זוגיות טובה ומאושרת לאורך זמן

[בת_זוג*]

דפים רבים מאד כאן עוסקים בקשיים בזוגיות, נסיונות שונים לפתור קשיים כאלו, פרדות, ייסורים בחיי זוגיות ונישואין, טיפולים זוגיים ואישיים כדרך לפתרון, ובאופן כללי מתקבל הרושם שזוגיות טובה לאורך זמן היא דבר נדיר וקשה להשגה.
מובן לי שאנשים ירבו לכתוב כאשר יש קשיים ונסיונות לפתרונם, וכאשר הכל בסדר אין כל כך מה לכתוב. (כפי שאמר טולסטוי במשפט הפתיחה לאנה קרנינה - כל המשפחות המאושרות דומות, משפחה אומללות - אומללות כל אחת על פי דרכה (נכתב מהזכרון)).
לכן החלטתי לפתוח את הדף הזה. האם יש כאן גם זוגות מאושרים, שחיים יחד שנים, שמרוצים אחד מהשני, מעריכים אחד את השני, לא רבים, שמחים להיות יחד תמיד, לא מרגישים צורך שהצד השני יהיה יותר...... או פחות......., שאם היו צריכים לבחור שוב - היו בוחרים בדיוק בבן הזוג הזה. בקיצור - זוגות שהם הדגם אליו שואפים כולם.
אולי אם זוגות מרוצים ומאושרים יכתבו קצת יותר על חייהם נוכל לנסות לפענח מה בעצם המרכיבים של חיי זוגיות טובים ומספקים לאורך שנים רבות.
הייתי גם שמחה אם גם כאלו שאינם רוצים לכתוב יותר מידי פשוט יכתבו כאן שהם רואים עצמם מתאימים להגדרה של זוגיות טובה ומאושרת לאורך זמן, ואולי יוסיפו כמה שנים הם יחד.
בעלי טוען שרוב הזוגות לא ממש מאושרים לאורך השנים, חלקם מתגרשים, חלקם היו רוצים להתגרש, וחלקם ממשיכים לסבול בשקט, מתרגלים, כל אחד עוסק בעינייניו ומשתדלים לפהחית מגע וחיכוכים.
מה אתם אומרים?

[יעל*]

המתכון שלי לנישואין זוגיות

[בת_זוג*]

תודה יעל.
קראתי בעיניין. מסתבר שגם לפי הדף הזה שהפנית אליו הרוב סובלים מקשיים. נראה לי שבעלי צודק - הרוב סובלים מקשיים.
אנחנו כנראה בין הבודדים בני המזל שבאמת נהנים מזוגיות טובה ומאושרת לאורך זמן, כפי שתארתי אותה לעיל.
עובדה גם שאף אחד מלבד יעל לא כותב לי כאן בתגובה.

מאד התחברתי למה שכתבת שם לגבי המנעות מנסיון לשנות את בן הזוג.
הסיבה שאני כל כך מנסה להבין מה המתכון לזוגיות טובה הוא שהייתי מאד רוצה לנסות להנחיל לילדים שלנו את המתכון לכך. הרבה מאד זה כנראה מזל, למצוא את בן הזוג המתאים.
אבל העיניין הזה של שינוי בן הזוג הוא כנראה אחד הדברים החשובים.
אני רואה זאת משני כוונים - אחד - כאשר בוחרים בבן זוג לדעתי אין מקום להתעלם או להמעיט בחשיבות של קשיים שקיימים עוד לפני החתונה, ולחשוב שעם הזמן זה ישתנה, ישתפר. אם יש דברים שמאד מפריעים מההתחלה לא סביר שעם הזמן הם "יסתדרו", או שבן הזוג ישתנה, יבין, יפנים, יתאים את עצמו וכו'.
ומצד שני - אותם דברים שקיימים, שהם לא חמורים, אבל היינו רוצים אולי שיהיו אחרת - צריך להשלים איתם בלב שלם, ולא לנסות לשנות את בן הזוג. זה לא פועל. צריך לקבל את בן הזוג הנבחר בדיוק כמו שהוא. לא מהשפה והחוצה, אלא ממש לעומק. ככה אני אוהבת אותו, אין לי צורך לשנות בו דבר.

[בת_זוג*]

אני תמיד האמנתי שרוב הזוגות חיים באושר ומרוצים, ורק מיעוט לא מרוצים, ומיעוט קטן עוד יותר מגיע לגרושין. כנראה שהייתי מאד נאיבית...

[אחת*]

אני חושבת שהמפתח טמון בתקשורת, ביכולת לדבר על הצרכים, הקשיים, הפחדים וכו... בקיצור על הרגשות ומאידך להקשיב לבן הזוג .
היכולת לתקשר, ללמוד על עצמנו עוד ולהכיר מקרוב עוזרת לנו לצלוח משברים ולהעמיק את אהבתנו.
אנחנו חיים בינתיים באושר 18 שנים ומקווים לעוד.

[בזוג*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מצטרפת לרשימת האלה שב זוגיות טובה ומאושרת לאורך זמן .

אנחנו יחד 12 שנים.

וגם אני חושבת שהמפתח הוא בתקשורת וגם - בגמישות.
חוץ מזה, אין לדעתי הרבה "מוחלטים". גם לרצות שבן הזוג ישתנה בדברים מסוימים, הולך בעיני.
זה עניין של תקשורת, של איך מסבירים את מה שמפריע ואיך מקשיבים. וזה עניין של גמישות לקבל ולנסות לשנות את מה שמפריע לשני.
וזה גם עניין של תקשורת לדעת לומר - עם כל הרצון הטוב, פה אני לא אשתנה, ככה אני. וזה עניין של גמישות לקבל את זה.

[יוליקו*]

אני מאוד מסכימה עם מה שכתבה בזוג.
בהתחלה הססתי מלכתוב כאן, כי מה לי ולאוטופיה.
אבל... כן טוב לנו. 13 שנים ביחד.
יש על מה להודות ויש גם מה לשפר, אבל אינני מחליפה, וגם הוא שמח בחלקו.
מתכוונים להמשיך בדבש ובעוקץ עוד הרבהההההה זמןןןןןן.

[רווקה*]

ואני רווקה שרוצה למצוא זוגיות טובה כזו ודי מהר.
לאחרונה נראה לי שאין קשר בין תקופת ההיכרות לפני הנישואים להצלחת הנישואים. ממש אין קשר. זה מעודד אותי כי בגל אילוצים רפואיים לא רק ההשתוקקות אלא גם הרופא דוחף להתחיל בנסיונות להרות מחשש לבעיה ואני בסוף שנות השלושים שלי.
אני רוצה בן זוג אוהב וזוגיות פורה.

תוכלו לשתף, כמה זמן הכרתם קודם ומה גרם לכם ומתי להבין שזה "זה"? אחרי חודשיים? אחרי שגרתם יחד? אחרי שנתיים? נדלקתם מהתחלה או שדווקא אחר כך?

שאדע אם אני חולמת או שמדובר במשהו שיכול לקרות גם לי

[יוליקו*]

רווקה, הכל אפשרי.

בת דודתי, בגיל 30 פלוס, אחרי מערכות יחסים מגעילות, הסכימה לפגוש חבר של חברים.
הוא בא אליה, וכשפתחה את הדלת רצתה לטרוק אותה בפרצוף שלו (הוא התלבש נורא לדעתה, היה לו זקנקן תייש וקרחת, ומשקפיים עבים).
היא ברחה למטבח לנזוף בחברתה, וההיא צעקה עליה שהיא עיוורת לדברים החשובים, שהוא מדהים מבחינת אישיות.
אני לא זוכרת אם בפגישה הזו, או למחרת, אבל הם נשארו לדבר עד הבוקר (בלי לגעת בכלל!) והיא אומרת שהיא ידעה שזה זה. וגם הוא (הוא מצידו נדלק עליה מיד).
הם החליטו להתחתן כבר אז, אבל דחו את ההודעה למשפחות בשבוע...
מאז הוא הסתפר, היא קונה לו את הבגדים, והוא החליף משקפיים....
האם הם זוג מושלם?
לא יודעת.
אני לא רואה אותם כמעט, ולרוב רק אותה (גם די נדיר).
הוא לא נראה לי דוחה פיזית, וגם לא מושך נורא (מזל...).
לטעמי הוא קצת קר,אבל יתכן שהוא קצת ביישן עם כל המשפוחה.
הבכורה שלהם היתה עכשיו בת 20, והם יותר מ 23 שנים יחד.

אני גם לא יודעת למה הסיפור הזה עוזר.
ברור שהחיים שלך שונים משלה, וטוב שכך (יש לה בעיות אחרות שאינן קשורות).

[אורי*]

אני חושבת שלתקופת הנישואין (או אולי המגורים יחד) שלפני הילד הראשון יש השפעה
היכולת של הזוג להיות זוג וליהנות כזוג ולהתקל בקשיים כזוג,ללא העול והקושי שנוסף עם הילדים (שזה משהו שבאמת "בולע" את הזמן,ולפעמים גם את הכוחות)
אני אומרת את זה דוקא מתוך זה שאנחנו דוקא כן ילדנו ילדים די מיד, כי הכרנו קצת בגיל מאוחר ואני כבר הייתי בלחץ מהשעון המתקתק,אחרת הייתי מחכה עוד לפני ההריון הראשון (שבפועל קרה על הניסיון הראשון,כשאני ציפיתי שיקח זמן ו'אין לדעת' ולכן כדאי 'להתחיל לנסות')
אני חושבת שלנו כזוג היה מועיל עוד זמן יחד לפני הילדים

[מיכל_בז*]

תוכלו לשתף, כמה זמן הכרתם קודם ומה גרם לכם ומתי להבין שזה "זה"? אחרי חודשיים? אחרי שגרתם יחד? אחרי שנתיים? נדלקתם מהתחלה או שדווקא אחר כך?

הכרנו שלוש שנים קודם לכן, אבל בכלל לא רציתי אותו. כנראה שהייתי צריכה לעבור שורה של גברים ממש ממש מחורבנים כדי להבין. אבל מהרגע שזה נטה לכיוון רומנטי, זה פשוט רץ. אחרי שלושה שבועות הצהרנו הצהרות אהבה, אחרי שלושה חודשים עברנו לגור ביחד. הדבר היחיד שלקח זמן זה להתחתן, שנתיים, בגלל שהוא נודניק, עקשן וטיפש ולמרות שהוא הבין איזה אוצר יש לו בידיים, הוא פחד. היום בטוח זה היה הולך עוד יותר מהר.

(אבל אנחנו רק חמש שנים ביחד, אז אני לא יודעת אם מותר להכריז על "לאורך זמן". מה שכן, מאוד מאושרים ביחד. טפו טפו טפו וזה.)

[ציל_צול*]

אנחנו הכרנו חמש וחצי שנים לפני שהתחתנו, מתוכן חמש גרנו יחד.
בסך הכל אנחנו יחד כמעט 17 שנים, בזוגיות מאוד חזקה ומאוד מאושרת.
אני חושבת שלקח לנו שלושה שבועות להבין שזה זה. פשוט היה שם סיפור מכונן כזה שבו אני רציתי ללכת והוא מצא דרך כל כך מקורית ומצחיקה להישאר עד שאי אפשר היה לסרב וזה המיס בי משהו שהיה נוקשה בגלל מערכת יחסים קודמת. הוא פשוט... הצחיק אותי. נדלקתי על המחשבה המקורית ועל ההומור ועל זה שמשהו גדול כמו "עוד רגע נפרדים" טופל אצלו בכזו קלילות.
ואני חושבת שהוא נדלק כשהוא הבין שאני הולכת

ומאז אני נדלקת עליו כל פעם מחדש כל כמה זמן.

אני חושבת שהזוגיות הזו עובדת בגלל שני דברים. אנחנו יכולים לדבר על הכל אבל לא באמת מדברים על הכל. כלומר, לא טוחנים במשך שעות וימים את הזוגיות או כל דבר אחר. זה לא מתאים לאף אחד מאיתנו. אבל כאשר עולה צורך, ולו הקטן ביותר, תמיד ניתן לזה מקום מכובד.
והשני - למדנו איך לריב היטב. בלי לרמוס, בלי להשליך מעצמנו על השני. עם כבוד, עם קשב של ממש, עם רגישות.

ואולי בעצם יש עוד מפתח - היכולת שלנו לקבל באמת את זה שאנחנו לא חיים עם מי שהתחתנו איתו/איתה. שנינו השתנינו במהלך השנים בצורה משמעותית. גם ההעדפות שלנו, גם הרעיונות שלנו, גם הצרכים שלנו, גם הבחירות שלנו וגם משהו בעומקים שלנו. ואצל שנינו יש לזה פתיחות רבה, ואין ציפייה לקבל עוד מאותה עוגה שהתענגנו עליה בהתחלה, אלא להפך (אחרי הכל, הוא שותה כל בוקר שייק ירוק בגללי). אנחנו משתדלים לחגוג את ההתחדשות של כל אחד/אחת, למרות שזה בהחלט לא תמיד נוח לצד השני.

[בשמת_א*]

בגלל שהוא נודניק, עקשן וטיפש
אח צחקתי פה בקול רם D-:

[תמרוש_רוש]

מצטרפת.
מכירים איזה 18 שנה, נשואים 13.
יש הרבה סיבות להצלחה שלנו, כרגע אזכיר רק אחת:
יש לנו חוזה נישואים לחמש שנים בלבד, שאנחנו מחדשים כל פעם מחדש.
כל פעם תורו של מישהו אחר להציע נישואין לשני.
זה מאפשר לנו להיות עירניים לצורך בשינויים ובהתפתחות הדדית מתואמת, מזכיר לנו שאף אחד לא נמצא בכיס של השני, ומקטין את הפחד מגירושין.

רווקה,
אני רווקה שרוצה למצוא זוגיות טובה כזו ודי מהר
תשכחי מזה.
את הפוטנציאל של זוגיות כזאת את תוכלי למצוא.
אבל את הזוגיות עצמה - תצטרכי לגדל בעצמך, ביחד עם הבנזוג.
אין זוגיות טובה שאפשר למצוא מוכנה מראש. יש שתילים וזרעים של זוגיות טובה, יש עציצים טובים ואדמה טובה ודשנים וקומפוסטים למיניהם, אבל את הגננית שתגדל אותה לצמח בריא, פורח ומשגשג. את והוא ביחד.

[תמרוש_רוש]

בגלל שהוא נודניק, עקשן וטיפש ולמרות שהוא הבין איזה אוצר יש לו בידיים, הוא פחד.
קופי של הבעל שלי

[פלוני_אלמונית*]

מכירים 18, ביחד כבר יותר מ-16, ועדיין מוצאת את עצמי עוברת בן שלב של אוהבת למאוהבת.

הוא פשוט... הצחיק אותי.
בעיני הדברים הכי חשובים בזוגיות טובה.

בגלל שהוא נודניק, עקשן וטיפש ולמרות שהוא הבין איזה אוצר יש לו בידיים, הוא פחד.
אצלנו דווקא צריך לכתוב את המשפט הזה בלשון נקבה (לא לגבי נישואין, אלא בכלל להיות יחד).

לאחרונה נראה לי שאין קשר בין תקופת ההיכרות לפני הנישואים להצלחת הנישואים.
בתור אחת שלא מאמינה כל כך בנישואין, אני חושבת שזה לא אמור להוות הבדל. לחשוב על העתיד ביחד זה השינוי המהותי שיוצר זוגיות. כשאת רוצה להגיע להחלטה ואיך זה ישפיע על הצד השני הוא גורם חשוב בכך, אז יש פה זוגיות רצינית, גם אם לא חתמו על איזה דף נייר רשמי רב, או שופט מדופלם.
יותר נכון לפי דעתי זה
שלתקופת הנישואין (או אולי המגורים יחד) שלפני הילד הראשון יש השפעה,
לאיך שהזוג ישרוד את הזעזוע של להפוך לשלישיה.

לגבי מתכון לזוגיות מאושרת לאורך זמן, אני חושבת שזה רק עוד רכיב במתכון חשוב יותר. המתכון לתהליך הפרטי של כל אחד מאיתנו להתפתחות, כדי להיות מאושר ומסופק באופן כללי (וטבעי) לאורך זמן.

[יעל*]

ביחד 14 שנים, נשואים 11. עברנו לגור ביחד אחרי שבועיים, ובערך אחרי חודשיים ידעתי שזה לתמיד.
אנחנו נורא נורא נורא שונים, ולא קל לנו ביחד, אבל אנחנו מאושרים, ובלתי נפרדים. דבוקים בסופר-גלו.

[יוליקו*]

יעל, לרגע חשבתי שכתבתי בטעות בשם אחר! כל הפרטים מתאימים גם לנו!!

[בשמת_א*]

איזה דף כיפי. תמשיכו.

[בת_זוג*]

אנחנו יחד מעל 20 שנה. מהרגע שנפגשנו היינו בלתי נפרדים. בגלל נסיון קודם עם זוגיות לא מוצלחת קצת פחדתי, אבל תוך זמן קצר הייתי בטוחה שזה - זה. התחתנו אחרי פחות משנה וחצי . לא ממש גרנו יחד כל הזמן עד אז כי למדנו בשתי ערים שונות. הילד הראשון נולד כשנה וחצי לאחר החתונה. עד היום אנחנו מאד אוהבים, מדברים בטלפון כמה פעמים כל יום, הולכים יד ביד או מחובקים (עושים פדיחות לילדים), ועד היום אני ממש שמחה ומתרגשת כשהוא בא הביתה, עצובה כשהוא נוסע לחו"ל, הולכים לישון יחד כל ערב, הולכים יחד לקניות ובקיצור - מבלים יחד בכל הזדמנות.
המפתח? למצוא את האדם המתאים, שמעריכים את חוכמתו, את טוב ליבו, שנעים לשוחח איתו, שנמשכים אליו פיסית, אוהבים את המגע והריח שלו, שמסכימים על הדברים הגדולים - היכן נגור - בעיר או בכפר, כמה ילדים נרצה - מעט או הרבה, כמה אוהבים לצאת לבלות, איזה סוג בילוי אוהבים, וכמובן שמכבדים אחד את השני, אף פעם לא מעליבים אחד את השני, אף פעם אין טון של זלזול כשמדברים אחד עם השני.
במערכת היחסים למדתי עם השנים שחשוב מאד לא להעיר על דברים לא חשובים - לרוב זה סתם שטויות, שיכולות להתפתח לויכוחים טיפשיים. למשל - איך הוא מנקה, או מסדר, או מלביש את הילדים וכד'. אם זה ממש חשוב - אני אעשה לבד, אבל על רוב הדברים - לחשוב האם זה באמת חשוב, האם זה באמת משנה איך שולחן האוכל מנוגב, איך החולצות מונחות בארון וכו'.
אני חושבת שאחד המקורות לריבים זה ויכוחים חוזרים על דברים קטנים ולא חשובים, שמעכירים את האוירה.
ואני גם חושבת שאם לפני החתונה יש לעיתים ויכוחים עם עלבונות הדדיים, זלזול וכד' - זה לא יחלוף עם החתונה, זה לא ישתפר, וזה סימן שלא כדאי להמשיך את החיים המשותפים.

[יעל*]

המפתח? למצוא את האדם המתאים, שמעריכים את חוכמתו, את טוב ליבו, שנעים לשוחח איתו, שנמשכים אליו פיסית, אוהבים את המגע והריח שלו, שמסכימים על הדברים הגדולים - היכן נגור - בעיר או בכפר, כמה ילדים נרצה - מעט או הרבה, כמה אוהבים לצאת לבלות, איזה סוג בילוי אוהבים, וכמובן שמכבדים אחד את השני, אף פעם לא מעליבים אחד את השני, אף פעם אין טון של זלזול כשמדברים אחד עם השני.
זה כנראה מפתח אחד, אבל לא המפתח לכולם.
אצלנו זה לא בדיוק ככה. כן שמעריכים את חוכמתו, את טוב ליבו, שנעים לשוחח איתו, שנמשכים אליו פיסית, אוהבים את המגע והריח שלו, אבל אנחנו לא מסכימים בכלל על דברים גדולים או קטנים.
מתפשרים. כל אחד איפה ועל מה שיכול/ה.

[פלוניה_פולניה*]

הכרנו לפני 14 שנים, אחרי 3 שבועות הודעתי לו בטלפון שזה לא זה על בטוח. הוא אמר שאני פחדנית בגלל שאני לא מעיזה להגיד את זה בפנים. הלכתי לפגישה כדי להוכיח לו שאני לא.. ומאז אנחנו יחד. לא נשואים, שני צאצאים.
אני חושבת שהתחושה שזה זה קשורה לאינטואיציה והתפכחות גם יחד (שנינו היינו עמוק בתוך שנות השלושים ואחרי מערכות יחסים רציניות קודמות).
מאד שונים, רבים לא מעט ומשקיעים בזוגיות .

[רווקה*]

וואו, איזו היענות, זה באמת כיף לקרוא ברצף על מערכות יחסים טובות....
בלי עין הרע טפו טפו טפו!



לא סתם שאלתי. אני ארחיב, לנוכח גילויי הנפש פה... את המצב שאנינמצאת בו. אני בהתלבטויות איומות. אחרי סבב בדיקות ורופאים מסתבר שאני צריכה למהר, אני מעל גיל 35 בואכה סוף שנות השלושים, וכבר יש את עניין הפוריות והשעון לא מתקתק, אלא טס. גם בהתייעצות עם הרופא, אני חייבת למהר. ולכן ואני צריכה להחליט מהר, אם אני הולכת להשקיע כמה חודשים (ובהחלט מס' מועט) במציאת זוגיות וכניסה להריון או בתרומת זרע או הורות שיתופית. אלו העובדות, זו לא פרשנות. להיקלט להריון לוקח זמן וגם אם זה יהיה תיק תק להחזיק הריון לא תמיד הולך חלק ויש הפלות בקיצור, אני בגיל מאוחר ואם אני רוצה ילדים אני חייבת להתחיל עכשיו אחרת אני עלולה לאחר את הרכבת.
בגילי זו גם לא גזירה, כי גם ככה הגיע הזמן להתמסד לתוך זוגיות ומשפחה, זה לא שאני לא רוצה אבל העניין הרפואי בהחלט מזרז את האיטיות והעצלות שדבקה בי עם השנים שלא לומר הנוחות שבלבד.

ואז אני מתחילה לצאת לדייטים. עם גברים בערך בגילי, שיש לצין שחלקם מאוד בשל לזוגיות מהירה כזו וכניסה למשפחה.

וכאילו שפתאום בבת אחת כל החיכייה הזו כל השנים התאגדה לצורך דחוף לעשות! לצאת, להכיר, לקפוץ למים, להימנע מלברוח לשקט של הבית הריק והחם (בעיניי הלבד שלי מצויין, ביחד כיף אבל אין שום דבר בלבד שהוא רע).

ועכשיו, כשאני חוזרת לסצינת הדייטים עם כוונות רציניות - אני מוצאת שאני מתלבטת התלבטויות מוזרות לגבי עם מי לבנות את המשהו הזה לנוכח קוצר הזמן ובכלל.
אני וצאת לדייטים, שאני בוררת היטב היטב. אחת לשבוע שבועיים דייט עם מישהו. אני אוהבת אותם רגישים, אינטליגנטים, מצחיקים מאוד, מתוחכמים ורצוי יציבים (מבחינת קריירה, רגשית עד כמה שאפשר לדעת).

ואז מתעוררות דילמות.

ולאחרונה למשל הכרתי חמוד כזה שיש בו את אלה אבל הוא נורא נורא נמוך. מטר שבעים בערך וכל חיי אהבתיו רציתי והיו לי גבוהים כמו עמלק... אז מה? אז ללכת על זה ואחרי שתחלוף התשוקה הראשונית להתבאס מזה? גובה נמוך למשל יכול להישמע שטחי אבל האמנם? האמנם חיבה למראה גברי (שאצלי מתבטאת בגובה גבוה) זה משהו ש אפשר למסך על ידי אופי? אני יכולה הלימשך לגבר נמוך בגל האישיות שלו אבל הגובה שלו זה הדבר היחידי שחשוב לי חיצונית. שיהיה מכוער אבל גבוה. רזה ושדוף וחיוור אבל גבוה.. אז אני חושבת לא נכון?
או שיצאתי עם מישהו יפהפה באמת ועדין וג'נטלמן אבל לא איש שיחה מעמיק. לא טמבל אבל לא אינטלקטואל, לא מורכב, לא מבין ניואנסים, לא מחזיק בחוש הומור גדול. וחתכתי. ואז חברה אמרה לי שאחרי הרבה שנים יחד לא חשוב האינטלקט, חשוב כמה הוא מבין ואוהב ואכפתי ורגיש. כן, אבל אם שנינו מסתכלים עלמשהו וחושבים ברמות אחרות של עומק באופן עקבי זה לא מפריע לחיים משותפים? החל מחינוך הילדים ועד להתנהלות כלכלית וחברתית. הוא מאוד "ארצי" בשונה מרוב האקסים שלי שהיו מורכבים ומעמיקים וחריפים מאוד.
או שיצאתי עם מישהו שנראה כמו הצרות שלי אבל בגללש התעקש יצאנו שוב ובום נפלתי עמוק. התאהבתי קשות מההומור והרגישות והג'נטלמניות והחכומה. ואז הוא העיף אותי כי דיברתי על ילדים תיק תק שגם הוא רוצה אבל רק הלדבר על זה הלחיץ אותו.

בקיצור לא פשוט שם בחוץ ואחרי שנים שיצאתי "Rק בשביל הכיף" פתאום לצאת מוכוונת מטרה כי פתאום אני רוצה בעל וילד (שלא לורמ כבר חייבת) והכל נראה מפחיד. סך הכל אני בוחרת נכון, אופי על פני יופי, שמחה בלב על פני הישגים על הנייר. אבל הנה דילמות שאני מנסה להבין אם תפרענה לי בעוד חמש שנים.

וגם מה הסיכוי שקשר שיתחיל ותוך כמה חודשים יתמסד יחזיק מעמד. אני לא רוצה לגדל ילד לבד ובגילי יש גברים שבשלים לקשר מהיר, בגלל הבשלות, או גלל שיצאו מקשרים ארוכים ורגילים לכך ורוצים זאת שוב, או בגלל ייאוש. אבל אין הרבה. כאמור.

אני מנסה לחשוב איזה כלים אוכל לקבל מכן, בעלות ניסיון, של מה שחשוב להתמקד בו בבחירת הבן זוג. והבחירהבגיל שבו רוב הגברים מולי או נשואים, או גרושים של א מעוניינים בקשר רציני עם משפחה נוספת או שרוטים מאוד, או בסדר אבל לא בהכרח בעניין שלי או אני שלהם. המבחר מאוד מאוד מצומצם והזמן דוחק, ומנגד אני בשלה מאוד, ויודעת המ אני ומי אני רוצה, רק שבתפר בין הרצוי למצוי צריכות ליפול החלטות. ואני לא מחפשת מושלם, אפילו רחוק מאוד מזה, אבל מה חשוב, בעצם, מה הכי חשוב? מה חשבתן שאז כשהכרתן חשוב והבנתן עם השנים שלא. או ההיפך, הבנתן שבאמת צדקתן ואם לא היה כך לא היה מצליח.
מה ההבדל בין הקשר שכן עבד לקשרים קודמים שלא?

[גוונים*]

אז אני חושבת לא נכון?
לדעתי האישית את חושבת לגמרי לא נכון.
מאיך שאני רואה את זה, כל הפרמטרים החיצוניים האלה הם לגמרי הבל החן ושקר היופי והם נעלמים להם עם הזמן ומה שנשאר זו משיכה מהבפנים, מההיכרות, מהמגע.
משיכה אמיתית.
הרי המראה החיצוני שלנו כל כך משתנה עם השנים (בסדר גובה לא משתנה אבל זה לא העניין, כי בשלב מסוים פשוט מפסיקים לראות את זה (מניסיון))
כי אז את תהיי בהריון ותעלי 20 קילו שתתקשי להוריד,
או שהוא חלילה יהיה מעורב בתאונת דרכים ויתחיל לצלוע,
או ששניכם פשוט תזדקנו ב-20-30 שנה.
למיטב הבנתי ולשמחתי גם מתוך נסיוני האישי אין שום משמעות לדברים האלה, החיצוניים, משלב מסוים הם נעלמים ונשארת משיכה עמוקה שנוצרת מתוך החיבור, השותפות, היחד שנבנה, הזכרונות המשותפים, ההיכרות של כל נים ונים, האהבה!
אז כן, רצוי לא לקבל כמובן מאליו ואולי קצת להשקיע בטיפוח ובדיאטה למען הבן זוג, הכל ידוע ונכון אבל נראה לי שלא כדאי להתבלבל ולהפוך את זה למשהו שזה לא.
פרמטרים חיצוניים כשמם כן הם - חיצוניים, אין בהם שום דבר מהותי.
ככה לפחות אני רואה את הדברים...
(יש לי כמה חברות שפסלו גברים מדהימים בגלל גובה, או קרחת או שומן ונשארו לבד שנים ארוכות של בדידות, עד שיום אחד הבינו שכל זה סתם תירוצים לפחד ממחויבות או השד יודע מה ואחרי שטיפלו בפחדים ובתסבוכות הנפשיות שלהן, איכשהו כל אחת בזמנה, הפלא ופלא מצאה לה בן זוג. ולא, לא נפלו עליהן מהשמים פתאום גברים מושלמים, אלא שהן היו בשלב שהן יכלו לראות את האדם שעומד מולן ולא איזשהו מפרט טכני כזה או אחר).

[מיכל_בז*]

גם אני חושבת כמו גוונים ויש לי סיבה ממש קונקרטית לחשוב ככה: הגבר שאיתו אני חיה. כשנפגשנו בפעם הראשונה באמת לא רציתי אותו כי הוא נמוך. עכשיו, אני באה ממשפחה שבה הגובה הממוצע הגברי הוא 1.70, כך שאני לא מדברת על 1.70. אני בעצמי נמוכה ואף פעם לא היה אכפת לי ממש מהגובה בסנטימטרים, אלא רק שיהיה גבוה ממני. אבל בעלי ממש נמוך. הכי נמוך שיש וזה כן הפריע לי. אם כי בדיעבד אני חושבת שיותר הפריעה לי עינה הבוחנת של הסביבה כפי שהיא נמצאה בתוכי, מאשר הגובה שלו עצמו.

ומה השתנה במהלך שלוש שנים? התבגרתי. הלכתי לטיפול. הדרך בה הסתכלתי על העולם השתנתה ופתאום כאילו ראיתי את הבפנים שלו, תודה לאל! כי זה שהגבר שלי לא גבוה לא הופך אותו בשום פנים ואופן לפחות גברי. הוא גברי עד כדי תסכול. אבל ההליכה הזאת בשוליים שמראה לא קונוונציונלי כופה עליך בגילים מסוימים הפכה אותו לכל כך מיוחד. קשה לי להסביר כמה הוא נדיר. אני לא רוצה להישפך פה, אבל אני יודעת שיש לי פשוט טונה של מזל שמצאתי אותו ולחשוב שהייתי יכולה לפספס אותו בגלל משהו אידיוטי כמו גובה. זה באמת עצוב.

ובכל זאת אני אגיד לך, רק בשביל להיות כנה, שזמן מה זה המשיך להציק לי. אפילו אחרי ששכבנו והיינו כה טובים ביחד במיטה, זה המשיך להציק לי. היום זה מציק לי בעיקר כי אין אף אחד בבית שיכול להוריד דברים מהמדפים הגבוהים, אבל תודה לאל, שרפרף הסתבר כלא פחות יעיל מגבר גבוה.

ועניין אחרון, סתם תהייה: העם היהודי הוא נמוך. רוב הגברים שאני מכירה הם מקסימום 1.70, אז איך זה שכל כך הרבה נשים ישראליות (שאף הן לא ממש ענקיות נורדיות) מתעקשות על גובה?

[עתליה*]

_ש לנו חוזה נישואים לחמש שנים בלבד, שאנחנו מחדשים כל פעם מחדש.
כל פעם תורו של מישהו אחר להציע נישואין לשני._
הדבר הכי מקסים ששמעתי לאחרונה|L|

[גבר*]

אני מנסה לחשוב איזה כלים אוכל לקבל מכן, בעלות ניסיון, של מה שחשוב להתמקד בו בבחירת הבן זוג.
שלוש שאלות מעבר למשיכה ...

1. האם מהגבר הזה אני רוצה ילדים?
2. האם הגבר הזה יהיה אבא טוב לילדים?
3. האם הגבר הזה יהיה בו זוג טוב בעבורך?

ולאו דווקא לפי הסדר הזה.

עוד הערה, כאשר את תחת השפעת גלולות המשיכה המינית שונה מאשר את ללא השפעת גלולות.
ללא השפעת גלולות קרוב לוודאי שתבחרי מישהו שונה ממך גנטית וזה המהלך הטבעי של הדברים.
תחת השפעת הגלולות תימשכי למישהו שדומה לך גנטית. זה בסדר ואין עם זה שום בעיה אבל כשתפסיקי גלולות את עשויה להתפלא מה את עושה עם האיש הזה.
זה על פי כמה וכמה מחקרים אם להאמין לפרסומים באינטרנט ואל תבקשי אסמכתאות כי אני לא זוכר היכן קראתי.

[רוזמרין*]

_האם הגבר הזה יהיה אבא טוב לילדים?
האם הגבר הזה יהיה בו זוג טוב בעבורך?_
אלו באמת השאלות היחידות בעיניי. ואם התשובה חיובית לגביהן- שאלה מס' 1 נפתרת.

רווקה,
אני מכירה גברים ונשים שהתחתנו והולידו בגיל מבוגר, מכירה זוגות שהבעל נמוך מהאישה וההיפך, מכירה זוגות שהאישה מבוגרת מהבעל וההיפך, מכירה זוגות שהמשיכה המינית ביניהם אדירה והתגרשו, מכירה זוגות שהתחילו עם משיכה מינית והיא נגמרה והם יחד או התגרשו.
בקיצור, שום דבר מהפרמטרים האלה לא משנים כלום.

זוגות נוצרים מאין סוף סיבות, כולל לחץ של גיל, ושום סיבה לא תשנה אם יהיה להם טוב והם ישארו יחד או לא.

מה שיגרום לזוגות להיווצר, להישאר או להיפרד זה מה שקורה בפועל בחייהם ובעיקר- מה האדם מספר לעצמו שקורה.
מי שחי בתחושת החמצה (או חוסר) עם עצמו, יכול להיפרד מבן זוג גם אם הוא אבא טוב לילדים ובן זוג טוב, רק בגלל שהוא מנפח תחושת חוסר במקום אחר עד שהחוסר הופך לעיקר.
תחושת חוסר של משיכה מינית, של כסף, של עניין וכד' יכולות להאפיל על כל היתרונות החשובים.

[גבר*]

_האם הגבר הזה יהיה אבא טוב לילדים?
האם הגבר הזה יהיה בו זוג טוב בעבורך?
אלו באמת השאלות היחידות בעיניי. ואם התשובה חיובית לגביהן- שאלה מס' 1 נפתרת._

ולדעתי השאלה הראשונה היא הבסיס להכל, אם אינך רוצה ילדים מהגבר הזה חבל לך על הזמן תמשיכי הלאה... כשאת רוצה ילדים מגבר הרבה פעמים הוא לא יכול להתאים מבחינת שתי השאלות האחרות ואז כדאי לפסול. לא מעט גברים כריזמטים יתנו לילדייך אחלה גנים ולך ולהם יתנו חרא של חיים.
לכן, גם רוצה ילדים מזה, וגם בודקת האם מתאים מבחינות אחרות.

[רוזמרין*]

כשאת רוצה ילדים מגבר הרבה פעמים הוא לא יכול להתאים מבחינת שתי השאלות האחרות ואז כדאי לפסול.
אבל שאלת הרצון היא "טריקית". לפעמים הרצון לזוגיות רומנטית/מינית, כמו בסרטים, מתבלבל עם הרצון לבן זוג מתאים לגידול ילדים. שני תחומים שונים לחלוטין לדעתי.
אני רוצה לעשות איתו ילדים כי?
הוא גבוה, עשיר ובלונדיני? או כי למדתי להכיר אותו והוא מתנהג באכפתיות, מגלה אמפתיות והבנה ונוהג בעדינות וסובלנות?

[יוליקו*]

שאלה נוספת שכדאי לשאול: האם אני יכולה לראות את עצמי איתו בעוד 50 שנה? (עם הקרחת שלו והציצים הארוכים שלי וכו' וכו' ועם כל מה שעולה.)
אבל כדי לענות על כך צריך כנראה יותר מפגישה אחת, כי בפעם הראשונה אפשר לפספס דברים חשובים.
אולי אספר בקרוב את הסיפור שלי שמוכיח בדיוק את זה.

[יעל*]

אני במקומך הייתי עושה ילד קודם כל. לא הייתי מנסה לחפש זוגיות בלחץ של זמן.

[גבר*]

הוא גבוה, עשיר ובלונדיני? או כי למדתי להכיר אותו והוא מתנהג באכפתיות, מגלה אמפתיות והבנה ונוהג בעדינות וסובלנות?

ברור שזה קשור למשיכה מינית כי עם כל הכבוד לתרבות ולזה שאנחנו בני אדם הגוף שלנו יודע ומחליט לא מעט והמנגנון המיני מונחה על ידי הרצון להוליד ילדים.
אז המצאנו את הגלולה ומאז אפשר לקיים יחסי מין עם גברים מושכים או עם נשים מושכות בלי הסכנה של ילד משותף וזה מזל גדול כי רוב אלה שאנחנו נמשכים אליהם הם ההפך שלנו.
יש כאן למעלה כמה ספורים מוצלחים דווקא של היפוכים שחיים טוב ביחד.
אפשר לוותר על המשיכה המינית ולבחור רק בצדדים המושכלים והתועלתיים.
לדעתי המחיר יבוא עם גמר יצירת הילדים.

[רוזמרין*]

שאלה נוספת שכדאי לשאול: האם אני יכולה לראות את עצמי איתו בעוד 50 שנה?
אני מעולם לא דמיינתי את זה וגם לא ממליצה לדמיין. למה זה טוב? אני באמת יודעת מה יהיה עוד 50 שנה ואיך נתנהג או נראה? אפילו בגילי המופלג אני לא מתעסקת עם זה

לי נראה יותר חשוב להתמקד בהווה. להכיר היטב את האדם, לפגוש אותו בכל מיני זוויות של החיים, לראות איך הוא מגיב ללחץ, לשעמום, לאינטימיות רגשית, למשפחה שלך ושלו, לעבודה, לילדים, לבעלי חיים, למאפיינים שלך שלא מוצאים חן בעיניו. לבדוק את הרגליו (אסתטיקה, ניקיון, סדר, שתיה, מזון, עישון וכד') ואם יש שם קו אדום בשבילך.
לבדוק אם סדרי העדיפויות והערכים שלכם לא מייצרים בעיות. חינוך, פוליטיקה, סגנון חיים, שעות עבודה מול שעות משפחה, צרכנות מול חיים בפשטות...זה לא אומר שאתם צריכים להיות דומים בכל התחומים אלא לראות שאין משהו שהוא בלתי עביר.

אם אין את כל הזמן שבעולם ואי אפשר לבדוק מגורים מתמשכים לפני הנישואין, אפשר ליזום מפגשים מסוגים שונים:
מפגש בפארק להכרות ראשונית ושיחה (עדיף בעיני מבית קפה) תוך כדי שיטוט.
יום טיול נינוח בהמשך ההכרות ולאחריו טיול פחות נינוח ולאחריו חופשה של כמה ימים (שתאלצו להיתקע אחד עם השני ברצף). אפשר גם טיול מאורגן כדי לראות את התנהגותו כלפי אחרים זרים.
היכרות עם משפחתו, כולל שהות מספיק ארוכה כדי לעמוד על טיב היחסים שלו איתם. כנ"ל בהיכרות עם משפחתך.
ליזום שהייה ארוכה בחברת ילדים (פיקניק עם בני משפחה שיש להם ילדים קטנים?) כדי לראות את האינטרקציה שלו איתם.

[רוזמרין*]

לדעתי המחיר יבוא עם גמר יצירת הילדים.
גבר, אני לא חושבת שיש איזשהו קשר בין משיכה מינית מבוססת מראה בתחילת הדרך לבין משיכה מינית בהמשך הדרך.
אני חושבת שגם אנשים שהשתדכו אחד לשני, אפילו ללא היכרות קודמת, יכולים ללמוד לפתח משיכה מינית תוך כדי נישואין.
יתרה מכך, אני סבורה שהרצון להמשיך לקיים יחסי אישות עם בן הזוג לאורך הדרך תלויה יותר בהתנהגותו ובחיבורים ה"שקופים" בין בני הזוג, ולא במראהו שהורגלנו אליו.
אני גם סבורה שזה לא אסון גדול אם בני הזוג כבר לא מקיימים יחסי מין, אבל זה כבר לדף אחר.
וכמו שכתבתי קודם, אני מכירה זוגות שהמשיכה המינית לא דעכה לאורך כל נישואיהם ובכל זאת החליטו להתגרש. החיים מורכבים מאד.

[עתליה*]

_עוד הערה, כאשר את תחת השפעת גלולות המשיכה המינית שונה מאשר את ללא השפעת גלולות.
ללא השפעת גלולות קרוב לוודאי שתבחרי מישהו שונה ממך גנטית וזה המהלך הטבעי של הדברים.
תחת השפעת הגלולות תימשכי למישהו שדומה לך גנטית. זה בסדר ואין עם זה שום בעיה אבל כשתפסיקי גלולות את עשויה להתפלא מה את עושה עם האיש הזה._
פפפפ, מעניין!!! חומר למחשבה.

[סוף_מעגל*]

כן, גם אני תהיתי לגבי השפעת הגלולה על המשיכה לדומה/שונה. למיטב ידיעתי אפקט הדימיון, קרי משיכה לדומה, מוכחת בפסיכולוגיה חברתית באינספור מחקרים. לא מבקשת רפרנס לנושא הגלולה, אבל אשמח להבין רציונל - למה שגלולה תשנה ואף תהפוך מוקד משיכה?

[יוליקו*]

אולי לדייק את השאלה ששאלתי את עצמי: האם אני יכולה להסכים להיות עם האיש הזה (כמו שהוא עכשיו, עם הדברים הנעימים והפחות נעימים) עוד שנים.
למה?
כי אם אני יכולה להיות איתו ככה, אבל רק אם הדבר הזה או ההוא ישתנה, זה בעיתי, כי אולי הוא לא רוצה או לא יכול להשתנות בכיוון שבא לי.
הרעיון הוא לקבל את כל עסקת החבילה, או לחפש חבילה אחרת, אבל לא לצפות שהוא ישתנה לכיוון אוטופי כלשהו.
מובן שכל אחד משתנה ומתפתח במהלך החיים, וכשנמצאים יחד יש כיוונים שמתפתחים בהתאמה, א ב ל זה לא מחוייב.

לי אישית חשובה תחושת המחוייבות והביטחון שהוא מקרין לי.
זה יותר חשוב לי אישית מסקס פרוע (אל דאגה, טוב לנו מאוד ביחד).
אני חשה בטוחה איתו, גם להיות מפלצת לפעמים, גם מינית, וזה רק בגלל שאני יודעת שהוא איתי בזוגיות. אנחנו ביחד.
יש לנו מעין טווח שגדל וקטן כל הזמן (כמו ריקוד: כייף להתרחק ואחר כך להתקרב).
אנחנו אוהבים, ומדי פעם מתאהבים שוב. קשה להסביר.

הסיפור שלנו:
הייתי אחרי כמה מערכות יחסים עמוקות כואבות, ואקס שלי שהייתי איתו בקשר טוב (עד היום למעשה),ובת זוגו, הציעו לי להכיר את החמוד (סיפרו שהוא חכם, בעל חוש הומור, חבר טוב ונאמן, בעל תושיה, ספורטיבי, אוהב לטייל, ועוד ועוד...).
מפה לשם זה לא הסתדר, ורק אחרי שנתיים-שלוש אורגנה ארוחה להפגשת החתן והכלה המיועדים (אנחנו...).
אבל בארוחה השתתפו עוד חבר ועוד חברה, ומכיוון שהחמוד הזה היה במצב רוח רע וסגור באותו ערב (די נדיר אצלו), פשוט לא ראיתי כ ל ו ם מכל זה. בדרך כלל יש לי ראיה טובה של אנשים, אבל פספסתי לגמרי. הוא נראה לי משעמם ואפילו טיפש.
מפה לשם באמת יצאתי מהארוחה הזו עם חתן, כי התחלתי לצאת עם הבחור השני שהיה שם... ואפילו החלטנו להתחתן, והיה לנו תאריך, ומסיבות חשובות החלטנו לפרק הכל שלושה שבועות לפני החתונה (וטוב עשינו).
החמוד היה בשלב זה באחד מטיוליו חוצי אפריקה, ופגש את האקס ההוא, ושאל עלי, וכשנודע לו שאני פנויה שוב, בקש שיעזרו לנו להפגש שוב.
נפגשנו, והיה חיבור קל ונעים, חברי בלבד, אני התעקשתי. אמרתי לו שהיו לי כבר כמה מערכות יחסים רגשיות עם גברים מקבוצת החברים הזו, ושדי, אי אפשר עוד אחד.
היה מאוד נעים איתו. פשוט כייף. הוא נתן לי המון מרחב, עזרה, ולא לחץ בשום דרך. היתה לו סבלנות.הוא פשוט היה זמין. טיילנו ובילינו. אבל אני הייתי נחושה.
אפילו תכננתי לשדך אותו לחברה טובה מאוד שלי.
באיזשהו שלב הוא חיפש דירה, ובינתיים עבר לישון בחדר שהיה פנוי אצלי בדירה (שותף שעזב מזמן, ועדין לא הגיע חדש).
לחברה אמרתי שתתן לי עוד שבוע לוודא שזה לא זה.
למותר לציין שהוא לא עזב לדירה אחרת. וזה כן זה. ובגדול.
כל מה שהחברים ציינו כתכונות קיים. שנים עוד התפלאתי כמה הוא חכם וחברותי ומשעשע, ואיך לא קלטתי את זה מייד.

מה שעזר לנו להעמיק את יחסינו היה ההתעקשות שלו להיות יחד תקופה לא קצרה לפני הגדלת המשפחה.
בכורנו נולד שלוש שנים אחרי שהתאחדנו לזוג. הביחד שלפני עוזר באינטנסיביות של גידול הילדים.
אנחנו התחתנו מסיבות אדמיניסטרטיביות , ורק אחרי הלידה הראשונה.
כיום יש לנו שלושה ילדים, ואנחנו גם בני זוג, גם הורים, גם אוהבים וגם חברים.

אנחנו שונים בדי הרבה דברים, וגם דומים, ואנחנו יכולים לדבר על הכל.
יש אצלו תכונות שמרגיזות אותי, וגם הוא מתעצבן על כמה שלי, אבל כמו שהוא אומר ''אני מתכוון להתעצבן על זה ה ר ב ה שנים לצידך''.

מבחינת מראה הוא נראה טוב לטעמי, אבל יש לו משהו גופני שאותי אישית לא מושך.
אז פשוט החלטתי לאהוב את זה אצלו, למעני ולמענו. וזה פועל לי נפלא. אני נמשכת אליו מאוד.

[יוליקו*]

אנחנו 14 שנים ביחד, ו-11 שנים הורים ונשואים.

[יוליקו*]

רוב הדברים שעצבנו אותי בהתחלה עדיין שם, וגם כל מה שמצא חן בעיניי.

[פלוני_אלמונית*]

בסמגרת עבודתי אני נמצאת לעיתים עם נשים חרדיות. שם נפגשים 4-5-6 פעמים, ומחליטים אם זה מתאים, אם כן מחליטים להתארס. עוברים עוד כחודשיים ומתחנים. זה כל פעם מחדש נראה לי לא יאומן. לא שאין שם בעיות בנישואין, אבל אני לא בטוחה שיותר או פחות מאשר בשיטה שלנו, שקודם חיים יחד שנים עד שמחליטים. אחת הנשים אמרה לי שם - אצלכם קודם מתאהבים אחר כך מתחתנים, אצלנו קודם מתחתנים ואחר כך מתאהבים.

שוחחתי עם אשה ש4-5 מתוך 12 הילדים שלה כבר נשואים, ועתה בהכנות לעוד חתונה. ביקשתי שתנסה להסביר לי. ראשית, היא סיפרה לי עליה ועל בעלה. היא מספרת שהם נפגשו בעקבות שידוך ובקושי היתה להם שפה משותת - היא במקור מאנגליה והוא משוויץ. שניהם ידעו קצת אידיש. הם התחתנו ועלו לארץ. היא כל הזמן מספרת כמה היא מבלה עם בעלה - נוסעים לטיולים, סיורים, בילויים עם חברים. יש להם כאמור 12 ילדים והיא מאד מרוצה ואוהבת אותו.
היא מספרת לגבי הידשוכים של הילדים - מבררים שהם מתאימים מבחינת הרקע, ההשכלה ועוד כל מיני דברים שלא לגמרי ברורים לי. נפגשים כמה פעמים. אם זה מתאים - מחליטים להתארס. ואז נפגשים עוד די הרבה פעמים, פעם הבחור עושה את השבת במשחה של הכלה, ושבוע אחר כך הכלה עושה את השבת עם משפחת החתן. לקראת החתונה יש להם הדרכה לכלה ולחתן, שם הם מקבלים הסברים מפורטים איך צריכים להתנהל חיי נישואין, כולל לבסוף איך טכנית מקיימים יחסי מין. זה בערך 10 פגישות. החתן עם מדריך לחתנים והכלה עם מדריכת כלות.

עובדת איתי גם בחורה צעירה, חרדית, והיא מספרת שככה היא התחתנה, וכמה היא מרוצה ואוהבת את בעלה.

זה לא שאין אצלהם בעיות וקשיים. אבל ממה שאני רואה סביבי בחברה החילונית, כמה פרידות, כמה זוגות שחיים יחד שנים, בסוף מתחתנים, ועוד יותר בדוף מתגרשים, או חיים יחד בלי שמחה, אני לא יכולה לומר שהשיטה שלהם פחות טובה.

אולי במצב שמתארת רווקה למעלה הגיוני לשקול לחפש בן זוג גם בשיטה כזאת. בעזרת שידוך, שבו היא תוכל להגדיר מה חשוב לה, וינסו להפגיש אותה אם בחורים מתאימים.

[בשמת_א*]

למה שגלולה תשנה ואף תהפוך מוקד משיכה?
זה רק מראה לך כמה ההורמונים משפיעים עלינו... כמעט הכל מבוסס על הורמונים ועל רמות הורמונים. זה פשוט מדהים. החלפת הורמונים - החלפת אישיות...

מצאת לעיתים עם נשים חרדיות. שם נפגשים 4-5-6 פעמים, ומחליטים אם זה מתאים, אם כן מחליטים להתארס. עוברים עוד כחודשיים ומתחנים. זה כל פעם מחדש נראה לי לא יאומן. לא שאין שם בעיות בנישואין, אבל אני לא בטוחה שיותר או פחות מאשר בשיטה שלנו
הנקודה המכרעת בסיפור היא לא המפגשים. זה רק בשביל לראות כימיה. הנקודה המכרעת היא השידוך והדרך שבה הוא נעשה. ממש יושבים ברצינות למצוא התאמה בין בני הזוג. אנשים בוגרים ומנוסים שיש להם עין לדברים האלה בוחנים את הנושא. נכון שיש המון שיקולים נוספים (ייחוס, פגמים באותה "רמת ניקוד" - מורידים ניקוד בחברה החרדית על כל מיני דברים ואז צריך למצוא שידוך מקביל, ועוד) אבל בגדול, מישהו שלא מונע ע"י משיכה, חוסר ניסיון והורמונים - עושה את הסינון הראשוני.

[גבר*]

רוזמרין,
דעותינו חלוקות, לא לגבי סיבות לגירושין אבל בדברים אחרים. אני למשל חושב שיחסי מין זה עניין מרכזי וחשוב, כמעט בכל גיל אבל זה לא משהו ששווה להתנצח עליו.

כן, גם אני תהיתי לגבי השפעת הגלולה על המשיכה לדומה/שונה. למיטב ידיעתי אפקט הדימיון, קרי משיכה לדומה, מוכחת בפסיכולוגיה חברתית באינספור מחקרים. לא מבקשת רפרנס לנושא הגלולה, אבל אשמח להבין רציונל - למה שגלולה תשנה ואף תהפוך מוקד משיכה?
תראו אני קראתי את זה באיזשהו מאמר ומאז זה רק נראה לי יותר ויותר הגיוני.
גלולות זה הורמונים. וכאשר את לוקחת הורמונים את בעצם לוקחת רעלים וזה ספור אחר, אבל נראה הגיוני שכל המערך ההורמונאלי משתנה ובגלל זה גם המשיכה המינית.
מה שכתבתי זה שאלה תוצאות המחקרים שעשו.
נתנו לנשים להריח חולצות של גברים והחולצה המושכת ביותר היתה של הרחוק ביותר גנטית. נתנו לנשים שנוטלות גלולות נגד הריון חולצות כנ"ל והסדר השתנה, הנבחר ביותר היה הקרוב ביותר מבחינה גנטית.
וזה אומר (וגם זה כתוב שם) שלא מעט מתחתנים או עושים ילדים (חתונה זה פאסה) כשהגלולות בשטח ולאחר שמפסיקה לקחת גלולות לא מבינה מה עושה עם האיש הזה - מבחינת המשיכה המינית.

[פעמון*]

אני במקומך הייתי עושה ילד קודם כל. לא הייתי מנסה לחפש זוגיות בלחץ של זמן.
רווקה יקרה, יעל כתבה לך את התגובה הזו ואני חושבת שזו נקודה למחשבה. לא לוותר על הזוגיות וכן להמשיך לחפש ולצאת ולהיפגש (גם נשמע מהתיאור שלך שאת לא סובלת מהפגישות האלה ושתחושת הדחיפות דווקא גורמת לך לעשייה ולמחשבה, גם לחפש, לצאת, להיפגש וגם לשאול את עצמך ואחרים שאלות חשובות, כמו איך בונים זוגיות טובה ומאושרת לאורך זמן) אבל במקביל גם לבדוק ולחשוב על דרכים חלופיות להולדת ילד שלא במסגרת זוגיות רומנטית אלא בצורות אחרות, כאם יחידנית או בצורה כלשהי של הורות משותפת.
אני חושבת שעצם הידיעה שיש לך עוד אופציה ושאת פועלת בעוד כיוונים יכולה להפוך את תהליך חיפוש בן הזוג לפחות מלחיץ ופחות גורלי. למצוא בן זוג מתאים זה דבר שיכול לקרות מחר אבל גם רק בעוד זמן רב יותר. הרבה מזה תלוי בך אבל גם הרבה מזה לא, או לא רק, אלא גם במקריות (או גורל) ובנסיבות שונות, בדינמיקה ביניכם וכמובן בבשלות ובמוכנות שלו. המצב הזה, כשהוא מתמשך, יכול ליצור תחושה של חוסר אונים ושל פאסיביות ונראה לי שבמקביל לעשות צעדים כדי לברר ולבדוק או בכלל לחשוב על האופציה הזו יכולים לגרום לתחושה יותר אקטיבית, של שליטה במצב, ושל תקווה.
אני לא יודעת אם בחירה כזו בכלל מתאימה לך, מבחינת ההשקפה והאמונות שלך, או אם היא אפשרית עבורך מבחינה כלכלית וטכנית, אבל אני כותבת את זה כחומר למחשבה מתוך הניסיון שלי.
לי היה מאוד קשה אחרי שמערכת יחסים נגמרה ובין השאר הרגשתי תסכול בגלל מה שראיתי כעיכוב במימוש הרצון שלי לילדים ופחד שזה לא יקרה, שלא אמצא בן זוג, שאהיה מבוגרת מדי ויהיה לי קשה להיכנס להיריון. מאוד עזר לי להתחיל לחשוב על אפשרויות אחרות (בלי לוותר במקביל על הרצון ועל הניסיון למצוא בן זוג, שבסוף התממש), לקרוא בלוגים וכתבות על ושל אמהות יחידניות וגם להכיר מקרוב זוג תאומים מקסימים ואת ההורים שלהם שלא חיים כזוג אבל מגדלים אותם יחד באהבה ובחום ובשותפות אמיתית.
וגם - תודה על פתיחת הדף והסיפורים היפים שעולים ממנו, נהנית לקרוא.

[רווקה*]

בא לי (קצת הרבה) לבכות.
ממשיכה לקרוא את העצות והדקויות. מבינה שזה לא פשוט ולא תלוי רק בי.
ולגבי ההצעה של אם יחידנית - זה לא משהו שאני בנויה לו בשום רמה. לא רגשית, כלכלית, חברתית והכי - המחשבה שלילד שלי לא יהיה אבא הורגת אותי. אני גם לא רוצה "ילד" אלא משפחה. ילדים. והסיפור עם הגיל והדחיפות תפס אותי באופן מוזר לא מוכנה (מוזר - כי אני לא צעירה וידעתי מסביב כבר שנים הכל על הכל על הנושא ההורמונלי וכו' אצל אחרות - ובכל זאת).
הורות שיתופית זה גם תהליך שלוקח זמן לפחות כמו מציאת זוגיות אם לא יותר כי זה חוזה עסקי ממש "על ילד" לכל החיים. מעבר לאי הנוחות שהרעיון מעורר, זו בעיה למצוא מישהו שיתאים לך בגידול ילד, כך גם משפחתו, ומה יקרה כשייכנס או תיכנס צלע נוספת - ולא ימרר את חייך אח"כ בעניינים משפטיים, או בכלל. זה כמו גירושין רק בלי הבונוס של אהבה או מגורים משותיפ לפחות בשנים הראשונות של הילדים. כך שאם כבר לחפש "שותף" זוגיות עדיפה. אני מכירה הורות שיתופית שהצליחה בל הוא חיפש 8 שנים אותה אחרי שפסל המון, ולה הצליח לפגוש אותו מיד, ושניהם אנשים מאוד מבוססים (לכסף יש משמעות ענקית כשנכנסים לסידורים כאלה), מאוד מיוחדים, מאו ד גמישים ומאוד מאוד דומים כך שההצלחה של זה היתה תלויה בכל כך הרבה גורמים שנדיר שיתרחשו. וגם להם לקח זמן יותר משיש לי.

אני נעה בין תחושות של ביטחון רב בדרך שלי (לחפש בן זוג, למצוא ומהר) לבין פאניקה שמבליחה וזורעת הרס (עליתי 5 קילו בחודש ואני לא מצליחה לעצור, הפסקתי לצאת לדייטים שבועיים וחצי יקרים, ואני צריכה לאסוף את עצמי חזרה וזה מתמהמה).

מצד שני - אני גם לא ברורה לגבי עצמי בדבר נוסף. ללכת על בן זוג זה הימור אנוכי. כי זה חשו לי. ובדרך אני עלול הלהתפשר על המון גם עבורי וגם עבור הילדים שלי. לבחור בן זוג שיתופי יכול אפשר לי לבחור טוב יותר תכונות וכישורים (למשל כשיבונים הורות שיתופית עם הומו - המבחר ענק ויש כל כך הרבה מוכשירם , מיוחדים, מהממים, גבוהים, חכמים מאוד מבוססים וכו' ביחס לרווקים הסטרייטים. להומו אין הרבה ברירה, הוא חייב הסכם כזה או פונדקאות בחו"ל על כל הסרט. לכן גם המבחר שעומד לרשות רווקה גדול מאוד. אז אולי עדיך לא להמר על חייו העתידיים של הילד - ולבחור באב מושלם כביכול (למשל הומו שהוא רופא חתיך... לפולניה שבי) וככה אני דואגת לאבא טוב עד כמה שאפשר ומוותרת על זוגיות ורעיון המשפחה הרגיל. אני נשמעת אולי טכנית בניתוח של זה אבל זה רק כי עברתי חודשיים של בירורים מכל הכיוונים. ועדיין נטיית הלב לא לבחור בזה, אלא בזוגיות.

ועוד משהו, ההנחה שתביאי ילד בכל דרך ואחר כך תבני זוגיות לא עומדת במבחן המציאות. אם כרווקה אני מתקשה להרים מערכת כזו וכך רוב חברותיי, אז כאמא יחידנית או שיתופית עם פעוט או שניים בגילאים קטנים כמעט בלתי אפשרי לבנות זוגיות. סיכויים אפסיים. את עייפה ורצוצה, את מתפרנסת בקושי רב, ואת גם לא צעירה - איך בדיוק תבני זוגיות? בעניין הזה דווקא מתחדדים לי עוד יורת סדרי העדיפויות - אין לי בעיה לוותר על זוגיות עם כל הכאב, אבל יותר דחוף לי לא לוותר על אבא נוכח וחם בבית. ולכן שוב - הבחירה בזוגיות.


לגבי ההצעה לשידוך - הלוואי ויכולתי ללכת על שידוך, אבל אני המשדכת הטובה ביותר של עצמי. אני יודעת מה טוב לי ולא מתבלבלת בקלות, רק שזה נהיה מצרך נדיר, "המה טוב לי" ואנילא מכוונת גבוה, אבל כן מדוייק. ועולה שאלת ההתפשרות מול מבחר מאוד מצומצם. רובם נשואים או גרושים שלא מעוניינים בפרק ב' ואלו הרווקים בסוף שנות ה-30 תחילת ה-40 שרוטים ובכן, לא פשוט. ומי אמר שהוא לא ינטוש באמצע. נגיד באמצע הריון רק בגלל המהירות שהלכל קרה בה.

למי שכתבה שיופי וכו' לא חשוב - אני מסכימה. יצאתי עם מכוערים, אבל נראה לי שסוגיה אחת של יופי מותרת, וגובה חשוב לי. יחד עם זה אני פותחת את עצמי להכל. החל מהימים האחרונים וכנראה רציתי לשמוע עוד קצת גם כאן וגם בכלל בנושא הזה, לראות שאפשר להתגבר על חסר גדול בנושא כזה אולחיות איתו בשלום. אני מחליטה שמה שחשוב זה הכמה כישורים ותכונות שתמיד אהבתי בגברים וגרמו לי להתמוסס למרות ואף על פי תכונות וכישורים אחרים שהציקו - ואני מנקה כל אלמנט אחר, כמו גובה, או הנחות יסוד שלי עליו מהתרשמות ראשונית. זה פשוט יגדיל את הסיכוים למצוא זוגיות טובה גם אם לא הכי אידיאלית עבורי.

קרה לי רק החודש שנפגשתי עם גבר מכוער מאוד מאוד, הדייט היה לא מאוד מלהיב. אבל הוא התעקש על עוד פגישה ואני הייתי מיואשת - נפגשנו וטראחחח התאהבתי בפגישה אחת. סיפר לי על חייו, על הערכים שלו, על התמיכה באמו, על הלימודים שלו והעבודה (איש פיקח מאוד! ) היה ג'נטלמן אמיתי וגם הומור לא חסר שם. וזה לגמרי העיף אותי מעצמי. הבנתי כמה פער יכול להיות מרושם ראשוני, כללי של אופי ויופיו מהמהות האמיתית של מישהו. הוא לא רצה להמשיך אגב כי הלחצתי אותו עם עניין הילדים וכו', הוא רוצה אבל הקצב שדיברתי איתו עליו הלחיץ. משונה שגברים, כולם ממה שהבנתי נלחצים מאוד כשמדברים איתם על המקום שאת נמצאת בו, הרי לרגע לא חשבתי שמדייט שני נעבוד על זה או שאתה "המיועד" זו רק הצהרת כוונות של המקום שלי ביחס לחיים שלי, לגשש אם גם הוא במקום הזה - ולאו דווקא אם הוא מעוניין להתחייב לעשות זאת איתי - והם מיד לוקחים את זה ללחץ עליהם לספק את זה וזה הזוי לגמרי. (ולמדתי לשתוק בהתחלה, לפחות כמה דייטים, כמו פעם שהייתי קליל ה- לפני המבול).

ובכל זאת בא לי לבכות כי זה נכון שאני חייבת ללכת על אלטרנטיבות שירגיעו אותי, ומה הן? תרומת זרע. הורות שיתופית - שזה תיק לא פחות קטן מקשר זוגי. מבחינת למצוא ולהצליח בו.

וכל סיפור אישי שלכן הוא פנינה והוא מפקס עוד יותר לגבי מה חשוב ואיך לעשות את זה, ההתחלות השונות, ההמשכים המפותלים, מה מעורר בי הזדהות מה רחוק ממני מאוד, מה גורם לי לחשוב, ואיזו תובנה ממש משנה בי משהו. אני ממשיכה לקרוא את העצות והמחשבות השונות.

[נקודת_אור*]

התחתנתי בגיל 35 +++
בחיים לא העלתי על דעתי שאתחתן עם גרוש ועוד עם ילד, אם לפני מס' שנים היו מציעים לי להכיר אותו, הייתי פוסלת את האפשרות...
גם עכשיו כשהציעו לי אותו לא ממש ששתי להכיר, אך כמובן שהגיל גם שיחק תפקיד וחשבתי לעצמי שאני חייבת לנסות.
אחרי שדיברתי איתו שיחה אחת בלבד כבר ידעתי שאני רוצה להמשיך לדבר ולהכיר ובהמשך גם להתחתן והוא בתור גרוש שסבל בפרק א'
רצה להתחתן ולהקים שוב משפחה, כמובן שגם הוא חשש ופחד, אך זה שונה.

תמיד רציתי מישהו גבוה, יצאתי עם גבר גבוה מס' שנים והיה קשה מאוד לחשוב על גבר נמוך לצידי
ולבסוף התחתנתי עם גבר באותו גובה כמו שלי ואני בחורה די גבוההו
אני הדוגמא הכי טובה שאין להתייאש, מסתבר שלא סתם חיכיתי 12 שנה לפחות לבעלי היקר שיחיה...
הוא פשוט היה צריך אומץ לקום וללכת...להתגרש ולכן משמים אפילו לא נפגשנו ולא הכרנו אז.

ובינתיים בזמן הזה חיכיתי והתפללתי, נשברתי וקמתי ויצאתי למאה דייטים ועם הרבה סוגים של גברים
אך באמת, זו לא קלישאה, כאשר מגיע הבחור שמתאים לך ביותר, את לא חושבת הרבה...זה פשוט קורה

אז מציעה לך לנסות את הצד של הגרושים, אך כמובן לבדוק היטב שהוא אמין ובחור טוב ולמה התגרש
ולא להתייחס לגובה בכלל.

[פרטיות*]

זוגיות טובה עוברת בירושה:
במופע הטוב כמו כסף, וכמו הנקה ושינה עם הילדים.
במופע הרע כמו עוני, כמו להיות הורה מכה.
וכמו הנ"ל אם אין לך מבית, זו לא גזרת גורל, ועם הרבה עבודה קשה תוכלו לרכוש לכם, ולהוריש לילדיכם.
אם תצליחו להינשא לבן זוג שבא מבית כזה, העבודה שלכם תהיה קלה יותר. אבל מי שבא מבית חסר, יש לו את הנטיה לשחזר את הבית שהיה לו, אפילו כנגד רצונו, ואז זו צריכה להיות החלטה של שני בני הזוג, ועבודה של שני בני הזוג, ובלי דוגמא טובה ובלי תמיכה.
בניה של זוגיות טובה כשלא ירשת את זה מבית, קשה כמו להחליף תזונה לא טובה (להיגמל מבשר ומגלוטן, למשל), וכמו להפסיק לעשן. לא הרבה מצליחים, אבל זה אפשרי.
מאחלת לכולנו ולילדינו.

[רוזמרין*]

זוגיות טובה עוברת בירושה
אי אפשר להגדיר זוגיות טובה. כן אפשר להרגיש שהזוגיות טובה לעצמך. בדיוק כמו תזונה, ספורט וחברים. זה אינדוודואלי.
דפי "באופן" מלאים בבקשות ובניסיונות לנוסחאות וזה חבל. אנשים, תלמדו לקחת רעיונות ולבדוק על עצמכם. (ותלמדו מצילי איך לעשות את זה, לדעתי זה הדוקטורט האמיתי שלה).

ובכל מערכת יחסים יש ירידות ועליות. גם אנשים שמצהירים על נפלאות זוגיותם, חווים רגעי שפל של רצון להיפרד או חוסר תקשורת או איזשהו חוסר אחר.

[ציל_צול*]

אנשים, תלמדו לקחת רעיונות ולבדוק על עצמכם. (ותלמדו מצילי איך לעשות את זה, לדעתי זה הדוקטורט האמיתי שלה)
רוזמרין יקרה, איזה חיוך פתחת לי על הבוקר

גם אנשים שמצהירים על נפלאות זוגיותם, חווים רגעי שפל של רצון להיפרד או חוסר תקשורת או איזשהו חוסר אחר
מסכימה כל כך.
ומשתפת בסיפור מכונן שקשור לזוגיות שלי בהקשר הזה.

אחרי שהתחתנו באתי לבקר חברה שמבוגרת ממני בכמעט שלושים שנה. היא עצמה נשואה למין איש לחם כזה. התוך רך, הבחוץ קשה.
הוא הגיע הביתה ובא להגיד שלום, ובעצם, פגשתי אותו אז בפעם הראשונה. עשרות פעמים נפגשנו בסיפורים שלה, ובפעם הראשונה - פנים אל פנים.
הוא ביקש לראות את טבעת הנישואין שלי, הסתכל בה כמו איש מקצוע והתרגש מאוד.
ואז פתאום הוא שואל אותי מתוך השקט - את אוהבת אותו?

רצה הגורל שבדיוק באותו יום לא אהבתי אותו. ככה יצא. אז התשובה נדבקה ללשון ולא הסכימה להשתחרר משם בקלות. וכשהיא שיחררה, פרק הזמן שבו היא נתקעה מאוד בלט והפך כבר לחלק ממנה.
אז האיש אמר לי ברצינות תהומית - תתרגלי לזה. לפעמים לא תאהבי אותו. וזה בסדר. וכל הקשר שלכם תלוי ביכולת שלך לא להיבהל מזה שלפעמים לא תאהבי אותו.
אני כמובן מייד התחלתי לבכות כי הוא פרט לי בקול מאוד מחוספס, עם החלק הקשה שלו, על מיתר מאוד רגיש.
אבל הפריטה הזו נחרטה על לוח לבי וזכרתי אותה מאז בכל פעם שלא אהבתי. ולא נבהלתי. וכך, כל הירידות והחסר והקושי קיבלו צבע אחר לגמרי.
איש אחד נתן לי רשות לא לאהוב לפעמים וזה שינה לי את החיים, הייתן מאמינות?

[נוודית*]

צילי, אני חושבת שמסיפורים כאלה נוצרים המיתוסים על מלאכים שומרים. אלה שנמצאים שם ברגע המדויק להזיז לך בנגיעה קלה, במשק כנפיים, את כל החיים למסלול שבו אין את התהום העמוקה שבדיוק עמדת ליפול אליה. איזה מזל. איזה יופי.

ועוד משהו שחשבתי הרגע - כמה המהות של הסיפור, ה"לקח", מתיישב ומובן ונזכר לתמיד עם מעטפת סיפורית כל כך מרגשת ויפה. אם סתם היית אומרת, או היו אומרים לך, "לפעמים מותר לא לאהוב", היה לזה אימפקט לגמרי אחר (למרות שזה היה חכם באותה מידה). אז תודה על הסיפור, ועל מה שלמדתי ממנו

[ציל_צול*]

מלאכים שומרים. אלה שנמצאים שם ברגע המדויק להזיז לך בנגיעה קלה, במשק כנפיים, את כל החיים
הו, אין לך מושג כמה אני מסכימה.
וכדי להסביר, זה לא רק הוא. זו גם היא. מין זוג שכזה...
הוא נתן לי רשות לא לאהוב והיא נתנה לי (הרבה הרבה לפני) רשות לכעוס. בכלל לא ידעתי שמותר ולא מתים מזה
ואם לחזור אל נושא הדף ומה שכתבתי בתחילתו - את יכולה לדמיין מה זה בשביל בן זוג שהצתוות לאשה שלא יודעת לכעוס לגלות שהיא בעצם כן יודעת? איזה שינוי זה להכיל...
יותר מכל שינוי מקצוע או משקל קיצוני או העדפה למספר ילדים כזה או אחר.

[נוודית*]

כמו שאת למדת שאת יכולה לכעוס, הוא למד שהוא יכול שיכעסו עליו. אולי למידה זה הטריק (בנושא הדף)

[ציל_צול*]

אולי למידה זה הטריק
מהנהנת במרץ. ותוהה אם לפני הלמידה זו בעצם הגמישות, הפתיחות לעצם הרעיון של למידה והשתנות.

[נוודית*]

גמישות זה הטריק לנושא הדף, לנושאי כל הדפים, לנושאי כל האתרים כולם < מתלהבת >

( ואני בכלל לא מאמינה בטריקים )

[ציל_צול*]

בצדק את לא מאמינה בטריקים. כי זה לא טריק.
גמישות (מכל סוג שהוא, פיזית, מחשבתית, רגשית) זה משהו שיש לכולם באופן טבעי מהלידה, ואז החיים מקשים ומקשים, ואז צריך ללמוד מחדש בעבודה קשה (או רכה, אם להיצמד למונחים החביבים עלי ).
אולי במקום "טריק" אפשר "מפתח". את מאמינה במפתחות?
<נוודית, מזל שלשתינו אין פייסבוק, כי עם ריבוי המדיות שבהן אנחנו מתכתבות במקביל בטח היינו מוצאות את עצמנו גם שם...>

[פלוני_אלמונית*]

גם אנשים שמצהירים על נפלאות זוגיותם, חווים רגעי שפל של רצון להיפרד או חוסר תקשורת או איזשהו חוסר אחר.
גם זו הכללה. יש זוגות שמעולם לא חשבו להפרד.

[פלוני_אלמונית*]

גמישות זה הטריק לנושא הדף
אולי במקום "טריק" אפשר "מפתח".
אני מאמינה שגמישות זה אחד המפתחות.
מפתחות נוספים, לפי נסיוני (וגם זה כמובן משתנה בין זוגות שונים):

• הערכה הדדית - למצוא בן זוג שאת/ה מעריך אותו מאד - את חוכמתו, ההתמדה שלו, דרך ההתמודדות שלו עם אתגרים, אופן פתרון הבעיות שלו וכד'.
• כבוד - שאת/ה מרגיש/ה שבן או בת זוגך מכבד אותך, וכמובן אתה אותו.
• משיכה פיזית - אוהבים את המגע, הריח, הצורה.
• מידה דומה של "גופניות" - אוהבים במידה דומה מגע גופני, חיבוקים, ליטופים, התכרבלות יחד. שלא יהיה מצב שצד אחד מאד אוהב את המגע והצד השני הרבה פחות, ומרגיש אי נוחות מיותר מידי מגע וחיבוקים. ואז יש צד אחד שתמיד בחוסר וצד שני שמרגיש עומס יתר ומנסה להתחמק, ובכך יוצר אי נוחות ואפילו עלבון בצד המחבק.
• דברים ברורים הם שיהיה כיף יחד, שיהיה נעים לבלות יחד, שיהיו דברים שאוהבים לעשות יחד.

אבל חשוב לא פחות ממה יש זה לדעתי גם מה אין, ואסור שיהיה -
מתוך נסיוני אני חושבת שעוד לפני מיסוד הקשר (בצורת חתונה, ו/או הבאת ילדים משותפים) חייב להתקיים תנאי חשוב ביותר - אין העלבה הדדית, גם לא בעת ויכוח, אין זלזול אחד בשני, אף פעם.
אני חושבת שכדאי מאד לקרוא את הדף סימני התעללות בזגיות , בעיקר את ההתחלה שלו, שם רשומים הסימנים לכך שצפוי שלא יהיה טוב עם בן זוג מסוים.
כשאני קוראת את זה אני רואה הרבה מאד דברים שאחר כך רואים אצל זוגות שלא מחזיקים מעמד, גם בטווח הקצר, אבל גם לאחר שנים רבות.

לצערי אין לי מתכון איך למצוא בן זוג כזה, אלא רק איך לזהות כשכבר מוצאים...

[פלוני_אלמונית*]

הקישור לא הצליח. מנסה שוב - סימני התעללות בזוגיות

[יוליקו*]

מה שציל צול כתבה (על הזכות לא לאהוב לפעמים, ולא להבהל מזה), זה בדיוק מה שהתכוונתי בלהתקרב ולהתרחק וחוזר חלילה.

[פעמון*]

רווקה, הדברים שכתבת יפים בעיני ועולה מהם מודעות עצמית והיכרות עצמית. אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת ומרגישה שאת ממש מתארת אותי ואת ההתלבטויות שהיו לי לפני כמה חודשים וחושפת תהיות ומחשבות שיש לי גם עכשיו.

רציתי להתייחס לנושא אחד שכתבת, על הלחץ של בחורים מהעלאת הנושא ותזמון השיחה ולשתף אותך במה שקרה אצלנו.
הוא לא רצה להמשיך אגב כי הלחצתי אותו עם עניין הילדים וכו', הוא רוצה אבל הקצב שדיברתי איתו עליו הלחיץ. משונה שגברים, כולם ממה שהבנתי נלחצים מאוד כשמדברים איתם על המקום שאת נמצאת בו, הרי לרגע לא חשבתי שמדייט שני נעבוד על זה או שאתה "המיועד" זו רק הצהרת כוונות של המקום שלי ביחס לחיים שלי, לגשש אם גם הוא במקום הזה - ולאו דווקא אם הוא מעוניין להתחייב לעשות זאת איתי - והם מיד לוקחים את זה ללחץ עליהם לספק את זה וזה הזוי לגמרי. (ולמדתי לשתוק בהתחלה, לפחות כמה דייטים, כמו פעם שהייתי קלילה - לפני המבול).
אני גם מאוד רוצה ילדים והזוגיות שדמיינתי לעצמי ושרציתי היא כזאת שמהר מאוד תתפתח למשפחה, זה משהו שמאוד חשוב לי וידעתי שהוא מהותי בשבילי בבחירת בן זוג עכשיו. ההיכרות עם בן זוגי הייתה מאוד אינטנסיבית, נפגשנו פעם אחת לקפה ומאז המשכנו להיפגש כמעט כל יום ולישון ביחד רוב הלילות. בשבועיים הראשונים כל נושא הילדים לא עלה בעיקר כי לא הרגשתי צורך עדיין. הכול היה עדיין מאוד ראשוני ובתחילתו ורציתי לראות קודם מה אני מרגישה איתו ואיך אני מתמודדת עם כל מיני דברים בקשר שלנו, אבל זה כן משהו שהיה במודעות שלי ותהיתי לגביו, האם הוא רוצה, מתי, מה מידת המוכנות שלו. הנחתי שאנחנו לא בדיוק באותו מקום בעניין הזה. כדאי גם לציין שהוא צעיר ממני בשנתיים (מה שדי הפריע לי בהתחלה, מסוג הדברים שהרגשתי שלא אמורים להפריע לי אבל מפריעים לי בכל זאת. עד אז יצאתי והיו לי קשרים בעיקר עם בחורים שהיו מבוגרים ממני וקצת שהיו בגילי).
אחרי בערך שבועיים הוא העלה את הנושא ושאל אותי לגבי הרצון שלי בילדים. אמרתי שאני רוצה מאוד ושבקרוב, בשנה שנתיים הקרובות. אני זוכרת שעניתי מאוד בביטחון, כמשהו שברור וידוע לי הרבה זמן (וכך זה באמת). הוא לא אמר לי את זה באותו רגע אבל זה קצת הלחיץ אותו, היה ברור לו שהוא רוצה ילדים אבל הוא לא כל כך מהר. הוא רואה את עצמו עוד קצת כילד אני חושבת, החברים שלו רובם עוד ללא משפחות וזה לא משהו שהוא מרגיש מוכן אליו, גם כלכלית ותעסוקתית וגם נפשית כנראה. אבל במהלך השיחה (הקצרה) הזו הוא הקשיב לי והבין שזו הנקודה שאני נמצאת בה, חשב על זה קצת ובחר ללכת איתי בזה. (זה היה שבועיים אחרי שהכרנו, מאז עברה חצי שנה ואנחנו עוד לא בשלב שנכון לנו להתחיל לנסות, אבל אני מקווה שאנחנו מתקרבים לשם)
מה שאני מנסה להגיד בסיפור הסבוך הזה הוא שכנראה שאם הייתי שואלת אותו בפגישה הראשונה או השנייה מה עמדתו בעניין אז הייתי מקבלת תשובה שונה, הלחץ שלו מילדים (שקיים גם אצל אנשים שמאוד רוצים ומוכנים, זה עדיין מלחיץ) היה יותר דומיננטי. יש נשים וגברים שיודעים כמוך וכמוני שהם רוצים ילדים, בידיעה פשוטה וברורה. אצל אנשים אחרים זה קצת יותר מסובך, הם רוצים אבל גם לא רוצים, או חוששים, יש אצלם כל מיני מטענים ומורכבויות שקשורות לזה. ולכן אולי לדבר על זה מוקדם, לפני שאתם מכירים אחד את השני, יכול להניב שיחה שונה משיחה כזו שתתרחש אחרי תקופה מסוימת של היכרות, כשגם לך כבר יותר ברור שאת רוצה ילדים איתו ואז יש מקום באמת לבדוק את זה גם מבחינתו. אני חושבת שרוב הגברים שתפגשי בגילאים האלה כן רוצים ילדים, אבל חלקם גם צריכים איזה תהליך של הבשלה (שלא חייב להיות ארוך), של תעדוף מחדש, של הכנה נפשית ופיזית וכמובן תחושת ביטחון בקשר שהם נמצאים בו כדי שיוכלו להתחיל לחשוב ולתכנן את זה בצורה קונקרטית.

וכל סיפור אישי שלכן הוא פנינה והוא מפקס עוד יותר לגבי מה חשוב ואיך לעשות את זה, ההתחלות השונות, ההמשכים המפותלים, מה מעורר בי הזדהות מה רחוק ממני מאוד, מה גורם לי לחשוב, ואיזו תובנה ממש משנה בי משהו. אני ממשיכה לקרוא את העצות והמחשבות השונות.
גם אני, תודה לכל המשתפות.

[פלוני_אלמונית*]

מצטערת שמחזירה קצת אחורה.
ולדעתי השאלה הראשונה היא הבסיס להכל, אם אינך רוצה ילדים מהגבר הזה חבל לך על הזמן תמשיכי הלאה...
שמעת על אהבה???
אז המצאנו את הגלולה ומאז אפשר לקיים יחסי מין עם גברים מושכים או עם נשים מושכות בלי הסכנה של ילד משותף וזה מזל גדול כי רוב אלה שאנחנו נמשכים אליהם הם ההפך שלנו.
אם אומרים שזנות היא המקצוע הכי עתיק בעולם, למקצוע הזה חובה שיהיה אזשהו אמצעי להמנע מהריון, לא?
מסקנה שלי, אולי המציאו את הגלולות לא מזמן, אבל לא בגלל שלא היו בעבר פתרונות. הידע הכל כך חשוב כמעט (הדגשה על הכמעט) נשרף עם המכשפות, ואחר כך דוכא על ידי השלטונות באופן שיטתי.

[בת_זוג*]

רצה הגורל שבדיוק באותו יום לא אהבתי אותו.
תתרגלי לזה. לפעמים לא תאהבי אותו.
איש אחד נתן לי רשות לא לאהוב לפעמים וזה שינה לי את החיים, הייתן מאמינות?

כל כך מעניין לקרוא כאן על דגמים שונים של זוגיות טובה ומאושרת.
אני אוהבת את בעלי כל הזמן, כל יום, מאז ההתחלה ועד היום. מעולם לא היה רגע או זמן שלא אהבתי. ותמיד חשבתי שזה חלק בלתי נפרד מזוגיות טובה ומאושרת לאורך זמן. והנה - יש עוד דגמים.
משמח לקרוא שיש מצב להמשך זוגיות גם אם לא תמיד אוהבים. כי זה מעלה את הסיכוי לחיי זוגיות מתמשכים. כפי שכתבתי לעיל - אני מאד רוצה עבור ילדי שגם הם יהנו מחיי זוגיות טובים ומאושרים.

[עוד_לא*]

בת זוג

אם בא לך להרחיב - איך הכרתם ואיך זה התפתח? אני חושבת שלהתחלה יש תפקיד מפתח יותר מכפי שנדמה לנו.

[פלוני_אלמונית*]

ובכל זאת בא לי לבכות כי זה נכון שאני חייבת ללכת על אלטרנטיבות שירגיעו אותי, ומה הן? תרומת זרע. הורות שיתופית

גם לחפש, לצאת, להיפגש וגם לשאול את עצמך ואחרים שאלות חשובות, כמו איך בונים זוגיות טובה ומאושרת לאורך זמן) אבל במקביל גם לבדוק ולחשוב על דרכים חלופיות להולדת ילד שלא במסגרת זוגיות רומנטית אלא בצורות אחרות, כאם יחידנית או בצורה כלשהי של הורות משותפת.
רווקה יקרה, אני אחזק אותך מהכיוון השני. אני לא בעד ללכת ולחפש גבר כשכל הזמן יש לך באחורי הראש "נו, אני לא חייבת כי מקסימום אעשה ילד". הידיעה הזו יכולה להעניק ביטחון לכמה נשים אבל ממה שראיתי מסביבי היא בדרך כלל סוללת דרך ידועה מראש. כלומר מובילה אותך בסופו של דבר להיות אם יחידנית כפי שלא רצית, כי את כבר מחזיקה מעצמך מתלבטת. וכי כל דייט לא מוצלח את יכולה לפטור ב"נו, אני לא חייבת".

ראיתי נשים שחיכו עוד קצת ולבסוף מצאו בן זוג והתחתנו והאפשרות של תרומה נשארה כמו חלום רחוק.
ראיתי הרבה נשים שחיכו יותר מדי, לא מצאו ולבסוף היה להן מאוחר מדי גם ללדת.
מצד שני ראיתי הרבה נשים שהתחילו לגלגל את האפשרות של יחידנות למרות שלא רצו בה באמת, וזה פשוט גרם להן לחפש עם פחות לב.
לכן אני ממליצה לך להתמקד כל פעם בנתיב אחד בלבד. החלטת שאת נותנת צ'אנס אמיתי לחיפוש בן זוג - חפשי באמת. בלי לבדוק 3 נתיבים אפשריים בבת אחת ובלי ברירות מחדל. את בסוף שנות השלושים, זה עדיין אפשרי.

בהצלחה!

[בת_זוג*]

אם בא לך להרחיב - איך הכרתם ואיך זה התפתח? אני חושבת שלהתחלה יש תפקיד מפתח יותר מכפי שנדמה לנו

סיפור די פשוט -
פגשתי את בן זוגי בפעילות מנהלתית כלשהי. הייתי בת 23. ראיתי אותו יושב על המדרגות לבניין משרדי בו היו לי סידורים, ומיד ראיתי שהוא מצוא חן בעיני. עוד באותו הערב הלכנו יחד לריקודי עם, נפגשו די הרבה בימים לאחר מכן, אחרי כשבועיים וחצי נשאר לישון אצלי בפעם הראשונה, תוך שבועות מעטים הוא עבר לגור איתי. וזהו. מאז אנחנו יחד. לא זוכרת שאי פעם רבנו ריב אמיתי עם צעקות או משהו. מידי פעם, לעיתים נדירות, היו כעסים קטנים כאשר הרגשתי שעלי מוטלת יותר מידי עבודה ואחריות עם הילדים, או שהוא הרגיש שאני מעירה לו יותר מידי שהנקיון שלו לא מספק אותי. אבל זה היה לפני שנים רבות.
מאז אנחנו לא רבים אף פעם. כל בעיה שעולה משוחחים עליה, מגיעים להחלטה איך לפעול, ועוברים הלאה.
הכיף הכי גדול זה הנינוחות בבית. הרוגע.
אין הרגשה של "ללכת על קליפות ביצים" כדי לא ליצור חיכוכים או ריבים.