באופן טבעי

אני כאן כבר הרבה זמן.
אפילו כבר כתבתי את הדף הראשון עם סיפור הגעתי לכאן. מסיבות טכניות הקשורות לכישורי המחשב יוצאי הדופן שלי, הצלחתי באופן הטבעי ביותר למחוק את הדף הנ"ל לאחר מספר שעות.
בתסכולי כי רב נמנעתי מלחזור על פתיחת הדף במשך כשנה. הגיע הזמן לסלוח לעצמי ולנסות בשנית...
אין לי כח כרגע או פנאי בראשי לשבת ולכתוב שוב. אבל המקום הזה הוא עבורי מן סוג של בית שחסר לי כל-כך בחיי כרגע.
תודה למפעילי האתר הנפלא הזה.

ברוך השב. אז זה דף בית אישי ?

הי טדליק! @} @} @}
איזה יופי שאת כאן!
חשבתי עלייך הרבה השבוע...
ראיתי אתכם ביוטיוב ומאוד התרשמתי... את יודעת שממש יפה לך שיער ארוך?
חוצמזה מצאתי מקום מעולה לעבוד בו!
עכשיו אנחנו קצת חולים צוציק ואני, אבל כשנבריא את/ם מוזמנים מאוד

ושכחתי לשאול - מה זה נהנאנע?

כן, זה דף בית אישי.
אני פשוט עוד לא לגמרי יודעת הכיצד עלי לערוך אותו ואיך להפוך את הכינוי שלי לאותו אחד שמופיע בדף הבית.
ציינתי כבר את כישורי המחשב שלי, אבל שכחתי לציין שבימים אלה אין לי כל סבלנות לחפש הוראות הפעלה.

וואו, ההגיון הפשוט ביותר עבד...פשוט להחליף את הניק בחלון...
יופי טדליק.

האם מפגשי המוזיקה הם ברוח שיטת music together?

אני לא מכירה את השיטה הנ"ל כך שאין לי תשובה... אני מניחה שלא.
במפגשים אנחנו משתמשים בתנועה ומגע הממחישים אלמנטים מוסיקליים, רוקדים ושרים , מנגנים בכלי נגינה (חלקם ביתיים המשתמשים בחומרים ממוחזרים), מקשיבים לסיפורים בעלי אלמנטים מוסיקליים ועוד כהנה וכהנה.

הי טדליק,
תגידי, הסיפור שמופיע בתוך הדף _דף סיפור הנקה הוא שלך?
חבל שהוא מופיע רק בתוך _דף תיוג. אני חושבת שמגיע לו דף משלו

אפילו כבר כתבתי את הדף הראשון עם סיפור הגעתי לכאן. מסיבות טכניות הקשורות לכישורי המחשב יוצאי הדופן שלי, הצלחתי באופן הטבעי ביותר למחוק את הדף הנ"ל לאחר מספר שעות.

הנה, נפתרה התעלומה!
הסיפור שכתבת לא נמחק, אלא מופיע בתוך הדף דף סיפור הנקה

סיפור מדהים... כל הכבוד לך <מאוחר> על הנחישות וההתמדה!
נראה לי שאכן הגיע הזמן לשים את הסיפור בדף מתאים.
את מעדיפה כאן בדף בית או בדף נפרד (למשל סיפור ההנקה של טדליק)?
תגידי מה את רוצה, ויהיה מי שיעשה את זה בשבילך.

אשמח אם אפשר יהיה להעביר את הסיפור לדף שכזה,
לא כל כך הצלחתי להבין איך לעשות זאת בעצמי.

יצאתי לרחבי הרשת לבדוק מה זו שיטת MUSIC TOGETHER.
הרעיון מקסים בעיני. הוא פתח לי פתח למחשבה קצת שונה.
ההפעלות שאני עושה מחולקות לפי גילאי הילדים השונים, וכל ילד הוא צמוד הורה אחד.
הפעילות עצמה נראית לי דומה (מהמעט מאד שניתן לראות באתר) ברעיונות, אני נוטה לחשוב שאני מעט יותר בררנית בבחירות המוסיקליות שלי, אבל אני עלולה להיות קצת מוסיקאית סנובית שהולכת עם הראש בקיר...
אני לא סנובית.
המוסיקאית שבי כן. (נו, מה אפשר לצפות ממישהיא שהחליטה בגיל 16 להיות זמרת המתמחה בשירי לאוטה אנגליים מהשנים 1570-1620 באיזור הצפון?)
אמנם מאז גדלתי והתפתחתי, וגיליתי שקיימים דברים נוספים שאינם פחות בית עבורי (ביטלס - שומו שמיים, מתי כספי- כופרת שכמותי, בוסה נובה- אויויויי, והנורא מכל- חוה אלברשטיין אהובת ליבי - ואבוי) אך אני עדיין מלקטת אותם בפינצטה.

ואב מה שכתבתי לעיל, ממליצה על הלינק הבא (עם אזניות על אזניכם)

http://www.iiiiiiii.com/

אשמח אם אפשר יהיה להעביר את הסיפור לדף שכזה

העברתי.
תכנסי לדף סיפור ההנקה של טדליק
@}

תודה, הולכת!
וטדליק, ברוכה השבה!

נו, מה אפשר לצפות ממישהיא שהחליטה בגיל 16 להיות זמרת המתמחה בשירי לאוטה אנגליים מהשנים 1570-1620 באיזור הצפון?
את באמת משהו מיוחד... @}

ובקשר לסיפור הנקה - בבקשה ובשמחה רבה! <סיפור מדהים, כבר אמרתי?>

אפשר לשאול (מסקרנות) מה מקור או פשר הניק שלך?

טדליק זה שם שהמציאה לי אחותי הקטנה כשהייתי בת 10 (היא המציאה לכולנו שמות שדבקו בנו עד היום).
מכיוון שחברי שמעו שקוראים לי כך בבית, החלו גם הם משתמשים בשם זה והוא הפך לשם לכל דבר. כינויי חיבה הפכו להיות עיוותים של השם הנ"ל- טדליקה, טודליק וכדומה. אני גם חותמת את מכתבי בשם הזה.
עם הזמן זה גם הפך להיות שם במה שלי (לפחות בקרב קהל הפולק בארץ).
לגבי הנהנאנע- בעיקבות השיר המפורסם ששרה אחותי: טדליק טדליק נהנאנע (על משקל שייפרח היקינטון). (-;

לגבי הנהנאנע- בעיקבות השיר המפורסם ששרה אחותי: טדליק טדליק נהנאנע (על משקל שייפרח היקינטון)
כן, אבל עדין לא הבנתי למה נהנאנע_ ולא סתם _נהנהנה
<ההולכת בדרכים ממחשב אחר>

אוי, זה כבר כל כך ותיק שפרח מזכרוני. אני חושבת שאולי יש לכתיב קשר מסויים לאפרים קישון שכותב על ביתו רננה ואומר לה נו-נו-נו והיא הופכת את זה לנהנהנה או נאנאנא או נה-נא-נע. בכל מקרה, אצלי זה תמיד היה נה-נא-נע.

אה

<איזו משפחה מהסרטים>

ברוכה הבאה טדליק נהנענא אחלה שם!

טדליק יקרה, זו את בקישור הנפלא בדף הגשם?

אם לא, מי אלו? וכיצד אוכל לשמוע אותם מחוץ לצינוראתה?


תודה
אלה לי לה

אשמח מאוד
mif8}{walla.co.il

tkv

בוציק הקטן החל לדבר. כלומר הוא כבר אומר הרבה מאד.
הוא לא דברן אבל אוצר המילים שלו מאד מאד גדול יחסית לזאטוט שהחל לדבר רק לפני כחודש.

יש לי אח בשם גיא ואחות בשם רוני. הוא אוהב אותם אהבת נפש.
לפני חודש כששאלתי אותו (יש לי מן אובססיה שכזו לשאול אותו כל הזמן לגבי בני המשפחה): "איך קוראים לדוד שלך? יש לך דוד:... "גיא"
ואיך קוראים לדודה שלך? דודה... "גיאיה"...
עד היום הוא מסרב להגיד רוני. הוא תמיד יגיד שלדודה שלו קוראים גיא. לפעמים הוא יגיד "דנה" (שהיא אמא שלי, סבתא דנה)
הוא יודע איך קוראים לכולם. יש לו מבט ממזרי ביותר כשהוא עונה תשובה "לא נכונה"
אתמול כששאלתי אותו: "איך קוראים לדודה הג'ינג'ית שלך?" - "גיאג'ית"

פתחתי את הדף של סיפורי מספרים. אין לי מספיק סיפורים לספר שם. מקווה שאמצא. יש לי שוב שיעורי בית להכין סיפור.

הי טדליק @}
אני ממש ממש שמחה לשמוע שהולך טוב אצל דלית
בשישי הבא אני רוצה לבוא לשוקחתן בדהרמה יוגה
אולי תבואו גם ונפגש?

שלום לך.
קראתי איפה שהוא שיש לך עניינים עם לבישה של ה'מקדם' על הגב בצורה שנעימה לך.
אם את רוצה להתייעץ את מוזמנת, אולי נמצא פתרון יחד.
אני בדף הבית, ושם גם המייל והטלפון שלי.
אוריה

את יכולה לשלוח לי את המייל שלך ואשלח לך כמה תמונות. פרסמתי גם ביד שניה ושם יש תמונות.

סיפור הברית
יש לי תחושות שונות בגוף. אולי אני בהריון? עושה בדיקה. תוצאה שלילית.
ובכל זאת, משהו לא מרפה ממני. הגוף מרגיש שונה.
חמישה ימים לאחר מכן, יושבת לי בשירותים. משהו מרגיש מוזר. אחר.
מחליטה לעשות שוב בדיקה.
רואה את הקו המיוחל, חיוור, אך בהחלט קיים.
בדיוק נכנס האיש לשרותים ורואה אותי יושבת לי על האסלה, חיוך רחב כקו האופק על פני. - "אנחנו בהריון"
הלם. מה?! אבל...מה?! (קצת קשה לחבק בחורה על אסלה...)
יופי של דרך לספר לבחור שהנה, הוא יהיה אבא בעוד כתשעה חודשים.

אצלי רואים בטן כבר רק ממחשבה על הריון.
תמיד דיברנו על הבת שתהיה לנו, ועכשיו אני מרגישה בבירור: "בן".
הוא לא יכול להיות משהו אחר. קטני חמודי.
הבדיקה מוכיחה שתחושות הבטן שלי (תרתי משמע) צודקות. בן.
יהושפט. כך אני מכנה אותו. יהושפט רובשקין דולין (הראשון).

נכנסת לשבוע 14, שרה בקונצרט עם התזמורת הקאמרית הקיבוצית , ובזמן הישיבה על הבמה- מתחילה להרגיש דגדוגים חלושים.
קטני חמודי זז לו ומשייט למשמע המוסיקה.
השבועות הולכים ומתקדמים, אני עמוסה בקונצרטים וחזרות.
שרה ליהושפט בלא הרף, הוא מגיב בליטוף שלי מפנים הבטן.
כשהמקהלה שרה- קטני שקט. עם הפסקה בשירה- מתחיל לשייט ולהתנועע.
ממש אפשר לחוש מי הוא לפי ההתנהלות שלו. הוא שקט, נינוח,ויחד עם זאת יודע מה הוא רוצה.
יש ביננו מן הבנה שכזו,
}אנחנו מתקרבים למועד. נשארו לנו כחודש ומחצה עד התאריך הצפוי. עד שנראה מי הוא היהושפט הקטן.
למרות הרצון העז והסקרנות לראותו כבר, אני בעצם חשה כי אני באמת מכירה אותו, יודעת מי הוא.

לאט לאט חודרת בי ההכרה כי הוא מושלם כפי שהוא, אני לא רוצה שייגעו בו.
מתחילה לקרא ולברר דעות בעד ונגד, חוות דעת רפואיות, האם יש אמהות שחשו כמוני ולא אפשרו לפגוע בגופו ובשרו של ילדם (אז לראשונה נכנסתי ל"באופן", קצת הלכתי פה לאיבוד, יש לציין). מתחילה לשלוח רמזים (עבים) ולהשאיר אתרים הנוגעים בנושא פתוחים, ואף מפנה את האיש אליהם. גם עם הסבתות דיברתי.
מחליטה בנחרצות - לא אתן אף אחד לגעת בך!
מלטפת אותך ומרגיעה- אל תדאג חמודי קטן, אמא לא תתן לאף אחד לגעת בך, לפגוע בגוף שלך.
יהושפט מצדו מקשיב, ועונה לי בליטופים תוך בטניים.
מסביב עוד לא מופעל לחץ מסיבי, מתייחסים אלי בביטול.
האיש קורא ומתרשם מה, אך לא נתפס ל"שיגעון החדש".

ילדתי בשעה טובה, (בבית חולים, ואפילו עם אפידורל לצערי.)
יומיים לאחר הלידה, מתחילות השאלות:
איפה עושים את הברית, באיזה פורום, מי המבצע.

• איזו ברית? מי עושה ברית? אני לא מסכימה בשום אופן.

על מה את מדברת? השתגעת?! אין דבר כזה!

• יש דבר כזה, תבדקו בעצמכם, לא מוכנה להרע לקטני החמוד (עדיין אין לו שם מלבד קטני חמודי/ יהושפט ר. דולין).

אין הסכמה ביני לבין האיש, אמא שלי מפעילה לחצים אגרסיביים.
לא רוצה! לא רוצה! זה לא נכון לעשות!
אבל גם לאיש יש חלק בהחלטה, הילד גם שלו.
נכנעתי ללחצים.
כועסת על עצמי על שנכנעתי, כועסת על כל הסובבים אותי שאילצו אותי. לפחות אבחר במבצע עם הכי הרבה נסיון, ושיהיה בהרדמה.פרןפסור נוירוכירורג מוהל.
מגיע היום המקולל, אני עדיין מקווה שאיכשהו כל הסיפור יתבטל באורח פלא. אבל לא.
אני בוכה בהיסטריה. יוצאת מהחדר. לא מסוגלת לשאת את המחשבה על מה שאני והחברה המקוללת מעוללים לבני הרך, הזך, השלם שם בחדר. לא מצליחה להיות שם לצידו ברגע הנורא הזה. כועסת על כולם. מרגישה שלא הותירו לי ברירה. חוסר אונים.
המעשה נעשה.
אני חוזרת לחדר, ממררת בבכי, אוספת את אוריה שלי אל ידי. מניקה אותו. הוא נרגע מהר. כמעט שלא בוכה. עבר בשלום.

נושמת לרווחה. עברנו את זה. עדיין לא מאמינה שלא עמדתי בלחץ.

אוריה ישן עלי בלילה. (כך למשך החודשיים הראשונים). הוא ישן רצוף בין 6-8 שעות עד גיל 4 חודשים.
בסביבות 4 בבוקר, הוא הזיז את הרגל מעט. התעוררתי (אני שיכולה לישון באולפן הקלטות בפול ווליום, מאז הלידה מתעוררת עם כל תזוזת שערה הכי קטנה).
מכיוון שהתעוררתי, בסכלותי הרבה החלטתי לנהוג כפי שראיתי בבית החולים (שטויות של אמא לילד ראשון)- אם כבר התעוררתי, למה שלא אחליף לו חיתול? (התינוק ישן!!!!, למה להעיר אותו?!!!אולי גם את יכולה להמשיך לישון?!!!).
לוקחת את אוריה הקטן חמוד (והישן!!!) לשידה (רהיט מיותר ומטופש) ומניחה אותו.

פתאום רואה שכל החולצה שלי ספוגה בדם.

מסתכלת ורואה שהחיתול של אוריה ספוג כולו בדם.

מבועתת, קוראת לאיש ולאימי (שנשארה לישון באותו לילה, פעם אחת ויחידה לאחר הלידה).
אנחנו מצלצלים אל אדון פרופסור נוירוכירורג (ב5 בבוקר) לשאול מה עושים, והוא שולח אותנו ישירות לבית החולים.
טסים לבית החולים. שם מעכבים אותנו קצת יותר מדי במיון. כשאנחנו מגיעים כבר למיון ילדים, פתאום מתחילים רופאים מסביבנו לרוץ, להריץ בדיקות, ונראים מאד דרוכים.
אני מבינה שהמצב חמור, ונמצאת על סף התמוטטות. אוריה חמוד שלי. מבועתת. מפוחדת. זועמת. אבודה. לא מסוגלת לסלוח. מפנה את הכעס כלפי עצמי על שנכנעתי למרות שידעתי, למרות שהבטחתי לו שלא אתן שיאונה לו כל רע, כלפי האיש שלא אפשר לי ללכת כפי שהורה לי לבי, כלפי אמי והלחצים שלה, שתמיד מבטלת אותי ואת רצונותי, מערערת את הביטחון שלי בעצמי.
אחרי כחצי שעה מצליחים לייצב את אוריה שלי. הדימום פסק. הוא איבד הרבה דם (נו, חיתול שלם ספג בדם, חולצה, שמיכה, ועוד בהמשך הדרך).
נשארנו יומיים בבית חולים. לא ברור לגמרי מה היה. כנראה שנפגע איזה כלי דם.
אדון פרפוסור נוירוכירורג מוהל מגיע לבקר את הפציינט רק לאחר שזה כבר שב לביתו.

אוריה החלים. הוא לא זוכר את הסיפור הזה. הוא כן זוכר שבקיץ כשהיה בים נכנסו לו מים לעין. (חודשיים הוא הסתובב עם זה, מראה לכל מי שרק הביט לו את העין, משמיע קול תלונה. אההההה- היום הוא גם כבר אומר ים---עין)

האיש שלי ואמי לעולם לא יסכימו לעשות ברית לילד הבא.

הילד הבא שלי יהיה ילדה....

אוף, טדליק... למרות שכבר שמעתי את הסיפור וידעתי מה הסוף כל הגוף מתכווץ לי ואין לי אוויר כשאני קוראת את זה שוב
שולחת לך מיליון חיבוקים כדי לרפא את הכאב, הכעס והאשמה
שתמצאי את הדרך לסלוח לעצמך ולאחרים על מה שהיה, ולהבין מה בכל זאת קיבלת במתנה מכל הפרשה

חשבתי שנפגש בדהרמה יוגה לפני שבועיים, אבל לא יצא
מקווה שאצלכם הכל בטוב... אולי תבואו לבקר אותנו בכפר?
תבואו... יהיה כיף!

_האיש שלי ואמי לעולם לא יסכימו לעשות ברית לילד הבא.

הילד הבא שלי יהיה ילדה...._
בכיתי כל כך הרבה, טדליק...

ולהבין מה בכל זאת קיבלת במתנה מכל הפרשה
את האינטואיציה שלך- כמובן! הלא הוא כולה הזיז רגל. ואת תפסת אותו בזמן. ואת הצלת לו את החיים בעירנות שלך, בקשב שלך אליו. ומעתה האינטואיציה שלך, תחושת הבטן שלך, הינה חלק שריר וקיים. כה חזק שגם אם הילד הבא יהיה ילד, שום פרופסור (אולי רק פורר פותח הלשונות אם צריך) לא יחתוך אצלו כלום. בלי קשר לאמא שלך או לבעלך. כי את תמיד צודקת. ככה זה.

אמאל'ה! איזה סיפור מחריד. את נהדרת. כמו ש לוטם מרווני אמרה - הצלת את חייו באינטואיציה שלך, בקשב אליו!
עוד משהו שאת קיבלת במתנה - האפשרות לספר את הסיפור שלך ושל הבן שלך ככה, פשוט, בלי יותר מדי מלים ופרשנויות. ולהעביר את זה הלאה, למי שמתלבטת, חוששת ממה יגידו, צריכה חיזוק מול המשפחה.
אם תהיי מסוגלת מתישהו להעתיק את הסיפור, כמות שהוא, לדפים הרלוונטיים ב"באופן" וברשת - תבורכי. @}

בכלל נכנסתי להגיד תודה על מה שכתבת לי (-:. אז תודה ונעים להכיר!

הי טדליק, מה העניינים?
מחר יש שוקחתן בבית אלעזרי, אצל מירי ועמית.
אולי תבואו וניפגש סוף סוף?

בן זוגי גיטריסט. רוק ובלוז, בעיקר. מנגן ומלמד. ואתם?

אני מבינה שכתבת לי לפני שראית את שאלתי
אם אתם מתאוששים זה אומר שאתם מתכננים להשאר מחר בבית?

טוב, אנחנו עוד עלולות לגלות ששלי מכיר את שלך, אם כי לא בהכרח (אבל הוא מכיר לא מעט אנשים מהתחום, ולא שוכח אף אחד שהוא פגש אי פעם). (-:
אני הולכת לישון, וכדאי גם לך!

אז תבואו אלינו לנר שביעי, או שמיני...

השבוע שוכבת עם בוציק במיטה, מניקה. (יונק בתור שעשוע. קצת פה, קצת שם, קצת פה, שם ,פה, שם, פה שם, מדגדג, מסתכל מקרוב קרוב, בוחן היטב. בודק עם אצבע, עם האף, העין. מניח ראש.)
מצביע על הסוודר שלו, אומר- "כחול!". "תכלת"- אני מתקנת- "דומה לכחול". "תכיית!" .-"נכון חמוד."
מצביע על הכרית - כחול! (האמת- יותר ירוק, אבל היה חשוך. הוא באמת יודע היטב). "סגול!"- על נקודה בסדין. "אדום!" על המכונית הקטנה שלו. לבסוף מצביע על ציצי הימני - "לבן!"

(ואני שנים טוענת שהצבעים על פיהם "מוגדרים הגזעים" הם לחלוטין שגויים. אין אנשים לבנים כפי שאין אנשים שחורים. יותר בכיוון של ורדרד צהבהב לעומת חום כהה, חום בהיר, כהה עד מאד- כמעט חצילי. והנה, הוא בלי להניד עפעף סותר ומפריך לי את התאוריה כולה ברגע אחד של התבוננות.)

יומיים מאוחר יותר, שוב בוחן את ציציי בדוק ושוב. מקרב מבט, מרחיק, ולפתע קורא:"עיגול!" ומצביע על הפיטמה.

עליכם להבין, הוא עיגולופיל מושבע מגיל מספר חודשים. תמיד נתפס לדברים עגולים קטנים ומחזיק אותם ביד במשך שעות: גלגל של אוטו צעצוע, קרטון עגול, טיקט של חולצה חדשה, מכסים עגולים. עוגיות. עוד עוגיות. עוד ועוד עוגיות.
עיגול היתה אחת ממילותיו הראשונות.
במקום "צייר לי כבשה" הוא מבקש כי יציירו לו עיגול מכל מען דבעי.
לאחרונה החל לבקש (ולאחר מכן לדרוש) שאכין לו עיגולי פימו קטנים בצבעים. הוא מאבדם (או מי מאיתנו מאבדם) אחת ליום יומיים, כך שעלי לעמוד בקצב הייצור (ורכישת הפימו...).
בעקבות קביעת ה"עיגול" שלו על פטמתי, התחלתי לקשר משועשעת - האם מקור חדוות העיגולים שלו מסתמנת כ תסביך ציץ ?...

שוב בוציק, היום:
שואלת אותו: "אתה ח..." - "מוד"
"ואמא ח.."- "מודה".
"ואבא ח..." -"מוד"
"ורוני ח..." - "מודה"
"וגיא ..."- "חם" ....

מה שמפתיע שאתמול רציתי לבדוק אם הוא מבין את ההבדל בין בן לבת, ולא נראה היה שהוא מצליח לרדת לסוף דעתי. אבל עובדה שלשונית הוא יודע איך להטות תארים ופעלים בצורה הנכונה לפי המין.

וגם רואה שאני קצת מכונסת, לא איתו לגמרי, לא במאת האחוזים עצמי ואומר: "פלה..." (נפלה).
נפלתי השבוע ואני מעוכה למשעי. ספרתי לו על כך וציינתי שכואב לי ולכן קצת קשה לי להרימו או לרדוף אחריו להחלפת חיתולים וכד'.
הוא הפנים ואמר "פלה- כואב."
אחר כך עשה את הקישור לכך כשבאמת הייתי יותר בתוך עצמי.

הי טדליק
הדף שלך מקסים.
אני מכירה אותך ממפגשי ללל, קוראים לי כמו לאחותך..., לא יודעת אם את זוכרת.
תודה.

הי טדליק @}
ראיתי עכשיו את מה שכתבת בדף התלבטות ללידת בית.
אם את מחפשת לעבור תהליך של התמרת היחס שלך לפחד וכאב, של שינוי דפוסים מעכבים, ושל הכנה רגשית ומעשית לחווית לידה מעצימה,
אני חושבת שאני יכולה לעזור לך... דברי איתי
חוצמזה, מקווה שאת מתאוששת מהנפילה ומרגישה טוב

תודה לך רננה

אני חוששת שאני לא כל כך זוכרת כרגע, אבל יש לי נטיות מאד מובהקות לסניליות מתקדמת...
כרגע לא מצליחה להגיע לללל מאז שהחליפו יום, זה נופל לי על יום העבודה היחיד שלי בשבוע.

בכיתי כל כך הרבה, טדליק...
מסיפור הברית.
גם לי היה קשה (ובטח שלגור, ששלושה שבועות אח"כ עוד דימם!) ואני עד היום לא סולחת לעצמי שהרשתי לעולל לו כזה דבר.
למזלי בלידה השניה נולדה בת (מדהימה ומקסימה) והויכוחים נחסכו.
והזדהות.

השבוע בקורס מספרי סיפורים הייתי צריכה להביא סיפור אישי, וזה הסיפור שעלי לספר בערב מספרי הסיפורים שיהיה בעוד 3 שבועות.
בחרתי לספר את סיפור הברית של אוריה, בלי להזכיר את המילה ברית, אלא ברמיזות עבות.טדליק נהנאנע (2008-12-15T15:53:27)
המרצה בקורס אמר שהסיפור מצויין, אלא שלא מבינים מספיק במה מדובר ושעלי להשתמש במילה ברית.
כשהכנסתי אותה, הוא אמר שעלי למתן באיזושהי דרך את האמירה שלי שאיני רוצה לעשות ברית לאוריה בשום אופן, מכיוון שהדבר מוביל לאנטגוניזם בחברה הפרימיטיבית שלנו, וכמספרת סיפורים לא זה מה שאני רוצה שיחושו כלפי. אולי שאגיד שלא רציתי כבר עכשיו לעשות ברית, שחששתי ורציתי להשתהות עם ההחלטה, שלא הייתי בטוחה.
קשה לי להגיד דבר כזה, מכיוון שזה לא נכון. ידעתי בביטחון מלא שאני לא רוצה לעשות ברית. לא היססתי בכלל.
ומצד שני, אני באמת לא באה לעשות פרובוקציות (למה הדעה שלי והרגשות שלי הם פרובוקציה? איזו חברה דפוקה!). אני מספרת סיפור. זה מקצוע, ויהיה זה לא מקצועי מצידי לעורר רגשות אנטגוניסטים כלפיי- המספרת.
חשבתי במקום להספר על חוסר החלטיות, להגיד שביני לבין אלוהי ישראל אני עושה ברית של מילים ולא של מילה. אני לא שוללת את היהדות בכלל ואת יהדותי בפרט. אני מאד מכבדת אותה. לא בדרך הזו.
מישהו יכול לייעץ לי כיצד כדאי להתנסח, האם הרעיון שלי יכול לעבור?

בעצם את רוצה לעורר בקהל השומע רגשות מזדהים ולא אנטגוניזם, אז אולי לספר את הסיפור מנקודת מבט של תינוק שכן עשו לו ברית, מה עבר עליו בשמונת הימים הראשונים (השלווה) ואז הסכין המונפת ביום השמיני (איך אפשר לבטוח בעולם?) ואז להסיט את הסיפור לבנך ש"ניצל" מהסכין המונפת.
הרי בעצם רובנו מזדהים עם הכאב של תינוק שחווה ברית ויודעים (גם אם מכחישים) שזה כואב, שלא שואלים אותו בכלל וכו'.
אז אולי להתחבר לרגשות האלו ומשם לצאת לסיפור האישי (שעדיף לתת בפאנצ' ליין בסוף הסיפור, כך שאם תעוררי איזשהם רגשות אנטגוניזם, הסיפור כבר יסתיים, וגם הצלחת לסחוף אותם לכיוון שלך)
מקווה שנתתי אולי קצה חוט למחשבה.

הי תות,
תודה על המענה והמחשבה. הבעיה היא שאני מספרת את הסיפור של אוריה, שכן עבר ברית כנגד רצוני, וכמעט מת מאיבוד דם.
הסיפור עצמו כבר כתוב, רק את החלק שעלי "לתקן"/ "לרכך"/ "לסבר את אוזן המאזין" לא הצלחתי לנסח.

אוי, לא שמתי לב שכבר יש סיפור ושכן עשיתם ברית...
אם יהיה לי זמן אח"כ אנסה לעזור

עם כל הכבוד למנחה של הקורס - אולי ההנחה שלו מוטעית. אולי היחס שלך לברית דווקא יצור הזדהות עם הקהל? אולי הוא דווקא נוגע ביצרים הקמאיים האימהיים של המאזינות בקהל? אולי דווקא האמירה הברורה והפומבית שלך כמספרת סיפורים מהווה אפשרות להשמיע בריש גלי את הקול המושתק של האישה ביהדות?

ועוד אני רוצה לומר משהו קצת לא יפה: המנחה של הקורס, נראה לי, מעוניין להשתיק אותך ולשנות את הקול האותנטי שלך רק כדי שיהיה לו נוח, כדי שלא יצטרך לשמוע משהו שנורא כואב לו (אולי בקשר להתנסות שעברה עליו בקשר לברית ואולי בגלל שקשה לו לשמוע אישה שאומרת דברים כל כך כואבים על הבן שלה).

לדעתי זו חוצפה מה שהוא מבקש ממך. מספרי סיפורים בכל העולם מעלים בסיפורים שלהם חומרים קשים מאד. הם לא ממציאים אותם יש מאיין אלא בוחרים להתמודד אתם מול הקהל באופן שמרפא גם את הקהל וגם אותם. למה למנוע את זה ממך ומהם?

שלום טדליק,
קראתי את סיפור הברית שלכם בכאב לב. אני חושבת שחווית מייד בתחילת האמהות שלך את הסיוט הגדול מכולם וגם את ההוכחה הגדולה מכולם לעובדה שאת אמא מדהימה. עצוב מאוד שהייתם צריכים כולכם לעבור את מה שעברתם אבל אתם מאחורי זה שלמים ובריאים (בכוונה השתמשתי במילה "שלמים") ויכולים להמשיך את החיים עם שיעור מנצח. אנחנו לא מלנו אחרי התלבטויות רבות ולילות ללא שינה אבל כשמתייעצים איתי הורים לקראת לידה אני מספרת להם את הסיפור שלי, את כל השיקולים לכאן ולכאן ומסכמת שבעיני, בסופו של דבר, פחות חשוב אם נעשה האקט הפיזי. יותר משמעותי בעיני זה שהורים לוקחים אחריות אמיתית על הילדים שלהם ולא מקבלים שום גזרה כמובנת מאליה. מטילים ספק, שואלים שאלות, יודעים מה משמעות המעשה שהם עושים. אם אחרי כן הם מחליטים כן למול זה פחות נורא בעיני. למזלי הרב ההתמודדות אצלנו עם המשפחה והסביבה עברה בקלות יחסית (לכולם היה מה להגיד על זה אבל אף אחד לא החרים אותנו) אבל אני לא בטוחה שאם המחיר המשפחתי היה כבד מאוד היינו מחליטים את אותה החלטה. אני לא מכירה אותך אבל מרגישה כל כך מחוברת אליך באחוות האימהות ושולחת לך חיבוק מעומק ליבי. תבטחי בעצמך, תסלחי לעצמך, תסלחי לבעלך ותברכי על השיעור לכל החיים שקיבלת.

הי טדליק,

אני באמת חושבת שהסיפור שלך מדהים, ושבהחלט יש לו מקום בערב מספרי הסיפורים.
השאלה איך לספר את הסיפור האמיתי וגם לא לעורר אנטגוניזם אינה תלויה בתוכן הסיפור וגם לא בשימוש במילה זו או אחרת,
אלא באווירה בה את משתמשת כשאת מספרת, ובמה שעומד מאחורי הרצון שלך לספר את הסיפור.

אם תתמקדי בכך שמטרתך היא לספר סיפור אישי, על התנסות אישית עמוקה שעברת, ששינתה את חייך ואת תפישתך -
תשיגי הקשבה בלב פתוח.
מה שאת צריכה לשים לב אליו זה - לא לבוא לסיפור מתוך מקום של "נביאת זעם", כלומר ללא כוונה להטיף, לחנך ולהשפיע,
אלא רק לשתף בדבר עוצמתי מאוד שקרה לך. מול סיפור אמיתי, ללא "כוונות נסתרות" אנשים נפתחים להקשיב.

אני חושבת שהעבודה על אופן הגשת הסיפור יכולה להיות תהליך של ריפוי עבורך, תהליך שדרכו תוכלי אולי לחוות את העוצמה שהרווחת ולא רק את זו שאיבדת בכל הפרשה, ולסלוח לעצמך ולכל האחרים (כמו שכתבה לב שמח).

<מרגיעון: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום >

בביקור אצל סבי היקר, אני מנפחת לבוציק מספר בלונים. משתולל איתם, מעיף לכל עבר, שמח וצוהל.
לפתע אחד מתפוצץ.
אוי, בוץ, מה קרה לבלון? (מקווה שלא נבהל מדי, רק בן שנה ותשעה חודשים)
לוקחות כמה שניות עד שהוא מתעשת, ואז התגובה שלו מגיעה:
"שיט!"....
"שיט!"...
מניף ידים כלפי מעלה, ומורידן שנית לקריאת "שיט" נוספת...

אין לתאר את ההלם שלי ושל אחותי...

לעומתנו סבי היקר בן התשעים , מעודד אותו וקורא אחריו: "שיט!" , "נכון, אתה צודק, שיט!"


קצת יותר מאוחר אני אומרת לו, "חמוד אנחנו צריכים ללכת, בוא ננעל נעליים".
הקביעה שלו מגיעה- "מאוחר" (מסביר לאחותי.)

אני גם חושבת שהסיפור צריך להיספר כמו שהוא.
ככה, כמו שהוא, הוא בא מליבך, וכך הוא חזק.
אצלי המרגיעון: הכל- בעיני המתבונן. חייכתי לעצמי כשראיתיו, כי בדיוק לפני עברה לי מחשבה על המנחה שלך, שאולי בעיניו נושא "הברית לעשות או לא" מעורר פרובוקציה. בעוד שבעיני, למשל, הסיפור כ"כ נוגע, שעוקץ הפרובוקציה מתבטל לחלוטין.
אבל, מי אני, מה אני.

המרצה היה דווקא מקבל בעצמו. הוא אמר שזה סיפור עם נקודה בעייתית כי החברה הפרימיטיבית שלנו מתעקשת על מעשה ברברי, אבל שאני יורה לעצמי ברגל מכיוון שאני לא מעוניינת לגרום להם לסלוד ממני כשאני מספרת סיפור, אלא להזדהות.
הוא צודק בכך, קשה בחברה הזו בכלל להזכיר את הנושא של אי מילה. ואני באה לספר סיפור שמתאר אינטואיציה אימהית, אני לא יכולה להרשות לעצמי שהקהל ימחק אותי כבר מאמצעו בלי להקשיב לסוף.
אני שוקלת לתאר את ה"מחשבות" שלי לא כהתלבטות, אלא כמעין "חוש שישי" שאמר לי - אסור לך לעשות ברית לילד, זה מסוכן עבורו, זה לא נכון.
גם זה סילוף של העובדות, מכיוון שלא הפחד ממה שעלול לקרות הוא שגרם לי להחליט שאני לא מוכנה לעשות ברית, אלא המעשה עצמו שנראה לי מיותר ואכזרי.
לא יודעת איך להציג את העניין.

הולכת,
באמת סיפרתי אותו כסיפור אישי, בלי לנסות להסביר ולחנך (הסיפור כפי שמובא כאן למעלה הוא מדוייק יותר, לעיניים באופניות. זה שאני מספרת בערב כתוב מקוצר מעט, וקצת יותר מעודן). אבל אפילו הסיפור האישי, שגרם לחלק מהשומעים להזיל דמעה, עדיין היה קשה לעיכול בגלל חוסר ההמוכנות שלי למול, עבור חלק לא מבוטל מהאנשים שלומדים איתי. והם כבר רגילים לשמוע סיפורים שונים ומשונים אצלנו.

טדליק, אהלן, לא נראה לי שאנחנו מכירות, אבל משהו בדברים שכתבת על הברית ועל אימך מאד נגע בי.
אני עוקבת אחרייך כבר זמן מה (טוב, אי אפשר להתעלם מכזה כינוי! בהתחלה חשבתי שאת אתיופית או משהו כזה! ) ונהנית לקרוא את דברייך כאשר אני פוגשת אותם.
רציתי לומר לך משהו בדף על הברית, והחלטתי שעדיף בדפבית, ועל הדרך כבר להציג ת'צמי.
<אני אני כבר מחלקת לך פרשנות ככה ביד "רחבה" אז לפחות שתוכלי להגיד לי לסתום בלי בושה.>
<ככה באה לך לדפבית עם עייצס?! לא בנאדם! >

בקיצור, בקשר לאמא שלך. ולבקשה שלא תהיה שיפוטית וביקורתית. @}
זה נורא חשוב שאת מזהה את זה, ועוד יותר חשוב שאת מסוגלת להגיד את זה ולבקש את זה.
אבל בעיניי פתחת סדק בדלת ענקית לאללה, וחבל שהיא תשאר ככה שתוכלי לעבור בה רק בדוחק רב.
זיהית שיש אלמנט של שיפוטיות וביקורתיות, זיהית שאת מושפעת ממנו בצורה דרמטית (עד כדי לעשות דברים בהקשר של ההורות שלך)
עכשיו יש לך הזדמנות (את לא חייבת לקחת אותה) להשאיר את האחריות אצלך, ולהתחיל לשים לב כשזה קורה בזמן אמת. במקום לבקש ממישהו אחר שיחוס עלייך עם הקשיים שלך (ברוווווור שזו אמא אז זה משהו אחר, <ברור. נו!> טוב שביקשת. אבל יש פה הזדמנות. מקווה שאת מבינה אותי) תני מרחב אמיתי לכך שיש לך קושי, ושימי לב אליו. הדברים ישתנו מאליהם.

<שיואו איזה נדחפת. לאמאמינה.>
<אבל באמת שלא הייתי כותבת את זה סתם ככה לכל אחד.>
<ובאמת שזה לא מכוונות טובות. זה מאנוכיות טהורה. אני רוצה אנשים חזקים ומאושרים סביבי >

כתבתי אתמול אבל נמחק לי איכשהו:
בוציק אוכל מרק. כלומר, הוא אוכל שקדי מרק, עם מרק כאמתלה ל"שקדיי" (עד לפני שבוע קרא לשקדים "מרק". לאחר שהבין את ההבדל, עשה הפרדה ומכנה אותם "שקדיי")
מסיים את המנה ומבקש "שקדיי".
די, בוץ, אכלנו מספיק שקדים.
בתחנונים: "אחד!"
טוב, הנה אחד (איזו רישעות מצדי P-:)
רואה שקיבל אחד: "שניים! שלושה! ארבעה! חמישה! שישה! שבעה! שמונה! תשעה!"
מונה תשעה ונותנת לו.
"עשרה!"
(נו, איך אפשר לעמוד בפניו... הייתי כה מופתעת מכך שהוא סופר עד עשר בהטיית זכר. הוא רק בן שנה ו9...)

בוץ נוסף בהמשך לתסביך ציץ:
יונק, מביט על פטמתי (ואני תוהה אילו פנינים יצאו מפיו לאחר ה"לבן", "עיגול" מהשבוע שעבר).
מחייך, וקובע : "יפה!"
[-:

איזה בוציק זה...

ראיתי שאת גרה באזורי, בני כמה ילדייך??

בשלישי הזמנו אלינו, למרות שאחרי זה ראיתי שיש מפגשים בויצמן באותו יום, בכל מקרה מוזמנים....
ברביעי השבוע יש מפגש בכפר בן נון

אני חושבת שמצאתי דרך לרכך את מה עלול "לצרום" בסיפור הברית שלי בלי להתפשר על האמת שלי.
פשוט מציגה את הקטע בו אני מתחילה להרגיש שאסור לי לעשות ברית כך:

לאט לאט מתחזקת אצלי בעוצמה תחושת הבטן שאסור לי לעשות לו ברית. שזה לא נכון עבורו.
הראש אומר: הלו, מה זה? אתם יהודים! אתם חיים בישראל, מה זאת אומרת?!
הבטן אומרת: "אל תשלחי ידך אל הנער!"
"איך אפשר?! אין דבר כזה!"
"אל תשלחי ידך אל הנער! אסור לך!" מתחילה לברר על אפשרויות כאלה, לקרא.
מחליטה שלא אאפשר לגעת בו. ואת הברית עם עם ישראל ואלוהים אעשה במילים, לא במילה!
מבטיחה לו: אל תדאג חמודי, אני לא אתן לאף אחד לפגוע בך!
והוא מקשיב לי.

ושוב פניני בוציץ (בוץ +ציץ):
יונק, מביט בציץ: גדול!
מעביר מבטו לצד שני (או בפיו צ'ד שני): ענק!!!

היום פשוט אמר: "ציצי גדול" וחייך חיוך מלא אושר.

עצוב שהורים חותכים ילדים...
עצוב שהורים חושבים רק על הכאב שהם מסירים לילד שלהם חלק בגוף בלי לחשוב על הנכות...
עצוב שלמרות שהורים מרגישים בכל נימי נפשם שאסור להם לעשות את זה ושזה לא מעשה נכון...הם עושים זאת.
עצוב שהורים מתעקשים על כל מיני דרכים "טיבעיות" ואת הדבר הכי טיבעי בעולם הם ממהרים "לתקן".
עצוב.

שלום,
הסיפור שלך העביר בי צמרמורות בכל הגוף. רק המחשבה על לגלות חיתול מלא בדם גורמת לי לאבד פעימות לב.
רשמת שההריון הבא יהיה עם בת. , גם אם זה יהיה עם בן, אני בטוחה שיהיה בסדר .
אהבתי את השידרוג לסיפור שלך.
הדס

ראיתי את התגובה שכתבת אצל בשמת בדף ורציתי לכתוב לך שאני מאוד שמחה שיש עוד נשים חוץ ממני שקיבלו מהדף שפתחתי תמיכה וכוח לעמוד על דעתן. עם כל הקשיים שעברתי השבוע זה נותן לי המון סיפוק לדעת שיש ערך מוסף לכתיבה שלי ולפתיחה של הדף הזה. מדהים איך בדרכים בלתי צפויות אני מוצאת שאני מקדמת את הערכים החשובים לי ואם אפשר להשתמש במילים גודלות - אני ממלאת את היעוד שלי כאשה ואמא שרוצה לתמוך ולעזור לנשים אחרות על ידי האומץ להחשף ולשתף בקשיים שלי). אז תודה על התגובה ולילה טוב.

אז אני רואה שאת עוד ערה אז אוסיף: ברור שהכעס ורגשי האשם ברורים, ואם יש כעס גם טוב לבטא אותו ולהוציא אותו החוצה - אחרת הדברים נשארים בגוף. ואני מאחלת לך שתעברי את השלב של הכעס ורגשי האשמה ותתחזקי ותסלחי לעצמך על מה שקרה.

הי.
אני לא בחינוך ביתי, ולא יודעת איזה מפגשים יש ברחובות לאנשים כמוני.
דווקא הייתי שמחה להיפגש עם רחובותיות וילדיהן/ם.
אז אם את יודעת על מפגש אשמח להיות מוזמנת.

היי

כרגע לא עולה לי רעיון לשיתוף. פעם הקלטתי שיר לסרט עם זמר.
כרגע עדיין אין הפקה חדשה...
ימים טובים.

הי טדליק @}
דווקא הייתי באה בשמחה לערב מספרי סיפורים, אבל מעבר לכך שזה רחוק, זה יוצא על המעגל נשים בהריון שאני מנחה בימי חמישי.
אני מניחה שאת בשיא ההכנות לערב, ומקווה שאת כבר מרגישה יותר בנוח עם הסיפור...
מאחלת לך הצלחה רבה, ומחכה שתחזרי ותספרי איך היה

יש ספר מקסים של נורית זרחי, על רומן בין שני קיפודים.
קצרצ'יק ("לילדים"). מומלץ.
ואחשוב עוד.

אתגר קרת - מלא סיפורים קצרים וטובים

טדליק שלום,
שאלתך מככר השוק היא בדיוק סוג האתגרים שאני מחבבת. בינתיים קפץ לי לראש "ימים זוגיים" של גרוסמן מהספר "רץ", לא ממש קצרצר אבל קצר ולמיטב זכרוני יפה (קראתי מזמן).

גי דה מופאסאן אולי?

הי,
לא נעלמתי, רק הסבתי את הבלוג לדף בית.
נזכרתי גם ב"חכמי קדם" של או'הנרי, אבל אולי זו בחירה קצת נדושה.

א. גי דה מופאסאן - אני חושבת שיש סיפורים מתורגמים ולא מוכרים - אבל אולי קשה למצוא את הספרים עצמם.
ב. שלחו לי סיפורי זעם של שלום עליכם בהוצאת עם עובד. סיפורים של כ-20 ע' וגם פחות מזה בעמוד קטן. יש פנינים.

הי טדליק, כיף לשמוע שהערב עבר בטוב, ושהקהל התחבר לסיפור שלך @} @} @}
האמת שהייתי די בטוחה שהתגובות יהו אוהדות, ונראה לי שהמחשבה של המדריך שלך שזה ייצור אנטגוניזם נובעת כנראה מחוסר נסיון.
כשלא עושים ברית, רוב האנשים מסביב דווקא די מפרגנים לרעיון. הביקורת היותר קשה באה בדרך כלל מהמשפחה הקרובה שקצת נבהלים מכך ש"הרעיון היפה" הולך להתממש באופן נסיוני דווקא אצלם
ואנשים דתיים הם באמת הכי פחות מתרגשים מאי מילה. להם ברור שזו מצווה הדורשת אמונה אמיתית, ושאם אין לך אמונה אין סיבה לקיים אותה.
מנסיוני האישי וגם ממה שקארתי כאן בבאופן, חילונים מגיבים לאי מילה בהרבה יותר דרמה מאשר דתיים... מוזר, אה?

יופי, מקוה שתמצאי, באמת מקסים. ולא ממש לילדים, זה רק מסוה. .

הי טדליק,
קראתי את הסיפור שלך על הברית וכל כך הזדהיתי. גם אני לא רציתי לעשות, גם אני נכנעתי למשפחה. אחרי הברית שהיתה טראומטית ( זה עבר 'בסדר' עד כמה שברית יכולה להיות כזו) מהבחינה הנפשית... החלטתי שלא רוצה לעשות את זה שוב. כמעט התמוטטתי בברית וזה היה נורא. גם אני מקווה שיהיו לי בנות, כדי שלא אצטרך לעבור זאת שוב. (לא קורה לי הרבה, שאני קוראת משהו ומרגישה כאילו יכולתי להסכים עם כל מילה ומילה..)

נוסעים עם סבתא באוטו.
סבתא מדברת בטלפון הסלולרי.
בוציק אוהב את סבתא. בוציק לא אוהב שסבתא עסוקה בדברים אחרים.
"סבתא דנה, טלפון, לא יותר!"

תפילה לנס של הרגע האחרון:
אולי בכל זאת הירוקה מימד?

ותודה על מה שמסתמן כציפי ליבני כראש ממשלה. חבל על המפלגה שבאה איתה.

ביום הבחירות הלכנו בוציק ואני אל הגינה השכונתית הקבועה שלנו.
בוציק אחז בידו בבלון ירוק (שמשקף את מצע המפלגה בה בחרנו בצוותא בקלפי).
קבוצת ילדים גדולים (4-6) שלא הכרנו שיחקה לה בחדווה בגן, כשמספר הורים נמצאים בקרבת מקום.
לפתע רוח עזה טלטלה את הבלון ואותנו, וחטפה אותו מידי הבוץ.
מכיוון שישבנו על ספסל (כלומר, אני על ספסל ובוציק עלי), והרוח רוח חזקה מאד, לא ראיתי לנכון לרדוף אחרי הבלון, יען כי כבדת רגליים אני בעת הבוץ על ברכיי. והלז התעופף לו עד קצו השני של הגן רחב הידיים.
"לא נורא, בוץ, (זה סופו של כל בלון...) אנפח לך אחד אחר".
ניפחנו אחד כחול. (לא היה עוד ירוק בתיקי).
אחרי מספר דקות הגיעה קבוצת הילדים לכיוונינו עם הבלון הירוק ובלי לחשוב פעמיים נגשו אלי להשיבו, למרות שלא עלה על דעתי לבקש אותו מהם כשראיתי שהצליחו לתפוס אותו. וואו, ילדים חמודים משיבים בלונים!
התחלתי לדבר איתם מעט והם היו כל כך ידידותיים וחמודים, בטוחים בעצמם ובעלי תפיסה מהירה, שעשו עלי רושם נפלא. לא פגשתי הרבה ילדים בגילאים האלה שמתנהגים כך.
אני כרגע במאבקים רציניים עם עצמי בשל הרצון להמשיך בחינוך ביתי לעומת הצורך הקיומי להתפרנס, ומנסה לברר איזה גן עשוי להיות הרע במיעוטו. כיוון שכך, שאלתי את הילדים המקסימים הללו לאיזה גן הם הולכים (על מנת שאדע איפה מצליחים לקלקל כמה שפחות). כמה מפתיע היה המענה- "אנחנו בחינוך ביתי..."
קפצתי על רגלי ופניתי לאמהות- "רגע, אתן מהקבוצה שנפגשת במכון?"
"כן!"
המשכנו לדבר, וכמובן שלאחר מספר קצר של דקות התוודעתי לפנים שמאחורי כמה שמות כל כך מוכרים לי מפה, וכמובן שגם אותי זיהו ושאלו לפשר השם הלא שיגרתי שלי.

קוסמת, עשיתם לי את היום! כל כך הרבה זמן חיכיתי לפגוש את האנשים שמאחורי הניקים...

אוףףףףףף, נראה לי שאין לי ברירה אלא לרעוב אבל לא לוותר על החינוך הביתי.

הי טדליק. נעים להכיר @}
אז מה פשר השם?

מזכירה לעצמי לבדוק בשעה שפויה את הקישור הזה שמדבר על עזרה בהנקה דרך וידאו: http://www.thebirthden.com/Newman.html

נלקח מתגובה מס' 365 לכתבה מעצבנת אנטי הנקתית בעליל :http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3204477,00.html

הי טדליק,
לא ידעתי שגם אתם גרים ברחובות עד שלא קראתי שאתם רוצים לעזוב..
גם אנחנו עוזבים, לצערנו הרב, כי אנחנו אוהבים מאוד את השכונה שלנו
ועוד יותר את האנשים הנפלאים שגרים בה
בכל אופן, אנחנו עוברים לגדרה מתישהוא בשנה הבאה
שיהיה לכם בהצלחה במציאת בית חדש וקהילה באופנית
@}

קיבוץ לוטם בגליל התחתון - קהילה חמודה וסובלנית
באזור יש כמה בתי"ס אלטרנטיביים (גליל-דו לשוני, בי"ס למעלה צביה, ובי"ס אנתרופוסופי במשגב, ויש גם את תפן)

תבדקי אולי פה: שכונת נווה בוקר בנגב בהתהוות אנחנו עוברים
זה במדרשת שדה בוקר ויש שם בי"ס שאולי אישך יוכל ללמד בו.
נוף מהמם יש שם....

הי טדליק.
בגדרה ניסית? יש פה כמה באופנים... את מוזמנת למפגשים שלנו, את יכולה להתעדכן בדף מפגשים באזור גדרה או במייל שלי.

בדמוקרטי בפרדס חנה מחפשים מורים לאנגלית-אבל יש קשר מסוים למשרד החינוך

הי.
ראיתי שגם אתם רוצים לעבור מרחובות.
אם הייתי יכולה הייתי עוברת ממש לצפון, לאחד המצפים. (יובלים, רקפת וכד').
הבעיה היא העבודה של הבעל.
עכשיו זה לא זמן טוב להתחיל לחפש עבודה חדשה. ביחוד בהייטק.
איפה זה גן הבונים? אנחנו מההולנדית.