התלבטות לגבי אמהות

[תלתן*]

שלום לכולם,
רציתי לשתף אתכם בעניין שמטריד אותי זמן רב.
אני משתתפת מכורה, פסיבית ברובה, כאן באתר זה מכבר שנה. מאוד נהנית ומזדהה עם הרעיונות ברמה עקרונית.
אני בת 30, נשואה בטוב כבר כמה שנים אך מתלבטת לגבי אמהות. לא ממש רוצה להכנס להריון. אני לא באמת מתלבטת כי בעצם אני רוצה ילדים "מתישהוא" אבל לא מרגישה את הצו הזה שכולכן מדברות עליה.
למרות הקריאה הנרחבת באתר לא מצאתי אף אחת שהתלבטה. כולן נורא רצו מגיל צעיר, לפעמים הבעל בעייתי, הרבה מדברות על רצון עד כדי כאב פיסי.
אני לא מרגישה כך, כאילו חסר לי האינסטינקט האימהי הבסיסי הזה.
אני מודאגת ותוהה האם עוד מישהי חוותה חוויה דומה לפני האמהות או אולי למישהו הצעה כיצד לחזק את הפן הזה בי. הסביבה, השעון והבעל כולם רוצים ולוחצים.
מה לא בסדר איתי?

[בשמת_א*]

אוי, מתוקה.

למרות הקריאה הנרחבת באתר לא מצאתי אף אחת שהתלבטה
לא קראת מספיק... D-:

אני לא התלבטתי. אני האמנתי שאני רוצה ילדים. זה "רק" לקח לי המון שנים למצוא את בעלי. והשעון הביולוגי כבר תקתק.
מתי גיליתי שאני מפחדת פחד מוות מלהפוך לאמא ומהשינוי הענקי שזה יגרום לחיים שלי?
בנסיונות להרות בפעם הראשונה.
לקח לי שנה וחצי של עבודה - בראש ובראשונה על הפחדים שלי מהאמהות - עד שהצלחתי להכנס להריון.
את יכולה לקרוא על זה בדפים אלוהים אדירים וגם הריון ולידה בגיל מבוגר .

[עוד_לא_אמא*]

הוצאת לי את המילים מהפה.

[עוד_לא_אמא*]

וגם אני חשבתי ממש בימים אלה להעלות את הנושא לדיון כאן. אולי אפילו דף בלוג. להזמין את צפריר שפרון.
זה באמת נורא כבד המשא הזה.

[אמא_לשתיים_ועוד_אחד*]

לתלתן שלום,
באמת היתה תקופה שכולן רדפו אחרי קריירה, וילדים החלו לעשות בגיל מאוחר. אני התחלתי, מסיבות אחרות, את ההריון הראשון אחרי שלושים (ילדתי בגיל 32).היום שוב חוזרים לכך שילדים צריך ללדת בגיל צעיר יותר, כשאת פוריה יותר, כשיש לך זמן לקבל עזרה אם דברים לא הולכים טוב (ולא ללדת בגיל 50למשל). באמת שהאנרגיות מלידה ללידה משתנות, ומה שיכולת לתת בשנה אחת הוא יותר קשה בשנה אחרת. גיל 30הוא גיל מצויין, לדעתי, להרות. את כבר לא ילדה ומצד שני את כבר עם נסיון חיים, ראייה אחרת. אם את רוצה ילדים בתיאוריה, אז כדאי כבר להתחיל ולממש. זה לא בין רגע, ולעתים מהזמן שכבר את רוצה ועד שאת נכנסת להיריון יכול לקחת כמעט שנה. עצם העלאת הדברים על הכתב, הקריאה וההתעניינות שלך בנושאים שלכאורה לא קשורים אלייך מעידים, לעניות דעתי, שזה הזמן... בהצלחה...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

תלתן, את עדיין כאן?
מה לעשות בדף הזה?

[שוקוקטיה*]

ראיתי את הדף הזה וזה מדהים כי באמת רציתי לכתוב משהו בנושא
אני אמא של ילדה בת 2,5
מרגישה שעוד ילד צריך לבוא לעולם אבל מרגישה גםממש לא מוכנה לזה
נכנסתי להריון לפני חצי שנה עם מחשבה שאם זה צריך לקרות אז שיקרה אבל ההריון לא החזיק ונגמר ב שתי גרידות
עכשיו עוד פעם עולה לי ההרגשה שאני צריכה לתת לזה לקרות אבל יש המון חששות : רק חזרנו לארץ אחרי תקופה של 6 שנים אין לנו עבודה וכסף,הזוגיות לא יציבה ועוד.
הדבר הכי מפחיד הוא לאבד את עצמי עוד יותר - לפני שהיתה לי הזכות להביא לעולם יצור מתוק ומקסים הייתי פסנתרנית די עסוקה ואהבתי את זה מאוד.
מאז שהילדה שלי נולדה אני בקושי מנגנת שלא לדבר על ליצור משהו- היא לא מוכנה שאני אגע בפסנתר אפילו לשנייה. כמה שאני אוהבת אותה אבל מאוד חסר לי החלק הזה של החיים הקודמים שלי - ליצור ולנגן עם אנשים
גם כשהיא ישנה אני כלכך תשושה שאין לי כוח לשבת ולנגן
עם עוד ילד גם כמה דקות שיש לי עכשיו לנגינה כבר לא יהיו לי. האם זה אנוכי?

[נינה*]

לא .
ממש לא.

אנוכי= בעיניי ,להביא לעולם ילד ,ואז להתמסר לנגינה/קרירה /גידול חסה בשטחים ..ולא להקדיש לו את תשומת הלב שלה הוא זקוק.
ילד זקוק להמון .גם אם יש לך עזרה מקרובי משפחה ,גם אם כולם אומרים לך שיעשו תורות להיות ביבי סיטר ,לנקות לך את הבית ולבשל,עדין, מי שיקום בלילה זו את.

אי אפשר להיות אנוכית כלפי מישהו שעוד לא קיים,אבל אם התינוק קיים,מישהו חייב להתיחס אליו.מישהו .

לפי דעתי הילדה שלך קטנה.היא בעצמה עוד יותר תינוקת מאשר ילדה ולא משנה כמה היא מפותחת ואיזה אופי יש לה.
לי נראה שההתנגדות שלה לפסנתר מרמז על כך שהיא עוד זקוקה לך .שהיא לא משחררת אותך להתעסק עם הביבי הראשון שלך : הפסנתר.
אם היא היתה מתיחסת לנגינה שלך באדישות ,או אולי בהנאה ,אם יש קטע מסויים שהיא אוהבת שאת מנגנת , את יכולה להיות בטוחה שהיא משחררת אותך. היא משחקת על השטיח ואת מנגנת וחוץ מפה ושם 'אמא אני צריכה עזרה ' ,אפשר לעשות באמת את מה שאת רוצה.

היות והמצב אצלכם רחוק מזה ובעצם את מתארת תשישות קשה ,חוסר בכסף ועבודה ,אני חושבת שהכי לא אנוכי יהיה קודם כל למצוא לעצמכם ,אלה שכבר קיימים ,פיתרונות לכל הבעיות.
יש מצב שעוד תינוק פשוט יסיח את דעתכם מהעינינים הדורשים טיפול ,אבל הבעיות ישארו שם ורק יהיה עוד לחץ(בעיות בזוגיות )


אולי יעזור לך מאוד אם מישהו(בן זוג ,סבתא /..)יקחו אותה לטיול כיפי ולך יהיה זמן לנגן .אפילו אם זה חצי שעה ולא שזה בשעת לילה , זה שווה משהו.



אצלי באופן פרטי , אני מרגישה כל כך ריקה .שני ילדים , הקטנה בת שנתיים.לא ישנה רצוף בלילה ואני אפילו לא זוכרת אם עמדתי על הכלל החדש שלנו שאני לא מניקה אותה בלילה או שנשברתי , בכל אופן היא מטפסת עלי .
אתמול פשוט ישבתי לקרוא.
לא שקראתי משהו חשוב או יפה במיוחד.סתם. אבל פשוט לא יכולתי להיות האמא של מישהו.לא יכולה לשבת לשחק ולרוץ וכ'
גם עכשיו 'גירשתי' אותה מפה. אני יודעת שאם אלה שהמציאו את האתר היו נמצאים פה הם כנראה היו זורקים לי את המחשב לרצפה ומנפצים אותו.בעצם,ככה אני חושבת שהם היו עושים.שהיו כועסים.אבל זה לא נכון ,או לא בטוח ,עם כל מה שלמדתי פה על לקבל את עצמי ואת האחר .
הודעתי לבן זוג שלי שאני צריכה את הזמן הזה ואני עומדת על כך שעד ארוחת ערב אני צריכה את הזמן.
אני מרגישה שאני נמצאת במין צלילה .בהתחלה הכל היה בסדר.עכשיו אני כבר לקראת סיום החמצן.יש לי כל כך הרבה ספקות .אני לא יודעת אם מה שאני עושה הוא בסדר, אם אני עושה מספיק בשביל הילדים, אם אני עוזרת להם כמו שצריך בבעיות ,אם אני מתווה להם דרך נכונה.
אני רוצה להרים את הראש מעל המים.אני שואלת כל הזמן : מה יתן לי את החמצן הזה , הכוח להמשיך , הכייף, הודאות שאני בדרך הנכונה (נכון שזה הרבה דברים מעורבבים)

לא יודעת למה, אבל מתחשק לי להיות ב'אחד על אחד' עם הגדול.
עם הקטנה זה נראה לי מתיש.אני לא מבינה מה היא אומרת ,כמעט הכל נשמע לי כמו גיבריש ואין לי חשק להתאמץ להבין.גם אהבתי את הביחד שלנו ,אהבתי את איזו אמא הייתי כשהייתי רק איתו.היה לי הרבה יותר ביטחון עצמי.
עכשיו אני בקושי זזה.גם יש לה הרגל מעצבן לתפוס לי את המכנסיים ולקרקע אותי .
היא כל כך מתוקה ויפה שכשאני איתה אני תמיד מצטערת אם צעקתי עליה.לא מגיע לה אמא בלי אויר.מגיע לה אמא סבלנית ואדיבה , אמא שתקדיש לה תשומת לב ,שתעשה איתה דברים.
אני שמה לב שאני מגיעה מאוד מהר לפסים של פרפקצוניזם.
זה לא טוב.כלומר, אני יכולה לבחור אחרת .
אני כן הקראתי לה סיפור היום והיא נהנתה מאוד,כן נתתי לה צבעי גואש וצבעי גוף(למרות שהייתי די עצבנית כשרחצתי אותה מהצבעים ) , הנקתי בצהריים,ניסיתי להכין לה משהו טעים לארוחת אחר צהריים,משהו שהיא אוהבת ,אבל היא לא רצתה.
נראה לי שעם הגדול היה לי יותר קשה לשים גבולות כי הענקתי מעצמי בלי גבולות. הוא דרש , אני חשבתי שככה זה.
עכשיו ברור לי שאני לא יכולה.מה אפשר לעשות .אין לי אבקת חשמל.
להקריא את אותו ספר 5 פעמים ?לא.גם לא ספר אחר.

[זהבי_ת*]

הי שוקוקטיה.
מצטרפת להמלצה של נינה- מגיע לך זמן איכות לעצמך.
בשלב מסויים אי אפשר באמת לתת אם לא מתמלאים.
אם נגינה זה מה שממלא אותך- מותר לך לנגן. תמצאי דרך לפנות זמן לעצמך ולפסנתר.
כשאני מנגנת, אני מתחברת למקום של חיים, של יצירתיות , אני מרגישה מחוברת מאד וזה ממלא אותי.
אח"כ יש כוח להמשיך.

אבל פשוט לא יכולתי להיות האמא של מישהו
נינה יקרה.
את מזכירה לי משהו שקראתי בספר מלא חמלה של ג'נין רות- על מישהי שמשתתפת בסדנא של צמיחה אישית ואומרים לה שם שמעכשיו היא צריכה להתחיל להיות האמא של עצמה והיא מרגישה שפשוט אין לה כוח לדאוג לעוד מישהו.
יש קלישאה שמייטיבה לתאר את מה שאני רוצה לאמר לך:
בדברי ההסבר של הדיילות לפני המראה בטיסה, בפירוש נאמר שאם חס ושלום יש בעיה וצורך במסכות חמצן: עליה קודם כל לשאוף חמצן בעצמה ורק אח"כ לתת לילדיה.
אני מאמינה בכל ליבי שחייבים לדאוג לרווחת האם. עם הרגישות והמודעות שלך, לא נראה לי שזה יהיה על חשבון ילדייך.
אני לא זוכרת תקופה בחיי (ואני כבר הרבה אחרי 40 ).... שבה דאגתי כל כך טוב לעצמי מאז שהבת שלי נולדה.
פשוט כי אין ברירה. כי אחרת הכוחות נגמרים ואין סבלנות וכשכל זה משולב בפרפקציוניזם ורגשות אשמה, זה מתיש ביותר.

[ע_ע_ע*]

אני חושבת שכל מה שיש פה נכתב כך או אחרת בהרבה דפים נוספים. אולי אפשר דף_ למחיקה?

[אהבת_עולם*]

אני חושבת שכל מה שיש פה נכתב כך או אחרת בהרבה דפים נוספים.
באיזה דפים?

נראה לי שלא למחוק....

[ע_ע_ע*]

היה אחד ממש דומה לא כ"כ מזמן (בשנה אולי שנתיים האחרונות)
אם אני אזכר או אמצא, אמזג.
דף לעריכה