האם הציפיות שלי מוגזמות
נשלח: 04 יולי 2010, 20:52
זקוקה לפרופורציות...
אחרי 5 שנים בחו"ל חזרנו לישראל ועברנו לגור באחד הישובים בארץ. לא גרנו בישוב הזה קודם לכן ואנחנו לא מכירים כאן אף אחד.
הגענו באמצע השנה והילדים השתלבו יפה עם חברים. הבת שלי עולה לא' והבן לד'.
אבל אנחנו, ההורים, בודדים כאן. אני דווקא מזמינה אמהות אלי הביתה כאשר הילדים מגיעים לשחק. ויש כמה אמהות שמתלהבות ממני ואני מהן. יזמתי ספורט משותף עם אחת, ללכת לגינה עם אחרת. אני מאוד פרו-אקטיבית בנושא הקשרים הבן אישיים.
אחת מהן כל הזמן מספרת לי על כל מיני מפגשי אמהות שקורים, על זה שכמה משפחות מתארגנות לנסוע ביחד בקיץ לחופשה, על זה שכל האמהות בקבוצה הזו תכננו איך לגרום לזה שכל הילדים יכנסו לאותה כיתה בכיתה א', (הם כתבו אחד את השני) ועוד.
הילדה שלי חברה מאוד טובה של הבת שלה והיא כל הזמן אומרת איזה חברה טובה היא של ביתה וכמה קרובות הן, אבל לרגע היא לא מתרגמת את זה להתנהגות שקשורה אלי ואפילו לא חשבה להציע לכתוב גם את הבת שלי לקראת כיתה א' ברשימה של בית הספר, כדי שהבנות יהיו יחד.
אני מבינה שההורים האלה ביחד כבר שנים, אני מתארת לעצמי שאני נראית להם שאני לגמרי בסדר. אפילו העזתי ואמרתי לה שאשמח להיות שותפה. סיפרתי לה שאני מרגישה כאן שזה עוד לא הבית שלי ושאני עוד לא מרגישה שייכת.
אני מצפה לקהילה!!!
לתמיכה של הכלל במישהו חדש.
בחו"ל אנשים עזרו אחד לשני הרבה יותר. אני מבינה למה אבל עדיין. אני מרגישה שאין כאן ערבות הדדית בכלל. שלאף אחד לא איכפת. שאף אחד לא יעשה יותר מהמינימום של להזמין את הילדים לפגישות.
אני לא מעיזה להזמין אלינו הביתה בסוף שבוע עם כל המשפחות. אין לי אומץ. מודה.
אני חווה דחייה וזה נוגע לי במקומות מאוד מאוד עמוקים והסטוריים של ימי בית הספר. כשאני רציונלית אני משערת שלא באמת דוחים אותי אלא שכל אחד פשוט עסוק בחייו שלו. אבל עדיין זה כואב מאוד. אני חושבת שאולי עשינו טעות שלא הלכנו לגור בקיבוץ או במקום שיש לו אידאולוגיה קהילתית יותר....
מה אתן אומרות?
אחרי 5 שנים בחו"ל חזרנו לישראל ועברנו לגור באחד הישובים בארץ. לא גרנו בישוב הזה קודם לכן ואנחנו לא מכירים כאן אף אחד.
הגענו באמצע השנה והילדים השתלבו יפה עם חברים. הבת שלי עולה לא' והבן לד'.
אבל אנחנו, ההורים, בודדים כאן. אני דווקא מזמינה אמהות אלי הביתה כאשר הילדים מגיעים לשחק. ויש כמה אמהות שמתלהבות ממני ואני מהן. יזמתי ספורט משותף עם אחת, ללכת לגינה עם אחרת. אני מאוד פרו-אקטיבית בנושא הקשרים הבן אישיים.
אחת מהן כל הזמן מספרת לי על כל מיני מפגשי אמהות שקורים, על זה שכמה משפחות מתארגנות לנסוע ביחד בקיץ לחופשה, על זה שכל האמהות בקבוצה הזו תכננו איך לגרום לזה שכל הילדים יכנסו לאותה כיתה בכיתה א', (הם כתבו אחד את השני) ועוד.
הילדה שלי חברה מאוד טובה של הבת שלה והיא כל הזמן אומרת איזה חברה טובה היא של ביתה וכמה קרובות הן, אבל לרגע היא לא מתרגמת את זה להתנהגות שקשורה אלי ואפילו לא חשבה להציע לכתוב גם את הבת שלי לקראת כיתה א' ברשימה של בית הספר, כדי שהבנות יהיו יחד.
אני מבינה שההורים האלה ביחד כבר שנים, אני מתארת לעצמי שאני נראית להם שאני לגמרי בסדר. אפילו העזתי ואמרתי לה שאשמח להיות שותפה. סיפרתי לה שאני מרגישה כאן שזה עוד לא הבית שלי ושאני עוד לא מרגישה שייכת.
אני מצפה לקהילה!!!
לתמיכה של הכלל במישהו חדש.
בחו"ל אנשים עזרו אחד לשני הרבה יותר. אני מבינה למה אבל עדיין. אני מרגישה שאין כאן ערבות הדדית בכלל. שלאף אחד לא איכפת. שאף אחד לא יעשה יותר מהמינימום של להזמין את הילדים לפגישות.
אני לא מעיזה להזמין אלינו הביתה בסוף שבוע עם כל המשפחות. אין לי אומץ. מודה.
אני חווה דחייה וזה נוגע לי במקומות מאוד מאוד עמוקים והסטוריים של ימי בית הספר. כשאני רציונלית אני משערת שלא באמת דוחים אותי אלא שכל אחד פשוט עסוק בחייו שלו. אבל עדיין זה כואב מאוד. אני חושבת שאולי עשינו טעות שלא הלכנו לגור בקיבוץ או במקום שיש לו אידאולוגיה קהילתית יותר....
מה אתן אומרות?
) ולקשקש .