באופן טבעי

עצוב לי בלב
וחשוך
מתחשק רק לבכות
אבל אין בי דמעות

החלטתי להניח כאן את הכאב
רק כדי לפנות לעצמי קצת מקום בלב
להתבונן

אחרי חדשים ארוכים שאנחנו לא מקיימים יחסי מין, בגלל הריון בסיכון,
הגענו סוףסוף לשבוע 35.
הוסכם והובהר שמכאן ואילך אנחנו מורשים להתפרע כאוות נפשנו.
חיכיתי לערב הזה, מאוד.
תיכננתי את כל השבוע לפיו.
יצאתי מוקדם לעבודה כדי לחזור מוקדם.
התקלחתי, סידרתי את הבית, הכנתי אוכל. וביקשתי שיחזור מוקדם, והוא חזר.
היתה אוירה טובה והוא סיפר שצפו היום בזאבים והוא היה רוצה לצאת לאותו מקום מחר בבוקר, ואולי יתמזל מזלו.
זרמתי.
והוא המשיך בטלפונים לתיאומים מתי ומי יוצאים ובאיזה שעה בדיוק.
המשכתי.
קצת צרם לי שהוא כל כך מרוכז ביציאה של מחר במקום להתמקד בהיום,
אבל גם שמחתי שהוא מלא אנרגיות חיוביות והתלהבות, ורציתי בשבילו שיהיה לו כיף.

כשהוא נכנס להתקלח ארזתי לו אוכל והכנתי גם שתיה, שיהיה לו למחר
וחיכיתי שיתמקד כבר
במה שעכשיו.

ואז, כשאנחנו במיטה, מתחילים להנות לנו ביחד,
הוא מתנצל שאולי עוד מעט הוא יתלבש וייצא רגע החוצה כי הוא ביקש מחבר שיקפיץ לו מצלמה שווה למחר.
ספלאש.

אצלי הכל נגמר.
הרגשתי שההמשך מיותר.
לא רוצה לגעת, לא רוצה שיגעו בי.
בכיתי כמו תינוק.
והוא נפגע.
הצטער שלא עמד נכון את הזמנים וניסה לרצות
אבל אני כבר הייתי במקום אחר,
מאוכזבת עד גדות.

הבוקר,
מתארגנת לאיטי, מושכת את הזמן
עובדת בצורה גרועה כמו שלא קרה לי כבר מזמן
מגיעה לעבודה מאוחר
לא פרודקטיבית
רוצה כל הזמן רק לבכות, רק לבכות
רק לבכות.
..............................................................................................................
מה לעשות?

שואלת את עצמי אם לא נסחפתי, לא הגזמתי,
לא רוצה שייגמר היום, לא רוצה לחזור לעוד ערב בבית
לא רוצה להישאר עוד במשרד
לא רוצה.
..............................................................................................................
אז מה כן?

מנסה להתאושש,
לא מוצאת בתוכי אפילו חיוך קטן מעודד בשביל עצמי
בולעת את הרוק
ממשיכה 'כרגיל'
לא מאמינה שמישהו סביבי קונה את התרגיל.

עורכת יקרה
אם תעברי פה בלהט מחיקות הדפים, אני מעדיפה שלא תמחקי את הדף הזה
אני קוראת קבועה אבל פה העדפתי להשתמש בשם אחר בשביל השיתוף הזה.
אמנם זה היה מזמן וגם לא זכה להדים אבל בשבילי, אני מעדיפה שיישאר,
אני מתחילה לזהות שאולי יש כאן איזה דפוס קבוע שאנחנו משכפלים בתקשורת ביננו
רוצה לחשוב על זה עוד קצת.

אם דפים נוספים מעמיסים על האתר/שרת ואת כן רוצה למחוק, אשמח אם תעדכני קודם כדי שאעתיק לעצמי.

דף בית אישי
דף מוצנע

הדף הזה ממזמן
אבל כל כך מעט השתנה מאז
רק אתמול משהו דומה
כאב בחזה
הכל כל כך מעיק
חייבת לשנות את הדינמיקה איכשהו
אויש

קראתי מה שכתבת. אני שולחת לך חיבוק מלב אל לב.

חשבתי על הדינמיקה שתיארת ועלתה לי מחשבה כזאת:
את מצפה למשהו, ומצפה ממנו להתנהג לפי הצפייה שלך, ואז נפגעת ומתאכזבת כשלא מתגשם.

אולי כדאי להגיד ברור:
לדוגמא, לפני שנתיים בשבוע 35 להגיד לו כמה ימים קודם שביום הזה והזה כבר אפשר לחגוג ושאת רוצה לקבוע איתו ערב שיהיה - א׳, ב׳, ג׳,... (נניח- נפגשים בשעה זאת וזאת, כיבוי טלפונים ומחשבים מוחלט, מתקלחים, הוא מביא לך זר כלניות, את אחראית על הארוחה, ואז עוברים להמשך ערב מפנק בסלון או בחדר השינה או גם וגם). תגידי לו שאת בונה על זה וחשוב לך שיתבצע. תבררי אם זה מתאים לו.
כך הכל ברור וידוע ומוסכם.
אם הסכמתם את מקבלת מה שרצית חוץ מהספונטניות. הוא יודע מה אהובתו רוצה בלי הפחד לנחש לא טוב או לפספס. אם משהו מזה לא מתאים לו הוא יכול לדון איתך ותארגנו משהו שמתאים לשניכם (אוי, חמודה שלי, בערב ההוא אני טרוד באירגון טיול זאבים, אבל למחרת אני שלך ב100%).

תיארתי קצת סכימתי, אבל הרעיון הוא שאת רוצה שהוא ירצה כמוך, אבל כולנו קצת שונים. ככה הדברים ברורים, מדוברים, והוא יכול לדייק את רצונות , וגם את רצונך.

מה דעתך?
שוב חיבוק.

את מצפה למשהו, ומצפה ממנו להתנהג לפי הצפייה שלך, ואז נפגעת ומתאכזבת כשלא מתגשם.
מסכימה עם יולי.
נשמע נורא דומה לדינמיקות שהיו לי עם הבעל בעבר. ועדיין, מדי פעם: מרוב שאני יודעת מה שאני רוצה, וזה כל כך ברור לי, וכל כך אלמנטרי, אני שוכחת שבשבילו זה לא כזה מובן מאליו וצריך להגיד מפורשות.

אם הסכמתם את מקבלת מה שרצית חוץ מהספונטניות. הוא יודע מה אהובתו רוצה בלי הפחד לנחש לא טוב או לפספס. אם משהו מזה לא מתאים לו הוא יכול לדון איתך ותארגנו משהו שמתאים לשניכם
בדיוק

הדינמיקה הזאת גם הזכירה לי דינמיקה שונה שסבלתי ממנה שנים:
אני הייתי שואלת אותו מה דעתו על משהו שקשור אלי, הוא היה אומר לי מה לדעתו אני צריכה לעשות, ואז אני הייתי הולכת לועושה את זה, בניגוד לדעתי הפנימית, ואחר כך כשהתחרטתי או כשדברים לא הלכו טוב, הייתי נורא כועסת עליו שהוא "אמר לי מה לעשות".
והוא היה בהתגוננות חסרת ישע של "אני בסך הכל אמרתי את דעתי. לא רציתי שתישמעי לי. רק אמרתי מה אני חושב!"
לקח לי שנים להשתחרר מזה, להתייצב על מה שנכון לי ולא לקבל את דעתו כעמדה סמכותית, אלא כאופציה.
גם כאן תמיד ידעתי מה אני רוצה, אבל כשה"אני רוצה" הזה נפגש אתו - משהו בדינמיקה התחרבש, ואני איבדתי את עצמי וכעסתי עליו שלא באשמתו, ואז כעסתי על עצמי.

לא תמיד קל להגיד "אני רוצה"

אני רוצה להוסיף שאני מאוד שמחה על הדיון הזה, שמדייק דברים גם בשבילי.
טוב לי להפגש שוב עם מה שכתבתי לך ומה שתמרוש הוסיפה, בשביל להמנע מלהכנס לדינמיקות מהסוג שתיארת.