באופן טבעי

שלום,
יש לי קטנטן בן כימעט שנה, והוא לא מוחא כפיים...

שלא תבינו לא נכון אני חושבת שהוא גאון, מדהים, וכל מה שרק עולה על הדעת, אבל החנתי שהוא לא מביע עיניין ללמוד "סתם דברים"
הוא "למד" להגיד שלום עם הידיים (מתוק שזה פשוט ליפול), אבל כשאנחנו (אני או אישי או מישהו אחר) מנסה "ללמד" אותו (למשל למחוא כפיים) הוא מסתכל עם פרצוף שאומר תגידו נפלתם על הראש אין לכם דברים יותר חשובים לעשות ??????

הסיבה לשיתוף שלי בזה היא שקרוב משפחה ממש ציין בפנינו שמה עוד יש לעשות עם עולל בגילו חוץ מאשר ללמד אותו דברים- העיניין הוא שאנחנו לא כאלה, (אני מרגישה ממש טיפשית ) , אישי טוען שסתם הוא לא מנסה מספיק...

האם אנחנו הורים מזניחים ? (אני לא באמת חושבת ככה אבל אולי אנחנו לא משקיעים) ???

החשיבה שלי באופן אישי אומרת , התינוק או כל ילד באשר הוא ילמד ויפנים מה שמתאים לו
אבל אולי אם היינו מספקים לו חומר להפנמה וללימוד הוא היה לומד???

בבית לא משמעים לו שירים של "תינוקות" או קלטות מסוימות, הוא רואה (אם בכלל)טלויזייה של מבוגרים (כלומר סרט ) או תונית ביס שניקראת בייבי + 10 דקות תוכנית וגם בזה הוא מאבד עיניין תוך חצי דקה בערך - שומע שירים/מוזיקה (קלסית המון) שאחנו אוהבים - לא הבחנו בזיקה לשירי ילדים באופן מיוחד- לפעמים אני שרה לו בעיקר כשהוא הולך לישון..

האם זה שהוא בבית איתי לא מאפשרת לו מספיק גירויים ?
(ברור שאנחנו יואצים ומתראים עם חברים וכו' אבל האם זה מספיק?

מה דעתכם ? באמת צריך ללמד אותו דברים "כי צריך" אם זה לא בא מאיתנו באופן טיבעי...?

נשמע שיש כאן קצת בלבול.
אם את תוהה לגבי ההתםתחות המוטורית, תשאלי את ענת סימון בפורום שלה והיא תוכל לחוות את דעתה המקצועית.
בעולם יש המון גירויים ואני בטוחה שלתינוק שלך נפלא שהוא איתך. כמובן שהוא יכול מאד להנות מלפגוש בגינה או במפגשים השונים עוד תינוקות ואימהות.

תראי.
את יכולה להכנס לאתר של משרד החינוך (הורים/גננות, גיל רך), ולהוריד משם תכנית לימודים לגיל 10-14 חודשים.
כדאי להדפיס ולתלות על המקרר, אולי גם לתת עותקים לסבתות.

אבל אולי אם היינו מספקים לו חומר להפנמה וללימוד הוא היה לומד???
רציתי ק להגיד לך שלדעתי הוא לומד המון. אבל אצל גדולים וגם אצל קטנים יש את שלב ההפנמה ושלב ההחצנה. אלו שני שלבים שונים לגמרי. העובדה שהוא לא מבצע משהו לא מראה שהוא לא יכול ללמוד, אלא שהוא לא הגיע לשלב ההחצנה.
שמתי לב שאצל הילדים שלי, אני יכולה לנסות וללמד ואפילו לעמוד על הראש(מטאפורית, מטאפורית.....) אבל הם מחצינים מתי שזה מתאים להתפתחות שלהם.
אגב נדמה לי שאמרו לי בטיפת חלב שכדי לסמן "וי" על הקוביה בשאלון ההתפתחות מספיק או למחוא כפיים או להגיד שלום.
"הנה טבלה בנושא התפתחות*http://www.mamy.co.il/Article.aspx?IDSC=64
ועצות לעידוד מחיאת כפיים
http://www.gilrach.co.il/forum/showmess ... geID=12092
וכאן ראיתי ששאלו לגבי בת שנה שאינה מוחאת כפיים
http://www.pilpelim.co.il/LiveForum.asp ... 21&page=13
מתאריך 14.05.05
והתשובה היא
אין שום סיבה לדאגה. בכמה שאלות דומות שעליהן עניתי הסברתי, שילד איננו רובוט, ואיננו לומד או מחקה בהכרח כל התנהגות שאנחנו מנסים ללמד אותו. לפעמים יש לכך אפילו סיבה, כמו, למשל, כאשר הילד איננו מבין את משמעות הפעולה

החשיבה שלי באופן אישי אומרת , התינוק או כל ילד באשר הוא ילמד ויפנים מה שמתאים לו
את צודקת.

עקרונית רוח הדברים של הכותבות הקודמות דומה לשלי.
מצד שני, לא סתם יש מוצרים והפעלות "מיוחדות לילדים". נכוןש לא צריך להשתגע ולמלא את הילד כל היום בקלטות לילדים, בצעצועים זוהרים, ובמוביילים היסטריים... נהפוכו. אני רואה לפעמים בתים של תינוקות ואני חוטפת בחילה מכמות הפלסטיקיאדה והטכנולוגיה שאופפת אותם ולעיתים מפספסת את העיקר.
אבל- יש משהו באותם אלמנטים שמיועד ומעניין ילדים- ולא סתם. מדובר באלמנטים שמתאימים ליכולות ולתפיסות שלו.
למשל, מוזיקה קלאסיתש הוא שומע בטוח נעימה לו (כי אםלא הייתם יודעים...) מצד שני- מוזיקת ילדים יכול מאוד להיות (וזו השערה, כל ילד הוא עולם ומלואו) שתעשה לו כיף בסגנון אחר. ואם כל כך הרבב ילדים אוהבים את הצלילים הגסים האלה העולים ויורדים ומצלצלים- סביר (אם כי שוב, לא לעולם חוסן) שגם הוא. ואם יש משהו שקושר למידה ללמידה טובה- זו יכולת ההנאה. ילד שנהנה ממשהו- החוויה בזכרון מעובדת ונתפסת טוב יותר.
אגב, לא הבנתי אם יש לו צעצועים שמפתחים מוטוריקה או שאתם לגמרי דוגלים בזה שהוא יגדל רק בסביבה בוגרת? כי אז אין ספק שהוא מפספס היכרות עם צעצועים וכלים שמתאימים ליכולות ומגרים את התפיסות שלו בדיוק כמו עם המוזיקה (למשל מוצרים מאוד צבעוניים או בנויים בגודל אחיזה שמתאימה לו - יכולים להוות בשבילו מדרגה נכונה להתמודדות וללכידת המבט והרצון לשחק עם משחק "קשה" יחסית שללא הצבעים והצורות המתאימות לו-(דהיינו הנדשת אנוש המותאמת לו-) הוא לא היה רוצה לגעת בם).

אם יש צעצועים כאלה- אתם מלמדים אותו מה הפואנטה?
למשל, יש צעצועים הדורשים הכוונה אפילו מועטה וחד פעמית. - למשל להשחיל חישוקים על מוט, בנוסף לתפקוד החשוב שלו- למשל ככלי הכאה של חתול תועה ;- ) . זה משהו שאתם עושים?

מעבר לזה... לא ברור לי מה עוד אמורים ללמד ילד? חוץ מכפיים "ידיים למעלה, על הראש" והנפת יד לשלום שנראה לי שכל ילד בישראל יכול לגדול יופי גם בלי לדעת מי מהם בשנה הראשונה... אבל מה שאני הבנתי מדברייך זה שאת חוששת מכך שהוא יפסיד שלב בהתפתחות כתוצאה מאי פיתוח מיומנויות מסויימות? העניין הוא שהשניים וחצי דברים האלה (נפנוף ביד וכן הלאה) אינם מצביעים בהכרח על מיומנות- אלא הם יותר סימן לכך שהילד "בסדר" מבחינת תפיסה וכן הלאה. כמו שציינה כאן מישהי לגבי הבדיקות של טיפת חלב. זה יותר מבטא את מה שמתרחש בתוכו מאשר אלמנט שבלעדיו- הילד ייתקע היכנשהו.

אז בתכלס' נראה לי שאם אתם ממש לא משקיעים בללמד אותו שימוש בצעצועים שונים (כאמור יש צעצועים שדורשים הכוונה, לאכולם) וממש מונעים ממנו חשיפה למצורים/מוזיקה/ משחקים של ילדים בני גילו- אז יש מקום להתעורר. אם אתם רואים שהוא כן לומד ומחצין דברים (כי כן הוא אמור להחצין כמה דברים בגיל הזה) - אז לא כל כך חשוב אם זה אלמנט כזה או אחר, העיקר שלרוב הוא קולט ומחקה נכון (רוב הלמידה היא חיקוי).

אז בתכלס' אני חושבת שילד שגדל בתרבות מסויימת כן ראוי שייחשף לכמה שיותר אלמנטים תרבותיים שלו. החל מאמירת שלום, וכלה בשימוש במחשב (בגילאים כמובן גדולים יותר). נדמה לי שמה שחשוב זה איזון. לא לדחוס על הילד למידה על גבי למידה- וזה המ שאת מייצגת בטענה שלך. מצד שני, כל דבר הוא למידה גם ככה, אז השאלה במה משקיעים. קודים בינאישיים זה רק חלק מאותם אלמנטים נלמדים. בעיניי הם חשובים אבל לא בטרוף (הכוונה היא שאם הוא יודע 4 מתוך 6 דברים שרוב הילדים יודעיםב גילו- דיינו. כי על אותו משקל סביר שהוא יודע דברים אחרים שאחרים אל יודעים- מתוקף היותו הוא!).

יש צעצועים הדורשים הכוונה אפילו מועטה וחד פעמית
אני חושבת שאף צעצוע לא זקוק להכוונה.
אני חושבת שכל צעצוע כדאי לתת לילד כמו שהוא, ולתת לו לחקור אותו לבד.
גם אם זה אומר, שהוא לא "עושה את מה שהוא אמור לעשות" (להשחיל חישוקים על מוט). אז הוא עושה דברים אחרים. וטוב שכך. גם לסדר את החישוקים בשרשרת זה מצוין. או לבנות מהם מגדל. כל האפשרויות הן טובות. זה רק הראש הבית-ספרי-יש-רק-דרך-אחת-של-התרבות-שלנו שגורם לנו לרצות לכוון את הילדים. ההכוונה מקבעת ומצמצמת את טווח האפשרויות ואת היצירתיות.
ההכוונה גם לוקחת ממנו חוויה של לימוד עצמי (הוא היה מגיע למסקנה שצריך להשחיל על המוט לבד, והיה נהנה מחדוות הגילוי).
כשמבוגר בא לילד ומסביר לו איך הוא אמור לשחק עם הצעצוע החדש שלו, יש בזה אלמנט שמזכיר לי מצב שבו אני חושבת על חידה, ומישהו בא ומגלה לי את הפתרון מבלי שביקשתי.

יש משהו באותם אלמנטים שמיועד ומעניין ילדים- ולא סתם.

חשבתי הרבה על העניין הזה. אני די סולדת מצעצועים המיועדים לילדים (פלסטיק צבעוני), שירי ילדים וכד', אך שאלתי את עצמי: אם זה לא באמת טוב לילדים, מדוע ילדים נמשכים לזה?

אין לי תשובה ברורה. אך עלה בדעתי שגם לממתקים ילדים נמשכים, וזה ממש לא אומר שזה טוב להם !

ממתק זה תמיד המשהו המפתה והקל יותר.
הדברים האלה מפתים ילדים, אך לדעתי מורידים את רמת התפיסה שלהם. הניסיון לעשות להם את החיים מפתים, מתוקים, קלים - מחבל ביכולת שלהם לגלות את העולם האמיתי, ואולי אפילו מוריד את רמת האינטליגנציה שלהם.
(כמובן שאיני מתכוונת בנושאים כמו שליחת ילד לגן ש'יתמודד עם העולם'. אלא נושאים כמו לגעת בחומרים אמיתיים, לגלות לבד, לאכול אוכל אמיתי, לקלוט שפה בוגרת ולא מתיילדת וכו').
לילדים יש יכולת לתפוס דברים מעבר למה שמציעים להם. ליהנות מחפצים אמיתיים, משירים של מבוגרים ומסיפורים שכתובים בשפה בוגרת. יש כמובן חשיבות לְמה מרגילים אותם.
למשל, הכרתי ילדים שלא הרגילו אותם לצעצועים או לממתקים, והתברר שבהמשך כשהציעו להם אותם - לא גילו בהם עניין. (כמובן, שזו לא אמת גורפת). מה שכן, חלק מאותם ילדים התחילו לגלות עניין בדברים האלה רק אחרי שממש דחפו להם אותם. למשל ילד בן כמה שנים שמעולם לא אכל שוקולד, כשהציעו לו הוא סירב ולא היה מעוניין בשוקולד. אך לאחר שדחפו לו נגד רצונו חתיכת שוקולד לפה, זה מצא חן בעיניו והתחיל לרצות שוקולד. מתוך כך אני נוטה להסיק שלילד יש אמנם נטיה להימשך לדברים הללו אך זה לא צורך אמיתי טבעי שלו, וייתכן מאוד שלו לא יורגל לכך - לא יחוש בהם צורך כלל, והוא יכול לחיות נפלא בלעדיהם, ואולי אפילו טוב הרבה יותר.

אני משתדלת לא לשיר לילדים שירי ילדים, אלא אם כן אלו שירים שאהובים עליי עצמי. אם יש משהו שאינו אהוב עליי, נראה לי לא נכון להביא אותו לילדים רק כי 'זה מה שילדים צריכים'.

לסיום, סיפור אמיתי שמישהו סיפר פעם (נדמה לי מישהו מוכר, לא זוכרת מי) שהופיע בעיתון, שכאשר אחיו היה קטן (נדמה לי בן 3), אביו היה מקריא לו את הסיפור "מאויב לאוהב" של שי עגנון (!). זהו סיפור שהילד מאוד אהב וביקש אותו שוב ושוב. כאשר גדל קצת (אולי בן 5?), ביקש מאביו לקרוא לו סיפור. האב שאל אם רוצה לשמוע את "מאויב לאוהב" והילד ענה, 'לא את זה, זה סיפור של ילדים קטנים. תקריא לי משהו של גדולים...'

דרך אגב, כדאי לשנות את שם הדף, כי הוא ממש לא מכיל את נושא הדף.
הנושא של הדף הוא משהו כמו האם כדאי ללמד תינוקות באופן מאולץ ולדחוף להם גירויים כמו שכולם רגילים לדחוף או שניחשב להורים מזניחים -
רק קצת יותר מעודן, כמובן.

אולי:
האם כדאי ללמד תינוקות ואיך
כמה ואיזה גירויים צריך תינוק
וכד'

לאורלי בר לב, את מצטטת משפט מההודעה שלי ואז כותבת:

אני חושבת שכל צעצוע כדאי לתת לילד כמו שהוא, ולתת לו לחקור אותו לבד.

זה רק הראש הבית-ספרי-יש-רק-דרך-אחת-של-התרבות-שלנו שגורם לנו לרצות לכוון את הילדים.

כשמבוגר בא לילד ומסביר לו איך הוא אמור לשחק עם הצעצוע החדש שלו, יש בזה אלמנט שמזכיר לי מצב שבו אני חושבת על חידה, ומישהו בא ומגלה לי את הפתרון מבלי שביקשתי.

כל הדברים האלו הם הנחות פופוליסטיות שלך את משליכה על ההודעה שלי מבלי שהן באמת כתובות בה. כל העניין של "הראש המקובע של בי"ס" ושאר סיסמאותמקובעות לעייפה הן התפרצות לדלת פתוחה מבחינתי. אבל אני בעד לא להיות קיצוניים. לא כל דבר הו אפיטמתה שד שילד מגיע אליה אינסנקטיבית- ישנם מוצרים תרבותיים שזקוקים לתיווך של מבוגר. עם דגש על תיווך והכוונה ולא על הנחתה של אינפורמציה- שזה מה שרובינו מתנגדים לו (ואכן מייצג אתמערכת החינוך). אני טוענת שלא בכל מקום שהמילה למידה מופיעה- צריך לעמוד על שתי רגליים אחוריות. כך, אפשר לתת לילד כיסא ולראות שהוא מתייחס אליו כמו לשולחן, או לנייר ציור וכן הלאה, ואפשר גם להראות לו שנח מאוד לשבת עליו . גם ככה הוא - מתוקף היותו ילד- יהפוך את הכסא, אם הוא ירצה ואם תאפשרי לו- לעוד מקום שמציירים עליו (מנסיון אישי:-) ) זה עדיין לא אומר ש"הרסת לו את חדוות הלמידה" ושאר משפטים יפים.

אני מאוד מציעה לקרוא את ההצעה שלי כפי שהיא. לא קיצונית. אפשר גם לאפשר מרחב פתוח ללמידה ואפשר גם לכוון, או כמוש אני קוראתלזה לתווך למידה. דברים לא חייבים לבוא אחד על חשבון השני. מה אומר לך, אם לא היו מלמדים אותי לתפעל מחשב - עד היום הייתי מנסה לנגן על המקלדת ולתהות למה היא לא מנגנת...

לא בכל שטות/צעצוע מתבקשת הכוונה, אבל יש דברים בהחלט מורכבים שאחרי היכרות נעימה בתוך הפה של הינוקא, או אחרי חקירה עצמית שלו - אפשר בהחלט להיות שם ולכוון אותו לגלות אספקטים מורכבים יותר בדבר שיש מולו. אפשר גם שלא. אבל מכאן ועד להשוואה שלך את ההצעה לתווך למידה- כמשהו מקובע וכן הלאה- שמים וארץ, לא רק ברמה של הדיון, אלא ברמה של התפיסה.

את יודעת, אם אני אקח באופן קיצוני את ההודעה שלך, אז גם ספר מן הראוי לא להקריא לו... שילמד לבד....? זה כמובן מגוחך,, אבל אני מבהירה מה קורה כשאת מצהירה שאת בעד לתת כל צעצוע לילד ושיחקור אותו כפי שהוא. עוד מטאפורה שעולה לי... זה כמו לראות סרט כשאת סטודנטית לקולנוע למול צפייה באותו סרט כשאתלא סטודנטית. בשניהם מתקיימתהנאה, וחוויה ואפילו למידה. רק שבמקרה הראשון- הסטודנטית לקלונוע תבחין בהרבה יותר מורכבויות בסרט ולכן גם הקשרים ומסרים- שחסרי ידע כלשהו בתחום- לא בהכרח יראו.
כמובן שאיזון חשוב. כמוש אמרתי, אני חוטפת בחילה לראות כל כך הרב הפלסטיקים וזוהרים בבתים של תינוקות,סיריםש ל מטבח, חרק מת, קופסא של שוקולית, והזנב של החתול לפעמים מעניינים וחשובים לא פחות. כמו שגם רוב העולם סביב הילד לא בדיק מקבל הכוונה והסבר ולמידה מאיתנו- ולכן האיזון הוא חשוב במקומות שכדאי ומוסיף לדעת יותר.

לסיכום, אני אומרת שלא יקרה כלום אם תשימי ילד בבריכה, תשמחי על האינסטינקטים שלו, על ההבנתה שלו, על יכולת הניסוי וטעייה שלו- אבל בו בעת תאחזי וגם תאזני אותו איפה שצריך, אם צריך (לא תמיד זה מתבקש) - וזו היתה הכוונה שלי.

ללב דום -

אני מתעמקת בדברים שלך, רשמת זווית ראייה מרעננת אג,ב לגבי הסיפור שכתבת, אחיין שלי מגיל שנה היה רואה קלטת של "חוות החיות" של ארוויל- שהיתה מיועדת לגילאי גן חובה. הוא היה מהופנט אליה עד גיל 6! מתישהו היא כבר נהייתה באכות זבלה, כל דקה המסך קפץ, היה מטושטש וכן הלאה - ועדיין הבחור לא התייאש. מה שכן, בכל גיל הוא גילה בה דברים אחרים. מדהים בעיניי- כמה לא צריך לתחום אלמנטים לגליאים מסויימים. מה שכן, איזון זה שם המשחק בעיניי, רק מוצרי "מבוגרים" מונעים משהו מכל התרבותש לנו שבכל זאת, עם כל הרעות החולות שבה- הצליחה ליצור כמה צעצועים לא רעים בכלל, כן צבעוניים, כן מנגנים, אבל מעניינים מאתגרים ואהובים על ידם. לא כל הרועש/צבעוני - הוא רע וכמו שאמרתי למעלה, איזון איזון, כבר פגשתי ילדון מתוק שהיה משוגע על העגילים המרשרשים של אמא יורת מכל צעצוע אחר - והכי הכי חשוב זה בעצם זה- החוויה הכייפית.

טובי יקרה,
ראשית אקדים ואומר שאם הרגשת שאני תוקפת אותך או מבטאת איזושהי התנשאות כלפייך - אז קבלי את התנצלותי. לא היתה לא כל כוונה כזו, ואם זה קרה, זה רק עדות לקוצר הזמן שאני נתונה בו בימים האחרונים ולקצרנות שבה ניסחתי את ההודעה. אז סליחה @}.

לעניין עצמו,

אני מאוד מציעה לקרוא את ההצעה שלי כפי שהיא. לא קיצונית.
אני לגמרי מבינה מה את כותבת.
אני פשוט לא מסכימה אתך .
מה שאני מציעה הוא הקיצוני.
<נו, מה חדש >

חשוב לי לומר שכל מה שאכתוב עתה לא מדבר על היישום ביומיום.
זו מבחינתי שיחה תיאורטית ואני מנסה לדבר על איזשהו עקרון תיאורטי.

את כותבת כדוגמא -
אפשר לתת לילד כיסא ולראות שהוא מתייחס אליו כמו לשולחן, או לנייר ציור וכן הלאה, ואפשר גם להראות לו שנח מאוד לשבת עליו
ואני ממש חושבת שבזה שאני מראה לילד שאפשר לשבת על כסא, הרסתי לו איזשהו גילוי.
מבחינתי, נתתי בזה את פאנץ' של הבדיחה, או את הפתרון של החידה.
מעבר לזה, שאני ממש לא רואה את התועלת בללמד אותו באופן מכוּוַן ומכַוֶון. הוא הרי ילמד את זה בכל מקרה באמצעות חיקוי, מתי שהוא יהיה בשל לזה. לא רואה סיבה להאיץ את התהליך הטבעי הזה (מעבר להרס חדוות הגילוי).
את יודעת מה, אני חושבת שזה אפילו מזיק באיזה אופן. אני חושבת שאם זה נעשה (ואני לא אומרת שזה מה שאת מציעה) מדי פעם, יש בזה אלמנט שמונע מהילד לרצות קודם כל לחקור בעצמו. זה הורס יצר חקירה לא רק ברמה הנקודתית, אלא גם ברמה הכללית. הילד לומד מהר מאוד לבוא ולשאול: מה זה עושה? ומה עושים עם זה? במקום פשוט לגלות בעצמו.

אפשר גם לאפשר מרחב פתוח ללמידה ואפשר גם לכוון, או כמוש אני קוראתלזה לתווך למידה. דברים לא חייבים לבוא אחד על חשבון השני.
אני מרגישה שהם כן באים אחד על חשבון השני.

בדוגמא הראשונה שנתת -
למשל, יש צעצועים הדורשים הכוונה אפילו מועטה וחד פעמית. - למשל להשחיל חישוקים על מוט
אני מרגישה שכאן בפירוש ההכוונה באה על חשבון הלימוד העצמי של הילד, לימוד על מהות מערכת היחסים בין המוט לחישוקים. לא רק זאת, מניסיוני האישי ומצפייה מסביבי, אני מרגישה שבכל פעם שהכוונה כזו נעשית, היא מצמצמת מייד את טווח האפשרויות שהילד מנסה. אם את באה לילד ואומרת לו: "זה כסא, עליו יושבים", ייתכן שמעצם החקירה שהוא פספס, נמנעה ממנו החוויה לגלות את הכסא כבית, כמתקן קפיצה וכו'. ייתכן אגב שלא. זה כמובן לא בטוח. אבל זה אפשרי וזה קורה.
ראיתי איך משחקים שבהם הוסבר לבתי מה לעשות, הפכו לחד מימדיים בעיניה והיא איבדה את העניין בהם די מהר.
לעומת זאת כשמביאים לה משהו בלי לדבר הרבה ונותנים לה לחקור אותו, היא מבלה איתו זמן רב יותר, נהנית לגלות מה אפשר לעשות איתו, ותמיד מוצאת את הדרך היחודית שלה לשחק איתו.

זה אגב עוד משהו דבר עליו: הכוונה מונעת מהילד - לדעתי - לגלות את הדרך הייחודית שלו.

למשל בדוגמא של החישוקים על המוט שיוצרים מעין קונוס, יש יצרנים אשר מייצרים מראש את המוט כשהוא רחב בתחתית וצר בחלקו העליון, כדי שיהיה ברור לילד שאת החישוק הגדול ביותר שמים למטה, את הגדול פחות אחריו וכו' וכו' עד הקטן ביותר, שמקומו - אך ורק - למעלה.
היצרנים האלה מעצבנים אותי. (אגב, אני לא מייחסת לך את זה, סתם תופסת טרמפ על הדיון כדי לציין את הנקודה הזאת).
למה הם מעצבנים -
מה, יש רק דרך אחת? רק דרך אחת לסדר חישוקים על מוט? אי אפשר שהקטן ביותר יהיה למטה? מה, אי אפשר שהחישוקים יהיו בסדר כלשהו שמתאים לילד באותו הרגע? אי אפשר לעשות פשוט מה שרוצים???

אני שונאת משחקים שבהם יש רק דרך אחת לשחק. משחקים סגורים.
אני אוהבת משחקים פתוחים שבהם אפשר לעשות מה שמתחשק, ושהכל הולך.
ככה, באה היצירתיות של הילד לביטוי.

אם לא היו מלמדים אותי לתפעל מחשב - עד היום הייתי מנסה לנגן על המקלדת ולתהות למה היא לא מנגנת...
יש הבדל בין לימוד או הכוונה שאת מבקשת מרצונך, לבין הכוונה שאת מציעה לתת לילד מבלי שהוא ביקש.

אם אני אקח באופן קיצוני את ההודעה שלך, אז גם ספר מן הראוי לא להקריא לו... שילמד לבד....?
ראשית, גם ספר כדאי לתת לתינוק/פעוט לחקור. יש הרבה מה לעשות עם ספרים, עוד לפני שקוראים בהם (להפוך את הדפים, להתבונן בתמונות, להרגיש את מרקם קרטון פינת הכריכה בפה, וכו'). מעבר לכך, ההשוואה אינה נכונה בעיניי.
כשאת מקריאה סיפור, את לא מלמדת או מכוונת את הפעוט כיצד לעשות שימוש בספר. את עושה שימוש בספר כמו שאת יודעת ומכירה. ותוך כדי הוא נהנה מכך. אבל הספר - בשלב שבו הילד אינו יודע לקרוא - הספר אינו יכול לשמש אותו לקריאה (כן לדברים אחרים, כאמור), ולכן את עושה בו שימוש.
אבל אין כאן שום לימוד.
(הילד אגב לומד הרבה דברים תוך כדי, רק שאין כאן לימוד באופן פעיל).

אני מקווה שאני מצליחה להבהיר את דעתי...
מה דעתך?
@}

אורלי, אהבתי את דברייך.

אני אוהבת משחקים פתוחים שבהם אפשר לעשות מה שמתחשק, ושהכל הולך
אחת הסיבות להצלחה הפנומנלית של קוביות הלגו הקלאסיות, היא שהן נותנות בדיוק אפשרות כזו - הכל פתוח, אפשר לבנות הכל.
משחקי לגו מאוחרים יותר שילבו גם קוביות "מובחנות" שיש להן רק תפקיד אחד (רעפים של גג, חלקי מכוניות, ראשי אנשים וכולי), אבל הם תמיד יהיו פחות מצליחים ומוצלחים מהמצב הקלאסי של קובייה שיכולה להפוך לכל דבר שהוא אם רק מרכיבים אותה על קובייה נוספת

מסכימה עם אור-לי.
חיפושית, יש תפיסות שונות בתרבות.
כרגיל, אנחנו לא במיינסטרים... ולא בעד אילוף תינוקות לעשות תנועות שה"מבוגרים השופטים" מצפים לביצוע ולהצגה בהם...
P-:

אה, ובתור תינוק לא מאולף הוא כמובן מדהים, מקסים, חברותי, חייכן, סקרן ומלא ביטחון עצמי.
באמת, הדבר היחיד שחסר בתוכנית הלימודים שלו הוא למחוא כפיים... (-;
מציעה להעביר את התיק לחמות - היא בוודאי תאהב לעשות משהו פרודוקטיבי (-:

אני מבקשת להתייחס לנושא הדף, למחיאת הכפיים.
אני כמובן לא מכירה את התינוק האמור רק רוצה לומר שלפעמים תינוק לא מוחא כפיים בגלל קושי מוטורי ולא בגלל שהוא עוד לא גילה את זה.
הבן הקטן שלי מחא כפיים קצת אחרי גיל שנה בגלל שימוש יתר בשרירי הגב (extension מוגבר), דבר שעיכב אותו התפתחותית כשהיה פצפון וחשבתי שנפתר אך לא. לצערי הבנתי את עניין העיכוב במחיאת הכפיים הבנתי רק לפני כמה ימים בעקבות שיעור בלימודים (שיטת ורדי) ואני רואה את ההשפעה של הגורם לכך על דברים נוספים ומתכוונת לקחת אותו לטיפול.

תודה חמה חמה לכולכם אני עדיין קוראת

אוקי, סוף סוף סיימתי,

אני מסכימה עם הרוב הגדול מאוד, מלבד החשש שאולי יש כאן משהו מוטורי, זו באמת לא הבעייה או החשש כאן, מדובר בילד מאוד פעיל, ומתקדם מוטורית (תמיד היה), א-ב-ל אני כן סוף סוף הצלחתי לנסח לעצמי את הדבר הזה שהציק לי לאחר ההערה שאנחנו לא עושים איתו דברים "שאמורים" לעשות איתו בעצם אין כלכך אמורים ...

כתבתן את זה כאן כמה פעמים , אנחנו עושים עימו דברים שכיף לנו לעשות איתו ואכן שמתי לב שאני כן שרה לו שירי ילדים שאני אוהבת, וברור שיש לו צעצועים "רגילים" ,אבל הוא הכי נהנה להסיע את העגלה שלו להציק לחתול (שהוא מת עליו) מרותק למאורר בצורה שאי אפשר להרחיק אותו ממנו (אז פשוט מכבים או מניחים מאוד גבוה)... ולסדר מחדש את ארונות המטבח

בקיצור ניראה לי שנרגעתי, למרות שנפתח כאן דיון מעיניין מאוד אז אם בא לכן נא המשיכו, תודה רבה עד מאוד.

נ.ב. נראה לי שהוא התחיל למחוא כפיים היום באמבטיה..

לא חושבת שצריך לאלף תינוקות.
עם זאת, את התינוקת הפרטית שלי אני מאלפת ועוד איך, מוחאת לה כפיים כשהיא עושה משהו חדש, מלמדת אותה מילים חדשות וכו', למרות שזה נוגד את מה שחשבתי שאעשה וגם את מה שעשיתי במשך זמן מה.
למה?
פשוט מפני שזה מאד משמח את הבת שלי והיא ממש נהנית מזה ולי כיף כשהיא נהנית.
<ככה ניטשות אידיאולוגיות לטובת הנאה פשוטה>

פשוט מפני שזה מאד משמח את הבת שלי והיא ממש נהנית מזה ולי כיף כשהיא נהנית.
לכן זה לא נקרא "לאלף".
בשביל שתיכן זה משחק כיפי.
את תפסיקי את המשחק כשהיא לא תיהנה ממנו, נכון?
בקיצור, חשוב להבדיל:
כשאנחנו "מלמדים" את התינוק שלנו מתוך מוטיבציה שהוא "ילמד" ומתוך פחד - זה עלול להיות "אילוף" (יש עוד תנאים בשביל שזה יהיה אילוף, לדעתי אחד מהם קשור בתחושת התינוק בעניין, אבל לא יכולה להגדיר כי לא ברור לי מה בדיוק).
כשאנחנו משחקים עם התינוק שלנו משחקים, שאת חלקם "אימצנו" מתוך נוהגי אילוף של אחרים - זה משחק כל עוד שני הצדדים נהנים ממנו ואין פחד או לחץ או ציפיות ל"ביצוע" שמעורבים בעניין.

זה משחק כל עוד שני הצדדים נהנים ממנו ואין פחד או לחץ או ציפיות ל"ביצוע" שמעורבים בעניין.
כשזה לא נעים לה אני מבחינה. עם זאת יש מצבים בהם נוצרת ציפיה, לא מתוך לחץ, מתוך רצון לתקשורת. הדוגמה הכי טריה היא שלפני כמה זמן היא התחילה להנהן. "פיצקה, את חמודה?" מהנהנת. לא אני, האורחים, והיא מחייכת מבסוטית. יופי. אחר כך למדה גם לנענע לשלילה, שזה פחות הולך לה חלק. עכשיו היא נהנית מלנענע לשלילה אבל אני לא תמיד בטוחה שהיא מתכוונת ל"לא" ולפעמים היא מנידה, אני בכל זאת נותנת לה את מה שהצעתי וכו', לא בטוחה איך לפרש ומרגישה שאני מצפה ממנה להסביר את עצמה בצורה טובה, למרות שתמיד היא הבהירה את עצמה מצויין וודאי בימים אלה של כמה מילים חדשות מדי יום.
לפעמים כשהיא עצבנית אני מנסה להסב את תשומת הלב שלה על ידי משחק אילוף כזה, אם זה מעצבן אותה אני מפסיקה מיד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מ