בלוג היריון בתנועה

דף בלוג
פתחתי דף חדש דף בלוג.
קשה לי להבין אם זה אסור אבל עשיתי את זה בכל מקרה.

אז אני לא בטוחה כל כך איך זה קרה אבל מאדם פעיל יחסית, שאוהב ללכת לזוז ולרקוד הפכתי לפדלאה. למעשה מרוב שהרגשתי שהגוף שלי במצב מחריד בכלל לא האמנתי שאכנס להיריון. גם בגלל הגיל ובעיות הורמונליות שמלוות אותי, אבל זה קרה מיד.
עכשיו אני רוצה לשנות את זה. אין מצב שאני יולדת במצב הגופני הרעוע הזה.

אז מה קרה בעצם? האוניברסיטה, שגרמה לי להרגיש שאני חייבת לשבת כל החיים על התחת וללמוד.
ואז המעבר לתל אביב וחיים ברחובות מלאים באופניים חשמליים שהפחידו אותי מדי להמשיך לצעוד בהם.
ואז עוד פעם אוניברסיטה, והפעם יותר גרוע, מה שגרם להתדרדרות הכי משמעותית. ואז פציעה כשלא הקשבתי לעצמי. ואז שנה של אין סוף מעברי דירה ואי וודאות.
וזהו התקבע. נהייתי פדלאה חלושה. אי אפשר להאמין.
חיים של פחד כנראה גורמים לזה. ודי נמאס לי.

ההיריון הזה התחיל רע. בחילות וחלושס. לא מבינה איך אצליח להמשיך לעבוד בכלל. מצבי אומלל. אין לי ספק שזה קשור למצב הפיזי. מרגישה דפיקות לב במאמץ הכי קטן. מתעוררת כל לילה ולא מצליחה לישון. ואני רק בשבוע שמונה.

אבל זהו אני מותחת כאן קו. עברתי תהליכים, גדלתי התבגרתי. אבל ללידה אני לא מגיעה פדלאה ברמות כאלה. לא יקרה. ההיריון הזה יהיה היריון בתנועה.

הצלחתי לצאת מהבית! היה ממש קר אבל עם שמש. עשיתי קניות בסופר של הטורקים אחרי שבפעם שעברה חששתי להיכנס. הוא היה ממש נחמד ונתן לי מתנה - ביסקוויטים ממולאים תמרים.
אני מפחדת שסחבתי קצת הרבה, אבל האוכל היה נראה מגרה. הרגשתי את דפיקות הלב בהחלט. מקווה שבקרוב ישתפר

וואו איזו עייפות. כל יציאה הכי קטנה מהבית גוררת שעות של רביצה עם דופק גבוה וכך גם אכילה. מחר חייבת לבקש בדיקות דם...

ברוכה הבאה!
שיהיה בשעה טובה ובידיים מלאות!

אני מליה מזל טוב על ההריון (:
מה שאת מתארת דורש בירור מסויים. זה לא לגמרי סטנדרטי עבור אישה צעירה לסבול משעות של דופק גבוה וכו' אחרי כל יציאה מהבית. גם לא בהריון. הייתי מתייעצת עם רופאה שאת סומכת עליה.

יולי קו תודה!
פלוני אלמונית - אכן יש לי תור שבוע הבא לרופא. כאמור גם לפני ההיריון לא הרגשתי שאני במצב פיזי מזהיר וזה כנראה לא עזר.
שמתי לב שהחולשה מגיעה אחרי הצהריים בעיקר, וגם אם אני ישנה בשעות האלה קמה גמורה. גם הבחילות מתגברות אז.
מכיוון שאני סובלת גם מהיפוכונדריה מנסה לא לגגל יותר מדי בינתיים. למרות שגם היפוכונדרים חולים במחלות משונות, ממש כמו שאר האוכלוסיה

היום דווקא מרגישה סביר. יצאתי לסיבוב בוקר. טמפרטורה של 5- בחוץ נעימה לי בהיריון הזה איכשהו, בדרך כלל אני מהאנמיות.
בערב אמורה ללכת ליוגה להיריון, מקווה להרגיש טוב עד אז.

יוגה הריון זה רעיון ממש ממש טוב.

תודה בשמת. הרגשתי לא משהו כמה דקות לפני שהייתי צריכה לצאת, אבל זכרתי את ההודעה שלך, והלכתי בכל זאת. עכשיו אני יושבת ואוכלת בתאווה אננס מקופסא במקום לשבת ולהרגיש נורא.

(-: נהדרת את.

אתמול שוב רציתי ללכת לשיעור יוגה, הפעם קהילתית בבניין שלי. ושוב הרגשתי רע, הפעם מיגרנה, שעוד לא הייתה לי עד עכשיו. ושוב הצלחתי לגרור את עצמי לשם, כשאני אומרת למורה שככל הנראה אצא באמצע. היה שיעור נחמד, אבל למרבה הצער הכאב ראש נשאר. נראה לי שריבוי תנוחות שיווי משקל רק העלה את כאב הראש. חזרתי ממוטטת ומורעבת. אחרי שאכלתי הרגשתי נוראי, וזה תכלס עדיין לא עבר. איך עוברים את הסיוט הזה? אני בעבודה חדשה וכל כך לא נעים לי אבל קשה לי לשבת שם ולרצות להקיא עם דופק גבוה כל הזמן. אתמול זה התחיל לדכא אותי קצת. מנסה להגיד לעצמי שעוד שבועיים ישתפר...

אתמול הייתי בשיעור ריקודי בטן עם חברתי החדשה (יחסית) והחמודה. היום הרגשתי את ההשפעה של שלושה ימים עם תנועה. שמעתי דודו טסה באוזניות ברחוב והילכתי בצעדי ריקוד. זה כבר משהו שלא קרה ממזמן. הדבר הכי מבאס כרגע זה העבודה, כי הם לא יודעים. מחר אני אספר לבוס שלי וחסל.

תופעת היריון נוראית - אני מסריחה. זה לא נתפס. אני. מסריחה. בחיים לא הסרחתי, כלומר היו צריכים לעבור הרבה ימים בלי מקלחת, ואולי במחזור. אבל עכשיו אני מסריחה, ריח הגוף שלי, שאני תמיד אוהבת, שהוא כל כך חלש שאני בחיים לא משתמשת בדיאודורנט, שאין לי בכלל דיאודורנט, נהיה מגעיל. אני מתביישת מבעלי. ביחד עם הבטן הזאת שכל הזמן זזה אני מרגישה כמו בהמת השדה. עכשיו גם יש לי ריח, כמו לעיזים...

תתחדשי על הבלוג!
בטח שמותר :-}

ורלוונטי לפה והכל.

עד איזה שבוע זה מחריד? מצבי מרגיש משופר. התחלתי ליישם טכניקה שקראתי עליה - אני אוכלת לפני שאני קמה מהמיטה. המאכל הנבחר היה קלמנטינה אבל נראה לי שאשנה כי אני נחנקת מהמיץ.

הסיפור (המשעמם והארוך) על השן והאופונופונו

קראתי כאן באתר שוב דיון על אופונופונו והחלטתי לספר את הסיפור הארוך מאוד על השן שלי. (למנוע מפח נפש מעכשיו - עלילה ארוכה ומשעמת על כאב שיניים, שנמתחת על מעל לעשור והקשר לאופונופונו קלוש)
לפני שנים רבות רבות, בערך בגיל צבא אליו לא הלכתי מסיבות שונות, התחיל לי כאב ספורדי בשן. שן טוחנת ראשונה צד שמאל למעלה.
שן בעלת סתימת כסף מגיל 6 בוודאי. הייתי מזועזעת עד עמקי נשמתי. החרדה שתקה אותי.
הסיבה - מגיל צעיר היו לי כמה בעיות עם השיניים והוריי היקרים החליטו להגיד לי חזור ואמור כמה נורא זה בעיות בשיניים. שבגיל מבוגר יותר ייהרסו לי כל השיניים ואהיה כמותם עם מלא טיפולי שורש ושיניים איומות, וכמה זה יקר ומכוער וכואב. ולהם אפילו לא היו סתימות בגיל שלי. ושיניים זה עניין של מזל. ולאח שלי יש שיניים נהדרות. ושלי איומות אז אני צריכה לשמור עליהם. כל מה שילדה בת שש צריכה לשמוע על עצמה שוב ושוב ושוב. חוזרת הביתה במכונית מאחורה, עצובה כל כך. חושבת על הנזק הבלתי הפיך. על הסכנה. אין לי עם מי לשתף את דאגתי האיומה, כי אני לא רוצה לשמוע אף אחד ממשיך להגיד עליי דברים איומים. אז אני שותקת. וכמובן לא עזר שבגיל מבוגר יותר הייתי צריכה גשר. אה ובוודאי: שה״לשמור על השיניים״ מעולם לא כלל שום מאמץ אקטיבי מצידם כמו ביקור אצל השיננית, קנייה של מי פה עם פלואוריד כפי שהמליצו בבית הספר או מברשת שיניים חשמלית. היא כללה בעיקר לגרום לי להרגיש נורא עם עצמי, שגורלי איום ולא נותר לי אלא להמשיך לעשות עוד ועוד חורים בתוך הבריאות הנפשית שלי. תודה אמא ואבא. הייתם חולירות.

בקיצור, האימה חזרה. הנבואה מתגשמת ואני רק בת 20. בכוחות על אנושיים אני מצליחה להתגבר על החרדה האיומה מהממצאים המחרידים שהנחתי שמחכים לי. קבעתי תור לרופא שיניים. אמרתי שכואב לי. הוא התבונן בשן ואמר לי שזה כלום. אם כבר בעיה אני חורקת שיניים בלילה. צריך לעשות סד.
נשמתי לרווחה. סד? שיהיה. העיקר שאין שם ריקבון גדול ומתמשך. אקצר ואומר שנפטרתי מאלף שקל והסד היה גרוע לאותו רופא לא חזרתי אבל הכאב בהחלט חזר. ושוב אני מבררת על רופא, הפעם אחד יוקרתי. ושוב הוא מסתכל ומצלם ואומר שאין כלום, ושום נושמת לרווחה, והתהליך חוזר על עצמו כל כמה שנים. סך הכל אלפי שקלים שהוצאתי על בדיקת השן הזו. כולל כל מיני סיבות שנתנו כמו נסיגת חניכיים, סגירה לא נכונה, ועוד ועוד בולשיט שאי אפשר להאמין. ותמיד מה שמונע ממני להתפרץ ולהגיד - תצלמו כבר את השן שוב חבורת @#!$# אלו החרדה העצומה, והלילות האינסופיים שהעברתי בחרדה מהתגשמות הנבואה.

עברו שנים רבות והכאב ממשיך כשאני אוכלת מתוק וברור שיש לטפל ואני כבר לא בארץ ואיפה אמצא רופא שאני סומכת עליו עד שיום אחד אני מבינה שאני צריכה לראות רופא מחר. ואני הולכת מספרת לו את סיפורי, הוא מצלם ומוצא כ5 חורים בשן שהתלוננתי עליה ובשיניים סמוכות שככל הנראה נדבקו.
ואומר שאם הייתי מגיעה יותר מוקדם היה צריך להרחיב לי את החור, אבל עכשיו זה כבר נשמע כמו טיפול שורש (!) אבל שבכל מקרה נעשה קודם את הסתימה ונראה.

הוא היה רופא מקסים השעות שביליתי בסתימת החור היו מהקשות בחיי. הייתי חייבת להשתין. כאבה לי הלסת. הרגשתי נחנקת. נזכרתי איך רופאי שיניים תמיד התלהבו מכמה אני שקטה בטיפול, והבנתי עד כמה הייתי מתה מבפנים כל הילדות שלי (ד״ש שוב לאמא ואבא)

הטיפול נגמר והדיאגנוזה - אני הולכת הביתה, אם המצב משתפר תוך חודש - ניצלתי. ואם לא - חוזרת לביקורת ולדבר על הטיפול שורש. המצב ישתפר, אני חושבת לעצמי, בין אם יבוא לו ובין אם לא.
חוזרת הביתה לתקופה של כאב השיניים הגדול. הכל נפוח. הכל כואב. מתעוררת באמצע הלילה. קוראת בכל אתר מפוקפק לרפואת שיניים אלטרנטיבית. לוקחת 80 סוגים חדשים של וויטימינים כל יום. וכדורי כורכום בכמויות שגורמות לי לפקפק בשיקול דעתי. ומפסיקה לאכול סוכר וגם דגנים כי קראתי על החומצה הפיטית. ומכינה ברות׳ מעצמות בקר אורגניות ושותה כל בוקר (הבעל מתלונן על הריח של הברות׳, ועל הבזבוז הכלכלי שכרוך בלבשל אותו 48 שעות), במקום הקפה שגם הוא ייתכן מאוד ומונע ספיגת מינרליים. במהלך היום מלווה אותי הכאב. אני לא מרוכזת רק רוצה לרפא את השן. התקפי חרדה כתוצאה מכאבי שיניים קלים. תשומת הלב שלי מכוונת לאיזור 24/7. מפסיקה לצאת עם חברים מפחד שירצו שאשתה אלכוהול. מדיטציות ריפוי לפני השינה. מקשיבה לתדרים בערוצי יוטיוב איזוטריים שאמורים לרפא שיניים. בודקת את הקשר בין השן למרידיאנים שונים בגוף ומשתמשת בקיסמים כדי ללחוץ עליהם. אני תוהה האם אני עדיין שפויה. האם לא עדיף לעבור את הטיפול. ״נבר!!!״ אומר לי קול בראש, הילדה שישבה עצובה במכונית הולכת להילחם על זה בכל הכוח. זה משתפר! אבל אז אני אוכלת כמה ימים כרגיל סוכר וכאלה וזה חוזר. והחודש עבר מזמן. ובעלי אומר לי לחזור לרופא. ואני מתעקשת ובוכה. וממשיכה לקרוא. מחליטה לעשות את מדיטציית האופונופונו. יש אולי שיפור. אני כבר מאוד סקפטית. ואז אני נכנסת להיריון (בכוונה אבל ללא אמונה)

ומה הקטע - שאני בת 35 ויש לי שחלות פוליציסטיות ואני מקיימת יחסים לא מוגנים עם בעלי כבר 4 שנים ובחיים לא הייתי בהיריון. אני בכלל חשבתי שאנחנו מתחילים מסלול שייגמר עוד כמה שנים באימוץ. ומה נראה לי - שכל הויטמינים (אגב גיליתי את ההיריון בשלב מאוחר, אבל את הכורכום הפסקתי למזלי הרבה לפני - יום אחד התעוררתי, הסתכלתי על החבילה ולא היה לי ספק שאני לא הולכת לגעת בזה עוד הרבה זמן. הייתי בהיריון כבר אז) ומשטר הדיאטה, והמדיטציות פשוט הביא את הגוף שלי למצב שיכולתי להיכנס להיריון. הרי לא לאכול סוכר ולשתות קפה או אלכוהול ולקחת ויטמינים זה עוזר לא? אבל בחזרה לשן.

אז בתחילת ההיריון התחילו לי כאבים הכי נוראים בעולם, כאלה שממש מונעים שינה. אמרתי לעצמי - אוקיי, הפסדתי שן, הרווחתי היריון. אני יודעת שבהיריון המצב רק יכול להתדרדר. אני עושה טקס אבל עם עצמי, מרימה ידיים והולכת לרופא ואומרת לו שיעשה בשן לי מה שצריך. בקיצור, הוא לא מאוד התלהב. אמר שהשן בכלל לא מראה סימנים שהיא צריכה טיפול שורש, שהסתימה שהוא עשה לי בזמנו אפילו לא הייתה כזאת עמוקה, ושהוא לא יכול לצלם בגלל ההיריון. ״יכול להיות שכואב לך בגלל גובה לא שווה בין השיניים״ אמר ושייף. ״תשמשי בחוט דנטלי פעמיים ביום״ אמר לפני ששלח אותי המומה הביתה.
ומאז לא כואב לי.

חרדה דנטלית, קוים לדמותה.

דווקא לא משעמם.

<תפילה>

יו. המשיכי לספר!

שמחה שלא היה משעמם, באמת הזהרתי פעמיים, אבל רק בגלל שהרגשתי שזה סיפור מעט מוזר. כרגע אין הרבה חדש - בדרך כלל לא כואב, אבל לפעמים כשמתחילה מיגרנה יש גם כאב ונפיחות באיזור, לא דווקא בשן הזו, ולאו דווקא בחלק העליון של הפה.

הייתי אצל הרופא היום. עשו לי אקג שיצא תקין ובדיקות דם. הרופא אמר שאני לא בכושר (ברור) והאחות שהלחץ דם שלי נמוך ולכן אני סובלת כל כך. מעניין אם מחסור בברזל עשוי להשפיע על לחץ דם.
הרופא המליץ על הליכה או שחייה. חושבת איך לשלב.

יואו במקום להיות בתנועה חטפתי קלקול קיבה מהגיהנום הקאתי כל הלילה וכל היום הייתי משותקת במיטה, אחרי שרופאה מגעילה במיוחד לא הסכימה לקבל אותי. לא היה לי קלקול קיבה שנים. אני מפחדת שזה כתוצאה מהבית המטונף. לצערי בעלי לא יודע לנקות ואני הייתי קצת בקומה בחודש חודשיים האחרונים.
וכמובן שאני מנסה לעשות רושם טוב בעבודה שהתחלתי רק לפני חצי שנה וככל הנראה אעזוב למשך שנה שלמה. אבל במקום אני מושבתת עם הכאב בטן הזה.

וגם מכונת הכביסה מקולקלת. מגעיל לי ולא מתקדם לשום מקום.

מחשבה שלא עוזבת - איך מתאים בני 35 נוצרים תאים נוצרים תאים בני 0?

באותו אופן שתאים בני 40 יוצרים תאים בני 0. היום היא בת שמונה וחצי, מג׳ונג׳נת ומקסימה. היא נולדה כשהייתי בת 41 ושלושה שבועות וחצי.

גם אני מרגישה שזה נס, פלא, קסם. לא יאמן שההתרבות פועלת ככה! והכי מדהים-זה פועל.

לחץ דם נמוך בתחילת ההריון זה תסמין רגיל, זה קורה כי הגוף מכפיל את כמות הדם במהלך ההריון. זה גם גורם להתנשפויות וזה רגיל. אני דווקא הייתי יחסית בכושר כשניכנסתי להריון ובכל זאת אחרי שניכנסתי להריון הייתי מתחילה להתנשף אחרי עלייה של כמה מדרגות בודדות. בכל זאת לא ויתרתי, השתדלתי (בעיקר מהשליש השני) ללכת חצי שעה ביום ולעלות במדרגות ועשיתי את זה לאט לאט, אין מה למהר.

אני לא בטוחה כמה באמת היית לא בכושר לפניי, אבל לרופאים ואחיות יש נטייה להגיד דברים שנשמעים לא נורא על פניהם אבל יכולים מאוד לפגוע (כמו להגיד שאת לא בכושר, או שעלית יותר מדי במשקל). צריך ללמוד להתעלם מהם בעניינים האלה (לא בעצות הרפואיות כמובן) ולא לתת להם להשפיע עלייך. הכי חשוב בתקופה הזו, שקשה ואת הורמונלית, זה לא לתת לאנשים אחרים לצער אותך ולמצוא את הדברים הקטנים שמסבים לך אושר.

לחץ דם נמוך בתחילת ההריון זה תסמין רגיל, זה קורה כי הגוף מכפיל את כמות הדם במהלך ההריון.

אצלי זה היה תסמין רגיל גם לפני ההיריון, זה גנטי אצלנו, אני מהמתעלפות

באותו אופן שתאים בני 40 יוצרים תאים בני 0.

ברור, לא כיוונתי לגמרי לגיל, רק לתחושה שאני יוצרת משהו חדש, מתוך גוף... לא חדש

היום היא בת שמונה וחצי, מג׳ונג׳נת ומקסימה.

זה מקסים כל כך. רוצה ממש בת...

בעקבות קריאה נוספת בתזונה לילד בריא, ולמרות שעד עכשיו הבחילות והחשקים מנעו ממני לשתות את ציר הבקר האורגני, ולאכול בשר טוב וביצים וחלב, החלטתי שכשהווירוס (מסתבר שזה וירוס) ייגמר אני חוזרת לאכול ולקחת את הויטמינים שלקחתי בתקופת ריפוי השן - שמן כבד דג קוד, ויטמין k2, ויטמין D3, מגנזיום, אבץ. מה שהכריע את הכף היא בדיקת הדם שהראתה מחסור בויטמין D. חוץ מזה הערכים שלי היו טובים עם ברזל בטווח הנורמלי. אולי גם אשתה את התוסף העדין לעתים.

מאז ההיריון לבן זוג שלי יש פתאום הרבה יותר סבלנות אליי. עד עכשיו היינו קצת יותר בריאקציה, אבל מאזנתקפי העצבים של ההיריון, שבאים לי חזק והופכים אותי למשהו די מופרע, הוא לקח צעד אחורה ומנסה להיות המבוגר. חוץ מזה ההיריון מוציא ממנו המון המון רוך, ואני קולטת שפעם ראשונה בחיים שאני מרגישה אהובה. זה לא באשמת הבן זוג, מאמינה שתמיד אהב, אבל באמת שכל אחד עם השריטה שלו, ואני גם לא פשוטה. פתאום זה נעים אחרי חיים עם הורים נרקיסיסטיים להיות קצת ילדה. לא כל הזמן להצטרך לחשוב על כל מה שקורה ומי יכול להכיל אותי כמה. כאילו ברור שעדיין עסוקה בזה אבל המינון ירד. עדיין חושבת איך למנף את זה הלאה.

בשעה האחרונה גם חברים אמרו לי שיש בעיה בעיר להשיג מיילדת כבר בשבוע שלי, וגם התחלתי לקרוא על תסביב שחלתי. היריון זה מלחיץ. אני בכלל רוצה להיות יותר צ׳יל, אבל העולם תמיד מעמיד אותי בנסיון.
כל העניין של ארץ זרה עם אנשים שעושים הכל מראש כבר בשבוע שני מתחיל לעלות לי על העצבים. לכו לאלף אלפי עזאזל, אתם והשיטה הזאת. זה לא מתאים לכל דבר.

טוב, אני לא מצליחה יותר להשכיב את עצמי לישון עם הבחילות. נמאס לי להרגיש קיא עולה מתוך השינה. מכיוון שמה שנשאר לי זה לשבת על השטיחון בחדר האמבטיה, לשתות כוס תה ולקוות שיעבור בקרוב כי אני פשוט גמורה מעייפות, אכתוב כאן את החלום שחלמתי בלילה, שכמובן לא עלה בידי לספר לאף אחד...

חלמתי שאני מבקשת ממישהו במשרד קרם ידיים. הוא נותן לי חבילה של קרם ידיים שנראית טוב במיוחד. אני מתפשטת ואז מורחת את הקרם על כל הגוף בזמן שהוא מסביר לי שזה רק לידיים. המריחה גורמת לגופי לתפוח - אני נהיית גבוהה הרבה יותר,בעלת איברים גדולים ושמנים. כמו כן כל גופי מתכסה בשיכבה ירוקה ולחה. אני מתחילה להתחבר לאינטואיציה פנימית שאומרת לי - תפסיקי להתאמץ. בתוך כל זה אני שואלת את עצמי מה יהיה עם המבוכה מהעירום מול הבחור מהמשרד. אני משאירה את השאלה פתוחה והתשובה מגיעה מיד - אני מקבלת כוחות על טבעיים. עוצמה אדירה מתחילה להינסך בגופי הדשן. העיקר לא להתאמץ אני זוכרת ונהנית מהמצב החדש. וואו. אני עפה באוויר, הקוסמוס כולו עושה איתי יד אחת. אין לי צורך אפילו להפעיל כוח כי היקום עצמו ואני אחד הם. כמו כן כל אדם או אישה שאני פוגשת נתקפים בצורך בלתי נשלט לענג אותי מינית. אני מטיילת לי כך בעולם. מתישהו אני מגיעה למאגר מים גדול. נכנסת למים וכוחי רק גדל. אני שוחה במהירות מפתיעה. יש באפשרותי לשחות כה מהר שגופי מתחיל לצוף מעלה וליצור מעין זרם מעל המים כך שאני בעצם מתעופפת מעליהם. כמו בת ים עם כוחות על. משהו בי אומר לי - זהו כוחו של היין המוחלט. התמזגת עם היין המוחלט ועכשיו את אחת עם הכח האדיר הזה. אני מרוצה מאוד ממעמדי החדש. לפתע אני חוזרת למשרד, המקום שבו הכל התחיל. הבחור מהמשרד משחק שם עם סיכות חדות. משהו בי נרתע. אינסטנקטיבית אני אומרת לעצמי - הי זה צר קשה וחד, וכמו כן עשוי ממתכת - אלמנט יינגי קלאסי. זה מחליש אותי. אבל בו זמנית שאני מסתכלת בגבר נוצרת בי סקרנות עצומה ותשוקה גדולה להתמזג איתו, לחוש מקרוב דווקא את המקום שבו יש לי חולשה. אני מדמיינת אותנו שוכבים ואותי חוזרת למימדי הרגילים. כאן החלום נפסק.

ממש ' עליסה בארץ הפלאות'. איזו חוויה לחלום כך ועוד יותר ששרדת כדי לכתוב ולהעלות אותה לפה! ההריון מפגיש אותך עם המיניות, ההשתנות הפיזית, הגדילה. מה הייתה התחושה שלך בחלום, נהנית לחלום? עם איזו תחושה התעוררת?

זה היה חלום מהנה, עם תחושות שלא הכרתי, אז גם היה אלמנט מרגש. התעוררתי בתחושה שהתגלה לי סוד קטן, ועליי לטפח אותו....

עלה בדעתי עוד משהו - הקשר עם אישי. אני מטורפת מכעס עליו, מאוכזבת ממנו, מרגישה שאין לי על מי לסמוך. הוא עשה כמה שגיאות כלכליות שטמטמו אותי מרוב זעם ותוכחה. אני ממש כמו איזה אשת הצדק שלהבות זעם וחרון יוצאות לה מהגוף. עכשיו עקרונית הפסיכולוגית שלי מפעם אמרה לי שלי זה טוב לכעוס על אחרים כי ילדים של נרקיסיסטים נוטים לקחת את כל האחריות על עצמם. אז אולי הכעס הזה זה שלב מעבר. מצד שני יש את האמונה השוביניסטית הזאת שאישה צריכה לתת אמון בבעלה וזה יחזק את הקשר. ובמקרה שלי - הבן זוג הוא באמת באמת נשמה טובה. הוא חי בשביל המשפחה שתהיה לנו. מגיע לו אמון. הוא מבקש ממני אמון באופן מילולי. וקשה לי לתת. קראתי עכשיו איזה מאמר עילג על ״דרך התורה״ שזה אומר שהאישה יותר סומכת על בעלה והוא יותר מוביל. עכשיו אני לא מתחברת לזה ללא סייג באף רמה, שלא לדבר שבהרבה רמות זה דוחה אותי. אבל יש בזה משהו גולמי שאני לא יכולה להסביר שמעורר אצלי משהו. ואולי המשהו הזה הוא היין. והדבר שאני מתחברת אליו הוא לא שאישי היקר יהפוך לאדון הבית או כל ניסוח גוועלדי אחר, אלא הוא הגבר, השער שלי ליינג, ואני אוכל לנוח רגע לתוך היין. אני גם ככה אדם פסיבי (במריבות זה הדבר שתמיד הוא משתמש בו נגדי - ׳את האדם הכי פסיבי שאני מכיר׳ ואני כבר לא רואה בזה רק שליליות, אז זה תמיד גורם לי לגחך קצת בפנים) אולי הגיע הזמן לקבל את זה ולתת קצת אישור אהבה וכבוד לאקזמפלר הגברי החמוד וחסר הביטחון שישן לצידי במיטה ונקרע כל היום בניסיונות לפרנס את משפחתו העתידית והקיימת ולדאוג לאישתו הכעוסה? (אני גם מפרנסת, והיטב, סתם שלא יצא שאני באמת הכי פסיבית בעולם או משהו)

מקודם פשוט שכבתי במיטה והמחשבות שלי התחילו להרעיל אותי לגביו. סערה של שנאה התחילה לזרום לי בכל הגוף. הוא ככהוככה וככה. כבר עמד לסדרת משפטים בראשי ובכולם הפסיד לחלוטין. עצרתי את שטף האנרגיה שכבר ממש הרגשתי בנה לי מבנה אנרגטי בחזה מעין ׳קן׳ של כאוס ותחושה מחורבנת. אבל זה לא נכון, אני שופטת לחומרה. זה לא פייר, איך החמוד הזה ישרוד בכלל עם האדם הכי קרוב אליו שופט אותו ככה? לא רציתי להחליף דיסקט ולנסות להגיד דברים חיוביים. רק עצרתי את השיפוט לרגע והרגשתי מה קורה בגוף. יש שם משהו שרוצה לבנות את מגדלי השנאה האלה. אני אגלה מה זה.
ומזל טוב לי, ליום הולדת.

מזל טוב ליום ההולדת, מקסימה שכמותך!

לתת אמון - זה אומר לא לכעוס ולשפוט, או שזה אומר לחשוב שמשהו יצליח כשעמוק בתוכך את יודעת שלא?
למה את מתכוונת כשאת אומרת אמון? את רוצה לתת לו אחריות על דברים גם אם הוא נכשל בהם? את רוצה לא לכעוס עליו? את רוצה להאמין שהוא יצליח?

מזל טוב ליום ההולדת, מקסימה שכמותך!

תודה!

או שזה אומר לחשוב שמשהו יצליח כשעמוק בתוכך את יודעת שלא?

שמה יצליח? מערכת היחסים שלי? למה שהיא לא תצליח?

אוף משהו חדש בחילות אחרי הצהריים והקאות אחרי ארוחת ערב. משהו מדכדך יופי יופי. ביום שישי תור לדיקור, נקווה שיעזור

אוי אתמול מצאנו סוף סוף מיילדת ללידת בית. זה מדהים שהמדינה מממנת, ושהיא תטפל בי מעכשיו במקום הרופאה המכשפה שלי. ומדהים שהיא תהיה שם אחרי שהתינוק יבוא. היא כזאת מתוקה ויחד עם זאת נראית סופר רצינית. מסתבר שגם כאן עושים להן את המוות כי קשה לפקח על לידות בית, ובטח יותר זול מבעת חולים. כמות הקיסריים שהולכת כאן בבתי חולים הזויה.

מגיע לו אמון. הוא מבקש ממני אמון באופן מילולי. וקשה לי לתת.
טוב, אני חורגת ממנהגי וכותבת משהו, כי במקרה יש לי ניסיון, והרבה, עם הסוגיה הזאת.
בנזוגי עשה טעויות כלכליות עצומות וענקיות וזו הייתה התמודדות משמעותית בתוך הזוגיות.
אז מבלי להרחיב פה יותר מדי, אומר - שבלי קשר לאיש ואישה, אם יש שהו שהוא בגדול בתחום אחריותו של אחד מבני הזוג, אז הוא לא יכול לתפקד כראוי בלי אמון. זה מצד אחד.
מצד שני, אין באמת משהו שהוא באחריות בלעדית של אחד מבני הזוג כי אתם בסירה אחת. אי אפשר להגיד - הצד הימני של הסירה באחריותך. ואם יש חורים ואתם טובעים - מה המשמעות של לקיחת האחריות הזו שלו? הרי שניכם טובעים. ככה שלמעשה האחריות תמיד משותפת. ולכן יחד עם האמון, צריך להיזהר לא להתפרק מאחריות.
איך ליישם בפועל את העקרונות האלו זה תלוי נסיבות, אבל בגדול הייתי אומרת שאמון בכללי- כן, אבל עצימת עיניים, היעלמות מהשטח, התעלמות מסימנים מטרידים או סתם החלטות שלא נוח לך איתן - ממש לא.

וואי איזו רכבת הרים רגשית מטורפת. רבנו היום. לא קשור לשום דבר שנאמר כאן, רק ללחץ גדול שיש לו בעבודה והעובדה שלי קשה להתאושש מהמיגרנות והבחילות ואני מרגישה שצריכה אותו. מריבה איומה ביותר. נזכרתי שרצינו להתחיל לעבוד עם הספר בקרוב מוצאים אהבה. קראתי אותו פעם אבל לא זוכרת ממנו הרבה וגם הוא צריך לקרוא. אנחנו הכי מקרה קלאסי של שניים שנמשכים אחד לשני מאוד וגם דורכים אחד לשני על הרגליים בנקודות הכי כואבות. ויש את העניין שהוא צעיר ממני באיזה מחצית העשור. לפעמים בא לי שהוא יהיה היותר בוגר, ואז מבינה שזה לא פייר, הוא עוד יעבור כמה תהליכים...

המריבה והבכי התישו אותי והחזירו לי את המיגרנה. שנינו מותשים עכשיו

מבקרת לרגע - רוב העניין עם לתת אמון זה דווקא לא רק השגיאות הכלכליות. בגלל זה מה שכתבתי אולי מבלבל.
אני לא סומכת עליו גם בענייני בישול, ניקיון. למעשה נהייתה לו חרדת ביצוע במטבח בגללי.
יש לי בעיה עם שליטה ולתת אמון. הסיבה שאז הוא היה יותר אחראי על הכלכלה היא מכל מיני סיבות שהיו ולא יחזרו כמו מצב נפשי ממוטט שלי.
זה לא האישיו המרכזי כאן בהכרח. והוא גם לא איזה לא יוצלח. אני מעריכה אותו ועדיין קשה לי לתת אמון.

אוף קמתי באמצע הלילה לאינסוף תחושות מגעילות פיזיות ומנטליות. קוראים לבלוג היריון בתנועה ואני עכשיו מבינה שזה לא רק יוגה וריקוד. יש בתוכי גוש של כעס שהיה שם שנים והבשיל למרירות. בעיקר כלפי המשפחה שלי. ואני אפילו לא לידם יותר ואני פשוט רוצה לשחרר. לשחרר ולהתקדם הלאה. אני לא רוצה להשחית על זה את חיי. איך עושים את זה? לפי הרפואה הסינית כעס ומרירות קשורים לאלמנט העץ שזה כבד ושלפוחית שתן. אנשי העץ זקוקים לפעילות גופנית וכן לשמנים ברגמוט ולוונדר שמרגיעים כעס ומשחררים מרירות. אלמנט העץ קשור ליאנג - הא! וכן לזמן של יצירה חדשה כמו לידה. עוד דברים - טעם חמוץ ירקות ירוקים.

מעבר לעיצות האלה, אני שואלת את עצמי האם אני צריכה לחפור בסיפור הזה יותר? לא לתת לו סתם כותרת של ׳מרירות׳ ולאכול קייל, אלא ממש להיכנס לזה? וכל כך לא בא לי. אני מרירה על כל כך הרבה אנשים כרגע. שומרת את ספר יום הדין על מאות מפגשים מהעבר שפגעו בי. די זה כבר לא קשור לסיפורים זה קשור לסטגנציה. חיפשתי באינטרנט כיוונים מעניינים. מצאתי המון אתרים נוצריים. אולי אנשים שרוצים להתמודד עם זה נופלים בסוף לדת.

שמה יצליח? מערכת היחסים שלי? למה שהיא לא תצליח?
המשהו-קשור-לכסף שהוא מנסה לעשות. לא משנה, מבקרת לרגע כתבה חלק גדול ממה שרציתי להביע.

החלק השני הוא ההפרדה בין הציפייה שהוא יצליח במשהו, לבין האחריות עליו, לבין התגובות אליו. הם כולם עכשיו קשר גורדי של "אמון" שאולי כדאי להתיר.

לתת אמון יכול להיות - להעריך שסיכויי ההצלחה שלו גדולים מ-90%
לתת אמון יכול להיות - לשחרר. הוא עושה את זה, ואת לא מתערבת כי זה לא שלך. כמו שלא תלכי לבית של שכנה שלך ותגידי לה שהיא מבשלת גרוע והנה, את תראי לה איך צריך לבשל.
לתת אמון יכול להיות - להשאר רגועה ולהגיב בצורה מעודדת גם מול כישלון.

ואלו שלושה דברים שונים.

הסברתי למעלה שהטעויות שדיברתי עליהן לא היו קשורות לדברים שניסה לעשות. אלו החלטות שהיו צריכות להילקח בכל מקרה, הוא זה שלקח מסיבות שונות וחלקן היו מוטעות.

וכן הייתי רוצה לשחרר. וכפי שהבחנתי יותר בזמן האחרון העניין של השיחרור גם קשור אצלי להיאחזות בטינה. דפוס שיש לי ותוקע אותי. אין לי ספק שכשאצליח לשחרר את הטינה יהיה לי קל יותר גם לשחרר בקטע של שליטה על אחרים.

אז כנראה שבאמת אחרי השליש הראשון הכל משתפר. אני מרגישה ממש ממש טוב. פיזית. ואולי זו המדקרת שהשאירה לי שתי מחטים כואבות נורא בזרועות נגד הבחילות.
נראה לי שאולי כל הסיפור של ההרגשה הנוראית בשליש ראשון זו דרכו של הטבע להגן על הנפש מפני מה שאני מרגישה עכשיו. לא היה לי רגע לעצור ולהרגיש ולחשוב. עכשיו יש לי וזה מרגיש נורא ואיום.

הייתה לי היום הפגישה השבועית עם הבוס. לי לא היה מה להגיד וגם לו. היא נגמרה אחרי עשר דקות ושנאתי את עצמי אחריה. הרגשת חוסר ערך מחלחלת. בצוות שלי בעבודה אנשים כמעט לא מדברים. אין אף מקום בקומה שלנו שאפשר ללכת ולשתות קפה או תה ביחד. הכל צפוף ומלא באנשים. זה לא מתאים לי, אני לא הטיפוס שיעמוד באמצע המרחב הציבורי ויתחיל לנהל עם כולם שיחות. הבדידות כאן נוראית. מזל שיש לי את הבחור ממצרים החמוד. היחיד כאן שאני מסתכלת לו בעיניים ומרגישה הבנה.
אז כן, הייתי קצת בהיי פיזי היום, וההיי הזה רק גרם לי להרים את הראש מהאדמה ולהיבהל מאוד ממה שאני רואה. אני מרחמת על עצמי כל כך. אני רוצה לשנות ולא בשיטה המכאיבה שבה אני מנסה לשנות את עצמי.
ראיתי היום ילדה הולכת לפניי ברחוב. היא הייתה מתוקה ברמות, לבושה הכי מקסים, שיער בלונדי גולש, מחייכת לנהג משאית באופן הטבעי והמקסים שאנשים כאן מתקשרים אחד עם השני ברחוב. ואז היא הסתובבה וראתה אותי מסתכלת עליה ומחייכת. והיא חייכה אליי כמה פעמים את החיוך הכי מקסים שקיים. כל פעם הסתובבה שוב וחייכה. אני נמסתי. ממש. ואז עלתה לי המחשבה הכי מפחידה בעולם - האם אני אהיה מסוגלת לגדל כזה ייצור מקסים ומאושר? מה עם כל הדפיקויות שלי? מתי כבר יוצא לי לחייך לאנשים בלי לפחד שאין להם כוח להסתכל על הפרצוף שלי?

נרשמתי ל15 ימי וויפאסנה בעוד חודש. אני לחוצה מזה ממש וגם מחכה לזה. אתמול עם הלחץ שבעבודה הרגשתי במהלך התקף החרדה את העובר מתכווץ כל כך. זה היה ממד מחריד למה שקורה.
אנסה לרשום לעצמי דברים חיוביים כדי לא להיגרר לשלילי סתם כך - שקיפות עורפית טובה, אני בריאה, יש מיילדת, יש אנשים טובים מסביב, יש לי כוחות, אביב התחיל, אני יכולה לאפשר לשינוי להגיע, הדברים יכולים להסתדר.

כל העניין של ארץ זרה עם אנשים שעושים הכל מראש כבר בשבוע שני מתחיל לעלות לי על העצבים. לכו לאלף אלפי עזאזל, אתם והשיטה הזאת. זה לא מתאים לכל דבר.
אוי, מכירה....

מזל שיש לי את הבחור ממצרים החמוד. היחיד כאן שאני מסתכלת לו בעיניים ומרגישה הבנה.
גם מכירה. רק שאצלי זו בחורה.
(עדיין, מצרית)

האם אני אהיה מסוגלת לגדל כזה ייצור מקסים ומאושר? מה עם כל הדפיקויות שלי? מתי כבר יוצא לי לחייך לאנשים בלי לפחד שאין להם כוח להסתכל על הפרצוף שלי?
יקירתי, האתר הזה הוא חממה של ריפוי.
כל כך הרבה נשים פה על הגל, במקום זה או אחר בדיוק בדרך הזאת שמובילה לאן שאת מייחלת אליו.
פשוט תמשיכי.

וקראתי את הסיפור על השן וההורים

@}

תודה תמרוש רוש

והיום קראתי על כך שהים התיכון יתחמם בשלוש מעלות(!). אני מדמיינת שלהיות אמא לילד מעצבן זה בערך כמו לחיות על כדור הארץ - זה נראה כאילו את יכולה לעשות משהו לגבי זה, אבל לא באמת. וזה משהו שהתחלתי לחשוב עליו הרבה לאחרונה. אין ספק שיש ילדים מעצבנים שבאים להורים שלהם רע. קל לראות את ההורים מותשים מילדים שלא מפסיקים לרצות תשומת לה מהסוג שקשה להם לתת, או הורים מאוכזבים שמסתכלים על הילדים הפדלאות שלהם במבט מתוסכל. עכשיו, אני לרוב (אך לא תמיד) דווקא מבינה את הילד, מרחמת עליו וכולי. בדרך כלל מנסה לשחק איתם קצת, לתת להורים מנוחה ולהם תשומת לב אוהבת. אני באמת באמת מטורפת על ילדים. בגלל שעברתי ילדות כה מחורבנת הם מתיישבים לי בלב (בדרך כלל!) ובא לי לעטוף אותם בתחושת ערך ואהבה ולהסתקרן ממה שהם אומרים, וכל דבר שלא קיבלתי. ואני בטח עושה הכל גרוע כי אני פועלת מתוך הצורך שלי וכל זה. קראתי את ספריו של ג׳ון הולט וגם את הספר שמסביר למה לא כדאי להגיד לילדים כל הכבוד על דברים שהם מצליחים לעשות, אבל כשילד עושה מולי גלגלון עקום ממש קשה לי לא להגיב במחיאות כפיים נלהבות והבעת התלהבות.
בכל מקרה אין לי ספק שכשאני אהיה ההורה זה יהיה הרבה יותר קשה. כמו שאני כל כך שיפוטית לבן זוג שלי בלי שאני מתכוונת לזה. זה יוצא ממני כמו מוגלה מפצע.
שיפוטיות. משהו שהתחיל מגיל מאוד מאוד מוקדם אצלי. משהו שהציל אותי ממש מלהאשים את עצמי. פשוט האשמתי ושפטתי את הוריי מילדות מוקדמת. הסתכלתי עליהם במבט מצומצם, חשבתי לעצמי שהמשפחה שלי הם חבורה של אידיוטים. הטלתי ספק בכל מה שאמרו. כל זה הציל אותי מהרבה צרות, אבל את המחיר אני משלמת בלהיות האדם השיפוטי הזה. ומתחת לזה אני בסך הכל באמת רוצה להיות כמו כולם, להשתלב בסביבה בלי לבקר כל דבר. בלי לצמצם עיניים. בלי להיות צינית כלפי כל דבר. הציניות מקפיאה לי את הלב. והלב שלי הוא בכלל חם ונרגש. דמעות עולות לי בעיניים בקלות שאני רואה כאב של אדם אחר. אבל למה אני לא יכולה גם להאמין באדם אחר? או לתקשר איתו? למה כל החום צריך להגיע דווקא מהחלקים הכואבים והשבורים?

כמובן שאני לא מצפה לתשובות כאן

וההורים של בעלי באים לי רע. באנלי לצאת עליהם ואני כל הזמן נזכרת רק בדיעבד כמה מעליבה ודוחה ההתנהגות הזחוחה שלהם. כמה קור וחוסר איכפתיות לבן שלהם שעובר תקופה פאקינג קשה. כל מה שאיכפת להם זה המלון 5 כוכבים שהם נמצאים בו והחבילות בגדים ששלחו לדירה שלנו. לא מתעניינים בשום דבר שעשוי להיות קשה או כואב. והבן זוג באמת לא מספר. והוא כל כך צריך לדבר עם איזה אדם שאיכפת לו ממנו.

את כותבת שאת לא מצפה לתשובות אבל אני כן אענה.
את דעתי כמובן.
לא תורה מסיני.
דעתי היא, שכל שאלות ה"למה זה ככה" מיותרות כי כבר ענית על זה:
זה היה מנגנון ההגנה וההישרדות שלך בילדותך. ההישרדות שלך בתוך מצב משפחתי-רגשי שהיה לך קשה מנשוא היתה תלויה בכוח השיפוטיות שלך. ככה הפרדת בינך לבינם ושמרת על שפיותך.
היום - מנגנון ההישרדות הזה כבר לא משרת אותך. כבר גורם לך נזק. אבל זה כבר אוטומטי וקשה לך לבחור דפוסים אחרים.
ההצעה שלי?
לטפל בזה עכשיו.
לרפא את הדפוסים האלה. ביד רכה (לכן ממליצה מאוד על עירית לוי לצורך זה אבל כמובן שיש עוד רבות וטובות שיכולות לעזור). לנקות ולרפא עכשיו. לרפא את החלקים הכואבים והשבורים. יש לא מעט שעוזרות לעשות בזה תהליך מאוד קצר וממוקד יחסית, תוך שימוש בכלים מקצרי-דרך וחוסכי-אנרגיה שעוקפים את המוח המודע ומנקים ישירות את תת המודע. למשל גם ליאת אטלס
http://www.perfecthr.co.il/%D7%9C%D7%99 ... %91%D7%AA/
(ליאת סקיפי באתר הזה).
לדעתי, ממש שווה. המחיר של הביקורתיות והשיפוטיות הרבה יותר גבוה ממה שאת מתארת לעצמך.

לצערי הרב טיפול זה משהו שלא אוכל לעמוד בו כלכלית. אני חייבת להמשיך ללכת לדיקור לפחות לתקופה מסוימת ואני לא יכולה להרשות לעצמי כרגע שני טיפולים שונים...

אבל כן הרגשתי את האנרגיה שמאחורי מה שאמרת והבנתי את הרציונל - אני עומדת להיות אמא וזה דחוף. מקווה שיתאפשר לי עוד כמה חודשים לעשות זאת.

דרך אגב, אם המדקר שלך טוב, אז ביקורתיות ושיפוטיות זה משהו שאפשר להוריד גם באמצעות דיקור (-: פשוט תעלי את זה מולו/ה.

רעיון מאוד מעניין! האמת שהיא וייטנאמית מאוד קשוחה (ולכן מצחיק להעלות מולה משהו על שיפוטיות. אולי אצטרך להיות יצירתית ולדבר במונחים שתבין) אבל אני מרוצה ממנה. אני אנסה באמת להעלות את זה, האנגלית שלה לא משהו וגם הגרמנית שלי לא, אבל אולי זה יצליח.
וזה גם העלה לי את הרעיון לנסות פרחי באך. תמיד זה עניין אותי ולתקופה שהייתי ממש גמורה בכל רמה לקחתי תמצית אוליב ואני זוכרת שעזר לי. אולי הגיע הזמן לנסות שוב.

הממממ אולי עדיף אם כך לדבר על ביקורתיות ולא על שיפוטיות. יותר מדי ביקורתיות. מה היית אומרת שיש פחות מדי? חמלה? אמפתיה? (אלה שאלות רציניות, תנסי לחשוב מה הצד השני של הביקורתיות, אם יש עודף בשיפוטיות וביקורתיות - במה יש חוסר? זה יעזור לה למקד את מה שאת מתכוונת אליו).
תזכירי גם שמפריעה לך הציניות, שהיא מקפיאה לך את הלב (ניסוח סיני מצויין). וגם, תצייני שאת לא מסוגלת לסבול טימטום וטיפשות, זה קשור לשיפוטיות ולביקורתיות שאת מדברת עליהן.
אני מציינת דברים שמתחברים לחוסר איזון ספציפי במרידיאנים.
היא צריכה להבין למה בדיוק את מתייחסת באופן כזה שתוכל לתרגם את זה למה שהיא בודקת לך בדופק, בלשון, בעיניים. מה שהדגשתי כאן יכול לעזור לה לחבר את מה שאת מבקשת ממנה לחוסר האיזון הספציפי במרידיאנים שצריך לאזן בשביל לשפר את המצב. ואם יש קשיי שפה אז בכלל...

זאת שאלה מעניינת - מה חסר שגורם לביקורתיות. אני לא חושבת שחמלה, כי ברגע שאדם מראה לי חולשה אני מתמלאת בהמון המון חמלה. אז גם יש בי בעצם אמפתיה. אני מרגישה שמה שאין בי זה אמון - לא מאמינה באנשים. לא מאמינה שיצליחו. הרבה פעמים אנשים שחשבתי שהם ממש ״לוזרים״ הצליחו בסוף. ולא שלא רציתי או קינאתי בהם. פשוט אין בי אמון בבני אדם! רק סוג מאוד ספציפי של אנשים, כאלו שמוכשרים במידה שמאוד מרשימה אותי, בצורה מסוימת שגורמת לי ממש להתפעל, רק בהם אני מאמינה. וכנראה מפספסת בדרך את כל ה׳סתם׳ אנושיים שבדיעבד, חלקם מדהימים לא פחות ואף הרבה יותר... זלזול, זו עוד מילה שעולה. מזלזלת באחרים וכמובן שגם בהרבה חלקים של עצמי. אוף זה באמת דפוס מכאיב. והזלזול באחרים אפילו יותר מכאיב מהזלזול בעצמי...

אוקיי. הנה סיעור מוחות חשוב. אז המלים שאת אומרת לה הן: ביקורתיות - חוסר אמון - זלזול. וגם, כאב. הדפוס מכאיב לך.

מה שזה חושף, אגב, זה שנפגעת אנושות מתחושות של בגידה, מעילה באמון שלך, לא היה לך גב, לא יכולת לסמוך על מי שהיה אמור להגן עלייך שימלא את תפקידו.
גם זה חשוב.

וואו כל כך נכון. אניח כאן מספר דברים כואבים שאין להם מענה, יצא לי קצת זרם תודעה - שכחתי כבר את ה״פלייבור״ הזה של הפגיעה. בגידה אינסופית. שקרים, התנהגות לא מוסרית ולא הגונה. הורים שמתעלמים מתפקידם, שנוהגים כילדים ומותירים את הילדה לדאוג לעצמה בכל דרך וכך הופכים אותה למבוגר קטן ואומלל שאין בידו כוח של מבוגר רק את האחריות. או בידיהם של זרים מוחלטים שהייתה בהם יותר אנושיות מאשר בהורים, אך על מנת להינות מזה היה צורך כמובן לא להעיק, להיעלם ולנסות להקסים כשאפשר.

הרצון להקסים נעלם עם השנים. אני כבר לא בחורה מקסימה. נפטרתי מהמסיכה המעיקה הזו. גם להעיק אני מוכנה אבל להיעלם אני ממשיכה. השיטה הכי טובה לא להיפגע. מה הבגידות עשו - פוביה ופרנויה. תחושת חוסר ערך וחוסר יכולת להציב גבולות. וכן שינאה כלשהי לאחר, שמתגברת ככל שאותו אחר מתקרב. יכול להיות שזו אחת הסיבות שקשה לי לתקשר בלי שתהיה איזה טוטאליות - בונדינג חזק מאוד או לחכות הרבה זמן, שנים, לפני שאעשה צעד אחד ויחיד בכיוון. בהתאהבות שלי בבעלי אני עדיין זוכרת את האימה שהייתה לי בסקס בהתחלה. הוא הגבר הכי מתוק ועדין בעולם, והייתה מציפה אותי חרדה מזעזעת שאני אשנא אותו. הרגשתי כלפיו אהבה ואז הייתי נעשית משותקת לגמרי וקפואה, הוא היה עוצר הכל כמובן אבל לא ידעתי איך להסביר לו את זה - אני מפחדת שמשהו יקרה לי במוח ואתה תעורר בי חלחלה? שאני אשנא אותך? מעט אחרי שהיכרנו התחיל תהליך ההתפרקות הגופנית שלי. לא מסוגלת לקום מהמיטה בבוקר ימים שלמים. מתחבקת איתו בעמידה ומרגישה סחרחורות של עילפון. מיגרנות של ימים שלמים. דפיקות לב בכל מסיבה שהלכנו אליה יחד, שגרמו לי לחשוב שיצטרכו להזמין לי אמבולנס. הייתי בטוחה שאני חולה במחלה איומה. הוא כל כך פחד. אחרי שנה זה נעלם, הכל. ונהייתי אדם אחר, התבגרתי בעשר שנים, גם פיזית. נעלמה לי לחלוטין איזו תחושת ריחוף ודיסוציאציה שליוותה אותי שנים על שנים. נהייתי מקורקעת יותר ומרירה ונוטרת טינה וקנאית יותר. כל מיני חברויות שהיו לי עניינו לי את התחת. כל מיני דברים שהייתי עושה כדי לייצר חברים, פשוט הפסקתי לעשות לחלוטין. אין לי כוח אליכם יותר בני אדם, ואני לא אעמיד פנים. ואני והוא עברנו לפאזה אחרת - כל מה שמעניין זה המשפחה החדשה. אף גבר לא מעניין אותי חוץ ממנו. מבפנים אני מרגישה יותר שלווה וביטחון. ועם זאת שנינו קצת המומים מהשינויים שעברו עלינו. ועכשיו אני מוכנה לקדם בברכה שינויים נוספים. להכיר את פניי האמיתיות, אלו שמתחת לפרצוף התחת. יצא לי חרוז ולכן הייתי חייבת.

בשמת תודה רבה על העזרה. אני אחשוב איך לנסח את זה מול המטפלת, אולי זה יקח כמה טיפולים, אולי בסוף אעבור למישהי פחות פרגמטית.

מתעדת עוד חלום היריון -
חלמתי שיש לי סקביאס. כל הלילה גירד לי בכל הגוף וחלמתי שנדבקתי בסקביאס אצל הרופא. האדם היחיד שהכרתי שהיה לו את זה הוא אח שלי שחטף את זה בצבא. זה התחיל מפצעים מוגלתיים בפנים והמשיך לגירודים בידיים. הרופא נתן לי משחה שאחרי ששמתי אותה התחילו ליפול ממני חרקים זעירים ושחורים. כל הזמן פחדתי מהביצים שהם יטילו לי בגוף. בחלום זה התחבר לכל מיני דברים שקרו לי כמו גרד חזק שהיה לי בירכיים, או זה שמצאו אצלי ספירת תאי דם לבנים גבוהה.

לפני חודש וחצי הייתי בשבועיים ויפאסנה. בסוף עזבתי אחרי עשרה ימים כי היה לי קשה עם מיעוט שעות השינה והעייפות, אחרי שחטפתי התכווצויות איזה בוקר אחד שקמתי בשלוש וחצי כמו שביקשו ממני. בכל מקרה הלכתי לשם בין היתר כדי להיגמל מהטלפון, והוא לא היה לי חסר, אבל איך שיצאתי משם, בגלל שהייתי צריכה לקנות כרטיס רכבת ולדבר עם בעלי חזרתי לשימוש רגיל. היום ראיתי משהו שכבר ידעתי מבפנים - מחקר שלהשתמש במסכים ליד תינוק זה כמו לעשן לידו. עוד מחקר שכשהאימא בטלפון התינוק חוזר על התנהגויות שהראו במחקרים על תינוקות שהאימהות מתעלמות מהם בכוונה - כל מיני סימני מצוקה. אני מפחדת. אני ממש מכורה. מה אני אעשה בהנקות? אפילו קשה לי נדודי שינה בלי הטלפון. אני יודעת שזה רע, מרגישה את זה. האם אצליח להשתנות לפני שהוא יגיע? לא תמיד הייתי כל כך מכורה. למעשה רציתי לחזור לטלפון רגיל ולא חכם ובעלי רב איתי על זה המון, כי פחד שאתקע ולא אהיה נגישה. בסוף נכנעתי והיום קשה לי לחשוב כך עצמי נניח מתמצאת במרחב, משתמשת במטוס או רכבת בין עירונית, בלי טלפון. זה מאוווד מטריד אותי. אני רוצה להיות נוכחת עם הבן שלי שיגיע ובינתיים אני לא נוכחת בחיים שלי הרבה שעות מהיום כי מכורה למסך הזה....

המורה למדיטציה הייתה אומרת לי בטח לא להעסיק את עצמי בדאגה, אלא רק בעשייה. למעשה כל הדאגה הזאת היא גם סוג של תמריץ לא לחיות באמת אלא לקרוא על, להתעסק ב, להפעיל את הראש על ריק

ראיתי היום את הסרטון הזה: https://www.youtube.com/watch?v=ZWVLdQIfRR8 של רוני קובן, על צמצום צריכה, חיים ללא קרינה, פשטות וחזרה לטבע.
הכל דברים שחשבתי פעם שיקרו בחיים שלי מעצמם, וממש לא קרה.
הבן זוג מתעצבן - לכולם יש סידור כלכלי. חושבת על המלכודת הזאת הכלכלית. וגם על כל הכוסות קפה החד פעמיות שאני שותה והשארתי בעולם של הבן שלי

ועל כל הטרדות והדאגות שמנעו ממני להתקרב לחבר, להקשיב עד הסוף, להיות באמת.

אני מרגישה את השינויים במוח של ההיריון כבר. משהו בחרדה הבסיסית ירד, החיבה לבני אדם גדלה. יש גם התדרדרות קוגניטיבית, במיוחד בתחום המלל ופחות בתחום האנליטי איכשהו. מילים עזבו את מוחי. זה לא מאוד מטריד. מדברת פשוט. אבל עם ירידת החרדה והעצבנות התפנה מקום לשים לב לכל מיני ניחוחות שעולים באפי ומזכירים לי רצונות קדומים, פנים שונות של האישיות שלי שנשכחו. אני מחבקת את הדברים שנשכחו אבל גם את השכחה. שאפגוש את בני לא נזכור את כל הגלגולים שהעברנו יחד. השכחה הטובה תאפשר לנו משהו חדש, להיות אם ובנה.

תענוג לקרוא מה כתבתי לפני כמה חודשים. שם בפרספקטיבה את התחושות.
היום הכל דבש. לזכור כמה התחושות תלויות בדברים שלא תלויים בי.

לא יודעת מה נכנס בי אבל קראתי את הדף על רצפת האגן, נכנסתי לפניקה ואמרתי לאמא שלי שתהוא אחרי הלידה לעזור לי. היא הסכימה. כנראה שהתחרפנתי סופית.

כמה שינויים במוח. אחרי שבוע וחצי מחלה עקב כאבי גב, שבו בקושי עשיתי משהו חוץ מספורט וקצת בישולים אני יכולה להעיד שהעבודה שלי לא מעניינת אותי. חלמתי שאני עובדת במשמרות של שטיפת כלים עם עוד בנות, ובאיזה שהוא שלב מתחילה לשאול למה עם כל התארים שלי שמו אותי בשטיפת כלים. קמתי מעט מפוחדת. מרגישה שמחשבות מכבידות עליי. ההריון הפך את הגישה לרגש למאוד קלה ודי בא לי להשתקע שם. פשוט להרגיש לי דברים במקום לנתח הכל. אני בוכה באופן חופשי כשאני שומעת שיר מרגש או שומעת סיפור. הלב שלי יותר פתוח משהיה. המוח שלי נרגע קצת. זה נעים לי.

שליש שלישי וההיי נעלם. מתעוררת בשלוש וחצי, חושבת על אמא שלי. אחרי שמיהרתי לומר לה להגיע היא עשתה כמה דברים שגרמו לי להבין שזה הדבר האחרון שאני רוצה.

קודם כל היא לא חשבה לבקר כאן פעם אחת במשך שנתיים. לא מדובר בבעיה טכנית אלא בחוסר רצון. בנוסף היא מעולם לא עזרה לאף אחד.בשום נושא. פשוט בן אדם שלא יודע להגיש עזרה. אין לה את היכולת לעזור. היא מרוכזת בעצמה במידה חולנית. לצערי אין לי את האפשרות לבקש ממנה עזרה. אני אאלץ להתמודד לבד עם בן הזוג שלי בכל הנושא הזה של ההתחלה לבד.

זה מאכזב אותי. לא ייאמן כמה פעמים אפשר להתאכזב מהורה דפוק.

שחררי ציפיות! ארגני לך תמיכה מעולה בסביבתך, בתשלום או מן הרשת האנושית שמסביבכם.
שיהיה בשעה טובה ובידיים מלאות!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אאלץ להתמודד לבד עם בן הזוג שלי בכל הנושא הזה של ההתחלה לבד.
יקרה,
שולחת לך

וגם

זה לא חייב להיות איאלץ, זה יכול להיות איהנה להתמודד עם בן הזוג שלי בלי ההפרעה שלה
תקשיבי,
תינוק קטן זה כיף גדול
ויש מלא אנשים סביבך שממש ישמחו לעזור בדברים קטנים אם תצליחי להיות ממוקדת בבקשה

תשחררי את אמא שלך מראשית ההורות
את גדולה ויכולה
@} @} @}

תודה לכן יקרות ועל מילותיכן. אכן יש עוד שכבה מעל הלב להשיל, שכבה חמוצה, קשה, קורבנית. לא מזמן בן זוגי צילם אותי, כולם אמרו שתמונה יפה, ואני ראיתי את השפתיים המעט מופשלות לאף המעוקם. כמו מין הבעה שדבקה לפרצופי ונתפסה.

זה לא אני באמת
זה לא אני באמת
זה לא אני באמת
זה חתיכת נייר טואלט שנדבקה לי לנעל באיזה סיבוב ועכשיו צריך להסיר אותי
זו מניירה מטופשת שתפסתי באיזה גיל ממישהי אחרת והגיע הזמן לנקות מעצמי

ועכשיו יש לי שתי סיבות מעולות הראשונה היא הנסיך הראשון (שהוא בן הזוג) והשנייה יש גם את הנסיך השני שיכול להיות שיקבל תואר מלוכה אחר לכשיגיע

הולכת לעשות ערב כיף

ערב בכייף נשמע טוב!

וואו הבעיטות כל כך התחזקו לאחרונה, ואני כל כך לא רגילה לזה שכל פעם נדמה לי מחדש שזה וירוס קיבה אלים באופן יוצא דופן

כל כך מוזר!

למה הם עשו לי את זה? למה הם היו צריכים לקנא בילדה שלהם ולגרום לה להתבייש במי שהיא?

כי הם אנשים דפוקים.

אני הייתי אומרת, כי הם אנשים פגועים. כולנו פגועים. לכל דור יש הזדמנות ששרשרת הפגיעות תיעצר אצלו. אולי את הדור הזה? אולי את תעצרי את שרשרת הפגיעות ותתקני אצלך את החלקים הפגועים והמדוכאים כבר עכשיו ואז זה לא יעבור לאף צאצא שלך?

זה לא היה בכוונה.
זה היה מתוך בורות ומתוך הפחדים והצלקות שלהם.
ואם הם חיים, יש גם תקווה לתקן. כשאת מחזירה לעצמך את עצמך, והופכת להיות אהובה בעיני עצמך וגאה בעצמך - נפתחת גם הדלת למערכת יחסים חדשה. אני עכשיו מרגישה שאמא שלי אוהבת אותי. זו הרגשה חדשה, רוב חיי לא הרגשתי ככה. וזו תוצאה של התהליכים שאני עברתי, ללמוד לאהוב את עצמי, ועוד קודם, להפסיק להיות קורבן של אחרים.

אבל איך לא בכוונה? לאבא שלי היה את הספר הורים מרעילים. אני הייתי תולעת ספרים ולמדתי לקרוא בגן. אני זוכרת ששאלתי אותו על זה. הוא אמר כל מיני דברים על ההורים שלו. הייתי קטנה, וחשבתי לעצמי - למי איכפת מההורים שלך? אנחנו הילדים, אתה פוגע בנו היום, אתם ההורים המרעילים.

הם ידעו והמשיכו. נפלו קורבן לנרקיסיזם שלהם.

כמובן שאת צודקת. לא הייתה להם ברירה. כלומר לא ברירה מנטלית. הם היו עקומים לגמרי. חסרי חמלה ואמונה שמשהו יכול להיות שונה מאיך שהם גדלו. כילדה תמיד היה נראה לי שהם כמו נדבקו באיזה מחלה קשה, משהו שמבוגרים חוטפים. לקח לי זמן לראות שלמבוגרים אחרים אין את המחלה הזאת. מחלה איומה של הנפש.

אני שונה מהם אבל ברור שגם אני פגועה. אין לי ספק שבתור הורה לא אהיה כמוהם, ממש כמו שבתור בת זוג אני כבר אחרת לגמרי. אבל הכאב כאן. לא מצליחה לישון בימים האחרונים. בלילה יש פתאום הצפה. בעלי נרדם ואני כועסת עליו שהוא נרדם כל כך מהר. אני מביטה בחשכה, בוכה. מרגישה את הפצע.

באיזהשהו ממד אחר ניתן לעבור הלאה ולסלוח. ניתן לרפא ולשכוח ולהמשיך הלאה. בממד בו אני נמצאת אני עדיין מחכה לנקמה שלא תגיע. הילדה שבפנים רוצה צדק. לך תסביר לילדה בת שנה ושנתיים ושלוש את תפיסת העולם הבודהיסטית. לדבר איתה על קרמה, על מחשבה יוצרת מציאות, על ריפוי שמתחיל מבפנים.

כשאת מחזירה לעצמך את עצמך, והופכת להיות אהובה בעיני עצמך וגאה בעצמך - נפתחת גם הדלת למערכת יחסים חדשה.

רוצה מערכת יחסים חדשה עם העולם, הם יכולים ללכת לעזאזל. אבל תודה על זה. רוצה להיות אהובה וגאה בעיני עצמי. זה אפילו נשמע לי אפשרי כמעט. אולי הייתה לי גם פיה אחרונה שלא הספיקה לברך לפני הפיה הרעה, כמו ביפהפיה הנרדמת.

הם ידעו והמשיכו

אני מוכרחה להגיד לך שזו פרשנות לא נכונה.
הם "ידעו" ברמה מסוימת, ברמה שהיו מסוגלים לתפוס. אבל לא ברמות אחרות.
כמו כן, יכול להיות שהם ראו מה שעוללו להם, אבל לא את מה שהם עוללו לך. זה דורש ראייה אחרת, יכולת אחרת. מול ההורים שלהם, הם היו הקורבן. הנרקיסיסט והמתעלל תמיד קורבן! זה הדבר היחיד שהוא רואה! אבל - גם מולך הם היו קורבן! בוודאי שלא יכלו בשום פנים ואופן לראות את עצמם מבחוץ ולהבין מה הם עצמם עושים!

עוד דבר, שאת אולי שוכחת:
הם יצאו נרקיסיסטים ומתעללים. ואת? האם לדעתך יצאת נרקיסיסטית? האם לדעתך את מתעללת? את חושבת שאין סיכוי שתהיי אמא טובה מהם?
אני מוכנה לחתום לך, שאת מודל הרבה יותר משופר מהם. ולך יש יכולת התבוננות עצמית. וזאת למה?
מפני שהם כן הפיקו לקחים.
הם היו הורים יותר טובים כלפייך, מאשר הוריהם היו כלפיהם.
הם כן זיהו כמה דברים, שסרבו לעשות לך.

אני אישית ממש שונאת את תפיסת העולם הבודהיסטית ולקארמה לא מתחברת בכלל.
אבל נקמה? רצון בנקמה אינו אלא רעל שבו את ממלאת את עצמך. את מרעילה את עצמך. וכל זה בשביל מה? אני מציעה לשטוף החוצה את כל הרעל הזה ממך לכל הרוחות, בשביל מה לפגוע בעצמך בגלל מה שהם עשו לך? זה כאילו הם ממשיכים לפצוע אותך שוב ושוב ושוב, כשהם בכלל לא בסביבה.
זה מה שאת צריכה לרפא.
הם כבר לא קשורים לפצע הזה.
הוא רק אצלך ושלך.
הם לא קשורים לרעל הרצון בנקמה.
הוא רק אצלך ושלך.
את לא תלויה בהם כדי לרפא את זה. זה לא עסקם בכלל.

שליחה על ידי געש* » 27 יוני 2019, 15:53

הי מליה,
אני לרוב קוראת שקטה, אבל כמתרגלת בודהיזם אי אילו שנים, הפעם מרגישה שיש לי כיוון לתת...
את צודקת שאי אפשר להסביר רעיונות מופשטים למדי כמו אלה שציינת לילדה קטנה ורכה.
אני גיליתי, שבניגוד לנטייה הטבעית שלי לשים דגש על הרןבד הפילוסופי- אינטלקטואלי של הדברים, הריפוי מגיע מהתרגול ולא מהבנה מופשטת.
לא שאין לה ערך - יש לה המון והיא גם תומכת בתרגול ומדייקת אותו - אבל בסוף השינוי מגיע מתרגול.
מה שאני אוהבת בדרך הבודהיסטית הוא שהיא עוסקת המון בפרקטיקה ובאיך. חלק מהמורים שפגשתי, גם בהרצאה תיאורטית לגמרי לא מוותרים על מדיטציה תוך כדי, כי באמת לפעמים יש היסחפות ללדבר על הדברים, במקום ליישם אותם.
וגם - כדאי להתחיל מאיפה שקל. משום מה יש לרבים מאיתנו נטייה להתחיל מאיפה שקשה.
נגיד, אם מדברים על איכות של חמלה, ישר מישהו ישאל - אפילו על היטלר? (-:
אבל אפשר גם להתחיל מהשכנה ממול או מהאיש במכולת...
לכן אם את רוצה למשל להכניס יותר שמחה ופחות מרירות לחייך, או להרגיש פחות כעס, את לא חייבת ישר לקפוץ למים העמוקים של היחסים עם ההורים. קל יותר להתחיל מדברים קטנים יותר. כשהתנועה המנטלית הזו תהיה יותר טבעית לך, יהיה לך קל יותר לעשות אותה יום אחד גם כלפי ההורים. או שלא, וגם זה בסדר.
יצא ארוך (-: מאחלת לך כל טוב

שליחה על ידי געש* » 27 יוני 2019, 15:57

ואגב, לגבי הויפאסנה, לדעתי בתקופה בחיים של הריונות וילדים, סדנאות ארוכות כאלה פחות מתאימות. בטח כשהן מנוהלות בלי רכות, כמו שתיארת.
עדיף, לדעתי, מדיטציה קצרה יום יומית, או אפילו שעה קבועה בשבוע. מעולם לא הייתי בסדנה עם לינה (פגשתי את הבודהיזם עם ילדים קטנים) ובכל זאת אני מרגישה שינוי ענק.

מסכימה לגמרי עם געש, גם לגבי החשיבות של התירגול המעשי (מכל סוג שהוא) לעומת התבחבשות בפילוסופיה, וגם לגבי התזכורת להתחיל איפה שהכי קל ולהתקדם משם, ולא איפה שהכי קשה...

תודה לכן,
בשמת, אני כבר כמה ימים מסתובבת עם מה שכתבת. זו לא הפעם הראשונה שאני חושבת על זה - כל מה שרע אני משליכה על הוריי כל מה שטוב לוקחת לזכותי או לזכות אנשים אחרים שהיו שם בשבילי. זה לא פייר. גדלתי לדוגמא בתחושה שאני מוכשרת וחכמה באופן יוצא דופן ואני קוטפת את פירות האמונה הזו מדי יום (היום אני מבינה שזה ממש לא חשוב אם זה נכון או לא) וזו דוגמא אחת קטנה. אני לא באמת רוצה לנקום. זה פשוט הקורבנות שבי סוחפת אותי אחריה. וזה באמת שלי וגם יוצא בהמון תחומים אחרים בחיים. היעלבות עמוקה מאוד מהעולם.

געש, את צודקת לגבי הסדנה. זה היה לא מתאים. אולי כדאי באמת לתרגל בפשטות, במיוחד עכשיו כשיצאתי כבר לחופשת הלידה.

הרבה הרבה פחות תנועה. הרבה יותר עייפות וחוסר נשימה מפעולות קטנות. שוב התעלפתי באמצע שיעור שפה פרטני, הפעם הלכתי להתעלף בשירותים.
אתמול בכיתי לבן זוג שלי. שאני לא מספיקה את המשימות ואת ההתעמלות שרציתי לעשות. שאני לא מגיעה לתרגילים של הקורס הכנה ללידה. כל כך הרבה דברים לעשות ובסוף יש בי מספיק כוח להימרח על הספה (בתנוחה שאמרו לא להיות בה) ולא לזוז.
הרגשתי זעם עצום על חוסר האנרגיה וחוסר היכולת לארגן את עצמי. אם יש משהו שלמדתי בהיריון זה את כוחו העצום של הגוף ליצור אנרגיה ומחסור באנרגיה. אני מרגישה את המודעות המהבהבת חלושות שלי נישאת על גב חיה אדירת מימדים העושה בה כברצונה.
יודעת שזה כנראה לא נכון. להרגלים, לסדר שבנפש יש כוח חזק לא פחות.

דברים שאני יודעת שכדאי לי לעשות כדי להחזיר אנרגיה:

להתנתק מפייסבוק. כאילו לא למחוק את החשבון אבל להקפיא אותו. המסכים שואבים, זה שואב מספר אחד. יש שם כאילו קשר לארץ וזה קשה, אבל זה לא קשר אמיתי ואני לא בארץ. זה מסיח וזולל תשומת לב ואנרגיה. מחוץ לזה שעשיתי זאת לתקופות ארוכות בעבר והיה נפלא.

להוסיף תנועה בבוקר. נוצרה שיגרה של השתרכות עם קפה או שייק ירוק. של מסכים על הבוקר. יאללה אני מסוגלת לעשות איזה שיעור יוגה בבוקר.

נראה מה קורה בימים הקרובים.

אני בעד התנתקות ממסכים, זה שואב אנרגיה ומתיש.
אני בעד תנועה, אבל בחייך, לא בכוח. את בהריון מתקדם במזג אוויר מזעזע... תקשיבי לגוף שלך.

את בהריון מתקדם במזג אוויר מזעזע...

כרגע הטמפרטורה כאן היא 17 מעלות ומקודם ירד מעט גשם

אבל אני בהחלט בהיריון מתקדם.
אכן התנתקתי מהפייס ואז רציתי לעשות מעט יוגה. הייתה לי מעט אנרגיה אז החלטתי לעשות תנועה חופשית ולהתרכז בחלקי הגוף שהרגשתי שדורשים חיזוק או שיחרור. כל איזור הכתפיים והשכמות הרגיש חלושס. לא תפוס אבל כואב מין כאב בשרירים ובמפרקים. וגם קושי לנשום מדי פעם. התחלתי בעמידת שש עם האמות על הרצפה. נעתי בתנוחה הזו במשך זמן רב. התחושה הפיזית לא מאוד השתפרה. עברתי לישיבה וסיבובים איטיים מאוד של הכתפיים, ואחר כך לעמידה כשהגב נשען על כדור ואני מבצעת התחלה של כריעה. כל פעם הרגשתי שוב ושוב את הצורך לעבור שוב לעמידת שש ואת האויר נגמר לי.
העברתי את תשומת הלב רק לתחושה הזו ושמתי לב שמדובר במין פעימות בכל איזור החזה והגרון. ניסיתי לשבת על כרית גבוהה להישען מעט ולהוציא קול. מהר מאוד קלטתי שגם זה סוחט אותי לגמרי.
החלטתי לעבור לטכניקת דימיון מודרך שבה יצורים מרפאים חובשים את גופי בחומרים שונים שאני מרגישה שירפאו אותי. פעם שעברה, לפני כמה שנים קיבלתי חבישה מרובת שכבות באיזור הלב שהשארתי איתי מספר חודשים ועזרה לי מאוד.
הפעם לא היו כל כך הרבה שכבות אבל החבישה הייתה על כל הגוף כאשר איזור הבטן חבוש בעשב השדה בלבד, הרגליים והאגן בבוץ חמים ואיזור הגרון והחזה בצמח מסוים שאינני יודעת את שמו.
אחרי כל החבישות אמרתי תודה ונשכבתי למנוחה עמוקה מאוד על מזרן היוגה. התעוררתי אחרי 5-10 דקות במצב הרבה יותר טוב והתפניתי לסדר את ארונות המטבח כפי שרציתי לעשות היום, מדי פעם מרגישה עדיין את החבישות הנעימות שהגיעו עתה לדרגת חמימות נעימה מאוד.

אה, את בכלל לא בארץ (-: פספסתי את זה (-:

התרגיל של החבישה נשמע לי מעולה.

הצלחתי גם ללכת אחרי כמה שבועות לשיעור התעמלות היריון במרכז ספורט. שיעור אירובי עם תרגילי חיזוק, הכי ׳פושט׳ שיש. עשה לי מדהים. צריכה לזכור שלפעמים לצאת ולעשות זה הכי טוב וגם שהתעמלות רגילה כזאת שמזיעים כן משחררת הרבה אנדורפינים שכל הקורסים היוקרתיים לפילאטיס ויוגה היריון דווקא לא!

היום נחתה עליי ההבנה שהגזמתי לגמרי עם ההכנות. רשימת המשימות והקניות הבלתי נגמרת. דברים שעשיתי בחודש שמיני - צבעתי את הסלון בירוק. הזמנתי אלף דברים מאמזון אחרי שישבתי מאה אלף שעות על המחשב בלהבין מה צריך לקנות. וגם מאיקאה. ניקיתי את המאחורה של המקרר כדי שמתי שתגיע העזרה בתשלום היא לא תחשוב שאנחנו מלוכלכים. בכלל עשיתי הרבה דברים כדי שאותה אישה עלומה שתגיע לכאן לנקות תחשוב עליי רק טובות. הקפאתי שישים קציצות קטנות, 2 עוגות שמרים, ריבועי שיבולת שועל בריאים לכאורה. פיקחתי על בנייתם של רהיטי איקאה. הלכתי לקורס יוגה להיריון פילאטיס להיריון והתעמלות במים. אין לי חור בגוף שאין לו משחה מיוחדת ללפני או אחרי הלידה. קומפרסים קרים לתחתונים, חיתולים רב פעמיים, חד פעמיים וסיר קטן לשיטת בלי חיתולים. הרשימה הזאת לא באמת נגמרת ואפסיק כאן לפני ששאריות הכבוד העצמי שלי כאדם שאיננו צרכן ייעלמו. אין ספק שהגזמתי. למעשה גם התעלפתי כבר כמה פעמים עד שהרופא אמר לי להישאר בסביבות הבית.
זהו סיימתי. אני רק אכין עכשיו חטיף קולגן לאחרי הלידה כדי להקפיא אותו. אמא שלי כבר שאלה אותי מה אעשה עם המקפיא יתקלקל, היא תמיד יודעת איך להדאיג אותי.

אמא שלך, משהו משהו D-: יהודייה במקרה?

אמא שלך, משהו משהו יהודייה במקרה?

זה באמת מקרה מיוחד!

בחופשת טרום לידה הזאת אני מבינה שהבית הוא העבודה הכי קשה -

להחליט מה אוכלים
לקנות אוכל
לבשל
להחליט על שיטה לארגון הבית
לנקות
לסדר
לבחור עיצוב, רהיטים, צבעים
לעשות תקציב
לחשוב פרקטית, אסתטית, רוחנית
להתחשב בעיסוקים של הדיירים
בעבר בהווה ובעתיד
ואז לקנות מה שאפשר
לסדר את הכל במקום

כמו עבודת טוויה אינסופית של אהבה ודאגה. יצירה שלעולם איננה נגמרת, ברובה סיזיפית כמו בישול וניקיון. אני מתה על זה. סבתא שלי הייתה הבעלבוסטה היחידה שהכרתי באופן אישי. היא ידעה להחזיק אנרגיה של בית ומשפחה. ליצור חלל שמחזיק בתוכו המון מערכות יחסים וכולם יכולים לנוח בתוך התמיכה האינסופית, השפע הלא נגמר של מזון ומשקה עם טעמים של חלום, בין שלושה או ארבעה חדרים וגינה, ליצור ממלכה שלמה שילדים מסתובבים בה כחולמים, משחקים, זוחלים, מטפסים, מדמיינים, וכל הזמן משתאים כמה הבית הזה יכול להכיל את ההרפתקאה הפרועה ביותר וגם את הרגע הכי פשוט. ולמה זה לא ככה בכל מקום. מה יש בבית של סבתא שבו הזמנים מתחברים, טעמים מארצות רחוקות מביאים איתם חלומות ופנטזיות, החומר הוא רק המועט המחזיק את המרובה של הנפש.

חושבת על האנשים שאין להם בית. על הנשים שהרסו להן את הבית כעונש. האנשים שהיו צריכים לברוח מהבית בגלל מלחמה.
כל האמהות שבנו ועשו ויצרו וחלמו והצליחו ליצור בית, ואלו שלא. מתפללת עבור כולן, ומחכה לרגע שאבקר בישראל ואוכל שוב לראות את סבתא. (בטלפון זה לא מסתדר)

והפעם לידה בתנועה, או נכון יותר תנועה בלידה.
אז ביום רביעי בערב הגיח בני לעולם.
זה התחיל משבועיים של ברקסטון היקס, בהם אמרה לי המיילדת שזה ייקח עוד זמן ורוב הלידות הן אחרי התאריך. הייתי שבוע 38. טוב, התכוננתי לעוד שבועיים של היריון ומנוחה. אבל הכל היה מוכן כבר. הברקסטון היקס המשיכו וביום שני בלילה כבר לא הצלחתי לישון בגלל מלא צירים. ייחסתי את זה לגזים שהיו לי אחרי שאכלתי חצי קילו כרוב כבוש ביתי. (כאמור זמן לא חסר לי.)
יום למחרת עשינו הליכה למרכז העיר, כל חצי שעה עוצר אותי ציר. אכלנו המבורגר קנינו משהו וחזרנו. באמצע התחיל לצאת לי הפקק הרירי. יודעת שאולי אין לזה משמעות. חוזרים ברגל הביתה. אומרת לאישי - אני כבר באה למיטה, אני אחכה שהצירים ייגמרו

הולכת לישון בשתים עשרה וחצי וקמה בשתיים. די לא יכולה, אני קמה מצירים כל רבע שעה. מעירה אותו. מתקשרים למיילדת שאומרת לנו לנסות לישון בכל צורה. אמבטיה, להירגע, מנסה שוב לישון. זה סיוט לנסות לא לזוז כדי לישון בצירים. אני נהיית עצבנית. אם אני לא אישן זה לא ייגמר טוב. אני בן אדם שצריך הרבה שינה. בשש קמה וזה כבר שיפור, לפחות לא צריכה להעביר צירים במיטה. מעירה את אישי בשמונה, יש ציר כל עשר דקות. הם כואבים לי, הרבה יותר ממה שחשבתי. קיוויתי להעביר את החלק הראשון בצפייה בנטפליקס, מבינה שלא קלטתי את המצב. המיילדת באה, ואין לה בשורות טובות. פתיחה ארבע, הצירים שיש לי זה עדיין לא זה, אנחנו בהתחלה. הם יהיו יותר תכופים ויותר כואבים, היא אומרת. הראש שלי מתחיל לעבוד - לא ישנתי עדיין, ואני כבר סובלת פצצות. אני רק בהתחלה, קו הסיום נראה לי בלתי אפשרי להגיע. היא משבחת אותי על איך שאני עוברת את הצירים (על שש, זזה קצת) אבל גם אומרת לי להרפות לתוך הכאב ולא להחזיק את האגן. אני יודעת שהיא צודקת אבל האינסטינקט של לקפוא חזק ממני. היא מראה לי נשימות שונות ממה שאני עושה, מזכירה את הקשר בין השפתיים לצוואר הרחם, להרפות את הלסת והשפתיים בנשיפה. אני מנסה ליישם, הכאב דוחף אותי למקומות שאני יודעת שלא טובים, ואני מנסה לדחוף בחזרה. היא הולכת. אנחנו נשארים שנינו. אווירה מוזרה. אני לא מדברת בכלל, מזכירה רק את זה שלא ישנתי. מרגישה חלשה ובין הצירים תוקפים אותי סחרחורות שאני יודעת שקשורות ללחץ דם הנמוך שלי ולחוסר שינה. אני לא אצליח להעביר לידה כל כך חלשה וגמורה מנטלית מהכאבים. אישי מסדר את הבית עוד קצת לקראת הלידה. אני שמה את המוזיקה שהכנתי. הפועלים בחוץ עושים מלא רעש. אני מרגישה שבין ציר לציר אני נרדמת. הולכת לישון. אחרי שעה וחצי שבה העירו אותי ארבע צירים כואבים בטירוף אני קמה. קוראת קצת בבאופן, מגיעה לדף שיונת שרון מתעקשת בו שאם נמצאים בתנועה צירים לא כואבים. למה שהיא תשקר ככה? אני חושבת לעצמי בחמת זעם. קוראת על העטיפה של לידה פעילה את המשפט ׳את בוחרת איל ללדת׳ או משהו בסגנון. מתחילה להרגיש את האייג׳נסי חוזר אליי. אני לא הולכת לפחד מעכשיו מהכאבים והעייפות. אין מצב שאני נותנת לפחד לשלוט בי ככה, לא בא לי להעביר את השעות הקרובות באבל על זה שלא ישנתי. מתחילה לדבר כדי להקליל את האווירה. וואו בעלי ממש מתעודד מזה. עד עכשיו היינו פשוט במין שקט כזה (אחר כך הוא אמר שמבחינתו דווקא לא הייתי בהיסטריה וזה עזר לו) אומרת לו שאני כבר לא אישן, שאני צריכה לקבל את זה ולעבוד עם מה שיש. לוקחת תרופה הומיאופתית ללחץ דם נמוך. מתחילה לזוז, מפסיקה לפחד מהצירים. זה אשכרה עובד. הצירים כואבים אבל פחות, מרגישה את הגוף מתעורר לחיים. מבקשת אוכל ושתייה, ואז אומרת לו שנעשה סיבוב מסביב לבניין. בדרך פוגשים שכנים ושכנה בלי טקט שמתעקשת לדבר איתי. עושים סיבוב ממש איטי. בדרך יושבים על ספסל ואב הבית מזהה אותי ופונה אליי, ממש מתרגש לדבר איתי כי אני בהיריון כה מתקדם, וכולם כאן נורא מתרגשים מתינוקות. אני מדברת איתו בשפה שבורה על הבעיות שפניתי אליו בגללן, באמצע השיחה יש לי ציר ואני מנסה להיות גיבורה. כשהשיחה מסתיימת אנחנו ממשיכים במיני סיבוב. בדרך חזרה חבורה של ילדים ומבוגרים מדברת עם השכן מהקומה שלנו. אני מנצלת את זה כדי לחמוק הביתה. כשמגיעים אנחנו מתיישבים לראות סרט, אבל בישיבה סטטית אני לא יכולה להכיל את הצירים. אני ממשיכה לזוז בבית וקולטת שהעייפות חזרה. מוכנה לנסות ללכת לישון ואכן נרדמת לחמישים דקות בהן 3 צירים כואבים במיוחד. אבל זה מספיק כדי לקרקע אותי קצת. את החלומות אני לא זוכרת. אמשיך אחר כך.

קודם כל מזל טוב! (-:
ומצפה להמשך הסיפור במתח...