בתוך לבי יש זעקה והיא גדולה

[שער_הרחמים*]

לא יודעת. פתאום הפסקתי לעבוד והחלטתי לכתוב. למה זה טוב? אוף
קוראת כותבת חיה. מנסה לעבוד. כבד לי וקשה לי. אוף
לא יודעת כבר כלום ולא בטוחה בשום דבר. מתפקדת. הכל כאילו בסדר.
מישהו יקרא את זה בכלל? מישהו יגיב לזעקתי הוירטואלית? למה בכלל זה כל כך פוגע כשאת כותבת באינטרנט ואף אחד לא מגיב. או מעטים.
זה לא שאני קופצת על כל דף שנפתח ונזעקת לעזרה. חצי מהזמן אני מרגישה קטנה וחסרת חשיבות מכדי לסייע. מי בכלל מכיר אותי? ולמי אכפת מה אני חושבת?
יודעת שיש לי פרסונה אחרת. שבטח רוב האנשים חושבים שאני מלאת בטחון. כזאת עם דעות. אידיאולוגיה.
עשיתי לי שם של רהוטה. כבר שנים שאני לא מצליחה לחשוב משפט אחד רצוף. נגמרות לי המלים.
כל כך פירקתי תבניות ודוגמות, כל כך נרתעת מהן, שלא נשאר לי כלום. רק לכתוב לקהל בלתי נראה, בלתי ידוע, אולי לא קיים. רק לכתוב למסך מחשב.
אוף

[רוזמרין*]

תמשיכי לכתוב כדי לתת יותר "בשר". קשה להגיב כשזה עדיין לא ברור. בטוח קוראים אותך אבל אם את זקוקה לתגובות- אולי תפרטי למה את מתכוונת באמירה לזעקתי הוירטואלית

יודעת שיש לי פרסונה אחרת. שבטח רוב האנשים חושבים שאני מלאת בטחון. כזאת עם דעות. אידיאולוגיה.
לא, אנשים לא כל-כך מקדישים זמן לחשוב מה הפרסונה של מישהו אחר. הם יחשבו עליו רק אם זה נוגע להם, לטוב לרע.
הרבה אנשים בטוחים שהסביבה חושבת עליהם משהו, אבל כולנו עסוקים בחיינו האישיים.
האם זה מקל עליך? אולי זה יאפשר לך לפנות מקום בתוכך לחשוב מה את רוצה?

חצי מהזמן אני מרגישה קטנה וחסרת חשיבות מכדי לסייע. מי בכלל מכיר אותי? ולמי אכפת מה אני חושבת?
האכפתיות לא חייבת להיות קשורה להכרות אישית איתך.

[אהבת_עולם*]

מי בכלל מכיר אותי? ולמי אכפת מה אני חושבת?

בטח שאכפת.
תמשיכי לכתוב...

[שער_הרחמים*]

תודה.
כשאני כותבת על פרסונה אני לאו דווקא מתכוונת לזו הוירטואלית. דווקא לזאת שאני מתחזקת ביומיום האמיתי, המוחשי...
ובאמת מה אני רוצה זו שאלה טובה. רוצה להצליח לחשוב מחשבות עד הסוף. הנה למשל רוזמרין- התגובה שלך מעוררת אותי לדייק לעצמי. וזה טוב לי. אבל איכשהו אני לא מצליחה לעשות את זה לבד.
אני מרגישה כזה מן יאוש... כאילו שכשאני מגיעה לקצה המחשבה היא כבר מאבדת טעם. הכל נאמר ונכתב ודובר ועולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש... שמעתי שעמיר בניון הוציא דיסק חדש של תרגום לערבית של קוהלת, אולי כדאי לי להקשיב לו... (-: מבטא יפה את תחושתי- שאת כל מה שיש לומר כבר כתבו לפני אלפיים ומשהו שנה, וגם זה הבל...

[נועה_ברוך*]

יודעת שיש לי פרסונה אחרת
חמודה, רוב האנושות מופיעה עם מספר פרסונות בעולם.

לא יודעת כבר כלום ולא בטוחה בשום דבר. מתפקדת. הכל כאילו בסדר.
נפלת לבור, לא יודעת מה עומקו אבל הגודל לא קובע.
חשוב לזהות את הנפילה, ואם אפשר עדיף לדעת מה גרם לה. ואם זה מצב שכבר נמשך זמן רב ואת הגעת "לקצה", לא מוכנה יותר למשוך את זה, חייבת לזעוק זעקתך. אלו מצבים שונים. איפה את?
אני מרגישה כזה מן יאוש...
מאבדת טעם. הכל נאמר ונכתב ודובר ועולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש..
זו תקופה שדוחפת להתעוררות. תקופה קשה שרבים חווים אותה בדרך זו או אחרת .
הקושי דוחף אותנו לפעולה (או למחלה).
אם תצליחי להתבונן בקושי ולדמות אותו ל-פנס, תקבלי יותר פוקוס על הצורך הפנימי שלך שקורא לשינוי.

אוח, זה לא להאמין! הצהובון אומר: הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי.

[שער_הרחמים*]

תודה נועה. הולכת לים לחשוב