באופן טבעי

שלום לכולם ולכולן
אז ככה, יש לי כול כך הרבה באלגן בראש שאין לי כבר דף שהעניין יכול להתאים אליו, ובואו נודה על האמת: יש כול כך הרבה דפים שזה יכול להתאים אליהם, שכבר אין דף מתאים.
אז הבעיה היא שמשפחתנו הצעירה והדיי נחמדה יצאה מכלל שליטה. האוכל יצא מכלל שליטה, העצבנות, הבכי, הכול.
רקע לעניין: אנחנו זוג צעיר, שחושב את עצמו לפחות מודע והורות ובעל תפיסות חינוכיות. יש לנו ילדה בת שנתיים וחצי, ותינוק בן חצי שנה. שניהם איתי בבית, ותכלס' גם אם הבנזוג שגומר לעבוד מוקדם יחסית (ארבע לכול המאוחר). אז מה בעצם קרה? איך איבדנו את הרצף והתחרפנה לנו הילדה?
וכאן אני מגיעה לפואנטה שלי: הילדה לא מפסיקה לבכות. לדוגמא: קמה בבוקר, בוכה שהיא רוצה לשתות שוקו, ואז בוכה שהוא לא חם/ חם מידי. עכשיו, זה לא שמישהו אומר לה לא לשתות. לא ברור למה דרוש כאן בכי. אחר כך בוכה שהיא צריכה להתלבש, לעיתים מבקשת ללבוש חגיגי, לעיתים קצר, לעיתים בלי כפתורים, לעיתים לא אדום/ סגול/ ירוק. זה בלי צפוי ואין לי שום יכולת ניחוש לגבי מה יוביל לבכי.
אחר כך בוכה שהיא צריכה לצחצח שיניים, לעשות קוקו, לנעול נעליים, ועוד לא 9 בבוקר, כן?
במפגשי משחק שלנו לעיתים משתפת פעולה, ולעיתים לא. למשל היום, חטפה לילד שקטן ממנה כלי שהם שיחקו בו בחול. לקחתי ממנה את הכלי, החזרתי לו ואמרתי, זה שלו, הוא משחק בזה. בכתה בכי תמורורים ואמרה:"אבל אני רוצה לחטוף לתינוקות". אמרתי "אני מבינה שאת רוצה, אבל זה אסור".
בוכה שהיא רוצה לראות טלויזיה (הכוונה יו-טיוב, אבל ביננו זה אותו דבר), בכוה שהיא רוצה לאכול שוקולד (שכעקרון אין לי בעיה אם זה קצת, אבל לא מקובל עלי ברבע לשבע שעוד רגע אוכלים ערב). בקיצור, איבדנו את הרצף, לגמרי. והילדה שלי במצוקה, וגם אני, ואני משערת שגם לקטן זה לא מועיל יותר מידי שכול היום הוא שמוע בכי.

כיוון מישהו?

<אני ממש מבקשת לא להציע לי שום שיטת התמקדות או כול בעל מקצוע אחר שמתחשק לו לקדם את עצמו, שמרו לעצמכם>

זה מזכיר לי מאד את בני האמצעי.
הוא כבר גדול יותר, ועד היום יש ימים כאלה.
שללתם משהו פיזי? תולעים למשל מאד מחרפנות ילדים.
חוץ מזה, גיל חצי שנה של האח הקטן הוא הגיל שבו הגדולים מתחרפנים, כי פתאום התינוק הופך מהצעצוע של אמא ליצור שמתקשר עם הסביבה, פתאום זה מוחשי, ואני ראיתי אצל רבות מחברותי משברים סביב הגיל הזה.

terrible twos?

אני מנחשת שהיא בוכה כי היא רוצה/צריכה משהו, והיא לאו דווקא יודעת/מעיזה לנסח מה.

בתור ניחוש ראשון, אפשר לנסות לתת לה תשומת לב ואהבה. לאו דווקא כשהיא בוכה, אלא כשאת יכולה להתפנות לזה. הכי טוב ישר על הבוקר, להטעין אותה קצת לקראת היום. פשוט לבוא לחבק ולהקשיב. אבל גם אם לא בבוקר, סביר שאפשר למצוא חלונות זמן פנויים במשך היום.

העקרון הוא לא לטפל בבכי אלא לטפל בילדה, בלי קשר לבכי ולאו דווקא בזמן הבכי.

תודה לכולן על התשובות.
לא נראה לי שסה תולעים, כי לא מגרד לה וגם כי זה נורא מדבק ולא נדבקתי.
לגבי ארבל טו, לא יודעת, מה זה אומר? זה לא עוד סימפטום של העולם המערבי.
יונת, מה זה אומר לתת אהבה? הילדה איתי כול היום, מחוברת, מנושקת, משחקים איתה, מקריאים לה סיפורים., יש לנו המון משפחה קרובה שאיתה הרבה, ממצאים עליה שירים וחרוזים מצחיקים. מה עוד אפשר?

שכחתי להוסיף בהתחלה: יש לנו גם בעיות של שינה. מאוד קשה לה להרשם. אנחנו מרדימים על ידי כך שאבא שלה מחבק אותה. זה יכול לקחת גם שעה. קיבלתי את זה בכיף שהיא היתה תינוקת ונרדמה כך בהנקה (תינוקת, ממש, עד לפני כמה חודשים בודדים). ויש גם פיפי. למרות שהיא מפושפשת מגיל שנה, וגמולה מקקי ממש מאז, עדיין צריך להזכיר לה פיפי ועדיין מפספסת פה ושם.
בקיצור, אובדן עשתונות.
תודה.

היא בוכה בעקר אתך, או גם עם אבא/ סבתא ואחרים?

אצלנו עוזר לפעמים לצאת החוצה. גינה ציבורית, מתקנים, טיול, או לבקר אצל חברים או משפחה. זה עוזר לילדים ולכן גם לי.

לפי דבריך אני משערת שאם המצב הוא כזה כמו שתארת אז התוצאה היא אמא עייפה.
הייתי לוקחת את העקרון של יונת שרון '' העקרון הוא לא לטפל בבכי אלא לטפל בילדה, בלי קשר לבכי ולאו דווקא בזמן הבכי. ''
והייתי מוסיפה רק זמן /מקום לעצמך במשך השבוע.
שמישהו ישהיה עם הילדים הזמן שאת הולכת לעשות משהו שאת אוהבת.להתמלא, להטען, ולחזור יותר פנויה למצב הקיים, שישתנה גם הוא עם הזמן.
זה הניסיון שלי עם מצבים בלתי נסבלים שלא עוברים. יום אחד הם פשוט... עוברים. צריך רק לא לטבוע בבצה הרגשית עד אז.
לכך דרוש תחזוק של ההורים.

אנחנו פתרנו בעיות של בכי מוגזם באמצעות דיאטה.
ראי באתר fedup.com.au

לדעתי אביבה123 לא קראה את הבקשה להמנע מפרסומות.

אין לי זמן (תינוק רוצה לינוק), אבל רק רציתי לכתוב לך, שכשקוראים את זה, זה באמת נשמע סופר נורמלי ואפילו מתבקש לילדה בת שנתיים וחצי עם אח קטן שנולד לה לא מאוד מזמן.
כאילו, תכלס, לפעמים המציאות של הרגילים מכה גם בנו.

גם לי נשמע מוכר ורגיל

כמו שאמרו לך, לטפל בילדה, מה שאת כמובן עושה ..
אני הרגשתי שהבכור שלי רוצה לפגוש אותי בקצה.
שכל עוד הכלתי והכלתי, הוא המשיך למשוך אותי. עד שאיבדתי עשתונות.
הפרשנות האישית שלי, שהוא רצה לפגוש אותי בקצה, ולראות, שגם שם, כשאני מאבדת שליטה, הוא עדיין אהוב ורצוי ושייך.

את הדף להכיל את קשיי הבכור קראת?

לאחרונה למדתי ביטוי נחמד של אדלר. לחזק את תחושת האנ"י (אהוב, נחוץ, יכול).
אני יודעת שאצלי האהוב והנחוץ מובן מאליו, על היכול יש מקום לעבודה אצלי..

בהצלחה!
כמו שאמרו לך כולם. זה כנראה גל של קושי שקשור לאח. זה יעבור, ויחזור ויעבור ויחזור
לכי למפגשי חינוך ביתי. תקבלי תמיכה, תשמעי את זה מאחרות, תראי את זה במשפחות אחרות..

ועוד משהו. לגבי התחושה של -איבדנו את הרצף. האמת היא שאנחנו מחוץ לרצף.
במקום להיות מוקפת באימהות ותיקות ויודעות חן, ואבות שראו דבר או שניים. את, אימא תינוקת ובעלך, אבא תינוק, צריכים להמציא מחדש את הגלגל...

כאילו, תכלס, לפעמים המציאות של הרגילים מכה גם בנו.
כן, אבל אם יוצאים מתוך הנחה שהחברה מקולקלת, אז צריך להתייחס ל"רגיל" כבעיה, לא?

היא בוכה בעקר אתך, או גם עם אבא/ סבתא ואחרים?
גם עם אבא. עם סבתא בדרך כלל לא, אבל השבוע היו כמה פעמים שכן.

_האמת היא שאנחנו מחוץ לרצף.
במקום להיות מוקפת באימהות ותיקות ויודעות חן, ואבות שראו דבר או שניים. את, אימא תינוקת ובעלך, אבא תינוק, צריכים להמציא מחדש את הגלגל..._
נו, אבל בשביל זה יש באופן? לא?

בגדול, כן, אבל לעתים הסטטיסטיקה לא משקרת (מיליארד סינים לא טועים, אבל פשוט לא היה להם אח קטן)- הולדת אח בהחלט יכולה להחוות כסוג של משבר. לך יש רגעי קושי ותסכול? לגיטימי? ובכן, בתך החכמה והנהדרת חווה גם היא את השינויים וההתרחשויות.
התזוזה מהנורמה, בעיניי, היא באזור התגובות- לנסות להכיל ולתת מקום במקום לבטל (ממש לא קל...)

נו, אבל בשביל זה יש באופן? לא?

אל תספרי, אבל באופן לא מספיק טוב , ובטח שלא מחליף לגדול ולהיות חלק מחברה אנושית בריאה..

כן, אבל אם יוצאים מתוך הנחה שהחברה מקולקלת, אז צריך להתייחס ל"רגיל" כבעיה, לא?

כן, אבל זה מסוג הקלקולים שאין באפשרותך לתקן. יש לך בת בכורה. בחברה אנושית בריאה, לא תתקלי בתופעה כזו .
לו הייתה גדלה בתוך משפחה מורחבת וחברת ילדים רב גילאית, חלק ניכר מה"בכורות" הזו אולי היתה נחסכת ממנה.
אבל הנקה, ונשיאה והכלה של מבוגר לא יכולים לקחת מילדינו את היותם בכורים.

אבל הנקה, ונשיאה והכלה של מבוגר לא יכולים לקחת מילדינו את היותם בכורים
בכורים ולכן בודדים,
ומנותקים לפיכך מהרצף S-:

יקרות
כמו תמיד בבאופן, קיבלתי תשובה שלא ציפיתי לה, אבל בכול זאת, הילדה שלי במצוקה ברורה. יש אחזה ניחוש איך רני יכולה לעזור לה ולנו?

הייתי אומרת שלהכיל את הקושי שלה ככול שניתן, לתת לה כמה שיותר זמן אמא שהוא רק שלה וזמן אבא כנ"ל ולחכות עד יעבור זעם. לא תמיד אנחנו יכולים לפתור לילדינו את כול הבעיות. ביתי עברה התקפות זעם קשות בין גיל שתיים לשלוש. זה היה נורא קשה ובסוף זה עבר.

רוצה להציע כאן השערה/ניחוש - לפעמים עודף בכי אצל ילד קטן בלי סיבה הגיונית, כשמאפשרים לו את מה שהוא רוצה גם בלי לבכות, זה סוג של תגובה לעודף אפשרויות. לפעמים ילד נמצא במצב שהוא יכול לקבל כל מיני דברים, והוא לא מצליח לארגן את עצמו, את הבפנים שלו, על בחירה שטובה לו, שתשרת אותו, הוא מוצף מיותר מידי אופציות, ואז התגובה היחידה שנראית לו הגיונית היא בכי, כדי לבטא חוסר שביעות רצון.
אם זה מתחבר לך באיזושהי צורה למשהו הגיוני, אז מה שנראה לי עוזר במצבים כאלה הוא סוג של דיבור תוחם, דיבור מגדיר, דיבור שמצמצם את הטווח לשתיים-שלוש אפשרויות שמהם אפשר לבחור, שמגדיר את המצב שבו אנחנו נמצאים כרגע, מה אפשר ומה אי אפשר, דיבור שמתאר מדוייק את המציאות של עכשיו: סתם לדוגמא - יש כאן שלושה בגדים, הסגול הירוק והכחול, את יכולה לבחור איזה מהם את רוצה ללבוש הבוקר.
כמובן זה לא חייב להיות בהתלבשות, זה יכול להיות בכל תחום אחר.
לפעמים לא בא לנו לתחום כי אנחנו רוצים לאפשר לילד את כל המרחב, אבל לפעמים יש ילד שמרגיש אבוד בתוך מרחב כל כך ענק של אפשרויות שהוא לא יודע להתארגן לתוכו, ולכן הוא מתחיל לבכות ליתר בטחון.
דיבור תוחם מדוייק עוזר גם לילד להגדיר את הרצון שלו ממני, המבוגר: סתם דוגמא - בוקר טוב חמודה, עכשיו בוקר. את רוצה לשתות משהו או לא לשתות? לשתות שוקו או משהו אחר? בואי נכין ביחד ואת תראי לי כמה חם את רוצה. סוג הבכי שנדמה היה לי שאני שומעת פה הוא בכי של ילדה שלא הגדירה את הרצונות של עצמה. דיבור תוחם, דיבור מגדיר, מתאר, ממקד, עוזר מאוד גם לילדה להגדיר את הרצונות של עצמה, גם להבהיר מה לא קיים באפשרויות המוצעות, וגם בדרך עדינה מעודד את הילדה להיות מילולית, תקשורתית, לבטא בצורה ברורה העדפות, לקיים דיאלוג. יש ילדים לפעמים ש"מושכים" את השלב ההתפתחותי הקודם של לבטא צרכים דרך איתותים גופניים, בלי צורך ליזום תקשורת עם מי שעומד מולם (ההורים שלהם...). זה בסדר, אבל יכול להקשות על המבוגרים, ויש דרכים לעודד "העברת הילוך" לכיוון היותר תקשורתי.

כמובן זה הכל רק הצעה לאפשרות והשערה, על בסיס מה שהאוזניים שלי קולטות, ואת תשמעי האם זה מהדהד לך, האם מרגיש לך באזור של הכיוון, או שאולי התשובה במקום אחר לגמרי לגמרי.

_אבל לפעמים יש ילד שמרגיש אבוד בתוך מרחב כל כך ענק של אפשרויות שהוא לא יודע להתארגן לתוכו, ולכן הוא מתחיל לבכות ליתר בטחון.
דיבור תוחם מדוייק עוזר גם לילד להגדיר את הרצון שלו ממני, המבוגר: סתם דוגמא - בוקר טוב חמודה, עכשיו בוקר. את רוצה לשתות משהו או לא לשתות? לשתות שוקו או משהו אחר?_
יותר מדי אפשרויות...
היא צריכה הרבה הכלה ועדינות, קודם כל.
נשמע שהכל נחווה לה כ"לא מדוייק". המציאות, העולם, החיים - לא מתאימים לה.
אז היא צריכה ללמוד לעשות את הדברים יותר מתאימים לה. למשל "השוקו לא מספיק חם" - את רוצה שנחמם לך? הנה, אפשר לחמם בקלות. חם מדי? אין בעיה חמודה, נחכה רגע ובינתיים ננשוף עליו. תראי, עושים "פו".
היא מרגישה חסרת אונים בעולם גדול שלא מותאם אליה, וזה גורר המון מצוקה וקבעונות, במהלך הנסיונות הנואשים שלה לבנות משהו שיהיה בדיוק מתאים לה ברגע הזה.

עוד זוית: ויסות חושי, מתוך זה שברור שנורא איכפת לה מהבחנות ממש דקות. אפשר לקבל טיפים ממאבחנות.

נוסף לכל הדברים החכמים שנאמרו, אני רוצה להוסיף שמזון יכול לשנות התנהגות תוך שעות ספורות.
אצלינו כשאוכלים מוצרי חלב נוהגים בעצבנות ורגישות ורגישים לקולות.

_למשל "השוקו לא מספיק חם" - את רוצה שנחמם לך? הנה, אפשר לחמם בקלות. חם מדי? אין בעיה חמודה, נחכה רגע ובינתיים ננשוף עליו. תראי, עושים "פו".
היא מרגישה חסרת אונים בעולם גדול שלא מותאם אליה, וזה גורר המון מצוקה וקבעונות, במהלך הנסיונות הנואשים שלה לבנות משהו שיהיה בדיוק מתאים לה ברגע הזה._

זה בדיוק זה. העניין הוא, שאני מרגישה שניסיון להתאים אליה את עולם רק מתסכל אותנו עוד יותר (אותנו - המבוגרים סביבה ואותה), כי זה הרי בלתי אפשרי. תמיד יש משהופעם השוקו, פעם הנעל, פעם השמלה שבדיוק בכביסה. אולי אני עושה לה בכלל עוול שאני גורמת לה לחשוב שאני יכולה להתאים אליה את העולם? אני בסופו של דבר לא יכולה לעשות את זה. נכון שאני יכולה לחמם שוקו, אבל אני לא יכולה לדאוג שהשמלה שהיא אוהבת תמיד תהיה נקייה, ואני לא יודעת מה עוד.

אמא מודאגת, אני מתנצלת מראש אם התגובה שלי לא תימצא מועילה או שכבר ניסית אותה.
אישית, אני כמעט אף פעם לא שואלת שאלה בתגובה להערה. כלומר, אם ילד שלי אומר לי "השוקו לא מספיק חם" סביר שאסתכל עליו במבט רך וזהו.
לפעמים הוא יבקש לחמם ולפעמים הוא יעשה פוווו בעצמו ולפעמים משהו אחר. ולפעמים הוא יבקש ממנו עשייה ברורה או ישאל מה אפשר לעשות.
ההורות שלי לא מציעה פתרונות כמעט אף פעם אלא מחכה לראות אם בכלל צריך לפתור כאן משהו, ואם צריך - אז בתגובה לבקשה ישירה.
ואם מה שבא זה בכי של תסכול, סביר שפשוט אושיט ידיים לחיבוק וזהו.

בתגובות שקיבלת (ואני אומרת את זה בלי שמץ של ביקורת, רק כשיקוף רחב) יש הרבה "סיפורים" על הילדה, כאלה שמנסים להסביר מה אולי עובר עליה.
תבדקי אולי אפשר לשחרר את הסיפורים ולהישאר בחוסר ההבנה, ולהגיב בכל רגע נתון כאילו את באמת לא מבינה. זה לא דבר רע, לא להבין.
כל עוד את מכילה אותה, נמצאת שם כדי לעזור לה, קרובה ואוהבת, יש לה בעצם הכל. אולי אפשר לתת לה להפעיל אותך באופן מדויק וישיר, וכך למצוא בתוך עצמה את הדיוק ואת הצרכים ואת המענה שהיא זקוקה לו.
ואם יש עניין מילולי (כמו למשל שהיא לא יודעת לבקש לקרר או לבקש לעשות פווו) אפשר פשוט להמתין. במקרה השוקו - אפשר להמתין ביחד, בסוף הוא יתקרר. בינתיים ממתינים עם אמא שיש לה רצון טוב וחיוך נדיב ושקט פנימי.

אני כמעט אף פעם לא שואלת שאלה בתגובה להערה. כלומר, אם ילד שלי אומר לי "השוקו לא מספיק חם" סביר שאסתכל עליו במבט רך וזהו.
אהבתי מאד (את כל מה שכתבת, זה ארוך לצטט)
מתכננת לאמץ

מה שונה אצל הסבתא? טוב לבתך שם? איך היא כאדם עם בתך? איך הקשר ביניהן? הן בעצמן ביחד, או עם מישהו אחר? בפנים או בחוץ? האם כדאי להתיעץ אתה? האם לאפשר עוד זמן שלהן יחד?

עבורי שהות עם סבתא שלי היתה זמן נפלא ואהוב. היא היתה בשבילי כל מה שלא יכלה ולא ידעה להיות לילדיה.
יש לי שני אחים צעירים, והזמן של אמא היה מוגבל.
היה לה זמן בשבילי, והקשבה, והמון אהבה סבלנית. פשוט היינו יחד. בלי בילויים וקרקסים.
שיחקתי במה שהיה (כלי מטבח, קלפים של מבוגרים, היא לימדה אותי להכין פונפונים...).

זה בדיוק זה. העניין הוא, שאני מרגישה שניסיון להתאים אליה את עולם רק מתסכל אותנו עוד יותר (אותנו - המבוגרים סביבה ואותה), כי זה הרי בלתי אפשרי. תמיד יש משהופעם השוקו, פעם הנעל, פעם השמלה שבדיוק בכביסה. אולי אני עושה לה בכלל עוול שאני גורמת לה לחשוב שאני יכולה להתאים אליה את העולם? אני בסופו של דבר לא יכולה לעשות את זה. נכון שאני יכולה לחמם שוקו, אבל אני לא יכולה לדאוג שהשמלה שהיא אוהבת תמיד תהיה נקייה, ואני לא יודעת מה עוד
הממממ.
תראי, כשאני מקבלת תגובות כאלה, אז ההבנה שלי את המצוקה של הילד מאפשרת לי -
לא להילחץ מזה.
לא לכעוס.
שהכפתורים שלי לא יופעלו.
ובעיקר לתת בשלווה את תמונת המציאות.
בעיקר לעזור לילד להסכין עם העובדה שהמציאות היא ככה וזה בסדר. זאת המציאות.

אם זה הקקאו והוא חם מדי, אז אני אומרת בשלווה, שאין בעיה, תיכף יתקרר.
אם השמלה האהובה בכביסה, אני אומרת בלי לחץ ובלי התנצלות, שהיא בכביסה.
(והמסר: ככה זה. וזו לא בעיה. כי יש בגדים אחרים. זה לא אסון. נכון, התבאסת. - עכשיו פה יש קו דק שהתאמנתי שנים בהליכה עליו: מצד אחד אני רוצה לתת לילד מרחב להתבאסות שלו, והאידיאלי שהיא תתבאס לה ואני אגיד שעד שהיא תחליט מה היא רוצה ללבוש אני הולכת לעשות ... [משהו אחר שאני צריכה לעשות]. מצד שני, הרבה פעמים, ובמיוחד במצב שאת מתארת, כל זה קורה בלחץ זמן שבוודאי מגביר את הלחץ שלה. היא רוצה א' וא' לא קיים או לא אפשרי, ועכשיו קשה לה לצאת מהקיבעון ולעבור בגמישות לתוכנית ב'. זה פשוט הקושי שלה).

אולי אני עושה לה בכלל עוול שאני גורמת לה לחשוב שאני יכולה להתאים אליה את העולם?
תראי, אני אישית לא אוהבת לחשוב במונחים של "עושה לה עוול".
אני התבוננתי בילדים שמתנהגים ככה וחשבתי יותר בכיוון של "מה יותר יעיל", וגם - מה המטרות שלי.

המסקנה שלי היתה, שאני רוצה לעזור לילד שסובל מהמצוקה הזאת ללמוד להתאים את עצמו לעולם במידת האפשר, ולהתאים את העולם אליו במידת האפשר.
או בשורה התחתונה: גמישות.

אם אני בוכה שהשוקו קר לי מדי ונכנסתי ללחץ ומצוקה בגלל זה ורק מסתכלים עלי ולא מנסים לעזור לי, בחיי שהייתי מרגישה שלא אוהבים אותי בכלל ולא איכפת ממני.

מה שאני רוצה ללמד זה גמישות תוך כדי אהבה ויחס חם.
כל מקרה לגופו.

אם השוקו קר מדי, יש מה לעשות. אפשר להוסיף חלב חם או מים חמים ואת זה אני אעשה עבור הילד שלי אם הוא רוצה. אני אציע לו וכך אלמד אותו: א. שכאשר המצב לא מתאים יש לפעמים אפשרות לתקן אותו באופן פעיל. ב. שאמא מוכנה לעזור. ג. שלאמא איכפת מהמצוקה שלו והיא מבינה ומקבלת את הצורך שלו.

אם השוקו חם מדי, לא צריך לעשות שום דבר אקטיבי. פה אני מרגישה שהילד שלי צריך ללמוד פשוט את עובדות החיים: כל מה שחם מדי, מתקרר... בקיץ לאט, בחורף מהר. במצב הזה, אני מרגישה שתפקידי ללמד את הילד לא "איזו התערבות אקטיבית תתקן את המצב" אלא פשוט, שאין מה להילחץ, צריך רק לחכות קצת והנה זה יתקרר. אפשר להירגע.
(זה מלמד אותי קצת על תהליכי חשיבה בילדים, שלפעמים אני מצפה מהם להבין שהתה או השוקו יתקררו ואז המציאות טופחת על פני ואני קולטת שהם פשוט לא התנסו מספיק ולא הפנימו מספיק את כלל הטבע שאומר שהשוקו החם מדי, יתקרר מעצמו).
פה תפקידי לתווך וללמד באופן אקטיבי - להמתין בסבלנות. ולהרגיע. להרגיע את הדאגה, החרדות, המצוקה והקיבעון (של "אוי אוי אוי זה לא מה שרציתי, מה יהיה, אני אבודה לנצח").

אם השמלה האהובה בכביסה, אני מרגישה שתפקידי ללמד את עובדות החיים גם פה: למשל, ללמד את שרשרת הבגדים בטבע (-: (את זה כדאי ללמד בלי קשר למצוקות. יכול להיות שהילדה מנותקת לגמרי מעבודות הבית ולא רואה מיון כביסה, תליית כביסה, קיפול כביסה וכדומה? אולי היא מדמיינת שהשמלה אבודה לנצח? מה היא חושבת במוחה הקטן כשהיא נכנסת למצוקה? עם אחד הבנים הקטנים שאני מכירה, ההבנה של אמו ושלי היתה שהוא פשוט לא מבין דברים במציאות שנראו לנו ממש מובנים מאליהם, ושאחיו הקטן הבין בקלי קלות בגיל צעיר ממנו. הבת שלך נמצאת ממש עכשיו בגיל שמתחילים להבין איך העולם פועל ויכול להיות שכל עובדת-חיים כזאת שהיא לא מבינה, שלא מתחברת לה, נדמית לה כמו "חור שחור" מפחיד. אז הייתי מנסה פשוט לתווך.)

בקיצור, הדגש שלי הוא אולי לא על כן או לא להתאים אליה את העולם אלא יותר על

• הבנת עובדות החיים בפשטות ובדרך מרגיעה,
• הדרכה לפיתוח הגמישות (אם אין אופציה א' תמיד יש אופציה ב', ג', ד' וכן הלאה),
• הדרכה לפיתוח קבלה והשלמה עם מה שיש ושאי אפשר להתאים,
• ואם אפשר להתאים אליה את העולם, לעשות את זה בלי לחץ, בלי פחד מהמצוקה שלה, ושוב עם הסבר על עובדות החיים.

שלום אמא מודאגת
קודם כל איך שהתחלתי לקרוא את הדף שלך לרגע חשבתי שאני כתבתי אותו... (-:
אני אחזור על קודמותיי על כך שזה נשמע נורמלי והרבה ילדים עוברים שלב כזה סביב גיל שנתיים-שלוש ובטח כשיש גם אח חדש.
אתאר לך מה אני עשיתי, אולי משהו מזה ידבר אליך
שמתי לב שתמיד אחרי התפרצויות בכי כאלו (בכי שמתחיל מתסכול מדבר פעוט שמתגבר ומתגבר לפעמים עד להסטריה) תמיד הייתה נרגעת עלי בחיבוקים עם המוצץ שלה. אז התחלתי להגיד לה אחרי שהייתה כבר רגועה יותר: "אני רואה שתמיד אחרי שאת מאוד בוכה את באה אלי לחיבוק ולהתפנק. אם לפעמים את מרגישה שאת רוצה/צריכה להתפנק עלי/חיבוק את יכולה להגיד לי: " אמא אני רוצה להתפנק עליך". וזה עבד! אחרי כמה פעמים כאלו הייתי רואה שהיא חסרת שקט ופתאום הייתה באה ומבקשת להתפנק. זה איך שאני רואה את המענה לילדה ולא לבכי
לגבי סיטואציות בהן כבר יש בכי - החוכמה כמובן היא להשאר רגועים ולהכיל את הבכי (אכן קשה ליישום). אני הייתי אומרת הרבה פעמים: "חבל שאת בוכה, אני רואה שזה קשה לך, אם את רוצה חיבוק אני כאן". ולאו דווקא פותרת את המקור לבכי. לפעמים גם הייתי מתרחקת קצת לכמה רגעים ואז חוזרת, מתעסקת רגע במשהו אחר (לשטוף איזה כלי, להחזיר צעצוע למקום).
תמיד ניסיתי להכיל את הבכי אבל יש מקומות בהם בעלי ואני סיכמנו שאנחנו לא מוכנים לבכי שכזה, לדוגמא: כאשר אחיה הקטן (גם בן חצי שנה) ישן אז אנחנו לא מוכנים שהיא תבכה ותצרח ככה, מכיוון שיכולה להעיר אותו ואז לוקחים אותה לחדר. בזמן ארוחת ערב/צהריים ליד השולחן - לא נעים לנו לשבת ככה לאכול יחד ולכן אם ממשיכה לבכות ככה אחד קם יחד איתה לחדר עד שתרגע.
אני מודה שהיו לי גם לא מעט פעמים שאיבדתי את זה וכעסתי עליה ואפילו צעקתי עליה שתפסיק כבר לבכות.
אולי משהו מהדברים האלו יתאים לך
בכל מקרה חשוב לזכור - זו תקופה... ככל שתעבירו לה את המסר ש"אוקיי, עכשיו קצת קשה לך אז את בוכה הרבה אבל אמא ואבא כאן אתך ויודעים שזה יעבור" וממשיכים הלאה נראה לי שזה יעבור יותר בשלום
מאחלת לך שתהיי חזקה. לא פשוט בכלל

קוראת וחושבת. אחזור מחר לכתוב.
תודה על התגובות המושקעות.

בשמת, תודה על הדברים שלך.
אהבתי מאוד. המחיש לי שהדברים שכתבתי נראים כאילו זו הדרך שלי תמיד (מה שכתבתי). וזה לא ככה.
המגוון שלי דומה יותר לשלך. בבסיס שלי כן יש קו מנחה שלדעתי מעודד את הילד לבדוק את הצרכים שלו וללמוד להביע אותם בדרך שבה אחרים יבינו אותו ואותם.

שתי הערות קטנות:

אם אני בוכה שהשוקו קר לי מדי ונכנסתי ללחץ ומצוקה בגלל זה ורק מסתכלים עלי ולא מנסים לעזור לי, בחיי שהייתי מרגישה שלא אוהבים אותי בכלל ולא איכפת ממני
למקרה שזה נבע מהדברים שכתבתי - במקרה שלי, של הילדים הפרטיים שלי - אין מצב. יש מבט ויש מבט, וכאשר אני מפנה מבט אוהב וחומל ומשתתף אז הילד שלי בחיים לא ירגיש אחרת.
בדיוק אתמול נכנסה לסלון הגברת (עוד לא בת 4) כולה בכי תמרורים על זה שאחד מאחיה עשה לה או לקח לה או משהו. היא מספרת בדמעות ואני פשוט מביטה בה באחד המבטים האלה שאומר "כן, אהובה, תמשיכי". אבל לא היה לה לאן להמשיך. אז הרמתי את הגבות במבט שואל. והיא פשוט נרגעה בן רגע והלכה חזרה לאח הסורר (כך, לדעתה) והסבירה לו בדיוק בדיוק איך לפתור את הבעיה. בלי שאמרתי מילה ובלי ששאלתי דבר. ואני פשוט בטוחה שהדבר האחרון שהיא היתה מסיקה מהתקשורת הזו זה שהיא לא אהובה או שלא אכפת ממנה.

אם השוקו חם מדי, לא צריך לעשות שום דבר אקטיבי
למה? אבא שלי והאיש שאיתי מייד מתגייסים להכניס למקרר ולהסביר שזה תפקידו - לקרר את מה שיצא להם חם מדי

<מסכימה, כמובן, שיש פתרונות שבכלל לא נגישים להם בגילאים מסוימים ושזה תפקידי ההורי להרחיב כך את מעגל הידע. מה שהיה לי בראש זה המצבים האלה שבהם ברור לי לגמרי שהילד מכיר את הפתרונות אבל הוא בלופ>

במקרה שלי, של הילדים הפרטיים שלי - אין מצב
לא חשדנו לרגע P-:

והיא פשוט נרגעה בן רגע והלכה חזרה לאח הסורר (כך, לדעתה) והסבירה לו בדיוק בדיוק איך לפתור את הבעיה
מזכיר לי את מה שלמדתי מיונת (טוב, מודה שזה הגיע מעוד מקומות, אבל כאשר יונת שרון אמרה את זה, זה נקלט לי (-: ), לא לדבר עם ילד בסערת מצוקה ובכי. במיוחד אם הוא בן, אבל לא רק.
לחבק, ולשתוק.
אחרי מספיק חיבוק ושתיקה (לפעמים חמש דקות, לפעמים שתי שניות) - זה כמו קסם! הילד נרגע והולך לפתור את הבעיה בעצמו.

אבא שלי והאיש שאיתי מייד מתגייסים להכניס למקרר ולהסביר שזה תפקידו
כן. חברים שלי גם מוסיפים מים קרים. או מוסיפים קוביית קרח. למה לא. אני אישית אוהבת מינימום התערבות, וגם להבהיר את עובדות החיים: זה יתקרר מעצמו. והעיקר לא לפחד כלל.
לא שאסור להתערב, אלא שאין צורך. לעומת מצב שהוא קר מדי. הוא לא יתחמם מעצמו...

מה שהיה לי בראש זה המצבים האלה שבהם ברור לי לגמרי שהילד מכיר את הפתרונות אבל הוא בלופ
גם לי!
ולכן לקח לי שנים לקלוט, שהרבה פעמים ההנחה שלי שהילד מכיר את הפתרונות היתה הנחה שגויה. הילד לא הבין את הקשר וחווה תחושת טראומה, שעברה כאשר עובדות החיים וחוקי הטבע הוסברו.

טוב, אז יש את הקסם הזה של באופן, שאת כותבת כאן ואז הבעיה עוברת?
אז זה זה.
עוד שאלה לי אליכן: לדעתכן יש קשר לפיפי בלילה? לקושי להרדם?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קרה לי משהו עם בתי הערב, ומיד חשבתי עליך: ח. בת 2.8 מרטיבה בלילה ובצהרים וכל הבית מסריח, אני כבר לא יושבת על הספה בסלון... אז החלטנו שלא לתת לה לשתות בערב, וכבר שני לילות שהיא יבשה לגמרי בלי שנעיר אותה בלילה!
הערב בזמן ארוחת ערב ח. ביקשה לשתות ולא נתתי לה, הזכרתי למה לא שותים בערב וכלום לא עזר, התחילה לבכות ולבכות. המצב היה שונה מהותית ממה שתיארת, כי במקרה הזה אני זו שמונעת ממנה משהו שהיא רוצה מאוד. אבל התעקשתי. ח. בכתה בכי תמרורים ואני הצעתי לה חיבוק שקיבלה ברצון. ותוך כדי החיבוק התחלתי שוב להזכיר לה למה אני מונעת ממנה את המיץ, והרגשתי בגוף שלה את ההתנגדות למילים, מה שרצתה זה רק ואך ורק את החיבוק. לעיתים המילים מיותרות.
בהמשך הערב היא בכתה שוב ושוב ושוב, וקיבלה "רק" חיבוקים בלי מילים. ורק בפעם האחרונה, כשהבכי הרגיש לי שונה מקודמיו שאלתי אותה אם רוצה שאזכיר לה למה אין מיץ והיא רצתה לשמוע.

ולשאלתך בעניין הפיפי: אין לי ספק שהפיפי של ח. קשור לקושי רגשי. אבל לפעמים אפשר לעזור לעניין באופן מעשי.
זה דומה למשל למצבים בהם יש בעיה בעור ופותרים אותה בעזרת שינוי הרגלי התזונה: הסיבה לבעיה בעור היא רגשית אבל הפיתרון הוא טכני.

ובעניין הקסם: ברגע שמתארים את הבעיה בקול רם, היא כבר לא רלוונטית. למה תמיד נזכרים בקסם הזה כשכבר מותשים מהבעיה ולא לפני כן?

אני זו שמונעת ממנה משהו שהיא רוצה מאוד
וגם צריכה.
סליחה שאני בוטה, אבל שתיה זה לא מותרות. גם אני הייתי בוכה לו מישהי היתה מונעת ממני לשתות, והיו קוראים לה אמא.

אמא מודאגת - גם לי יש ילד כזה, וזה המשיך אצלו עד גיל 4 בערך, ובאופן מופחת משמעותית ממשיך עד היום.
אם הבעיה ממשיכה אשמח לשתף במה שעשיתי.

ו...
תמיד מפעים לראות כמה אפשר לכתוב על כוס שוקו

רונית, אשמח לשמוע ממך.

אתחיל ואומר שכל התקפת קיטור ובכי לחצה לי על כפתור, עד היום זה כך.
אני מניחה שאם זה לא היה המצב, או אולי אם הייתי מקבלת אז עצות כמו שקיבלת כאן, זה לא היה נמשך כל כך הרבה זמן.
בדיעבד הבנתי שמה שהבן שלי צריך כדי לעבור יממה ללא בכי הוא -
אוכל זמין כל הזמן
תעסוקה כל הזמן

הכל התחיל כשאחיו נכנס לגן והוא נשאר איתי בבית, עד אז לא היו בעיות. אחיו העסיק אותו, הוא היה בערך בן שנתיים.
מאז אני לא מיהרתי לשום מקום והבוקר נמרח, אבל גם לא ממש העסקתי אותו, ציפיתי שהוא יהיה כמו אחיו.
אם היינו נשארים בבית הוא היה בוכה על כל מה שקשור לבית, בעיקר אוכל.
אם היינו מנסים להגיע למפגשים הוא היה בוכה על כל ההתארגנות.

היום אני מבינה שהוא צריך שהיום שלו ייראה בערך כך כדי שלא יבכה -

• קם מוקדם, ומייד מתלבש (קם לפני כולם)
• מייד אוכל משהו קטן
• משחק/מצייר לבד
• אוכל שוב עם כולם
• הולך לגן

הבגדים צריכים להיות מוכנים מראש
משהו קטן לאכול זמין לו לקחת לבד
אוכל שהוא אוהב בארוחת הבוקר, ובשעה מוקדמת
ההחלטה מה לאכול בגן כבר צריכה להיות קיימת
גם ההליכה לגן צריכה להתרחש בשעה מאוד מוקדמת.

כל עיכוב, כל שינוי - אין בגדים או שאלו בגדים שלא נוח לו ללבוש לבד, אין את האוכל שהוא אוהב בדיוק בצורה שהוא אוהב, אין החלטה מה לאכול בגן, יש עיכוב ביציאה לגן, אני מזרזת אותו לגן, הוא קם מאוחר -
והבכי חוזר, ובגדול.

אגב - הכנו באיזשהוא שלב ספר, את ספר הבוקר שלו - שבו הוא רושם את כל הדברים שהוא צריך לעשות בבוקר.
ובאמת זה היה נראה שבעזרת הספר הכל נפתר, והוא נהיה עצמאי והפסיק לבכות.
היום אני מבינה שהספר הזה בעיקר עזר לי להבין כמה הוא צריך שהבוקר שלו יהיה מאורגן ומתוקתק, ולארגן איתו את הכל ערב קודם.

גם בהמשך היום הוא צריך סדר קבוע, אוכל זמין כל הזמן והפעלה, אפילו אם ההפעלה היא משחק לגו עם האחים שלו, או לפעמים משהו שהוא משחק בו לבד, אבל משהו צריך להיות שם.

גם אצלנו התקופות הטובות הולכות עם הרבה אוכל זמין. אבל מצד שני, זה לא בדיוק משתנה מקרי מבודד, כי הרבה אוכל זמין הולך עם תקופה של כוחות ומיקוד שלי. יש תקופות יותר מהודקות אצל כולנו, ותקופות יותר פרומות, קשה להניח את האצבע על הסיבות. מה שבטוח, כשאין אוכל רב וזמין, הם הרבה יותר עצבניים ומעצבנים.

באשר לשאר הרעיונות, אני נורא מזדהה עם אמא מודאגת. חלק מהדברים פשוט לא יעבדו פה, כי הילדים לא מגיבים טוב להבניות שרירותיות. ("אבל אמא, למה עכשיו עושים ככה?" - "לשם עשיית ככה./כי אני אמרתי./כי זה חשוב./בשביל הטווח הארוך./וכו'" - <מגלגלים עיניים והולכים למקום אחר.>) אז זה כאילו נחמד להגיד "סדר יום" אבל זה משהו שעולה לי אישית בבריאות, ולגייס לשמו שיתוף פעולה מהילדים זה משהו שמגוחך אפילו לחשוב עליו. כי, כאילו, כשהילדים שלך צייתנים וממושמעים, אין לך מושג מה זה אומר שאתה אומר משהו לילד והוא שוקל אם זה מתאים לו או לא ומחליט בעצמו. זה ה"מחיר" של אוטונומיה של הילדים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

סליחה שאני בוטה, אבל שתיה זה לא מותרות. גם אני הייתי בוכה לו מישהי היתה מונעת ממני לשתות
מסכימה, ומוסיפה: לדעתי לא זה הפתרון להרטבות במיטה.
יש ילדים שמפסיקים להרטיב בגיל מאוחר, מכל מיני סיבות, חלקן גנטיות,
ולדעתי תפקידו של ההורה הוא פשוט לא להתרגש מזה, על כל החלפות המצעים המבאסות שכרוכות בזה.
בשום פנים לא מניעה של צורך כל כך בסיסי כמו שתייה

את כל מה שרשמתי אני גיליתי במקרה, זה לא שהוא בכה כל הזמן, ואמרתי לעצמי אולי סדר יום יעזור וניסיתי וזה עזר. לא.

אני הייתי ממש שמחה, בטח בשנתיים שהוא היה בבית ולא מיהרתי לשום מקום בבוקר שאוכל להתנהל בנחת, בלי סדר יום, שאוכל לתת לו להחליט מה הוא רוצה לעשות ואיך ומתי, מה ללבוש, מה לאכול וכו' וכו'.
וזה בדיוק מה שעשיתי, זה היה נורא, הוא בכה במשך שנתיים כמעט כל הזמן. טוב נו, אני מגזימה, אבל היו הרבה פעמים בכל יום שהוא התחיל לבכות.
אז לא היה לנו סדר יום.

כשהוא נכנס לגן בגיל 4 (הוא ביקש כבר מגיל 3...), אז נהיה קצת יותר סדר יום, גם אז לא היסטרי, כי עדיין זה גן ואפשר להגיע מתי שרוצים, אז הוא בכה פחות, אבל עדיין בכה הרבה בקרים.

השנה סדר יום ממש נכפה עלינו, מאילוצים שלי אני צריכה שהם יהיו בחוץ מוקדם בבוקר.
בהתחלה ניסינו להמשיך כמו שהיינו אבל אי אפשר היה עם כל הבכי הזה לעמוד בזמנים, אז לא הייתה ברירה אלא להתמודד באמת עם הבכי סוף סוף ולא להגיד זה הילד, אז הכנו את הספר בוקר הזה ומשם הכל זרם למה שתיארתי למעלה.

ואז ראיתי את ההבדל, הוא פשוט ילד אחר אם הוא קם בבוקר עם מטרות מוגדרות וזמנים מוגדרים.

אם הייתי יודעת את זה לפני כמה שנים אולי הייתי עושה את המאמץ להתאים את עצמי לצרכים האלה שלו - למרות שאני ממש לא הטיפוס, אני הטיפוס של פיג'מה עד הבוקר המאוחר לפחות.

ברור שאולי זה יעזור לילדה של האמא המודאגת ואולי לא. כל מקרה לגופו - בדיוק בגלל זה שאלתי קודם אם היא רוצה לשמוע, כי אותי זה מעצבן שמספרים לי את הסיפורים האישיים כשאני עסוקה בבעיה שלי בכלל.

הא.. ותאמיני לי ניצן - הדבר האחרון שאפשר להגיד עליו זה שהוא ממושמע וצייתן, את יכולה להירגע! יותר נכון יהיה להגיד שבמקרה הזה כדי להתאים את עצמי לצרכים שלו אני נהייתי ממושמעת וצייתנית.
ז"א שהוא גייס את שיתוף הפעולה שלי ולא ההפך. וזה בהחלט עולה לי בבריאות, אבל עדיף ללא ספק על הבכי האין סופי שהיה כאן קודם.

התבלבלתי בזמנים, גם בשנה שעברה היינו צריכים להיות בחוץ מוקדם ואז הכנו את הספר, אז זה תהליך שהתחיל כבר שנה שעברה. היישום לא היה מיידי

אולי הייתי בכלל צריכה לקרוא לעצמי אמא מבולבלת .
אז לעניין השתיה/שינה: אנחנו מרשים לשתות בערב רק מים (שתיה אחרת מזיקה לשיניים), ורק מכוס (כי זה מקטין את הכמות). זאת נראית לי פשרה סבירה. בנוסף, אנחנו מעירים לעשות פיפי לפני שאנחנו הולכים לישון. יותר נכון, האיש עושה את זה.
העניין הוא, שאני מרגישה שהרבה מהדברים בבעיה כי הרבה דברים שהחלטנו עליהם אבדו פתאום. אני אנסח כשאלה ואז אתן דוגמא: איך מחזירים את המצפן החינוכי לחיי המשפחה? מפרסמים מודעה בככר השוק "אבד מצפן"?
למשל כל עניין השוקו. מה קשור שוקו?! היה לנו קופסת שוקו בבית שקנינו לדעתי עוד לפני שהתחתנו, ושרדה איזה ארבעה מעברי דירות. אבל אז התחלנו ללכת איתה לבילויים אצל השכנות (ע"ע חברים במיינסטרים ) ואז המשקה הזה הפציע לחיינו (ע"ע גמילה ביתית ממתקים ), ופתאום נגמרה לנו הקופסת שוקו. ועוד קניתי חדש! מה חשבתי לעצמי?!
מבינות מה אני שואלת בעצם?

אני חושבת שכן, פשוט כי אני מזדהה.

כן.
הניהול וההובלה. בידי מי. אחלה לתשומת הלב.
מה השאלה הבאה שלך?

איך המוצאים את העשתונות. למשל, בלידה של השני אמרתי לאיש: אתה אחראי על העשתונות. המיילדת אחראית על כול השאר. ואכן, הרגע האמת הוא אמר, בתור האחראי על העשתונות אני מזכיר לשמור על העשתונות.
וזה עבד.

אולי קודם כל לשבת שניכם (ואם האיש לא רוצה, אז את עם עצמך), ולעשות רשימה של הנושאים שחשוב לך להוביל בהם.
למשל תזונה, משחקים ובילויים לגיטימים בבית, ואלה שבשום אופן לא, ועוד.
בשלב הבא אפשר לפרט כל סעיף,
ואז לתלות על המקרר

לפחות אז אתם סגורים על הרצונות שלכם כמנהיגי הבית.

אוי, בדיוק בדף שחיפשתי!
אמא מודאגת, זה באמת נשמע הגיל, הייתי שם ובעצם אני עדיין שם. עם שניים לשמור על סדר הרבה יותר קשה ולפעמים צריך להתפשר. אולי תנסי לעשות לה שוקו עם חלב אורז או חלב סויה? או אולי לנסות למצוא תחליפים בריאים שהילדה תאהב? חלב אורז (שהוא מתקתק) עם קצת קינמון? או ממרח שקדים שאמנם יש בו סוכר אבל יש גם שקדים שזה בריא. אני אין אפשרות להוציא אותם מהחברה בה אנחנו חיים והם רואים הרבה דברים לא בריאים.
אני מנסה לחשוב על פעילויות. זה די מעייף ומתיש. גם אני מנסה להיות ממש "שם". לא לשבת על המחשב או לסדר את הבית יותר מדי כי עם 2 בבית זאת כבר ממש עבודה.
מה שכתבה רונית מעניין מאוד, אני אנסה ליישם אותו, ( אני עם שניים בבית אחד בן 3 והשני בן שנה). הייתי בטוחה עד לא מזמן שהמצב אצלנו השתפר ושגיל שנתיים הבעייתי עבר לנו אבל הוא חזר ובגדול. עכשיו, במקום שהגדול יבכה מתסכול כשאני אומרת לא הוא פשוט עושה בכל זאת ומתסכל אותי. רמת הסבלנות שלי שואפת לאפס. אני גם חייבת למצוא פתרון כי אני לא מצליחה להתנהג אליו בכבוד ברגעים כאלה (לפעמים אני מסוגלת לבכות מרוב עצבים) ואחר כך מאוד עצוב לי שככה אנחנו מעבירים את היום שלנו אבל כמה שאני לא מנסה לא מצליחה...

אפשר גם לבדוק באיזה מקומות מותר דברים שאין בבית וגם איך וכמה.

הרבה דברים שהחלטנו עליהם אבדו פתאום
הו... כמה מוכר. בדיעבד אני חושבת שהחלטות שהולכות לאיבוד לפעמים מסמנות לנו משהו. אולי שזו היתה החלטה שהתאימה לזמן מסוים וכבר לא מתאימה יותר ופשוט היה צריך לשחרר אותה לדרכה. אולי שזו החלטה שמראש לא היינו צריכים לקבל אבל איכשהו בכל זאת קיבלנו ודבקנו בה. אולי שזו החלטה נוקשה והיינו צריכים לקבל החלטה עקרונית ורחבה ולא לדבוק בה עד הסוף. ואולי משהו אחר.
אבל כעיקרון, אם קשה להחזיק במשהו, זה אמור לעודד אותנו לשקול מחדש. יכול להיות שנגיע לאותה מסקנה ואותה החלטה, אבל זה כבר יהיה ממקום אחר.

איך מחזירים את המצפן החינוכי לחיי המשפחה? מפרסמים מודעה בככר השוק "אבד מצפן"?
צחוק, צחוק, אבל המון אנשים שפותחים את השאלה/תהייה/מצוקה שלהם לעולם מוצאים פתאום את התשובה. ובאופן זה ה-מקום בשביל זה.
המחיר הוא חשיפה. הרווח יכול להיות שינוי של ממש בחיים.

פתאום נגמרה לנו הקופסת שוקו
אני יודעת שזה ממש לא לב עניין, אבל בכל זאת.
חלב שקדים, קקאו איכותי, תמרים (הכי קל עם מג'הול). עושים קצת ניסיונות עד שמגיעים למרקם והטעם המתאימים.
טעים בצורה בלתי רגילה. בדיוק אתמול הכנו.
תכניסי שפע במקום שבו מתוכננת פרידה. יותר קל לנפנף לשלום לחברה כשיש דובי ביד.

ואז מציגים במינימום מילים את המצב לילדים, ועם מינימום הסברים. לא להכביר מילים.
(כן מותר להם לשאול , ואפשר לענות, אבל לא להכנס להרצאות).

מדבר אליך?

סליחה שאני בוטה, אבל שתיה זה לא מותרות. גם אני הייתי בוכה לו מישהי היתה מונעת ממני לשתות , והיו קוראים לה אמא.
טנא, נעלבתי. ואם הייתי מספרת את זה בדף המוגדר על ידי כבקשה לעזרה, גם אז היית בוחרת לכתוב את דעתך ככה, בבוטות כזו?
אישה במסע, סתם ציטוט מיותר.
דני, תודה. או שקראתי את הודעתך כשכבר נרגעתי מהעלבון, או שהדרך שלך לומר את דעתך היא נינוחה יותר מקודמותיך.

זה לא נושא הדף, ואני לא הנושא, ולכן סיפרתי את הסיפור שלי בלי כל הפרטים, כשהדגש היה על שאלת המלל וכמות המלל הראוי בהקשר של בכי.
בתי ח. מקבלת מים כמה שהיא רוצה. היא לא מקבלת מיץ בערב. אני לא מונעת שתיה, אני מונעת שתיה מתוקה ורבה.
ח. לא רוצה חיתול בלילה כי מרגישה גמולה, אבל שונאת מאוד לגלות שהיא רטובה. זה עושה לה ממש רע, ותחושת האי נוחות מגיעה מבפנים, כך שלעזור לה להיות יבשה בלילה זה גם לעזור לה להרגיש טוב יותר עם עצמה.

אבל העיקר זה לזכור לא לבקר החלטות של הורים אחרים, זו לא הדרך היעילה או הנעימה לפקוח את העיניים למישהו שחשבתם שטועה. אפילו אם זו טעות גדולה.

אמא מודאגת, סליחה שהתפרצתי כך לדף שלך, אין לי שום בעיה אם כל מה שכתבתי והתגובות שקיבלתי ימחקו ויעלמו.

אפרת המרגיעון יצא לי:
"יש קשר הדוק בין שכל ישר ודרך ארץ". ודיי לחכמיא וגו'.
(ולא אליך הרמיזה)

אפרת שלום,
מתנצלת, ומסכימה איתך לזכור לא לבקר החלטות של הורים אחרים, זו לא הדרך היעילה או הנעימה לפקוח את העיניים למישהו שחשבתם שטועה. אפילו אם זו טעות גדולה.
בחירה מיותרת ופוגענית שלי, שנבעה מאי הבנה של מה שכתבת.
גם לי אין בעיה שיימחק.
סליחתי.

אני כותבת בהמשכים מחוסר זמן רציף.

השלב שאחרי הבירור וההחלטה ההורית , ואחרי יידוע הילדים והסבר, (ואולי לפני?) הוא:

לוודא שבבית שלנו יש קודם מספיק ומגוון מכל הדברים הנכונים למשפחה שלנו (צעצועי עץ ביולוגיים, אוכל אורגני מלאכת יד,...... (-: )
כמובן תלוי באפשרויות ובתקציב. לא כדאי להשתולל יותר מדי, אבל נחמד לצ'פר בקצת התחדשות. אתגרים וטעמים חדשים. שיהיה מעניין.

ויחד עם זה:
להוציא מהבית מה שלא מתאים. שלא יפתה ויתגרה. מבחינת ''רחוק מהעין, רחוק מהלב''.

ולבסוף, למצוא האם והיכן אפשר בכל זאת להתנסות בדברים שאסורים בדרך כלל בבית.
למשל מותר ממתק אחד אצל סבתא, או לראות טלויזיה לזמן מוגבל אצל חבר.

תודה רבה, התלבטתי אם לחזור ולכתוב כאן או להעלם. שמחה שחזרתי (-:

אבל בכול זאת, הילדה שלי במצוקה ברורה. יש איזה ניחוש איך אני יכולה לעזור לה ולנו?
כשבתי השניה נולדה אמרו לי שכל לידה מערערת את המצב וזה לוקח 7 חודשים עד שהכל מתאזן וכל אחד מבני המשפחה מוצא את מקומו החדש. במקרה שלי אני מרגישה שזה נכון. זה גם היה נכון אחרי הלידה השלישית. אבל יש שלב נוסף, של תחושת רוגע ונינוחות שמגיע רק אחרי שנה. אז צריך לקחת נשימה ארוכה, להרפות, לשחרר, לא לדאוג, ולתת לזמן (ולילדה כמובן) לעשות את שלו.
ובינתיים, נראה לי שכדאי לך להזמין את בתך הגדולה לזמן איכות שלך איתה ביוזמתך. לא רק להענות לבקשתה למשל כשרוצה שתקריאי לה ספר או תשחקי איתה, אלא שאת תזמי פעילות משותפת (זה יכול להיות גם תליית כביסה, לאו דוקא משהו ילדותי) ותדגישי שאת נורא רוצה לעשות איתה משהו או להיות איתה עכשיו.
אני מאמינה שהבעיה תיפטר לא אם תנסי לפתור את בעיית השוקו/ בגדים/ יו טיוב/ לחטוף משחק מהתינוק וכו' אלא אם בינך לבין עצמך תשימי את הדגש של החשיבה על הדקות הרגועות והנעימות שיש לכן ביחד.

יוליקו -
אני רק שאלה קטנה -
איך את מיישמת את זה אם סבתא נותנת יותר ממתק אחד, ואם אצל החבר רואים טלוויזיה יותר מהזמן המוגבל?
אשמח לקבל רעיונות.
(סליחה על ההתפרצות אמא מודאגת)

_איך את מיישמת את זה אם סבתא נותנת יותר ממתק אחד, ואם אצל החבר רואים טלוויזיה יותר מהזמן המוגבל?
אשמח לקבל רעיונות.
(סליחה על ההתפרצות אמא מודאגת)_
ממש לא התפרצות. אני מרגישה שזה ממש חלק גם מהבעיה אצלנו.

אמא מודאגת,
אני חושבת שה"גדולה" באמת נמצאת במצוקה. באחד הדפים פה קראתי שכדי להבין מה הולדת אח מרגישה, תדמייני מה היית מרגישה אם בעלך היה יום אחד מביא הביתה אישה נוספת ומכריח אותך לאהוב אותה.
באמת יכול לקחת עד שנה (ואולי יותר) כדי שכל אחד ימצא את המקום שלו, כולל ההורים.
איכשהו כשיש רק ילד אחד, ההורים מהווים את "משקל הכובד" בלי להתאמץ, והשינוי הזה למשפחה עם שני ילדים מצריך מכם לקחת את תפקיד ההובלה באופן יותר אקטיבי.
כשפתחת את הדף לא תארת רק את דאגתך לבתך, את מיד קשרת את זה לתחושת אובדן השליטה שלכם כהורים.
כדי לקחת את המושכות, תחליטו מה חשוב. לא בטוח שמה שהיה חשוב פעם עדיין מספיק חשוב, אבל המחשבה ש"ככה צריך" היא זו שיכולה לערער.
אחרי כל לידה כדאי לשים כמה סימני שאלה על דברים ברורים כדי לבחור שוב בהורה שתרצו להיות.
לפעמים צריך לבחור רק משהו אחד. למשל, אם אתם בלי טיטולים זה יכול לקחת משאבים עכשיו כשיש שני "קולות" בבית שלא היו קודם. אז אולי צריך להקל במקומות אחרים (אוכל? הרגלי שינה?)
שולחת חיזוקים וחיבוקים שתמצאו את עצמכם חזרה במהרה (ואיכשהו ההליכה הזאת לאיבוד היא אחד הדברים החשובים שלמדתי לעשות בהורות... לא תמיד יודעים הכל...)

_כשפתחת את הדף לא תארת רק את דאגתך לבתך, את מיד קשרת את זה לתחושת אובדן השליטה שלכם כהורים.
כדי לקחת את המושכות, תחליטו מה חשוב. לא בטוח שמה שהיה חשוב פעם עדיין מספיק חשוב, אבל המחשבה ש"ככה צריך" היא זו שיכולה לערער._
כתבת יפה מאוד. לא הבנתי את החלק האחרון רק. את יכולה להסביר?

איך את מיישמת את זה אם סבתא נותנת יותר ממתק אחד, ואם אצל החבר רואים טלוויזיה יותר מהזמן המוגבל?
מסבירה שאלה החוקים של הבית. לכל בית יש חוקים משלו.
כמו כן, די בטוח שלחבר שמרשים לו לצפות המון בטלוויזיה, יש הגבלות אחרות שהילדים שלך לא היו ששים אליהן.

מסבירה שאלה החוקים של הבית. לכל בית יש חוקים משלו.
ובבית של חבר?
אנחנו גרים בשכונה דיי שכונתית, עוברים פה דיי הרבה מבית לבית.

כמו כן, די בטוח שלחבר שמרשים לו לצפות המון בטלוויזיה, יש הגבלות אחרות שהילדים שלך לא היו ששים אליהן.
לא יודעת אם חוקים... אבל בטח מגבלות, כגון אמא לא שם בכלל (פיזית או מנטלית)

עדיין, אני לא שם, הילד שם לבד. אז איך אפשר ליצור גבול במקום ללא גבולות? חוץ מכמובן לא לשלוח לשם או להגביל את זמן השהייה שם?

יש משפט שעוזר לי המון בהתלבטויות כאלה,ובכלל בזמני מצוקה. הנה הוא:

''אלוהים תן לי את האומץ לשנות את מה שאפשר, את הכוח לקבל את מה שאי אפשר לשנות, ואת החוכמה להבדיל בין השניים''. - סנט פרנסיס

השאלה היא מה מוחלט בעיניך, מה חלקי, ומה לא חשוב.

אני יכולה לספר לך עלי, ואת תקחי מה שמתאים לך.
אצלי הם לרוב בבית ורק מדי פעם אצל חברים, ואצל הסבים לעיתים רחוקות, אבל לפרקי זמן ארוכים ולרוב בלעדי, כשאני נוסעת להשתלמויות מקצועיות.
בבית אני די מקפידה על מה שחשוב לי, אבל לא באופן מושלם.
דוגמא: יש הרבה ירקות ופירות ,דגנים מלאים, מכינים בעצמינו.
בבית אני לא קונה ולא מחזיקה ממתקים, אבל אם הם מביאים ממקום אחר אני מרשה אחד או שניים, וזורקת מאוחר יותר את השאר.
בסוד אגלה שיש לנו למקרי חרום שוקולד מריר, פירות מיובשים וג'ינג'ר מיובש חרפריף עם מעט סוכר...
בחוץ אני לפעמים מראש משחררת (במיוחד אם אין לי ברירה נוחה, כמו במסיבות של הכפר, במסיבות יומולדת שלא בבית שלנו, או אצל חברים שאוהבים אותי כמו שאני אבל לא אוכלים בריא בעצמם) .
ולפעמים אני מבקשת מהמבוגרים להתגמש לכיוון הערכים שלי:מההורים של החברים אבקש שיציעו לילדים עוד פעילויות חוץ מטלויזיה ומחשב, ואם יש אוזן קשבת ורצון אתן רעיונות. אבקש מהסבים למעט בממתקים.
אם המצב לא הולך לכיוון שאני רוצה אחרי שדיברתי עם המבוגרים, אז אשקול אם למעט לשלוח את הילדים לשם, או להרגע בעצמי.
עם הילדים אני מדברת בשוטף על בריאות, תזונה, סוכר, תחזוקה, ומתי וכמה כן אפשר ממה שלא זמין אצלנו ביום-יום.
אני זורעת זרעים רעיוניים ,ומכינה את הקרקע בבית להרגלים טובים.
באופן כללי אני חושבת שאין לדרוש מהילדים להתמודד עם הפיתוי, זה לא הולך.

רעיון אחד שדי פועל שאבתי מהסרט 'חלף עם הרוח': להאכיל לשובע באוכל טוב לפני שהולכים למקום עם אוכל קלוקל, ככה אין להם מקום וגם לא בא להם לאכול.
לפעמים אני מביאה מאכלים ונישנושים בריאים משלנו, שגם האחרים טועמים ומגלים שזה גם טעים (''חינוך מחדש'' )
לי גם טוב לדעת שהילדים שלי יכולים להתגמש ולאכול בכל מקום, ובכלל להסתדר במקומות שאינם הבית.

יוליקו,, אני פחות או יותר חושבת כמוך למרות שהילדים קטנים ועדיין הם לא מבלים הרבה זמן אצל חברים אז אנחנו שמים בעיקר גבולות. אני גם חושבת שלא צריך לצפות שהם יעמדו בפיתוי. אם לנו זה קשה אז להם בכלל.
אני גן חושבת שזה טוב לדעת שהילדים יכולים להתגמש ולהיות בבתים של אחרים (למרות שזה די פשוט אם הם רק צריכים לראות טלויזיה ולאכול ממתקים). אי חושבת שזה קצת עצוב שילדים הולכים לבתים של חברים כדי לראות טלויזיה כשהן אמורים להשתולל לשחק יחד.
בסופו של דבר, אני חושבת, שמה שאני, לפחות, רוצה להעביר לילדים בעניין האוכל, הוא הרגלים טובים ולוא דוקא איסורים. אז אם הם יאכלו קצת סוכריות או שוקולד, כל עוד הדוגמא שאני מראה ונותנת היא של תזונה בריאה, זה מה שיחלחל.
ביום ההולדת של בני (הוא היה בן 3) חילקתי שקיות לילדים שבאו עם 2 כדורי שוקולדים קטנים וקופסת פירות יבשים מעורבבים. כל הילדים אכלו חוץ מאחד שלא רגיל לאכול אוכל בריא אלא יותר אוכל רגיל שנחשב של ילדים. שאר הילדים היו ממש מאושרים עם הפירות היבשים! כי הם רגילים לאכול ולהעריך אוכל בריא!

הבעיה שלי היא שהגדול עכשיו בן שלוש, מכעיס אותי כל כך. וכך אנחנו עוברים ימים סיוטיים. עכשיו למשל, אחיו הקטן זרק את כל הספרים שיש במדף שלהם והוא המשיך. אני מבינה שהוא רוצה לחקות את אחיו הקטן ואני מנסה להסביר למה אסור ולמה הוא לא צריך לזרוק אבל הוא עדיין לא הבין וממשיך לזרוק וכמובן שלא רוצה לאסוף.
אני מאיימת (אני בטוחה שזאת לא הדרך אבל לא פועל שום דבר אחר וגם אין לי כבר סבלנות) שהוא לא יעשה את מה שהוא אוהב ולפעמים זה עוזר ולפעמים לא. אני ממש מאבדת את העשתונות ומגיעה לרגעים בהם אני מרגישה שאני שונאת אותו.
יש ימים שאני מעבירה בכעס תמידי כי הוא לא מפסיק, לזרוק צעצועים, להרעיש להפריע לאחיו הקטן או לחטוף כל מה שיש לו, כל דבר צריך לומר לו אלף פעם, גם דברים פשוטים כמו לגרוב גרביים, גם אם אני באה לגרוב לו אותם אז הוא זז ולא נותן לי לשים אותם. אני לא יכולה שלא להתעצבן...
והימים שהיו לי נעימים הפכו לכעס אחד מתמשך.

ישראלונה,

את מתארת תמונה מוכרת...

נראה לי שאת מסבירה הרבה.
אולי יותר מדי?

אני חושבת שהמלל במקרים כאלה עובר להם מעל הראש.

אצלנו עבד יותר טוב המתכון הבא:
נניח הילדים עושים משהו שאסור בבית.
אני אומרת פעם אחת במשפט קצר להפסיק או שזה אסור ולהפסיק (ועדיף להגיד מה כן לעשות), ואם ממש רוצה אומרת למה (תתרחק מהספרים. אנחנו עדינים עם הספרים שלנו!).
אם הילד ממשיך אני ניגשת אליו ובעדינות עוצרת אותו מלהמשיך. אם אפשר ליצור קשר עין עדיף, ולשים לב למגע החלטי אך ממש לא אלים.

מה הטעם לצעוק עליו 100 פעם אם זה לא עוזר?
זה רק מלמד אותם לזלזל בתקשורת מילולית, ומקצין מבחינת האם לצעקות, וגם מרגיז את האמא שמזלזלים בה.

מה שכן צריך לשים לב אם בכלל להכנס לזה באופן אוטומטי:
אולי יש דברים שאסרנו ולא נורא אם הם יעשו (בלגן בכלי מטבח בטוחים ועמידים למשל),
ואולי את לא פנויה פיזית לקום ולהפסיק את המעשה האסור (אבל לא מסכן חיים) בצורה החלטית ושקטה.

יש דברים שלא נורא אם מדלגים עליהם.
למשל האם אפשר לצאת בלי הגרביים (הם בתיק איתך להמשך היום או כשיהיה לו קר)?,
אולי אפשר להפריד בין טריטוריות הילדים (הגדול על השולחן עם משהו מגניב, והקטן מקפל אתך כביסה )
או ליזום פעילות משותפת.
או להניח להם לריב קצת ואולי גם להסתדר וללכת בעצמך רחוק קצת יותר. לרוב אין נזקים ממשיים וזה יותר האם שמתעצבנת (אם כי לא תמיד.....).

שולחת חיבוק לכל האמהות והאבות (גם לעצמי)

יוליקו, כמו שאמרת אני בוחרת את המלחמות שלי טוב טוב (אם יש לי סבלנות לפחות) אבל אני מרגישה שמצד אחד לי אולי יש פחות סבלנות וגם הילד אולי הגיע למצב בו הוא מסוגל לעשות הרבה יותר דברים ואולי גם הגיע למסקנה שגם אם אני אומרת לא אפשר לעשות. ויש ימים שהוא כל כך מעייף אותי... אני שואלת את עצמי איך אנשי החינוך הביתי שורדים...
מה לעשות אם גם אני אני הולכת ואומרת שלא, עם קשר עין ומגע פיזי החלטי אני מקבלת חיוך שובב (שכשאני חושבת חושבת עליו עכשיו כשהשובב ישן מאוד מצחיק אותי וממלא אותי ברכות) והמשך התגרות??
אני מנסה להפריד פעילויות וגם מציעה פעילויות משותפות. הם מאוד אוהבים פעילויות משותפות.
ומנ את עושה אם, למשל, הם צריכים לסדר משהו? אני בדרך כלל אוסרת עליו לעשות משהו אחר עד שהוא לא יסדר/יבקש סליחה מאחיו במקרה והכאיב לו/ או כל משהו דומה. לפעמים זה מצליח (במיוחד אם זה מהיר והוא יכול לעבור הלאה) אבל לפעמים זה גם קרב...

אוי, אני יוצאת לשבועיים...
ליונת שרון יש יופי של רעיונות. אולי תבקשי ממנה שתכנס לדף או תפנה לדפים מתאימים?

הצהוב אומר : מותר לכעוס,,,

הרעיון הכללי הוא פשוט: כל פעם שהילד עושה משהו בעייתי -- מחפשים איך לעזור לו לעשות את זה יותר.
למשל, אם הוא זורק ספרים -- מחפשים איזה דברים הוא יוכל לזרוק בחופשיות.
או למשל, אם הוא מחפש לעשות דברים שמעצבנים את אמא וגורמים לה לכעוס עליו -- מגיבים באופן מוגזם (ומצחיק) לדברים שהוא עושה. (אבל עדיין עם מלוא תשומת הלב, כמו שקורה כשמגיעים לכעס.)

כמה דפים נוספים בנושא:
חינוך בלי גבולות (וכל המוני הדפים שהתפצלו ממנו)
פעוט מבקש עצמאות
כבד את ילדיך

תודה יונת השרון,את יכולה לתת עוד רעיונות? מה אם הוא לא רוצה לאסוף אחרי שזרק? מה אם הוא לא משתף פעולה כשצריכים לצאת (אם יש צורך להגיע למקום מסוים בזמן מסוים, דבר שלא קורה הרבה), מה אם הוא מפיל את אחיו הקטן (בן שנה).
אני שואלת כי נשמע לי שיש לך רעיונות מעניינים מאוד, גושות שונות למצבים שאותי מעצבנים ואולי אם אני איישם אותם כל היום יהיה רגוע יותר.

את חושבת שאולי זה משעמום? לפעמים אני חושבת שהעובדה שהוא איתי בבית משעממת אותו.

לא רוצה לאסוף -- רוב הילדים ככה. בשנים הראשונות צריך לאסוף איתם ביחד, ברוח טובה. אחרי זה אולי הם יתרגלו לאסוף גם לבד, ואולי עדיין יהיה צריך להזכיר להם כל פעם.

לא רוצה להפסיק פעילות בשביל לצאת -- יש המון כיוונים אפשריים להקל עליו, ראי למשל בדיון להניע ילדים. (למשל, להודיע כמה דקות מראש ולתת לו זמן לסיים, או להפוך את היציאה למשחק יותר מעניין מאשר המשחק שהוא שקוע בו, או למשל לקשר את היציאה למשהו שהוא אוהב.)

מפיל את אחיו הקטן -- נורא תלוי למה. יש כאן המון דפים על ההתמודדות עם היחסים בין הילדים, אולי יעזור לך להתחיל לבדוק ב-מדור אתגרים בהורות.

שעמום -- סליחה שוב שאני מפנה אותך לדף ישן, אבל תציצי בדף משעמם לי. ובלי קשר, נסי לראות אם המצב טוב יותר כשיש עוד אנשים (וילדים) מסביב. אם כן, אולי שווה לך ליזום יותר מצבים כאלה.

ממש משעשע, לקרוא פעם את "התיסכולים" שנתפסו חריגים, במציאות היום החריגים הם אלו שיש להם שיגרה, או שמצליחים לייצר קצת סדר יום והגיון עם החוסר וודאות שמגיעה מכול כיוון, פדגוגי, חברתי, בריאותי, כלכלי ופוליטי. גיבורות אמיתיות מי שפיצחה את השיטה לא לתלוש את השערות מעצבים.
לימים שפויים וברורים יותר.