באופן טבעי

ראו גם _דף סיפור לידה של אבא - דף המרכז בתוכו קישורים לסיפורי לידה שסופרו מהזווית הגברית (על-ידי האב).
וגם: נוכחות הבעל הדתי בלידה

נכון שזה נורא אידילי שגברים מוזמנים לחוות לידות ולהיות שותפים לרגע הגדול והמדהים הזה.
אבל מה לעשות, לא כל הגברים יכולים לספק את התמיכה שהיולדת זקוקה לה בלידה ולאחריה. זה משהו שלא ספרו לנו בקורס הכנה לידה. כשילדתי היתה חסרה לי תמיכה כזו. אם הייתי יולדת היום הייתי דואגת לתמיכה של חברות ואולי גם לדולה, לזמן הלידה ובעיקר לאחריה. אני הייתי ממש במצוקה כי לא קבלתי מבן הזוג את התמיכה הפיזית והנפשית שנזקקתי לה.
מאז הלידה שלי שמעתי סיפורים על נשים שילדו בחברת הבעל ועוד נשים וזה נשמע הרבה יותר נכון.
אז רציתי להעלות את זה לשיחה ולמודעות.

I can tell from my experiance that it is VERY mush important to have women around me before, during and after the birth. This approcah was developed in me during 3 births. In the beginning i thought that only him can be with me . In the second birht I had a lready a friend with me and in the third a circle of women. It was after I have developed my femininty and womenly sence and got in touch with that deep in myself. Today I feel that there are no one like women. The BEN ZUG has a place of honor in the process and he was always there but in a diffenrent role. In the last time he took care mostly of the "azarim techniim" and supported me when I needed someone strong to hold me. And of course when the baby came out and both our creation came out.
So - I understand what you are sayin. There are things that only we - women can give to each other and actually we HAVE to give it and be there for each other. This is the source of our power (OZMA) andthe wisdom that we carry is so valuable for every day and especially in birth.
I belive that you should creat this support even now. And for the rest of your life...
Congratulations for the birth and for being a woman.

יש בזה בהחלט משהו...
אני חושבת שכל העניין הזה שהגברים "מחליפים" את הדולה, ה"שבט" וכל יתר התפקידים הנשיים באופן מסורתי ופסיכולוגי,
זה, אולי, לדרוש מהם קצת יותר מדי. גם אם הם תומכים ומקסימים ומבינים וכו'- הם בסך הכל גברים! והתפקיד שלהם להיות בן זוג ולא דולה...
בעלי למשל מקסים בלידות, אבל בשלב כלשהו הרגשתי בכל זאת שאני צריכה להאחז במישהי שיודעת מה זה ללדת, על בשרה...

אישה? אייך היתה הלידה?
משום מה נדמה לי שלא קלה. אולי קצת התאכזבת מהלידה, אולי היא לא היתה בדיוק כמו שתכננת, אולי בן הזוג שלך לא תפקד בדיוק כמו שרצית. אבל עצם זה שהוא היה שם זה כבר חשוב לא? זה גם הילד/ה שלו לא? ויש לו חלק גם ברגע שבו הם היגיעו לעולם, גם אם באותו הרגע אביהם היה עסוק בלהתעלף.
כדאי לבדוק אם רגשי האכזבה הם באמת בגלל תפקודו "הלקויי". מנסיוני אם הלידה "זורמת", הגוף כל כך מלא ב"סמים משכרים" המשתחררים למערכת שאני כיולדת לא נזקקתי ממש לתמיכה פיזית, ועצם ההימצאות של מישהו קרובקרוב (זו לא טעות), ואוהב היתה מספיקה. סך הכל לא ציפית באמת לעזרה פיזית ממנו בזמן הלידה.
לנשים צריך לפעמים להזכיר שדווקא לעמוד מהצד ולראות משהו קשה גם אם נפלא, קורה למישהו אהוב, מלווה לפעמים תחושת חוסר אונים. מה לעשות בכאב הזה אי אפשר להשתתף, רק בשמחה ובאושר שהכל עבר, שתינוק חי בריא ושלם נולד. מזל טוב.

שלומית היקרה,
לפעמים הגבר יכול להיות בלידה, וזה בכל זאת הילד שלו, ואולי בכמה דברים הוא אפילו עוזר, אבל יכול להיות שהוא גם מאוד לא תומך ולא מבין את אשתו.

למשל בעל, שכשאשתו מתמודדת עם הצירים אומר לה בכעס שתהיה קצת בשקט כי היא מפריעה לו לישון .
או, כשהיא מבקשת את בקבוק המים הוא מתעצבן "תביאי בעצמך".
ואולי כשאשתו ביקשה קצת עיסוי בגב, לא זכר כלום מהעיסויים בהכנה ללידה, כי הקורס "לא עניין אותו".

אז יופי שהבעל נוכח בלידה וראה את התינוק שלו נולד, אבל אולי הוא לא מספיק קרובקרוב ולא מספיק "אוהב", ואולי כן יש איזו מידה של עזרה פיזית שמותר לצפות לה אפילו מגבר, כמו לתת מים! או לשפשף קצת את הגב!

גם נשים, לא כל אחת תהיה תומכת בלידה. אי אפשר לחשוב באופן אוטומטי שאם מישהי עברה לידה אז היא כבר מבינה אותך וכבר יכולה לעזור.

אחת שילדה
עם מי התחתנת ?

לא כל אחד, ולא כל אחת, הם הטיפוס ה"מטפל". זה שיודע לוותר על האגו, לנסות לחשוב במה הוא יכול לעזור, להיות יצירתי.
ולא כל אחת יכולה לצפות מראש למה היא תזדקק, ולבקש את זה.
בתור מפונקת שאין לה בעיה לבקש, ושגם התחתנה עם טיפוס מטפל, זכיתי ללידות מצוינות. השנייה הייתה עוד הרבה יותר טובה, ובן הזוג זכה בעקבותיה לכינויים "האפידורל המהלך" ולמחמאה הנדושה (ואם היא נדושה, אז כנראה שיש יותר מל"ו, לפחות בעניין הזה): "אני לא יודעת איך הייתי עוברת את זה בלעדיו".
אמרתי מראש מה אני רוצה לשמוע ובאילו נסיבות, דאגתי שיתרגל נגיעות שעוזרות, ועברתי איתו על כמה וכמה תסריטים היפותטיים.
כן, בלידה "זרמתי" אבל כדי שאוכל לזרום הייתי זקוקה לעבודת הכנה רצינית. וגם עם הזרימה, עדיין כאב לי והייתי זקוקה לעזרה. עזרה פיזית פשוטה (שלא לדבר על הרגשית).

אשה,הזדהיתי מאד עם מה שכתבת . למרות שקיבלתי עזרה מצויינת מבן זוגי היקר,שמחתי שלא היינו שם לבד רק שנינו.אני זוכרת שהיו קטעים שסיננתי באמצע ציר "בגב משמאל למטה" או משהו כזה והוא ניגש לעסות ושאגתי עליו "לא אתה!!!", גם יש רגעים שהדבר האחרון שבא לך לראות זה את העיניים שלו מתעגלות בדאגה.שניה אחר כך את מוצפת באהבה אליו ורוצה רק להרגיע אותו שהכל בסדר ומלאת רגשות תודה על שהוא קיים ושהוא שם איתך.אבל טוב שיהיה שם מישהו איתו כשבא לך להכניס לו בוקס.,שיהיה מי שיזכיר לו איך לגעת בך ומה להגיד לך למרות שהוא יודע ,והעיקר שלא תצטרכי לדאוג לו בשום שלב בלידה,שכשאת בתוך הסערה שלך הוא נשאר שם לבד.
צוות של בן זוג ודולה זה מושלם בעיני וכתבתי על כך ,אם בא לך לקרוא, ב תומכת לידה .
מישל אודנט בסרטו מיילדות שירי ערש ואמא אדמה(אני מקווה שזה השם המדוייק) טוען שאין לגברים מקום בלידה.(אודנט הוא רופא חלוץ בתחום הלידה הטבעית ולידות הבית).

התחתנתי עם אחד שהוא לא "הטיפוס המטפל".
התברר, שכשאני במצוקה פיזית (כל חולשה פיזית) הוא נכנס למצוקה רגשית קשה, ובוא נגיד שבמצב הזה הוא "בועט" ללא הבחנה.
זה מה שקורה כשמישהו בכלל לא מודע למה שקורה לו.
בכל זאת הוא לומד יותר ויותר לטפל. הוא מגלה שיש גם סיפוק בהגשת עזרה מוצלחת. אולי הוא לומד שמותר לי להיות חלשה לפעמים והעולם לא יתמוטט.

אני חושבת הרבה מאוד על מה ש"אשה" כתבה, וגם על מה שאילנה וענת.
מצד אחד נראה לי מאוד תומך ומרגיע להיעזר בתומכת לידה שתהיה שם בשבילי ותוכל באמת לעזור לי - מצד שני אני מרגישה שאני רוצה מינימום של אנשים בלידה שלי, ואין אשה שכל כך קרובה אלי שארגיש בנוח במצב כל כך אינטימי וחשוף לידה. עם המיילדת כן, עם בעלי כמובן, אבל עוד מישהי?

אחת שילדה,המיילדת (במידה וזו לידה בבית חולים והמיילדת לא איתך באופן פרטי),יכולה להתגלות כאכזבה רצינית מאד.היא בעצם שם מעט מאד מהזמן,והשעות בהן את זקוקה מאד לתמיכה יכולות לעבור בלעדיה.(למה אני מספרת לך? הרי את אחת שילדה! (-: ).לא הבנתי אם את לפני לידה עכשיו ואיך תלדי,בבית,בבית חולים? גם יש לזכור שתומכת לידה היא אשה שזה המקצוע שלה.יש לה המון ידע,שלמיילדות לרוב אין,והיא באה אליך מכיוון מקצועי וענייני,ז"א התמיכה זה לא איזה פוצי מוצי או השתתפות כנה בכאבים שלך.(למרות שזה גם,כי כידוע פוצי מוצי והשתתפות זה גם עוזר נורא...).והאשה התומכת לא צריכה להיות מישהי בהכרח קרובה אליך.

ענת, גם בלידת בית המיילדת יכולה להתגלות כאכזבה אמיתית.
ובכלל ברגע כזה מוטרף (תסלחו לי) כמו הלידה - לטוב ולרע, חשוב שתהיה כימיה עמוקה עם האדם התומך - כלומר הדולה או מי שזה לא יהיה.

שלומית, אני שמחה בשבילך שהיתה לך כזאת לידה נפלאה, אבל לא לכולנו התמזל מזל כזה. חלקנו יולדות כשהגוף מלא "בסמים משכרים" שהוזרקו לשם על ידי הרופא המרדים בחוסר רגישות איומה. וזה לא תמיד קורה מתוך בחירה בדיוק. אם מישל אודן היה נמצא לידינו זה בטח היה קורה אחרת. אבל הוא לא.

דיברתי כמובן על מיילדת פרטית.
מתכננת עוד לידת בית.
לא חשבתי על התמיכה כעל פוצי מוצי ולא נחוצה לי בכלל השתתפות בכאבי (לא מתאים לי). אבל האשה התומכת צריכה להיות מישהי שיהיה לי נוח שתיגע בי (אני חושבת על תמיכה כגון עיסוי בצירי הלחץ) ושלא אתבייש ממנה (בעירום מלא ועם כל ה"ליכלוך" של הלידה). אין אחת כזאת בחיי, ובטח שזו לא אינטימיות שמייצרים אינסטנט עם מישהי חדשה שהכרת קצת לפני הלידה.
עכשיו כשאני חושבת על זה, נראה לי שאילו הייתי בוחרת לידת בית חולים, הייתי רואה את מערך העניינים אחרת, וכן הייתי לוקחת תומכת לידה - בעיקר כדי שתעשה בשבילי את ה"שגרירות" עם הצוות ותציל אותי מהתערבויות והפרעות. אז ענת, את צודקת, השיקולים האלה תלויים מאוד גם במקום הלידה.

כל הכבוד להבנה שאת מגלה לסיבות שבגללן בן הזוג שלך מתנהג כמו שהוא מתנהג.
קראתי לפחות סיפור לידה אחד של מישהי שילדה בלידת בית + דולה. זה נראה לי שיקול כלכלי משמעותי - גם ככה לידת בית היא עסק יקר, אז עוד סכום לא קטן בשביל דולה?
אולי אפשר לאמן את בן הזוג עד ללידה, או לחלופין להתייחס אליה כחוויה יותר פנימית. אני זוכרת כמה רגעים מצוינים מהלידה השנייה שלי שבהם הייתי לבד לגמרי. מצד שני, ככל שהסוף הלך והתקרב, היה צורך גדול יותר ב"צוות".
ובאשר לאינטימיות-אינסטנט - זה לדעתי בדיוק מה שקורה גם עם המיילדת.

אישה אחרת
לא ידעתי שאסור לא ממש לפרגן למי שמעלה "בעיות". צריך לפעמים להכניס לפרופורציות גם קיטורים. שימחו שעברתן את הלידה בשלום, חיות ובריאות, שימחו שיש לכן תינוק שלם בריא, יונק (גם אם לפעמים מבקבוק) וגדל. האמינו לי, לידה לא תמיד מסתיימת בטוב, עם בן זוג תומך או בלעדיו.
יש לי קצת הרגשה של מותקפת ולכן קבלו בהבנה, או תמחקו למורת רוחי את הנאמר לעיל.

מה שאשה העלתה רחוק מלהיות "קיטורים" ואין צורך להכניס את זה לפרופורציה.
מה שאת אומרת זה תגידו תודה שקבלתן תינוק חי ונושם ותשתקו?
זה שיש לידות שלא נגמרות טוב הוא הרבה פעמים נגזרת של חוסר תמיכה נכונה ברגע הנכון, לכן כדאי מאד לדבר על דברים שלא נוחים לאשה בלידה.

אם רק תבקשו אמחוק את דבריה של שלומית. למרות שצריך להכניס דברים לפרפורציה - רוב הלידות שנגמרות לא טוב הן תוצאה של גורמים שונים וקשה לי להאמין (אולי בגלל שאני גבר עלוב נפש) שתינוקות מתו בלידה בגלל בן זוג לא תומך.
המקרה המתואר כאן (גבר שכועס כשזוגתו מפריעה לו לישון בזמן הלידה) לא יגרום למות התינוק אבל אם הגנים של אותו בחור התגלגלו לרך הנולד, העולם לא יהפוך לטוב יותר בעקבות הלידה.

מוחק לעת מצוא
הייתי מתחתנת איתך (מה אומר הקוד הגנטי שלך על תפקוד בזמן לידה ?)

אוי, כל-כך הרבה זמן לא היה באתר איזה ריב עסיסי. אבל אני מעיינת בדף כבר חצי שעה ומנסה להבין על מה המהומה?
אני אנסה לעשות סדר לעצמי ותקנו אותי אם טעיתי בהבנת הנקרא:

אשה מספרת שהיא לא קיבלה מבעלה תמיכה פיזית ונפשית שלה היא נזקקה בזמן הלידה. היא שואלת על יולדות שילדו עם הבעל ועם אשה נוספת ומבקשת לשמוע את דעתן.
שלומית מנסה לעודד את אשה ונותנת לה דוגמא מהלידה שלה (של שולמית). היא מסיימת בהפי-אנד (תינוק בריא), איחולי מזל טוב וחיבוק גדול וצהוב.
אחת שילדה נותנת דוגמא עצובה של התנהגות בעל בלידה שלא ברור אם היא אמיתית או לא ומוסיפה שלא כל הנשים שילדו יכולות לשמש כתומכות בלידה. אחת שילדה נשמעת קצת נסערת וכועסת.
אחת שילדה עונה לאלנה וענת ונשמעת יותר מפויסת ופחות כועסת.

(בשלב זה הדיון מתרכז קצת יותר באחת שילדה ומתעסק בלידת הבית העתידית שלה).

אשה אחרת מצטרפת לדיון ותגובתה לדבריה של שלומית מצטיירת כמאוד רגשית, אולי על רקע של ניסיון אישי.
שלומית מרגישה מותקפת ומנסה להכניס דברים לפרופורציות. שוב היא שמה דגש על ההפי-אנד.
אשה אחרת מפרשת את דבריה של שלומית פירוש שלא ברור אם אליו שלומית התכוונה.
בשמת מצטרפת לדיון ולוקחת אותו צעד קדימה ושניים אחורה, סיבוב ופליק לק. אחרי קו המחשבה שהביא לפירושים שלה לדבריה של שלומית לא הצלחתי לעקוב. וכאן עולה השאלה הגדולה: האם אכן נמחקו קטעים מהדיון שמקשים על ההבנה או שאני פשוט צריכה השתלת אונה?
שלומית עונה לבשמת בקצרה ושוב מנסה להכניס דברים לפרופורציות.
בשמת עונה לשלומית ונשמעת נסערת.
אחת שמבינה מצטרפת.

עכשיו אני שואלת אתכן, האם טרחתן לקרוא את הדף היטב לפני שכתבתן? הרי כל אחת כאן כתבה על מה שבליבה כשכל כוונתן רק לטוב. אשה העלתה בעיה שלומית ניסתה לעודד (לעניות האונה האחת שלי לפני שתעשו לי השתלה)... אחת שילדה כותבת מדם ליבה, וכו' וכו'.
אז או ש:
א. כולן במחזור/הריון/התקף הורמונלי/אי שפיות זמנית,
או ש:
ב. נמחק קטע חשוב בו שלומית מכסחת את בנות מינה ומגוננת על זכרי הארץ המפצחים גרעינים בעוד אישתם כורעת ללדת.
אם תשובה א. נכונה ירחם השם על הגברים בזמן הלידה של זוגתם, תומכים או לא.
אם תשובה ב. נכונה אנא החזירו הקטע למקומו לאלתר.

אם אף אחת מהתשובות אינה נכונה אולי תספרו לאונתי מה לעזאזל הולך פה?!

האם לסמן את הדף כ-דף וכחני?

משהו לשיפור האווירה, בהמשך לדבריה של ענת גביש: באחת הלידות (אני לא זוכר אם של יונת, או שזה סיפור ששמעתי ממישהי אחרת) האשה במיטה הסמוכה קיללה כל הזמן את בעלה: "משה, יא מאנייק. משה, מה עשית לי?".
גם זו דרך להרגע

בשביל זה אפילו הגבר שכועס כשזוגתו מפריעה לו לישון בזמן הלידה מתאים.

קרן שמש ,תודה על ההסבר האלגנטי ומצחיק. גם אני באיזשהו שלב הלכתי לאבוד

.
ונראה לי אנו זקוקים לעוד מחיקה

או שזה בסדר ,שאני עכשיו יודעת מי מסתתרת מתחת למסכה...

רועי בהמשך לדבריך - כשגיסתי ילדה שכבה לידה מישהי שצעקה "משה מה עשית לי ?" לבן זוגה, כך הסתבר קראו יוסי.

האמת, שגם אני אולי הייתי צריכה להתחתן עם "מוחק לעת מצוא", בתנאי שהוא גם "אחד שלא ילד", בזכות התגובה הגברית התומכת.

קרן שמש, גם אשה וגם אני דיברנו פה על "לא קיבלה מבעלה תמיכה פיזית ונפשית ... בזמן הלידה", וזה בנושא "גברים בלידה".
זה ששלומית אומרת ל"אשה" להסתפק בשמחה שהלידה הסתיימה בטוב ולרדת מבעלה לא נראה נעים לשתינו (בתור כאלה שסיפרו פה על בעל לא תומך), וגם לאחרות, שלהן היה או לא היה בעל תומך (לא שיתפו, רק הגיבו). הריונות ולידות שלא מסתיימים בטוב הם נושא אחר, כואב מאוד (לצערי גם אישי), אבל פשוט אחר. ואת יודעת מה, גם אז בעל לא תומך עדיין לא תומך. והכאב כפול.

לא רוצה להיסחף פה לוכחנות (אני בעד מחיקת כל ההודעות הוכחניות פה, מקווה שאף אחד לא נפגע מזה) אבל "התנהגות בעל בלידה שלא ברור אם היא אמיתית או לא"? תאמיני לי, הלוואי ולא היתה אמיתית. והלוואי ואלה היו התקריות היחידות. ואני לא צעקתי "מה עשית לי" (לא משה ולא יוסי

), בסה"כ נאנחתי. ואני לא חושבת שנשמעתי "נסערת וכועסת", כדברייך. היה סתם תיאור עובדתי יבש. יש שם רק משפט אחד ששמתי עליו סימני קריאה להדגשה, וגם הוא לא נראה לי "נסער וכועס", רק שואל ותוהה מאוד - אם לתת בקבוק מים זו עזרה פיזית שמוגזם לצפות לה מבעל באמצע הלידה, ותתאים לזה רק דולה ששילמתי לה בשביל זה.

נכון שאני בקטע של לידות בית, אבל ה"תמיכה" גורמת לשקול טוב טוב אם אני רוצה בכלל עוד ילדים בתנאים כאלה. הייתי מרחיבה את הדיון ל"גברים בגידול ילדים" ומציעה שאולי לא רק בלידה עדיף להיעזר בעוד נשים, אלא גם עם התינוק אחרי הלידה, וגם כשמאבדים תינוק. אבל גם שם - לא "נשים" בהכללה. יש, כידוע, גם נשים שהן לא תומכות ולא עוזרות, לא פיזית ולא נפשית.

אחת שילדה:
אני הבנתי משלומית שהיא מנסה לנחם ולהראות נקודות אור. לא הבנתי שהיא הצדיקה את הבעל או ביקשה לרדת ממנו.
לגבי הסיפור. באמת לא הבנתי אם זה מנסיון אישי או רק דוגמא. בכל מצב לזוג כזה יש הרבה על מה לעבוד, כי כנראה שעניין התמיכה מתבטא לא רק בזמן הלידה במקרה הזה.

גם לפי דעתי שיקול מכריע ללידה בבית צריך לקחת בחשבון את התנהגות בן הזוג. אני הודעתי לבן-זוגי שאם לרגע לא נוח לו הוא מוזמן לפרוש. אני לא רוצה להגיע למצב שבו אני צריכה להתחשב במישהו אחר בזמן הלידה חוץ מבעצמי.

לי באופן אישי לא מתאים לצרף אשה נוספת ללידה חוץ מהמיילדת כי יש לי בעיה אישית עם החשפות (לא פיזית כמו נפשית). נכון שלא כל הנשים מתאימות ליתמוך בלידה, כמו שלדעתי לא כל הנשים צריכות תמיכה נוספת בלידה. אני מאמינה שיש נשים שמעדיפות ללדת לבד ואני יכולה להבין אותן.

אני מסכימה שבגידול ילדים צריך עוד נשים! יש משפט שאני כמובן לא יכולה לצטט כי המוח שלי, כזכור, מוגבל בקיבולת שלו, אבל מישהו פה בטוח זוכר אותו. משהו על זה שדרוש שבט שלם לגדל ילד... יונת, אולי את זוכרת?

קצת מחוץ לנושא -
אחת שילדה ואחרות בדף - את הדף תמיכה לאחר אובדן הריון פתחתי בעקבות הפלה שעברה חברה שלי.
אולי תרצו לקרוא ואולי גם לכתוב.

It takes a village to raise a child.

אך עדי, תודה! ידעתי שיש על מי לסמוך. עכשיו חוזרים לנקודת המוצא, איפה בארץ יש כפר כזה? בטח לא כפר שמריהו...

פעם אחת השתמשו במשפט הזה ב"דארמה וגרג" כאשר דארמה אימצה תינוק, ואמא שלה הגיעה עם כל "הכפר" אליה הביתה. אחת שעושה משהו פגאני, אחת עם צידנית מלאה בחלב-אם, ועוד כל מיני.

נדמה לי שדני לסרי כתב מאמר בשם הזה .
ומשום מה שגם הילארי קלינטון.

אכן הילארי קלינטון, אך ספר, לא רק מאמר.

אחת שילדה
שוב אחזור על שאלתי (ולא בציניות) עם מי התחתנת ?
הבעיה כפי שנראית כאן היא לא גברים בלידה אלא גברים בחיים או יותר נכון גבר מסוים בחיים של אישה מסוימת.

אחד שלא ילד, אתה מאופיין באותה תכונה של שלומית.
אתה חושב שאם אתה גבר מקסים ומפותח רגשית, ויש לך מערכת יחסים נפלאה עם זוגתך אז כולם צריכים להיות כמוך.
ובכן, טעות! זוגות רבים חווים קשיים רבים בכל מיני היבטים בזוגיות. מוזר, אה?

זה לא מוזר
זה פשוט מאד לא רצוי.
וכאישה אני מרגישה שגם מאד לא רצוי ללדת ילדים עם בן זוג לא תומך.
אם לבני הזוג יש קשיים בזוגיות הייתי ממליצה להם לפתור את הבעיות לפני שהם מכניסים משתנים חדשים לתוך מערכת השיקולים שלהם.
אולי זה משהו שכל אישה צריכה לשאול את עצמה לפני החתונה? "איך הוא יהיה בחדר לידה?"
הרבה חתונות שגויות ומיותרות ימנעו ככה.

עוד אחת שלא ילדה
אני לא חושב שאני גבר מקסים ומפותח רגשית, ויש לך מערכת יחסים נפלאה עם זוגתך, וגם אני מגלה חוסר רגישות במצבים מסוימים, מתנהג בגועליות (אולי ממש ברגע זה),וכד'. נכון שביחד זה קשה אבל לבד זה אסון (מפתגמי אבי), אבל בכל זאת יש דרישות מינימום לחיים משותפים.

אנשים הם אנשים הם אנשים. אני בטוח שיש גברים שהם מדהימים בחדר הלידה אבל אנשים לא מבריקים במקומות ובשלבים אחרים בחיים ובזוגיות, ואילו יש גברים שלא ממש מתחברים ללידה, אבל יש להם את הקטעים הטובים שלהם. אין אנשים מושלמים -- לכולם יש נקודות תורפה, ולא בהכרח אי-תמיכה בחדר הלידה היא סימן לחתונה שגויה או לזוגיות דפוקה. בטוח יש מקרים שאי-תמיכה של גבר בעת הלידה היא סממן לבעיה יסודית יותר, אבל גם יש הרבה מקרים שזה סתם כי הגבר הזה לא במיטבו במצבי לחץ, או מת מפחד ממראה של דם, או סתם משהו אחר.

לפי התיאורים בדף זה, והשאיפה של אחת שילדה להרחיב את הדיון לגברים בגידול ילדים, הבעיה היא לא רק בלידה.
דרך אגב - יש בסין שבט בו הנשים שולטות והמשפחה מורכבת מהאם הגדולה, בנותיה - האמהות, ובניה המתפקדים כאבות (מאמצים) - דודים. האב הביולוגי נמצא יחד עם אמו ואחיותיו ולא עם ילדיו. אולי שבט זה התפתח אי אז בהסטוריה מדיון דומה באינטרנט הסיני.

אחד שלא ילד, אני עונה לך, לא בציניות (התגברתי על הדחף לכתוב לך משהו כמו "התחתנתי עם דרקולה"):
הוא לא תומך במצבי לחץ. הלידה היא אחד מהם. אבל יש לו את הקטעים הטובים שלו, במצבים אחרים.
תכונה זו התגלתה לראשונה רק בהריון הראשון, ובלידה. לא לפני. לא היה מצב לחץ אמיתי קודם.
באמת נבהלתי. כי גם אצלי זו "דרישת מינימום לחיים משותפים". אבל אז כבר היה ילד, וזה לא משחק. עכשיו אנחנו עובדים על זה. כתבתי למעלה, שהוא משתפר. אבל ברור שזה לוקח זמן. בכל אופן, זה דיון שנראה לי מתאים לדפים אחרים, אולי הדף החדש של צפריר שפרון. וברור שגם אני דפוקה, הרי התאהבתי באחד שיוצאת ממנו מפלצת דווקא ברגע שצריך להיות הכי קרוב ואוהב והכל.
לדף הזה מתאים רק עניין אחד: יש נשים שמגלות בלידה בעל שלא תומך ולא עוזר.
מה אפשר לעשות? למה זה קורה לכל כך הרבה נשים עם כל כך הרבה גברים? יש משהו בהריון, בלידה ובתינוק החדש שפשוט לא מתחבר עם גברים, וכל הקטע המודרני הזה של הישענות דווקא על בן הזוג נכשל כל כך הרבה מפני שהגברים לא בנויים לזה? אז שנחזור לשיטות השבט ונרד מבני הזוג שלנו ונדאג להישען רק על נשים?

במחשבה שניה, הרי גם הבחירה שלי בלידת בית עם מיילדת פרטית היא כבר הישענות על אשה - בכוונה ברחתי מבית החולים, מערכת גברית עם רופאים גברים וגישה גברית התערבותית, ובחרתי יחס אישי של אשה, מיילדת מנוסה שתיילד אותי בגישה שלי. לא ציפיתי מבעלי או ממנה ל"תמיכה" כי בעצם, די ראיתי את הלידה כמשהו שהגוף שלי עושה לבד. המיילדת היתה חשובה לי בשביל שתוודא שהכל הולך בסדר, ובשביל הוצאת התינוק (שייצא בסדר, שלא אקרע או אחתך, חיתוך חבל הטבור וכל זה. דברים של מיילדת, לא דולה ולא בעל). זה הכל. אבל בטח שלא ציפיתי להתנהגות שקיבלתי ממנו.
אני תקווה שאתה מרוצה מהתשובה. בכל אופן תודה על האיכפתיות.

מה שנותר לי זה לאחל לכם בהצלחה.

אצלנו הבעיה היתה מיד לאחר הלידה. עברתי ניתוח קיסרי קשה וטראומתי לאחר נסיון ללידת בית שלא עלתה יפה. ההתאוששות מהניתוח היתה איטית וקשה. בן זוגי שציפיתי ממנו לעזרה פעילה בארבעת הימים שהייתי בבית חולים לאחר הניתוח לא יכול היה לעזור מכל מיני סיבות. ולא היתה סביבנו משפחה קרובה שיכלה לעזור.
משום מה לא העלנו על דעתנו לקחת עזרה בתשלום ולא חשבנו על דולה כעל אופציה. אחר כך ירד לי האסימון - הרי כל ניתוח הכי קטן אנשים שוכרים אחות או אנשי סיעוד שיעזרו, ואני שפתאום נהייתי אמא ובקושי יכולתי לזוז, ועשיתי כמובן רומינג אין מלא, לא שכרתי שום עזרה.
היה מופלא להפוך לאמא, אבל זה היה נורא קשה ומאד חבל שלא היתה לי עזרה. היינו כל כך המומים מכל מה שקרה במפתיע, שלא בדיוק תיפקדנו בצורה יעילה.
כדאי שתהיה מודעות לנושא, ושיולדות יקחו בחשבון מראש את האפשרות לצורך לקבל עזרה. כי אחרי לידה ראשונה יש סיכוי להיות קצת המומים. ואולי גם אחרי לידה לא ראשונה אם היא לא מתפתחת כרצוי.

הלידה שלי היתה מהירה מאוד(3 שעות לפתיחה מלאה) אך היסתימה במלקחיים.אני כבר מזמן שכחתי את הטראומה אבל אישי שהיה איתי רוב הזמן עדיין המום מהעיניין. מה אפשר לעשות ?

איתי היו גם בעלי, שתמך בי ממש פיזית וממש החזיק אותי במשך זמן רב, עד ללידה עצמה והייתה גם חברה טובה, שככה ממש ברגע האחרון הרגשתי שאני רוצה שתהיה איתי. היא אמנם לא ממש "עשתה" משהו, אבל רק הנוכחות שלה ומדיי פעם כוסות המים, מילה פה ושם, כמה תמונות למצלמה וזה בהחלט היה שווה את זה. כך שגם נשים לא מנוסות (זו הלידה הראשונה שלא שלה ) יכולות להיות לעזר רב. נראה לי שחשוב יותר מה הקשר בין היולדת למלווה אותה ולאו דווקא מה היא "יודעת" לעשות!

לידה היא מעמד קשה וכואב (באופן שונה מן הנשים כמובן) גם עבור הגבר. לאורך ההריון כולו מתפתח קשר עצמאי שאינו תלוי בגבר, בין האם לעובר. לאחר מכן, בשעת הלידה, כשהאישה נאנקת בכאביה, מה נותר לגבר לעשות מלבד לעמוד לצידה ולתמוך בה?
לי היתה חוויית לידה מדהימה. ענת ילדה בבית, וכל התהליך בשל כך היה נקי מטרטורי המערכת. עם זאת, יכולתי בבירור להבין משהו שאולי שוכחים אותו לאחר כמה שנים של זוגיות: אנחנו נפרדים.
כשענת כאבה ואני עמדתי לצידה, מחבק ותומך, וכל כך בחוץ, צופה, לא יכול לדעת בכלל או להבין מה עובר עליה, נזכרתי שאני אינני בתוכה, והיא לא בי, פיזית. נשמותינו נפרדות ומתאחדות לעתים, אבל גילוי הנפרדות הזו היה חווייה לא קלה עבורי.

אוף, אש"י, הבהלת אותי כשכתבת שאתם נפרדים...

אבל הבנת נכון? הם לא באמת נפרדים (יעני לא זוג)...

אפשר לקרוא את הגרסה המורחבת לחוויות ה"גבריות" בלידה ב יומנו של אב טרי

איזה כיף לאמא של יותם שאבא של יותם הוא שותף פעיל כלכך בכל ענין הלידה, אולי אפשר לקבל עצה מאבא של יותם או אבא אחר איך לגרום לבעלי להתעניין גם בלידה, הוא מתעניין, אבל הוא לא מצליח להבין, למשל למה אני לא רוצה אפידורל בלידה ובכלל למה אני רוצה "לידה טבעית" ולמה אני לא יכולה פשוט ללכת לבית חולים ולעשות מה שאומרים לי כמו האמאות והאחיות שלנו, איך אפשר לגרום לו להבין שהרופאים לא תמיד יודעים מה טוב בשבילי....
איך אני יכולה לגרום לו להבין את חשיבות החוויה שבלידה?

איך את הבנת?

את יכולה לתת לו לקרוא (או לשמוע) סיפורי לידה לא מאולחשת. אני תורמת לך את סיפור הלידה השניה שלי -- זה מה ששכנע אותי לא להשתמש יותר באפידורל ושות' (הלידה, לא הסיפור

).

מרתק. אבל אני תוהה אם זה באמת בגלל האפשרות להשתחרר או שכמו שציינו פה באיזה מקום, יש נשים שפשוט פחות כואב להן?

נראה לי שגם וגם.

יש נשים שפשוט פחות כואב להן?
אולי - אבל אני חושבת שלתרבות יש חלק עצום ביצירת הציפיות מן הלידה - אם נראה לך שיכאב לך, שיהיה לך קשה - סיכויים טובים שזה מה שיקרה. ובנוסף, מניסיון עם הגדלת "ארגז הכלים" להתמודדות עם הכאב - פשוט צריך לדעת מה לעשות, ושיהיה מישהו שיזכיר לך את הטכניקות מצד אחד, ואת הכוחות הקיימים בך מצד שני. וגם - יש הבדל בין מי שרוצה פשוט שהלידה תיגמר כמה שיותר מהר וכמה שפחות כאב, לבין מי שמצפה ללידה שלה ב - לא בטוחה איך לקרוא לזה - סקרנות? תקווה? ציפייה.

אוי, אני מרגישה כ"כ תוצר של החברה והתרבות וכ"כ לא מוכנה ואו-טו-טו זה בא!!!

חגית, אולי תשתפי אותנו בתקציר סיפור הלידה הראשונה שלך, ובמה שהיית רוצה שיהיה שונה הפעם?

תקציר ארוך של הלידה שלי מופיע ב- מדור סיפורי לידה בתאריך 27/7/02 (הלידה היתה ב-97'). זה היה במשגב לדך ז"ל.
רוצה בבית, עם שלווה ועם אינטואיציה ועם הרבה כח להתמודד.

חגית, לא פירטת ממש גם ב-מדור סיפורי לידה (אני לא באה בטענות... רק ניסיתי להבין מה את רוצה "לתקן" בלידה השנייה הזו), אבל נראה לי שבמקרה שלך, לידת בית ממש תפורה עלייך (וכמובן, שיהיה בשעה טובה ובקלות...)
תהיה לך שליטה על כל הדברים החשובים, אלא שעמדו לצדך בלידה הקודמת ואלה הפעם, להבדיל, כן יהיו בשליטתך:

בן זוג שמתפקד מצוין בלידה
מיילדת שהבהרת לה את עמדותייך וציפיותייך, תוך הדגשה על מה שלא נראה לך בלידה הקודמת.
סביבה מוכרת ובטוחה.

אם אני מבינה נכון, מה שמטריד אותך בעיקר הוא ההתמודדות עם הכאב? אם כן, האם הרחבת את "ארגז הכלים" שלך להתמודדות עם כאבים, לקראת הלידה הזו? האם ניסית טכניקות שונות? אני זוכרת חברה שסיפרה שבקורס הכנה ללידה, נתנו להריוניות להצמיד אטב כביסה לתנוך האוזן, וכך הן תרגלו התמודדות עם כאב... (-;
באופן אישי, אני השתמשתי המון בלידה בלחיצות שיאצו בגב, ובסיבובי אגן. כבר בתרגול שלהם בהריון ראיתי שיש להם השפעה עלי, וידעתי שהם ישמשו אותי בלידה. זכרתי כמה נעזרתי בכדור הפיזיותרפי בלידה הראשונה, אז דאגתי לי לכדור כזה גם בשנייה. וכו'.

הי מסעדה, תודה על הרעיונות ואכן את צודקת, לא הכנתי לי ארגז כלים ואני ממש בהדחקה של העניין הכואב. המיילדת שלי עושה שייאצו ואני מקווה שזה יעזור ובאמת רציתי כדור פיזיוטרפיה, רק שהזנחתי גם את העניין הזה - כי זה לא "בחנות ממול" וכנראה שאני מה-זה עצלנית! אני אמשיך לחשוב על מה שאמרת, תודה.

אשמח להתייחס לנושא הבעל. בלידה האחרונה שלי שהיתה בליס (אחרי ניתוח קיסרי בראשונה) ניסיתי ללדת ללא אפידורל והרגשתי צורך בתמיכה נשית. ירון (בעלי) מאוד ניסה אבל לדעתי אין ולא היה לא את הכלים לתת לי את התמיכה שחיפשתי. בשיחה לקראת הלידה הקרובה הבנתי כי תמיכה מהסוג שחיפשתי מנוגדת לאינסטינקט שלו, או כדבריו התפקיד שלו הוא לעמוד בפתח המערה ולהגן עליי בפני חיות טורפות. הוא פשוט הופך להיות מתוח וקפיצי (כמו לפני קרב) בעוד שאני חיפשתי רכות וחום. בעקבות השיחה הבנו כי הטוב ביותר ללידה היא לקחת תמיכה נשית.

בעלי לא רצה להיות בלידה. הוא הודיע על כך מראש, עוד לפני שנכנסתי להריון (בעצם גם פעם קודמת הוא לא רצה, אבל הסכים, ודי שמח כשהתברר שמדובר על קיסרי והוא פטור (היה ברור שאין מה לדבר על נוכחותו בניתוח, בלי קשר לנהלי בי"ח)). הצעתי לו להשאיר לעצמו את האופציה להחליט ברגע האמת. כשהתחילו הצירים, הוא התעסק בכל הטכני מסביב - עד שהמיילדת קראה לו להיות איתי (עוד אחד מיתרונות ההיכרות המוקדמת... היא ידעה שזה מה שאני רוצה. אני לא יכולתי לבקש (כתבתי כבר במקום אחר: אפילו בקשות טריוויאליות היו קשות לי במהלך הלידה)). הוא ישב לידי כך שהחזקתי לו את היד, והוא החזיק לי את הראש מעל המים (מילולית וסמלית כאחד), והיה הכתובת לכל הקיטורים שלי (אני לא אצליח, תציל אותי) וגם רמקול (כשכבר הצלחתי לדבר, זה כנראה היה מאד בשקט). מבחינתי, הנוכחות שלו היתה מאד חשובה (דווקא כשהוא לא "עשה" הרבה - אבל באמת בלידת בית אין צורך לעמוד בפתח של שום מערה...). מבחינתו - מצד אחד הוא טען שהחזיקו אותו שם באזיקים, מצד שני, שאם (בטעות, זה ממש לא מתוכנן) תהיה עוד לידה - שתהיה בדיוק באותו פורמט. הוא אומר שהחוויה יותר חזקה מהטראומה (שאולי היתה נמנעת אם הוא היה מתוכנן להיות שם, ואז היינו מדברים ולמשל, הייתי מזכירה לו את שלב "אמירת השטויות" כך שהוא לא היה נלחץ כשביקשתי שיציל אותי, למשל), וכל הספקות שהיו בקשר ללידת בית נעלמו (הוא קיבל את ה"שגעון" שלי, אבל לא ממש הבין את הצורך להרגיש את הלידה, למשל).

שלום! אני חדשה כאן. שמחה על גילוי הפורום הזה שנראה מתאים לכיוונים אליהם אני צומחת בהריון הזה. זהו לי הריון שני אחרי לידה טבעית ב"מאיר" לפני שנתיים. לעניין ליווי בן הזוג - בעלי היה איתי בלידה הראשונה ומזל שכך. הוא התנגד כבר אז לצירוף של דולה (אפילו אם הוא לא נוכח בלידה) לטענתו מטעמים של כסף, לאמונתי מטעמים של אגו: די מפחיד לחשוב (או לראות) שאישתך זוגתך מוצאת נחמה וכח במקום שאין לך גישה אליו.
עכשיו מול הלידה הקרובה אני מתלבטת אם לבקש ממנו שילווה אותי או לא. למרות חשיבות נוכחותו בלידה הראשונה יש לי הרגשה שהוא לא יוכל לעזור לי הפעם. ללידה הזו אני לומדת שימוש בקול ושאר כלים ויקשה עלי לתפקד בחופשיות גמורה אם הוא שם ואני צריכה לדאוג לשלמות הנפשית שלו בעקבות מה שהוא רואה.......

שלום אמא פילה וברוכה הבאה. הוא בכלל רוצה להיות נוכח בלידה שוב? אולי הפעם הוא יסכים שתקחי דולה? צריך לדבר על הדברים. אם כי אני פשוט החלטתי והודעתי לבעלי שאני לוקחת מיילדת וזהו והוא יכול לעשות שיקול אם להיות נוכח או לא. אני אשמח אם הוא יהיה איתי, אבל אני מייעדת אותו לשמירה על פרטיותי: התעסקות עם הגדולה וניתוק טלפון. אחרי הלידה הראשונה הוא לא ממש שש לעבור את זה שוב.

שלום חגית,
בהתחלה אמרתי לו שאני שוקלת את נוכחותו בלידה ואולי אעדיף שלא יהיה שם..הרגשתי שהוא חש הקלה והיה מופתע. מאוחר יותר כשהבנתי שהוא עדיין מתנגד לדולה, שקלתי מחדש ואני לא רוצה להיות שם לבד...(אין מה לדבר על לידת בית.....הוא לעולם לא יקבל רעיון כזה, ניסיתי. ) אז אמרתי לו שאולי אבקש אותו כן להכנס איתי.
קבלת החלטות חד צדדית תגרום לנו למתח רב, מנסיון העבר. זאת הלידה שלי, אבל אני לא מסוגלת להודיע לו שזאת הלידה שלי ואני מוכרחה דולה. כדי להמנע מבלגן מיותר אני מכוונת להגיע לבית החולים ברגע האחרון ממש, כמו בפעם הקודמת. ככה אני מתכננת להיות בחדר לידה רק שעתיים לכל היותר.

אוסיף שבן הזוג שלי בכלל לא מחובר לצד הרוחני שאני רואה בהריון ובלידה, ואני מסתדרת עם זה יופי כי למדתי על הניפרדות שהלידה הביאה עימה, והתגברתי על הפחד הראשוני ממנה. אני לא מכריחה אותו להיות שותף למסע הרוחני שלי. הוא לא מבין, כמו שאומרת אחת ההודעות כאן למעלה, למה אני לא יכולה להתנהג "כמו כולן" ומה הדיבוק הזה לנושא. אבל הפסקתי לנסות לשתף אותו (אני הרי לא מקבלת ממנו מה שאני רוצה, ואין טעם בכח), ולהפיק מהזוגיות איפה שכן נעים ובריא לנו. הוא החבר הכי טוב שלי ואין לי יקר ממנו, אבל בנושא הנשיות אינו השותף הנכון לי, וזה כמובן לא אומר שומדבר מעבר לזה..

אמא פילה,
אם הוא כזה חבר טוב שלך אז שלא יטיל סנקציות על משהו שבנפשך, גם אם הוא עצמו לא מתחבר לזה. ובקשר לדולה, בסופו של דבר זו החלטה שלך בלבד אם את מפנקת את עצמך בתמיכה שתאפשר לך לעבור את הלידה הזו בדיוק כמו שאת מפנטזת. ואם הוא כזה חבר טוב שלך אז שיבין את זה שאת הולכת "לזרוק" 1500 ש"ח על דולה. זה הרבה כסף אבל לא בשמיים, והמטרה מקדשת את האמצעים במקרה הזה. אחרי הכל, לידה זה לא דבר שקורה כל יום.

ואותי מדאיג מה יהיה אח"כ? עכשיו זה הלידה ואח"כ זה ההנקה, ואולי גם מזה יהיו לו הסתייגויות. כדאי שתבררי איתו עכשיו מה דעתו בעניין ההנקה וכמה זמן הוא מקציב לעניין מבחינתו, שלא יהיו הפתעות אח"כ.

תודה על תשובותיכן שהעלו בי מחשבות. יש כמה נושאים שהם חשובים לי ואני צריכה לברור לעצמי אילו מהם הם החשובים ביותר, עליהם אני מוכנה "להלחם", להתעקש מול אבא פיל, ועל אילו אני מוכנה להתפשר. הנקה ממושכת היא נושא חשוב לי מאד. את ילדי הראשון הנקתי שלושה חודשים לתוך ההריון השני, עד גיל שנתיים כמעט. אבא פיל זעם ממש, אבל אחרי הביטא את דעתו מספר פעמים והבין שהחלתטי לא תושפע ממנו, הניח לנושא והמה בקירבו בדממה ועלבון על התעלמותי מדעתו. רק כאשר הגיעו מים עד נפש, ויחד עם הריון שני, הבנתי שהמשך התעקשותי עלול להזיק ברמה שלא מצדיקה את המשך ההנקה, וגם למדתי שהקושי לגמול את פילפילון הוא קושי שלי להפרד ממנו, ולא להפך. ויש הבדל. ההבדל הזה והכרתי בו, סייעו לי בגמילה. יחסינו הזוגיים חזרו למסלולם. ידוע לי היטב שהוא לא יבין הנקה מעבר לגיל שנה ואני מאמינה שעם הזמן וההתפתחויות השונות שיביא עימו, אוכל למשוך את ההנקה עוד ועוד גם הפעם. כי בנפשי הוא. הנקה, לינה משותפת עד גיל שנה לפחות, תנאי האישפוז לאחר הלידה, ועוד ועוד נושאים - יש בינינו הרבה פערים בגישה. ולכן אני שוקלת שעניין הדולה יהיה מאלה לאוותר עליהם מסיבות אלו ואחרות, לטובת התעקשות על נושאים אחרים, אולי כקלף מיקוח, אולי כדי להפגין נכונות ורצון טוב מצידי להתפשר איפה שחשוב לו..
מחכה לקרוא מכן עוד.

וגם למדתי שהקושי לגמול את פילפילון הוא קושי שלי להפרד ממנו,
מעניין לפי מה למדת את זה.
מבחינה ביולוגית, וגם לפי המלצות אירגון הבריאות העולמי, מומלץ להיניק לפחות שנתיים, ולהמשיך כל עוד ההנקה מתאימה לאם וליונק. עצוב מאוד המצב שבו ההנקה מתאימה לאם וליונק, אבל האב מתערב ומנתק את האם מהיונק בגלל איזו בעיה שלו.
גם ביהדות המצווה היא להיניק שנתיים. כמו כן, עד כמה שידוע לי, אי אפשר להיניק תינוק או ילד שאינו רוצה לינוק. אילו בנך היה רוצה להיגמל, הוא היה נגמל. זה מין "חוק טבע" כזה.
לפיכך, אני די חושדת (אם כי אין לי מושג על חיי המשפחה שלכם, ולכן אני בהחלט עלולה לטעות במקרה הספציפי שלך), שהתפיסה שלך יש "קושי להפרד" היא משהו שאחרים כל הזמן מטפטפים לך, ואת מאמינה להם.
אגב, זה בהחלט תקין וטבעי שלאמא יש "קושי להפרד" מבן שנתיים. זה מה שצריך להיות. ההפרדות, שאמורה להיות ביוזמת הילד ולא ביוזמת האם (אם רוצים ילד עם התפתחות תקינה, בלי לפגוע בה), צפויה לקרות בגילאים 3-5, ולא לפני כן. אם אין לה "קושי להפרד" בגיל כה צעיר, אז לבי לבי לתינוק ולאם.
אני לא מתייחסת פה למקרים של אמהות שנאלצות, מסיבות שונות ומשונות, להיפרד לפני הזמן. את מתארת מקרה של אמא ש לא רצתה להיפרד ואני מבקשת להבהיר שבניגוד למה שכנראה אמרו לך, זה הנורמלי.
נדמה לי שהדיון צריך לעבור לדף הבעל שבתמונה המשפחתית , ואני ממליצה לך מאוד לקרוא את הדף ההוא.
כמו כן אני ממליצה על לינק מעניין שהביאה עדי יותם לא מזמן, שאולי יעזור לך לדבר עם בעלך על מה שחשוב לך:
ראי כאן
וגם כאן

אבא פיל זעם ממש
אני חשה אי נוחות גדולה מהתיאור שלך את תגובותיו של אבא פיל. נראה כאילו אין לו הערכה אלייך או לתפיסות שלך, וגם אינו מתמצא. לא הסברת מדוע זה מפריע לו כל כך, עד כדי כך שהוא מתערב לפגוע ביחסים בינך לבין בנך, ולפגוע בטיפול המסור שלך בבנך. כמו חגית ל , גם לי הוא לא נשמע כמו "חבר". זאת התנהגות לא חברית בעליל. למשל, בלידה: זאת את שיולדת. באיזו זכות הוא רוצה להיות זה שיקבע (ויטיל וטו על הרגשות שלך, התחושות שלך, והידיעה שלך על מה שטוב לך) בלידה שלך ? הרי זו את שיולדת, לא הוא!
בקיצור, משהו לא ברור פה, והוא גדול הרבה יותר מאשר ההחלטות בלידה.

אמא פילה,
אני קוראת את דברייך שוב וממש כואב לי הלב בשבילך.
כשאני קוראת על בעל, שאחרי ש"נכנעת" לדרישות שלו, שלוו ב"זעם" כאשר "לא עשית את מה שהוא דרש ממך", היחסים "חזרו למסלולם", אני שומעת שתלטנות קיצונית ומישהו ש"דורך" עלייך.
כשאני קוראת, שאת היית רוצה לידת בית והיית רוצה דולה, אבל הסיבה לויתור איננה שיקול משותף שלך ושל בעלך כתוצאה מסיבות שלך או מבעיה כספית (גם את זה ניתן לפתור) או טכנית אחרת, אלא סוג של טרור שבו את מין בת ערובה שמנסה לשרוד, רע לי מאוד בלב.
לא ברור לי בשם אילו ערכים הוא מדבר.
האם הוא מאמין שאת צריכה לסבול מקסימום בלידה?
האם יש לו צורך עז שתהיי תלויה בו, ואם את מקבלת עזרה מאחרים אז הוא נעשה חרד שאת לא זקוקה לו יותר? זו סיבה ממש חולנית לסרב לדולה.
האם הוא מאמין שלידת בית או היתמכות בדולה הם סוג של "פינוק" ויש לו חינוך ששולל כל דבר ש"מריח כמו פינוק", ואמונה פנימית חזקה ובלתי מודעת שכולם צריכים "לסבול ולשתוק"? (ייקים גדלו ככה, ולכן לעתים תמצאי ייקים שבאופן בלתי מודע ממש זקוקים שתסבלי).

אני לא מסוגלת להודיע לו שזאת הלידה שלי ואני מוכרחה דולה
את מפחדת ממנו כי את לא יודעת איך לתקשר איתו? כי מהר מאוד את מוצאת את עצמך במצב שבו עוררת את זעמו ואת לא יודעת איך להמשיך את הדיון מכאן, כי הוא חוסם בתגובותיו הנזעמות כל סוג של דיון?
שכחתי איפה הדף שבו כתבתי הרבה מאוד על דברים כאלה. אולי יעוץ זוגי פילוסופי ?
בכל מקרה אשמח לשמוע את דעתך על שלושת החלקים של המאמר שהפניתי אותך אליו (הפניתי לראשון ולאחרון, השני נמצא שם בלינק), ואם נראה לך שהם יעזרו לך לתקשר איתו בצורה שכן תעזור לו להבין מה חשוב לך, ולמה את רוצה לידה שתהיה טובה, ולמה את מפחדת מלידה שבה יפגעו בך ובתינוקך בבית החולים (התערבויות, הפרדה וכו').

לגבי התלבטות ללידת בית ראי את הדיונים בדף, ממש כדאי לקרוא.
גם בעלי התנגד בתוקף ללידת בית, אבל בהחלט שינה את דעתו לאחר שיחה עם המיילדת, שבאה אלינו הביתה וענתה על דאגותיו בצורה עניינית ומקצועית. ייתכן שעדיף לך שאבא פיל יתקוף אותה (אל תדאגי, היא מנוסה ויודעת איך לדבר בכבוד לבעלים חרדים) במקום אותך. אולי זה יעזור.

ואני חשבתי שאחרי הילד הראשון, ובטח בלידה שלישית הגברים מפנימים משהו.

הייתי רוצה לנסות להאיר משהו מזווית מעט שונה.
זה נכון שמתוך התאורים עולה כי אבא פיל אולי מתנהג בשתלטנות מסוימת.
אבל- אפשר לנסות להבין את זה. מתוך דברייך, אמא פילה, עולה כי אתם ביחסים טובים בדרך כלל. הוא לדברייך החבר הכי טוב שלך. אם כן, מדוע סביב נושא ההריון והלידה, הגידול וההנקה יש כל כך הרבה קשיים?
הייתי רוצה להציע שאבא פיל מתנהג כך בגלל שהוא מרגיש חסר אונים. הוא חסר אונים אל מול הכוח שאי אפשר להתווכח עימו- הכוח האימהי. לך יש את הכוח הטבעי להחליט מה טוב עבור ילדך, כיוון שבתחילת חיי ילדך, מהיותו עובר ועד גיל צעיר, הוא ואת קרובים ומה שטוב עבורך טוב בהכרח עבורו ולהפך. כגברים, אנו עומדים מן הצד, ומנסים להיות חלק מהחווייה. איננו באמת יכולים להתקרב אל קצה התחושה שלך כאם.
כמובן, גם לאב יש את הנישה שלו, והיא חשובה מאד. אבל מה לעשות, את נושאת את התינוק ברחמך, יולדת אותו, מניקה אותו- הייתי אומר באופן פשטני שלפעמים הגבר יכול לחוות שהילד יותר "שלך" מאשר שלו.
כאשר לא מקבלים את זה כנתון, מתעוררות בעיות. בסופו של דבר, את זו שמחליטה, לפחות בשלבים הראשונים של הלידה וההנקה, כיצד לעשות זאת. לגבר אין ברירה אלא להסכים. אם הוא אינו מסכים, אין ספק שזו בעייה, אבל הוא אינו יכול לנסות ולהשפיע באמצעים פסולים שונים.

יפה דיברת, אבא של יותם.

קישור למאמר באתר אמנות הלידה: http://www.leida.co.il/page.asp?id=20037

הכותב הוא רופא מיילד שמתאר את מקומו בזמן לידה טבעית.
שימו לב לקטע בסוף שבו הוא משווה את עצמו לדולפין בלהקה, שבה הנקבות מקיפות את הממליטה וסביבן חגים הזכרים ושומרים עליהן.
גם הנתונים בכתבה מעוררים מחשבה.

מרגיז מאד. כתבתי פתיח ארוך למדי והוא נמחק. אשתדל לענות לכל תגובותיכם ו..יצא ארוך...מה לעשות

בשמת יקרה, לקחת חלק מדבריי בצורה מאד שיפוטית ולא מדוייקת שעושה עוול גדול לאדם מופלא איתו אני חולקת חיים משותפים שנים רבות ומאושרות.. ציטטת (או הכנסת למרכאות) מילים שמצטרפות לתמונה עגומה כל כך!!

) כתבת טרור, בת ערובה... תגובות נזעמות...נכנעת, דורך עלייך...מילים קשות ביותר! ואוו...ממש לא

) יש לי הרושם שהגישה שלך לנושא ההריון והלידה (שבוודאי משרתת אותך נאמנה, ואולי גם מטרות של ציבור היולדות בכלל, כמו ב"נשים קוראות ללדת" המבורכות), היא של בעלות מוחלטת של האישה על התהליך, בלי להתיר לבן הזוג דריסת רגל אלא אם כן הוא מסכים מראש לכל דעה או רצון של היולדת העתידה. תודה על מעורבותך הרגשית ותגובותייך המפורטות שנגעו ללבי.
לפני שאמשיך חייבת לבקש כי תגובותייך להבא תהיינה לא ממקום של שיפוט, אחרת לא אוכל למצוא בי את המקום לענות כראוי.
לתפיסתי:
אבא פיל (כל בן זוג for that matter ) הוא חלק בלתי נפרד וחשוב במשפחה, בדיוק כמוני או כמו פילפילון.דעתו חשובה בעיני ולא נתתי לה עדיפות על דעתי עד שהבנתי את חומרת המצב- לפחות חצי שנה א ח ר י שאבא פיל אמר לי בפעם המי יודע כמה, שהוא מרגיש (דגש אמר לי שהוא מרגיש. לא דרש ולא דרך) שהגיע הזמן לגמול את פילון עוד הנקתי ח ו פ שי (כלומר מתי שפילון רק רצה) ורק מאוחר יותר עברתי בשלבים, להנקות יומיות או ליליות מסודרות. את יכולה להיות בטוחה שהנקתי כל עוד ח ש ת י בצורך להניק והייתי מאד נאמנה לעצמי. את שואלת איך ידעתי שהקושי להפרד הוא שלי. אני כבר לא ילדה.. אולי לא "מבוגרת" אבל יש עלי שלושה עשורים, ובין היתר למדתי על עצמי, ועל אמא שלי כמה דברים. אחד מהם הוא הסירוב להפרד. לא נכנסת לפרטים כי מרגיזה אותי הנטיה שלי להסביר תובנות שהגעתי אליהן בעמל ואני יודעת את נכונותן, רק בגלל שיש למישהו דעה שונה על חיי. אני בטוחה שאת מבינה. השורה התחתונה היא שהנקה יכולה להיות נכונה עד גיל חמש עבור משפחה אחת (כן, משפחה ולא אמא-תינוק) ואילו משפחה אחרת נכון לה להניק עד 6 חודשים. יש שלב שמעבר לו המשך ההנקה עלול לגרום יותר נזק מתועלת. למשל, כאשר אין די חלב (אני יודעת שזה נדיר, זו רק דוגמא), או כאשר אבא מרגיש בכל לב שהגיע הזמן להפסיק. וכן חשוב מאד לשמוע את דעתו ולקחת אותה מאד בחשבון. כי זה מה שעושה משפחה למשפחה. ללא התחשבות הדדית ופשרה פה ושם, אין בסיס לחיים משותפים, ותינוק שיונק תחת מתח או בתחושה של האמא ש"הגיע הזמן להפסיק"- יונק גם מסר שלילי ומזיק לו. היה נהדר לו הגמילה הייתה תוצאה של רצון הדדי, אבל לרב היא תוצאה של רצון אחד הצדדים בלבד, בדרך כלל האמא. במקרה שלנו ידעתי שהגיע הזמן לומר שלום להנקה ולו (לקרוא כמו "נו" ולא כמו "דו") בגלל ההריון. הרגשתי שלהריון השני ולי מגיע זמן משלנו, וההנקה הפריעה לחיבור הזה. (אגב בדיעבד אני מאד שמחה שעשיתי לנו את המקום הזה). יש "כוחו של הרגל" גם בהנקה, ולפילפילון לדעתי, כבר לא היה בה צורך. הצורך היה שלי, וזאת הייתה אחת הפעמים הראשונות שהפרדתי בין צרכיי האישיים לבינו. אני מאמינה שעשיתי בשבילו דבר גדול, בזה שהקשבתי לקול הפנימי שלי. מה שאירגון ההנקה העולמי (המבורך) אומר, או היהדות (המבורכת), טוב ויפה, איננו מתאים לכל משפחה. לשמחתי קיבלתי ליווי צמוד של יועצת הנקה מקסימה שהבינה ולימדה אותי אמת פשוטה זאת, כך שלא נאלצתי לחשוב שאני אמא רעה שגומלת מוקדם מידי (ראבאק הוא היה בן 20חודש!!) או מזיקה לעצמה. הקול הפנימי שלי אמר שייטב לכולנו (ואין הכוונה "רק" לאבא פיל) אם נסיים את פרק ההנקה. אין לי חרטות ואני תקווה שלא תפרשי את ההסבר המפורט שלי כהצטדקות אלא כשיתוף נטו.
עיינתי בדף הבעל שבתמונה המשפחתית ואני מזדהה עם דבריה של קרן אור. (אגב "הבעל בתמונה המשפחתית" נשמע קצת מקומם כשחושבים על זה... מי יגדיר דף בשם "האישה בתמונה המשפחתית?")
לגבי הלינק הראשון שנתת: כהערת אגב אומר שפילון ישן במיטה שלנו וינק בלילות עד גיל שנה וחצי לערך, ולא היו שום חיכוכים בנושא. הפעם הציע אבא פיל שנקנה לפילונת מיטה משלה אבל אני לא מוכנה לקום כל שעתיים להניק לפחות בשנה הראשונה. אני אוהבת וצריכה לישון

והיא תישן איתנו ממש כמו פילוני.
לגופו של עניין - המאמרים מאד מעניינים ברמת טכניקת התקשורת ויש מה ללמוד מהם. תודה

להערתך בנושא הזעם ותגובותיו שכביכול שוללות את רגשותי, לא היו דברים מעולם. הוא לא שולל את רגשותיי, הוא רק לא מבין אותם. העובדה שאני תובעת ממנו להבין כל רצון ורגש שלי היא לא הוגנת. אני לומדת לצפות ממנו לקבל את דעותי ורגשותי גם אם הוא לא מבין אותם. (לחיות בשלום עם חוסר ההבנה שלו אני חייבת ללמוד. אבל להשלים עם חוסר קבלה של רגשותיי מעולם לא הצטרכתי!) מעולם הוא לא "דרש" ממני לעשות דבר. הוא ביטא את הרגשתו שהגיע הזמן לגמול את פילון וכשראה בטווח של חודשים שאני מתעלמת מדעתו, כעס. בצדק! (אבא של יותם תרגיש חופשי להסכים איתי...

) אני יכולה לומר לו שדולה חשובה לי ביותר והוא יקבל את זה (לא יבין, אבל יקבל. בניגוד ללידת בית שם הוא עשוי להיות נחרץ יותר וזכותו המלאה. זה התינוק שלו לא פחות משלי ויש לו מילה שקולה לשלי איפה הוא יוולד), אבל ללא התמיכה שלו (מאחר שאני רוצה שהוא יבין ולא "רק" יקבל) ייקשה עלי להפיק מדולה בצורה יעילה. יש דברים אחרים שהם בנפשי ועליהם לא אוותר, ויש דברים, כמו דולה, שאני יכולה לחיות בלעדיהם. הגזמתי באמירה "לא יכולה בלי דולה" , אולי בלהט הכתיבה, לא רק שאני יכולה בלי דולה, כבר יכלתי בלי דולה. לא אומר שלא הייתי שמחה לאחת הפעם, אבל לא בכל מחיר (ואני לא מתכוונת לכסף). בין לקחת דולה ללהיות לבד בלידה יש עוד הרבה אפשרויות, ואין לי כוונות לקבל החלטה חד צדדית על מזבח הנשיות הדעתני (דעתני להבדיל מ" נאמן לעצמי" שזו מילה מתמירה יותר לדעתנות)- כי אפשר למצוא דרך ביניים שתאפשר לי את שלוות הנפש לה אני זקוקה בלידה. אני יכולה להזמין את אמא שלי, ואת אחיותיי, או חברה, יש דרכי ביניים!
כתבת "את מפחדת ממנו כי את לא יודעת איך לתקשר איתו? כי מהר מאוד את מוצאת את עצמך במצב שבו עוררת את זעמו ואת לא יודעת איך להמשיך את הדיון מכאן, כי הוא חוסם בתגובותיו הנזעמות כל סוג של דיון?" אז לשאלותייך - התשובה היא לא בלמ"ד רבתי.

את כותבת שמשהו לא ברור כאן, אני מקווה שהבהרתי למרות שלא ציינת מה בדיוק, ואני מקווה מאד שלא תשפטי אותו או את דברי מתוך מה שהוא בבירור רק הצצה לחיינו, דרך פריזמה של דעותייך, אותן אני מעריכה כי אני כאן. רוצה להודות לך מעומק הלב על ההמלצה להזמין מיילדת בית לשיחת היכרות ולתת לדינמיקה ביניהם (עכשיו אחרי שקצת נרגעתי מתגובתך המרגשת, מצחיק אותי לחשב במונחים שהתבטאת "יתקוף אותה במקום אותך"... ) לעזור לנו להחליט אם כן או לא לפני שאני מוותרת על פנטזיה שכזו...אני אשקול אותה בחיוב! "אשקול" מילת המפתח, כי לעניות דעתי לידה בלניאדו יכולה להיות מוצלחת מאד, בלי בלגן רפואי ושטויות, אולי נלך הביתה מייד אחריה, גם על זה צריך לדבר

, והיא לא תעלה 5000 שקל (או יותר?), ובעיני זה שיקול ועוד איך.

חגית ל, זו לי לידה שניה ולא שלישית, ולכל בן זוג (לכל אדם למעשה) קצב הפנמה אישי וייחודי.. אבא פיל הפנים הרבה מאד מאז הלידה, ולכאן שייכים דבריו החכמים של אבא של יותם. על דברייך אין לי אלא לברך על הצצה חשובה לעולמכם (ידעתי אותם אבל זו תמיכה של ממש, לשמוע מגבר על תחושת חוסר האונים הזו שאני יודעת על קיומה "רק" באינטואיציה כשאני בוחנת את שלושתנו לפעמים).
ענת גיגר- פורום אומנות הלידה הוא בן לוויה שלי מראשית ימיו ואני מודה כל יום על קיומו

) תודה על קרן האור ששלחת

ולכולכם תודה!

ענת, תודה רבה. כל הכבוד לד"ר וגנר.

אמא פילה, קודם כל אני שמחה על מילותייך המרגיעות.
שנית, כשכתבת:
בתחושה של האמא ש"הגיע הזמן להפסיק"-
זה לגמרי דבר אחר מ"קושי של האמא להיפרד".
זה מוגדר אצלי "רצון של האמא לגמול" - שהוא כמובן לגמרי לגיטימי. במיוחד למען הריון חדש, אבל בכלל.
לא לגיטימי בעיני אבא שרוצה שהאמא תגמול, וכופה עליה בניגוד לרצונה ובניגוד לרצון הילד וטובתו.
עיקרון אחרון זה לא מקובל עלייך, ולכן לא אדון בו.

הקישור למאמרים היה בשביל הטכניקה. הנושאים מקריים. להדגמה בלבד.

הוא לא שולל את רגשותיי, הוא רק לא מבין אותם.
לא מבין אותם - אבל בכל זאת מונע ממך לפעול לפיהם. לפי הספר שלי = שולל.
אילו היה לא מבין, אבל מכבד את זכותך לפעול בהתאם לרגשותייך במה שנוגע ישירות בגופך (לא בגופו) , לא היתה לי שום בעיה.
ולא ארחיב בזה.

לגבי לידת בית, אין לי עניין לשכנע אותך ללדת בבית על פני לניאדו. ממש לא. והכסף מאוד חשוב! רק - אם את רוצה לידת בית יותר מלניאדו, כדאי לדבר עם מיילדת אצלכם בבית לפני שתחליטי, ואם זה מה שאת תעדיפי, אולי הוא יסכים יותר.
בכל מקרה, בכל מקרה, אני מדגישה שאני תומכת במה שטוב לך ושתלכי עם הלב שלך.

אגב, לגבי שמות דפים באתר: מי שפותח את הדף נותן לו את שמו. מי שפתחה את הדף ההוא רצתה לדבר על בעיות עם הבעל. מכאן שמו. אין פה שום אידיאולוגיה.

אני יכולה להרגיש שהגיע הזמן להפסיק להניק ועדיין להתקשות בפרידה. להבדיל, אמא ששולחת את ילדה לגן יודעת שאין ברירה, כי היא, נניח, חוזרת לעבודה, אבל עדיין קשה לה. כבר מעצם העובדה שגיליתי הריון חדש, ידעתי שאני צריכה לגמול אותו. בכל מקרה, מה שכתבת עזר לי להבין שאני כן רציתי לגמול את פילון אבל הקושי לקטוע מנהג נעים ויומיומי כל כך היה גדול בגלל ההנאה שבו, והידיעה שבני גדל ונהיה עצמאי מיום ליום, הנקה או לא, ואני נפרדת ממנו, בעצם, כל חיי, מרגע שהוא יוצא מגופי - זה מה שהקשה עלי. הגישה של בעלי הייתה נחרצת באופן טבעי, כי הוא לא חווה את נפלאות ההנקה והוא לא אני..

, ושאר סיבות. זה שאני בוחרת לראות בדעתו של אישי סיבה לפעול בצורה אחרת משהייתי פועלת לולא היה קיים- אין בכך שלילה של רגשותיי אלא זוגיות, לתפיסתי.
הדברים שלך נתנו לי הרבה חומר למחשבה, תודה

וגם על הבהרת עניין פתיחת הדף בשם זה או אחר.

יופי, בבקשה.
גם לי קורה הרבה שתוך כדי דיון אני מבינה בסוף מה אני חושבת...

עולה מתוך הדיון כאן שאלה עקרונית-
מה עומד קודם: זוגיות או ילדים?
זה נשמע אולי קצת פטאלי, אני אסביר.
כאשר אופן גידול הילדים, ההריון והלידה נתפסים באופן שונה על ידי בני הזוג, אין ספק שזה מעורר בעיות רבות וקשות. כך, אם לא מצליחים להגיע לעמק השווה, או לפשרה, אני מאמין שהאווירה בין בני הזוג נעכרת, ואולי אף יותר. יכול להיות שלאמא יש אוטונומיה גופנית ומוסרית להחליט בעצמה. אבל מה המחיר? האם ילד שגדל באווירת מתח בין בני זוג, וינק עד גיל שלוש, בהכרח מקבל את צרכיו יותר מילד שיונק עד גיל חצי שנה וגדל בבית שהאווירה בין ההורים נעימה ותומכת? וכמובן שדוגמת ההנקה היא רק אחת מדוגמאות רבות (המיטה המשפחתית, חיסונים, מנשאים, וכל מה שכלול ב"חבילה")

אני מרגישה שזה דבר שמשתנה עם הזמן ועם תהליך גדילת הילדים.
אני יודעת על עצמי שבתחילת חייה של אומני, הייתה לי התחושה שהיא הדבר הכי חשוב ושהזוגיות איפה שהוא אחריה.
לא יודעת אם זה שריד אבולוציוני הישרדותי, או פשוט עניין של אופי וחיבור שלי אליה.
היום (כמעט שנה אחרי) אני יודעת שזה לא ככה (עכשיו) ולשני הדברים יש משקל דומה והם גם דיי שזורים האחד בשני.
אגב, גם בהתחלה, ידעתי (איכשהו) שהדברים אינם מוחלטים ושהם ישתנו להם ושזו רק תחושת התחלה וגוּריות. בגלל זה לא ראיתי לנכון לעשות משהו עם התחושה הזו, אלא פשוט לחוש אותה ולתת לה את מרחב שהיא זקוקה לו (התחושה) ולראות מה קורה לה עם הזמן.
זו לא תחושה פשוטה, אבל היא מרתקת להתבוננות!

אני גם הרגשתי כמו ורד, רק יותר משנה, משהו כמו 4-5 שנים. והיום, כשאני מסתכלת אחורה אני חושבת באמת כמו אבא של יותם, שזה באמת מצב שמעכיר את האוירה בבית ויש לזה מחיר מבחינת הילד.
הלוואי שאפשר היה מראש לדעת לקראת מה הולכים ולדבר על הדברים ולהבהיר עמדות הרבה מלכתחילה ואז כל הצדדים מרוצים והאוירה טובה. זאת באמת נקודה מאוד חשובה.

זה נשמע לי כמו משהו שמוסבר אבולוציונית - האמא משנה את יחסה לזוגיות ולבעלה כשהיא מרגישה צורך בילד נוסף וצריכה את בן הזוג. אני צריכה לבדוק אם זה נכון גם לגבי.

להערתה של חגית ל - באמת חבל, אבל את צודקת, ההורות היא חוויה שאין דרך של ממש להתכונן או להתוודע אליה מראש... הספר היחידי שאני מכירה (וגם זה במקרה) ושהכיר לי (עד כמה שניתן להתוודע לפני לידה ראשונה) את הסיטואציות שהזוגיות והחיים בכלל יתאפיינו בהן אחרי הילד הראשון, היה "החיים לאחר הלידה" של ....אוי איך שכחתי...פייג' שם משפחה. שכחתי את הפרטי. ספר אמיתי, כנה ולא מעודד במיוחד על מה שמצפה מעברו הלא מוכר של הירח, ולא מדובר בו על החיוך הראשון או ה"אמא" הראשון, אלא על הדדים הפחות מוכרים לציבור שנמצא טרום לידה. מאד מומלץ אבל לא לכל אחד..

הדדים הפחות מוכרים לציבור שנמצא טרום לידה.
פליטת מקלדת, אבל כ"כ נכונה (-;

(אני יודעת שכבר היה דף בשם גברים בלידה, אבל הוא מדבר על נושא קצת אחר ממה שאני רוצה להגיד).

משהו מעניין ששמתי לב אליו בזמן ההכנה ללידה, שכללה קריאת סיפורי לידה, שיחות עם המיילדת העתידית שלי וקורס הכנה ללידה – כל היולדות, כמעט ללא יוצא מן הכלל, מעוניינות שהבעל ילווה אותן כברירת מחדל. אני חיה בחברה דתית, אפשר לומר חרדית, ואף אחת מהבנות שאני מכירה לא שקלה את העניין; כולן מקבלות כמובן מאליו את העובדה ש"ככה יולדים" – עם הבעל.
בשבילי, במהלך ההריון היו דברים שנחשבו למובנים מאליהם, לדוגמא לא אפידורל וכן הנקה, והיו דברים שהתחילו בסימן שאלה, כמו בית או בית חולים (בית), כן או לא ויטמין קיי (כן), וביניהם – כן או לא בעל איתי בלידה. למעשה, מתחילת ההריון ועד הלידה, היתה לי נטיה חזקה ל"לא", וזה מה שאכן הוחלט ובוצע. קיבלתי אסמכתא לתחושתי (לא שאני צריכה אסמכתא לתחושותיי… אבל רק בשביל ההרגשה הטובה) משתי עובדות: האחת – במיתוס ה"לידה הטבעית", לידות של נשים שחיות בתנאים שבטיים וקרובים לטבע, אין מקום לגברים. הנוכחות הן נשים בלבד. והעובדה השניה – בשם הרב יצחק גינזבורג מכפר חב"ד שמעתי, שיש עניין שהבעל לא יהיה בלידה. לא מטעמי צניעות, וגם לא כפסק הלכה – אלא פשוט, שמקומו לא שם בעת הזאת.
בדיעבד, הרגשתי שזה מאד נכון מבחינתי. גם מבחינת צניעות, אני חושבת שממש לא ייתכן שבעלי היה יכול לראות אותי במצב שבו הייתי – אמנם לבושה, אבל מסתובבת, מקבלת מסאז'ים בגב, נכנסת לבריכת מים. מדי פעם צעקתי לו (הוא היה בקומה התחתונה של הבית) שאני בסדר…
הבעיה של הרבה נשים היא, שאין להן דמות נשית, קרובה וחזקה שתהיה איתן בזמן הלידה, כפי שאמא שלי היתה איתי. לאישה שאין לה אף דמות כזאת, או שהיא חושבת שאותה אחות\חברה\אמא לא תדע להרגיש אותה ולתת לה את מלוא התמיכה בלידה טבעית כנגד צוות בית החולים, בוודאי שלא מומלץ ללדת בלי נוכחות הבעל התומך. אבל לנשים שיכולות למצוא את הדמות הנשית שתעמוד לצידן, רצוי (או ליתר דיוק – כמעט חובה, לעניות דעתי) מישהי שכבר עברה את זה בעצמה, להן הייתי מציעה לשקול ולחשוב היטב, האם באמת חשוב להן שהבעל יהיה איתן בחדר בשעת הלידה, או שזה משהו שעד כה הן בעצם לא הקדישו לו כלל מחשבה.
מה דעתכן?

נ.ב.
אשמח לקרוא חוויות של גברים שנכחו בלידת נשותיהם.

חשוב שיהיה בלידה מי שיכול/מסוגל/רוצה לתמוך ולעזור כמה שיותר. וגם, וכמובן, שהיולדת תרגיש עם הבן אדם הזה הכי טוב. אז באותה מידה זו יכולה להיות האמא או הבעל או השכן או הוטרינר של חתולה של בת דודה של הדולה

.
אני באופן אישי העדפתי את בעלי (דרך החיים שלי גורמת להרמת גבות בקרב משפחתי. באירוע כמו לידה ארצה מישהו שהוא באותו ראש איתי ושותף מלא לדרך).

בלידה של אחותי יצא שאני הייתי איתה ולא בעלה (זה היה כל כך קצר והוא פשוט לא הספיק להגיע). עד היום הוא לא מסתדר עם העניין הזה ומידי פעם הנושא עולה - הוא מרגיש שמחובתו להיות שם, ומעבר לחובתו - הוא גם רצה להיות. ומצד שני, אחותי אומרת לי שהיא דווקא שמחה שכך יצא ושהיא יודעת שאני הייתי האדם הנכון בשבילה ללות אותה. אז אני מסכימה עם מאמא מאוהבת - היולדת עצמה צריכה להרגיש את מי היא רוצה לראות לצידה. ומסיפורים של חברות - זה הופך להיות מאוד ברור ככל שמתקרב התאריך. הרבה פעמים זה לאו דוקא מי שחשבנו באופן "הגיוני".

ה"לידה הטבעית", לידות של נשים שחיות בתנאים שבטיים וקרובים לטבע, אין מקום לגברים. הנוכחות הן נשים בלבד.
לאו דווקא. בתיאורים (המרתקים) של לידות בכפרים של בני מאיה ביוקטן, מספרת בריגיט ג'ורדן גם על בני משפחה גברים שנכחו ועזרו בלידה -- בעל, אבא, נדמה לי שגם אח.

האמא או הבעל או השכן או הוטרינר של חתולה של בת דודה של הדולה - מעולה.

אני מרגישה שהנוכחות שלו חיזקה את הקשר בינינו, חיזקה את הקשר שלו לתינוק, ו"פתחה" אצלו משהו, שלא היה אחרת. מעבר לתרומה החשובה שלו ל"שמירת הראש שלי מעל המים" (מילולית ומטאפורית) - אבל זה אולי, תיאורטית, גם מישהי אחרת היתה יכולה לעשות. את השינוי שנשאר בבית - רק הוא היה צריך לעבור...

הבעיה של הרבה נשים היא, שאין להן דמות נשית, קרובה וחזקה שתהיה איתן בזמן הלידה
בדיוק.
אני הגעתי ללחשוב על זה כי הכי מתאים היה שבעלי יהיה עם הגדולים. מאוד מהר הבנתי שסביר יותר שאמא שלי תהיה עם הגדולים ובעלי אתי. זה מצב העניניים אצלינו.