באופן טבעי

טוב, אז הנה כבר חלק מהסיפור: שאני מגדירה אותה רגישה וחרדה, והרי היא עולם ומלואו.
אבל זה הדגש ב-דף בלוג הזה או דף תמיכה (אמרו לי מה צריך כדי להבהיר שהוא הדברים האלה, לא הצלחתי להבין).
אנסה לפרוש לאט לאט את הדברים. כדי לקצר תהליכים אשתמש בקודים שלא מרגישה שלמה איתם אבל הם נכונים מאוד מהרבה בחינות ועוזרים, כמו כל תיוג על מגבלותיו וסגולותיו: "קושי בוויסות חושי", רגישות יתר למגע ושמיעה. אולי גם איזה קושי וסטבולרי.
יש ימים שבהם נדמה שבכל גירוי, בכל תגובה, בכל מבט, בכל מחשבה, נגע מכחול הקושי הזה, והותיר כתם מטריד,
והכתם מייד מוליד את החרדה מן הגירוי, תגובה, מבט, מחשבה הבאים.
(לדימוי יש פן מעשי: כתמי לכלכוך או מים אמתיים על חולצה שלה, יכולים להצטבר למתח שיוביל להתפרצות כשהחולצה החדשה והנקייה שאני מלבישה לה במקום הרטובה, לא עוברת מהר מספיק את הראש, מתעכבת קצת בדרכה להילבש על גופה.)

ובימים אחרים כאילו כלום. שלווה וחיוניות ושמחה.

דברים שלמדתי על עצמי השנה:
שבדרך כלל אני לא מאמינה למחמאות או כשאומרים לי שאוהבים אותי.
שאני חושבת שאני טובה מכולם (או שאני אמורה להיות כזאת) ונבהלת כשמתברר שאני לא (או שאני לא בדרך הנכונה לשם).
שרוב הזמן אני מרגישה שאני לא בסדר, או מעודדת את עצמי שאני כן בסדר (בגלל הנחת הבסיס שאני לא), שאני כל הזמן מתווכחת בראש עם דמויות (או אנשי באופן כקהילה) ומסבירה ומצתדקת למה התנהגתי כמו שהתנהגתי.
שכל הזמן אני חושבת שמבקרים אותי.
אנסה להגדיל את הרשימה בהמשך. יש עוד.

אזהרה: קרוב לוודאי שכשתגיבו פה אתווכח אתכם, או אמהר לטעון שכבר חשבתי בעצמי על מה שאמרתם, כדי לא להודות שחידשתם לי ולא חשבתי על זה. זה הדפוס שלי. בכל זאת אני לומדת דברים, ובדיעבד מצליחה לראות מה קרה בדיאלוג.
אם אנהג כך, אשמח אם תמשיכו להגיב (אני מקווה שבכלל תתחילו...).
אם כי יכול להיות שהדפוס הזה לא יבוא לידי ביטוי, ומרוב שאני חושבת על מה תחשבו עליי אשתדל להעמיד פנים שמאוד חידשתם לי. (:

אם לא היה ברור, אני מאמינה שיש קשר עז בין מי שאני למי שהיא הבת שלי. שזה מסבך את הפלונטר. גם אם קשיי הויסות החושיים מקורם פיזי /אורגני (איך אומרים?). אני מנסה להתיר פה ולו משהו מהסבך.

עכשיו ליל שבת ואני כותבת.
משהו נוסף שהבנתי על עצמי השנה: שאני כנראה כבר לא דתיה.
אבל תכף שעון השבת יכבה את האור. אלך לישון.

@} קוראת

בת כמה הבת שלך?
מה שכתבת עד כה מוכר לי מאוד וזה אכן מצב מורכב.
חיזקי ואמצי
אני קוראת.

איך עושים אייקון חיבוק ?
בכל מקרה.. חיבוק..

תודה לכם.
הבת שלי בת חמש. ופתאום קשה לי עם זה שאני כותבת עליה. מכניסה אנשים לאינטימיות היקרה שביני לבינה. לוחשת לה בשנתה: אבל אולי זה יעזור לנו, לי ולך. טוב?

מעניין אותי לשמוע מנסיונם של מי שמכירים, וגם סתם מחשבות. אל תהססו לשתף. אני אנסה להמשיך (אט אט - מחוסר זמן וחוסר גיבוש).

אחרי יום די קשה הערב בן זוגי ואני סיכמנו: צריך לזכור לא לכעוס. זה כמו לכעוס על מישהו כי הוא קיבל תגובה אלרגית שלא נעים לנו לראות. התגובה האלרגית שלה היא צרחות עלינו.
(אבל האומנם הצרחות עלינו? או פשוט צרחות? הרי אני זוכרת היטב שכבר בפעם הראשונה-ראשונה שהיא בכתה ממש, אחרי כמה ימי שקט וקיטורים רכים של תינוקת קטנה, פירשתי את זעקותיה כהאשמה: מה הבאת אותי לעולם הזה? רע לי. תפתרי לי. נוווו. תפתרי.)

ומתי יש זמן לכתוב? אני כותבת כאן בראש כל היום,
ובערב, כשהילדים הולכים לישון, זה הזמן היחיד שלי לעבוד ואני לא נכנסת לפה.
אולי אני מאבדת כאן את הקהל הקטן והנחמד שהיה לי, אבל אני מקווה שתבואו לבדוק מדי פעם מה איתי, כי אנסה למצוא זמן לכתוב כאן כשיהיו לי כמה רגעים.

חזרנו עכשיו ממסיבת חנוכה עם בני המשפחה. כולם אנשים וילדים שבתי מכירה ופוגשת בערך אחת לחודש - דודים ובני דודים. היא הייתה די צמודה אליי ומתוחה. התקשתה ללכת בין האנשים להגיע למקום מבוקשה והייתה צריכה ליווי לכל מקום. אנחנו בתקופה של "גל" כזה, שהקושי שוב בולט.
אנשים אחרים לא רואים את זה. תמיד אחשב למגוננת.
אתמול הייתי לבד בהדלקת נרות אצל משפחה אחרת, מצד אחר של המשפחה (הילדים שלי נשארו לישון בבית). יותר אנשים, הרבה פחות מוכרים. ילדי הבית ההוא התרוצצו בשמחה. ולא בפעם הראשונה קלטתי במלוא העוצמה כמה ברור שיש קושי. כי ביומיום הרבה פעמים נדמה שאין, או שמתחילים להיגרר למחשבה שזה סתם פינוק, שצריך לדחוף אותה להתגבר, שזה הרגלים ישנים, שצריך יותר להאמין בה יותר לשחרר, שאולי אנחנו מגוננים, לא מספיק מאתגרים, שאולי ושאולי - בקיצור, שיש כאן דבר חינוכי-התנהגותי. ולא. יש לה קושי אמתי. גם אם הוא לא נראה באופן גלוי כמו, חלילה, להבדיל, אצל ילד נכה.

עוד בדל מחשבה (וסליחה על אי הסדר, אני כותבת אסוציאטיבי, כדי לשמר ולא לשכוח): תמיד מנקר הספק אם חסר לה משהו. ברזל, ויטמין. לא יודעת. אם מישהו יודע משהו בעניין אשמח לשמוע. אבל קשה לי סתם לתת תוספות או לקחת לבדיקה שבמיוחד עבור מישהי כמוה תהיה קשה.

נזכרת בשני דברים שתמיד צובטים לי את הלב. שניים מעשרות:

• איך שהייתה בערך בת שלוש אם ילד היה עובר לידה ובטעות נוגע בה כתף אל כתף למשל, הייתה בוכה ואומרת שהוא דחף אותה. היום היא כבר יודעת, מבינה, לא תאמר דבר כזה. אבל אני בטוחה ורואה שזה נרשם אצלה בגוף. משהו במתח עולה. (לא תמיד, תלוי באיזו תקופה. עכשיו אנחנו כאמור בתקופה שזה בולט יותר. כבר כמה ימים.)
• איך שבקיץ האחרון היינו בביקור בחוף הים והיה דווקא טוב (לא רצתה להתקרב למים אבל נהנתה בחול), ומאוד התלהבה מכך שנראה את השקיעה. "אני אשב כאן ואסתכל עד שהשמש תיכנס למים ותעלם!" הודיעה בהתרגשות והתישבה בהתכוננות. ואז צל דאגה עבר בעיניה. "אמא, כשזה מגיע למים זה לא עושה רעש?"

העולם הוא מקום מסוכן.
"ההנאה היא דבר חמקמק עבור הילד בעל הקושי בוויסות חושי" (ציטוט שמדבר מאוד אל לבי מתוך "הילד הבלתי מתואם נהנה")


השבוע היא תהיה בת חמש. בכל מיני הקשרים התפתחותיים הגיל הזה מקבל משמעות. אתמול פחדתי שההגעה לגיל הזה עבורנו מסמנת בעיקר שלא טיפלנו בזמן, שמכאן והלאה יהיה קשה לשנות, שמאוחר מדי, שטעינו בדרך. אתמול בצהרים היא רצתה לחזור כבר מהגינה, אחיה עדיין נהנה, היינו שם זמן קצר אז ניסיתי למשוך עוד קצת, עם קשר או בלי הגעתי לסצנה של צרחות איומות שלה, ממש היסטריה (על משהו אחר, כביכול, או לא כביכול, אני כבר לא מבינה כלום). מה למדתי בחמש השנים האלה. האם אני יודעת איך לטפל בה. מה עשיתי מאז שגילתי בגיל שנתיים שזה מה ש"יש" לה (הסימנים היו מאז שנולדה, אבל לא הבנו).
ואולי יש דברים אחרים בכלל שאני לא מבינה. אולי בעוד כמה שנים אבין משהו אחר עליה. או לא אדע לעולם.
ואולי בכל זאת התנהגותי-חינוכי, ואני פשוט מפשלת מאוד כהורה.
ואולי ככה היא, וכל ילד עושה סצנות, ויש תקופות טובות ורעות. אבל כאמור, יש רגעים וימים שזה כל כך ברור שזה שם, זה שם.
מה עושים.
לעשות הכול כדי לעזור לה? ואולי זה מקור הצרות, הרצון "לתקן אותה". אבל אני רוצה שיהיה לה טוב. קל יותר. לה, ולאחיה ולאבא שלה. ולי.

הכל כל כך מוכר.
החרדה מפני החרדה שרק מעצימה אותה ויוצרת אותה, והתחושה שהכל תלוי בי ובכוחות שלי ובדרך ההתמודדות שלי.
ובעיקר התחושה ש- אנשים אחרים לא רואים את זה. תמיד אחשב למגוננת.
מעבר להתמודדות עם קשיי הוויסות החושי, נוספת לזה גם הביקורת סמויה מהצד וחוסר התמיכה.
אני שולחת חיבוק
קוראת אותך.

עלית על נקודה כאובה. ואולי לכן אני מחפשת תמיכה והבנה כאן.
ולמה דווקא כאן ולא בפורומים שקשורים לנושא?
מחר אני מקווה למצוא רגע לכתוב על הקשר ל באופן טבעי.
לכתוב על הקושי לא למרכז ילדה כזו. על ההתלבטויות בנוגע ל חינוך ביתי. על כמה שזה לפעמים מאוד טבעי ולפעמים ממש לא.
תודה רבה בינתיים.
אשמח כאמור גם לפירוט מצד קוראים בעלי ניסיון. מה המצב אצלכם, מה עזר, מה לא עזר.

מזדהה לחלוטין. גם אני אמא לילדה כזו. אולי אכתוב יותר בהמשך.

כל כך מזדהה עם התיאור...
לי יש ילד כזה. מאד מזדהה עם התיאור שלך של ההיצמדות הזו במקומות הומים והביקורת שישר מסתננת מהסביבה-"מגוננת" צקצקצק, ביקורת שלפעמים מחלחלת פנימה, ןמבלבלת.
כתבי כתבי על ההתלבטויות בנוגע לחינוך ביתי.
אנחנו בבית ואני די בטוחה שלו הוא היה במסגרת, המצב שלו היה הרבה יותר גרוע
אבל יש רגעים שאני חושבת בדיוק הפוך...
אני אחרי יום שהיו בו כל כך הרבה התקפי צרחות ומכות שלו (היינו בחוץ, והמון ילדים בחופש בחוץ, והכל היה צפוף- וזה מה שמיד קורה לו) שהרגשתי שכל ההתקדמות שאני רואה אצלו- ירדה לטימיון
ברור שזה לא כך, אבל הגלים הללו - לפעמים קשים מנשוא

אצלנו זה קצת אחרת, אבל היו ויש תקופות או ימים לא פשוטים.
קצת קשה לי להפריד הכל מזה שבערך מגיל שנה וחצי, היא מקבלת, כמעט רצוף, פרחי באך . זה בשביל ש אני אוכל לתפקד. ומניסיוני בתקופות שהפסקנו ליותר משבוע-שבועיים, גם הסביבה. גם היא כמובן מרוצה יותר, אבל מבחינתי זה קודם כל בשביל השפיות שלי.
הרגישות החושית אצל בתי היא גבולית, כמעט לא קיימת, אבל היו דברים אחרים, אולי גם הם סוג של רגישות חושית שלא ידעתי לקרוא, ואולי רגישות אחרת. לא יכולתי לחיות כל הזמן כל הזמן כל הזמן בתוך המתח הזה ועוד. ככה המתח והרגישות קיימים, לא נעלמים, אבל במינונים שאפשר לתפקד.
אל תאשימי את עצמך, אבל כן מציעה לחפש איך ואיפה לטפל, כי אפשר וחבל שככה. השינויים שעושים הם תמיד איטיים, הדרגתיים, אם הם עמוקים אבל אפשריים. ותמיד יהיה משהו, ותמיד כדאי לשים לב, אבל עוזר כשיודעים שזה קיים (מאובחן) ועוד יותר עוזר אם יש כלים לטפל בחלק מהמצבים.

יש כאן בבאופן דף על רגישות חושית, שווה לקרוא אותו ולשמוע גם מה יש לפותחת הדף להגיד בדיעבד, זה דף מלפני כ 4 שנים לדעתי.

תודה רבה רבה למגיבים.
בטרם אמשיך: עשינו אבחון כבר בגיל שנתיים, והיינו בריפוי בעיסוק + ייעוץ פסיכולוגית ילדים עבורינו, ההורים. ואז לאט לאט דעך הריפוי בעיסוק (הרגשנו שמיצה. בעיקר נתנו לנו רעיונות איך לבנות דיאטה סנסורית. המון מאמץ שמשתלם נקודתית, מקל פעם על סימפטום איקס - לבישת בגד חדש למשל - ופעם על סימפטום ווי. אבל לא פותר את הבעיה עצמה.).
שוקלת עוד ריפוי בעיסוק, אצל מישהי מומחית יותר.
קוראת על זה לא מעט.
לא חשבתי על פרחי בך. אולי אני סקפטית מדי.

אשתדל מחר לכתוב על חינוך ביתי כי זה מאוד מעסיק אותי. אולי גם על עוד דברים. ואשמח מאוד אם תיכנסו לקרוא ולהגיב.
אני כל היום עם הילדים ורק בלילה יכולה לעבוד (יש לי עבודה במחשב, מהבית) אז לא מוצאת זמן.

פרחי באך עובדים כמו קסם. הבעיה איתם שצריך לקחת כל הזמן, או לפחות לאורך זמן. אולי עדיף לנסות הומיאופתיה שזה יותר יקר אבל עובד יותר לעומק. אני לא ניסיתי, מסיבות שונות.

אוי, ואני חשבתי שפרחי באך והומיאופטיה זה אותו דבר. טוב, אלך לחקור את הנושא.

בנוגע להתלבטות על חינוך ביתי:

1. אחד המוקדים של ההתלבטות הוא המאפיין ההימנעותי של בתי.

למרבה השמחה, היותה ילדה נבונה וסקרנית גורם לה להתאמץ ולהתנסות בהרבה מאוד דברים על אף הקשיים, ובכל זאת - רבה ההימנעות, רבות החרדות, רבה הנוקשות, רבים המקרים שבהם היא מתקבעת ומסרבת ללכת למקום מסוים מסיבה שקשורה לרתיעות שלה ולא לסכנה "אמתית". תמיד באופן טבעי מדברים על כמה שצריך ללכת עם הקצב של הילד, לא ללחוץ, לסמוך עליו וכו'. אבל אצל בתי לא פעם אם לא אלחץ מעט או אקבע עובדות, היא תימנע לתקופות ארוכות מחוויות בסיסיות, ולא תחווה (כך אני חוששת לפחות) את תחושת ההתגברות וההתקדמות. זה יכול להיות גינה שהיא אוהבת לבקר בה אבל לא תרצה שנלך אליה כי פעם כשהלכנו באותו רחוב עבר מערבל בטון רועש, זה יכול להיות שהיא תתעקש שאעשה עיקוף גדול רק כדי לא לעבור במקום שבו היא ראתה פעם טביעות של רגלי כלב, זה יכול להיות שהיא תרצה להפסיק ללכת לבריכה (דווקא אחרי שהתגברה על חרדתה ממים ונהנתה שם) כי קירו את הבריכה בבד שמרתיע אותה. ברור לי שאצל כל ילד יש דברים כאלה, אבל איתה זה אינטנסיבי. אני כל הזמן בדילמות כמה לדחוף, כמה להניח לה, כמה לחפש פתרונות יצירתיים וכן הלאה. עניין יומיומי, מבוקר (גרביים חדשים) עד ערב (התכסות בשמיכה חורפית יותר). לא פעם כשהיה לי ביטחון או כשבאמת לא הייתה ברירה, היא התמודדה באופו מפתיע ורק הרוויחה מזה. ולעומת זה כמובן היו פעמים שהתעקשתי או שלא הייתה ברירה - והיא הגיבה קשה מאוד.
למיטב הבנתי כדי שחינוך ביתי יהיה מוצלח יש צורך שהילד יחשף בו לדברים רבים, לסיטואציות רבות, לאנשים, למקומות. לא בטירוף, כמובן, אבל אני לא חושבת שטוב להיות כל הזמן בבית עם ההורים בלבד - כמו שבתי נוטה לעשות אם רק מתאפשר לה. גם לי לא טוב להיות כל הזמן עם הילדים בבית, גם אני צריכה גיוון (ואשמח לעשות אותו יחד איתם). אבל לא קל להניע את בתי לעשות דברים מסוימים. ויש לי תחושה שבמסגרת "מחייבת" - עם זה שאני מתקוממת נגד החיוב הזה - היא תחווה דברים שאני לא אוכל להכריח אותה בבית לחוות, ובדיעבד, תהנה מהם, בעצם - מחלקם, בטח בחלק היא תסבול. ובכל זאת, זו התלבטות אמתית ואני מקווה שהיא מובנת.
הנה, הבריכה שסיפרתי עליה קודם לכן - היא במסגרת גן הילדים שהיא נמצאת בו. הם הולכים לבריכה עם ההורה והגננת. ובגלל הלחץ החברתי או כדי למצוא חן בעיני הגננת או אני לא יודעת למה - היא מוכנה לעשות שם ונראית גם נהנית לעשות שם, הרבה דברים שלא היה באא בחשבון שתעשה איתי באופן פרטי כשאני לקחתי אותה לבריכה. ואני חושבת שהיא יוצאת נשכרת מזה, כי היא מגלה שזה לא כל כך נורא, למשל, אם משפריצים עליך, כמו שהיא חשבה בקיץ האחרון איתי בבריכה. ושזה יכול אפילו להיות קצת מצחיק וכיף להשפריץ. (כן, תמיד אני תוהה אם זה פשוט הגיל והדברים היו מתפתחים ככה בכל מקרה. אין לדעת. ובכל מקרה עכשיו אני מתלבטת עד כמה להתעקש איתה, כשהיא חוששת מהקירוי של הבריכה).
האם יש בבאופן דף שעוסק בלחץ חברתי? לא מצאתי, וזה נראה לי חשוב. אני בטוחה שבחיי שבט טבעיים יש והיה לחץ חברתי, וזהו חלק מהמנגנון שכל אדם נולד אליו. ואני יכולה לחשוב איך דווקא במקרה של בתי הוא יכול להועיל לה. אבל כמובן גם לעשות שמות.
ובכל מקרה מדויק יותר לומר שאני חוששת מהפן הזה בחינוך ביתי - מכך שלא אצליח לחשוף אותה לדברים רבים, מכך שהיא תתקבע על דל"ת אמותיה, מכך שהיא תעז פחות ותתנסה פחות ותצבור פחות חוויות חיוביות בנוגע לתעוזה שלה.

1. מוקד התלבטות נוסף הוא עניין המרכוז.

לאור כל הדברים שתיארתי, וכפי שחלק מכן מכירות - ילד רגיש שואב המון תשומת לב. לעתים קרובות לא רוצה להיות לבד בחדר. אני לא יודעת אם זה קשור בעקיפין, אבל כיוון שתמיד נרתעה מילדים קטנים (מגע בלתי צפוי, רעש וכו') ונמשכה לגדולים (אולי גם כי בכורה וגדלה איתנו בבית עד גיל ארבע), גם נורא רוצה שאני אשחק איתה. ואני מתלבטת בכך מאוד אבל בינתיים עושה זאת כי חוששת שאין לה חברה ראויה (הילדים בגן - כולם קטנים ממנה. ואגב, כן, אחרי כמה שבועות היא הסתגלה להתנהלות שם, פיזית). קשה מאוד לשלב אותה עבודות הבית כי רבות מהן מרתיעות אותה (רטיבות, לכלוך, בדים, רעש וכו'). אפשר קצת, תוך המון תשומת לב והתכווננות (להפסיק את שטיפת הכלים בשנייה שרטוב לה מדי, לפני שהיא תתפרק). לא קל לקחת אותה למקומות חדשים. קשה לנהל חיים של מבוגר ולשלב אותה בהם - כלומר, קשה יותר ממה שאני מתארת לי שקשה לעשות זאת עם ילד שלא סובל מרגישות יתר למגע ושמיעה (ויש לי עכשיו ילד קטן שאני יכולה להשוות אליו, כי לא קשה לו. ואני מנסה לא להשוות...)

אלו חלק מהתלבטויותיי. נראה מיותר כמעט לתאר את החסרונות שאני רואה בשילוב שלה בגן חובה ובית ספר. אם כי אשמח אם תאירו את עיני גם בכיוון זה. כרגע, על אף החסרונות, אני יותר חוששת מחסרונות הבית. אולי לא יותר, אלא במידה שווה - מתלבטת ומתנדנדת.

אשמח לשמוע ממחשבותיכם ונסיונכם. אם מדברים על מקרה ספציפי אשמח אם תפרטו בן כמה הילד.

פרחי באך - להתייעץ עם מישהו? או שאת יכולה פשוט לומר לי איזו תמצית מתאימה? ואיך נותנים לילדה? ומה מסבירים לה? מדי פעם אני מדברת איתה על מה שיש לה, אבל כנראה לא עושה את זה טוב כי היא לעתים קרובות עוצרת בעדי.

מאיזה איזור אתם?
יש מטפלת מדהימה במודיעין. אולי גם מגיעה למרכז...נורית שני.

אזור ירושלים.

היתה לי אחת כזו. הילדה נשארה (טפו חמסה), הקשיים נעלמו או שהתחלפו בקשיים אחרים.
עד גיל שלוש וחצי היא גרה על הידיים שלי. צרחה ונרתעה מתינוקות זוחלים ופעוטות. לא היתה לה רגישות תחושתית אבל הרבה רגישות שמיעתית וקושי שפתי.

היא נכנסה לגן חנ"מ שהיה בדיוק מה שהיא היתה זקוקה לו. קבוצה קטנטנה של ילדים, הרבה מבוגרים, הרבה מרחב ושקט יחסי. בגיל חמש וחצי היתה בגן חובה רגיל אבל קטן ופרחה שם, והיא מאוד אוהבת את בית הספר. (גילוי נאות - אנחנו בחו"ל, הכיתות קטנות ורמת הרעש רחוקה מהנורמה בארץ).

איזה אומץ לכתוב כך על עצמך. ועל בתך. אני מזדהה עם הרבה מאוד מהמילים שלך. (אייקון של פרח)

איך מזמינים לכאן אנשים שיגיבו על התלבטויותיי בנוגע לחינוך ביתי?

הי.
אמנם הבן שלי ללא רגישות חושית (עד כמה שאני יודעת לפחות), אבל יש לו את הבעיות שלו.
ואני מאוד מזדהה עם מה שכתבת על זה שמסתכלים עלינו כאילו אנחנו מגוננים יתר על המידה.
הוא נכנס לגן כבר כשהיה בן 10 חודשים, והוא ילד מקסים בגן. שקט ורגוע, רק מדי פעם צריך להיות קצת עם עצמו כדי להרגע.
השנה הוא חגג 5, ונכנס לגן חובה.
הכניסה היתה מאוד קשה, אחרי חופש גדול, שבו הוא גילה כמה כיף וקל להיות עם אמא בבית. הוא היה איתי (ועם אחיו הקטן) עד אחרי החגים,
ואז הגננת התקשרה לשאול איפה הוא - היה אמור להגיע ולא הגיע.
הופעל עלינו לחץ והחלטנו כן להכניס אותו לגן, למרות כל הקשיים. עכשיו הוא אמנם על הכוונת, והפסיכולוגית של הגן מעורבת, ופסיכולוגית ילדים מעורבת, אבל זה עדיין גן של 35 ילדים.
יש משהו במה שאמרו לנו - שאם לא נכניס אותו, החרדה מפני הגן תגדל והמדרגה שהוא יצטרך לעבור, תהיה הרבה יותר גבוהה מאשר המדרגה שהוא צריך לעבור עכשיו. (מיותר לציין שאחרי חופשת חנוכה חלה רגרסיה בתהליך ההשתלבות שלו?).
לא יודעת. הוא ילד מקסים (עם הבעיות שלו, ועם התקפי הזעם שלו, שנובעים בעיקר אחרי יום שלם שבו הוא מפנים ולא פורק בגן). יותר קל היה להשאיר אותו בבית. אם זה היה יותר נכון? אני לא בטוחה.
בקיצור, מבינה מאוד את ההתלבטות שלך. היינו מאוד בקטע של להשאיר אותו השנה בבית, עד שקצת יגדל ויתבגר ויוכל להתגבר, אבל אני חושבת שפעלנו נכון ששלחנו אותו להתמודד עכשיו. (עם כל התמיכה שבעולם). ותמיד אני יודעת, שאני עושה את המקסימום עבורו, ובכל רגע נתון אני יכולה להוציא אותו.
סליחה על הפוסט הארוך. מקווה שלא משתלטת לך יותר מדי על הדף.

תודה רבה על הדברים שלך (ממש לא השתלטת, אשמח לתגובות ארוכות ומפורטות). במיוחד נתת לי נקודה למחשבה באבחנה שלך בין מה שקל לעשות להין מה שנכון. עוד לא בטוחה איזה מהלך אצלנו הוא הקל, אבל חשוב לשים לב לזה שזה לא בהכרח השיקול. ואחשוב עוד גם על יתר דברייך.

שלום לך,

לפני שש שנים וקצת כשהיו לי רק שני ילדים הוצאתי אותם מהגן/מעון הביתה. אז הייתי קלינאית תקשורת,התעסקתי המון עם לאבחן ילדים ולהשוות אותם לאחרים. אחד הילדים שלי הראה רגישות תחושתית גבוהה. אני מרגישה שההוצאה שלו מהמסגרות עשתה לו ובעיקר לי הרבה חסד. כיוון שחלק גדלו מהרעיון של להכניס ילדים או אנשים למסגרת כרוך בהשוואה ובהגדרה מה נכון ומה לא נכון, או קצת פחות בעדינות מה הנורמה, הנורמלי ומה לא. ככה שרוב הזמן אנחנו עסוקים בלראות מה לא בסדר אצל הילדים שלנו, מה חסר להם, איך הם לא כמו אחרים במקום לראות כמה הם יפים ומיוחדים ולאפשר הם לפרוח ולגדול להיות מה שהם נבראו להיות.

אז עולים קולות כמו איך הם ישתלבו בעולם והעולם הוא כזה וכזה וצריך להכין אותם ולסגל אותם לחיות בו וכו'. אבל אף אחד לא חושב למשל שתינוק שרק נולד צריך לדעת להסתדר לבד באמצע רחוב ראשי סואן בלב העיר הגדולה נכון ? ברור לנו שצריך לאפשר לו לגדול ולאט לאט להסתגל וללמוד דברים. ואם יש ילדים שצריכים יותר זמן ? יותר מרחב ? למסגרת אין זמן לאפשר להם את זה, היא צריכה ילדים מנורמלים שמתאימים בדיוק למסגרת (שלצערי ולהבנתי רק הולכת ומצטמצמת כל הזמן ).

אפשר הרי גם להתסכל על הרגישות הגבוהה הזו כמתנת אל - רגישות שנחנו בה לא מעט משוררים / סופרים ומטפלים מוכשרים. האם אנחנו חייבים לזהות אותה כמשהו שלילי ? בעייתי ? לא. אבל למול המסגרות זה כבר הרבה יותר קשה ומורכב.

ובכל מקרה מדויק יותר לומר שאני חוששת מהפן הזה בחינוך ביתי - מכך שלא אצליח לחשוף אותה לדברים רבים, מכך שהיא תתקבע על דל"ת אמותיה, מכך שהיא תעז פחות ותתנסה פחות ותצבור פחות חוויות חיוביות בנוגע לתעוזה שלה.
אין שום כלל לגבי חינוך ביתי ומה ואיך אמורים לעשות בו. בהבנה שלי את המושג מדובר בחירות שאת לוקחת, עבורך בעיקר, לאפשר לך ולילדייך לגדול בקצב ובדרך שהכי נכונה ומתאימה לכם כיחידים וכמשפחה. אני לא מאמינה בלמידה מתוך התנגחות ראש בראש אלא להיפך. אולי דווקא תקופה ארוכה וממושכת של השתבללות והתנסויות קטנות ועדינות היא זו שתאפשר לה לבנות חוויות חיוביות מצטברות ? (קצת כמו הדיאטה הסנסורית שהמרפאות בעיסוק עושות) מה שבטוח זה שהיציאה מהמערכת הכל-כך מקטלגת הזו תוכל להביא לכם הרבה הרבה שקט ושלווה (אחרי שלאט לאט תצליחו להוציא את המערכת הזו מתוככם כיוון שכולנו גדלנו במסגרות וההשלכות שלמערכת הנרמול הזו אחוזות עמוק עמוק בתוכנו) וגם את המתנה של לראות את מה שיש ולא את מה שאין..

תודה, רסיסים. באמת הדגשת היבט שמדבר אל לבי מאוד, וניסחת לי אותו.
אבל מתוך דבריך גם הבנתי שלא חידדתי די הצורך את הקושי שממנו אני חוששת.
לבתי יש נטייה ממש להינעל עם החרדות שלה. למשל אתמול מאוד חששה ללכת אתי למשתלה עד כדי בכי. נראה לי שהחשש שהוא מכך שפעם הלכנו והיה סגור, וקשה לה שמשהו לא צפוי קורה, היא נורא מחפשת ביטחון (זו השערה שלי, אולי היה משהו אחר שהפריע, לא הצלחתי להבין ממנה). בכלל, קשה לשכנע אותה ללכת למקומות חדשים. אני לא יודעת איך החיים היו נראים אילו תמיד הייתי מניחה לה ואף פעם לא לוחצת - אולי באמת היא הייתה נפתחת בעצמה - אבל זה בלתי אפשרי, זה אומר שפשוט לא נצא מהבית אף פעם, כי היא כמעט תמיד מעדיפה להיות בבית, ובעיקר קשים לה מעברים - לצאת מהבית ולחזור לבית, אז בלי נחישות שלי היא תמיד תתנגד (מיותר לציין שאני מנסה תמיד ליצור מעברים רכים בשבילה, לקחת איתה משהו שעוזר לה, פעם גם הייתה לנו התעמלות מיוחדת לפני היציאה לדרך כדי לווסת את החושים, ועוד). עד כאן, בלי לנסות את שיטת ההשתבללות עד שהיא בעצמה תצא ממנה, אבל עם התחשבות וניסיון לא להעמיס עליה פעילויות ויציאות, וכן להיות הרבה בבית, אני יכולה לומר שמה שעוזר זה לעודד/ללחוץ/להחליט/לשכנע שהולכים לעשות איקס, ואז לדאוג שאיקס יהיה חוויה טובה ככל האפשר, ומאז כבר לא מפחדים (בדרך כלל) ללכת לאיקס (או לפחות אחרי כמה פעמים כאלה).
הגן הוא בגדר "איקס" שכבר נפתר: היא לא כל יום רוצה ללכת לשם, אבל היא כבר מכירה את מה שיש שם, ובמסגרת הזאת נחשפת להרבה דברים. חלק מהם קלים וטובים לה באופן מפתיע (למשל חוג ג'ודו) וחלק מקשים ובאמת מציבים אותה כחריגה במידת מה. אני בעיקר שולחת אותה בשביל חברים (שהתקשנו מאוד מאוד למצוא כשהייתה כמעט בת ארבע מחוץ לגן, אבל אם נחליט על חינוך ביתי נסדר את עולמנו כך שיהיו חברים), אבל מוצאת שהיא נאלצת/נדחפת להתמודד עם כל מיני אתגרים ויכולה להם - אתגרים שאילו אני הייתי מציבה לה בבית (אפילו לצאת החוצה על אף הרעשים והדברים הלא צפויים ששם, ללכת לחברים) היה לי הרבה יותר קשה ליישם, ואילו בגן זה פשוט חלק מהשגרה (בעצם, אולי אני צריכה חינוך ביתי עם שגרה ברורה שבה משולבות ההתנסויות באופן קבוע?) והיא עומדת בזה יפה ועוד מתנסה ונהנית מכל מיני דברים.
למשל התמודדות עם החרדה מהרעש שך פיצוץ של בלון - בבית היא אוסרת עלינו להכניס בלונים, צווחת בפחד כשהקטן נוגע בהם, ובגן אין ברירה, יש בלונים ביום הולדת, אחרי זמן מה וכמה פיצוצים מתרגלים, החרדה עוד קיימת אבל פחותה כי ברור לה שאי אפשר להוריד אותם, והילדה רואה שהיא שורדת ומשהו בה מתחזק, נדמה לי (הוספתי נדמה לי כי פתאום לא בטוחה). מצד שני אולי זה מעצים את החוויה שלה כחריגה: איך ילדים נהנים מבלונים ואני לא? (היא כבר שאלה אותי על הבריכה, איך לילדים אחרים לא אכפת שכיסו את הבריכה בבד לקראת החורף. אותה הבד שיתק.)

טוב, עכשיו עוררתי בעצמי כמה מחשבות (:

אתמול היה יום שהבהיר לי כמה כרגע שינויים ומעברים הם העניין. לפחות בתקופה הזאת. כל פעם כשכבר נגמר המעבר והייתה בתוך סיטואציה - היה לה טוב מאוד וזה התבטא בדברים מקסימים

מכאן זה נראה שמצד אחד את יודעת שהגן לה אישית עושה הרבה טוב אבל מצד שני יש לך אמונה שחינוך ביתי הוא טוב יותר לילדים.
מעניין איך הדילמה הזו בתוכך משפיעה על הילדה. לדעתי האישית כל דרך צריכה להיבחן על פי טובת הילד ויש ילדים שמסגרת עושה להם טוב ואורח חיים של חינוך ביתי קצת פחות.. אגב לקיים חינוך ביתי עם שגרה ברורה כפי שהגדרת זאת נראית לי אחת המשימות היותר קשות חינוך ביתי מעצם היותו משולב עם ענייני הבית ותלוי גם בענייניהם של אחרים (מפגשים) יש בו תמיד אלמנט של חוסר שגרה..

קוראת אותך.

למה בעצם את חושבת על חינוך ביתי ? אני בשונה מפלונית (אני חושבת אולי לא הבנתי נכון) לא חושבת שהבחירה בחינו ביתי קשורה בהכרח בטובת הילד. כיוון שטובת הילד היא משהו קצת ערטיאלי ולא תמיד אנחנו באמת יודעים לקלוע וזה גם מאד מאד מאד קשה להתנהל כל הזמן על פי טובת הילד מעבר לזה שיש דברים שטובים לו עכשיו ורעים בהמשך ולהיפך. לי נראה שהבחירה הזו היא יותר משהו שההורים מקבלים על עצמם או בוחרים בשביל עצמם .

ילד עם רגישות תחושתית יכול להסתדר וללמוד להסתדר בכל מקום ויכולים להיות לו קשיים בדרך כזו או בדרך אחרת ולכן נראה לי שכדאי למקד קצת את המחשבות וההתלבטויות

תודה לקוראות ולכותבות.
כמו שפלונית ניחשה: אני באמת פשוט מאמינה בחינוך ביתי. האמנתי בזה הרבה לפני שהיו לי ילדים. אבל בן זוגי לא. וכשהילדה הייתה כל כך צמודה אליי וממש לא רצתה גן בגיל שנתיים (שלחנו קצת והפסקנו - שלחנו כי היה קשה למצוא חברה וגם רציתי לעבוד), חשבתי שאני בעצם גרמתי לזה בתת מודע.

כיום, בגיל חמש, אני לא מרגישה שנפלא לה בגן, שהיא פורחת. אבל היא נמצאת שם יחסית מעט (גג ארבע שעות), ונהנית מחלק מהדברים: מהשירים שלומדים, מחלק מהפעילויות, ובעיקר מחברות עם ילדה אחת ומקצת אינטרקציות עם עוד כמה ילדים - חברות ואינטרקציות שמאוד קשה לארגן לה מחוץ לגן, כשכל הילדים בסביבה "משתחררים" הביתה רק בארבע בצהרים. אני לא אוהבת את זה שזו המציאות העיקרית שלה מחוץ לבית, שאלה "החיים" שהיא נפגשת איתם: חיים שבהם אין כמעט מקום ליזמה משלך אלא רק לצייתנות, חיים שבהם הילד הוא הלומד וכמעט אף פעם לא המלמד, חיים שבהם מעודדים אותך "להתנהג יפה" כל הזמן, חיים שבהם המבוגרים (הגננות) יכולים בכל רגע נתון לשלוח יד ולדגדג את הבטן שלך (וכך הן עושות) ועוד ועוד. אני גם לא מרוצה מזה שבגלל שהבוקר בגן סוחט אותה, אני משתדלת אחר הצהרים לא לחשוף אותה ליותר מדי דברים נוספים. ואז באמת המציאות של הגן היא היא "העולם שבחוץ". או כך לפחות אני חוששת.

במרוצת השנים בן זוגי התקרב לגישה של חינוך ביתי וכו'. כך שעכשיו זה יותר על הפרק מתמיד. ובשבועות הקרובים נתבקש על ידי הרשויות לרשום אותה לגן חובה. אנחנו מתלבטים מאוד. חשבנו גם על סאדברי (בית הספר הדמוקרטי, שמתחיל מגיל גן). אבל גם בו יש יתרונות וחסרונות בשבילה. ואולי היתרונות הם בעיקר "עבורי" - שזוהי גישה שאני מאמינה בה, אבל פחות "עבור הילדה" - לא בטוחה אם לה יהיה טוב, העובדה שאין כיתות, שאין שגרה ממש ברורה, וכו'. מצד שני - בתוך הבית, במקום הבטוח, היא מסתדרת בלי שגרה יופי, זורמת עם מה שעולה בדעתה, וכל הזמן ממציאה דברעם חדשים ומנהלת את סדר יומה בעצמה.

גם אני בדעה של רסיסים (לפחות חלק ממני בדעה הזאת (: ) שיש חשיבות לתפישת ההורים, כשלעצמה. לי יהיה קשה מאוד להתמודד עם זה שבתי תצטרך לעשות שיעורי בית ולהתכונן למבחנים. לא אוכל לעודד אותה אותה לעשות זאת, אם היא תרצה להתחמק מזה, למשל. וזו רק דוגמה קטנה אחת וודאי לא המשמעותית ביותר. אני מנסה לומר שגם אני קשורה ישירות למערכת שאני מכניסה אליה את בתי. גם אני נכנסת אליה במידת מה. זה קצת כמו שאדם לא ישלח ילד לבית ספר שבו הדת היא לא הדת שלו. הדת שלי היא "לא בית ספר".... (אני מקצינה כדי להמחיש).
אשמח לעוד עזרה במיקוד ההתלבטות,
וגם למחשבות ורעיונות ודוגמאות מתוך ניסיון ל"איך אפשר לעשות את זה בבית" עם ילד רגיש ונמנע מהתנסויות.

מזדהה כרגישה בעצמי ואמא לרגיש וגם כמרפאה בעיסוק..
לגבי ריפוי בעיסוק, הרגישות התחושתית היא תחום כל כך חמקמק ונוגע בעומק חווית הקיום (אני לא צריכה לספר לך...) שלא מספיק לתת בו "דיאטה סנסורית" מהקלסרים, לצערי הרבה מרפאות בעיסוק מצויינות לא מבינות את זה מספיק.
לא הבנתי באיזה איזור את, אם נגיש לך להגיע לירושלים אני מכירה פה 2 מומחיות (פרטי) שעובדת מאוד לעומק על הקשר החושי-רגשי, אם תרצי אוכל לקשר.
זה לא סותר פרחי באך, הומיאופטיה או שיטה אחרת. (לא כמו שרפואה קונבנציונאלית סותרת רפואה טבעית, במקרה הזה ריפוי בעיסוק או רפואה הוליסטית ייגשו למקום שצריך טיפול מכמה שערים).
מאחלת הרבה טוב

בוחרת באהבה, אני בירושלים ואשמח לשמוע על המומחיות שאת מכירה.

תראי, אין דרך אחת בחינוך ביתי. זה אולי סוד הקושי אבל גם סוד היופי.

לי אישית לקח המון המון זמן (ועדיין...) להבין את גודל החירות ולהעיז לממש אותה. להפסיק לחפש את "הדרך הנכונה" או "הדרך שבה צריך" לעשות את זה. יש מי שמבלה המון המון בחוץ, במפגשים ובפעילויות כאלה ואחרות ויש מי שכמעט ולא יוצא מהבית ויש כמובן הרבה בין לבין...

לפי כל מה שאת כותבת ומתארת מרגיש לי שיש לכן הזדמנות מופלאה ושמשהו בך רוצה להעיז ולקחת אותה. בפרספקטיבה קצת יותר רחבה על החיים ובכלל (אם חושבים על גלגולים שמתגלגלים וכו'...) מה יקרה אם תצאו קצת מהמסגרת ? יש כאן הזדמנות לשינוי ברמות העומק שלך ושלה ובעצם של כולכם כמשפחה.

לא. חינוך ביתי זה לא איזה מילת קסם. זה פשוט הזדמנות, בעיקר שלך, כמו שגם כתבת, להיות עוד ועוד עם ילדייך וללמוד מהם על עצמך ועל העולם. ובעצם, את לא חייבת לקבל החלטה לכל החיים. אני זוכרת שכשאנחנו יצאנו מהמסגרות זה הוגדר כנסיון למשך שנה ואחר כך נחזור ונחליט.

וברמה האישית מרגיש לי שיש כן הבדל בין לתת לילד שיש לו קשיים מסויימים להתמודד לבד בחוץ לבין להיות שם ולתווך לו ועבורו. דרך הרגישויות של הילדים שלי למדתי הרבה על הרגישויות שלי ולאט אט אני לומדת לתת גם להן מקום

אכתוב לך את שמותיהן, אם תרצי אוכל לתת לך יותר רקע ומידע עליהן בטלפון אפס חמש שתיים שלוש 851069
יעל ביניא
סיגל בירן
בהצלחה

@}
רק עכשיו ראיתי את הדף.
אם את רוצה לנסות פרחי באך/הומאופטיה, אני יכולה לתת לך שם של מישהי בירושלים.

הי נ, מרחיבה קצת את הנקודה שהתחלתי למעלה. בתי הבכורה ילדה רגישה (כמו אמא שלה ) היתה איתי בבית עד גיל 3 ולפני כ-7 חודשים נכנסה לגן.
גם אני מאוד מאמינה בדרך של חינוך ביתי אבל יחד עם זאת הרגשתי בשלב מסויים שהרבה דברים בדרך מעצימים את הקשיים שנובעים מהרגישות (זו כמובן לא הסיבה היחידה שבחרתי להכניסה לגן אבל אתמקד כרגע בנקודה הזאת).
בדיעבד אני רואה שמה שמאד מקל עליה זה שגרה וסדר יום קבוע. הפתעות זה ממש לא בשבילה
כשהיינו בבית אפילו שהיינו מוקפים בקבוצת מפגש די קבועה לא הצלחנו לקיים שגרה כזו כמו שלדעתי נחוצה לה. מספיק שבעל מקצוע מגיע הביתה לתקן משהו היא כולה בחששות, מפגש שנקבע למקום אחד ולמחרת משתנה למקום אחר מפר את האיזון, נוכחות של מישהו חדש במפגש והיא כבר משתבללת לאיזה חצי שעה וכו' וכו'.
השגרה בגן שהיא יודעת כל יום לאן תלך, את מי תפגוש, מה סדר היום ואפילו מה תאכל מעניקה לה המון המון שקט ומורידה מן הסתם את סף הרגישות.
גם לי היה קשה לוותר על חלום החינוך הביתי לטווח הארוך אבל כרגע הגן מרגיש לי כמשהו שנכון לה ומחזק אותה (וכמובן שאני צריכה לבלוע לא מעט צפרדעים בדרך..)
ועוד נקודה למחשבה - איך הרגישות שלך? במקרה שלנו אני די בטוחה שחלק מהרגישות שלה קשור לרגישות שלי וייתכן שהרבה פעמים מתוך ההבנה שלי וההזדהות שלי איתה העצמתי את הרגישות.
מאחר וילדים לומדים על החיים מתוך התבוננות על המבוגרים אולי לא יזיק שהיא תראה כמה שעות ביום איך מבוגרים אחרים מתמודדים עם החיים.. אני בטוחה שהתגובה שלי אליה כשנכנס איש זר הביתה (נניח בעל מקצוע) לא דומה לתגובה שתקבל מהגננת למרות ששתינו באות להגנתה ולעזרתה במקרה זה.

בוחרת - תודה רבה. אף - אשמח אם גם את תשאירי שם.
אלמונית, עלה לי כזה "או, זהו, בדיוק" כשקראתי. הנה מישהי יודעת על מה אני מדברת. בעל מקצוע שבא הביתה וכו'.
רגישות של ההורים - כן, שלי, של בעלי... בטח. וחרדות. אבל לא ברמות כאלה, לפחות מגיל שאנחנו זוכרים את עצמנו. ומנסים לא להנחיל, וגם להתגבר בעצמנו, ולשמש דוגמה וכו'.
אני מבינה מאוד גם מה שתיארת על הצורך בגן. זה בדיוק זה. ובכל זאת: הנה היא מבקשת להישאר הרבה בבית. לעתים קרובות לא רוצה ללכת. גם אם לא נראה שיש משהו מסוים שרע לה איתו שם, כלומר לא מהסוג שהיא "ננעלת" מולו וממש מסרבת ללכת, דבר שמצביע על חרדה ממשהו ספציפי, אלא רק מעדיפה בית. אולי סתם יש בקרים שאין לה כוח למעבר הזה, הרי היא לא אוהבת מעברים.

בדיוק אחרי שהרגשתי שהעיקר הוא מעברים, וכאילו שאר הרגישות קצת התמוססה, אתמול היה מין יום שציטוט אחד ממנו יכול לייצג: "אמאאאא, עכשיוווו תורידי לי את המכנסיים!!! זה כואב!!!! עכשיו!!!" (אני הייתי בטלפון והמכנסיים התלכלכו קצת בבוץ מעציץ במרפסת). היא הייתה גם עייפה, וזה תמיד מחריף הכול.

היום היה יום נפלא, לא רצתה ללכת לגן, נהננו בבית, ואז רציתי שניסע אל חברה שלי שהיא לא מכירה ויש לה ילדים. משהו שכבר מזמן קיוויתי לעשות, כדי לפגוש את הילדים של חברתי, ועכשיו נוצרה הזדמנות. ילדתי לא רצתה ללכת, מחתה בתוקף ובהתפרצות. החלטתי שהולכים בכל זאת, כי היא כמעט תמיד לא רוצה ואני לא חושבת שטוב לי וטוב לה שהיא תחליט על כל דבר. זה לא מסוג הדברים שאפשר לנסות לדבר ולהבין איך כן יהיה לה טוב ללכת, או לדחות למחר או משהוץ הקושי ברור, והוא לא פתיר. אני מתחשבת לעתים קרובות, לא גוררת אותה אתי לכל דבר.
נהנתה בנסיעה. בביקור הייתה מכונסת ועצורה וצמודה אליי. ניסתה קצת להינות. הרבה ילדים בחדר, רעש, צעצועים לא מהסוג שהיא רגילה. ייבבה לא מעט ובקשה הביתה. הקטן נהנה, שיחק מיד בכל, ולא היה צריך אותי. לא החלפתי מילה עם חברתי כי הייתי עסוקה בילדה ובתיווך. היא נהנתה בנסיעה בחזרה. אז לכאורה בשביל מה נסענו. בשביל הקטן. בשביל לצאת. בשביל להרגיש שאני עושה מה שאני רוצה. נהניתי. בעיקר מהחופשיות, מכך שאני לא כבולה. עד עכשיו לא הייתי מעזה לעשות משהו כזה אתה. ושוב היה לי חבל שקשה לה להינות מהרבה דברים, אבל לשם שינוי לא הרגשתי אשמה או אחריות מלאה על זה.
אני צריכה למצוא עוד עיסוקים שאני נהנית מהם ויכולה לעשות איתה/לידה.

הסיפור על הנסיעה לחברה מעלה דילמה תמידית שיש לי והיא כמה זמן מראש לספר על "אירועים" מסוג זה. מצד אחד הכנה של ערב לפני מרגישה לי נכונה ומרככת את אלמנט ההפתעה מצד שני לא בא לי שתתחיל להיכנס לחששות כבר ערב לפני.. יש לי את הדילמה הזו בעיקר כשקורה פעם בכמה זמן שהסבתא לוקחת אותה מהגן לזמן קצר עד שאני מגיעה. אני חשה שאם אגיד לה בבוקר "אני לא אהיה כשתחזרי מהגן וסבתא תיקח אותך" זה יכביד עליה כל היום ומצד שני כשזה בא בהפתעה זה גם בטח תורם לחששות התמידיים.
לגבי מפגש כמו שתיארת אני הייתי מנסה לארגן איזו פעילות יזומה שאהובה עליה כדי שלא להעמיס עליה בסיטואציה כזו גם ליזום בעצמה משחק.
למשל אנחנו נוסעים יום בשבוע לסבים מצד בעלי ושם יש נוכחות של הרבה בני דודים בגילאים שונים, הם בד"כ נהננים מעצם המפגש משתוללים וממציאים משחקים והיא לא ממש מצליחה להשתלב בזה
אז בחודשים האחרונים אני מציעה לה להביא איתה משהו- משחק זיכרון, פאזל, בצק, טושים וכו' כמובן שכל השאר מצטרפים בשמחה וכך קל לה יותר להשתלב ולמצוא את עצמה עם החבורה.
אגב הזכרת עייפות, אצלנו כשהיא עייפה דווקא משהו משתחרר הרבה יותר קל לה עם אנשים גם זרים, הרבה פחות צריכה אותי צמודה אליה כך שאפילו בזמנו שקלתי להוריד בעקבות זה את שנת הצהריים...

אל תשכחי שמדובר בתהליך. הילדה שלך לא תישאר לנצח באותו מקום. אז נסעתם לחברה והפעם היאהיתה צמודה אלייך, לאט לאט היא תגדל,ף אנימאמינה שאם תסכימי להיות שם עבורה כמה זמן היא תצטרך היא תלמד לסמוך על העולם ולאט לאט גם על עצמה ויהיו לה את הכוחות להתגבר ולהתמודד.

אני זוכרת שהבן שלי היה נורא רגיש למוסיקה ולרעשים והיו לו המון חרדות. כשיצאנו הביתה יכולתי להשתדל לכסות לו את האוזניים כשהיה משהו שהיה קשה לו (אפילו רעש של יותר מדיי ילדים ביום ההולדת של אחיו ). או עם אחותו הקטנה, הייתי יודעת שאם היא בחצר ואיזה גנן מתחיל לעבוד אני צריכה לצאת אליה החוצה ולחלץ אותה ולהיות שם לחבק אותה עד שהרעש יעבור או לפחות לתת לה את התחושה החזקה שמה שהיא מרגישה לגיטימי ואני שם בשבילה. אני לא יכולה לשנות את העולם (וגם לא רוצה) כך שלא יהיו בו דברים שמפחידים אותה אבל אני יכולה להשתדל לתמוך וללוות ולאט לאט הדברים האלה עוברים להם והתיווך הנדרש הוא קצת אחר ובטח פחות אינטנסיבי.

(האמת, כל מה שכתבתי על ילדיי נכון גם לגבי עצמי רק שלגבי עצמי אני נוטה להיות פחות מכילה וחומלת...אבל בזכות הילדים שלי אני לומדת לעזור גם לעצמי)

קוראים לה ג'ואן ברגר, הטלפון שלה 052-5676428
היא בעמק רפאים.

אף ,תודה.
פלונית - תודהשכתבת על הדילמה, המוכרת גם לי.
רסיסים, מצד אחד נתת לי כוח, ואני חושבת על דבריך בימים האחרונים ומזכירה לעצמי אותם: לתווך, לתמוך, ללוות - לשמור שזה יהיה הטון של המעשים שלי והגישה שלי, ולא "לחנך אותה, להרגיל אותה, לגרום לה להתמודד, לגונן עליה, וכדומה. ובכל זאת מדי פעם גם נזכרת בהתקוממות במשפט שלך אז נסעתם לחברה והפעם היאהיתה צמודה אלייך, לאט לאט היא תגדל - הקול שמתקומם בי צועק: מה זה "הפעם"? זה כל הזמן, על כל צעד ושעל. אתמול פחדה מהאורחים שבאו לשבת בצהרים ודרשה שנלך איתה להיות לבד בחדר, היום צווחה בהיסטריה שנצא מיד מהחנות כי יש שם כלב (ואחיה הקטן דווקא היה עסוק שם במשהו מעניין, והמוכר העיר לי "לא לצעוק בבקשה"), וכן הלאה. אני לא יכולה לעשות איתה כלום.

אבל זה נכון שהיא גדלה. והיא נפלאה מאין כמוה. באמת. ואני כנראה צריכה לשנן: ללוות, לתמוך. לא יותר ולא פחות.

אני יודעת, יש רגעים שבא להשתגע. אני כותבת את זה גם לגבי עצמי. לפעמים מרגיש כאילו חזרנו לנקודת ההתחלה, כאילו שום דבר לא השתנה ושום דבר לא ישתנה. קבלת אתגר גדול להתמודד איתו אבל יש לך כנראה את היכולת והכוחות, התבונה, הרגישות והאהבה ללוות ולגדל אותה ויחד איתה לגדול בעצמך ! זה לא אומר שלפעמים בא לך להחליף במשהו הרבה יותר קל או סתם להרים ידיים (כמו כולנו !)

דרך הילדים שלי למדתי כל-כך הרבה על הרגישויות שלי וזו חוויה מדהימה.

העולם שאנחנו חיים בו לא סבלני. מאד לא סבלני. אין בו מקום להכי שלל כל-כך רחב של תחושות ורגשות. צריך למהר וצריך להסתדר וצריך להדחיק... (מכירה את שיר הצריכים של ארית איינשטיין ?) .

ברור שיש רגעי שבירה וייאוש ותמיד נראה לנו שלשכנה או לחברה יש ילדים הרבה יותר נוחים אבל לכל אחד האתגרים וההתמודדויות שלו !!

ולפעמים נראה לי שהאתגר המרכזי הוא פשוט ללמוד לשמוח ולאהוב את מה שיש ובעיקר לראות כמה יש ופחות לראות כמה אין וזה נורא נורא קשה !!!!

אני מבינה את ההתלבטות שלך לגבי חינוך ביתי והחשש שאם לא "ידחפו" אותה, כלום לא יקרה
הייתי שם
יכולה להגיד מאיפה שאנחנו עכשיו, שכדאי מאד לטפל, בגיל הזה הדברים פלסטיים והשינויים מהירים
(לא קראתי את הכל, אז אם אתם מטפלים כבר- סליחה)
תיארת תמונה מאד דומה להרבה דברים שהיו אצלנו
אצלנו טיפול עם הרבה עבודה עם הגוף מאד מאד עזר. לא הכל נפתר, אבל ראינו שינויים דרמטיים מאד. זמני המשברים התקצרו וחלקם נעלמו.
לא הכל ורוד, וזה תהליך, אבל השיפור שראינו בעקבות טיפול הוא מדהים
ואני חושבת שבמקרה שלנו לפחות, הזמן לא היה עושה את שלו, כפי שכתבו לך למעלה. זה לא היה רק עניין של לכבד את הקצב ולתת לו לגדול.
להיפך, הרגשתי שהזמן רק מקבע את הקשיים והופך אותם מקשיים תחושתיים-אורגניים, לקשיים ריגשיים, לקווי אופי. זה חבל.
ורוצה להגיד לך עוד משהו, שהחשש שלך שאם תרפי, היא תעצר ולא תזוז, ורק תשתבלל בתוך הבית והכונכיה הנוחה שלה- אני כל כך מבינה אותו! ונוכחתי להיווכח שהרצון לצאת לעולם הוא באמת חזק מכל.
דווקא כשהרפינו משהו שם, יכלה להיוולד אצלו המוטיבציה, הרצון לעשות, להעז, לחוות ובגדול.
זה כאילו נשמע דבר והיפוכו- לטפל וגם להרפות, אבל זו החוכמה בעיני עם ילדים רגישים כל כך- האתגר הוא במתח שבין לאתגר ולאפשר ולשחרר

לא כתבתי כי חשבתי שזה ברור, אבל אנחנו בבית
אני די בטוחה שאם הוא היה במסגרת הדברים היו אולי לובשים צורות שונות, אבל ללא ספק זה היה לו פחות טוב

אצלנו טיפול עם הרבה עבודה עם הגוף מאד מאד עזר
הי רותה אשמח אם תוכלי לפרט על הטיפול שעשיתם

אנחנו אחרי יום די מזוויע, עם ביקורים משפחתיים וכמה התקפי צווחות (מול קהל), כך שאני צריכה להזכיר לעצמי את הדרך המדהימה שהוא עשה ועודנו עושה...זה דורש כל כך הרבה סבלנות!
הטיפול שעשינו היה אצל יורם משיווי משקל בחרב לאת, ואני ממליצה עליו ממש בחום
הטיפול עוד לא נגמר, אבל עובר עכשיו למתכונת אחרת
הרגשתי שהוא קלט את הילד שלנו בול, נתן לנו גם הדרכה ממש מצויינת
וגם עושה איתו עבודה מצויינת.
הוא גם איש מאד פתוח ומאד חכם
(וזה עוזר לקבל בסלחנות את המעופפות שלו לפעמים...)
ראינו שינויים מאד מהר. הרבה דברים, כמו הצמדויות אלינו במקומות עם אנשים, או התקעויות והימנעויות מדברים, התמתנו מאד,
וגם התקפי צרחות (כמו היום), שלא נעלמו, פשוט התקצרו מאד והרבה יותר קל לו להמשיך הלאה.
מילד שהיה חסר מוטיבציה לעשות כמעט כל דבר שדורש ממנו התנסות חדשה או אינטראקציה (קצת כמו מה שתיארת את בתך), ושהיה צריך לדרבן ולדחוף, נולדה מוטיבציה שצמחה ממש ממנו. לגמרי ממנו. בהתנסויות חדשות, בלהעיז, בלהתחבר עם אחרים...אני מרגישה שהוא מדביק את ה"פער" במהירות.
באופן כללי, מה שיורם הסביר לנו זה שבגלל הרגישויות החושיות- אצל הבן שלנו יש רגישות שמיעתית ותחושתית, הוא רוב הזמן היה מוצף בגירויים וזה גרם לשני דברים:

1. העולם נחווה כמקום מסוכן ומציף, ולא יעזרו שום הסברים התנהגותיים או רציונליים. ככה הוא חווה את זה, מבחינתו זה אמיתי ומסוכן.אין טעם בהסברים ושיכנועים שזה לא נכון.
2. בגלל שהוא קולט כל כך הרבה כל הזמן, הוא רוב הזמן מוצף. הוא צריך המון זמן עיבוד לכל ההצפה הזו ואז יש היצמדויות אלינו, והימנעות מדברים. ועצירה. העיבוד הזה, שדורש לעצור הכל ולהתבונן ולעבד, גם יצר המון אנרגיה כלואה שחייבת להתפרק איכשהו- בדר כלל בסוף זה יצא בהתקף זעם

הרגשתי שהתיאור הזה מאד קלע לבן שלנו, ונראה לי שמתאים להרבה רגישים תחושתית.
מה שעוד יורם הסביר לי, זה שילדים עם רגישות/חוסר ויסות, חווים את העולם אחרת מההתחלה, חווים את כל השיווי משקל ואת הגוף שלהם ביחס לכח הכובד- אחרת. לכן הוא עבד איתו "מההתחלה"- בהתחלה הם התגלשו במגלשת מים במדרון (קצת כמו לידה), ואחר כך המון דברים שחווים את הגרביטציה הכי בסיסית. ממש כמו ללמוד מחדש איך לעמוד וללכת. הכל דרך הרבה משחק, ויצירת אמון וקשר. זה נראה לפעמים כאילו הוא פשוט משתולל איתו, אבל יש מאחורי זה המון המון חשיבה. ובאמת הרגשתי שהילד מתכוונן מחדש, בתוך הגוף של עצמו.

ואוו נשמע מדהים !! כל הכבוד לכם כהורים ולילד שלכם על הדרך שאתם עושים יחד !!

קראתי הכול כבר מזמן ולא מצאתי רגע להגיב. מבוקר עד ערב עם הילדים ובערב מוכרחה לעבוד. גם ברגעים אלו. כל זה כדי להתנצל בפני מי שמשקיעה ומגיבה: זה חשוב לי, בבקשה תמשיכו גם כשאני נעלמת. הרגשתי שאתן מבינות בדיוק על מה אני מדברת, והוספתן לי מחשבות (וגם התחלתי ליצור קשר עם אותו יורם, בניסיון לחפש שיטה דומה באיזור ירושלים). רותה, אם את מוכנה לספר באיזה גיל טיפלתם אשמח לשמוע. וגם, איך מתנהלת שגרת החינוך ביתי שלכם בהקשר הזה של הימנעות. חברים, התנסויות.

כבר שבוע שהילדה מאיזושהי סיבה לא רוצה ללכת לגן (יש לנו כמה השערות והסברים, אבל היא לא ממש מגלה לנו לצערי, או שלא יודעת להסביר. נראה לי שלמדה כבר שאם תספר על פחדיה אנחנו נלחץ עליה להתגבר). אני כמובן נוטה להמשיך מזה כבר הלאה אל חינוך ביתי. אם כי הייתי מעדיפה שחינוך ביתי לא יבוא מבחינתה מתוך איזו מין כניעה/ויתור/הימנעות, אלא כבחירה אקטיבית במשהו אחר - אני בבית כי טוב בבית וכי לא נחוץ גן, ולא אני בבית כי קשה בגן אז אפילו שחשוב ונחוץ להיות שם, אני לא יכולה להתמודד עם זה ונשארת בבית.

מה עושים. לוחצים שתלך (כמובן תוך תמיכה וליווי וכו')? מרפים?

זה מבלבל מאוד. למשל: כל החורף הזה לא לבשה גרביים. ניסתה לכמה רגעים וצווחה שזה לא נוח ושנפשוט מהר.
אז רוב הזמן לא היה כמעט קר ולא היה נורא. וכשהיה קר נעלה מגפיים בלי גרביים. וניסינו להאמין שכשיהיה לה קר היא תעז בלית ברירה. והזכרנו לה שבשנה שעברה כבר התרגלה לגרביים, וקנינו גרביים יפים, ואמרנו לה שזה אחריות שלה, ושסיכמנו שתבדוק עם עצמה בכנות אם קר לה ולפי זה תחליט. הילדה קפאה ולא לבשה (גם סוודר, אבל אותו הסכימה לפעמים במעבר בין בית לאוטו וכדומה, ואז מיד לפשוט). סיכמנו שביום שלישי היא תתחיל לנסות להתרגל. בשלישי היא דחתה בתחנונים לרביעי וכו'. בסוף בן זוגי פשוט אמר לה שאם היא לא אחראית על עצמה הוא יגרוב לה וזהו. למחרת בבוקר הוא הודיע לה שעכשיו הם עושים את ההתעמלות שפעם הייתה עושה לפני בגד חדש (בעצת המרפאה בעיסוק) ואחר כך היא חייבת ללבוש את הגרביים מהבית ועד הגן (מרחק שלוש דקות) ושם יכולה לפשוט.
כשהגיעו לגן הילדה לא רצתה להוריד אותם, ומאז היא גרובה בחדווה ללא הרף, נהנית שחם לה ונהנית מהחלפה לזוגות חדשים ויפים (יחד עם התעמלות).
ואני תוהה אם היא לא מסכנה שהיא קפאה מקור כל הזמן הזה רק כי ההורים שלה מכבדים את הקצב שלה יותר מדי...

ומה אפשר להסיק מסיפור הגרביים על הליכה לגן, על פגישה עם כלבים, על ועל ועל? ללחוץ? להכתיב? להרפות?
כי הרי לעומת סיפור הגרביים יש סיפורים אחרים - למשל איך אחרי שנים, מגיל אפס, שניסינו בפטנטים שונים ללחוץ/להציע/לפתות שתתכסה בשמיכה בלילות חורף - ולשווא (לכן נאלצנו לישון עם הסקה, וזה מעיק גם על התקציב וגם כי אנחנו במיטה משפחתית ולכולנו היה חם), הנה פתאום בלי שום אות מצידנו (כבר נואשנו) היא מכורבלת בפוך כבר שלושה חודשים. מי היה מאמין.

מה עושים עם הגן הזה.מה עושים עם שנה הבאה. וכל זה בלי לכתוב עליי. ומה אני רוצה. בסוף אני חומקת מזה וכותבת עליה. אבל גם זה יבוא.

ציטוט מהיום -
סבתא: תגעי, זה נעים. ילדה: בדים שאני לא מכירה זה דוקר. סבתא: לא, מה פתאום, זה נעים.

אנחנו התחלנו לטפל בגיל 4 בערך, קצת לפני.
מבחינת השיגרה שלנו בחינוך ביתי- לפני הטיפול, בשנה שעברה, כל יציאה מהבית למפגשים היתה כרוכה בדירבון, כי בתכל'ס הוא מבחינתו היה מעדיף להימנע ולהשאר בבית. לפעמים באמת היינו נשארים (בכל זאת, חינוך ביתי...) אבל הרבה פעמים כן היינו מדרבנים כי הרגשנו שלא נכונה -לכולנו- ההשתבללות הזו.
הרגשנו שזה בסדר לדחוף קצת במקום הזה, כי בכל זאת נהיה איתו שם, וכמה אפשר להיות בבית?? במפגשים עצמם, לא תמיד היה לו קל. הרבה פעמים הוא היה נצמד אלינו, נמנע מהתנסויות...אבל, קצת כמו שתיארת את בתך בגן, לעיתים נפתח שם לדברים שראה את כולם עושים. היה מפגש אחד בשבוע סביב אמנות ושם הוא נפתח לעבודה בחימר, צבעי ידיים וכו'- דברים שאין סיכוי שהיה עושה בבית. הוא בפירוש הסכים לעשות כי חברים שלו עשו, ואחר כך זה המשיך לו בבית ותקופה ארוכה עבד גם בבית בחימר וצבעים. אז כל פעם היינו מזכירים לו שהוא נהנה, אבל עדיין, הרבה פעמים היה צריך לדרבן אותו.
היו גם תקופות שלא דירבנו והיינו הרבה בבית. למרות שהוא תמיד עסוק בבית, ואף פעם לא משתעמם, לא תמיד זה הרגיש טוב.
השנה, זה עולם אחר. הוא קם בבוקר ומת כבר ללכת למפגשים, לפגוש את החברים שלו. אין סיכוי שהוא יוותר - גם אם לי אין כוח ללכת יום אחד, אין לי סיכוי
ובמפגשים עצמם הוא כבר לא נצמד אלינו, משחק ושמח לרוב. ברור שלא הכל ורוד, אבל התמונה שונה לגמרי. אני מרגישה שמה שמעניין אותו עכשיו זה התנסויות חברתיות והוא מתנסה בזה בכל המרץ.
אני בטוחה שמה שאיפשר את השינוי היה הטיפול. גם החוויה שלו את עצמו היא אחרת, הוא הרבה פחות מוצף ויותר מקורקע, וגם הגישה שלנו (שוב, המתח העדין בין לאפשר- לשחרר- לאתגר...). אני די בטוחה שזה לא היה קורה סתם "עם הזמן" ובטח שלא בכזו דרמטיות.
זה נהיה מעגל של היזון חוזר- הוא מעיז להתנסות במשהו חדש, רואה כי טוב, מעיז שוב, וכו', ואז ההתנסויות מחזקות את עצמן. צריך הרבה הרבה הרבה פחות תיווך/שיכנוע/דירבון מצידנו. כמעט ולא.

תודה.
מעגל ההיזון חוזר שדיברת עליו (העזה-התנסות-חוויה חיובית-העזה נוספת) הוא משהו שגיבשנו במודע ואימצנו כבר כשהייתה בת שלוש והחלטנו להשאיר אותה בבית (אחרי ניסיון קשה וקצר בגן, שבו ראינו איך ממש לא יכולה לנוע בין הילדים המסתובבים בגן, מחשש שיגעו בה).
השקענו אז הרבה בהפיכת כל מפגש עם ילדים למשהו חיובי וכייפי ככל האפשר, והדגש אז היה (בהתייעצות עם פסיכולוגית ומרפאה בעיסוק): בלי שום לחץ עליה (חוץ מאשר על עצם ההליכה למפגש), באינטרקציות חברתיות כן לעשות במקומה כל מה שהיא מבקשת (למשל אם לא רוצה לדבר בעצמה עם ילד/מבוגר ומבקשת שאנחנו "נגיד להם ש" - להגיד במקומה בלי לנסות לדרבן אותה להגיד בעצמה), וכן לדאוג באופן אקטיבי שהמפגש יהיה כמה שיותר חיובי (למשל,לשחק בעצמנו איתה ועם עוד ילד, ולא לשדר לה "אנחנו יושבים עם ההורים האחרים, את תסתדרי"). עוד דגש היה לנסות לפרוש בשיא, לפני שהיא רוצה ללכת הביתה לפעמים זה היה בלתי אפשרי, כי היא רצתה ללכת הביתה אחרי דקה, ושוב מצאנו את עצמנו לוחצים.
גם את יתר הדברים לא תמיד הצלחנו לעשות. בין היתר גם תמיד יש מבוגרים מסביב שלמשל יקדימו אותי ויגידו לה כשהיא מבקשת שנדבר במקומה "את יכולה להגיד לי/לילד שלי בעצמך", ובכלל ינסו לחנך אותה על פי שיטותיהם, בלי להכיר את מורכבות העניין ולהבין שחשוב מאוד שהיא פשוט תחווה שהכול כיף ובסדר, ולא תרגיש שהיא לא בסדר ומצופה כל הזמן להתגבר ולהתנהג אחרת - ובדיוק במקומות שגם ככה קשה לה. כלומר הרעיון הוא שבדיוק במקום שקשה לה, להמטיר עליה תחושה טובה ולא מעיקה, שזה ייצרב בה כמקום טוב, ולא מקום נוסף לפחדים שלה היא גם נכשלת. עד היום יש סביבי אנשים שלא מבינים את זה (רובם, אפילו) ומוסיפים לה מתח בסיטוציות האלה בציפיות ובהצעות שלהם אליה. קשה לאנשים לראות מישהו רגיש והם לוחצים עליו: תשתחרר, תשתלב. לא יכולים להבין שלשפר משהו אצל מישהו יכול לבוא לא על ידי ללחוץ עליו (בעדינות ובתחכום ככל האפשר, זה עדיין לחץ) להתנהג אחרת, אלא על ידי לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו כמו שהוא, להרגיש שהסיטואציה טובה, ואז הוא ממילא ירגיש נינוח יותר.
אני כותבת את הדברים כי אני בעצמי נזכרת בהם עכשיו ומנסחת לי אותםמחדש, כי כאילו קצת שכחתי אותם. למה הזנחנו אותם בזמן האחרון? (יחסית הזנחנו, כי זה לא שבעלי למשל לא בילה איתה עכשיו כמה ימים בגן כדי שתהיה לה שוב חוויה טובה שם ותחזור להרגיש שם בנוח. אולי אני יותר מזניחה)
באמת היום אני לעתים קרובות נוהגת אחרת - יותר לוחצת עליה, פחות מתווכת. הרבה בגלל 1. לחץ סביבתי, היא נראית לאנשים גדולה, אנשים מקבלים בעוד פחות הבנה שאני עושה בשבילה ובמקומה, משתתפת במשחקים וכו' ולא רק מדברת עם ההורים האחרים, מצפים שאני אשדר לה שהיא יכולה להסתדר ואז מן הסתם היא תסתדר (לפעמים נדמה לי שכל הורה שכך זה עובד עם הילדים שלו, מניח שאני מעולם לא חשבתי על זה ולא ניסיתי את זה, ואם הוא רק יגיד לי את זה, ייפול לי האסימון והכול יסתדר. לפעמים בא לי להסתובב עם אישור מהרופא לעשות מה שאני רוצה, או לתלות לה שלט על הגב "אני לא סתם מפונקת, אני מאובחנת") 2. כי אני צריכה להיות עם הקטן (אם כי הוא הרבה פחות זקוק לי ממנה בסיטואציות האלה, ובכל זאת הוא זקוק לא מעט) ואם פעם הייתי פנויה, אפילו פיזית, פשוט לחבק אותה הרבה עד שתפשיר, היום אני בקושי מצליחה להיות איתה בסיטואציות, כי הקטן צריך כל מיני. 3. אולי גם לי היא נראית גדולה, או שאני בתוך זה כבר הרבה זמן, ויותר קשה לי לקבל את זה שדברים נשארים כמו שהם, שעדיין אני לא יכולה ללכת איתה לחברים ולהינות שם מחופש מסוים, ויש בי משהו שאומר, נו את כבר גדולה,תסתדרי. וזה לא מקדם אותה בכלל.
אני צריכה לחשוב איך לחזור לזה יותר.

איזו ילדה מדהימה. מה דעתך פשוט להניח לה ? עזבי אותה . תרפי. אולי הקול של הציפיות שלך ממנה מדבר גם ?
מציעה באהבה, לא מתוך ביקורת. מתוך תחושה שאת מעמיסה עליה.. תמחקי אם זה מרגיז אותך, כמובן.

מרגיז? אולי טיפה. אבל יותר מעורר שתי תגובות אחרות אצלי: אל"ף - הסכמה ושמחה - אכן ילדה מדהימה, באמת אני צריכה לעזוב וזהו, להרפות, הרי היא נפלאה. בי"ת - תמיהה ואי הבנה. מה זה אומר להרפות? מה זה קשור לזה שהיא מדהימה? אני הרי לא מנסה לתקן אותה בגלל שהיא לא מדהימה. אני מנסה לעזור לה כי קשה לה, וגם כי זה מקשה על המשפחה. לא קראת מה שכתבתי? מה בדיוק את מציעה? איך עושים את זה? תראי, מחר אני רוצה/צריכה ללכת לשעה וחצי עם האח למקום כלשהו. בשבילו. היא צריכה לבוא איתנו, אין סידור אחר. די ברור לי שהיא תתנגד, ושכשנגיע היא תסבול, תבקש כל הזמן שנחזור, תקשה עליי ועל אחיה כך שגם אנחנו נסבול. זה התסריט ב-60 אחוז הסתברות (הלוואי שמחר יהיה היום של ארבעים האחוז הנותרים, וכן, אני כמובן מנסה להישאר פתוחה ולהאמין שהיא יכולה לרצות לבוא ולהינות מכך, ולא לצאת לדרך בתחושה שזה אבוד מראש, להפך). חשוב לציין שלא מדובר במקום שיש סיבה לילד הממוצע סיבה ממש לסבול בו: בית של מישהו, יש שם צעצועים, ועוד שלושה אנשים נחמדים מלבדנו. אבל בדרך כלל, סטטיסטית, קשה לה מאוד בסיטואציה כזאת.
מה את בעצם אומרת שעליי לעשות? נגיד שאנחנו מגיעים לשם והיא מראה מצוקה. להגיד לעצמי - שתסבול, זה יעבור? לוותר על ההליכה לשם? להשקיע בכך שיהיה לה נחמד (אבל לא נשמע לי שזה נקרא להרפות)? וזאת רק סיטואציה אחת מתוך מי יודע כמה שכנראה יהיו לי מחר, שבהן אצטרך להחליט מתי לשחרר/לאפשר/לאתגר (כמו שרותה ניסחה יפה): כשייכנס כלב לגינה והיא תדרוש שמיד נלך משם הביתה, כשנעבור ליד טרקטור ואחיה ירצה שנתקרב והיא תרצה שנתרחק, כשאני ארצה לשמוע מוסיקה שהיא עדיין לא מכירה והיא תרגיש שהיא לא יכולה לשאת זאת, כשהיא תתחיל לעבוד בשמחה בדבק (כי היא נורא רוצה גם דברים שקשה לה - גם אוהבת נורא כלבים בתיאוריה) ואחרי שהדבק ייגע באצבעותיה זה יהפוך לסצנת צווחות ממושכת (שוב, לא תמיד, אבל בחצי מהמקרים), ועוד ועוד ועוד.

את צודקת, אין ספק שאני מעמיסה עליה. אני כן משתדלת לזכור שאין לי כל יכולת להינות במקומה, ההנאה שלה היא שלה, ובסך הכול יש לה מניע פנימי חזק לנסות להינות, ללמוד, לחקור - והיא עושה זאת נפלא ממש, על אף כל הקשיים. וכשאני זוכרת את זה אני מצליחה קצת להרפות. אבל לפעמים כשכל כך קשה (ואנחנו בתקופה כזאת) אני מכה על חטא שיותר מדי הרפיתי. הערב למשל חשבתי שממש אני צריכה לעזוב הכול ולהקדיש את רוב עיתותיי לעבודה איתה: חשיפה עם תמיכה גדולה (בסגנון שתיארתי בהודעה הקודמת) ועוד.

אז בעצם לסיכום, כן, זה טיפה הרגיז אותי, ואשמח להבין ממך באיזה אופן, פרקטי, להרפות, ביום יום. כי אחרת ההערה שלך נראית כמו משהו שקצת נשלף מן המותן ה"באופנית", ומתעלם מכל ההתלבטות שפרשתי כאן לפרטיה, בדיוק בשאלה הזאת - אם להרפות או קצת לדחוף.

מזכירה לעצמי ומתקנת: לא רק שקשה לאנשים לראות מישהו רגיש והם לוחצים עליו להשתנות. לא פעם הם, ממש כמוני, פשוט רוצים לעזור.

פשוט רוצים לעזור
וגם סתם לפגוש אתכן, כי זה כיף והן מסתדרות טוב יחד ורואים את הבית שלנו מהמרפסת שלכם...
אולי נקבע ונדבר? וגם נתאם שתבואו אליי לעבודה? אני באמת חושבת שזה יכול להיות לה טוב ואולי ייאפשר גם לחשוב איתך/ם יחד על ההתלבטויות המשמעותיות האלה שלכם. שהן לא פשוטות ובטח אין עליהן תשובה אחת אלא תשובות רבות ושונות שמתאימות למצבים וימים שונים.

תודה רבה, אם הכרוביות (האם גם השנייה כרובית?). אשמח לדבר. בנוגע ללבוא אלייך בעבודה - זה משהו שאצטרך ללחוץ עליה לעשות, וזו חלק מהדילמה. לא שאני פוסלת, אני בעד כל מה שיעזור, רק שזה פשוט עוד פרויקט כשלעצמו: לבוא לשם, להיות שם. אסביר לך יותר כשניפגש, ואשמע מניסיונך הרב.

נגעתן ללבי מאוד. שולחת חיבוק - את נשמעת אמא נהדרת.

השניהה זכתה עם לידתה לכינוי 'קרפד'... קרפד חינני אך מאוד, אך בכל זאת... קרפד.

ברור לי שעצם ההגעה היא אתגר כשלעצמו. אבל אולי דווקא ההכרות המוקדמת תקל מעט. ובכל מקרה, נראה לי שלהיפגש ולחשוב יחד זו התחלה טובה.
תגידי לי מה עם יום שלישי בבוקר? אני אהיה פנויה כנראה.

שבת שלום.

היי נ.

את מתארת משהו קשה ומורכב מאוד. זה באמת מבלבל מאוד שאין כביכול עקביות ב"סימפטומים", שהיא יכולה לנוע בין צרחות והתנגדויות לבין "הכל בסדר", שפתאום הגרביים מגניבים והפוך מועדף עליה... קשה מאוד להורים (ולכל הסביבה) לזגזג יחד אתה, להצליח להבין, מדי פעם, מבפנים, מה היא מרגישה ולמה.

אני גם כן ממליצה על טיפול, והכרתי בזמנו את סיגל בירן והיא אשה טובה, חמה וטובה. וגם מקצועית ופתוחה ללמידה. אני בעד.

לי עצמי (כמו שכתבתי בדף על התגובתיות החושית שלי) קיבלתי הרבה מ עוצמת הרכות. לצערי אין לי המלצה על מישהי בארץ.

אני רוצה לחזק אותך שוב: זו לא בעיה הורית! זה לא משהו שאת עושה או לא עושה! במילים בוטות, זה פשוט לא באשמתך. יש לך ילדה שנולדה כך וגדלה כך, וכל מה שאת עושה זה לנסות למצוא איך לחיות אתה ואיך לגדל אותה ואיך לתמוך בה. אל תפקפקי בעצמך - את אמא קשובה ומבינה, לפעמים אמא קשובה שמנסה להבין, לפעמים אמא קשובה ומבולבלת (ומה? ברור שהשאלות האלה מבלבלות ולכל שאלה המון פנים וצדדים).... לפעמים אמא קשובה ומתוסכלת, לפעמים שוגה, אבל תמיד תמיד אמא קשובה ואוהבת.

לילדה שלך יש קושי בפעילות של מערכת העצבים. יש דברים שעוזרים למערכת להתניע, לעבוד יותר טוב, למיין את הגירויים ולהעיף את המיותרים ולהכניס את החשובים למקום הנכון, כדי ליצור תמונת עולם קוהרנטית יותר. וזה מה שטיפול מנסה לעשות - באמצעים שונים, לתת למערכת את מה שהיא זקוקה לו כדי להתמחות, להשתכלל, להגיב, ליצור.
חוץ מזה קשה לה רגשית, כי העולם באמת מאיים ובלתי צפוי, ורוב הזמן דוקר
והחרדה מעצימה את התגובתיות, והתגובתיות מעצימה את החרדה...

חינוך ביתי? שאלה ממש מורכבת.
אני אישית מאמינה בחינוך ביתי בלי קשר לשום ילד ספציפי. מאמינה בעיקרון.
מאמינה גם באנסקולינג.
אני גם מאמינה שבית ספר, ובייחוד כזה מהזן הישראלי, הוא חתיכת הצפה ענקית. מבחינת ילדה כזאת, זה אין-רגע-שקט-אין-רגע-מנוחה. רמת רעש גבוהה כל כך. מסות של ילדים. ערמות על ערמות של ילדים בכל פינה, וכל כך מעט מבוגרים כדי לווסת, למתן, לתווך. קשה לי לחשוב על זה.

מצד שני, את כתב מאוד יפה על התהליך שבו היא פשוט התרגלה לדברים סמגרת הגן, כי אין ברירה.

השאלה המעניינת היא, האם זה באמת "התרגלה"? הבריכה, למשל, היא התרגלה בגן, ואז גם את בבית ראית שינוי. אבל הבלונים למשל, היא "התרגלה" לזה בגן, כלומר קיבלה את המצב בהשלמה, אבל האם זה אומר שהיא באמת התרגלה? או רק עושה מאמצים לדכא את התגובה הטבעית שלה, וסובלת בשקט כשהם מתפוצצים בימי הולדת, כי היא יודעת שאין מה לעשות בעניין? ואז בבית היא חופשיה להגיב כמו שהיא רוצה להגיב - ואת רואה שהיא שונאת את זה. אולי אם בגן היא לא היתה צריכה "לסבול בשקט" גם בבית התגובה היתה פחות חריפה. כלומר כן התנגדות, אבל לא בכזאת עוצמה?
שאלה קשה שקשה מאוד לענות עליה. מה הילדים האלה באמת מרגישים? לפעמים הם עצמם לא מבינים את עצמם בדיוק, ועם כל קששי התקשורת הנורמליים בין ילדים למבוגרים... אי ההבנות, הפער בין המילים שבהם משתמשים בהם למילים שאנחנו שומעים... הכוונות השונות שהם ואנחנו מייחסים למילים... הפרשנויות....

הלוואי ויכולתי לעזור (())(())(())

וכן, אני זוכרת שאת כותבת פה רק על האספקט האחד הזה שלה, ולא על כל כולה

ילדים חולים, לכן אני לא כותבת. תמרוש רוש, תודה שכתבת, הועלת לי בהחלט!

רק בריאות לכולכם.

הי נ, שוב תודה על ההזמנה לכתוב.

אני מאד מזדהה, גם כמי שהיתה בעצמה ילדה עם רגישות תחושתית גבוהה, וגם כאמא לילדה רגישה. עברתי על הדף וקראתי מה כתבו לך, דברים נכונים ויפים. מאד מתחברת לדבריה של תמרוש רוש ושל רסיסים שאמרו את רוב מה שהתכוונתי לכתוב לך.

ובכל זאת אנסה לומר עוד כמה מילים.

המורה שלי לטאי צ'י נהג לומר "אל תתגבר, תתחבר" (אל תתגבר על מי שעומד מולך, תתחבר אליו) ואני חושבת שיש במשפט הזה הרבה חכמה. רק לאחרונה היתה לי תובנה איך זה מתבטא בהורות. הבת שלי נהגה לבקש ממני לעשות דברים בדרך מאד מסוימת, ומאד התעצבנה אם לא עשיתי את זה בדיוק איך שביקשה ממני (“לא, אמא, לא ככה, ככה!”). זה תמיד העלה בי התנגדות וגם חשש ממה יגידו מסביב ואיזו ילדה ממורכזת וכדומה. יום אחד פשוט הבנתי שזו הזמנה לעולמה הפנימי, שהיא רוצה לשתף אותי בחוויה מאד מסוימת שהיא חוותה וחשוב לה שאני אחווה את זה באותה הדרך בדיוק. מרגע שראיתי את הדברים באופן הזה קרו שני דברים מעניינים: דבר ראשון, הפסקתי לחוש התנגדות. במקום להרגיש "אמא שפוטה" שהבת שלה מכתיבה לה את העניינים, הרגשתי "אמא שותפה" לעולם הפנימי. נהניתי לעשות את מה שהיא מבקשת, ועשיתי זאת מתוך עניין וסקרנות. הדבר השני שקרה זה שהתופעה פחתה מאד, עד שכמעט נעלמה.

אני חושבת שלילדים הרגישים יש עולם פנימי מאד עשיר, שלפעמים קשה להבין מבחוץ. לעתים זה נדמה כעולם חסר עקביות ומתעתע. אני לא חושבת שאפשר להבין עד הסוף מה מתרחש אצלם פנימה, אבל מה שאני מציעה זה שאת נקודות המפגש האלו, בינך לבינה (כמו בסיפור על הגרביים או שמיכת הפוך), תראי לפעמים גם כהזמנה לחוות ולהבין את עולמה הפנימי.

בהמשך ישיר לזה, כשאני מנסה להזכר בעצמי כילדה רגישה עולה בי חזק התחושה שלא הבינו אותי. אמא שלי היתה צריכה כל בוקר למתוח לי את הגרביים כי הן הציקו לי, היה לי קשה במעבר משמיכת קיץ לחורף, שנאתי מגע של מים... רגישות תחושתית על כל גווניה. אמא שלי מאד כיבדה את הבקשות שלי ומעולם לא הכריחה אותי לעשות שום דבר שלא רציתי, אבל בבית קראו לי "הנסיכה". זו עם ההצגות. אני חושבת שבדיעבד היה לי יותר קשה עם חוסר ההבנה מסביב מאשר הרגישות עצמה. את שואלת אני תוהה אם היא לא מסכנה שהיא קפאה מקור כל הזמן הזה רק כי ההורים שלה מכבדים את הקצב שלה יותר מדי, אני חושבת שאמון זו מילת מפתח. האמון בה ובקצב שלה נראה לי יותר חשוב מרגליים קרות בחורף. זו בכל אופן דעתי.

עוד משהו שעלה לי כשקראתי אותך זה דברים שאמרת בראשית הדף על עצמך:

בדרך כלל אני לא מאמינה למחמאות או כשאומרים לי שאוהבים אותי
רוב הזמן אני מרגישה שאני לא בסדר
כל הזמן אני חושבת שמבקרים אותי

אני מכירה את הקולות האלה, אלו קולות מחלישים ומכבידים. אני בהחלט חושבת שהתחושות האלה הם חלק מהעניין. כשנועצתי לפני כשנה לגבי פרחי באך לבת שלי נעניתי בתשובה הזו: ראשית דבר, יהיה טוב אם תתמקדי בך ותניחי לה. חרדותייך את, מצוקתך את, חוסר השקט והאיזון שלך הם הטריגר המעצים ביותר בעבורה. (צפריר). אני מביאה את הציטוט הזה כי לי הוא הפיל כמה אסימונים. אני בהחלט מאמינה שהילדים שלנו זקוקים לעוגן יציב ושאנו מחויבים לטפל בעצמנו, ולדעת מתי ואיך אנחנו מביאים אותנו לכל הסיפור. אני ממליצה לך לעבור על הדף הגדרות פרחי באך ולבחור לעצמך את התמציות שמתאימות לך. זו ההמלצה שאני קיבלתי בזמנו, וזה מאד עזר לי (תודה צפריר!).

זהו בנתיים, אם יעלו לי עוד דברים אכתוב עוד.
מקווה שכולכם כבר בריאים ושמחים

זהו, החלטנו להשאיר את הילדה בבית השנה. אני מתרגשת, על אף שבעצם כבר חודש שהיא די בבית, ועל אף שחינוך ביתי לא חדש לי (עד גיל ארבע הייתה בבית, ובכל מקרה אני עם הקטן בבית), ועל אף שמסמתן כרגע שבשנה הבאה שוב תהיה מסגרת... על אף כל אלה אני ממש נלהבת ומקווה שזה ייתן הזדמנות לעשות כל מיני דברים יפים ומיטיבים יחד.

בהצלחה

המון בהצלחה

בהצלחה @}

שיהיה לכם בכיף

נשלח אלי לאחרונה הקישור לאתר הבא אני חושבת שאת יכולה למצוא בו הד להרבה מהתחושות שהעלת - http://anashimregishim.com

תודה רסיסים, התחלתי לקרוא - מעניין.
ותודה על כל התגובות האוהדות.
לא מגיעה לכתוב כל מה שאני רוצה אז כרגע רק דבר אחד: מישהי יודעת לספר משהו מניסיונה כילדה או מניסיון ילדיה, על התמודדות עם חרדה מבעלי חיים (חרדה עד כדי קושי להמשיך לשחק בגינה אם כלב קשור חולף בצדה השני)?
אם הכרובית, כתבתי לך אימייל כדי לשוחח גם איתך בנושא - אולי לא קיבלת?

לא מתפנה לכתוב אבל מעדכנת בקצרה בעיקר לכבוד מי שהפנתה אותי לאנשי מקצוע: התייעצנו עם יורם משיווי משקל (הוא בעצם תרם הרבה להחלטה להוציא מהגן), ועכשיו כנראה נתחיל ריפוי בעיסוק עם אחת מהמרפאות בעיסוק שהומלצו לי כאן (מי שהמליצה יודעת). המרפאה בעיסוק אבחנה גם משהו שחשדתי מזמן - שיש גם קושי מסוים בארגון מוטורי, שכנראה משפיע על ההתנהלות, על הבטחון העצמי ועוד. היא מעוררת רושם מאוד מקצועי, המרפאה - תודה על ההמלצה. נראה מה יהיה. עוברים עלינו ימים יפים ומעניינים, עם קשיים והישגים אבל בעיקר עם הרבה הנאה ושמחה, בלי קשר למדידות ובחינות.
להשתמע.

עוברים עלינו ימים יפים ומעניינים, עם קשיים והישגים אבל בעיקר עם הרבה הנאה ושמחה, בלי קשר למדידות ובחינות.
כיף לשמוע

אני לא חושבת שאמרתי לך קודם, אבל התנהגויות ומאפיינים של רגישות חושית יכולים להיות תוצר של חרדה. כך שאם יש תמונה של חרדה, חשוב מאוד לאתר אותה, למפות אותה ולהתייחס אליה ישירות, כי אם תטפלו רק בתמונה החושית, זה עלול להיות עבודה על סימפטומים במקום על המקור והסיבה.
ואולי זה מתחבר למה שכתבת:
(הרגשנו שמיצה. בעיקר נתנו לנו רעיונות איך לבנות דיאטה סנסורית. המון מאמץ שמשתלם נקודתית, מקל פעם על סימפטום איקס - לבישת בגד חדש למשל - ופעם על סימפטום ווי. אבל לא פותר את הבעיה עצמה.).

שיהיה רק טוב @}

_עוברים עלינו ימים יפים ומעניינים, עם קשיים והישגים אבל בעיקר עם הרבה הנאה ושמחה, בלי קשר למדידות ובחינות.
כיף לשמוע_
@}

תודה על התגובות.
תמרושרוש, אשמח לשמוע יותר. עד כה בהחלט ידענו שיש תמונה של חרדה, אבל הבנו שהיא תוצאה או תוצר לוואי או משהו כזה של קשיי הויסות החושי. כלומר - בנוגע לחלק מהחרדות כבר קשה לראות את הקשר הישיר לעניין החושי, אבל הנחנו שבאופן כללי בגלל הויסות החושי העולם נחווה עלי ידה כמסוכן יותר ולכן צריך לשלוט בו כמה שיותר, ולכן דברים רבים יותר גורמים חרדה - למשל שינויים גם כשהם לא קשורים למשהו חושי (היום התפרצה בגלל ששיניתי לקוביות את הקופסה בלי ידיעתה) וכן בעוד כל מיני כיוונים. והנה אני מבינה שאת מדברת על משהו הפוך - על חרדה שהיא המקור לקושי החושי? חרדה שמקורה לא חושי? איך אפשר לדעת ממה היא נובעת ולטפל בה לחוד? משהו שגרם לה לחרדה בינקות? או גורם לה עכשיו?

בכל מקרה, חשבנו במקביל לריפוי בעיסוק לעבוד עם פסיכולוג/ית ילדים על הנושא של חרדה, שליטה, תסכולים ועוד, ואני מחפשת מאוד המלצות על פסיכולוג/ית ילדים טוב/ה שמבינ/ה ברגישות חושית באזור ירושלים וגם - חשוב לנו מאוד - שיהיה פסיכולוג/ית בעל/ת גישה "באופנית" או לפחות לא מתנגד/ת לחינוך ביתי, לינה משפחתית וכו'.

בנוגע למה שציטטת אותי - המרפאה בעיסוק החדשה אומרת שמה שעשינו בסיבוב הריפוי בעיסוק הקודם לא היה באמת דיאטה סנסורית אלא טיפול נקודתי בסימפטומים. אז נראה מה יעלה בטיפול החדש.
חייבת לומר שאני קצת מפחדת. שאולי אין לי כוחות. לטפל, להתמודד, ליישם, לעבוד. מזכירה לעצמי שאם זה יהיה טוב זה יהיה טוב, ואם לא יהיה טוב ממילא פשוט לא יהיה.

והנה אני מבינה שאת מדברת על משהו הפוך - על חרדה שהיא המקור לקושי החושי?
בדיוק.
חרדה שמקורה לא חושי? איך אפשר לדעת ממה היא נובעת ולטפל בה לחוד?
בשביל זה את באמת צריכה פסיכולוג או פסיכיאטר ילדים, ושיעבוד בשיתוף פעולה או בתיאום עם המרפאה בעיסוק.
אנסה לברר לך על המלצות, אבל זה לא יהיה אישי - אני לא מכירה אף אחד.
@}@}@}

חייבת לומר שאני קצת מפחדת. שאולי אין לי כוחות. לטפל, להתמודד, ליישם, לעבוד.
אז תווסתי. תבני עם המרפאה תכנית טיפול שתתאים לכוחות שיש לך, ולא לאלה שאת חושבת שהיו אמורים להיות לך
תעלי את הנושא הזה לדיון, גם מולה וגם מול הפסיכולוג (כשתתחילי אתו), לא כדי ש"יטפלו" בך בהכרח, אלא כדי שתוכלו לחשוב ביחד מה הכי מתאים לכם, גם מבחינת תדירות וזמני פגישות, וגם מבחינת תכנית ליישום בבית.
שיידעו את הגבולות שלך.
לכמה אנשים ואנשי מקצוע עוד יש בראש את השטאנץ של פעם-בשבוע-הולכים לטיפול. זה לא נכון ולא חייב להיות נכון למשפחות שונות בסיטואציות שונות. יש מקום לחשיבה גמישה יותר

_ציטוט מהיום -
סבתא: תגעי, זה נעים. ילדה: בדים שאני לא מכירה זה דוקר. סבתא: לא, מה פתאום, זה נעים._

פתאום שמתי לב לציטוט הזה.

דוגמה נהדרת, על איך הקושי מרחיק את הילד מהסביבה הכי קרובה שלו.
ובעצם, מעצמו. כי היא מקבלת מזה בעצם את המסר שהיא לא יודעת מה היא מרגישה. ניכור פנימי וחיצוני עצום.
כמה היה טוב יותר אילו התגובה יכלה להיות:
סבתא: תגעי, זה נעים. ילדה: בדים שאני לא מכירה זה דוקר. סבתא: כן, את לא מכירה את הבד אז הוא דוקר לך. עוד מעט זה יהיה קצת יותר נעים.
קבלה, הבנה, קבלה. ושיקוף.
ובסוף, ממש בסוף - תקווה שהיא תוכל בהדרגה לחלוק את אופן החווייה של האחרים.

עבר עלינו שבוע קשה. התנגדות עזה לצאת החוצה מהבית למקומות, גם כאלה מוכרים ואהובים בדרך כלל. עד מהרה סבלנותי פקעה וזה הפך להיות עימות אתי - מובן שהיה עדיף שהייתי מנווטת את זה באופן אחר. עכשיו הכוחות הוגדרו כך שלצאת החוצה זה אינטרס שלי ולשכנע אותי להישאר - אינטרס שלה. ועכשיו גם ברור לה שיש לה הכוח לכלוא את אמה בבית בניגוד לרצונה, ושאני חווה זאת ככלא. ממש לא תחושה בריאה בשביל ילדה בת חמש, ומובן שלא בשבילי. כמה טעויות.
שבע של המון המון נסיונות שליטה (שאני מגיבה אליה לא פעם בנסיונות להחזיר את השליטה אליי, כי גם לי בעיות שליטה משלי):
לאורך כל היום משחקי דמיון שבהם אני מתבקשת לומר ולעשות כל מיני דברים, אבל דברים שמוכתבים לי היטב ואל לי לחרוג מהם,
וגם משחקים אחרים של סדר וארגון, והרבה דווקא שבירת כללים במשחקים - על ידי כללים אחרים שהיא ממציאה,
ואי אפשר להזיז חפץ בבית למקום יותר הגיוני או נוח בלי שהיא תתנגד נחרצות,
וגם כמה ילילות עם שינה גרועה שבטח לא מוסיפים לעניין (לא יודעת מה גורם למה. מינקות ועד היום יש לה דפוס שאם מתעוררת בלילה - לא תצליח לחזור לישון לפני שעוברות שעתיים. סיוט. מסכנה. אופייני לילדים כאלה. מישהו יודע?

תמרושרוש - בנוגע לדוגמה את ממש צודקת. אבל ביום טוב אפשר להגיד לה: _כן, את לא מכירה את הבד אז הוא דוקר לך. עוד מעט זה יהיה קצת יותר נעים.
קבלה, הבנה, קבלה. ושיקוף._ ביום אחר זה יעצבן אותה והיא תצעק שזה באמת דוקר ופשוט לא תרצה לשמוע כלום.

קראתי, אכן לא פשוט, עוברות בי הרבה מחשבות, את רובן אחלוק רק כשנפגש, בעייתי לשחרר אותן כשאת לא שומעת את הטונציה ולא יכולה להבין ולהיות מובנת כמו שנרצה.
להתחיל דיאטה סנסורית נשמע מצוין, בכללי מהדף נראה שאתן בכיוון נכון, חשוב לי להדגיש משהו שנראה שאת כבר קיבלת, לוותר ולעזור כל הזמן זה לאפשר לגיטימציה (לא מודעת לרוב) להחמרת הקשיים. בתחילת הדף כתבת (עיבוד ופרשנות שלי) שהרגישות התחושתית היא נכות שקשה לראות, ולכן חושבים שאת סתם מפנקת, אני מסכימה איתך, אבל גם איתם. הרגישות התחושתית היא סוג של נכות (מרגישה כך בעצמי כרגישה והיפרקטיבית), אבל בעזרת עבודה ויחס נכון אפשר להקל עליה ואפשר ללמוד לחיות איתה. אני נניח הבנתי שאני חייבת ליצור לי את המקום לפינה השקטה שלי, במיוחד בהמון. מאז היסודי אני מקפידה לצאת לטייל ולמצוא פינה קטנה וסודית בכל מקום בו אני נמצאת, כדי שאוכל להתבודד במידת הצורך. הבעיה בלגיטימציה לקושי מגיעה כשנכנעים לעצמנו ומוותרים, ואז הרגישות רק ממשיכה ומחמירה, הפחדים מחמירים, קצת כמו אנשים שמתקשים ללכת ובוחרים להתחיל להשתמש בקולנועית כדי להקל על עצמם, זה מקל, אך המחיר הוא אובדן יכולת ההליכה שהתקיימה בעבר. אל תוותרו על אינטרקציות והתמודדות עם הקשיים, לא בשבילך, בשבילה.

טוב אני עייפה וכנראה לא מספיק ברורה, מקווה שתצליחי להבין את הסלט הזה.

בהצלחה וליל מנוחה
אלה

מישהו יודע?
פגשנו את אישך היום לרגע בגינה ליד הבית- מסר לך? אמרתי שבאמת לא דיברנו בסוף והנה את פה...

הקושי לחזור לישון יכול להיות חלק מהקושי לווסת (את רמת העוררות, את הפחד, את ההתרגשות, את המסרים הסנסוריים- בעצם בהפרעה בוויסות מתקבלת הרבה פעמים תמונה של חוסר איזון כללי וקושי לווסת את מכלול התפקודים).

אולי נקבע זמן לדבר קצת באמת? אני אשמח. מאוד.

ליל מנוחה רצוף, מווסת וממלא כוחות לכולכם

תודה לשתיכן. הוספתן לי. אנסה למצוא זמן להיפגש אתכן... עמוס עמוס, אבל אני מאוד רוצה.
בנוגע לקושי לחזור לישון - זה כנראה מה שאת אומרת, אם הכרובית, וזה משתלב באיזשהו שעון פנימי נוקשה, שממש לא מאפשר לה להירדם לפני שחולפות איזה שעתיים, לא משנה כמה היא שוכבת בשקט גמור ומפהקת. ממש נדודי שינה. (כשהיא הייתה תינוקת זה היה שעתיים בול, על השעון. עכשיו לפחות אני מצליחה לנמנם תוך כדי זה, אז אני לא יודעת בדיוק...) אחרי ששאלתי אתכן, קראתי גם שבאופן כללי קשיי שינה אופייניים לספקטרום האוטיסטי - והבנתי שקושי ויסות חושי נחשב באיזושהי מידה "על הספקטרום". לא שכל זה משנה משהו. אני צריכה להתמקד במה יכול לעזור, ולא בהגדרות - מזכירה לעצמי.
כך גם עם המידע החדש בנוגע לקשיים המוטוריים. המרפאה בעיסוק אומרת שיש לה קושי בתכנון מוטורי, בעיה בתיאום דו-צדדי וטונוס שרירים נמוך. ברגע הראשון ההגדרות נתנו לי הרגשה רעה, אבל אחר כך הבנתי שבעצם ידעתי את זה במידת-מה, ראיתי את זה, ולא קראתי לזה בשם, ובעיקר חשבתי שהרבה מזה נובע מהקושי בויסות, ושעכשיו טוב שזה ברור ויהיה אפשר להבין יותר ולטפל יותר. הרבה דברים ייחסתי רק לענייני הויסות ועכשיו ברור שזה ממש לא רק זה. למשל: הקושי להוריד את המים בשירותים הוא לא רק בגלל הרעש אלא באמת קושי להפעיל כוח באופן נכון (ראיתי את זה כל הזמן אבל חשבתי שלא מפעילה כוח כי חוששת מהרעש שיבוא. אבל עכשיו זה מתקשר לי לכך שלא מפעילה כוח נכון לפתוח דלת, קופסאות, לדווש באופניים ועוד, ומתעייפת ומתקשה בכל מיני פעילויות פיזיות אחרות - דברים שעוררו את חשדי כבר מזמן אבל לא ידעתי לאן להוליך את הדברים, כשהמרפאה בעיסוק הקודמת לא ראתה בעיות כאלה, אולי מפני שהילדה הייתה צעירה מדי). אני צריכה לקרוא גם על זה, ואם למישהו יש מידע על שלוש האבחנות האלה שציינתי, אשמח לשמוע ולהיעזר.
באמת תודה על כל מה שהועלתן עד כה.

שוב שלום,
נראה לי שכל מיני אבחנות, שמות מקצועיים ושאר 'רעשים' מתערבבים כעת בצורה לא מדוייקת לגמרי.
כבודן של ההגדרות במקומן מונח, אבל המכלול שהוא כ' עשיר יותר ומורכב יותר מהן.
בואי נקבע- אני מקווה שאוכל להיות לעזר... או לפחות להקשיב. (אנחנו בירושלים בשבת אם תרצי).

שבת שלום

ועכשיו כנראה נתחיל ריפוי בעיסוק עם אחת מהמרפאות בעיסוק שהומלצו לי כאן
בתור משפחה (מתוסכלת אך חדורת מוטיבציה למציאת פתרון) שיש לה בעיה דומה עם ילדה בת 3, נשמח לקבל גם המלצות למרפאות כאלה.

באילת או בקריית שמונה?

באילת או בקריית שמונה?
אכן חשוב. איזור המרכז, ראש העין / מודיעין.
תודה

עדכון ושאלה. ראוי היה שאעשה זאת באריכות, לכבוד כל אלה שהשקיעו מזמנן בדף הזה לפני כשנה, אבל אני עייפה ומאוחר...
אנחנו עדיין בחינוך ביתי (ועדיין לא יודעים מה בשנה הבאה מבחינת השנתון היא תהיה מתאימה לכיתה א'). עברה שנה טובה עם המון התפתחויות נפלאות, היה לנו לו"ז שבועי פחות או יותר קבוע שעזר לה ולנו, כך שכל יום היה משהו שעושים בחוץ, ולפעמים פעמיים ביום. הייתה גם מרפאה בעיסוק מצוינת, ועכשיו אנחנו בהפסקה כי הרגשנו שמיצינו שלב זה. עם בוא האביב, כמו בשנה שעברה (תוהה אם זה קשור לעונה, לחילופי מזג האוויר והבגדים) יש תקופה קצת יותר מתוחה. הרבה יותר טוב מהתקופה המקבילה אשתקד, אבל כן יש חזרה להתקבעות הזאת על חרדות, כמו באביב שעבר (בשנה שעברה זה איכשהו "השתחרר" אט אט). בעבר התייעצנו עם פסיכולוגית בנוגע לחרדות, אבל תהיתי אם יהיו לכם רעיונות לדרכים אחרות לעזור לה עם חרדות, למשל שמעתי על דימיון מודרך ו/ או NLP, אבל לא יודעת אם זה מתאים ומי מומלץ באזור ירושלים. אשמח לרעיונות והמלצות. דוגמה לחרדה שמתקבעת: חנינו בחניון ואחיה הקטן רצה לקפוץ לתוך שלולית שמן מנוע שנראתה לו כשלולית חורף נחמדה. קראנו "לא, תזהר!" בטון קצת לחוץ, כדי לעצור אותו בזמן. כבר עברו שבועות מאז והיא מפחדת שניכנס לחניון שבו זה קרה, משביעה אותנו שנרים אותה על ידיים אם ניכנס לחניונים, מבררת בכל מקום אם נחנה בחניון או בחוץ ושואלת שאלות על שמן מנוע. לא עוזרות ההרגעות והדיבור אל ההגיון. ברגע האמת היא פשוט בחרדה כזו שזה כמו לשכנע מישהו שזה בסדר להכניס ראש ללוע האריה. וכך קורה גם עם עוד חרדות, נתתי רק דוגמה אחת. עניין שמן המנוע אט אט נרגע, עם הרבה עבודה שלנו (מסכמים איתה שבהתחלה נרים אותה ואחר ך ניתן לה רק יד, מזכירים לה שהייתה שם כבר הרבה פעמים וכלום לא קרה, ממציאים שיר מצחיק נגד שלוליות שמן מנוע ועוד כהנה וכהנה), אבל בתקופה המתוחה הזו כל פעם צץמשהו אחר, והייתי רוצה לעזור לה.