באופן טבעי

בימים האחרונים ההנקה נעשתה לי קשה.
יותם יונק במן תקיפות, אוחז את השד בכוח, מחליף צדדים כל כמה שניות, ומתעקש לתפוס את השד השני בזמן היניקה. הוא יונק יותר בכוח, ומכאיב לי. לא ממש מכאיב לי, אבל גם לא נעים. אני מרגישה את השיניים שלו, למרות שהואלא מנסה לנשוך. למרות שהוא בן 13 חודשים, הוא יונק בתכיפות גדולה, והרבה פעמים ביום יניקות ממושכות. אני כועסת עליו ומרגישה רע עם זה. לפעמים פשוט נמאס לי להניק אותו! למותר לציין שכל שהוא לא יקבל בברכה הרחקה שלו מהציצי, ואין לי כוונה או צורך לגמול אותו. פשוט.... פעם זה היה יותר רגוע, ונעים.
דווקא בימים האחרונים הוא אוכל המון אוכל מוצק, כך שלא נראה לי שהוא רעב יותר מבעבר. אולי נזלת? אולי שיניים?
התחלתי לנסות למנוע ממנו לזפזפ בין הציצים, פשוט לא נתתי את השני, ו"שכנעתי" אותו בעדינות להישאר על אותו אחד, והוא צרח!
הארות ועצות יתקבלו בברכה...

וואללה, אין לי הארות ועצות, כי זה קורה גם עם הינוקא. לא התכיפות, ולאו דווקא יניקות ממושכות, אבל לא נעימות מלאות החלפות ותובענות עם צרחות כשאני מנסה לשנות. גם לי אין כוונה לגמול.
מה שעוזר לי לפעמים זה להתחיל להניק בתנוחת יניקה טובה שלמדתי, שגורמת לתפיסה יותר טובה של השד בפיו.
זה לא מונע את ההחלפות וכו', אבל כשאני מקפידה מאוד מאוד על התפיסה הטובה - יש שיפור ענקי בתחושה שלי כשהוא יונק.
כלומר, המסקנה היא שהסבל נובע מהתרשלות בתפיסת השד, שמכאיבה.

אני מוצאת שהנקה בשכיבה (על הצד) היא רגועה יותר, מקטינה את התזוזות הלא נעימות - וכתוצאה פחות כואבת.

אולי שיניים או משהו מציק לו ?

את בהריון? מביצת? התחלת לקחת גלולות?
גם הניחושים לגביו סבירים - נזלת, שיניים, אולי שינוי אחר אצלו.

את בהריון? מביצת? התחלת לקחת גלולות?
גילה, אולי האפשרות האמצעית. איך זה משפיע? הטעם משתנה?

אני מוצאת שהנקה בשכיבה (על הצד) היא רגועה יותר, מקטינה את התזוזות הלא נעימות - וכתוצאה פחות כואבת.
דווקא בשכיבה הוא תופס את השד הרחוק ממנו, ומושך, ומאלץ אותי לרכון מעליו, במין תנוחה שקשה לי להישאר בה הרבה זמן. קשה לנוח/לישון ככה...

בשמת, תוכלי לתאר את התנוחה?

ושוב, תודה על התגובות. עצם הכתיבה משחררת חלק מהמתח.

גםאצלי ההנקה מעיקה ליפעמים. גם אצלי תומר מחליפה צדדים בכל כמה שניות ונעשתה יותר אגרסיבית ותובענית ויש ימים שאיך שאני מתישבת היא באה לינוק וזה מעצבן כי אני לא יכולה לשבת בנחת בלי שתיתלה לי על הציצי. והיא כבר בת שנה ו-9 חודשים. וממש לא בא לי ליגמול, רק רוצה קצת מנוחה ליפעמים.
גם אני מוצאת את עצמי כועסת וזה מלווה בריגשות אשמה, אבל אם אני יותר רגועה אני מדברת בתקיפות ובלי כעס ואומרת מה לא נעים לי (המשיכות, השריטות...) ומבקשת להפסיק, וחוזרת על זה שוב אם היא ממשיכה ואף מתנה את המשך היניקה כרגע בזה שתפסיק את מה שלא נעים לי.
לא תמיד זה עובד, ולפעמים הכעס משתלט, ולפעמים סתם מעצבן. אבל ניראה לי שזה באמת שלב כלשהו. אני יודעת שיש שן אחת לפחות שלקראת בקיעה אצל תומר.
אז לוקחת הרבה אויר וניזכרת כמה אני אוהבת אותה וממשיכה הלאה...

_את בהריון? מביצת? התחלת לקחת גלולות?
גילה, אולי האפשרות האמצעית. איך זה משפיע? הטעם משתנה?_
אצל כל אשה וכל ילד זה אחרת - לפעמים פחות חלב, לפעמים זה הטעם, ולפעמים זה המצברוח. את כבר תראי אם היניקה ה"אכזרית" עוברת תוך כמה ימים, ואם זה חוזר על עצמו גם בפעם הבאה.

אולי גם אני אוכל לתרום משהו כאן...:
תומר שלי אמנם רק בן 4 חודשים אבל לפעמים כשהוא מתחיל לינוק הוא לא רגוע, בועט, מושך את הפטמה וכו'
ואז אני מנסה לעזור לו בכל מיני דרכים, להרים אותו אל הכתף, להחליף צד, ללטף אותו ומסתבר שכלום לא עוזר.
אז מה אני עושה לבסוף?
נרגעת בעצמי. מנסה להרפות את כל השרירים שלי: חגורת הכתפיים, כפות ידיים, חזה ואת שאר הגוף

ואז כמו פלא גם הוא נרגע....
פשוט אני מנסה להיות "אמא רכה" ולא נוקשה (כתוצאה מההנהגות שלו), וזה עובד....

בשמת, תוכלי לתאר את התנוחה?
לצערי לא. אוכל רק להראות לך...

הקטנה, חצי שנה וחצי, מושכת את הציצי אליה, צובטת את השני עם הציפורניים שלה, נושכת עם השן שמתחילה לבצבץ - אמא אומרת 'אי, זה כואב לאמא!' - מסתכלת עלי בתהיה. חופרת לי בפנים עם הציפורניים.
תנוחת ההנקה אצלינו זה בשכיבה. הרבה פעמים ציצי נגדי מעל כשאני נישענת על כף היד שנמצאת על המרפק.
מסכימה עם תות שדה - הרפיה זה יופי.

זה לא בדיוק ההנקה, אבל זה סיטואציות ותנוחות שיש בגלל ההנקה: הקטנצ'יק (כמעט 9 ח') מתעלל בשפתיים שלי, ובכלל בפנים שלי. לפעמים הוא מלטף בעדינות נעימה, ואז פתאום צביטה או נעיצת ציפורניים שמכאיבה במקומות העדינים האלו - וגם כשלא, זה מציק, במיוחד בלילה. הזזת היד שלו, עם או בלי מתן תחליף, מרגיזה אותו (ובלילה: מעירה אותו). ברור לי שזה לא בכוונה רעה, אבל זה ממש מטריד. גם "בליטות" רגישות אחרות, כמו הפטמה (הפנויה), מהוות מקור משיכה.
מה עושים (מעבר לנטילת צפורניים קפדנית לצמצום נזקים)?

סובלים. הגדולה התעללה לי באף במשך כמה שנים. עדיף בציצי מאשר באף.

ניזכרתי בתמונה של אפריקאית שמחזיקה תינוק והוא מקווצ'ץ' לה חופשי את הציצי והיא בכלל לא התייחסה.

והחצופה שלי מזיזה לי את הפנים לצד אחד או שני ולא מרשה לי להפנות את הראש לאן שאני רוצה...

יסמין בת 8 חודשים גם מכאיבה ומשתוללת לפעמים בהנקה למשל מחזיקה את הפיטמה בפה ודוחפת את הגוף שלי עם הרגליים שלה כתוצאה מכך הגוף שלה הולך אחורה והפיטמה נמתכת..איי כואב.... או שהיא שוכבת על הגב ואני גם בשכיבה היא מסובבת את הראש מצד לצד פעם תופסת את הפיטמה ותוך כדי סיבוב לצד השני מותחת אותה והפיטמה נתלשת לי כמעט מהגוף "החוויה" יכולה לחזור על עצמה מספר פעמים אם אני לא מפסיקה אותה מיד
כנראה שהיא רוצה בכח להאריך לי את הפיטמות.....

ואצלי אני מרגישה שכבר מתחיל להמאס...לי.
היא בת עוד מעט שנתיים ונעשתה תובענית מאין כמוה.היא רוצה רק וכל הזמן לינוק.
מחליפה ציצים מאוד מהר, היניקות שלה חזקות וכואבות,והכי מדאיג שמאז שאנו בבית יחד,היא ירדה במשקל.
למרות שמזה 3 חודשים הספקנו הנקות לילה , היא לא מתיאשת, וממשיכה להתעורר מספר פעמים בלילה ולבכות לציצי.עכשיו אני מכוונת לה שעון ל6 בבוקר ומנסה ללמד אותה שרק כשהשעון מצלצל, תוכל לינוק.
לי האמת מתחיל להמאס. ובו בזמן יש לי רגשות אשם וגעגועים. ועד הילד הבא ...לא להניק זה....נשמע נורא.
לפעמים זה מדהים אותי כמה שההנקה היא דרך התמודדות עבורה משעמום,ממפגש עם סיטואציות לא מוכרות, מאחיה, ממחלה ומילדים.
אבל אני מרגישה שההנקה הפכה להיות מחניקהעבורי.ממש הנקה מעיקה.
היה לי יותר קל לו ההנקות היו פעמיים ביום או משהו כזה.
מה דעתכן?

וואו... הכל כ"כ מוכר... ובדיוק המלכוד הזה: הלילות הלבנים לפעמים, התובענות, תחושת ה"מוצץ האנושי", הכאבים,החוסר נוחות.... ומצד שני אני לא רוצה לגמול! פשוט מחפשת דרכי הקלה...
לפעמים ההרגשה היא שמרב "טבעיות" המשימה היא כמעט בלתי אפשרית... כלומר לא מוצץ, לא בקבוק, לא אצבע ואז מה נשאר? ציצי! והציצי מחובר לאמא שלא יכולה לשכב באמצע היום במיטה שעה להרדים, שיש לה עוד ילד בבית (או יותר) ועוד דברים לעשות ושבגיל שנתיים כבר בא לה לפעמים לצאת בערב לאנשהו....

אני מניחה שאני צריכה לשחרר להרפות ולהרגע ואז הדברים יהיו יותר נינוחים... ומנסה להזכיר לעצמי שהפעם "תכננתי" לתת לגמילה להתרחש לבד או שתבוא ממנו ושלזה צריך סבלנות וזמן...
קשה, מאד מאד קשה לפעמים...

אפשר לנסות להוציא רק ציצי אחד כאשר השני נמצא בטוח סגור מאחורי החזיה והחולצה. להניק בתנוחת עריסה כאשר משתמשים באותה הזרוע שתומכת בראש להחזיק את היד החופשית של היונק, והיד השניה שלו תהיה מתחתיו, כך לא יהיו לו רעיונות מיותרים

או בכלל לכפות אותו בחבלים...

אצלי אני לא ממש יודעת איך זה קרה אבל יונתן בן שנה וחודש כמעט נגמל במשך היום. רק לפני שהוא נרדם וכהוא מתעורר מהשינה הוא יונק.
ובלילה כמובן אין ספור פעמים. אנ לא ממש יודעת איך זה קרה, לא גמילה יזומה ואין לי כוונה כזו. אבל זה בהחלט מקל.
שמתי לב, שאחרי שהוא עבר למוצקים (עשרה חוד') הוא ביקש ציצי כשהוא היה רעב ואז פשוט נתתי לו לאכול והוא סופק.

או בכלל לכפות אותו בחבלים... כשהאלטרנטיבה היא לקבל אף קטוף וציצי מרוט

אחד הדברים שאני עושה, זה לשים יד על השפתיים, כך שהוא לא יכול להגיע אליהן (ובגלל שבדרך כלל זה מישוש בלי להסתכל, הוא לא יודע שמונעים ממנו ולכן לא מתעצבן) - זה לא פתרון כל כך מוצלח, אבל אני מבינה שאין אחרים....

כל כך מוכר... גם ביתי, שהיא כבר הרבה יותר גדולה, באה לינוק כל פעם שאני מתיישבת ליד המחשב, וזה ממש מעצבן. למזלי ההנקה עצמה בסדר - אין לה כל הרגלים של למשוך או למרוט. בעצם כן - את הסמרטוט האהוב עליה. אנחנו לא יכולות להתיישב לינוק עד שמוצאים את "מימי". והיא גם מכאיבה לפעמים, ובאמת, שיפור התנוחה עוזר פלאים, אפילו בגילה המופלג. אני מקפידה על פתיחת פה גדול, ומצמידה אותה כך שהשפה התחתונה רחוקה ככל הפאשר מהפטמה, והשפה העליונה ממש רק עוברת את הפטמה, כלומר מאד אָ- סימרי. ואז זה מרגיש הרבה יותר טוב.
אבל היא כבר ממש גדולה, אפשר לשוחח איתה, להסביר לה ולקבל שיתוף פעולה (בדרך כלל...)
מי שיקרא אותנו בודאי ישאל - אז למה אתן לא גומלות? אני בטוחה שרבות לא חושבות בכלל לגמול, ובכל זאת - מותר לקטר לפעמים. הרי יש עוד דברים מעצבנים שילדים עושים, ולא מציעים לנו למסור אותם לאימוץ.

כתבתי כבר בעבר שהיחס שלי להנקה מפסיק להיות סנטימנטלי ואפוף הילת קדושה בסיטואציות כאלה, ואז נכנסים נימוסי שולחן - בהתאם לגיל. לא מתאים לי שיכאיבו לי, לא מתאים לי שיפשיטו אותי, ואני מבהירה בנועם שאו שהם פועלים במסגרת כללי האכילה של הבית, או שההנקה נפסקה. הבחירה שלהם.
זה קשה במיוחד כשהסיטואציות המטרידות מתחילות דקה לפני שהילד ישקע בשינה עמוקה, ואז ההתלבטות: "לחנך" - ואז הטיימר של שעת ההשכבה מתאפס - או לנשוך שיניים ולחכות דקה?
< המסעדה הניידת שמחה לפעמים שהיא כבר לא צריכה להתלבט בשאלות האלה, ומעדכנת שפתחה בתחביב חדש - תפירת שמיכות טלאים, שמתקדם מצוין כשהיא יושבת ליד הילדים עד שהם נרדמים, ותופרת >

פתאם שמתי לב שכשהיא עם אבא שלה אז היא יונקת פחות ואפילו הולכת לישון בלי לינוק
וגם בבקר כשאני לא שוכבת לידה היא מצליחה לישון בלי יניקות תכופות

אצלנו יש תופעה כזו, הקטנה שלנו, שנה וחודשיים, שכבר יש לה מילים או הברות לכל מיני דברים, נעמדת לידי כשהיא רוצה לינוק ופולטת מין יבבה מקוטעת, מין גערה בכיינית, אם אין תגובה מיידית היא במקרה הטוב, מושכת בבגדי ובמקרה הרע מכה אותי או נושכת, זה כל כך מוזר כי היא ילדה שופעת שמחה וחמימות ומאוד חברותית ומתקשרת ופתאום בנושא ההנקה (גם אחרי ארוחת מוצקים) היא הופכת למין חיה קדמונית ותובענית הפולטת קולות גרוניים תמוהים ומתנפלת על השד ברעבתנות פראית, בפה מלא שיניים.

אומנם אין לי הרבה ניסיון אבל לפני כמה חודשים נריה התחיל לחפור בי עם הבוהן. זה שיעשע בתחילה אבל מהר מאוד הפך כואב.
הפתרון שלי היה להחזיק לו את היד. המשכתי להחזיק לו כל פעם שהתחיל עם החפירות ובמקום שהוא יפתח את זה להרגל שימשך, תוך שבוע בערך הוא הפסיק. אותו דבר אני עושה עכשיו כשהוא מנסה לשחק לי בפטמה השניה בזמן שהוא יונק (זה כואב במיוחד בימים שהיא גם קיבלה נשיכה).

אני מאוד רוצה להניק הרבה זמן וחשוב לי שלא יתפתחו לנו הרגלים שיהפכו את העניין ללא נעים.

דרך אגב, נראה לי שלפעמים הנקה מעיקה גם אם אין משהו ספציפי שקורה. פשוט מצב רוח (חולף)

אוף, גם לנו היתה תקופה כזו, בערך בגיל שנה ושבע. הוא היה חייב לינוק כשהוא חופר לי עם האצבע בבית השחי. זה היה מטריף. יש לי התלבטות לגבי תקפות נושא "הגבולות" אבל נראה לי שבמצב הזה, יש טעם להבהיר לפעוט בצורה חד משמעית שיש צורך בשיתוף פעולה כדי שפעולה מסוימת תוכל להתבצע. לא לכעוס, לא להשתגע, פשוט להסביר - אבל בתקיפות.
לגבי יניקות מסביב לשעון - אצלינו זה היה בדרך כלל לתקופות קצרות ומסיבות בריאותיות - מחלה, חולשה, וכו'. בשלב מסוים הייתי מדברת איתו על "עוד קצת ודי" ואחרי כמה דקות אומרת לו "זהו, עכשו די" והוא התחיל להפסיק לבד ולהגיד בעצמו - זהו עכשו די. אבל כל זה הסתדר רק אחרי שהתגברתי על העצבנות וחוסר הסבלנות שהתפתחו לי ב"הנקת יתר".
איך? הייתי מזכירה לעצמי שיש סיבה להתנהגות הזאת, שהוא לא עושה את זה בכוונה בשביל לשגע אותי, שאני יכולה לנשום עמוק ולהמשיך עוד קצת בלי להרגיש קורבן - אבל ברגע שהייתי מרגישה שאני ממש לא רוצה יותר הייתי מפסיקה. אז שיצרח קצת - מה אפשר לעשות. עדיף על אמא לא שפויה. לא? אז אפשר לשנות את הניסוח: לא להציב לו גבולות אלא: שמותר לי - ושכדאי לשנינו - להציב את הגבולות שלי במקום שאני זקוקה להם.

בימים האחרונים התחלתי להציע לקטנה שתיה או ארוחה כשביקשה לינוק. זה הפחית את כמות ההנקות.
היא גם התחילה שוב לומר "הם" ופחות ליבב ולנהום כשהיא רוצה לינוק. ההנקה חזרה שוב לאיזון. אולי היא פשוט היתה נורא נורא רעבה..?
לגבי הידיים והרגליים שלה שזזות לעיתים לכל הכיוונים בזמן הנקה, זה לא כל כך מפריע לי, (היא ילדה מאוד אנרגטית ורוב הזמן היא בתנועה), אבל קלטתי שבלי להקדיש לכך מחשבה, כשהיא עושה תנועה שמכאיבה, אני מזיזה לה את היד למקום אחר, אם זה סתם חוסר שקט, אני מרימה את כף היד/רגל הקטנה ומנשקת אותה, והיד שלה משוטטת הלאה, עד שאני מזיזה, או מנשקת, שוב, וככה הידיים שלנו במין ריקוד קטן משלהן עד שיש רגיעה (בכל אופן בינתיים זה ריקוד).

סתם, עניין של עברית:
כשההנקה מעיקה - יש להוסיף נ. ואז, ההנקה מעניקה.

עכשיו עולה השאלה - מה זה הנ' הזה?
ואין תשובה...

זה ה-נא באוזן שעושים לנו לפעמים כשאנחנו מקטרות....
(סתם. קוראת מאד מחבבת את צפריר ובטוחה שהוא התכוון למילים כמו נחמד, נעים, נתינה, נפלאות הנשיות, נוחי לך יקירתי ואעסה את שכמותייך הכואבות, נו פלייס לייק הום ונו הרד פילינגז.)

קוראת, פוטיקה נהדרת.
אלא שכדי להפוך הנקה ממעיקה למעניקה יש רק נ' אחד:
נשימה

וואללה. שיחקת אותה, ענת.

שמחה שמוצא חן בעיניך. אחרי שכתבתי קצת נבהלתי מנחרצות הקביעה, אבל כמו שאומר צפריר, כששאלתי את השאלה, זאת התשובה ש"קבלתי", ולא נותר לי אלא להעביר את המסר.
וכמובן שפוטיקה, זה בעצם פואטיקה

שלום, אני חדשה כאן,גיליתי את האתר הזה "במקרה" לפני כמה ימים ואני ממש מרותקת...
אני מניקה את בני שיהיה בקרוב בן שנה ומזדהה עם כל מה שנכתב פה בנושא...

ברוכה הבאה @}

אתמול הקטנה דחפה לי את האצבע עם הציפורן ישר לאף תוך כדי ההנקה וירד לי דם. היא נורא אוהבת לחטט באף של אמא ובפה לבדוק את השיניים שלי.

גם לי זה קרה! אוף!
כל פעם אני אומרת שצריך לגזור לו ציפורניים לעתים יותר קרובות...
יותם עדיין מזפזפ-קצת מזה, קצת מהשני. לפעמים אני מתעקשת או מנסה להערים עליו, משנה קצת את הזווית ומציעה לו את אותו אחד, אבל לרוב הוא מזהה, ותובע בקולי קולות את השני. התרגלתי לזה, ואני מאמצת את ההמלצה של ענת, לנשום. (ככה עברתי את הלידה ואת ריצת 2000 מ' בבי"ס, אז אעבור גם את זה)

זה התחיל בזמנים של הנקה וזה נמשך גם היום, עם ובלי הנקה (הוא בן שנתיים) - הוא אוהב עד מאוד לחטט לי בפה, לדחוף אצבעות לפני ואחרי השיניים שלי, בעיקר בזמן הרדמות. אח, איפה הימים של החיבוקים והמישמושים (שנפסקו מצידו כמובן, אני ממשיכה למשמש) באיזורים שנעימים לי, ולא בפה. האם אמצא שותפות שרוצות לקטר איתי יחד על התופעה המעצבנת, או אפילו למצוא לה פתרון ? מישהי יכולה להעלות בדעתה סיבות לדחיפת אצבעות הזאת לפה ולאף ? אגב, את הפה של אבא שלו הוא לא מוצא מעניין.

ממש צריכה עזרה:
הקטנה בת שנתיים ושמונה חודשים.ביוזמתי לפני כשנה גמלתי אותה מהנקת לילה ואני מניקה אותה לפני ואחרי שהיא מתעוררת. לפני חצי שנה גמלתי אותה גם מהנקת יום. והיא יונקת ביום לפני ואחרי שהיא ישנה צהריים.
כלומר בס"הכ מדובר ב 4 הנקות. לפני ואחרי השינה בצהריים ובלילה .ואני מדגישה את זה כי היא מוכנה לינוק כל היום וכל יום הנקה מלאה.והיא תמיד מוחאת כשאני מאלצת אותה להפסיק.
ההנקה עם רטואל כזה:
ציצי ימין, שמאלי , ושוב ימני (אחרון ודי!).
היניקות שלה עם הזמן הפכו למשהו מאוד כואב, מורט, לופט ואחרי שהחלב נגמר אני כבר ממש לא מסוגלת להמשיך.

אם היא מתעוררת ב 5 או 4 וחצי בבוקר ורוצה לינוק. כהרגלי אני אומרת לה שעדיין חושך וכשהשמש תתעורר גם ציצי יתעורר. בד"כ היא מוחאת קצת מתהפכת ונרדמת ושוב מתועוררת ב 6 או 6 וחצי ואז אני מניקה אותה ואנו מתעוררות יחד.

אלא שלאחרונה היא לא מוכנה לותר. והיא בוכה ובוכה וצורחת בקולי קולות. אם אני נכנעת ומניקה אותה לטובת השקט של כולם , היא לא מוכנה להרפות עד הבוקר. אחרת היא שוב צורחת. ואז אני כבר על סף עצבים וכאבים בכל הגוף. הציצים כואבים ביותר.הגב תפוס,בצואר כואב...
אם אני מתעקשת היא מתעוררת ובבכי ובצרחות מתעוררים שאר שוכני המיטה והבית ( אם לא בשאר הבתים הסמוכים ).
אני מציעה לה מיים, או בקבוק עם חלב, או לחבק אותה, או מנסה לעבור לחדר אחר. ושום דבר לא עוזר.

אותו הסיפור בצהריים. אני מרדימה אותה תוך כדי הנקה, ואם אני מנסה לשחרר את הפטמה היא מתעוררת, צורחת ,והלכה השינה של כולם. ויש לי בבית שני ילדים עצבנים ובן זוג שמאיים לעזוב את המיטה המשפחתית.
או שהיא מניחה עלי רגל או יד , לופטת אותי חזק ואוי אם אני מעיזה להסתובב לצד השני.
הקיצר ממש ממש נמאס לי. כל יום אותו הסיפור ואין לי שום רעיון מה יכול לעזור.
ברור לי שזה על רקע המעבר למקום חדש. היא מלאת פחדים מהסביבה החדשה.(מפלצות, נחשים, עקרבים)
היא גם מסרבת ללכת לשירותים לבד ורוצה רק את הנוכחות המלאה שלי(שאתן לה יד ). או לצאת לבד לגינה (שארים אותה ).
אז מה יכול לעזור לנו ולה לישון ?

היי מיץ, לא תשובה על הכל, אבל בקשר לכאבים ולמריטות, נסי לשתות יותר. ממש הקפידי על הרבה שתייה, ואז יהיה לך יותר חלב והיניקה לא תכאיב ולא תרגישי שהיא מורטת אותך. זה בתגובה ל-
היניקות שלה עם הזמן הפכו למשהו מאוד כואב, מורט, לופת ואחרי שהחלב נגמר אני כבר ממש לא מסוגלת להמשיך.
אני מכירה טוב את המריטה הזאת ובימים של הקפדה על מים זה לא קורה.
אולי אם ההנקה לא תכאיב לך (וזה יכול לשגע, אני יודעת), לא תרגישי שאת חייבת להגביל אותה, שזה נשמע מתיש בפני עצמו.
בכל אופן ותמשיכי לדווח איך הולך.

מיץ, אולי בתקופה כזו של מעבר זה בסדר שיש קצת רגרסיה להנקה גם לפני שש? תחשבי על זה שקשה לה, ואת יכולה להעניק לה נחמה יחסית בקלות.

עוד תוספת למיץ: נכון שזה מוזר לדבר על זה בשלב כה מאוחר בהנקה, אבל אף פעם לא מאוחר מדי: האם נוח לך מספיק במיטה? האם יש לך מספיק כריות?
אני גיליתי שעיקר הכאבים הם כי לא סידרתי לעצמי די כריות מתחת לראש. ואז הצוואר נורא כואב. לפיתול הגב מצאתי רק פתרון חלקי: לשכב על הגב ולשכנע אותה לטפס עלי ולינוק מלמעלה, וכך יש מנוחה לעמוד השדרה. וכשמתחשק לשנות תנוחה לשנות אותה יחד איתה. (ראיתי את הכלבה שלי עושה את זה ולמדתי ממנה (-: )
אני מרגישה שכשאנחנו רוצות נורא שהם ירפו הם הכי לא מרפים. הלחץ שלנו סביב הסיום של ההנקה רק הופך אותן יותר לחוצות ציצי. אם תסכימי בינך לבינך לקבל את זה שעכשיו היא בתקופה משברית בגלל המעבר ותרפי לגמרי מהצורך לשלוט בסדרי ההנקה שלה, אז לא רק שירד ממנה הלחץ, גם את תהיי יותר נינוחה. נסי את שתיית המים, זה בטוח יעזור לך עם הכאבים. ראי שתו מים את העצה עם בקבוק השוקו.

טרה, חשבתי על כך אבל:
אם אני נכנעת ומניקה אותה לטובת השקט של כולם , היא לא מוכנה להרפות עד הבוקר. אחרת היא שוב צורחת. ואז אני כבר על סף עצבים וכאבים בכל הגוף.

אז אני לא יודעת מה לגבי זה...
בכל אופן את נושא השתיה אאמץ.

וענת,
האם נוח לך מספיק במיטה?
אז לא כל כך.צפוף מידי, אני נמחצת. ואולי צריך להוסיף עוד מיטה. מצד שני כולם גם ככה מתגלגלים כלפי אז אני לא יודעת כמה זה ישנה.
להניק על הגב..אמ..גם רעיון ששוה בדיקה.

תודה ולילה טוב. מחר אדווח שוב.

אבל מיץ, זה כי את נכנעת ומניקה אותה לטובת השקט של כולם.
(מה שאני מבינה מ)מה שענת אומרת הוא שאילו היית מיניקה אותה בשמחה, מתוך רצון שלך, ולא בלית ברירה ועם תחושת "נו, יאללה, תגמרי כבר"

> גילוי נאות: יזמתי מעבר ל 3 יניקות ביום <

מזדהה לגמרי עם מיץ.עוברת סיפור דומה עם הקטנה שלי שכמעט בת שנה.אלא שאצלנו לא היה שום מעבר ולא חל שינוי כלשהו חיצוני.וגם אני נכנעת לטובת כולם.אבל אולי מישהו יוכל לייעץ לי אחרי ליות רבים נטולי שינה..איך מרגילים ילדה להירדם באופן שונה? כרגע נרדמת גם ביום וגם בלילה רק בשכיבה במיטה המשפחתית תוך כדי יניקה.
אם אני נאלצת לצאת מן הבית בשעות ההירדמות (כמו הערב למשל.אסיפת הורים בביה"ס) היא מחכה ערה בוכיה ומנדנדת על הידיים של סבתא.הילדה יודעת מה היא רוצה ללא ספק.אבל אמא שלה היתה רוצה למצוא פתרון אחר להירדמות.לא רוצה לגמול אותה מיניקה,רק לנתק את ההתנייה של ללכת לישון=ציצי בפה תוך שכיבה במיטה.
הצילו!!! מה עושים?

אבל בקשר לכאבים ולמריטות, נסי לשתות יותר. ממש הקפידי על הרבה שתייה, ואז יהיה לך יותר חלב
חושבת, באחור של חצי שנה כמעט...שאם יהיה מספיק חלב אולי היא תינק פחות זמן.
לא תמצוץ עוד ועוד שיצא חלב.

עצה של חברה טובה לשבירת מעגל ההצמדות: להצמד בחזרה.

קראתי את הדף הזה. אצלי המצב קצת שונה. נמאס לי להניק. לא כואב. פשוט מעיק. הילדה כבר שנה וחצי ואני מרגישה כלואה בתוך ההנקה הזו. רואה גם את השלילי בהזנה הזו. אני מרגישה שמיציתי. תכף יגיעו מטחי האבנים, הסקילה. באופן טבעי ומבקשת לגמול לפני גיל שלוש???
אז ירדו הנקות הלילה, אך לפעמים יש רגרסיות, במיוחד בגדילת שיניים ומחלה, ןהיא מבקשת לינוק שוב ושוב ושוב, בהתמדה, לפעמים כמה שעות ברצף ולא מוכנה לגעת במים או במזון אחר. נרדמת תוך כדי רק בחיבוק עוטף, אני על הגב והיא אוחזת מחבקת אותי על הבטן בחיבוק נהדר.
ועכשיו אני רוצה לרווח את הנקות היום. לא כל הזמן, אולי בכלל לא.
מנסה למשוך אותה בין ההנקות, להסיח. לפעמים זה הולך, לפעמים אני נשברת. אני נורא עצבנית ומרגישה שכל הנקה מרחיקה אותי ממנה, שבכל הנקה אני כועסת על התלות הזו ורוצה כל כך להשתחרר ממנה.
דווקא סביבתית לא אומרים לי כלום. לא לגמול ולא להשאיר. לא רוצים להתערב לי, אני שטרפתי אותם במאמרים ושיחות שלא יגידו לי כלום. וטוב שככה. זה בא ממני.

אני זוכרת תקופות שבירה עם הגדולה.
חברה אמרה לי שכשאני ארגיש שאני מטפסת על הקירות אני אצליח לגמול אותה.
זה קרה 3 חודשים לפני גיל חמש.

ענבל - גם לנו היתה תקופה כזאת סביב גיל שנה וחצי. נסי למצוא מה מהווה בשבילה תחליף טוב להנקה. אוכל אני מבינה שלא, אבל אולי תעסוקה, או צורת מגע אחרת. גם אצלנו לא הצלחתי להסיט אותו, עד שגיליתי שהנחת ראש על החזה שלי, מספקת אותו - ואז הצעתי לו את זה כשהוא ביקש לינוק, ואמרתי לו מתי נינק שוב. ה"שלוקיה" חוסלה בקלות רבה, הרבה יותר בקלות ממה שציפיתי, לאור היכרותנו... כמעט ללא בכי / רוגז.

גם אם הכיוון שלך הוא גמילה, חשוב מאד מאד לעשות את זה בהדרגה, ולא בבת אחת (גם בהיבט הפסיכולוגי, אבל גם למניעת גודש, סתימות ודלקות אצלך), ולכן חושבת שבתור צעד ראשון, כדאי לך לצמצם את השלוקיה הבלתי נפסקת, ולרכז את היניקה למספר הנקות "מסודרות", קבועות מראש (אפשר עם גמישות, אבל מספיק ברורות). כשתהיו במצב הזה, תוכלי להחליט אם את ממשיכה הלאה בגמילה, או שזה מספיק טוב לך.

באופן טבעי ומבקשת לגמול לפני גיל שלוש???
ענבל, תניחי לקולות האלה, הם לא פחות ביקורתיים מקולות אחרים. כשהחלטתי לגמול את יותם נמנעתי מלקרוא התלהמויות בנושא הנקה עד גיל מאוחר. זה עורר אצלי את חוסר הביטחון, ואני הייתי זקוקה לחיזוקים.
אין לי עצות לתת לך, כי את יודעת הכי טוב איך את מרגישה. בנאלי, אבל כשתרגישי שאת שלמה עם ההחלטה, זה יהיה פשוט יותר.
קורים דברים יפים לקשר עם הילד אחרי הגמילה. יותר מגע וחיבוקים ואין את הרתיעה שאת מתארת.
בקיצור, שתהיה לך דרך צלחה @}

אני מציעה בהתחלה להגביל את ההנקה לתנאים מסויימים (למשל רק בבית, או רק במיטה, או רק אחרי ארוחת צהרים -- דברים שהיא יכולה להבין). זה גם עוזר לתת לה תחושה שאת כן מתכוונת לתת לה מה שהיא רוצה (לינוק), פשוט לא כרגע. במשך הזמן תוכלי לצמצם עוד ועוד הנקות עד שתגיעי לרמה סבירה מבחינתך או עד לגמילה מלאה.

באופן טבעי ומבקשת לגמול לפני גיל שלוש???


ענבל,

אני מצטרפת לענת גייגר, ומציעה לך לסנן את "הקולות" האלו כמו שידעת לסנן את אלו שאמרו לך בעבר "לא לתת לה
כל-כך הרבה וכל זמן שהיא רוצה". את מניקה כבר שנה וחצי, את העיקר והחשוב עשית ובאהבה (תכף סוקלים את שתינו יחד ), את מכירה את הילדה שלך הכי טוב, ואת זו שהכי רוצה בטובתה. את יודעת אם "לגמול אותה לפני גיל שלוש" זה הדבר הנכון.
אני מאחלת לך שהמועקה תעבור...

מה שאת כותבת מעלה אצלי זכרונות של דברים שגם אני חוויתי. יש לי עיקרון שאני לא מחליטה, למשל לגמול, כאשר אני עצבנית מההנקה, או מרצף של ימים מתסכלים בהנקה. רק כששוככת הסערה הפנימית שלי, אני מסתכלת וחושבת מה אני רוצה, ואז גם מצליחה ליישם. דוגמאות: הפסקת ההנקות בלילה (הרבה בעזרתך הסמויה דרך האתר), ריווח ההנקות ביום (זה הצליח לי כאשר הבנתי שלא ההנקה מעיקה, אלא שהיא לא מספיקה, כי הבן שלי מעדיף לינוק מאשר לאכול ונעשה עצבני ורעב), צמצום זמן ההנקה, כאשר הילד יונק ויונק וזה מתחיל להעיק (הנה חזרנו לנושא הראשון).

(בסוגריים: משהו מאד אישי שלי לגבי מועקה והנקה: לקח לי זמן להבין שלפעמים ההנקה העיקה עלי לא משום ההנקה עצמה, אלא משום שהיא הגבילה אותי במה שרציתי לעשות באותו רגע, הפקיעה ממני את הגוף שלי כשלא היה לי חשק, לקחה ממני חופש פיזי ונפשי. ככל שחשבתי על זה הבנתי שזו לא ההנקה, זה המעבר לאימהות, זו הדרך שבחרתי להתמסר לילד שלי ולפעמים היא תובענית מאד. אז הגיעה ההכרה שזו לא ההנקה, שזה קושי שלי בהסתגלות, בויתור, בצמצום, ואם לא הייתי מניקה אז משהו אחר היה "המעיק".)

ענבל,
ראשית - ברור שמותר להרגיש כמו שאת מרגישה.

הדבר שהכי עזר לי לרווח הנקות ביום (קראתי לזה "צמצום השלוקייה") הוא מראש לא להיות במצבים בהם אני מצופה להיניק.
למשל: היה מקום מסוים שאם אני מתישבת/נשכבת בו ישר מתלבש לי יונק על הציצי (עד כדי כך שמצאתי את עצמי מרימה חולצה כשניגשים אלי, עוד לפני שמבקשים לינוק, ואפילו אם לא רוצים!) - במשך שבוע/שבועיים בכלל לא התישבתי שם.
זה היה לי קשה - כי הייתי צריכה להיות מודעת מאוד כל הזמן, ולשנות הרגלים שלי. אבל זה עזר.

תודה לכולכן.
עוררתן בי הרבה מחשבות.
גילה, כשאני ליד המחשב כמעט תמיד היא באה לינוק. אני שולפת לפני שהיא מבקשת. ככה גם בשנת יום. היא מתחילה להתעורר וישר אני "מצייצת" אותה:-D
אגליה,
לקח לי זמן להבין שלפעמים ההנקה העיקה עלי לא משום ההנקה עצמה, אלא משום שהיא הגבילה אותי במה שרציתי לעשות באותו רגע
בדיוק. ההנקה עצמה היא כמו העוגן שלא מאפשר לי להעלם. אז היום הצעתי לה אוכל והיא התעקשה על ציצי ואמרתי לה, כהצעת יונת, "אחרי האוכל". בסוף היא אכלה, ואכלה יפה, ואח"כ שכחה מה רצתה בהתחלה (ציצי;-))
יש לי עיקרון שאני לא מחליטה, למשל לגמול, כאשר אני עצבנית מההנקה, או מרצף של ימים מתסכלים בהנקה. רק כששוככת הסערה הפנימית שלי, אני מסתכלת וחושבת מה אני רוצה, ואז גם מצליחה ליישם.
עיקרון מעולה, ממילא אינני מתכננת לגמול במחי יד. אני משתדלת לתת לה ולהציע כל מיני מזונות בלי קשר לבקשות שלה, והיום באמת הצטמצם זמן הדגירה על הציצים משמעותית. ואז, כשהיא כן ינקה, זה לא היה שלוק וחצי וגמרנו אלא ממש ממש וזה כבר היה לי נעים והרגשתי שאני בהחלט מניקה ומעניקה.
ב דרך האירה את תשומת ליבי שאולי זה משהו אחר.
אולי החלק בי שרוצה עוד ילד ואולי אני מנסה לפנות בלב מקום להנקה חדשה. אולי.
אני ממשיכה לשאוף לרווח בין ההנקות כי אני באמת מרגישה חנוקה כשכל הזמן אני צריכה לתת ולתת עוד ועוד בלי סדר ובלי כיוון. אולי זו ההזדמנות שלי לנסות לבנות סדר יום, כהצעת אם פי 3 , שעות+- בהן אני מניקה אם היא מבקשת (וגם אם לא? להציע או לא להציע אם איננה מבקשת?)

זה קרה 3 חודשים לפני גיל חמש. ומה ההפרש בין הילדים?

וגם אם לא? להציע או לא להציע אם איננה מבקשת?
אצלנו, ההגדרה היא גמישה למדי: למשל: כשנפגשים אחרי הגן. זה אומר, שהרבה פעמים זה עוד בגן, אבל לפעמים בגן אין זמן, ואח"כ פעילים בחוץ, ואז הוא מבקש רק כשמגיעים הביתה - ומבחינתי, זו עדיין הנקת הפגישה.
לפחות בתקופה הראשונה לאחר הגדרת ההגבלות, כן הייתי מציעה בשעות ה"מותרות" - כדי לתת תחושת בטחון - אם אמרתי שלא יונקים עכשיו אלא רק לפני השינה, אז לפני השינה אני אציע לו, שידע שעכשיו זה הזמן הנכון (הרי בגיל הזה, תחושת הזמן שלהם עוד לא מדויקת, וגם מושגי ה"לפני" ו"אחרי" עדיין בהתהוות). לא משנה, שקורה לי הרבה פעמים שבמקלחת הוא מבקש, אני אומרת לו שעוד מעט, אחרי שנתלבש ונלך למיטה - וכשמגיעים למיטה, הוא מסתפק בהנחת ראש עלי, ולא יונק. - אבל האופציה קיימת ופתוחה עבורו (תרתי משמע) בצורה ברורה.
לאחר מכן, אם הכיוון שלך הוא גמילה, אז גם בהנקות שעוד נשארו, נראה לי שעדיף לנקוט בשיטת "לא להציע לא לסרב". אם הריווח מספק אותך, ואת לא רוצה לקדם גמילה, אז את בהחלט יכולה להציע בזמנים המקובלים.

אני משתגעת.
כבר כמה זמן התינוק נרדם אך ורק על ידי צביטות כ ו א ב ו ת בפיטמה. הוא יונק כרגיל, ואז בשלב המסטולי-כמעט-ישן-לגמרי הוא מושיט יד "על עיוור", מגשש ומוצא את הפיטמה, ממולל ומושך אותה וכך יונק-צובט לסירוגין. כשאני מסיטה את היד שלו משם בעדינות הוא מתעורר ונורא בוכה וכועס. זה קורה גם בהנקות של אמצע הלילה וזה מטריף אותי. כואב לי מאוד. באמצע הלילה אין לי כוחות ולפעמים אני פשוט מוותרת ונותנת לו עד שזה ממש כואב.

אני מנסה לחשוב על למה הוא עושה את זה כדי להבין איזה תחליף ניתן להמציא. הוא לא מוכן למולל ולצבוט שום דבר אחר, לא בטן, יד, בד נעים, פטמת גומי, הוא יודע מתוך שינה שעובדים עליו, מתעורר ותופס את הציצי. וזה מרגיע אותו לחלוטין, פשוט נרדם ברגע.
בינתיים ניסיתי להסיט אותו מהרדמה כזו על ידי כך שאחרי שהוא מתנתק מהציצי אני מרימה אותו ומרדימה אותו על הידיים עם שיר. אבל באמצע הלילה זה לא פתרון. וזה גם לא תמיד עובד.

מה עושים? תודה )-:

מוכר, אם כי זה פחות חזק אצלנו.
שני דברים שאני עושה:
כשזה קורה בערות, אני מזיזה את היד של אפרסקית ואומרת לה: זה לא נעים לי. נדמה לי שזה הוריד את התדירויות של זה.
כשזה קורה בסוטול של השינה, אני משחילה את האצבע שלי על הפטמה. ואז היא ממוללת את הפטמה והאצבע יחד. זה גם הרבה פחות כואב, וגם לרוב גורם לה לנטוש את הרעיון.
אולי זה יעבוד לכם...

אני מכסה את השד בחולצה, או מכסה את הפטמה בכף היד. נסי להניח את היד שלו על השד ממנו הוא יונק.

תודה. אבל הוא לא מוכן להתפשר. הוא פשוט יודע גם מתוך שינה עמוקה מתי זה הפיטמה פרופר ומתי זה כל מיני אילתורים שאני מנסה למכור לו. ואז הוא מה זה עצבני. מדובר בפיטמה ממנה הוא יונק. את השניה אני מכסה ביד הוא בחולצה. הוא יונק וצובט יונק וצובט וכך נרדם.

מוכר...

אצלי זו היתה הפטמה השניה, לא זו שממנה היא יונקת.
היו לנו מאבקים תוך כדי ההנקה. אני הייתי מכסה את הפטמה עם היד, והיא היתה חופרת מתחת.
אני לא יכולה לומר בגאווה שהייתי עיקבית. לפעמים ויתרתי כדי שהיא לא תתעורר, לפעמים, כשלא היתה לי סבלנות או שזה כאב- הייתי מתעקשת.
החדשות הטובות: לדעתי זה עבר לבד, לא בגלל מה שעשיתי או לא עשיתי. פשוט סבלתי את זה והתמודדתי כמיטב יכולתי (המשתנה) וזה נעלם.
מקווה שגם אצלכם יעלם ככה.

נסי לדבר אתו על זה לפני השינה, כשהוא כמעט נרדם ויונק. תגידי לו שזה כואב לך, ותבקשי ממנו הלילה, כשהוא יונק, להחזיק לך את היד (או משהו שנוח לך ואת יכולה לתאר בבהירות).
ספרי אם זה עזר.

היו לנו מאבקים תוך כדי ההנקה. אני הייתי מכסה את הפטמה עם היד, והיא היתה חופרת מתחת.
קורה גם אצלנו, ואני זוכרת תקופה דומה עם הבכורה. אנחנו במשא ומתן מתמיד על זה, כולל נסיונות מניעה (הוא כל כך חזק, שהוא מצליח להזיז את היד שלי שמכסה, ומובן שלשום בגד אין סיכוי אצלו). מה שהכי עוזר זה החלפת צדדים תכופה.

תודה לכן. גילה, אני אנסה את שיחת הטרום לילה. (הוא בן 10 חדשים, כן?). אני תמיד אומרת לו שזה כואב לי והוא מביט בי בהבנה אבל מחייך בהתחנפות ומנסה להמשיך.
אני מקווה שזה שלב שיעבור.

תופעה מוזרה קרתה .אינני יודעת אם היא קשורה להנקה. מאז הלידה(3 חדשים של הנקה מלאה) עברתי לפחות 5 התקפות כאבי בטן איומות שנמשכו לילה שלם עד הצהריים שלמחרת.האם זה יכול ליהיות גזים?
האם מישהי לקתה במיקרה דומה בזמן ההנקה?

לא נראה לי שקשור להנקה. אולי זה קשור ללידה ?
גזים בדרך כלל מרגישים שהם יוצאים, ואז יש הקלה.

מסכימה עם טרה.
זה נשמע קשור ללידה, ויש לי חשד לכיוון בקע (שבר, הרניה). אולי חלק מהמעי לכוד, אחרי שהרחם התרוקן הכל זז שם בפנים.
יש דף על זה באתר, שכחתי את שמו. בכ"א, כדאי לברר על שיטת פאולה ועוד, לא ישר לרוץ לניתוח. תעשי חיפוש על שבר, בקע, קילע, הרניה, ותראי אם תמצאי את הדף.

שבר הרניה
כנראה זה הדף.

קראתי את דף המיוחס לשבר. (תודה)לא הצלחתי למצא "קוים לדמותו". מה התסמינים?

אוף.... גיל שנתיים הנורא!!!! ציצי כל הזמן, מריטה, צביטות.
לשמוע מאמהות אחרות איך הילדים הקטנים יותר שלהן כבר אוכלים כ"כ יפה וכמעט כבר לא יונקים! אוף!!!!

אם למדתי משהו בשנותיי כאם, זה שהכל משתנה. שום דבר לא קבוע, והכל עובר. כל תקופה וקללותיה, כל תקופה וברכותיה.
גם אני אחרי תקופה של הנקה מעיקה. כבר שקלתי לגמול (בן 1.3), אבל לא היה לי אפילו כוח להיכנס לכאן, לחפש טיפים.
ועכשיו, פתאום, בימים האחרונים - התחיל לישון כל הלילה, בלי לקום אפילו פעם אחת לינוק.
8 שעות שינה רצופות - איזו איכות חיים.
השבח לאל!!
בקרוב אצל כולכן.
(טוב, זה בטח ישתנה עד שבוע הבא )

אוף.... גיל שנתיים הנורא!!!! ציצי כל הזמן, מריטה, צביטות.
שתו מים
זוכרת? לפעמים ההנקה מעיקה כי אנחנו לא שותות, ואז מושכים מורטים ומכאיבים והתדירות של הביקוש עולה כי אין מספיק חלב.

מירב, איזה כיף!

ועכשיו, פתאום, בימים האחרונים - התחיל לישון כל הלילה, בלי לקום אפילו פעם אחת לינוק.
מה, ככה מעצמו? איזה כיף!

קראתי את הדף ורציתי לשאול משהו: מכל מה שהבנתי באתר, כל העניין של באופן טבעי אמור להיות באופן טבעי לילד, אבל מה עם האמא? אם ההנקה כבר מעיקה אז זה כבר לא כל כך "טבעי" לאמא, אז למה להמשיך?
מי שמכיר אותי כבר יודע שאולי השאלות שלי נשמעות מתנשאות או שיפוטיות, אבל הן בעצם מתוך הסקרנות "הטבעית" שלי לדעת כל דבר. ולהבין כל דבר.

שלום לכולם יש לי תינוקת בת שנה ושמונה והיא עדיין עם הציצי לא בקטע של אוכל יותר בקטע של הרגל , פינוק. איך שהיא חוזרת מהמעון הדבר בראשון שהיא עושה זה להרים לי את החולצה אני כבר מתורגלת ולי לא מפריע אבל כבר כולם מסביב מתחילים לצחוק ולהעיר שזה מגעיל אותם. אני מנסה לפעמים לומר לה שאין יותר ציצי אבל המאבק נמשך בדיוק 5 דקות. אני מאמינה שימאס לה היא תפסיק לבד כי גם ככה התדירות ירדה.

אם ההנקה כבר מעיקה אז זה כבר לא כל כך "טבעי" לאמא, אז למה להמשיך?
משום שיש תקופות בהן ההנקה מעיקה. וההעקה בדרך כלל מעידה על משהו, שינוי בילד, תחזוקה לא טובה של האמא (שתיה אכילה מצב גופני שהיא לא שמה לב אליו) , הריון של האמא, מחזור, מצב רוח, שיניים לילד, מתח בבית, מחלה מתפתחת לאחד מהם, ועוד ועוד. כך שאם ההנקה מעיקה צריך לחפש את הסיבה.
גם גידול ילדים לפעמים מעיק, את יודעת...(-: אפילו נישואין מעיקים לפעמים...אפילו סתם להיות, מעיק לפעמים. אז למה להמשיך? (-:

ולי לא מפריע אבל כבר כולם מסביב מתחילים לצחוק ולהעיר שזה מגעיל אותם.
מי זה כולם? ולמה את נותנת לאנשים לדבר ככה על ההנקה שלך? אם זה לא מפריע לך , שהיא מרימה חולצה וכו', זה מה שחשוב.
מי שנגעל מאשה שמניקה תינוקת בת שנה ושמונה שלא ראתה את אמא שלה חצי יום שיבדוק את עצמו.
אני מנסה לפעמים לומר לה שאין יותר ציצי כי צוחקים או כי את כבר לא רוצה?
יש דפים באתר עם עצות לגמילה הדרגתית וטובה. רק כדאי שתבדקי טוב עם עצמך אם את באמת רוצה לגמול, או להפחית הנקות, או שמפעילים עלייך לחץ לא הוגן.
(סליחה אם נשמעתי תוקפנית, זה מתוך כעס על ה"צוחקים ואומרים שמגעיל" ולא תוכחה כלפייך, מקווה שזה ברור)

גם גידול ילדים לפעמים מעיק, את יודעת... אפילו נישואין מעיקים לפעמים...אפילו סתם להיות, מעיק לפעמים. אז למה להמשיך? אהבתי.

מי שנגעל מאשה שמניקה תינוקת בת שנה ושמונה שלא ראתה את אמא שלה חצי יום שיבדוק את עצמו.
אהבתי אפילו יותר.

גם גידול ילדים לפעמים מעיק, את יודעת...
לא צריך להסחף, ביקשתי הסבר, קיבלתי, והבנתי, המשפט הנ"ל היה ממש מיותר.

מזל שהגיעה סוף-סוף מישהי שתעשה קצת סדר בראש המשוגע הזה של באופן. (ואם אפשר, גם במקרר).

אין מקרר!

לא צריך להסחף, ביקשתי הסבר, קיבלתי, והבנתי, המשפט הנ"ל היה ממש מיותר.
היי, אמא לשלושה...אני מתייחסת ברוח טובה ובכבוד לשאלות שלך, אז בבקשה להתייחס בכבוד לתשובות שלי...
ובכלל, למה היסחפות? זו באמת המחשבה שעלתה לי כשקראתי את השאלה שלך, ולא כתבתי כך בזלזול או ציניות . ובכלל, כתבתי באמת ברוח טובה. ובבקשה לא להגיד על המשפטים שלי שהם מיותרים. זה מעליב. במיוחד כשהם בתוך תשובה שהשקעתי בה, עבורך, על שאלה שבימים כתיקונם כאן היתה חוטפת קילוח חלב וזהו.

פלונית מצטערת אם פגעתי בך פשוט חשבתי שאת אחת מאלה שישר תוקפים, ואני כשתוקפים אותי מתגוננת {הכי טבעי שיש לא?} תודה על התשובה הכנה ולא באתי "לעשות סדר" כמו שכתבה "פלותית" באתי להבין.
טוב נקווה שלא יהיו יותר אי הבנות כאלה בינינו. "שולם?"

אין מקרר!

פלותית, גם אני כשהגעתי לאתר בפעם הראשונה חשבתי שכולם משוגעים, ע"ע "חיים ללא מקרר" אבל לאט לאט למדתי להבין את הדרך שלהם, ויש להם רעיונות בכלל לא רעים איך לגדל ילדים.

כנראה שגם בטבע ההנקה מעיקה!
השבוע ראיתי סוסה עם סייח. הסוסה אכלה ארוחת בוקר והסייח רצה לינוק. טראח חטף בעיטה מהאמא.
אתמול ראיתי חתולה עם ארבעת גוריה שרצו לינוק. הסססס!!! ירקה עליהם באיום רב! וכשאחד הגורים בכל זאת ניסה להתקרב - הוא חטף שריטה.

אז כנראה שאנחנו שההנקה מעיקה לנו - אנחנו באמת אמהות של באופן טבעי

כנראה שגם בטבע ההנקה מעיקה!
בדיוק דיברתי על זה לא מזמן עם חברה שילדה כחודשיים לפני.,דיברנו על זה כשהיו לי כאבים מההנקה וכו'. שבועיים לפני שחברתי ילדה, אחת הכלבות שלהם המליטה שבעה גורים. בהתחלה היא היתה מאד מסורה ולא זזה מהם, אבל החברה סיפרה לי שכל העניין הזה עם הכאבים וכו' זה לא בגלל שאנחנו לא מחוברים לטבע, שהיא ראתה את הכלבה פצועה, זבה דם, בורחת מהגורים שלה...