סובלנות לאחר ולמערכת

[אנונימי]

הדיון הועבר מהדף אי קבלת אישור לחינוך ביתי

זהו דף פילוסופי או דף של הרהורים

[נאוה_פרנס*]

אנחנו עושים משהו שנחשב בחברה לחריג.
במילים אחרות - אנחנו מעבירים ביקורת על ה"נורמלי"
אנחנו כועסים / נעלבים / מתוסכלים מיחס הסביבה שאינה סובלנית לחריגות שלנו.
במידה מסויימת אנחנו ביקורתיים מאוד כלפי האטימות של מי ש"נגדנו".

גם בתוך עצמנו אנחנו לא סובלניים כלפי דעות אחרות ודרך שונה.
אנחנו תוקפניים, ביקורתיים, פוגעניים - למה? בשביל מה זה טוב?

ולעניין עצמו:
מערכת החינוך היא מוסד מרובע, מקובע ומערכתי מאוד.
משרד החינוך רואה כל דבר מתוך הייחוס שלו למערכת הגדולה.
החינוך הביתי הפוך לזה.
משרד החינוך עובר עכשיו תהליך של ללמוד איך להכיל את החינוך הביתי בתוכו - כחלק מהמערכת כולה.
יש כאן ניגוד עצום!! זה נורא קשה להפוך לחלק מעצמך משהו שמנוגד לך לגמרי.

אנחנו, אנשי החינוך הביתי, בחרנו בדרך זו כי אנחנו אנשים פתוחים ונאורים (בניגוד למערכת).
וכאן הפראדוקס:
היכולת שלנו להכיל את הקונספט של המערכת אמורה להיות גדולה.
לכל הפחות, גדולה מיכולתה של המערכת להכיל אותנו.
מתברר שלא.
בין אם זה פחד, בין אם זה משהו אחר,
אנחנו לא סובלניים למי שאחר מאיתנו - אותי זה מאוד מטריד - אותך לא?
אם אנחנו כל כך נעולים על נכונות דרכנו שאיננו מסוגלים לשמוע רעיונות אחרים,
איך נוכל להיות באמת קשובים לצרכים, לרצונות, לדעות של ילדינו?

אם אנחנו כופים על ילדינו את הדרך שלנו, במה אנחנו שונים מהמדינה שכופה על ילדים את הדרך שלה?

שחור או לבן - הם שני צדדים של אותה המטבע.

כשהחלטתי להוציא את יהונתן מהמערכת, האופציה הראשונה שחיפשתי היתה מסגרת חלופית.
בדקתי כמה מקומות, אפילו הייתי מעורבת בניסיון להקים בי"ס דמוקרטי בעפולה.
המסקנה שהגעתי אליה היתה, שבתי הספר הדמוקרטיים פשוט הפוכים לבתי הספר הרגילים.
באחד יש יותר מדי הכתבה ומשמעת, בשני אין בכלל (או פחות מדי).

הבנתי, שעלי לבחור בחינוך הביתי כדי שאוכל להיות עם יד על הדופק ולהקשיב לצרכים של הילד שלי.
להקשיב לצרכיו זה אומר: גם אם מה שהוא רוצה וצריך לא מתיישב עם הדעות שלי.
הבן שלי הוא ישות עצמאית שונה ממני - בהרבה מאוד מובנים.
לפעמים, אני צריכה לוותר על חלק מהצרכים שלי כדי לספק לו את שלו.
וזה לאו דוקא במובן של מילוי תפקידי כאם.
למשל:
אני זקוקה לשקט ולבידוד, הבן שלי צריך עיר, יותר רעש, הרבה אפשרויות חברתיות ובכלל.
אז אני עוזבת את הישוב הקטן שאני חיה בו היום, לטובת עיר לא גדולה.
לקח לי קצת זמן להגיע תשובה המתאימה, ואני אמשיך לבדוק שהיא אכן כזאת.
מענה שמתאים לשנינו:
מספיק רועש בשבילו, מספיק שקט בשבילי.

זה נכון גם לגבי דברים אחרים.
הרצון שלי לתת לו חופש וגמישות מול הצורך שלו במסגרת - זה שעור קשה במיוחד כטי אני שונאת מסגרות או שיגרה קבועה.
קשה לי לבנות לו מסגרת קבועה ושגרתית - אבל אני מכירה בצורך בה, ומכילה את התוצאות של העדרה בחיינו.
אז הכל זה עניין של סובלנות למי שחושב אחרת.
אנחנו רוצים את זה אצל אחרים כלפינו, ולא ממש יודעים לתת את זה להם.

[אורנה_שפרון*]

אם אנחנו כופים על ילדינו את הדרך שלנו, במה אנחנו שונים מהמדינה שכופה על ילדים את הדרך שלה?

אנחנו שונים מהמדינהבכך שאנחנו ההורים שלהם!!!!
אני עוד לא פגשתי את המדינה שאכפת לה מילדי. פגשתי אנשים שדואגים לאזרחים לעתיד לבוא, אנשים שדואגים לתביעות לעתיד לבוא, אנשים שדואגים למשרתם, אנשים שמפחדים לאבד שליטה.

ולמען האמת, מעולם עוד לא פגשתי את המדינה.

[שרה_לה*]

ארנה, את כן פגשת את המדינה, אבל לא שמת לב שזו היא. כי המדינה זה האנשים שחים בה. וזה אני ואת ועוד אחרים שאת חלקם את אוהבת מאוד ואת חלקם קצת פחות. עם חלקם את מסתדרת נפלא ועם חלקם קצת פחות. חלקם חושב כמוך וחלקם קצת אחרת. חלקם דואגים לקבל את זכויותיהם מהמנגנונים השונים וחלקם מאמינים שיש ביכולתם לדאוג לעצמם יותר טוב בלי.
<המדינה זה אני...>

[אורנה_שפרון*]

שרה'לה,

הוא שאמרתי - אין מדינה, יש אנשים.
מישהו פעם ראה את האינטרנט?

אבל, לכן חשוב לעשות את ההבחנה - למדינה לא "אכפת" היא לא "דואגת" היא לא "רוצה".
אלו תכונות של בני אדם. וכשנפגשים עם בני אדם אפשר לפגוש גם את המניעים שלהם - הסמויים והגלויים.
זה שהם ממסתתרים מאחורי המדינה, זה לא הופך אותה קיימת.

[רועי_שרון*]

מישהו פעם ראה את האינטרנט? -- כן, אני.