באופן טבעי

בעקבות כתבה שקראתי הבוקר על אימה של הדוגמנית האנורקטית שנפטרה לפני שבועיים והבוקר גם אימה התאבדה.
http://www.mako.co.il/women-magazine/di ... =565984153
במאמר הדוגמנית מספרת שאימה לא רצתה שתגדל וזה שורש מחלתה.

אני אומנם לא אנורקסית גופנית אבל אני מרגישה מורעבת נפשית, ממש גוועת, ואין לי מושג איך לצאת מזה
אני מקשרת את זה למאמר כי כבר הרבה זמן מעסיק אותי חוסר הרצון שלי לעצמי [כן לשרת אחרים, כן לעזור להם, אבל לא לעצמי] לקשר המעווט שהיה ונמשך עם הורי
שאני לא יודעת איך להשתחרר ממנו

אני מרגישה שהורי לא רוצים שאצליח, לא רוצים שאתפתח, ולא רוצים לשחרר, אני בת שלושים ועדין כרוכה אחריהם ולא מסוגלת לפתח לי עצמיות משלי,רצון משלי

סשה זה נשמע קשה....
אם כי הייתי בודקת את העובדות קודם
רוצה לפתוח?

כן, לאחרונה יש לי הרבה מחשבות כאלה על הורים שחיים דרך הילדים שלהם, נגיד אשכנזים חיים דרך לעלות את הילדים שלהם לגדולה [רופא, עורך דין] ומזרחים יותר דרך ממשיכי דרך, לרשת את המקצוע, בכל דרך יש יתרונות וחסרונות, ההורים שלי הם לא אף אחד מהם. בטח לא טיפחו אותי ורצו שהעלאה לגדולה, הם שילוב של אנשים עם בטחון עצמי מאוד נמוך ונטייה לכעס והתפרצות [אבא]
הם בוודאות לא משחררים מה שאומר התעלמות מוחלטת מכל הצרכים שלי [חוץ מאוכל וזה משאיר אותי ברמה של גיל 6] אני כבר יודעת שזה כל מה שהם מסוגלים פשוט יש פער בין מי שהם המציאות שהם יכולים לתת ואיפה שאני רוצה להיות, אז מה עוצר בעדי?

אני באמת חושבת שזה שהם לא נותנים את ברכתם, בכל תחום , ויותר מזה אני מרגישה סוג של קללה שמלווה אותי, שהרצון שלהם הוא לא לטובתי , דיברתי על זה בעבר עם אבי על שני הדברים, הכוח של המילים שלו וגם על הרצון שלו להכשיל אותי, זה לא הועיל
מה שבאמת הייתי רוצה זה להשתחרר מהמצב הזה ולהצליח להיות עצמאית, לעשות לעצמי נבואות טובות שמגשימות את עצמן

את צריכה חברים תומכים שילמדו אותך להיות ההורה של עצמך.
אם את רוצה יש לי מקום פנוי בחיים לחברה.

את צריכה חברים תומכים שילמדו אותך להיות ההורה של עצמך. נכון מאוד
אם את רוצה יש לי מקום פנוי בחיים לחברה. תודה על ההצעה, אף פעם לא היו לי חברים מהאינטרנט
הורות טובה מפתחת את הילד ופותחת בפניו אפשרויות ולא גורמת לו להרגיש קטן ואפסי, באמצעות האמונה, האהבה והחזון של ההורים הילד גדל. אני מרגישה שהשכל שלי מבין שהם עשו לי רע ולכן הוא מתנגד להם אבל הלב [או הרצון] לא מסוגל לזוז משם. זה כמו להיות אישה מוכה רק רגשית, זה שק חבטות שמתבטא בגישה האלימה והמצמצמת אותי, כאילו הייתי מפגרת, ואני מאמינה לזה

אולי זה לא קשור רק להורים, אני כבר שעה וחצי מסה לקום מהמחשב לעבוד ולא מצליחה , זו 100% אשמתי
מול ההורים זה בא בצורה שאני צריכה דיאטה או אני צריכה לדאוג לעצמי אז הם יביאו לי שוקולד או דברים אחרים רעים [מתוך פינוק או פיצויי ונחמה] אז אני מפרשת את זה כרוצים ברעתי= זה מזיק לי, גוררים אותי למטה עם החולשות שלהם ואני לא מצליחה לא להיגרר
אין לי שמחת חיים ואין לי כוח חיים אני לא יודעת איך להתקדם מכאן, מה לעשות?

את גרה איתם?

עם אמא זה קשר רק בארוחות שישי ואת אבא אני רואה מידי יום אבל לא גרה איתו, אבל זו תחושה עקרונית שמצד אחד אני עזובה לגורלי [ותמיד הייתי] ומצד שני יש רצון שאני אכשל ואהיה כמותם, אני מבינה [בשכל] שהרצון שלי הוא זה שקובע אבל לא יודעת מאיפה להביא את הכוחות לבצע את ההפרדה הזו, אני רואה שרע לי וחנוק לי ושהם לא רואים אותי לא משנה כמה נזק אני אעשה לעצמי אבל לא מצליחה לראות את עצמי ולטפל בי

עוד מחשבה שהיתה לי, היו תקופות בחיים שהרגשתי מאוד אחראית ומתמודדת, היו תקופות שעשיתי דברים שלא מתאימים לגיל שלי אבל פשוט עשיתי, שירתתי, נתתי את כל מה שהיה לי, עכשיו אני לא מצליחה לעשות דברים של הגיל שלי+ אני לא מצליחה לעשות בשביל עצמי, בשביל להגשים את יעודי
אדם בלי רצון הוא אדם מת, בגלל זה אנשים רוצים כל הזמן דברים מפגרים כמו מכוניות או תיקים, אני לא רוצה את הדברים האלה אבל גם לא רוצה להרגיש מתה