באופן טבעי

דפים למעקב ב-מה חדש:
אני גונבת
איך מתחילים לזוז

יש!!!!!!!!!
ברוכה הבאה!!!
איזה כיף לראותותך כאן!
אני כוכך כוכך שמחה!!
מקוה שתהני ממה שקורה פה, נחמד שקפצת למים, אני שוטטתי כאן חודשים לפני שפתחתי דף בית...
נישוקים וחיבוקים מועכים

ברוכה הבאה אורה! @}

נשמע מאוד מעניין מה שאת עושה.
אם מישהו מעוניין, פירסמתי מאמר בנושא ב'חיים אחרים' של מאי 2003.
האם המאמר ברשת? האם יש לך קישור אליו?

הי אורה...
ראיתי. קודם כל התיאור הזה מדהים כשלעצמו. מדהים לחשוב שיש אנשים שכך חווים את המציאות. מדהים לגלות אותך בצורה הזאת... מרגישה שנפתחה לי דרך חדשה לראות אותך... נכון מעניין לגלות שכאילו גילית שפה חדשה שלא היתה קיימת ופתאם מתברר "שיש לזה שם"? מעניין אותי מאד לדעת מה את מרגישה שאת מקבלת מזה...

אורה שלום,
קראתי את המאמרים שהפנית אליהם כאן.
אשמח, אם תסכימי, לקבל את חוות דעתך.
אם תחליטי שכן - ראי את דברי ודברי רבים אחרים בענין זה בדף התמודדות עם פריקים של שליטה.

כאשר קראתי את מאמרייך הרגשתי שזה מאד מאד מדבר אלי, ושאני יכולה מיד להצביע על כמה דמויות אצלי.

אורה,
בהמשך להתכתבות בדף "מה עושים":
האם מוכרת לך התופעה הבאה:
נאמר שאני חשה טוב, הכל בסדר, אין מצב רוח מרומם מאד וגם לא דכדוך. סתם, בסדר.
ואז, מתוך הבסדר, אני מחליטה, נניח, שאני רוצה לממש רצון שאני חוזרת אליו מעת לעת - לצעוד ברגל, גם כדי להרגיש טוב עם עצמי [אנדורפינים] וגם כדי לרדת תוך כדי קצת במשקל.
ואז - מתעוררת בי איזו זהירות השרדותית. אני יודעת מהעבר, שאם אני עושה משהו שטוב לי באופן "חריג" - אני "משלמת" על כך בדכאון, בחרדה. זה יכול להיות ביקור בחדר הכושר, טיול לאיזה מקום קרוב, ביקור אצל קרובי משפחה מסוימים [שהביקור אצלם דורש התרגשות, הם קרובים לי רגשית במיוחד], צעידה ברגל, יום עבודה מוצלח שבסיכומו אני מוחמאת/מצוינת לטובה, צפייה בסרט מעורר רגשית מקומות "מסוכנים".
מה לא מעורר זאת אצלי:
ישיבה בבית, יציאה לסרט, ביקור אצל אבי [בבית חולים סיעודי], פגישה עם חברה "לא מחייבת", שאינה דורשת תעצומות נפש. כלמר- דברים שאני יודעת איך הם קורים ולאן הם "יתפתחו", אם בכלל.
בכוונה לא ציינתי שום דבר הקשור לבעלי. אני רוצה להתייחס לדברים אותם אני עושה או לא עושה.

התחושה היא של מין צורך לשמור על איזה הומיאוסטאזיס לא ברור, לא לנענע את הסירה, כדי לא להעיר שדים מרבצם. זה מרגיש גם כמו מתח בגוף. אם אני מכריחה את עצמי לעשות משהו [נפגשתי עם חברה "תעצומתית השבוע" אז אני עלולה "לשלם" על זה בכמה שעות של חרדה ודכאון.

כמובן, שאני לא יוצאת אז לצעוד, או עושה סיבוב קטן מאד, נינוח מאד.

רק לאחרונה ממש שמתי לב לקשר הזה. זאת כיון שהגל האחרון החל אחרי יום ממש מצוין בעבודה, בו בלטתי לטובה בדרך מסוימת והוצע לי משהו שלא הוצע לאחרים. מה שמילא את לבי גאווה ושמחה.

האם תסכימי לנסות ולהבין זאת עמי?

אורה,
ממש כעת, תוך כדי שכתבתי וכשסיימתי, אני "גל" של חרדה וכיווץ גוף גואה בי.
מענין למה.
האם זה משום שאני עולה על משהו נכון המוביל אותי למשהו טוב, והחלק ההשרדותי שבי נזהר מאד שלא לזעזע את הסירה?
או אולי זה משהו אחר?

אורה,
ראשית- תודה על ההתייחסות.
איני מהססת מלהמשיך ולכתוב ואני מקווה שזה בסדר. כי אם את נעזרת בזה לנסח שאלות/רעיונות - אנ י חשה שאינני מנדנדת אלא אף מסייעת באיזו דרך.
ולכן - עוד שאלה.

האם תוכלי להסביר - כאן או בערב המבוא - את ההבדל בין הגישה עליה את מדברת לבין הפרעת אישיות דיסוציאטיבית?
אינני מדברת על הקצה החמור של הספקטרום, אלא על משהו באמצע. כלומר- שטראומה כזו או אחרת גרמה לדיסוציאציה ומכן צמחו להן דמויות שונות ברמת פעילות שונה.
אני עצמי סבורה שעברתי טרואמה בגיל מסוים. יש לי "חור שחור" של מספר שנים, אולם רק מהבחינה הקוגיניטיבית, של זכרון מודע ואינפורמטיבי.
כאשר אני מדברת על השנים הללו ועל מה שסופר לי באופן מאד כללי שקרה בהן - ולא לי אישית [כך זה מסופר] - יד רועדות, כל גופי מתחיל לרעוד, עיני דומעות והתחושה היא קשה. ואין לי מושג על מה - אם כי יש לי ניחוש.
ועוד מאפיינים - דכאון חוזר ונשנה, כעס עצום עצור, תחושת חוסר ערך ועוד ועוד - הם כולם מהמאפיינים האופייניים.

אין לי רצון לשייך עצמי לקטגוריה כזו או אחרת למעט הרצון לצאת סף כל סוף מהסבל המתמשך ונטול הפתרון הלזה.

הי אורהל'ה,
עדיין הולכת עם השאגות מהדהדות בתוכי.
מרגישה קלה יותר...
מרגישה שוב ריח של חופש
גם הסתו הירושלמי עם ריח הגויאבות עושה את שלו...
היה לי ממש ממש כיף.
אוהבת מאד,
חיבוקים ועוד חיבוקים
היום הדרי בת חמש!

שגם קנגרואים הם חשובים. ויש לנו מה להגיד. רק שאנחנו לא יודעים מה בדיוק.

אורה, אל תצחקי עליי, אבל...
המשפט שכתבת מאד הצחיק אותי, אבל אחרי התגובה אצלי בדף הלכתי לחפש מי אלה הקנגורואים האלה שאת מדברת עליהם (חשבתי שאולי הילדים שלך) וממש לא מצאתי.
אז אם פיספסתי את המידע הזה היכנשהו - אני מצטערת.
אבל בכל זאת אני שואלת: מה העניין עם הקנגורואים?

אורה,
תודה על ששאלת לשלומי.
ולפני כן - איך היה לך ערב המבוא? האם היה לך מוצלח? נעים?

ובעניני -
יש לי הרבה פחות תנודות. אין לי התקפות דכאון בעקבות ימים טובים, אין לי עליות וירידות דרמטיות. יש צללים שלהן אבל הכל הרבה יותר מינורי, מחזיק פחות זמן ופחות עוצמתי. כאילו מורידים ווליום אבל עוד שומעים הכל.

מאז ש"דיברנו" לא המשכתי לחשוב באופן אינטינסיבי על הילדה שבי, אם כי זה עולה מדי פעם, במחשבות קטנות כאלה. מין דיבורון פנימי שכזה.
אם זה מתחדד אי הרצון שלי להיות במערכת היחסים שאני נמצאת בה עם בעלי. וגם כאן יש דיאלוגים:
יש בי מישהי השרדותית, אשר לא מרשה לי בשום פנים ואופן לרצות להתגרש, שלא לדבר על להחליט לעשות זאת, כיון שאז אהיה לבד ולא יהיה לי די כסף לפרנס את ילדי ואת עצמי.
יש בי מישהי דעתנית, חכמה, ריאלית, חזקה, שאומרת שלא אהיה לבד, ולא יקרה לי כלום גם אם כן, אוכל להרויח די כסף כל צרכי. זאת יודעת שהיחסים בינינו אינם יחסים שהיא מעונינת בהם והיא רוצה אחרת.
יש בי מישהי "מסכנה" שכזו , נטולת ערך עצמי, שמוכנה להסתפק בפירורי תשומת הלב ובפירורי ההתייחסות שהיא מקבלת היום, שמוכנה "לקבל אותו כמו שהוא" כשהיא בעצם לא מאמינה שהיא יכולה "להשיג" משהו אחר.
יש מישהי חמה, רגועה, אוהבת שיודעת שהיא אוהבת אותו כמו שהוא, רק בגלל שהוא בעלה, שלא מתגרשים, ששומרים על משפחה למרות הכל, שבסך הכל לא רע לה ביחד איתו ושלא צריך לחפש בנישואים את הפנטזיה אלא לקבל את מה שיש ואת מי שיש וליהנות מזה. היא גם זו שרוצה לראות את הבית מלא בנכדים - ביחד איתו.


כל זה- ככה על קצה המזלג.

לי זה מתאים להמשיך ולשתף, רק אני רוצה להיות בטוחה שאני לא מעיקה.

עכשיו המצב ממש ממש לא טוב: אחת לכמה זמן, בגלל טריגר כזה או אחר, אני נכנסת למצב קשה של יאוש ודכאון שרק בכוחות אל אנושיים אני מצליחה לתפקד בו. יש לי כוח רצון חזק מאד ואני ממש מכריחה את עצמי לעשות מה שצריך לעשות. אולם מבפנים אני חשה שחור משחור, רצון עז למות.
מכיו ןשאני יודעת שאילו תקופות שחולפות, אני משתדלת לדבר אל עצמי ולעודד את עצמי להמשיך עד שזה יעבור.
אבל קשה לי מאד מאד.
המלים אינן יכולות להביע את הקושי.

תודה על העידוד לשתף ועל כך שאת נמצאת שם.
האם זה בסדר מבחינתך שנתכתב או בדף שלי או בדף שלך? או בדף משלנו? כיון שלא נוח לדלג בין הדפים אםאני רוצה לראות מה כתבת לי.
קצת מתאוששת לי תקופת השחור משחור ואולי היא קצת יותר אפור עם כתמים שחורים גדולים גדולים.
אני מגלה שהתלות שלי באישור שלי בעלי קיימת מאד מאד, שאני זקוקה מאד להבעות החיבה/אהבה שלו. שכאשר הן לא קיימות או קיימות במינון נמוך מאד[ עקב משבר שעברנו] - וזה המצב זה זמן רב - אני נמצאת במצב של חסך שברור לי שאינו יושב רק על החסך הנוכחי.
אני מנסה לעשות עבודה עם עצמי על זה- וזה לא הולך. אני בודאי צריכה ורוצה מישהו שיעזור לי לעשות את העבודה הזו על עצמי.
אני כל הזמן בלופ כזה ולא מצליחה למצוא את המפתח לפענח את קצהו ולהתיר אותו.

רחל ה,
אני לא יכולה להאריך כרגע. בדיוק גמרתי להנחות סדנה. אז רק אומר שמחר -
נדמה לי שיש משהו שרוצה להאמר, אם אפשר להגיד כך. אז מחר. בינתיים - ליל מנוחה לך ולכל הדמויות שבפנים.

רחל יקרה,
אולי בכל זאת נפתח לנו דף משותף - שלא יהיה מעורבב בעניינים אחרים.
אתמול היה עסוק מאוד והייתי עייפה מאוד ובסוף לא ממש כתבתי (או בכלל לא - אני לא זוכרת פתאום).
רציתי להגיד לך שנדמה לי שמציאת הדרך כרוכה אצלך (ואצל כולנו במובן מסויים) ביכולת לסמוך. נדמה לי שאת "שוברת את הראש" וזה בדרך כלל מערב בעיקר את המוכר והידוע או - במונחי דמויות - את הדמויות שניהלו קודם (בהצלחה חלקית בלבד). נדרשת איזו הרפייה שבלסמוך לעיתים כדי לאפשר למוצא הנכון לאותו רגע להופיע. לפעמים זה ויתור על שבירת הראש והסכנה לכך שהפתרון יופיע אם נותיר לו מרחב להופיע. מה דעתך?
חיבוק

אורה,
אני בסדר גמור.
עובדת קשה ועסוקה, יתכן שזה עוזר גם כן.
אבל מעבר לזה - יש למידה ויותר מלמידה: כאילו עצם ה"חשיפה לאור" של דמויות מרפא אותן. כאילו עצם העובדה שהן מקבלות מקום ובמה - עושה להן - ולי - טוב.
אני בתקופה טובה.
שמתי לב שאת התקופות הקשות מעורר תמיד איזהשהוא טריגר.
לאחרונה אני מנסה להיות ערה לטריגרים שבעבר גרמו ל"נפילות" ומדברת אל עצמי/אל הדמויות שלי. זה עוזר.
אני כותבת בזהירות כדי שלא לעורר מתים מקברם. יענו -למה לצייר את השד על הקיר? כמו שנוהגת אמי לאמר...

הי אורה!
גן-עדן-וגיהינום ואשליית ההבחנה בין 'טוב' ו'רע'
פתחת את הדף הזה בשבילי?
ממש תפור עלי, הא?
מצפה להמשך ואולי גם אכתוב בהמשך...
תודה על ה - SMS מהבוקר

אורה,
האם יתכן טיפול פרטי? ואם כן - מה משמעויותיו? - זמנים, תדירות, מקום, עלות.
אינני חשה בנוח להשתמש בנדיבותך לאורך זמן ואני כן חשה שיש טעם רב בבדיקה יסודית יותר של הדברים.
תודה.

רחל יקרה,

אינך צריכה לחוש לא בנוח - זה בסדר גמור ואני שמחה על התקשורת.
בלי קשר לזה אולי כדאי לעבוד בצורה יותר יסודית ויותר בטוחה.
אני עובדת באופן פרטי בתל אביב. אכתוב לך מייל עם פרטים ואת יכולה גם לצלצל כמובן.

הי אורהל'ה,
מה את בודקת?
היה לי תענוג לראות אותך בעירי הקפואה
בכלל התפנקתי בשבועיים האחרונים.
תודה לכן חברותי הטובות.
זה היה מחזק ומעודד.
אני במקום טוב יותר עם עצמי עכשיו.

אורה שלום,
גיליתי היום את הדף "לחיות לאאאאט", שפתחת.
נפלא. נפלא. תודה.
את נפלאה. הכוח, הרוח, הנשמה שאת מביאה איתך במילותייך, בדימוייך, ברעיונותייך - כאוויר נקי וצלול לנשימה. הרבה רוחב. הרבה מקום. נועם. מילים רחבות עולות בראשי למקרא הדברים.
קראתי גם את הקישור שצירפת בנוגע ל"ערים איטיות". וכאן: בכל זאת יש בה משהו, בעיר הלבנה, "העיר שאִיטִי"... כן, גם אני תל אביבית... תל אביבית מאוהבת. בהשתאות-מתחלפת-בהתרגלות-מתחלפת-בהשתאות שוב ושוב. וסקרנות, והתרפקות, ולעתים דאגת עשן וסאוֹן, ואז שוב, וחוזר חלילה - מתיקות כזו. עצים, ושדרות, וסיפורים שמסתתרים בכל פינה.
והדמויות, והאמנות לחיות. "כתבת את נשמתי", כתבה לך אחת הקוראות. ואני מחרה-מחזיקה.
גם אני מתארת את חיי כך, לפעמים, במילים שבהן השתמשת. נפלא.
ואפילו לפני כמה שנים ניסחתי לעצמי / מצאתי בתוכי שבע דמויות כאלה, שכל אחת מהן תשבִּיר, כל אחת מהן זווית, כל אחת חלק משלם, וכל אחת שלמה. בהתחלה השתעשעתי לחשוב שהנה הנה אני מתפצלת, וסוף לחברוּתִי במועדון השפויים... אבל אז נזכרתי באחת המילים האיטיות ביותר, שמדריכות אותי כבר שנים ארוכות (או אני משתדלת לאפשר להן להדריך, עד כמה שניתן) בחיי: בסדר. זה בסדר. הכל בסדר. ומותר, ומותר. ואז הפכו הן חברוֹת. ובנות שיח. ופעמים שיש ואני שוכחת אותן כליל, ופעמים הן מזדמנות לקפה, לשיחה, לוויכוח ער, לבכי של צעַריים בצוותא. ופעמים שנוספות להן חדשות.
איזה כיף שאת מכירה.
תודה שהזכרת לי למחוֹל, להאט. זה בסדר.

היום בתור לרופא שיניים עיינתי בגליון ישן של חיים אחרים והיתה שם קריקטורה שצויירה ע"י אחת - אם אינני טועה - אורה גבריאלי...
את?

כן זו אני.

הלו חברה שלי.
רציתי להזכיר לך, אם במקרה שכחת קצת, שאני נורא אוהבת אותך,
ומתגעגעת אלייך תמיד
ושיהיה לך יום כיפי
@} @}

הי, געגועית,
לכי לדף ילדי רטט הקריסטל
אולי יעניין אותך

אורה שלום. זו אני מאתמול.
תודה רבה על הערב. למדתי הרבה.
רציתי גם להגיד, שעכשיו כשאני קוראת פה דברים שלך, הם נשמעים לי אחרת. כיוון שראיתי אותך ושמעתי אותך - אז פתאום מה שאת כותבת מדבר אליי יותר.
קלטתי ממך הרבה אנושיות וחמימות, שמאוד נעמו לי.
יש לפעמים מטפלים ששומרים על דיסטנס כזה, אולי מתוך רצון לא 'להתערבב רגשית' אבל זה מרגיש לי קריר כזה. ואת, נראה לי שאת יודעת את המינון הנכון - לא להתערבב ועדיין לשדר אכפתיות וחמימות. ובשבילי זה מאוד חשוב. ההרגשה הזאת שלמטפל אכפת ממני והוא לא רק 'עושה את עבודתו' מאוד חשובה בעיניי.
וגם לא רק אם האדם הוא מטפל שלי, אלא אפילו מבחינה אנושית רגילה. כיף לפגוש אדם כזה.
טוב, מקווה שהצלחתי להסביר.

---

היו לי עוד תהיות. למשל, כדי להחליט אם אני רוצה לעבוד עם זה, מעניין אותי לדעת עד כמה זה עשוי להשפיע עליי לטובה בתוך איזה טווח של זמן. זו שאלה שקשה לענות עליה, אני יודעת. אבל חשוב לי להבין קצת מה העוצמה של זה. בתוך כמה זמן בערך זה משפיע באופן משמעותי. ונגיד, ביחס לסוגי טיפול אחרים עד כמה זה עוצמתי וכמה מהר משפיע לטובה. ברור לי שזה לא אינסטנט. רק, אם אני מתלבטת בין סוגים שונים של טיפול - אני רוצה לבחור מה שנראה לי יעזור לי הכי הרבה והכי מהר וגם לעומק ולטווח ארוך כמובן.
וכיוון שלא ראיתי אנשים שעבדו עם זה ואיך זה עזר להם ואיך הם היו לפני ואיך אחרי - אז קשה לי להחליט.

אולי יעזור לי אם תספרי לי יותר דוגמאות מאנשים שעשו כברת דרך עם זה. ואם גם תוכלי
להוסיף בתוך כמה זמן בערך קרו אצלם השינויים וכד', וכמה עמוק היה השינוי, או מידת ההשפעה על החיים של האדם בכלל.
ואולי יש אנשים שיסכימו שאני אדבר אתם על זה ואשמע מהם על הדרך שלהם?

שהרי דרך כזו דורשת בהחלט השקעה של - כסף, זמן, אנרגיה, וצריך הרבה אמונה בתהליך והתמדה. לשם כך, אני צריכה איזשהו אומדן לכמה זה יכול לעזור לי.

---

דבר אחרון, האם זה אפשרי שתתני לי טיפים לעבודה בעצמי עם הדמויות שלי לבינתיים?

שלום מירב,
מאחר שנדמה לי שאין לך דף בית אני עונה לך כאן.
שמחתי לפגוש אותך ביום ראשון ונעים מאוד להפגש גם כאן.

את יודעת, גם אני מרגישה שאין תחליף למפגש פנים אל פנים.
וחוץ מזה - תודה על כל דבריך החמים.

ולשאלותיך:
אני חושבת, שאם העבודה עם הדמויות (אני עובדת גם בשיחות רגילות ובאמצעות חלומות, דא"ג) והעבודה איתי תתאים לך - יש סיכוי טוב שתראי תוצאות תוך כמה שבועות - חודשים.
אבל אי אפשר לדעת.
לפעמים רואים תוצאות תוך ימים ולפעמים שנים.
בכל מקרה - כמו שציינת - זה לא אינסטנט.
והעניין הוא גם הרבה מעבר לתוצאות, הרי - אלה תהליכי עומק ורוחב שלוקחים זמן והתוצאות המעשיות הן, במובן מסויים, תוצרי לוואי משמחים של התהליך.

בכל אופן - אם את נמשכת לרעיון של דמויות - יש סיכוי שזה נכון לך. ואם זה נכון לך זה יועיל לך.

רק את יכולה לדעת. ועדיף לא ממקום של שיקולים הגיוניים דווקא אלא של תחושה פנימית.

לגבי עדויות של אנשים שהתנסו - האם קראת את המאמרים באינטרנט (ראי למעלה)?

בקשר לטיפים: בשמחה. יחד עם זה - זו אמנות ואומנות שאני לא יכולה להעביר בכמה משפטים פה ושם, וקשה לי גם להיות אחראית על בטיחות התהליך ממרחק. ניסיתי את זה קצת באתר זה ממש - ולא הייתי שלמה לחלוטין עם התוצאות.
כשיצא הספר שכתבתי על הגישה (השנה) - זה יתן לך הרבה מידע גם לגבי האפשרות לעבוד לבד - בצורה עמוקה ובטוחה (אם עובדים מתוך אחריות).

בעצם, אולי במקום להתלבט, - מה דעתך לבוא לתקופת נסיון ואחר כך לראות אם זה מתאים לך או לא?

הדברים שאת כותבת ממש מדברים אליי!!!

תודה רבה!

היי אורה,
אני חיכית לתשובה שלך עוד לפני שנתקלתי בך, אני מתרשמת מעומק הלב מחוכמתך העמוקה ואני מודה לך.
אני אספר לך על חווית הבדיקה הפנימית עם הדמויות. בינתיים, נעים היה לי להכיר, משב רוחך העשיר אותי מאוד.

אורה היקרה.
אהבתי מאוד מאוד את מה שכתבת בדף ל תשוקה .
נקודת המבט שלך אנושית, רחבה ועמוקה ביחד.
שבוע טוב לך. @}

תודה רבה לשתיכן.

את מגיעה למפגש?
סקרנית לראות אותך.

שלום אורה (נדמה לי שעוד לא יצא לנו )
אצל לוונדר כתבת: אם אני לא טועה אני מנחה את המפגש (באקדמיה הדיאלוגית) כלומר זה מין ערב פתוח על הדמויות שבתוכנו
ולא הצלחתי להבין אם הכוונה היא לכך שתעבירי את הערב באקדמיה או ביום-עיון.

<הולכת להמשיך לקרוא אותך בנתיים>

_את מגיעה למפגש?
סקרנית לראות אותך._
אורה, את רואה, יש עוד אנשים שרוצים שתגיעי למפגש ביום-עיון...

דרך אגב, האי-מייל הגיע.

מעניין ונעים לקרוא אותך @}

שמים וארץ, מירב, ענת
תודה לכן מאוד. אני אענה לכל אחת גם בדף שלה.
אני מדברת על ערב פתוח באקדמיה הדיאלוגית ב-16 במאי.
לפרטים נוספים אפשר להציץ באתר שלי
לגבי יום העיון - אלך לקרוא עוד על הנושא ואבדוק עם היומן שלי ועם עצמי איך זה מרגיש.
ואם לא נפגש הפעם אולי בפעם אחרת?
אשמח.

הי אורהל'ה
נחמד לראותותך כאן.
כבר כמה ימים שאני רוצה לומר לך שהאתר שלך מאד מאד מרשים, התמונה מקסימה, האיורים יפהפיים, זה מסודר וברור ואסתטי, וכתוב בצורה רצינית אך לא יבשושית, מאד מזמין ומסקרן, הייתי כל כך מופתעת ומורשמת שלקח לי כמה ימים עד שכתבתי!
מזל טוב ובהצלחה!
ככה את יושבת בשקט בשקט ולאט לאט ועושה כאלה מן דברים כמעט בלי לגלות!
ואני רואה שכבר יש הרבה תגובות לאתר.
לצערי ביום של היום הפתוח באקדמיה יש לי את הקורס של המנהיגות ולא אוכל להגיע. נורא חבל לי. מאד הייתי רוצה להיות, אני בטוחה שיהיה מקסים, יש לי תחושה שסיקרנת הרבה אנשים, וגם אני תרמתי את חלקי לסקרנות של האנשים באקדמיה לפחות, בזמנו, כי בהחלט הזכרתי אותך ואת הנושא של דיאלוג הקולות הפנימיים.
בהצלחה ומחכה לשמוע ממך על זה (וגם קודם בעצם...).

אורה שלום,
זה זמן רב שאני נהנית מכתבייך באתר, לומדת ומעשירה את עצמי בהנאה. תודה שאת כאן.
כמו רבים גם אני עוסקת בהיבטים רבים של חיי ובהשראת שלום ורגיעה בין מאוויי השונים. לרוב אני מצליחה בכך, וגאה ביצירת מציאות נעימה ורצויה לי וליקרים לי.
למרות שלא נתקלתי בהתייחסויות שלך לנושא דיאטה ודימוי הגוף (אולי כתבת ולא ראיתי), אני מקוה שתוכלי למצוא את הזמן להציץ בדף שפתחתי לרצות מספיק לרזות, ואולי תהיה לך איזו תובנה שתסכימי לחלוק אתי. את מבינה, אני יודעת להביא את עצמי לאורח חיים בריא ומצליחה בכך תמיד (אם כי לזמן מוגבל), אולם אינני יודעת לפתור את הסערות הקימות בתוכי בשעה שאני עושה זאת.
הרבה תודות.

בהצלחה מחר! לא אהיה כאן מחר (בקורס שלי) אז כותבת היום מראש!
ביום שלישי אני עם אורית בתל אביב אז אולי ננסה משהו.

ראיתי את התמונה שלך, מוזר שאנחנו כל כך קרובות גילאית, אני חווה אותך כאישה מבוגרת. זה אומר שיש עוד זמן להרבה צמיחה.

תשוקה - לא בטוחה שהבנתי את כוונתך המדוייקת.

גורית - אגיב בהקדם - אני מחכה לרגע של שקט וכיוונון - לא רוצה לענות מהמותן. תודה על סבלנותך.

התכוונתי לאמר, שיש משהו בטון ובחכמת החיים, שהוא מאוד בוגר ומעובד אצלך. משום כך, בחוויה שלי מלשוחח איתך, תיארתי לעצמי משהי מבוגרת יותר גם בגיל. יותר מכך, עלתה בי המחשבה שאם הצלחת לעשות עבודה פנימית כה עמוקה עד גיל 40, סביר שתוכלי להגיע רחוק מאוד מבחינה רוחנית. מן תחושה שזורה עם הגיג. רק טוב שיהיה לך.

תודה תשוקה - גם לך שיהיה הרבה טוב. לא מאחלת שיהיה רק טוב כי אין כזה דבר, וכי חלק מהטוב והבגרות שאת אולי מרגישה אצלי נובעים מזה שהיו גם קטעים מאוד מאתגרים בחיי - ויש לשער שעוד יהיו.
זו אחת הסיבות לכך שאני חושבת שהתקופה שאת עוברת יכולה לשאת פירות מאוד מעניינים עבורך.
ושוב תודה עמוקה.

גורית יקרה,
דבריך כואבים ונוגעים ללב.

עד היום, למרות שנים של עבודה עם עצמי ועם אחרים, מדהים אותי עדיין כיצד יכול לשכון בתוך תוכנו, בשר מבשרנו, מישהו שנועץ בנו סכין נוטפת ארס.
ומדהים עוד יותר עד כמה המצב הזה נפוץ (בדרגות שונות של רעילות).

המפתח שיכול לפתוח דלת חדשה עבורך עשוי להשמע מפתיע ונוגד את ההגיון הרגיל, אולם ההגיון הרגיל הוא, במובן מסויים, מה שהביא אותך עד הלום...

העצה שלי היא להתחיל להתבונן בדמות שמבקרת אותך בעיניים אחרות:
להפסיק לראות אותה רק כאוייבת. זה לא אומר לקבל את דבריה - ממש לא. זה אומר ללמוד להבחין בין הדמות, שהיא חלק ממך, לבין מה שהיא אומרת.

אם כמו שתיארת, את במלחמה איתה, בלי משים את יוצרת לעצמך שדה קרב פנימי שגורם לך נזק. זה כאילו את מנסה להרוג חלק מעצמך בלי להפצע. אין דבר כזה.
אם את רוצה שלום - רק את יכולה ליצור אותו בהדרגה.

איך?
כשאת שומעת את הדמות הזו מעליבה אותך, נסי לראות את הלגיטימיות של קיומה כדמות בלי לקבל את התכנים המילוליים, האנרגטיים והרגשיים.

אולי זה דומה ליחס כלפי ילד אהוב שאומר לאמו: "אני שונא אותך! את מגעילה!"
אמא יציבה ומיומנת תוכל לעמוד בכך (לא שזה כיף) בלי לרצות לחסל את הילד, ולא תשכח (לאורך זמן) שזה הילד שהיא אוהבת.
כלומר היא מסוגלת להפריד בין הילד לבין הדברים שלו ולא לקחת את דבריו באופן יותר מדי אישי וקשה.

מיומנות דומה עשויה לעזור כאן: כשאת חווה או שומעת את הביקורת, נסי לומר - זה חלק ממני והוא חלק לגיטימי ויחד עם זה אני לא מקבלת את התכנים שלו ואפילו שמה גבול:
"אני מבינה שאתה חושב שאני מכוערת וחרא. זו זכותך לחשוב כך, אבל זו הדעה שלך. זו אינה האמת האבסולוטית עלי. אני מקבלת את עצמי כמו שאני, גם כשאני שמנה יותר וגם כשפחות. אני נותנת לעצמי גב, חיבוק ותמיכה - בכל מצב גופני ונפשי. והחיבוק הזה כולל גם אותך - כי אתה חלק ממני ואני מכבדת את מקומך."

אני מנסה להעביר לך רוח מסויימת, התייחסות מסויימת. זה לא הטקסט שחשוב (למרות שהקפדתי מאוד על הניסוח) אלא רוח הדברים: לקבל את המבקר מאפשר התחלה של יציאה ממצב המלחמה. יחד עם זה אסור לך לתת לו לפגוע בך.

אלה דברים פשוטים מאוד ויחד עם זה מורכבים ומעודנים מאוד, והם דורשים נחישות ואימון וקשב.

מובן שאני לא יכולה לתת יותר מכיוון לחקירה ומחשבה. אני לא מציעה לך לעשות עבודת עומק עם הדמויות שלך בלי ליווי או הבנה מעמיקה של הגישה ואמצעי הזהירות המובנים בה.

יחד עם זה, גם שינוי בתפיסה של האוייב שבפנים כידיד בפוטנציה, מתוך אסרטיביות ונחישות שלא לאפשר לו לרמוס אותך יכול להביא לשינוי מבורך, מרכך ומזכך.





בהצלחה. ואם תרצי להמשיך - תגידי.

עכשיו תורי לקחת נשימה ארוכה לפני התגובה. למצוא את נקודת החיבור שלי למילותיך, לחפש את עצמי בתוכן. אבל אני מקדימה ומוסרת לך את ההתפעמות העצומה שלי מן הנכונות שלך, ההשקעה, האכפתיות והאהבה הרבה הגלומה בך, זו שמביאה אותך למקום נשגב כל כך של נתינה. תודה.

הי אורה!
מאד מרגש לקרוא את הדברים שכתבו כאן לפני. זה מרגש עד דמעות. אני מחבקת אותך ואוהבת אותך מאד.
בסוף לא הסתדר להיפגש, בעיקר כי לא רציתי להגיע מאוחר מדי הביתה.
היה מאד נחמד לפגוש את שרה, שהיתה מלאה באהבת אורית.
זה היה מחמם לב ביותר. בכלל כשאורית נכנסת שם למחלקה כולם פתאם מתעוררים להם.
איזה גדולה יש בה בשרה וכמה אורית עזרה לה בודאי להגיע הלום.
היא נראית שלמה, מחייכת, ומורגש שהיא מרגישה אהובה. הרגשתי שאני נוכחת להמון חמלה וגדולה. זה כשלעצמו עשה לי את היום. הבאתי לשרה משהו שעשיתי, מקושט נחמד, ונראה שזה היה ממש מתאים ובמקום, וגם זה חימם את הלב.
החלק שהיה לי פחות כיפי היה הענין של לקנות בגדים. זה די טראומטי עבורי, אך בזכות אורית עם סבלנותה ללא קץ, ומדי פעם עם יביובים שלי, קנינו לא הרבה דברים אבל משהו.
זה בכל זאת היה חוויה מתקנת, ואתמול הייתי צריכה להיות בקניון למשהו, ונכנסתי בלי דפיקות לב מרובות לחנות בגדים...
מרגישה קצת בדיכאון, או יותר נכון, מודעת יותר לדיכאון.
אני מרגישה שרוצה להוציא את עצמי משם, וחושבת על דרכים לעשות זאת.
הנה אני יושבת כאן, והבנות, אחרי אמבטיה, ארוחת ערב, משחקות נורא יפה להן ורמי במוזיאון, ויש הרגשה טובה כך.
אני קצת חולה, מאד מאד צרודה.
אוזניים סתומות.
ננסה לדבר.
אנא כתבי לי, זה מחמם לב ביותר!!
שלך שוב,
באהבה רבה.

תודה גורית.

שלום אורה,

חשבתי הרבה על דברייך ואני שמחה בהם.
דברנו על הדמות הבקורתית והמפריעה, אותה דימית לילד אהוב שפוגע באמו (מעניין שלא התייחסת לשאלה אם הילד אוהב).
לא דברנו על דמויות אחרות, חיוביות יותר, שמן הסתם לוקחות גם הן חלק במארג.

פעמים רבות אני תוהה, בהקשר הכללי וההיקפי ביותר, אם בדרך למקום נחשק בהוויתנו עלינו להתרכז בעיקר בנטרול הרע, או שדוקא דרך עידוד הטוב הרע יתכווץ מעצמו.

תודה.

הי גורית,
הדמות הביקורתית אינה רעה ודמויות שנדמות כטובות יכולות להביא נזק.

הבעיה היא לא בדמויות אלא בעיקר בהתייחסות שלנו לדמויות.

אם דמות משתלטת עלינו - אנו חווים את ביטוייה הפחות נעימים.
גם אם אנחנו שונאים דמות כלשהי או מתכחשים לקיומה - אנו חווים את ביטוייה הפחות נעימים.

אם אנו מקבלים דמות כלגיטימית, אולם לומדים לא להזדהות עם זוית הראייה שלה ועם האנרגיה הייחודית שלה, כלומר לא נותנים לה לנהל אותנו - אז נוכל לקבל את הפן המועיל של כל דמות (וזה כולל גם דמויות שנהוג לכנותן "טובות" וגם כאלה שמקובל לכנותן "רעות").
לזה התכוונתי בדוגמה על האמא והילד - היכולת לקבל את הילד גם כשהוא בועט, תוך זה שאנו מגינים על עצמנו מפגיעת הרגליים המתעופפות.

או במילים אחרות:

• כל עוד את לא מקבלת את הדמות שמבקרת אותך - את שבויה שלה.
• דווקא כשאת נלחמת בה את פוצעת את עצמך - שכן היא בתוכך.
• נסי לקבל את המבקר בהדרגה כלגיטימי - בלי לקבל את התוכן של דבריו. הוא יכול להגיד שאת מכוערת. את זה אל תסכימי לקבל.

אבל את זכותו להתקיים ולהביע את דעתו - כדאי לך לקבל אם את רוצה לחוש שלמה.

אורה יקרה.
מה דעתך?
האם גם בתוך תחושות של דיכאון ופסימיות אפשר לחוש אופטימיות?
האם אפשר להכיל את שניהם יחד בהשלמה מבלי להרגיש כמו בתוך נדנדה?
מקווה להכיל את הניגודים הללו ....!

כנראה שבכך שכבר כתבתי אפשרתי את השילוב הזה
בתוך תחושות של דיכאון ופסימיות אפשר לחוש אופטימיות

קשה לי לכתוב בימים אלה בצורה פתוחה, גלויה ואישית. עד לפני חודש כתבתי המון בדף בלוג שלי
כאן ועכשיו בחיים וברשת
זו יצירה ממש מבחינתי.
אבל עכשיו, התחושות שלי שונות והמילים לא זורמות החוצה.
דווקא נראה לי בריא.

יקרה
תודה תודה תודה על המילים שלך.
מסכימה לגמרי עם זה שכשנמצאים במצב קשה צריך לתת לזמן לריפוי. להניח ולא לריב עם הסיטואציה. פעם, היה לי קשה לקבל את עצמי במצבים האלה. היום, מתוך הקבלה הם מתפוגגים מהר יותר.

המילים שלך חיזקו אותי. תודה.

ענ בל יקרה

• אני כל כך שמחה לשמוע!

כמה מוזר לקרוא אותך כ פלוני אלמונית ....
אז בגדת באפל?
בסדר, נדחה.
אוהבת מאד ומתגעגעת.
איך היה לבחורצ'יק בצפון?

אורה,
קראנו על הג'אנק-פוד הרוחני, זה שלך נכון?
אהבנו את זה מאוד!
תודה.

הי מא צ'י - תודה. אני שמחה.

אהבתי במיוחד את הציור המקסים עם האווזים ואת תצלומי המשק האורגני
תודה, שניהם (המשק והציור) שייכים לאיריס בן-צבי, אצלה טלי (מא) עובדת.

שמחתי להכיר, לקרוא
גם אנחנו

הי...
בלאק אאוט מלא...
בגינוסר....
הבחורצ'יק, נו...

<תוהה לעצמה>

הי אורה,
איכשיהו הודעתך נבלעה בין ההודעות האחרות ולא ראיתי אותה עד עכשיו.
נעים 'להיפגש'!

אורה שלום,
אך לא מזמן הגעתי לאתר ונשביתי בקסמיו. אמנם ממוצע הגילים קצת צעיר מזה שלי, אך הנושאים מעניינים ומלמדים. החלטתי לכתוב בלוג משלי, אך מהר מאד הבנתי שאף אחד לא יבוא לבקר, אם לא אזמין אורחים... אז אני עושה דבר מאד "נועז" מבחינתי, ומזמינה אותך... מין תחושה שאשמח אם תהיי האורחת הראשונה.
בלוג-אימהות-זיכרונות-והוויה
ותודה...

תודה אורה, על המילים החמות ועל העידוד שבהן.
למרות הכרונולוגיה, הדמות שבפנים, זו שצועקת הכי חזק - היא של הילדה הקטנה
שצריכה חיזוקים ועיניים אוהבות ותומכות...

גם אני לומדת אותך לאט, לאט.
שיר ליום הולדת, נלבישך שלמת ביטון ומלט, ומה אפשר ללמוד מהעצים - יכולה להזדהות ולהרגיש
את שורשי הנשמה שלנו מתחברים. רק שאת אמיצה, ואני פחדנית...

הי אורה'לה..
רק עכשיו ראיתי את ההודעה..
לא קיבלתי את המייל...
ממש מתה לראות את הריקוד האלמותי ההוא...
איזה כיף היה, נכון?
נורא הוהבת אותך, כמו שאת אומרת...
חיבוקים ונישוקים

הי יפהפיה,
אבא שלו עבר ניתוח די פשוט, התאושש מהר, יצא הביתה, היו קצת ענינים לספר בעל פה (קשור למקום המגורים) הרוחות סערו במקצת ונרגעו במקצת...
מחכה ומצפה למייל.
מה שלום ר ומה שלום י?

הי מתוקתי!
מה שלומך?
אצלנו הקטנטולה חולה מיום שישי, חום גבוה שלא כל כך יורד. מסתבר שיש המון ילדים חולים עכשיו. לדעתי זה קשור לשינויים שהיו בגן שלה. עכשיו היא בבית ומאד מרוצה, חוץ מזה שהיא חולה...
רציתי נורא לדעת איך הלך עם הערב הוירטואלי ההוא, ובכלל מה שלומכם, ושתנסי לשלוח לי את המייל המהולל ההוא הביתה גם כן. אולי לשם זה יעבור.
ורציתי לשאול גם מה חדש ואיך י' הגדול וי' הקטן יותר.
ושחושבת עלייך הרבה ומתגהגהת מאד

אז תהיי בקשר

אורה יקרה, תודה על ההקשבה. בעצם, הרבה יותר מהקשבה - ידיעה, הושטת יד, לב פתוח...
הרבה כוח את נותנת לי, לבטוח בעצמי, ובעיקר להמשיך.

הי אורה,
שיחתנו (חינוך זה לא מתכון לעוגה) הזכירה לי שרציתי לומר לך שלא מזמן גיליתי שיש לנו "מכר" משותף.
מנחשת מי זה או לתת לך רמז?

<אכן>

כפי שבטח כבר שמת לב, מסרתי לו...

היי אורה,

מקור השם הינו תחביב ושאיפה לעיסוק אינטנסיבי יותר בעתיד...

ובצירוף מקרים די מפתיע גילתי שגם את עוסקת בכך!

לפני זמן מה מצאתי ערימה של חוברות וספרים זרוקים לייד הגן של בני.
נברתי בה ואספתי מספר חוברות ישנות- מלפני שנתיים- של "חיים אחרים".
לפני מספר ימים עיינתי בהן.
קראתי מאמר מענין על דמויות ונחשי מי אייר (וגם כתב) את המאמר?

...

צירוף ארועים משעשע - ההתכתבות שלנו עם מציאת החוברות שלך - לא?

ממש. אם זה לא היה ברור מהסיפור- אני לא קוראת "חיים אחרים" בדרך כלל, ככה שהמקריות כאן הינה אכן משעשעת.

שכחתי לציין שמאוד אהבתי את האיורים.

את הקומיקס אכן לא הבנתי... אבל מעריכה מאוד את היכולת לפרסם טור כזה במשך שנה. בהחלט אתגר. חלק מהקושי בקומיקס הינו השקעה מאוד גדולה וצורך בעקביות. שני דברים שאין לי. גם צריך הרבה זמן- שאין לי ממנו בשפע.

שלום גם לך.

גמנחנו נשמח. כשנגיע לאזור ת"א בהרכב משפחתי - ננסה לתאם משהו.

הי אורה,
כמה נחמד לקבל דרישות שלום ממך
אני מרגישה מצוין, טוב בהרבה מנקודת ההתחלה (בדף על ההרזיה ובהתכתבות שמחקנו)
תודה על דברייך. אני אכן מנסה לקבל את ההתנגדויות, לא להוסיף עליהן עוד... כמו שכתבת.
מתחזקת כל הזמן, מתמודדת באומץ עם השדים ששבים ועולים. מי יודע, אולי ימאס להם בסוף?
חנוכה שמח לך, מקוה ששלומך טוב!

היי אורה
את מוזמנת להתארח אצלי. אני אשמח.
ענבל מארחת

תודה שאת מבקרת אצלי ומגיבה...תקפצי תמיד

שלום אורה,
כך גם אני,
שמחתי לפגוש אותך.
זה תמיד נעים גם "לראות".

תודה על תשובתך.
אז מה את אומרת, על סמך מה שאת מרגישה - שוה לקנות את הרדיד הזה?
רציתי אותו בעיקר עבור המחשיר הדיגיטלי הביתי, כי הילדים משתמשים בו די הרבה. בסלולרי הרגיל אני ממש מגבילה את השימוש שלהם, אם כי הגדול כן עונה לשיחות בו. מתלבטת רבות בענין.
ביי בינתיים

כל כך הרבה זמן לא הייתי כאן. מוזר.

הי מתוקה, נעים לראות אותך כאן!
כדאי אולי לכתוב על הספר גם ב ככר השוק , מה את אומרת?
אם מתאים לך, יש דף שאשמח אם תכנסי אליו, איך יוצאים מהבושה אם לא טעיתי בהקלדת השם.
מתגגעת נורא.
הוהבת

הי אורה, ברכות על הוצאת הספר לאור!

מזל טוב!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מייזאל טוף!

אורה שלום,

שמעתי כבר טובות על ספרך.

אני מניחה שאמצא את דרכי אליו, ואז אספר לך כאן.

תודה רבה

_למשל, טליה העלתה באמת בעיה שחוזרת אצל הרבה משפחות בחינוך ביתי: הפחד, שבאמת יש "רשימת קניות" של "חומר" שלאמא יש "אחריות" "להעביר" (לא במקרה כל המרכאות הכפולות), והפחד, שהיא נכשלת בזה.
ואולי זה מקום לכוון לעצם העניין שעולה פחד, שלא ברור לנו "מה הדרישות" אז איך נוכל להיות מושלמות בלי שנדע על מה לסמן ?_
הי אורהלה,
מרגישה שיש כאן מקום לעבודה עם דמויות, עם האמא האידיאלית וכולי...
אולי תוכלי לעזור שם?
היה כיף אתמול, נשארנו עד רבע לשבע, היתה לי שיחה בלילה עם הגדולה. צריכה לדבר איתך.

מדובר בדף אולי חינוך ביתי לא מתאים לי
אני צריכה את המייל של ענת לברר על הספר אלף לילה ולילה

אורה הנהדרת, יש לך דרך מקורית ויצירתית להסתכל על החיים. ואני שמחה שבעזרתך הלכתי קצת באותה דרך.
להכנס לדמות ולתת לה ביטוי , נתן לי כנראה איזושהיא לגיטימציה לשחרר מטענים חסומים. לימוד לא רע בכלל על הקשבה עצמית. לאפשר לעצמך להכיר את כל הצדדים בך בלי ביקורת , ולהבין שגם לצדדים הפחות נעימים יש תפקיד חשוב..., אבל את זה את כבר יודעת...

אז המון תודה על ההבנה והרגישות שלך. והצלחה ענקית עם הספר .

שלום יקירתי,
יש כאן דף מענין מזמינה אותך לראות אחריות שלמה
הוהבת וחושבת ומתגעגעת