוא זוגיות חדשה על בסיס הדדי, או לחיות לבד, מאשר לחיות במצב של חוסר הדדיות.
לחיות בלי בן זוג כאשר יש ילדים זה ממש לא קשה. הילדים ממלאים את החיים , ולא חייבים למלא אותם במישהו שמתלבטים לגביו.

זה שהיא עשתה טעות זה לא אומר שהיא צריכה להמשיך אותה.
מה פתאום להמשיך אותה?
הגיע הזמן שכדאי לעשות טעות חדשה. לזרוק את הבעל. לגדל ילדים נוירוטיים. להיות "חד הורית". לישון באלכסון ולהתגעגע. להתחכך כל הזמן בשוק הבשר בתחושת מיאוס. לחיות שוב באשליה שאו טו טו היא תמצא את האביר, ולהישאר גרושה 30 שנה. ואולי גם גרושה פעם שנייה ושלישית. והעיקר, להתפשר בפרק ב' או פרק ג' על כל מה שלא רצתה להתפשר בפרק א' וגם זה לא ייספק.

ממליצה על הספר של צרויה שלו "תרה" שמדבר על הנושא הזה של לפרק נישואים (וגם ספר טוב בלי קשר)

אני קוראת פה בעיניין רב ומודה על הכנות בשיתוף.
יש לי בקשה: פלוני- אלמונית- אפשר בלי ציניות?
הדיעה שלך היא קול חשוב שיש לכולנו בראש וכדי שנשמע אותו ברור וצלול בלי זיופים והפרעות בקו והפוך על הפוך פשוט תגיד/י מה את/ה חושב/ת או מרגיש/ה.

אני חושבת שמי שאמיץ יש לו יותר סיכוי להיות מאושר ממי שפוחד.
זה לא שאני מציעה להרוס הכל "אם ביום שלישי לא בא לי", אבל אם נגמר וכבר יודעים שנגמר על בטוח- צריך לשחרר ואם לא עושים את זה- נגרם נזק.
לך מגיע להיות נאהבת באופן שמתאים לך (יש סיכוי קלוש שזה יגיע פתאום מבעלך עכשיו) ולבעלך מגיעה אשה שתאהב אותו המון. הוא איש נהדר! זוזי. את תופסת לאשה שתאהב אותו את המקום מתוך חישובי סיכויים חששניים. תאמיני!
הרי מה למעשה את מלמדת את הילדה שלך- להוריד ראש, להנמיך ציפיות ולשתוק? במה טוב מצבך מאשה מוכה?
אני אומרת- שאם כבר קיבלנו את המתנה הזאת- עדיף לחיות את מי שאנחנו באמת. בזה אנחנו הכי טובים. את מזייפת באיזשהו מקום.
זאת דעתי, כמובן שהיא תולדה של קורות חיי (עם הורים שנתקעו יחד שנים רבות בטעות) שגרמה לי לחיות כמו שאני חיה (חד הורית מאושרת, פנויה לזוגיות איכותית) בלי להתפשר. לא על אהבה בכל אופן.
}כשתחיי עם מי שאת רוצה- יהיה לך קל מאד להתפשר על הקטנות שבתוך הקשר. תמצאי את מי שאיתו תרצי להתפשר.

דניאל היא טרוללי טרללו וכולם בפח נפלוללי נפלוללו...

יש לי בקשה: פלוני- אלמונית- אפשר בלי ציניות?
תגידי לי בבקשה, למה אנחנו מתחתנים?
חתונה זה לא לתפוס מישהו בבר, ולהביא אותו הביתה לזיון נחמד.
חתונה זה אפילו לא להחליט לגור יחד לחיות יחד במשק בית אחד.
מה אנחנו עושים כשאנחנו מתחתנים? מזמינים את כ-ו-ל-ם קרובי המשפחה, חברים וכל המכרים, למסיבה שעולה לנו המון כסף, כדי להצהיר בני כולם: הנה בן /בת הזוג שאולי אני אוהבת אותו, אבל אני לא יודעת כמה זמן זה ימשך. חודש... 5 שנים? אז תביאו בחשבון מסיבת גירושים בקרוב, כשאגלה שאני לא אוהבת אותו / שבעלי לא מועיל לי יותר / שמגיע לי יותר
בטח שמגיע לנו יותר. בן זוג טוב יותר, עשיר יותר, מוכשר יותר, רגיש יותר, ומאהב יותר טוב. וזה ממש ממש לא מציניות. מגיע לנו!
אבל כל אחת גם צריכה להגיד שמגיע לה גם שהיא תהיה יפה יותר חכמה יותר מוכשרת יותר. כי גם זה בהחלט מגיע לנו, וגם זה ממש לא מציניות.

כשתחיי עם מי שאת רוצה- יהיה לך קל מאד להתפשר על הקטנות שבתוך הקשר. תמצאי את מי שאיתו תרצי להתפשר
שוב, למה אנחנו מתחתנים אם אין לנו כל רצון להתפשר להשתפר ולשפר? אם במקום להתמודד, אנחנו ממהרים לרקוד על מדרגות הרבנות?
הגירושים שלך היו בודאי מוצדקים. גם שלי. אבל עצם העובדה שיש כל כך הרבה גירושים, זה הוכחה שמשהו, לא בסדר. אולי גם אני.

בקיצור - הקלות הבלתי נסבלת של הגירושים.
או כמו שאמר לי פעם מישהו - החיים זה לא ז, החיים, כל הזמן קשים.

אני חושבת שהאמת נמצאת איפשהו באמצע.
עופרה, מה זה "למצוא את מי שרוצים להתפשר איתו"? זה נראה לי קצת פרדוכס פנימי.
ופלונית, זו לא קלות בלתי נסבלת של גירושין - הם נשואים כבר המון שנים, אם היא תגיע לגירושין עכשיו זה לא קלות ולא לא נסבל....

בגדול, מגיע לנו והכל, כן, ומצד שני, יש גם איזשהו איזון בין חלקים שונים שלנו.
לא להתפשר על נשמתי זה יפה, אבל יש עוד שיקולים שצריכים להילקח בחשבון - המצב הכלכלי, היחסים לאחר הגירושין בהנחה שהילדים עוד קטנים - לא לכולם זה נוח וטוב ומתאים לפרק הכל ולרדת ברמת החיים כי הם "?מזייפים" קצת.

ומה שהכי חשוב, יותר מהכל, גם בבן הזוג הבא נמצא מגרעות ונתפשר.
קרוב לוודאי שגם הוא. בעצם, בטוח.
אין התאמה מושלמת.
גם בזוגיות הכי איכותית יש "קצוות".

והשאלה האם אני מזייפת או האם נתח מהותי מחיי לא מתממש בנישואים האלה, זו שאלה שהיא צריכה לשאול את עצמה.

זה לא אישי. כי התהייה הזו יכולה להיות מופנית גם אלי.
מה שטענתי זה שעצם העובדה שיש אחוז כל כך גבוה של גירושים, מעיד על כך שמשהו פגום כאן.
אנחנו לא נקנה חלב שיש 35% סיכויים שהחלב מקולקל, למרות שנפסיד רק 6 שקלים. אבל אנחנו מתחתנים למרות שהסיכויים שהנישואים האלה יתרסקו הם 35%
לא נחצה את הכביש, אם הסיכויים להפגע הם כמעט מחצית. או לפחות ננקוט בכל האמצעים להיזהר. למנוע פגיעה. למה אנחנו לא עושים הכל להימנע מגירושים? למה אנחנו מתחתנים? למה אנחנו חוגגים את הנישואים ברוב הדר ופאר, כשכולם יודעים שיותר משליש הסיכויים שנתגרש?

הגיע הזמן שכדאי לעשות טעות חדשה. לזרוק את הבעל. לגדל ילדים נוירוטיים. להיות "חד הורית". לישון באלכסון ולהתגעגע. להתחכך כל הזמן בשוק הבשר בתחושת מיאוס. לחיות שוב באשליה שאו טו טו היא תמצא את האביר, ולהישאר גרושה 30 שנה. ואולי גם גרושה פעם שנייה ושלישית. והעיקר, להתפשר בפרק ב' או פרק ג' על כל מה שלא רצתה להתפשר בפרק א' וגם זה לא ייספק.

זה נשמע כאילו שחייבים זוגיות. זוגיות זה צ'ופר, אם מוצאים מישהו שבאמת נמשכים אליו ואוהבים אותו. ואם לא - עדיף לחיות לבד ובטח לא להתפשר בפרק ב' על מה שלא התפשרנו עליו בפרק א'. להיות חד הורית זה ממש לא קשה, חוץ מהעניין הכלכלי. הילדים לא הופכים להיות נויירוטים ואין געגועים. רק שאלה גדולה של "למה לעזאזל לא נפרדתי ממנו קודם?????????????????"
שוק הבשר הוא בכלל לא אופציה ולא חייבים להתחכך בו. פוגשים אנשים כל הזמן, בתור בסופרמרקט, בקורסים, בעבודה... אם יהיה מישהו שמושך אותנו, נשתף פעולה כשהוא יתחיל איתנו, ואם לא - אז לא. החיים כל כך מלאים בעבודה וילדים, שלמלא אותם במישהו שאין לנו יותר מידי כוח לציפיות שלו מאיתנו, זה לוקח יותר אנרגיות ממה שזה נותן, גם אם הוא חבר טוב, מפרנס ואב ילדינו.
לחיות לבד זה ממש הרבה הרבה הרבה יותר קל מאשר לחיות עם מישהו שמתלבטים לגביו מתחילת הקשר. ואין שום דבר רע בלהמשיך לחיות לבד גם 30 שנה, אם לא יגיע מישהו שמהרגע הראשון יהיו איתו ניצוצות. כמו שעפרה כתבה, הבעייה היא לא להתפשר על הקטנות. ברגע שיש ניצוץ ואהבה, אין בעיייה להתפשר. הבעייה היא להתפשר על הבנזוג עצמו! הוא לא חייב להיות מושלם, אבל חייב למשוך אותה כמו שהוא, ורצוי גם ממבט ראשון.
או שיש את זה או שאין את זה, ואצלם לא היה את זה מלכתחילה. מראש רק הוא רצה אותה באמת.

זה נשמע כאילו שחייבים זוגיות.
ממש לא חייבים.
רק שאלה גדולה של "למה לעזאזל לא נפרדתי ממנו קודם_?????????????????"
השאלה המתאימה יותר למה לעזאזל מתחתנים?
בחיים לא נעלה על מכונית מקרטעת שיוצאים ממנה ניצוצות. אבל נתחתן ונא לירח דבש גם כשיש נורות אזהרה מהבהבים.

ואין שום דבר רע בלהמשיך לחיות לבד גם 30 שנה_ גם בלי להתחתן. _מלכתחילה.

אני לא מסכימה.

חיפוש זוגיות הוא חלק קיים וטבעי מאיתנו, מהמהות שלנו.
אם היא חושבת להתגרש מגבר שלא מושך אותה, נראה לך שהיא תבחר לחיות לבד? או תחיה לבד בלי להרגיש שהיא מפספסת משהו?
לדעתי כשאין זוגיות משהו לא שלם. חסר. לא נועדנו לחיות לבד, לישון לבד ולעשות אהבה עם הקיר.

מסכימה איתך שמלכתחילה לא צריך להתחתן כשלא בטוחים. פשוט יש גיל כזה שבו כולם מתחתנים, ואז לוקחים את מי שיש ולא חושבים הרבה על העתיד.
בהחלט יותר קל להיות אמא חד הורית מלכתחילה מאשר להתחתן ולהתגרש כאשר יש כבר ילדים.
מסכימה גם שחיפוש זוגיות זה חלק מהמהות שלנו. אבל זוגיות עם מישהו שמושך אותנו. כי במקרה שלה, זה כמו לחיות עם שותף, אבל שמצפה ממנה ליותר.
אף אחד לא בוחר לחיות לבד, אבל עדיף אפילו לחיות לבד מאשר עם מישהו שנמשך אלינו ואנחנו לא נמשכות אליו.

דניאל ,
מה שאת עוברת הוא לא פשוט ...ויש סיכוי שזה יחלוף וזה קורה גם לזוגות שאוהבים ואחרי שנים מוצאים ריגוש (התאהבות) בחוץ...
הכל תלוי באופי האישיות שלך ...האם את מוצאת את האושר שלך בקן המשפחתי בדברים שונים כגון לשבת במסעדה לשוחח וצאת לטיול וכו..או שאת מזייפת גם ברגעים כאלו ?! ..בעיקרון מאוד חשוב לדעתי אור האהבה ...שהוא הדלק והמצבר של החיים ...אבל הריגוש הוא חלק שפחות קשור להאהבה אלה להתאהבות והתאהבות זה להימשך לחלק החסר בנו באחר שממלא את צרכי נפשנו (תבדקי את החסכים שיש לך ותראי שמצאת אותם בבחור שהתאהבת בו)...זה לא דווקא מהווה ראיה שזאת אהבה ..ורוב ההתאהביות יוצרות לבסוף התנפצות ההשלייה להבין שכולם "הולכים לחרבן בשירותים" (מחילה על הבוטות) אם בעלך הוא בעל מידות טובות אם לב טוב והתחשבות ונכונות להשתנות...יש מקום לדבר איתו ואף ללכת לייעוץ כי אהבה זה פרטנר ,שותף ,כתף תומכת ..מצחיק אותך כשאת עצובה ...וכו'...כי בסוף כולם אותו דבר ועדיף שה"בעל שלך" יהיה גם האבא של ילדייך ...תעשי מאמץ ..כמובן שההתאהבות שאת חשה היא לא לגיטימית לפרק את המשפחה(זה יחלוף). ...אבל יכולה להוות בשבילך מקפצה והבנת הצרכים הרגשיים שלך וללכת ליועץ שיעזור לכם לממש אותם ואף אולי אפשרי לעורר את הרגש ...תעשי מאמץ ..ואם זה חלילה יכשל ...תעשי שיקול ..כי אני מאמינה ש"אל אישך תשוקתך"...ככה זה מהות האישה שעינייה צריכות להיות נשאות לבעלה... הללואי ותצמחו מהמקום הזה ..נשמח לשמוע איפה עומדים פני הדברים אצלך...

דניאל, סיפור חיינו דומה. הייתי בטוחה שאני לבד ביער השחור הזה. כמה שנים לפני שהכרתי את בעלי הייתי חצי שנה מדהימה ומטורפת עם גבר שגם היה הראשון שלי וגם אהבה מדהימה ואז נסע לטייל בעולם אז לא נפרדנו כמו שצריך. לא היתה סגירה. מאז חיפשתי מישהו שיחליף אותו, בהתחלה נמשכתי לבעלי אבל רק להזכר באיך עניתי ״כן״ להצעת הנישואין: משהו לא אמיתי קינן שם. כיום אני ממורמרת כשאני איתו, רעשים קטנים שהוא עושה אוכלים אותי! היציאות הרגילות שלו משגעות אותי אני עצבנית איתו וקשה להסתיר. משהו מת שם אבל רק לי ברור מדוע. יש לנו שני ילדים ואין מצב שאני עוזבת כי באמת מה מחכה לי שם בחוץ וגם טובתם של ילדיי כלכלית בעיקר אך גם שלמות המשפחה מעל הכל. יש ימים יותר טובים, יש פחות. אין לי תשובות כי אני עצמי בבלבלות, אבל תנסי למצוא את האושר והשלמות הנפשית בדברים אחרים כמו לימודים, קורסי העשרה, אומנות, פחות תתעמקי כך במה שיש או אין ביניכם. בבקשה תעני לי איפה אתם היום ומצבכם. גם אני זקוקה להכוונה.

אני לא חושבת שאפשר להיות אמיתיים לגמריי ושלמים במאה אחוז עם הבחירה שלנו.
זו פשוט בחירה כל כך מורכבת, וכל כך חשובה, ויכול להיות שגם אם היינו הכי שלמים איתה, אז אחרי 10 שנים כבר לא נהיה.
אני חושבת שהכי חשוב לראות מה יש עכשיו.

לא מה שהביא אותנו לבחור כך או אחרת, אלא מה עושים עכשיו כדי לשפר, או מה לא עושים - ואז נפרדים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הסיפור שלך מאד נוגע בי ושב ומציף לי את הכאב האישי שלי . אני לא נוהגת לספר סיפורי , אני אישה שמתקרבת לגיל 40 , יש לי 3 ילדים ובעל שהחיים שלי איתו ידעו עליות ומורדות, אמנם הוא החבר הכי טוב שלי אבל גם אני כמוך לא הרגשתי טוב כשעמדתי מתחת לחופה . בחרתי להתחתן בגיל 23 כי פחדתי שאולי לא אמצא גבר ראוי כמו הגבר הזה. בתוכי ידעתי שהאדם שאני בוחרת לחיות איתו הוא לא האדם שמתאים לי... ואכן עם השנים הבנתי שהתחתנתי עם אדם רציני - אפילו מדי שיוביל אותי בבטחה אל הזקנה. אבל בתוכי במשך כל השנים האלה משהו מתנגד, סוער מסרב להשלים עם החסר. במשך שנים מלאתי את החיים שלנו במריבות וויכוחים כדי ליצור ענין , בתקופות מסויימות קנאתי לו מאד כי גיליתי שזה מעורר בי משיכה אליו .לפני 5 שנים בערך הכרתי גבר נשוי ,והמשיכה שלי אליו הייתה עזה !! לא הצלחתי להוציא אותו מהראש , השתוקקתי לראות אותו , לדבר איתו , לגעת בו . החיים שלי שהתנהלו עד עז כמו מים שקטים סערו. מהר מאד הבנתי שהתאהבתי והוצפתי ברגשות כלפי האדם הלא נכון , כלפי גבר בוגדני , שחי את חייו בשקר גדול . אבל ההגיון לא עוזר כשהלב עושה את הבחירות שלו. לצערי הרב זה נגמר בזה שמצאתי את עצמי אחרי 3 שנות חיזורים הדדים במיטתו - בוגדת בבעלי בפעם הראשונה בחיי !!! החיים שלי התערבלו , זו תחושת כאוס גדולה ... אולי זה נשמע לא הגיוני אבל בתוך תוכי קיוותי שבעלי יגלה את זה והוא אכן גילה . היום שנה וחצי אחרי אנחנו אוספים את השברים , לא נפרדנו כי החלטנו לנסות להציל את הבית , את הילדים . החיים שלנו לעולם יחזרו להיות כפי שהיו , זה כתם שאי אפשר לנקות , החשדות ,חוסר האמון, העצב .. אני משתפת אותך בכל זה כי אני מזדהה עם הרגשות שלך , עם החוסר שלך , עם הצורך העז להרגיש גם כשהמחיר כבד. אנחנו מסרבות להרדים את הרגש מצד אחד ומצד שני מפחדות לסכן את כל מה שבנינו במשך השנים . אני מודה שזה הפך להיות המאבק היומיומי שלי עם עצמי, ההתחבטות בשאלה מה נכון לי מה נכון לילדים שלי ? ואיך אני ממשיכה להתמודד עם הזוגיות המשעממת שלי?? אני לא חושבת שזה שהחיפוש הזה נובע מיצר ההרסנות .. אלא דווקא תוצאה של יצר החיים !!! השיעמום וחוסר הסיפוק בחיים הם אלה שמזמינים דיכאונות ומחלות. לצערי לא יכולה לייעץ לך, יכולה להגיד לך שאני מבינה אותך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא אוהבת אותו יותר.
הי אני בת 27 התחתנתי בגיל 23 אין לא אף אחד חוץ מבעלי והילד שלי שנולד לפני שנתיים
מהתחלה בעלי לא נתן לי הרבה "קרדיט" כי אני צעירה ממנו ב11 שנה בהתחלה חשבתי שזה בגלל שאני צעירה אבל עם השנים הבנתי שזה הוא שלא יכול לתת קרדיט
לאחרונה עברתי גם משבר רגשי דיי גדול. בעלי לא תמך בי רגשית כי טען שהוא לא יודע איך לעשות זאת, עכשיו יש לנו המון בעיות .
הוא לא מחבק ולא מנשק אלה אם אני מבקשת ונמאס לי לבקש, בא לי שיחבקו אותי סתם ככה בלי שאבקש כל הזמן, הוא לא נחמד אלי בטענה שאני לא נחמדה, יחס גורר יחס הוא אומר, אני מרגישה שהוא עוד אוהב אותי אבל אני חושבת שאני כבר לא אוהבת אותו,
או שאנחנו שותקים או שאנחנו רק רבים כל הזמן, כל מילה שאני אומרת הוא חושב שאני לועגת לו או אומרת דווקא כדי לפגוע- זה לא נכון בכלל, אבל ככה הוא מרגיש, אני את האמת בכל יום שעובר - לא הכפת לי ממנו יותר ויותר, פשוט לא אוהבת אותו לא הכפת לי יותר בגלל היחס שלו בגלל ההתנהגות שלו כלפי חוסר הכפתיות שלו וחוסר ענווה וחוסר רגש שלו כלפי וזה ממש מעציב אותי, יש לנו ילד בן שנתיים ואני לא יודעת מה לעשות, ככה זה לא יכול להמשך, זה יגמר באסון כזה או אחר,
בעלי משתמש באלימות מילולית המון כלפי גם לפני הילד שלנו ולפעמים גם תופס אותי חזק בצבר או ביד או שהוא עושה תנועות של בעיטה ואני צריכה להמלט ממנו ואז הוא רודף אחרי לחדר אחר או שהוא לא נותן לי ללכת ולצאת מהסיטואציה, הוא מפעיל עלי לחץ נפשי ופיזי, הוא מתחיל להגיד לי שהוא יקח לי את הילד וכאלה , אני לא יודעת מה לעשות אני ממש מיואשת ועצובה.

ואני הייתי בטוחה שאני יחידה בעולם ששוקלת לפרק זוגיות ״משעממת״( למרות שלא יתאהבתי באף אחד ולא עשיתי ילדים מחוסר אהבה),אלה הכל היה לגמרי ״נכון ״עד שהפסיק להיות:(

מה היה בסוף?

גם אני באותו הסרט,אני כן אמרתי לבעלי שאני לא אהבתי אותו מעולם, זה נעשה לאחר 12 שנות נישואין,לא הרגשתי שאני מסוגלת להתגרש כי לא הרגשתי שעשיתי הכל, אז הלכנו ליועצים ניסינו לטפל.. הוא הישתנה מאוד ונהפך למלאך!! אבל אצלי לא ניפתח כלום-רגשית , אני עדין נשואה אבל לא רואה את עצמי ממשיכה לחיות כך לנצח זה פשוט לחיות בשקר,אם הוא אבא טוב הוא ימשיך להיות טוב לילדים גם אחרי הגרושים כשמתגרשים לא מתגרשים מהילדים, מברכת אותך שתצלחי לעשות את הדבר הטוב ביותר בשבילך.

אני מתגרשת בימים אלו ואומרת לעצמי...אתן חיות בסרט?!!?
טובת הילדים לגדול בבית שטוף שנאה ומתחים?
לחיות בבור חור ללא אהבה? למה נגמר העולם?!

הוא רודף אחרי לחדר אחר או שהוא לא נותן לי ללכת ולצאת מהסיטואציה, הוא מפעיל עלי לחץ נפשי ופיזי
כמעט כל הדיון פה מעודד הישארות כנועה ומעודד את המסכנות הנשית.

אני ממש מתפלאת על התגובות

אני עדין נשואה אבל לא רואה את עצמי ממשיכה לחיות כך לנצח זה פשוט לחיות בשקר
תעזבי אותו. לדעתי - בכך את רק תעשי לו ולעצמך טובה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הגעתי לדף הזה בעקבות חיפוש בגוגל.
אני רווקה ת 33, רגע לפני חתונה.
בן זוגי הוא אדם נפלא באמת, חכם, ותומך, רגיש אלי, אכפתי והגון.
יש לי את כל הסיבות להיות כלה מאושרת, אבל אני לא. לא מספיק.
אני לא מאוהבת בו.
למה אמרתי לו כן? בגלל כל הסיבות שכתבתי לעיל.
בגלל שאני אוהבת ומעריכה אותו, בגלל שאנחנו מצליחים לנהל זוגיות אכפתית, קשובה, מפרגנת, נטולת חיכוכים
בגלל שיש בנינו הערכה הדדית טהורה
בגלל שהגיע הזמן להחליט
בגלל הגיל
בגלל שאני כבר רוצה ילדים
בגלל שאני פוחדת לחזור להיות לבד, יודעת עד כמה עולם הדייטינג הוא שטחי, מכאיב, מתעתע
יודעת עד כמה הסיכויים גבוהים שבסופו של דבר אתפשר, אבל על משהו הרבה פחות טוב
בגלל שאני באמת אוהבת אותו, מרגישה איתו בנח, בטוח. מעריכה את דעתו.
במובן מסוים אנחנו מתנהגים קצת כמו "זוג נשוי שבע שנים", ומנהלים מעין זוגיות נעימה של אחרי הפרפרים.

מהרגע שאמרתי כן, אין רגע שאני לא מתייסרת
אני מרגישה שגם להתחתן איתו, וגם להיפרד ממנו, יכולות להיות באותה מידה "טעות חיי".
אהבתי אהבה גדולה לפניו, אני יודעת מה זה להיות "מאוהבת בטירוף", ויודעת שאני לא
מצד שני, יודעת עד כמה קשה למצוא אהבה הדדית שכזו, מסוג הדברים שקורים רק פעם בחיים
ויודעת עד כמה בן זוגי הנוכחי הוא אדם נפלא, ומכיל, ובוגר, ושאם רק אצליח לבטל את הספקות, אהנה מחיי נישואין מעולים.

הייתה בי התקווה כעכשיו אני חרדה כי אני בצומת הכרעה, ואחרי ההחלטה תכנס בי תחושה של השלמה,
ואוכל להתחיל להנות מכל מה שטוב בקשר,
אבל השרשור הזה גורם לי להתחיל לחשוש.

אם למישהו יש תובנות עבורי, בבקשה, היו מהירים ושלחו לי אותם ל:
tsints ב- walla

אני בעניין הזה חושב שאם יש ספק, אין ספק, אפילו שזה מאוד חד משמעי.

רגע לפני,,
האם הלכת על זה בסוף? התחתנת ?מה מצבכם?

גם אני בדיוק באותו מצב כמוך, רק בת 32. מרגישה שמעריכה את הבנאדם אבל לא מאוהבת ולא הייתי מאוהבת בו אף פעם. גם לי היתה אהבה גדולה שלא הסתיימה בחתונה אלא הוא הבין שהוא כבר לא אוהב אותי יותר והשאיר בי אכזבה של שנים רבות שעדיין שם, על אף השנים.
גם אני בלבטים כי אני בחורה שלא נוטה להחלטות פזיזות, לא אחראיות ולא שלמות.
לא רוצה לדעת שאני נכנסת לחיים מוחמצים רק כי עדיין לא מצאתי את ה-בחור.
מאידך, הלחץ החברתי והמשפחתי והעצמי שלי הולך וגובר וסוגר עליי. לא רוצה להיות לא-נורמטיבית. אאוט. פריק.
כבר רוצה ילדים ומשפחה.
ומאידך מאד חוששת שמה שכן אקבל תהיה המשפחה שאני ל-א רוצה. הילדים שאני לא רוצה. הבעל שאני לא רוצה.

האם להתחתן ולנסות לעשות הכי טוב ממה שיש? (יש רגעים יפים,אבל תמיד התחושה ש"זה לא זה").
לעשות ילד/ים ומקסימום להתגרש, אבל לא לפספס את הרכבת מבחינת ילדים?
להגיד לעצמי שלפחות ניסיתי ואני "בסדר"?

אני בת 32, עם בנזוגי 6 שנים, בהתחלה יצאנו כשנתיים שהיו מלאות עליות ומורדות, פרידות וחזרות. טיפול זוגי עזר למערכת להתייצב ומאז עברו 4 שנים בהן אנו חיים יחד בשלווה יחסית.
הוא תמיד מאד אהב אותי, חיזר, פינק. עזר לי המון בחיים, קידם אותי, לימד אותי, טיפח, השקיע. הפך אותי לאדם משופר מכפי שהייתי.
מעולם לא שיעמם לי איתו, הוא אדם מיוחד ומבוגר ממני בעשור כך שתמיד יש לי מה ללמוד ממנו ומנסיון חייו.
אני נמשכת אליו למרות שהמין כבר לא מרגש כמעט ולא קורה לעיתים קרובות ככ (לא כמו בתקופות בהן היינו נפרדים וחוזרים.. אז היו התרגשויות... )
הוא אדם מציאותי, אימפולסיבי, מאד אגרסיבי ולעיתים קרובות קשה, קיצוני בדעותיו, עקשן מאד וחזק מאד, בעל כושר שיכנוע אדיר ויכול להיות מאד מתיש.
אנו מאד שונים זה מזו, כמעט הפוכים. תחומי העניין שלנו שונים מאד. אני מאד רגישה, הוא מאד תכלס.
כששנינו מתרגשים ממשהו זה מיוחד מאד ולעיתים אני חשה שהתאמתי עצמי להתחומי העניין שלו ע"מ שיהיו כמה כאלו משותפים.
כשהכרתי אותו, הבנתי מהר ש"נפלתי" על משהו מיוחד וגמלתי בליבי שהוא יהיה הגבר שלי אבל ההחלטה הזו הייתה שכלתנית ולא רגשית.
חסר לי שיחות נפש, אין לי כאלו איתו. ומבחינתי השיחות האלו הן מה שיוצר את ההתאהבות שמעולם לא קרתה לי איתו לתחושתי.
הבעיה היא שכמעט ולא קרה לי שפגשתי גבר שאם היו לי שיחות נפש שכאלו יכולתי גם למצוא עצמי נמשכת אליו או רואה בו את הגבר שלצידי.
לפחות פעם בחודש אני חשה שאיני אוהבת אותו, שקשה לי לסבול אותו, שהוא מעצבן אותי, שאיני מחבבת אותו אפילו..אבל בתקופות שהיינו בנפרד לא הפסקתי לחשוב עליו ולהשוות אחרים שיצאתי איתם אליו.
אני יודעת שהוא אדם טוב ושליבו ישר והוא אדם של צדק ובעל חברים רבים שאוהבים אותו ונמצאים איתו שנים רבות. הוא תמיד יעזור לחבר בעת צרה, הוא נדיב מאד, מארח מושלם.
אני מאד אוהבת את המשפחה שלו והם אוהבים אותי. אני מעריצה אותו ומעריכה אותו מאד על השגיו. את אשיותו לעיתים קשה לי לחבב כי השוני אדיר. לעיתים אני מקנאה בו על תכונות מסויימות והייתי רוצה שיהיו לי כאלו..
אני חושבת המון על להקים איתו משפחה אבל מפחדת מהתחושות האלו שמלוות אותי שנים רבות. הוא מצידו לא לוחץ על הקמת משפחה וזה גם דבר שמטריד אותי, השאננות הזו..
מפחדת שנעשה ילד ואז ניפרד וזה יהיה לי קשה עוד יותר.. ומה על הילד... מפחדת להיות לבד, משכנעת עצמי שוב ושוב להמשיך בזה, מפחדת שלא אמצא טוב מזה..
כמעט כל חברותיי רווקות שנים רבות ומבחינתן אני ברת מזל מאד. יודעת שהיו מתחלפות איתי ברגע. אולי איני מספיק מעריכה את מה שיש לי.
פעם בחודש אני חושבת לעזוב אבל מבועתת מעצם הרעיון שלחזור לשוק ולהיות בלעדיו. לפני כמה שבועות הכרתי מישהו במסגרת מסויימת ונוצר חיבור, עניין, ריגוש ניצת בי מחדש... זו אינה פעם ראשונה. לפני 3 שנים התאהבתי בחבר משותף שלנו.
אז כמו עכשיו, פינטזתי ודמיינתי אבל לא עשיתי דבר. כל חודש אני תוהה אם התחושה של הדחייה ממנו שוב תעבור ואחזור להרגיש שלמה בקשר. כל חודש עוברת את הגלגל הזה.. נמאס לי.. ככ רוצה להיות שלמה כל הזמן.
נמאס לי לראות זוגות אחרים שנראים לי יציבים מהצד ולקנא בהם ככ.. ככ רוצה שתהיה לנו משפחה ושנהיה מאושרים בה. נראה שגם יש לשנינו איזה פחד מהתחייבות כי הכל זמני בחיינו..
הכל שכור, אין נישואין או חוזה עדיין, דבר אינו משותף ממש (לכל אלו גם סיבות נוספות כמובן).

ההתאהבויות אולי באות ויכולות גם ללכת אבל מה אם זה סימן שהלב לא כאן ו"רוצה להיות שם?" מה עושים עם התחושות האלו שבאות והולכות? מה עושים עם הספק? (שאומרים שאם הוא ישנו אז אין ספק!?)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי בנות.. ובנים
אני רוצה לספר את סיפורי. לפני 4 שנים מצאתי את עצמי נקשרת בחייו של אדם שונה, מיוחד, ילד, אדם שעבר הרבה יותר מידי בחיים, אסונות וקשיים ועדיין יצא מזה אדם. מצאתי את עצמי איתו, רציתי לעזור לו, לשמור עליו, להיות לו לבית שמעולם לא היה לו. להציל אותו. הוא אוהב אותי אהבת אמת. קשור אלי ושומר עלי. הוא מורכב והרבה פעמים בעייתי. כשמתעוררות בעיות קשות, אני שואלת את עצמי - למה אני כאן? למה אני צריכה את זה בחיים? אני חזקה ועצמאית, אסתדר לבד ללא כל בעיה. למה אני כאן? מרגישה בלבול מעיק שלא מרפה ממני כבר תקופה ארוכה. הילדים שלנו רק הפכו את המצב לרגוע יותר, נעים יותר. יש בשביל מה להשתנות - והוא משתנה, מבטיח הבטחות ומשתנה באמת. מאוד מפתיע. הכי מפתיע זה שגם לאחר השינויים הברוכים - לא עולה בי הרגש - כאילו הקפאתי את עצמי וחסמתי את מערכת העצבים מלהרגיש. תמיד היה לי קושי בעניין הזה. לו - שהוריו נהרגו כשהיה בן תשע, עזיבתי תהייה קשה לו, אבל לא תהרוג אותו. אני רוצה לעשות את האמת. אני רוצה לאהוב אותו כמו שאהבתי בעבר, אדם אחר. הלוואי ונצליח לחיות בשלמות יחד.

אני מאמינה שלאהוב זה פועל. הוא מתחיל בלומר לעצמך בקול או בלב- אני מאפשרת לעצמי לאהוב את (שמו של בעלך). אני מרשה לעצמי לאהוב אותו. אח"כ, את יכולה להתחיל להגיד (מילים, יש להן כוח) - אני אוהבת את בעלי (שם). אני אוהבת אותו בכל ליבי.
LOVE IS A VERB.
כשאת אומרת- הלוואי ונצליח לחיות בשלמות ביחד- אמרי- נצליח לחיות בשלמות יחד. אמרי- אנו חיים בשלמות יחד. מילים יוצרות מציאות. את יוצרת מציאות מלאה אהבה.

אהבתי את מה שכתבה לוטם מרווני, האהבה איננה "התפוצצות רגשות", זוהי התאהבות. האהבה נבנית על ידי האוהבים, וככל שנפתחים לאהבה ומשקיעים בה, כך היא מחזירה לנו פנים, וגם הלב מתעורר בעקבות המעשים, אם מאפשרים לו להיפתח... בהצלחה!

רגע לפני. נשמע שאת נכנסת למקום שאת לא רוצה להיכנס אליו מתוך חשש להיות לבד
מהרגע שאמרתי כן, אין רגע שאני לא מתייסרת אז זה מרגיש לך לא נכון. גם החלופה מרגישה לא נכון, אבל נראה שיותר מפחד.
אני אוהבת ומעריכה אותו, בגלל שאנחנו מצליחים לנהל זוגיות אכפתית, קשובה, מפרגנת, נטולת חיכוכים זו סיבה להיות בקשר. כל השאר לא.
אני לא שומעת ממך - מה את מעריכה בו. מה את אוהבת בו. תנסי לראות עם עצמך מה את מרגישה כלפיו.
שווה ללכת לטיפול זוגי לפני שמתחתנים - לשתיים-שלוש פגישות כדי לבדוק איפה אתם עומדים. בשנה האחרונה הרבה זוגות מגיעים אלי לפני החתונה - מה שעוזר להיות בהירים לגבי הדרך.

גם אני רגע לפני
את שואלת:
_האם להתחתן ולנסות לעשות הכי טוב ממה שיש? (יש רגעים יפים,אבל תמיד התחושה ש"זה לא זה").
לעשות ילד/ים ומקסימום להתגרש, אבל לא לפספס את הרכבת מבחינת ילדים?
להגיד לעצמי שלפחות ניסיתי ואני "בסדר"?_
בואי נתחיל מזה שבשביל להיות בסדר את לא צריכה להתחתן. בשביל להיות בסדר, כמו שאני רואה את זה - את צריכה לאפשר לעצמך את מה שמרגיש לך נכון ומדויק.
האם דיברת איתו על תחושותייך? אם את מסתובבת עם תחושות כאלו לפני שאתם מתחתנים - ונשארת במקום שזה לא 'על השולחן' - זה פתח להמשך חיים ומערכת יחסים שהן 'לא על השולחן' ובמקום כזה שאין אמון ושיתוף - לזוגיות אין מקום מכבד.
בשביל לעשות ילדים לא חייבים היום בן זוג לחיים. יש המון דרכים אחרות. הרבה פעמים להתגרש זה תיק גדול ומסובך הרבה יותר מלהביא ילד לבד לעולם (תלוי מאיזו נקודת מבט ושל מי. בגירושין את אף פעם לא יכולה לדעת לאן בן/ת הזוג יקח את הדברים).

רציתי לעזור לו, לשמור עליו, להיות לו לבית שמעולם לא היה לו. להציל אותו. כשאנחנו באים לתוך מערכת יחסים מתוך רצון להשפיע על השני - אנחנו לא שם בשביל עצמנו. מה את רצית לעצמך ממערכת היחסים הזו, מלבד הרצון להרגיש מצילה ובית למישהו אחר? האם זה נתן לך את האופציה בדרך מסויימת להיות בית לעצמך?

והוא משתנה, מבטיח הבטחות ומשתנה באמת. מאוד מפתיע. הכי מפתיע זה שגם לאחר השינויים הברוכים - לא עולה בי הרגש - כאילו הקפאתי את עצמי וחסמתי את מערכת העצבים מלהרגיש. תמיד היה לי קושי בעניין הזה נשמע שהקושי הזה לא קשור אליו - ושלך יש דרך ועבודה לעשות עם עצמך כדי לאפשר לעצמך לשחרר את הרגש.

אני רוצה לאהוב אותו כמו שאהבתי בעבר, אדם אחר. כל אחד הוא שונה. כל אהבה היא שונה. אפשר לברך על האהבה שהייתה בעבר, לשמוח שחווית אותה. ולראות איך בנפרד ממנה את חווה את האהבה שיש עכשיו בחייך עם האיש שלך - ולראות איך את רוצה לשמור / להגדיל את האהבה הזו. כשאת נמצאת עם הראש שלך והלב שלך בעבר עם איש אחר - זה מונע ממך להיות כאן ועכשיו עם הראש והלב עם האיש שלך.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תדעו לכם, כמה חשוב היה שחלקתי אתכם את הרגשות שלי. לא ציפיתי לחכמה גדולה או הצלה אמיתית. אמרתם פניני חכמה ואני מודה לכם על כך מעמקי נשמתי. בהחלט הזכרתם לי דברים חשובים והשבתם אותי למסלול של לקיחת אחריות.
מאוד עזר לי "אפשר לברך על אהבה שהייתה בעבר, לשמוח שחוויתי אותה, עכשיו לחוות אהבה חדשה" - זה מסדר את הדברים - לא למחוק את מה שהיה, לא לוותר על מה שהיה, לזכור לגדול ולהמשיך הלאה. אמת. בהחלט הקושי שלי לא קשור אליו. הקושי מתעצם בגלל שאנחנו נשואים וכבר לא כ"כ פשוט לי לקום ולברוח (תגובה מאוד אופיינית לי). פתאום אני צריכה להישאר, רוצה להישאר וגם לברוח. צריכה להתמודד עם הפחדים. זו מהות הנישואים מבחינתי. ברית שנחתמה, למען אזכור לך חסד נעורים ולא אברח כל פעם שקשה אלא אעבוד, אתקן, אשנה. לא פשוט! אבל אמיתי לגמרי.
נכון שהצורך שלי להציל (פארמדיקית במקצוע) הוא בעיקר את עצמי, למצוא לעצמי בית. האמת היא שלראשונה מזה 20 שנה (אני בת 30), אני מרגישה ניצנים של תחושה ביתית ושייכות, אפשרות לתת לעצמי להינצל ולא רק להציל.

אחלה אתם
ממש אחלה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התגובה הקודמת נכתבה ממני- אני אני.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם הקודמת. חחחחח. אך משנים זאת?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מצאתי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי נשנה את הכותרת ל "אני אוהבת את בעלי"? מה אתם אומרים?

אני מרגישה ניצנים של תחושה ביתית ושייכות
אולי נשנה את הכותרת ל "אני אוהבת את בעלי??"? מה אתם אומרים? נראה לי זו שאלה לדניאל א? שפתחה את הדף

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני אף פעם לא אהבתי, אני לא חושבת שאי פעם אוהב ולא נראה לי שאפשר לשנות את שם הדף. נשואה כבר 19 שנים בתת43 ולא חושבת שיש יותר מה לעשות. מאוד ממורמרת
בגלל זה. משקיעה את כל היום בעבודה כדי למלא את החסר. ויש לי הרבה ילדים לטפל בהם הגדול בן שמונה עשרה כמעט. לא אוהבת אותו, ולא מעריכה. למרות שלא מגיע לו הוא בן אדם טוב ולא עשה לי רע אף פעם. אבל הוא הרבה יותר איטי ממני ולא מעניין אותי בכלל. אף
פעם לא היה. מאוד עצוב לי שאלו החיים שלי עם כזה בעל. הייתי בחורה צעירה ויפה לא מבינה למה עשיתי את זה לעצמי.

לא מבינה למה עשיתי את זה לעצמי.
וגם למה עשית את זה לו ?

_לא מבינה למה עשיתי את זה לעצמי.
וגם למה עשית את זה לו ?_
לא למה עשית או לך ולו.
למה את עושה את זה עדיין? מדוע את שוכנת בכלא סבלותייך ומסרבת לאפשר לטוב לצוץ בחייך?

יתר על כן: האם את חושבת שוויתור על המקום הזה בזוגיות הזו תאפשר לך להפסיק מתקופת חייך היבטים שאינך מעוניינת בהם יותר?
האם את מסכימה לוותר על אלה?

---

זה שאינך אוהבת את בן הזוג את מצהירה כאן.
זה שאת אינך אוהבת את עצמך - מוצהר מאליו.

תודות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

למה עשיתי את זה לו ולי? לא הייתי מודעת בכלל. בלב ידעתי שהוא לא מה שאני מחפשת אבל הייתי מאוד צעירה ונאיבית בסביבה שהפעילה עלי לחץ עצום להתחתן והוא היה שם אז איתו. הוא מודע למצב אבל מאוד אוהב ואני לא אעזוב כי יש משפחה. בסך הכל אני מתנהגת אליו מאוד יפה. אבל תחושת ההחמצה היא שם. למי שכתבה שאני לא אוהבת את עצמי, בבקשה לא להסיק מסקנות על חיים שלמים מכמה שורות.

ואוו אני לא לבד בזה?! חוגגת 30 חודש הבא. וכבר הרבה זמן מרגישה לא בנוח עם הזוגיות שלי.
בעבר לפני הרבה מאוד זמן היה לי חבר שאהבתי בטירוף שעזב אותי לפני שיצא לטיול אחרי צבא. מאז יצאתי עם גברים ולא הצלחתי להתאהב שוב כך. שחזר זה לא היה אותו הדבר אך הכמיהה לאהבה ותשוקה נשארה. את בעלי הכרתי וזה לא היתה אהבה ממבט ראשון. הוא חיזר המון, פינק ואהב אותי מעל הראש. בזמנו רציתי מישהו שיאהב אותי יותר ממה שאוהב אותו, אחרי שנשבר לי הלב. הוא הציע לי נישואים ולפני שאמרתי כן חשבתי .... זה לא היה טבעי וברור לי. היום נשואה עם 2 קטנטנים ומשתוקקת לאהבה ולתשוקה ומצטערת שלא התחתנתי מאהבה מעל הראש. לא יודעת מה יהיה בעתיד כרגע אני חיה עם זה כי הילדים מאוד קטנים. הוא באמת אדם טוב אבל בהחלט לא אהבת חיי. עצוב קצת.

מתפקדת למיפקד

אני אמנם התאהבתי בבעלי כשפגשתי אותו, פרפרים בבטן וכו׳... ואני יזמתי את כל הקשר ביננו. כבר כמה שנים אני לא אוהבת אותו.
רוצה אהבה ותשוקה.
מצד שני יש לא מעט זוגות שאני מכירה שהתחתנו מתוך אהבה גדולה, אהבת אמת והתגרשו. אהבה גדולה בהתחלה אינה ערובה להמשך

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עצוב!!!

למה רק לנשים יש את הבעיות ההזויות האלה

לא רק לנשים. במקרה של הדף הזה אולי כן.

הסיבה לכך לדעתי היא פשוטה - כי זה אפשרי.

במהלך חיי זכיתי למשל לראות: מעבר של החברה ממצב בו קשר מיני לפני הנישואים (כל שכן מגורים משותפים לפני הנישואים) היה מאד לא מקובל והיום המצב בו זוג עובר לגור ביחד רק אחרי הנישואים בחברה החילונית נראה הזוי. באותו אופן זכיתי לראות מעבר ממצב בו הומוסקסואליות הייתה גנאי למצב בו היא מותרת ולגיטימית לחלוטין. או מצב בו גירושים היו בושה נוראית למצב בו גירושים הם הליך טבעי ומקובל מאד. לדעתי, התהליכים החברתיים האלו גם לא יעצרו כאן והמגמה תמשיך.
היום להגיד אחרי שלושים שנות נישואים שאני אוהב את אשתי, שאני נמשך אליה, שיש לנו קשר אינטימי טוב... נשמע פשוט לא אמין. מעניין לפתוח אולי דף ולראות כמה נשים יגידו שזה בדיוק מה שהן מרגישות....

הסיבה לדעתי היא שלאדם קשה להציב לעצמו גבולות ברורים והוא צריך לשם כך הרבה פעמים גורם חיצוני כמו חברה או מדינות מערביות (שלמשל פעם אסרו על יחסים הומוסקסואליים - משחי הפיתוי ובינתיים, אבל רק בינתיים אוסרות פדופיליה). ניתן לראות את זה בצורה הכי בולטת בנושא האשראי הבנקאי. 70% ממשקי הבית בישראל נמצאים במצב של משיכת יתר. הדבר היחיד שימנע מהם להמשיך ולהעמיק את משיכת היתר זה הבנק שאמור בשלב מסוים להגיד להם שהחגיגה נגמרה. בינתיים הבנקים לא עושים את זה והחגיגה נמשכת. רק השבוע קבלתי מספרים אס.אם -ים, בהם הבנק מציע לי כמה כסף שאני רוצה.

פשוט, כדי להמשיך לאהוב את בן/בת הזוג שלך על פני שנים אתה צריך לרצות והיום החברה אומרת לך שזה בסדר לא להתאמץ לא להשתדל ולא לרצות.
אני לא חושב שזה רע שיש אופציה כזאת. אני רק חושב שהפרצה קוראת לגנב אם האופציה הזו קלה מאד. קלה יותר מלהתאמץ, לעשות עבודה ולהתמודד עם קושי.
ממש כמו שלקחת הלוואה הרבה יותר קל מלצמצם את הצריכה, במיוחד כשפסח קרב

חשוב לי לציין שאני לא מביע דיעה האם זה בסדר או לא. ממילא לדיעה הזו אין ערך ואני לא רוצה לשנות דבר במציאות הנוכחית.

אבל רק בינתיים אוסרות פדופיליה
יש הבדל בין הומוסקסואליות לפדופיליה וחבל שאתה לא מבין את זה (או לא רוצה?).
פדופיליה היא התעללות בילדים ואין דבר כה "הסכמה" מצד ילד/ה, גם אם יש בוגרים שמדמיינים שיש.
הומוסקסואליות בין בוגרים בגיל ההסכמה- משהו אחר לגמרי.

חבל שאתה לא מבין או את לא מבינה.
זו בדיוק הנקודה.
יש גבולות פנימיים ויש גבולות שמציב החוק ולגבולות של החוק יש רציונליזציה שמסבירה למה הוא נכון.
לפני כמה עשרות שנים היה חוק שאוסר על מפגשים עם אנשי אש"ף ואנשים ישבו על זה בכלא.

פעם גם לא היה עולה על הדעת של אישה להתגרש כי היא לא נמשכת לבעלה, אבל היות וזה לגיטימי זה קורה.

הבאתי כדוגמה שני חוקים שהיו תקפים לפני כמה עשרות שנים. חוקים שאסרו יחסים הומוסקסואליים ופדופילים.
לקיומם של שני החוקים הללו הייתה רציונליזציה. הרוב כנראה חשב שככה זה נכון.
היום החוק מתיר קיום יחסים הומוסקסואליים או במילים אחרות הדעה הציבורית השתנתה מאד בנושא מסוים.
והיא יכולה להשתנות לכאן או לכאן בכל תחום. למשל, יכול להיות שתיבחר ממשלה דתית מאד מאד שתאסור שוב על קיום יחסים הומוסקסואליים.

קודם כל כדי להסיר כל ספק, אני מאד מאד מרוצה מהנישואים שלי. יש לי אישה טובה מאד ואני שמח שהיא אשתי.
העניין הוא שהסיטואציה שנוצרה בחברה שלפחות אני בא במגע איתה היא שזה שונה.
מאד מקובל שיש פרידות, שיש מערכות יחסים מקבילות, שנשים מסרבות לקיים יחסי מין (כמובן שאני שומע בעיקר את הגברים מתלוננים על הנשים שלהם ויש תמיד צד שני).
התודעה עסוקה כל הזמן בסיפורים שמערכת הנישואים ועוד חוקים ששייכים לעולם הישן לא עובדים יותר

היום חשבתי על זה שאולי זה כמו שתמיד כותבים בעיתון על זה שזכה בלוטו וזה גורם להרבה אנשים להמר בלוטו.
הזכייה נראית קרובה מתמיד. הסיבה היא שהעיתון אף פעם לא מספר על מיליוני האנשים שהשתתפו בהגרלה ולא זכו.
אולי גם כאן, מקרים כמו שלכם ושלנו פשוט לא עושים כותרות ולא מעניינים.

אולי גם כאן, מקרים כמו שלכם ושלנו פשוט לא עושים כותרות ולא מעניינים
שניכם כנראה לא שמתם לב לשם הדף...
הוא נועד למי שלא אוהבת את בעלה יותר.
אתם יכולים לפתוח דף כמה אתם אוהבים את בני זוגכם, אבל לכתוב כאן את מה שכתבתם זה כמו לכתוב בדף של חולה אנוש כמה אתם בריאים ומאושרים. אצבע בעין קוראים לזה.

אתם יכולים לפתוח דף כמה אתם אוהבים את בני זוגכם, אבל לכתוב כאן את מה שכתבתם זה כמו לכתוב בדף של חולה אנוש כמה אתם בריאים ומאושרים. אצבע בעין קוראים לזה.
נכון.
בדף הזה כותבים רק מי ששונא את בן הזוג.
כל ניסיון להראות שעוד יש גם סיכוי לאהבה - הורס את הדף.
כי זה דף שמעודד שנאה.
אז תפסיקו עם כל האהבה הזותי כאן.
תתביישו לכם.

סליחה. מחקתי.

יש גם גברים כאלה, אני כבר לא אוהב את אשתי.
ואן לא ניה לנו ילד כבר היינו מתגרשים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הרגשה נוראה שגם אני נמצאת בה... רק שאני נשארת במצב הזה רק בגלל שעברתי איתו לחו״ל ואני תקועה כאן עם הילדה.... אם לא מזמן הייתי בורחת. תחושה של החמצה הרסתי לעצמי את החיים..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קשקוש בגרוש מהי אהבה הרב זמיר כהן אפשר לאהוב כל אחד זה לא בא פטועם עכשיו אני אוהבת ורגע אחרי לא אוהבת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני כבר הרבה זמן מרגישה שזה לא זה. ממש לא מבינה למה לא חיכיתי עוד קצת לפני שקפצתי למים. מרגישה שבעלי לא באמת יודע לאהוב אותי ובכלל. אני בדיכאון כי לא יודעת איך לצאת מזה. להתגרש זה אומר להשאר לבד בגיל 30 בלי ילדים. להשאר איתו זה להשאר מתוסכלת. מה לעשות?

תלוי מה את רוצה. יש אפשרויות: להישאר לבד בלי ילדים עכשיו, או לסבול עוד עשר שנים ואז להתגרש עם שני ילדים ולהיות לבד, או לסבול כל החיים ולגדל שני ילדים ולהצטער שאת לא לבד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

להתגרש זה אומר להשאר לבד בגיל 30 בלי ילדים. להשאר איתו זה להשאר מתוסכלת. מה לעשות?
me יקרה, אני בטוחה שיש עוד אפשרויות,נשמע שכתבת את זה מתוך מצב רוח ירוד, לכל אשה יש את המחשבות האלה לפעמים, ולרוב זה עובר ונזכרים בסיבה שבגללה התחתנו ומחיים את האהבה, גם- לא לשלול טיפול זוגי, או לקחת חופש לבד\ביחד. בכל מקרה לאט לאט....
בהצלחה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הדף הזה הגיע כלכך בזמן, אז תודה שהוא קיים.

נשואה כמעט 20 שנה , התחתנתי מאהבה גדולה, אם כי לא מתוך מאוהבות.
הקמנו משפחה, עשינו הרבה דברים יפים ביחד, אבל בשנים האחרונות זה לא זה.
השתנינו וכיום אנחנו חיים יותר זה לצד זו מאשר ביחד.
בסך הכול לא רע לנו, הוא גבר טוב מאוד אדם נהדר.
אבל אני לא מקבלת ממנו פרגון, ותמיכה והבעת אהבה וזה חסר לי. אני נותנת כבר שנים ולא מקבלת. הוא בטוח שהוא נותן, והוא נותן, אבל רגשית אינטלקטואלית ופיזית הוא לא שם בשבילי.
אני רוצה בן זוג שהוא גם חבר - זה חשוב לי וכשהתחתנו זה היה. חברות בין בני זוג זה משהו שראיתי אצל ההורים שלי אז יודעת איך זה מרגיש כשזה קיים, ואני לצערי לא הצלחתי לשמר את זה בנישואים שלי.

אז בשלב מסוים הכרתי גבר שהתאים לי, גם הוא נשוי ואחרי התלבטויות התפתח ביננו קשר גם חברות וגם רומן. זה יצר אצלי שקט גם בבית כי קיבלתי את מה שחסר לי במקום אחר. טוב לי איתו, ובאופן טבעי התפתח ביננו מאוהבות. החלטנו שאנחנו לא מפרקים משפחות ונשארים בקשר סודי. זה נכון עבור שנינו.
אבל הבעיה היא שהפסקתי לאהוב את בעלי כבן זוג. אני אוהבת אותו בתור חבר אבל את הרגשות שכבר אין בי אני לא מצליחה להחזיר ולא להסתיר. אולי פעם הם יחזרו אבל כרגע אין.

בעצם הרי לא הייתי מנהלת רומן אם היה לי ממש טוב עם בעלי.
ובעלי מרגיש את זה, הוא לא יודע מה הוא מרגיש אבל הוא מרגיש ועם זה מאוד קשה לי. אני לא רוצה לפרק את המשפחה, מצד שני לא רוצה לפגוע בבעלי, ולא רוצה להעמיד פנים שאני אוהבת אותו כשבעצם אני לא.
ומצד שלישי לא רוצה לוותר על המאהב כי איתו טוב לי. כן אני יודעת שבעצם אני רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אבל איזו ברירה אחרת יש לי פה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נמצאת במצב מאוד דומה לשלך למרות שבשלב די מוקדם של הקשר האחר החלטתי שאני לא נותנת לזה להתקדם ומפסיקה. מאז עבר זמן והקשר מפסיק ונמשך למרות שנראה לי שההתאהבות שככה. אני החלטתי שלפני שאני יוצאת החוצה אני מנסה לשקם מה שניתן בקשר שלי. לא אגעדהשבינתיים יש המלחה מסחררת... זו עבודה נורא קשה והרבה פעמים אני צריכ. את העזרה מבחוץ מטפל שיתןלי שיעורי בית לבית ואז למרבה הפלא זה עובד. מצליחה לייצר תקשורת עם הבעל וגם פתיחות. עדיין יותר שונאת אותו מאוהבת אבל יודעת יפה מה האחריות שלי בכשלון הקשר ויודעת שיכולה לנווט אותו למקומות יותר טובים. יודעת גם שהקשר השני מרגש ומסעיר וזוגיות ארוכה עם בעל עבודה וילדים לעולם לא תהיה מסעירה... תהיה אפורה ושגרתית... עוד לא מצאתי את התחליף לרגושים שאני מחפשת אבל עובדת על זה...בקיצור אין לי תשובות רק יכולה לומר לך שזה קורה כל כך הרבה... תקראי בייסורי בגידה , איך שוכחים מישהו. המרגיעון: טוב לבלוע צפרדע מפעם לפעם מאשר להיות חסידה. ענק!!