טוב, ישנתי דווקא לא רע. מה אפשר להגיד- עדיפה תינוקת יונקת על פעוטה שבועטת לך בפרצוף חצי לילה ברגליים שלא ראו מספרי ציפרניים כבר חודשים.
הנה, כל השאר במכה, וסליחה על ההמתנה:
אני צורחת, הראש מכותר. הציר עבר, אבל הכאב עצום. אני מרגישה שריפה ומתיחה חזקה, ומשתדלת לא ללחוץ. מישהי מלטפת אותי ומרגיעה אותי שהכל בסדר. הידיים שלה קרירות ונעימות ואני אסירת תודה על המגע.
עוד ציר, אני צורחת והראש בחוץ. י' שואל את סיגל בטלפון אם צריך לסובב אותה. היא אומרת שלא יעשה כלום, היא תסתובב לבד.
הפסקה בין הצירים. כולנו שקטים. אני נושמת, ואין כאב.
עוד ציר והגוף מחליק החוצה.אבא שלה מקבל אותה.
היא בוכה, הכל נגמר.
אני מתהפכת לשכיבה, וי' מעביר לי את התינוקת בין הרגליים והמכנסיים המופשלות, אני מניחה אותה על הבטן. האשה הזרה שעומדת לידי עוטפת אותה במעיל של תמר שבמקרה היה באוטו. אני מתפנה להסתכל עליה, היא בלונדינית ויש לה צעיף כתום. אני אומרת לה תודה, והיא נעלמת.
אלה שוכבת עלי, הכל נגמר ואנחנו רגועים לגמרי. אני ממלמלת "כן, כן, כמו שרציתי..."
בשבוע שלפני הלידה הצהרתי בפני כמה אנשים (ותעיד
חוט השני ), שלא אכפת לי ללדת באוטו, זה אומר שיהיה מהיר וקל.
נו, אפשר להזמין הזדמנויות...
סוף הלידה
אנחנו ממשיכים בנסיעה, תוך 5 דק' אנחנו עוצרים מול ביה"ח. לא הספיקו לצאת ולחכות לנו, אז הבעל נכנס פנימה ומבקש כסא גלגלים או מיטה.
ולמה אתה צריך מיטה? שואלת האחות בטון חוקרני, בשביל אשתי, היא באוטו.
והיא לא יכולה לבוא לבד...? לא, היא ילדה.
באוטו?! מזדעקת האחות, ומיד מגיעה עם כסא גלגלים וערכה סטרילית לניתוק חבל הטבור. היא חותכת את החבל, ומנחה את י' להסתיר אותי עם סדין בזמן שאני יוצאת מהאוטו. הוא מגחך, כל המחלף כבר ראה אותי...זה מה שיעשה את ההבדל?
סיגל המיילדת מגיעה אלינו בריצה.
אני מתישבת בכסא. שארית חבל הטבור עם מלחציים בקצה משתלשלת מתוכי. האחות עוטפת את אלה בסדין, אני מושיטה אליה ידיים. זה בסדר, היא אומרת לי. תני לי, אני אומרת. זה בסדר, היא עונה, אני אקח אותה.
י' מאותת לסיגל שתתערב. תני לה אותה, היא אומרת, והאחות מוותרת בסוף ומחזירה לי את התינוקת.
אנחנו נכנסים למרכז הלידה, אוספים בדרך מבטים מתפלאים וברכות מקהל היולדות בחדר ההמתנה, העיקר שהבאת תיק... צוחק מישהו על הבעל.
בחדר אני נשכבת על המיטה, אלה עלי. היא כל כך נקיה, אפילו דם יש עליה ממש מעט.
אין צירים. השילייה התנתקה כבר והיא מחכה לצאת. אני לוחצת קלות והמיילדת מושכת בחבל, והיא בחוץ, יפה, שלמה. כולנו בוחנים אותה בסקרנות...
המיילדת בודקת אותי, ומגלה כמה קרעים. טוב, אני אומרת לה, אי אפשר לקבל הכל...
אלה יונקת במרץ, מה שגורם להתכווצויות קשות. ידעתי שבלידה שניה ההתכווצויות חזקות יותר ומתחילות מוקדם יותר, אבל לא ציפיתי לצירים ממש!
(טוב, יהיה לי כבר את כל הלילה להשתמש בנשימות שתירגלתי כל כך יפה)
אחרי הלידה
התקלחתי, אני אדם חדש. אני לא מרגישה שעברתי לידה. אחרי הלידה הראשונה הרגשתי ונראיתי כמו סמרטוט. הפעם בקושי הספקתי להזיע.
מהחדר הסמוך נשמעת הדהרה של מוניטור עוברי. אני לא מאמינה שכל התהליך הזה נחסך ממני. תארו לעצמכם, אפשר ללדת בלי מוניטור, מי היה מאמין?! אני כל כך מרוצה מעצמי...
מגיע רופא הילדים לחדר, לבדוק את הקטנה. נו, על זה שילמנו... אף אחד לא לוקח אותה לשום מקום, אבא שלה לא צריך לרוץ אחרי הרופאים ואמא שלה לא נשארת לבד במיטה. היא שוקלת 3.600, בריאה לחלוטין. בגלל שההפרדה הייתה סטרילית, גם לא מאיימים עלינו באנטיביוטיקה ומעקב.
מגיע גם רופא הנשים כדי לתפור אותי. הוא בוחן את הנזק, נוגע בלי עדינות. הי, אני בלי אפידורל! הוא מתלונן על התנאים – הוא רגיל למיטות המתכווננות בחדר לידה. אם אני יכולה ללדת באוטו, אני אומרת, אתה יכול לתפור על מיטה נמוכה. זה לא מצחיק אותו, אבל הוא יושב על המיטה ותופר. אוף! זה כואב! רק מזה יתפסו לי השרירים ברגליים למשך שבועיים.
אנחנו נשארים במרכז עוד כמה שעות ואח"כ עוברים למחלקה (טעות, טעות! אבל כבר 12 בלילה ואני מתכננת ללכת הביתה על הבוקר). אני צועדת במסדרונות, לבושה בבגדים רגילים, כשאלה בזרועותיי. במציאות של בי"ח, בה יולדות תשושות בחלוקים מורשות לגלגל את תינוקותיהן בעגלות בלבד, זה מראה שגורר מבטים משתאים, מהיולדות האחרות ומהצוות כאחד. המיילדות של המרכז מאד אוהבות להדגיש שהיולדות שלהן לא נראות כמו יולדות אחרות, והצעדה הזאת באה להמחיש את זה לכו-לם...
הלילה במחלקה היה סיוט! המיטות המחורבנות האלה כל כך חורקות, שצריך לחשוב פעמיים אם שווה לזוז בכלל. בבוקר כבר נראיתי כמו כל יולדת סטנדרטית- עייפה, מרוטה ומדובללת.
לא ישנתי לשניה, כי חוץ מהצירים שהיו לי כל הלילה, גם הייתי בחרדות שהאחות תיכנס ותתפוס אותי על חם ישנה עם הקטנה במיטה (בליס נזפו בי על זה כמה פעמים). אבל זה לא קרה, אף אחד לא פתח את הוילון שלי אפילו פעם אחת, בעיקר בגלל שהיה להם בלגן ברישום והם לא ממש ידעו שאני שם...
בשש בבוקר באה אחות בקריאות: להחזיר תינוקות! להחזיר תינוקות! אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. מה, לקחנו אותם בהשאלה ועכשיו צריך להחזיר?!
האחות מגלה אותי- את באה להחזיר? לא, אנחנו בביות מלא. היא עוזבת אותי בשקט.
בבוקר אני מנסה להשתחרר מביה"ח. רופאת הנשים בודקת אותי ומאשרת שהכל בסדר. לקבל אישור מרופא הילדים זה כבר סיפור אחר. אני יושבת בתינוקיה ארבע (!) שעות ומחכה להתייחסות. לא מומלץ לזקנים, חולי לב ולנשים בהריון ואחרי לידה. חוויה
מחרידה .
התינוקיה מזעזעת. יש שם בערך 60 תינוקות, חצי מהם בוכים (החצי השני פשוט התיאש כבר), הצוות אפילו לא שומע אותם. בשני מקרים כמעט הלכתי בעצמי למחלקה לקרוא לאמהות, אבל בסוף אחרי מספר פעמים שהפניתי את תשומת ליבן של האחיות, איזו מתנדבת הואילה לעשות את זה.
כמעט נתפס לי הצוואר מרוב נדנודי ראש המומים. אני מתקשה להאמין שההורים שמשאירים את התינוקות שלהם יודעים מה הולך שם.
רופא הילדים שמסתובב שם הוא טיפוס דוחה שפשוט מפנה את הגב ומתרחק ממני באמצע משפט (הוא עושה את זה גם לאחיות). האחיות אומרות לי שהוא לא מתייחס להורים שמחזיקים את התינוק על הידיים (?!?!). אני בשוק.
בצהריים סוף סוף אני מצליחה ללכוד רופא אחר. משם השחרור עובר די חלק. אנחנו מבטיחים לבוא למחרת ל-PKU.
עכשיו כשאני חושבת על זה, פשוט היינו צריכים ללכת הביתה. מה נותן לי המכתב שחרור הזה?! בכל מקרה חסרים בו רוב הפרטים (ציון האפגר שלה הוא 10/10... כאילו מישהו היה שם כדי לבדוק).
זהו. אנחנו בדרך הביתה. באוטו יש ריח של המלטה... הוא כבר אחרי שטיפה, אבל יידרש פירוק כולל כדי להחזיר אותו למצב נורמלי. אל תרצחו אף אחד באוטו!!! הדם מגיע למקומות שקשה לתאר, בחיים לא תצליחו לחמוק מעונש...
ואם כבר מוכרחים, ללדת רק באוטו מליסינג! (סתם, ברור שהלידה הבאה בבית)
הבית נקי, יש פרחים על השולחן. תמר מקבלת אותנו בהתלהבות, מתעלמת ממני ומיד רוצה לבדוק את היצור החדש. זאת התינוקת החדשה שלנו, אנחנו אומרים לה. איך נקרא לה? ותמר עונה: בואי!
נו, ברור...
אנחנו כבר לא זוג עם ילד, אנחנו משפחה של ארבע נפשות. החיים ממשיכים מכאן. תודה על הלידה הזאת.
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
