באופן טבעי

הרגע של הלידה הזאת נצרב עוד לפני כ-8 שנים עת אהובי העתידי בילה לו להנאתו כתייר על חוף הים בת"א- בדולפינריום בקריאת ספר,
מבלי לדעת שכאן יפגוש את הנערה שתלד את בתו אחרי סיפור מתמשך על ציר ישראל גרמניה שייגמר בבית היולדות העליז בברלין..
בדילוגי ענק: התאהבות סוחפת, שנתיים של מכתבים וטלפונים, ריב עם אמא, ויתור חלקי של שנינו ואז חזרה מרגשת זה לזרועות זו..
אחרי מגורים בתל אביב, לימודים ועבודות אינסוף..ומעבר לברלין יחדיו, מצאנו את עצמינו מסתכלים בהשתאות מחוייכת על ערכה לבדיקה עצמית- חיובית!
ומכאן בדילוג ענק של 42 שבועות של שמחה פחד עצב ואושר הגיע היום שבו הרגשתי : היי משהו קורה פה!

בשעה 7:30 בבוקר חייכתי לעצמי והתגלגלתי מהמיטה..הכל הרגיש כמו קסם.. חייכתי כל הזמן והייתי רגועה. אחרי כחצי שעה כשכבר הייתי בטוחה שזה זה, הערתי את ממי במילים הגיע הרגע.. הוא מיד שאל צריך ללכת לבי"ח? ועניתי לו לא קח תזמן..
התעוררנו אט אט שתינו תה, ושוחחנו בשלוה, מזמן לא היה לנו בוקר רגוע רק של עצמינו עם פנאי.. כי הוא תמיד מתעורר מאוחר ורץ לסטודיו.
הוצאתי את חפיסת קלפי הזן הנשכחת מהארון, שלפתי קלפים.. יצאו קלפים מאוד יפים ומעניינים בינהם: אומץ, קול פנימי ועוד קלפים.. ובכולם למדתי תובנות מעניינות על הלידה המתקרבת... ההחלטה שלי היתה להשתדל לא לקחת כלום, טבעי עד כמה שניתן עם פתיחות לכל הצעה ודיעה לפי השתלשלות הענינים. היה זה יום שישי, נצמדתי לטלפון וסיפרתי לקרובים בארץ בהתרגשות על הצירים, וחוינו אותם און ליין.. לשימחתם הרבה. הקדשתי צירים לחברים ושמחתי בתוך תוכי. ערב קודם הספקנו לבלות יחד על הספה, עם גלידה.. לא יאמן שנהיה עכשיו שלושה על הספה הזו...אוחזים בידיים הקטנות האלה..
נסענו לבית החולים אחרי לבטים והצעות מקרובינו.. מיד כשהיגעתי חיברו אותי למוניטור ובדקו את מצב הצירים והתנודות.
המיילדת ששמה היידה-מארי, בשיער לבן כולו, סבתא טובה מבחוץ, ולוחמת קומנדו מבפנים לא הכינה אותי לאגרוף שבדק את הפתיחה..צווחתי בכאב, אך הפתיחה רק 4 ס"מ. האיש לטש עיינים כלא מאמין מה עושים לי... וקרא לה בליבו סבתא פיסטינג- מהמילה אגרוף. מאז ועד היום לא שכח ולא סלח לה..
הסבתא הציעה שנטייל קמעה ברחוב הגשום כאילו שאנחנו בשיא הקיץ. הם באמת קשוחים פה, אמרתי לאיש במבט.. או אולי אנחנו רוצים לראות את החדר? כן! הנהנו בשמחה ולקחו אותנו לחדר נחמד עם שתי מיטות וחלון גדול. השתרענו על המיטה וחרפנו חבוקים כאילו אין מחר ואנחנו לא בלידה

נו....???
(באמת מתחיל דומה (-: )

ליל טוב

התעוררנו אחרי כשעה. השעה כעת היא בערך 17:00 עדיין גשום קצת והצירים עוד רגועים.. אני מרגישה יותר, אך עדיין זה לא ממש זה.. הלכנו לחדר אוכל של המחלקה כי האיש רעב..ןגם אני קצת, המליצו לאכול משו קטן, אכלתי פרוסה קטנה עם גבנצ.. אוײ... טעות איומה שתחזור כבומרנג בקרוב.. הסבתא מציעה לי לעשות אמבט שמנים שבו שמן מרגיע ואם ארצה גם שמן שפותח קצת... חשבתי על זה שעה.. בא לי שיתערבו? מצד שני זה הרי טבעי השמן... אוקיי!
טבלתי באמבט ריחני ונעים ואישי לידי מתרגשים מחייכים ומדברים על מלא נושאים ביחד.. הביאו לנו מים, מגבות, הצירים מגיעים בזה אחר זה יותר ויותר חזק עד שנראה לי שזה ממש עכשיו, וגם נמאס קצת מהאמבט. נכנסנו לחדר לידה גדול עם אמבטיה בו אם ארצה ללדת במים. כן אני רוצה, אבל זה לא יתאפשר .. ברגע שנכנסים לחדר אני מקיאה ברוב דרמה את הארוחה הקלה.. תוקפת אותי בחילה חזקה. לא הספקתי לומר והכל על הרצפה, מחייכים אליי, תעברי חדר וננקה פה.. העיסה על הרצפה מזכירה לי משהו שראיתי של ואן גוך, אני לא מאמינה שאני חושבת עכשיו על ואן גוך...!
בנתיים עברו כבר 12 שעות מתחילת הצירים והמשמרת מתחלפת, ביי ביי לסבתא הלבבית מהגרילה, שלום למילדת אפרו נחמדה אחרת.. אני מבינה שענין האמבט קצת היה דפוק כי אני כולי תשושה מהשמן "המרגיע" ומצד שני צריכה להתמודד עם צירים חזקים כשבא לי רק לישון! האפרו מציעה לעשות דיקור סיני, כן! בהחלט, אני באשליות שזה מה שיעזור ושמחה שאני כאן באוירה כזאת טבעית. מכאן והלאה בחמש שעות הקרובות יש המון צירים בלי הפסקה של ממש ביניהם, הקאות תכופות, והמון קולות נמוכים. אני בעולם אחר לגמרי.. בין ציר לציר חצי דקה אני מספיקה להרדם. אני בעיניים עצומות. האחות מתקרבת עם המוניטור. אני לא מסכימה והאיש אומר שחייבים לבדוק אמרו לו. אני חושבת לקצת זמן אבל איכשהוא זה כל הזמן עלי.. אני שוכבת על הצד אבל אז אובד הדופק וצריך להתחיל מהתחלה 20 דק רצופות הם רוצים. זונות נאצים אני מקללת בעיברית צחה. מזל שהם לא שמעו בנזוגי צוחק ומחליף צבעים. מצלם אותי, אני לא מתבלבלת ודופקת חיוך קלוש למצלמה- שלא יתפסו אותי לא מוכנה..הוא ממשיך לעסות את הגב.. אבל אחכ אני שוב בעולם אחר שוב קולות נמוכים ונשימות, אפרו מודיעה שהלידה לא מתקדמת ושאני סוגרת. "אבל אני עושה קולות נמוכים ומשתדלת ככ"! אני חושבת לעצמי בעצב..הציר הבא לא משאיר לי זמן לנשום אני מקיאה עוד ואן גוך נוסף... אני נבהלת קצת מדברי המיילדת אפרו- מזתומרת הלידה לא מתקדמת? אני מותשת לגמרי, אולי נשקול אפידורל?
הם לא נותנים לי לזוז עם הצירים...לעבוד איתם כמו שככ התאמנתי לי.. הזריקה מגיעה אחרי כשעה נוספת שבה אני ממלמלת בעברית שטויות מהעולם החיצון. והנה ההקלה, אני צופה בציר על המוניטור ונדהמת מהעוצמה. כולי שמחה וצחוק והקלה, אני פוקחת עיניים תוקעת בדיחות ומפטפטת עם אפרו על מיילדות וכמה זמן היא עובדת בזה וגם אני רוצה ללמוד וכו, עד שהאיש חושב ששמו לי סמים באינפוזיה. הוא עמד עכשיו 5 שעות ומתיישב לרגע, אני שואלת אותו אם הוא צריך מסג לקול צחוקם של האפרו והרופא המזריק.
אני מצליחה להרגע ולנשום סופסוף (אני אסמטית) אני מקבלת את זה שלקחתי אלחוש ונושמת, נרגעת

לאורך כל הזמן האורות נמוכים והאוירה רגועה ביותר.
בין לבין אני שומעת קולות שירה של אישה אפריקאית שחורה שבאה, ילדה והלכה..
הצירים ממשיכים על המסך, אני והאיש שוקעים בשינה... הוא על מזרון שפרשו לו בפינה.
אני מתעוררת לתחושת לחץ חזקה ורוצה ללחוץ. אפרו אומרת שהיא לא בטוחה שזה זה אבל לא מתכוונת להחליף משמרת לפני שהיא מיילדת אותי כבר והשעה 06:45 עוד מעט היא צכה ללכת.. יאללה עכשיו אני אומרת לה בעיברית והיא איכשהוא מבינה. האיש מתעורר, מה אתם לוחצים בלי להודיע? מצטרף מיד.. אפרו שמה רגל אחת שלי עליה על החזה והשניה על החזה של האיש ואני דוחפת את שניהם. האיש מוקסם מהשחור הזה שהוא ראש! מביאים לי מראה, אנחנו שנינו מתנשקים ולא מאמינים..המיילדת מעסה את הפרינאום שזכה למסג"ים בחודשיים האחרונים וקוראת להמשיך וללחוץ.אין שום קרע. אני משתפת פעולה ולוחצת טוב טוב בעוד אהובי מרחיב את אישוניו..(מסתבר בדיעבד שהאנטומיה שם הסעירה את רוחו), אני נוגעת בקצה הראש.. אין שום מילה שיכולה לתאר זאת, גם אני נסערת ומתרגשת.. והנה היא בחוצ חבל הטבור כרוך לצוארה.. היא שקטה ומביטה.. יצור מלאכי ומתוק שלנו. אנחנו חוווים שעה קסומה בה היא עלי מביטה בנו בעינין וחותרת לינוק.. מלקקת קצת ןעוזבת. האור נמױ. הרופאה שנראית כמו ילדה שמנמנה בתיכון מאשרת שהכל בסדר עם השיליה , אנחנו מסתכלים על השיליה העגולה בעינין. הרופאה שואלת אם לארוז לנו.. אנחנו מוותרים הפעם. מתחבקים הרבה בוכים וצופים בנוני.
מרגע שנולדה המלאכית החל לרדת שלג. השלג הראשון של העונה ולא הפסיק במשך השבועיים הבאים. אני מבלה חמישה ימים בית החולים למרות שחשבתי בתחילה להסתלק אחרי יומיים. אני לומדת לחתל בחיתולי בד ומשוחחת עם המילדות. הצוות המפרגן והעוזר,הנוחות והחלון הגדול שמלא שלג. השעות הנעימות הפרטיות שלי עם המלאכית גרמו לי להישאר כל הזמן הזה... עד שהיה לי קצת בודד מידי בלי האיש לידי,
אני חושבת על התופעה המדהימה של אהבה שמתגברת בעוצמה לאורך הזמן.. עדיין מעכלת מה קרה לי. בוכה בעצב.. צוחקת.. הכל חדש כל כך.

שכחתי לציין שאיה נולדה בשעה שבע בדיוק ואחרי פקיעת הנהר של המיםעל כל האיזור..
ובכלל מרגישה שיש לי עוד המון לספר עוד בדף הזה על החויה ומההרגשות שהתלוו אליה. אני עוד אמשיך כאן, אך היום ליל טוב חזרה דקל..

איזה סיפור יפה!
מזל טוב (באיחור).

<אני נפעמת מהגישה של הצוות ומכל מה שאפשרי שם בתוך בית חולים!>

אני עוד אמשיך כאן
מחכה...

מזל טוב

תמשיכי לחייך

מזל טוב לנסיכת השלג שלך...

מזל טוב!
סיפור מרגש...

תודות על התגובות היפות של כולכן.
אוסיף ואומר עוד קצת על בית החולים: שיום אחרי שהגעתי הציעו לי לעשות התעמלות כל יום בשעה שלוש אחה"צ הגיעה מורה ושכבנו יחד על מזרונים ועשינו התעמלות. בבית החולים! וגם כל יום רביעי בית החולים מפעיל קבוצה שנקראת: שטיל-קפה, כלומר- קפה הנקה או קפה מיניקות,
ששם נשים שילדו באות חזרה עם בעיות בהנקה או סתם עם רצון לחלוק, לספר או להכיר אמהות אחרות, והמילדות עוזרות ונותנות טיפים
ושותים ביחד תה והכל כ"כ רגוע ונעים! נפעמתי באמת מהאוירה שם.. למה זה לא קורה בארץ? או שאולי כן ולא ידעתי?

העיסה על הרצפה מזכירה לי משהו שראיתי של ואן גוך
D-:

מזל-טוב!

מזל טוב @}

למה זה לא קורה בארץ? או שאולי כן ולא ידעתי?

1. כי ככה 2. לא.

ממי סיפןר מקסים, כיף סןף סןף לשמוע את הסיפור שלך.

איזה ניק מקסים.... ממש מתאים לך!
עכשיו מצפה לסיפור שלך אהובתי!