באופן טבעי

דף מוצנע
דף תמיכה

לפני כמעט ארבעה שבועות ילדתי את התינוק המת שלי
בשבוע 41+2
בשעה 1:30 לפנות בוקר החלו הצירים
בשעה 3 לפנות בוקר עוד הרגשתי אותו בועט בי בין הצירים
בשעה רבע לשש התחלתי לדמם.
בשש וחצי הגענו לבית חולים עדיין אופטימיים.
תיכף אמשיך, זה פשוט קשה מדי

שיבולת, עוד לא כתבת את המשך הסיפור אבל אני כבר מרגישה צורך לשלוח לך המון אהבה וחיבוק.
אני מחזקת אותך מרחוק על השיתוף.

קוראת...

הגענו למיון ואיכשהו הצלחנו לטעות בדרך למחלקת יולדות (זה קרה לנו גם בלידה הקודמת), בעצם זאת הטעות, צריך להגיד חדרי לידה והסבירו לנו איך להגיע למחלקת יולדות (קצת מטומטם מצד הפקידה במיון, בחורה בחודש עשירי להריון עם צירים לא הולכת לבקר אף אחת במחלקת יולדות ב6:30 בבוקר...)
בדרך אנחנו שואלים אחות והיא מנחה אותנו ואומרת לי תמיד את כזאת חיוורת? לא נורא עוד מעט יהיה לך תינוק בידיים
אנחנו רצים למיון יולדות.
בשלב זה נפרדים. בעלי הולך להחנות את האוטו ולהוציא מדבקות.
אני אומרת שיש לי דימום ובשלב זה אף אחד לא מתרגש.
אחות הולכת איתי לשירותים ומבקשת לראות את הפד.
היא מתרשמת שהדימום רציני וקוראת לרופא.
מכאן הכל הולך בהילוך מהיר

רופא ששמו ד"ר ג' עומד מעליי בפנים חמורות. אני שואלת אותו מה קורה? הכל בסדר?
הוא אומר בפשטות: לא, לתינוק אין דופק
אני מתחילה להשתולל ולבכות, בעלי בכלל לא לידי. הוא מוציא את המדבקות המחורבנות.
בשלב זה מפשיטים אותי ואני כולי זעה קרה צועקת אני רוצה את התינוק שלי, איפה א' (בעלי)....
הלחץ דם שלי יורד במהירות 70/40 ואני מתחילה לראות שחור בעיניים
הרופא אומר לי תירגעי עכשיו אנחנו דואגים לא לאבד אותך
בדרך לחדר לידה אני מתחננת לניתוח קיסרי. אני בלידה עם צירים כואבים ובשלב זה למרות החלומות על לידה טבעית/ לידת בית אני רק רוצה שירדימו אותי ויוציאו את התינוק. אין לי שום מוטיבציה ללידה או לכאב.
א' עדיין לא לידי
אני מבקשת חוות דעת מעוד רופא. ד"ר ג' מראה לי שתי בחורות צעירות שיחד איתו מסתכלות על מסך האולטרסאונד ומצביע על לב העובר שאינו פועם עוד.
הכל סביבי מסתחרר. ד"ר ג' אומר שבמצבי אני לא יכולה לעבור ניתוח קיסרי אני מתחילה להבין שגם אני בסכנה?!
בעלי מגיע, ואני צורחת לו את החדשות הנוראות. התינוק שלנו מת... מה נגיד לילדה שכלכך מחכה לו...
בדיעבד, הוא כל כך כואב על כך שאני קיבלתי את הבשורה לבדי ואני כואבת על כך שהוא קיבל את הבשורה בצורה כל כך נוראית ממני.

מקשיבה.

בדיעבד, הוא כל כך כואב על כך שאני קיבלתי את הבשורה לבדי ואני כואבת על כך שהוא קיבל את הבשורה בצורה כל כך נוראית ממני.

זו בשורה נוראית כך או כך.

תודה לכן על ההקשבה

אנחנו בדרך לחדר לידה
מכאן הכל קצת מטושטש.
אני רואה את א' מתפרק ובוכה
אני רק רוצה לגמור עם הכאב. לעזאזל אני בלידה
מבקשת כל סם אפשרי
מקבלת פטידין
מרגישה טשטוש אבל עדיין מרגישה יופי את הצירים
אני כאן ולא כאן. עיניי עצומות. שומעת לא שומעת את א' אומר בטלפון האמת שלא בסדר, התינוק מת. בדיעבד זו הייתה אמא שלי
מחברים אותי לצינורות ודוקרים אותי. אני מתחננת לניתוח, לאפידורל. קוראים למרדים ומחתימים אותי ואחר כך אומרים שבהתייעצות עם המרדים הוחלט שבמצבי אני לא יכולה לקבל אפידורל.
בלידה הקודמת, הטבעית, היפה שבסופה חיבקתי את המתוקה שלי, שמו לי "ברנולה" בתחילת הלידה, שבמידה ואם ... יוכלו להשתמש.
בלידה הזו יש לי ברנולה בכל צד. אחת עם מנת דם ואחת עם עירוי של נוזלים ומי יודע מה עוד... בראש שלי אני עדיין בלידה הקודמת הקלה והטובה. לא מבינה את משמעות החיבור ופעם אחרי פעם אני מנתקת בטעות את הברנולה. תעזבו אותי מהעירוי אני רוצה לגמור עם הלידה אני צועקת על א' ועל א' המיילדת המקסימה.
כל פעם הם אומרים "הוא יצא" ואני שואלת התינוק יצא? ומתברר ששוב העפתי את העירוי לעזאזל.
במקביל (שוב נודע לי רק בדיעבד, אני בתודעת לידה מעורפלת) לוקחים לי כל הזמן דם. כל 10 דקות. ומחברים אותי לקטטר. בשלב מסויים כנראה שוקלים קיסרי. א' המיילדת אומרת לא' שלי שיוריד לי את כל התכשיטים כי אולי...
ואז מגיע שלב צירי הלחץ. מהלידה הקודמת, זכור לי שזה שלב כואב הכי כואב אבל גם מהיר. כמה לחיצות ויש תינוקת יפה .
כאן אני לוחצת ולוחצת, מרגישה אותו שורף לי וכלום לא קורה. א' המיילדת אומרת לי: זה בגלל שהוא לא עוזר. אני צועקת עליה: עזבי אותי קשה ליגם ככה.
אני לוחצת ולוחצת כל הזמן מרגישה שהוא תיכף בחוץ וכלום לא קורה. א' סיפר לי אח"כ שהייתי כולי שריר. בלידה הקודמת צרחתי כמו משוגעת ועכשיו אני שקטה למרות שהכאבים נוראיים. רק רוצה לגמור עם הלידה הזאת.
אחרי זמן שנראה כמו נצח הוא מחליק החוצה. איזו הקלה. איזה שקט.
אני בשלב זה לא רוצה לראות אותו
א' המיילדת יוצאת מהחדר. אני מרגישה עוד צירים וקוראת לה. רוצה ללדת את השלייה ולגמור עם זה. לא חושבת על כלום.
היא מגיעה והשלייה מחליקה החוצה בקלות.

שיבולת אני משתתפת בצערכם. זה נורא קשה לשמוע ואני יכולה לתאר לעצמי מה עבר ועובר עליכם. שלא תדעו עוד אובדן וצער. שתתאוששי ותתחזקי ותלדי תינוקות בריאים שיגדלו להיות ילדים חזקים ומלאי חיים.

תודה
השעה 11:03, והלידה נגמרה.
אני מבחינה לראשונה שאני מחוברת למנת דם ולמנת סרום קרישה.
מתחילה להבין
בא רופא ותופר אותי. מסביר שהייתה היפרדות שלייה. לא היה מה לעשות. באותו רגע התינוק מת והתחיל לי דימום מאוד רציני ברחם.
אמא שלי נכנסת כולם בוכים ורק אני בשוק.
א' המיילדת נכנסת ומציעה לי בעדינות לראות את התינוק ולהיפרד ממנו. היא מאוד מודאגת כי כבר 4 שעות לא נתתי שתן (אני מחוברת לקטטר פעמיים, במהלך הלידה חיברו אותי, ניתקו בשלב הלחיצות וחיברו שוב אחרי הלידה)
קצת אחרי הלידה אני מתחילה להפריש שתן
מסבירים לי שהגוף שלי נכנס לשוק, אבל מתחיל להתאושש אחרי שתי מנות הדם, שתי מנות הפלזמה והנוזלים. התכנון שאשאר בחדר לידה עוד שעתיים ואז אעבור למחלקת נשים. מסתבר שכל המשפחה שלי כבר יודעת והרבה נמצאים כאן בבית חולים. אמא שלי ישר מבקשת שינסו לסדר לי חדר פרטי במחלקת נשים.
כל הזמן לוקחים לי דם (אני נראית כמו מסננת) ובודקים לי לחץ דם. הוא גבוה.

א' נכנס ואני מבקשת מא' המיילדת שתביא את התינוק.
מכניסים אותו כולו עטוף, כמו כל תינוק אני רואה רק את הפנים שלו. מושלמות. יפות. בדיוק כמו שדמיינתי. הוא יפה ומושלם. כל כך תמים עוד לא נולד וכבר מת. עיניו שלא נפקחו ולא ייפקחו לעולם מכוסות בריסים שחורים וארוכים. התינוק שלי. מת.

אין מילים שיתאימו.
בוכה כאן איתך, ומציעה כל תמיכה ועזרה שצריך.

שתתאוששי ותתחזקי ותלדי תינוקות בריאים שיגדלו להיות ילדים חזקים ומלאי חיים.
אמן.

מחבקת אותך ברכות,מברכת לטוב.
מאחלת לך הבראה מהירה,חיים חדשים,למצוא רגעים של טוב וחסד,
גם כשכל כך כואב,לדעת שמזל שאת נשארת והגעת בזמן לקבל עזרה
ובעה ,תלדי שוב ילד- או ילדה בריאים ושמחים.
קחי לך את הזמן להרפא, להתאבל,לשחרר,להתחזק יחד,כולכם כמשפחה,להמשיך את האהבה,את החיים ,הנשמה הזאת עשויה להגיע שוב,לא יודעת מה להגיד,שלא תדעו צער.
מאחלת בריאות רוגע ואהבה.

תודה לכולן

מפה לשם לא משחררים אותי מחדר לידה. המצב שלי עוד לא יציב... הלחץ דם גבוה.
ב-17:00 נכנסת רופאה חדשה. אומרת כמו בסרטים יש לי חדשות טובות וחדשות רעות.
החדשות הטובות שההמוגלובין שלך מתחיל לעלות, מנות הדם השפיעו.
החדשות הרעות שפיתחת רעלת הריון. נחבר אותך עכשיו למגנזיום ל-24 שעות. זאת תרופה שמרגישים איתה כמו בשפעת...
מחברים אותי לעירוי. מטפטוף הטיפה הראשונה אני מרגישה אש. כל הגוף שלי בוער. כאילו יוצא לי עשן מהפה. תרופה איומה.
לפני 12 שעות הייתי בריאה, עם הריון תקין, לקראת לידה. ופתאום. איך ברגע מתהפך העולם... לא יכולה להתאבל על התינוק שלי בכלל. אני במאבק על החיים שלי!

חיבוק נשי גדול ומכיל
שפשוט מקבל
את כל הכאב הזה.
ברכות לרפואה שלמה
החלמה וריפוי וצמיחה

איזה סיוט.


_ברכות לרפואה שלמה
החלמה וריפוי וצמיחה_

מקשיבה. אין מילים.

קשה לקרוא, אני מניחה שקשה הרבה יותר לכתוב
אנא החזיקי מעמד
שמכאן והלאה יהיו רק דברים טובים,
החלמה מהירה ובריאות ובריאות

אהה, איך שנים אנחנו שומעים על שכאלה ולא מדמיינים לרגע
שגם לנו זה עלול לקרות.
אמן שה' יתן לך את הבינה להתחזק ולגדול מניסיון קשה שכזה.
אמן אמן שתכף תבריאי והריון חדש ובריא ולידה מרפאת ושמחה

אוי ואבוי אוי ואבוי.
אני קוראת ומשתוקקת לא להאמין.
כמה אכזבה, כאב, קושי, ייאוש, איזה בור ענק .
אני כותבת לך מעברו השני של הבור, כבר ארבע וחצי שנים אחרי, עם עוד שני ילדים חיים שנולדו אחרי הלידה השקטה שלי (לדמותך הנעלמת) מחבקת אותך מכל ובכל ליבי ומזמינה אותך להשתמש בי ככל שתצטרכי, כאן, במייל, בטלפון ואפילו פנים אל פנים: 08-9494714 / [email protected]

קוראת.
ליבי איתך.

תודה לכולן
רסיסים של אור, התחלתי באמת לקרוא את הדף שלך עד שהיה לי קשה מדי... תודה על ההזמנה אולי עוד אשתמש. מרגש ומעודד לדעת שאת מעברו השני של הבור. תודה

ולהמשך.
ובינתיים יש גם פרוצדורות, יש לנו ילדה עוד לא בת 3. מישהו צריך לקחת אותה היום מהגן ולספר לה. (בבוקר היא סיפרה לכל הילדים בשמחה שאמא בבית חולים). זאת ילדה שכבר חודשיים בכל יום שאני לוקחת אותה מהגנון, יש לה בובה בתוך החולצה. כי היא בהריון כמו אמא. שמחכה להיות אחות גדולה ומדברת על זה כל הזמן. אז אנחנו (בעיקר א' ) מתייעצים
וצריך גם לטפל בקבורה ולחתום שמוכנים לנתיחת הגופה והשלייה.
בשלב זה א' מטפל בכל הדברים ואני בעיקר עם אמא שלי ואחותי הקטנה. לא יכולה אפילו לשבת במיטה בגלל המגנזיום הזה. כל הידיים שלי מלאות בחורים. ממשיכים לקחת לי בדיקות דם ואני מחוברת לשלושה עירויים. אני אפילו לא יכולה לדבר בטלפון כי לא יכולה לקרב את היד לאוזן (בגלל צינורות העירוי). מקבלת סמסים "משתתפים אתכם באסונכם" וכו' ובכלל לא מבינה.

)':
אין לי מילים.
שלא תדעו עוד צער.

קוראת וכואבת, שולחת חיבוק.
לאמא שלי זה קרה 3 פעמים לפני שאחותי ואני נולדנו. לשמוע מה עובר עלייך עוזר לי גם להבין מה עבר עליה.
שמחה שאת בחיים בריאה ושלמה, וזהו, לא יודעת מה עוד להגיד. שולחת עוד חיבוק חזק.

אני רוצה שהקטנה תבוא לבקר אותי. כולם משכנעים אותי בעדינות שעדיף שלא. אין לי כוח להתווכח ורק בדיעבד מבינה את האבסורד. מזל שלא באה וראתה אותי כך. כולי הייתי נפוחה, עם חריצים במקום עיניים, מחוברת ל-3 צינורות, קטטר ועוד ועוד כהנה וכהנה.
הפקידה בקבלה שמכירה את אמא שלי אומרת לה שכמעט הגעתי לטיפול נמרץ. בינתיים מחליטים להעביר אותי למחלקת הריון בסיכון, כי האחיות שם יודעות איך לטפל ברעלת הריון (שבד"כ נפתרת כאשר ההריון מסתיים, אבל אצלי חייב להיות מעניין ורק אחרי או במהלך הלידה היא התפתחה)
אבל אני עדיין נשארת, כמו סיוט בחדר בו ילדתי בבוקר את התינוק שלי, ליד חדרי היולדות האחרים. במזל נפלנו על יום רגוע וכל היום חוץ ממני היו רק עוד שתי יולדות. המצב שלי עוד לא יציב.
רק בשעה 21:00 בערך מעבירים אותי למחלקת הריון בסיכון. מיותר לציין שאני "סלבריטי". א' בא וחוזר ויושב לידי קצת, אמא שלי נוסעת להתרענן היא תשב לידי במשך הלילה. בחדר ליד מרעישים והאחיות מהסות את האורחים - ששש יש פה מישהי במצב קשה. יש פה מישהי במצב קשה אני אומרת לא'. כן זו את הוא אומר לי ואני מתחילה לבכות.
זה מסוג הדברים ששומעים עליהם, וקורים רק לאחרים. פתאום אני בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה.

אשמה
מתחילים לגלגל בראש תסריטים, מתי התחיל הדימום, תוך כמה זמן הגענו לבית חולים מה קרה בביקור אצל הרופא שלושה ימים קודם, ויום קודם בטיפת חלב.
כל הזמן כולם אומרים שאין מה לעשות. היפרדות שליה התינוק מת ברחם.
אבל זה התינוק שבכל הבדיקות התאים בדיוק לשבוע של ההריון. וכל הזמן בעט הרבה יותר מאחותו הגדולה. והיה גדול. וחיוני. הרגשתי אותו כל הזמן עד ממש הסוף.
לא נתפס.
א' אומר לי אני יודע שעוד יהיו לנו ילדים וכל האחיות והרופאים נפרדים ממני באיחול שאני אגיע לשם (לחדר לידה) עוד שנה... מי בכלל רוצה הריון או לידה. אני אומרת לא' שאת הילד הבא מאמצים. איך אפשר לקלוט בכלל הריון שהגיע לשבוע 42 וככה נגמר. כבר כל כך רציתי ללדת אבל ממש לא תיארתי לעצמי שככה יגמר.
ובכלל עוד לא נגמר. כל הזמן בודקים אותי והאחות אומרת לאמא שלי לבדוק שהנשימה שלי סדירה, כי כבר היו מקרים וכו'..
והלידה. איזו לידה קשה. איזה כאבים. כמה לחצתי. ותפרים ודימום. וטחורים אינעל אביהם.
והרופאה הזאת בחדר לידה, זאת שאמרה חדשות רעות וחדשות טובות. ביקשתי ממנה כדורים להפסקת החלב. רק זה חסר לי עכשיו - חלב שאלה אותי למה? כנראה התבלבלה הסתכלה עליי כעל "רעלת הריון +הפרדות שליה" ולא כעל שיבולת שאיבדה כרגע תינוק. לרגע התבלבלתי, הרי עד לא מזמן הנקתי את הקטנה שלי... למה להפסיק את החלב? ואז אמרתי לה "אבל את מי אני אניק?" והיה לה נורא לא נעים. אחרי זה קיללנו אותה אני ואחות שלי.
ולתיקון הרושם - כל שאר הצוות מיילדות רופאים אחיות היו מדהימים. ממש. מקצועיים ואנושיים בעת ובעונה אחת.

אני קוראת אותך וממש בוכה.
אני לא יודעת מה להגיד.... זה נורא.
אולי רק דבר אחד, שתתני לעצמך להרגיש את כל מה שבא, שתחווי את כל הכאב במלואו, כדי שבסוף, בסוף - תבוא ההחלמה.

מחבקת אותך חזק.
אם את צריכה תגידי- כולנו כאן.

נשמה, משמיים תנוחמי

אני מזועזעת ובוכה איתך.
שלא תדעי עוד צער.

כמה כאב.

אין לי מילים. עצב גדול.
שולחת לך חיבוקים וחיזוקים להמשך. והמון תקווה לעתיד.

מצטרפת למנחמות. כמה נורא. באמת אין מילים.
איזה מזל שנשארת בחיים ואיזה מזל שזו לא לידה ראשונה. אני בטוחה שבתך היא עכשיו מקור גדול לנחמה וחוט שקושר לחיים.

תודה לכולן שוב,
זה נותן כל כך הרבה כוח לראות שיש מי שקוראת והתגובות שלכם מחממות את הלב ומחזקות.

שתתני לעצמך להרגיש את כל מה שבא, שתחווי את כל הכאב במלואו, כדי שבסוף, בסוף - תבוא ההחלמה. זה באמת קשה. אני מרשה לעצמי לחוות את הכאב רק כשאני לבד או עם א'. לא מרשה לעצמי להתפרק ליד אנשים אחרים קרובים ככל שיהיו. להביא את הילדה בבוקר לגנון זה פרוייקט מבחינתי.


איזה מזל שנשארת בחיים ואיזה מזל שזו לא לידה ראשונה. אני בטוחה שבתך היא עכשיו מקור גדול לנחמה וחוט שקושר לחיים.
זה כל כך נכון. אני יודעת שאפשר אחרת, אני יודעת שאני יכולה אחרת ושהריון ולידה יכולים להיגמר אחרת, וגם חייבת לחזור למציאות. לקום בבוקר, להכין ארוחת ערב, לכבס בגדים, ולחיות. כוח החיים שלה חזק מהכאב שלי אחרי הכל.

למחרת, המיילדת א' המקסימה באה לבקר אותי במחלקת הריון בסיכון.
היא הייתה צריכה ללכת אתמול לאירוע משפחתי ולא יכלה ללכת. היא בוכה איתי.
אני שואלת אותה כל מיני פרטים על הלידה. היא אומרת ששלב צירי הלחץ נמשך שעה שלמה. יחד עם השלייה יצא קריש דם ענק, בגודל השלייה, אם הייתי מגיעה קצת יותר מאוחר... היא ממליצה לי על פורום אובדן הריון בתפוז.
היא מקסימה ובכלל הצוות שם כל כך עדין. דואגים לי לחדר פרטי.

בשעת צהרים, אחרי ביקור הרופא, באה אחות חייכנית ומתחילה לנתק אותי מכל הצינורות. ד"ר נ' שראה אותי קודם החליט להפסיק את המגנזיום אחרי 18 שעות ולא 24 שעות, תודה לאל.
שלום קטטר, להתראות עירוי - פעם ראשונה אחרי 30 שעות, אני מתיישבת במיטה, ואח"כ גם מתקלחת בעזרת האחות.
מכאן המצב שלי מתחיל להשתפר. המגנזיום הזה, שייצב לי את לחץ הדם והחזיר לי את תפקודי הכבד והכלייה הרגיש לי כמו רעל ולא כמו תרופה מצילת חיים.
מתחילה להרגיש את הכאב מכל מיני מקומות - מהרחם, מהתפרים והטחורים, מהלב...
עדיין לא מדובר על שחרור מבית חולים.

המשפחות שלנו מקיפות אותנו, עוטפות אותנו מכל כיוון. תודה לאל על המשפחה המורחבת, אבל באמת שאנחנו לא צריכים יותר מבחנים (כבר עברנו אובדן בעבר).

למחרת, מגיע הרופא ומפיל עליי תיק חדש. כל המדדים מראים על קרישיות יתר. ניתן לבדוק זאת בסדרה של 15 בדיקות דם, חלקן לא בסל הבריאות (נו מה, למה שברגע האמת ביטוח הבריאות "המושלם" יצדיק את עצמו) אבל חיוניות להבנת המצב. אנחנו מסכימים וא' שוב נשלח לענייני פרוצדורה - לשלם בקופה.
אז לוקחים ממני דם לעוד 15 מבחנות (חוץ מזה שבמהלך הלידה לקחו ממני כל חצי שעה דם ואח"כ כל 6 שעות ביום ובלילה). אני מרגישה כאילו את כל מנות הדם שקיבלתי אני מוציאה לבדיקות. מה גם שכבר לא מוצאים לי וריד פנוי וזה נורא כואב...

החמ"ל המשפחתי מתחיל לברר מידע ומפה לשם אני מדברת עם מישהי שחוקרת את העניין של קרישיות יתר והריון בבי"ח יותר גדול ונחשב, היא מפעילה קשרים ומסבירה לי על מצבי (החמור, אם התעקשתי לא להבין את זה עד עכשיו).

לחץ הדם שלי מתייצב וההמוגלובין מתחיל לעלות. גם תפקודי הכבד והכליות מתחילים להשתפר.
למחרת, יום רביעי, ערב פסח פתאום מודיעים לי שאני משתחררת הביתה. כולם שמחים חוץ ממני. לחזור הביתה בלי תינוק בערב פסח. איזה סיוט. הדבר היחיד שמשמח אותי, אחרי שהבת שלי לא התלבשה והסתרקה כמו שצריך במשך 4 ימים, זה שאוכל להלביש אותה בשמלה החדשה ולקלוע לה צמות לערב החג. כן זה מה שמעניין אותי כרגע. מה שנקרא, מפגרת אבל אופטימית.
אני עדיין צריכה להיות במעקב של בדיקות דם, ובדיקות הדם לקרישיות יתר עוד לא חזרו.

אני קוראת את מה שכתבת, את החוויה שעברת והלב מתמלא כאב. אני קוראת את מה שכתבת ומנסה גם בין השורות,השתיקות, הפסקות הכתיבה.יש משהו שלא ניתן להסביר במילים מין כאב חד מפלח בסיטואציה הזו שהיא כל כך קשה. ההפתעה, הבלבול, הציפייה, הלידה והשקט הכל כך מקפיא. מין התבגרות מהירה.... את הבן הזוג הילדה, המשפחה ןעוד מעגלים רבים אחרים ושונים עימם את צריכה להתמודד. לפני כשלוש שנים עברתי את זה. הכאב השתנה אבל הוא בהחלט קיים ויהיה קיים תמיד. כרגע הכול עוד טרי ומדמם, תהיי טובה אל עצמך תהיי קשובה לעצמך, זה יתן לך כוח להתמודד... את יודעת מה טוב לך. בנוסף, נפתחת בקרוב קבוצת תמיכה לנשים אשר חוו אובדן הריון וזאת על מנת לאפשר מרחב התמודדות משותף עם הטראומההמורכבת. הקבוצה תתקיים בת"א לפרטים נוספים 695650 0523

קוראת אותך

בוכה איתך

שמתוך הכאב הזה יצא משהו טוב יותר, שלם יותר. שולחת תקווה ואהבה

תינוק הוא הכי התחלה שאפשר, ומוות הוא הכי סופי, וכשהמרחק העצום הזה הופך לנקודת מפגש נוצר עצב אינסופי ממש זה לא נתפס.


שולחת תקווה ואהבה

כמה עצוב, שולחת כוחות של ריפוי וחיזוק הגוף והנפש @}
מאחלת לך מכל ליבי לעבור הריון בריא בקרוב ולחבוק תינוק בריא
והכי חשוב, בריאות, בריאות, בריאות!

אוי אוי אוי. מסכנונת. נורא.

לקום בבוקר, להכין ארוחת ערב, לכבס בגדים, ולחיות. כוח החיים שלה חזק מהכאב שלי אחרי הכל
כן, כשיש ילדים זה מרים אותנו ולא נותן לנו להתרסק, וזה טוב. אבל יש מקום לאבל. ממש, לפי הספר. לא רוצה להישמע מטיפנית, אבל באמת אל תמהרי לחזור לשגרה. ואנא היעזרי בכל הנפלאות שהציעו לך ועברו את זה. הבדידות, הבושה, האשמה (כבר כתבתי את זה השבוע -- האשמה נובטת שם מיד, בכל טראומה. זה לא קשור אלייך, למה שעשית או לא. זה תוצר לוואי של טראומה) -- אל תישארי עם זה לבד. וטוב שהמשפחות עוטפות.
מאחלת לכולכם בריאות ו{{}}שלא תדעו עוד אובדן וצער. שתתאוששי ותתחזקי ותלדי תינוקות בריאים שיגדלו להיות ילדים חזקים ומלאי חיים. פעם אחת נתת לסטטיסטיקה -- ולא עוד!
חזקי ואמצי.

תודה לכולן, באמת, זה מרגש כל כך לראות את כל התגובות.

מחשבות מגעילות שאני חייבת לאוורר
אחרי הלידה הקשה - לא יודעת איך הייתי עוברת את התקופה הזאת אם הייתי צריכה גם לטפל בתינוק. הכל כל כך כואב וקשה, טוב להיות מרוכזת רק בעצמי (לא מאמינה שכתבתי את זה!)
רגשות גועליים כלפי נשים בהריון, או עם תינוק קטן. כל כך בטוחות בעצמן ובאושרן. (סליחה אלוהים)
חופשת לידה בלי תינוק - פריבילגיה והזדמנות

טוב אני ממש לא בטוחה שרוצה לחלוק את הרגשות האלה עם כל העולם, אני אשלח ומקסימום אמחק אחר כך

טוב אני ממש לא בטוחה שרוצה לחלוק את הרגשות האלה עם כל העולם, אני אשלח ומקסימום אמחק אחר כך
להיפך. תשפכי תשפכי כמה שאת רק רוצה. מותר לך

מסתגרת בעצמי, בביתי. אין לי כוח לכל האנשים ששואלים מה נשמע, וכשאני עונה בסדר זה מספק אותם. הם לא צריכים לשאת את הכאב שלי יותר וכיף ומשחרר עבורם לחשוב שאני כבר בסדר ועברתי את זה. אני לא מאשימה אותם ויודעת שהכוונות הן תמיד (או כמעט תמיד) טובות. אבל איך אפשר לעבור את זה? ומצד שני אני שונאת לבכות או לגלות חולשה בציבור, כך שמעדיפה להראות שהכל בסדר כלפי חוץ.

יש לי תור למרפאה ההמטולוגית עוד 3 שבועות. עד אז יהיו תוצאות של כל הבדיקות ואז יגידו לי מה הדיאגנוזה ומה המשמעויות לעתיד (הריון)
ההמטולוג אמר לי ביום השחרור, לא להיכנס להריון עד אז... כשהוא אמר לי את זה חשבתי שהוא בטח צוחק. נראה לך שבא לי להיות עוד פעם בהריון? עכשיו מתחילה לחשוב ולשקול את ההריון הבא. מוזר לא? ברור שקודם אני רוצה לתת לגוף שלי לנוח וגם לנפש, אבל איך שדברים משתנים מהר. אני כל כך רוצה להיות אמא לעוד תינוק וכבר שכחתי את כאבי ההריון והלידה, שלא לדבר על הפחד. מדהים.

פחד מוות.
זוכרת את ההרגשה אחרי שאבא שלי מת, לפני 6 שנים מחיידק טורף. ההרגשה שהחיים הם משהו כל כך שברירי. כמו נר שכל הזמן צריך לשמור על השלהבת שלו דולקת. אנחנו כל הזמן מדחיקים את האפשרות שנמות יום אחד עד שהמוות מתדפק על דלתינו ואז פתאום חוטפים שוק. ואני גם איבדתי תינוק שעוד לא התחיל לחיות וגם כמעט מתתי בעצמי. זה כל פעם מכה בי. אובדן התינוק זה דבר אחד, קשה ונוראי בפני עצמו. מעבר לזה קיימת התחושה הנוכחת של המוות שכמעט הגיע גם אליי. בתור אמא יש לי אחריות לילדה שלי, אסור לי למות! זה כל כך מפחיד ומבלבל.

בקשר לאשמה - אני זוכרת שמיילדת סיפרה על לידה בבית חולים שפתאום ראו היפרדות שילייה, ורצו עם האישה לחדר ניתוח, אבל עד שהוציאו את התינוק כבר היה מאוחר מדי.
לפעמים קורים דברים רעים אבל אף אחד לא אשם.
אבל זה תוצר לוואי של טראומה ובשלב מסוים כל אחד בטח נושא הרגשה כזו שליוותה אצלו טראומה כלשהי

ההרגשה שהחיים הם משהו כל כך שברירי האמת היא, שהחיים כל הזמן בשבריריות הזו אבל לרוב, כשאנחנו ביומיום ה"שגרתי" שלנו, אנחנו נוטים לשכוח כמה הכל שברירי וכמה שבריר של רגע לכאן או לכאן יכול לשנות את כל התמונה. אחרי תקופה ארוכה ואולי רק בהריון השני אחרי האובדן האישי שלי הצלחתי עוד ועוד להבין שבמקום של השבריריות הזו, של תחושת השבריריות הזו, אני יכולה גם להתחיל לשחרר את האשמה, כיוון שיש מי שמנהל את העולם, יש מי שמחליט מי יחיה ומי ימות וזה ממש לא על הכתפיים שלי... אלה תובנות כל-כך טריוויאליות לכאורה אבל לחוות אותך על בשרך, דרך התינוק שאבדת, להיות צריכה להתעמת איתן ולקבל אותן על כל ההשלכות שלהן, זה בעיניי תהליך קצת פחות טריוויאלי.

ממשיכה לחבק אותך ולהיות כאן עבורך

קוראת ובוכה איתך.
ליבי ממש יוצא אלייך.


תינוק הוא הכי התחלה שאפשר, ומוות הוא הכי סופי, וכשהמרחק העצום הזה הופך לנקודת מפגש נוצר עצב אינסופי ממש. זה לא נתפס.

מאחלת בריאות, אהבה והמון תקווה.


טוב אני ממש לא בטוחה שרוצה לחלוק את הרגשות האלה עם כל העולם, אני אשלח ומקסימום אמחק אחר כך
הרגשות האלה בעיניי טבעיים לחלוטין.
@}

הסיפור שלי שונה,אבל דומה..עברתי הריון חוץ רחמי,שהתגלה רק אחרי שהתפוצץ בתוך השחלה...עד שבמיון(אליו אגב הגעתי דווקא מהר מאוד)הבינו מה קורה,אני כבר נכנסתי למצב של שוק,וכמעט כמעט...חס ושלום.אני כל כך זוכרת את התחושה הזו
בתור אמא יש לי אחריות לילדה שלי, אסור לי למות! זה כל כך מפחיד ומבלבל.
אני זוכרת שהיה רגע שחשבתי על הבת שלי שאז היתה בת חצי שנה והמחשבה שאני לא אהיה שם בשבילה קרעה את ליבי מצד אחד,ודחפה אותי לרצות לחיות,מצד שני.
אצלי התחושות האלה של הפחד והבלבול,הטלטלה הזו לנפש הפכו אחר כך לכוח מניע,לחיים.שום דבר לא היה יותר מובן מאליו,לא להרים את הילדה שלי,להחליף טיטול,להרים מהרצפה משהו שנפל.לצחוק בלי שיכאב,לנשום,לעבור לילה בלי משכך כאבים...כל חיוך של הבת שלי,כל תנועה,כל דבר קטן מקבל משמעות אחרת,דברים שלפעמים ביומיום שלנו אנחנו שוכחים לשים אליהם לב.
מישהי מיוחדת מאוד שאני מכירה שעברה נסיונות לא פשוטים בחייה,תיארה את הרגעים האלה כמשהו שקורע לך את הלב,אבל אז שהוא נפתח פורצים ממנו כאלה תעצומות נפש שלא ידעת שקיימים בך,והם נפרשים מעל התהום שנפערה מולך פתאום והופכים אותה לשביל רחב...

הן ממש לא מגעילות, המחשבות האלה. גם בעיני הרגשות האלה טבעיים לחלוטין.

תשמעי, אתם חייבים קצת עזרה נפשית. לפחות קצת -- שתיים-שלוש פגישות. שניכם. את בטח קוראת את זה בזלזול ומרפרפת הלאה, ובטח הרבה אומרים לך ואת רק רוצה להשתבלל ושיעזבו אותך בשקט. מובן. אבל אתם חייבים קצת עזרה וטיפול. וגם מקום שבו שניכם תוכלו לדבר יחד, ואחד עם השני. הקושי הוא אדיר ונוסף לכל את עדיין חלשה ויש גם ילדה. אנא אנא ממך -- עשו עם זה משהו. לספר את זה כאן זה טוב וזה צעד ראשון וחיובי -- אבל המשיכי.
שולחת תקווה ואהבה

מישהי מיוחדת מאוד שאני מכירה שעברה נסיונות לא פשוטים בחייה,תיארה את הרגעים האלה כמשהו שקורע לך את הלב,אבל אז שהוא נפתח פורצים ממנו כאלה תעצומות נפש שלא ידעת שקיימים בך,והם נפרשים מעל התהום שנפערה מולך פתאום והופכים אותה לשביל רחב
חיותא- פשוט מקסים ומחזק.
אני מאחלת לשיבולת, ולכל הבנות התומכות פה, שעם הזמן התהומות שלכן תהפוכנה לשבילים רחבים.

_אני מאחלת לשיבולת, ולכל הבנות התומכות פה, שעם הזמן התהומות שלכן תהפוכנה לשבילים רחבים.
עריכת כל הדף_
אמן ואמן.החודש חודש אייר,ראשי תיבות-אני ה' רופאך,שנזכה לרפואה בגוף ובנפש.
כמה שאני קוראת פה יותר אני מבינה עד כמה הנשים הן באמת "המין החזק"...מה שגוף והנפש שלנו מסוגלים להכיל זה כמעט בלתי נתפס-עבורי לפחות...

אמן שתרגישי יותר טוב.
את באמת חזקה, והזמן יעשה את שלו.
אין לי מילים טובות, רק תקווה שהכל יהיה יותר טוב עם הזמן

שוב תודה לכל מי שמגיבה. סליחה שאני לא מגיבה לכל אחת בנפרד. אני קוראת את כולכן, לעתים יותר מפעם אחת, ואין לכן מושג כמה זה מחזק.

תשמעי, אתם חייבים קצת עזרה נפשית. לפחות קצת – שתיים-שלוש פגישות. שניכם. את בטח קוראת את זה בזלזול ומרפרפת הלאה, ובטח הרבה אומרים לך ואת רק רוצה להשתבלל ושיעזבו אותך בשקט
אז כן, יש לנו פגישה עם עובדת סוציאלית השבוע, היא אמורה להפנות אותנו לפסיכולוג לטיפול זוגי. וחוץ מזה שנינו מתחילים טיפול (בנפרד) בשיטת פאולה. אני כבר מחכה לזה, למרות הצורך שלי
להשתבלל ושיעזבו אותך בשקט.

_אני זוכרת שהיה רגע שחשבתי על הבת שלי שאז היתה בת חצי שנה והמחשבה שאני לא אהיה שם בשבילה קרעה את ליבי מצד אחד,ודחפה אותי לרצות לחיות,מצד שני.
אצלי התחושות האלה של הפחד והבלבול,הטלטלה הזו לנפש הפכו אחר כך לכוח מניע,לחיים._ - אני כלכך מזדהה
פוחדת להפוך לאמא היסטרית לבתי. אני מחזיקה מעצמי די קולית, אבל אולי קל להיות קולית שהכל בסדר אבל כשדברים מתחילים להשתבש...

שורה שמתנגנת בי כל הזמן, של החברים של נטאשה (מקווה שהציטוט מדוייק): "מה עושים עם זה כשזה בערב? מה עושים עם זה כשעם זה קמים?"
אפשר לחשוב שאני כל הזמן עצובה ובוכה וגם זה לא נכון ולפעמים גם לא נעים לי כשאני שמחה מדי... אבל יש איזה ריק שמלווה אותי.

לצערי המצב הכלכלי שלנו דורש שאחזור לעבודה מיד אחרי תום חופשת הלידה וזה ממש מבאס אותי. אני לא כל כך רוצה לחזור למקום העבודה הקודם שלי, מכל מיני סיבות. האמת שחלק מהסיבות זה שאין לי כוח להתמודד עם המבטים והשאלות ואני קצת תוהה ביני לביני אם זו הסיבה העיקרית שכל כך מבאס אותי לחזור. מצד אחד זו הסיבה העיקרית, מצד שני גם לפני הלידה קיוויתי שבחופשת הלידה אמצא משהו יותר טוב, יותר מעניין, יותר מתגמל.
בשבוע הבא אני מתחילה קורס מקצועי, מאוד יקר שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. אני לא כל כך שלמה בקשר אליו. מצד אחד הוצאה כספית כזאת כבדה בימים שאין לנו, מצד שני יש לי עכשיו הזדמנות לעשות את הקורס ולחפש עבודה במקצוע, דווקא עכשיו כשיש לי ילדה יחסית גדולה ואין לי תינוק... אולי זו ההזדמנות שלי להתקדם ולמצוא סופסופ עבודה שאני לא over qualified (אף פעם עוד לא הייתה לי עבודה רצינית ממש במקצוע שלמדתי אותו, כי בעצם אחרי כל התארים שלי אין לי ממש מקצוע).
מקווה לטוב. למציאת עבודה טובה אחרי סיום הקורס. wish me luck

wish me luck
מאחלת..
את כל הטוב שבעולם,
או לפחות הרבה ממנו (לא רציתי להיות "גרידי"...)

תודה, מכל הלב
(לא יודעת לעשות אייקונים)
והנה קיבלתי מרגיעון שכזה- תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר

שנינו מתחילים טיפול (בנפרד) בשיטת פאולה_ נהדר, נהדר, נהדר. כל כך מאפשר לגוף ולנפש לשקם ולרפא את עצמם! וגם לא סותר _להשתבלל ושיעזבו אותך בשקט. כיוון שזו עבודה כל כך פנימית ואישית ואין בה הרבה אינטראקציה עם הסביבה.

מאחלת לך שהקורס הקרוב יסלול את דרכך לעבודה מספקת מכל הבחינות.
@}

כואב, כל כך כואב לקרוא.
רוצה לחזק אותך, ולא יודעת איך.
חיבוק גדול ממני.

כואב כל כך לקרוא אותך.
הכאב העצום שאת מרגישה.
מקווה שהחיבוק של הגדולה שלך מעמעם טיפה את הסבל.
מאחלת לשלושתכם בריאות אושר ואהבה.

תודה על כל החיבוקים וההזדהות

היום פעם ראשונה הרגשתי שנמאס לי להיות בבית במין חופשת לידה מוזרה שכזו ללא תינוק. תודה לאל, שאני בן אדם חזק ומבחינה פיזית אני מרגישה כבר ממש בסדר (טפו טפו טפו). אבל אני לא מצליחה להביא את עצמי לבשל או לנקות את הבית, ככה שהימים שלי די ריקים ועד עכשיו זה היה סבבה.
היום היה לי קצת קשה.
החלטתי לרדת לגינה שלנו, אותה שיפצנו בפרץ של קינון אביבי. כן אותה גינה שבה תכננתי לשבת בימים יפים עם התינוקי.
בכל אופן אני יכולה להיות כל היום בבית ולצאת רק כשמוכרחה והפעם החלטתי להתעלות על עצמי ולצאת החוצה. יצאתי עם ספר וסודוקו וקפה. והיה לי נורא נחמד. השכן עבר ונתן לי עיתון שקיבל בתחנת דלק, ועוד שכן בא והציע קפה ודיברנו קצת והוא הלך. אח"כ עברה שם סבתא של חברה של יפצ'וק (ככה נקרא לבת היפה שלי) ואח"כ חברה שלי עם התינוק שלה. ואז קיבלתי טלפון מדודה שלי, שעובדת בספריה ומזמינה אותי לבוא ולהחליף ספרים... ככה שיצא שעם קצת מאמץ (לצאת החוצה זה היה המאמץ) הרווחתי כי היום רץ וראיתי קצת אנשים, בדיוק במידה שהתאימה לי.
אז יהיה בסדר, קיבלתי סימנים

אני מזועזעת ובוכה איתך. שלא תדעי עוד צער.

אז יהיה בסדר, קיבלתי סימנים
איזה יופי, שמחה כל כך לקרוא על היום שהיה לך, על החיים אחרי המוות, על הדברים הקטנים שנותנים משמעות ומרחיבים את הלב גם כשכואב כל כך

והפעם החלטתי להתעלות על עצמי ולצאת החוצה
איזו גדולה את!
קראתי, למדתי המון ממך ומהחוויה הקשה שאת עוברת
אין לי מילים ולכן אני מצטרפת לחיבוקים.
תמשיכי לכתוב , את מרגשת ,מעניינת ומאירה אור על נושא חשוך.
שולחת לך אהבה

אז יהיה בסדר, קיבלתי סימנים

גם אני שמחה לקרוא. (מלווה בשקט מההתחלה. שולחת לך איחול לעוד הרבה רגעים של תקווה).

הרווחתי כי היום רץ וראיתי קצת אנשים, בדיוק במידה שהתאימה לי.
איזה יופי שאת יודעת מה המינון לו את זקוקה.

שולחת לך איחול לעוד הרבה רגעים של תקווה

עוד לא קראתי את כל הדף.
גם אני כותבת לך מעברה השניה של התהום קצת יותר מ-4 שנים, גם אני היום עם 2 תינוקות שנולדו אחריו
עברתי סיוט דומה עם רעלת וקרישיות יתר וסכנה לחיי. (אובדנה של אם)
הסיפור שלך מוכר עד כאב.
מזמינה אותך להעזר גם בי ככל שתרצי ותזדקקי, בטלפון במייל או פנים אל פנים...
((-))((-))
מצטרפת לאיחולים לתקווה ואהבה.
~
[email protected]
~054-4228447

אז יהיה בסדר, קיבלתי סימנים
@}

שולחת לך איחול לעוד הרבה רגעים של תקווה

שיר שתמיד אהבתי בנסיבות רומנטיות ופתאום כל מילה בו קיבלה עוד רבדים ומשמעויות

תמיד יחכו לך - לאה שבת

הו ילד עבר זמן
נסעת לחפש רחוק מכאן
ואני מחכה לך

הו ילד שלי בעולם
ציפור אדם כמו כולם
מחפש את האופק

כל מטוס שטס בשמיים
כל כוכב מאיר בעיניים
מזכיר לי אותך
נחליאלי לפני הגשם
צרצרים בשעות הערב
תמיד יחכו לך

הו ילד כששקט
אני יושבת במרפסת לנגן
מנגינות געגוע

הו ילד תשתדל
להגיע לכאן מהר
ככה אני מבקשת בשקט

כל מטוס שטס בשמיים...

וחוץ מזה, אני כל כך שמחה לראות את התגובות שלכן. תודה אני שוב מתנצלת שאין לי יכולת כרגע לענות לכל אחת בנפרד. בכל מקרה חממתן לי את הלב, אז תודה

קוראת אותך.
שולחת הרבה חיבוקים וחיזוקים.

רק עכשיו קראתי. כל כך כואב. כל כך מפחיד.

מזל שאת יצאת מזה בחיים - אפילו בטקסט שכתבת, לקח לי כמה זמן להבין עד כמה גם את היית בסכנה נוראית. ומזל שיש לך את ביתך - שאני בטוחה שכמו כל ילדה דורשת שהחיים ימשכו, והיא בעצמה הכי חיים שרק אפשר, שזה עוגן מאוד מחזק. ולהיות יכולה ליהנות מקפה בשמש בגינה - זה סימן אני חושבת שיש גם תהליך של החלמה. גופנית, נפשית. שולחת לך ולמשפחה שלך את כל הכוחות שבעולם להמשיך הלאה.

למה בעצם אסור היה לנתח אותך? זה בגלל החשש מהרעלת? (זה קשור?)

עוקבת אחרייך כל הזמן, ממשיכה לחבק אותך ואת בני ביתך מרחוק ומאחלת לך ולכם ריפוי עמוק, צמיחה והרבה הרבה טוב

עוקבת אחרייך כל הזמן, ממשיכה לחבק אותך ואת בני ביתך מרחוק ומאחלת לך ולכם ריפוי עמוק, צמיחה והרבה הרבה טוב


גם אני

< אמא נמרה >

שבולת יקרה ,זה שבוע אני רואה את הדף הזה ולא נכנסתי אליו.. לא תיארתי לי .. מרגישה לא בסדר עם עצמי.. תנוחמו משמיים ולא תדעו יותר צער .
נסי להתחזק פיזית קודם כל . תאכלי הרבה דברים חיים ומלאים ,אגוזים, טחינה מלאה, גזר חי, החוזק הפיזי שלך מאד חשוב לריפוייך
כואבת איתך

במבי ק
אני לא יודעת בוודאות למה אסור היה לנתח אותי, זה לא היה בגלל הרעלת כי היא התפתחה רק במהלך הלידה או אחריה. אני חושבת שבשלב שזה קרה זה היה בגלל שהייתי עם לחץ דם נורא נמוך וההמוגלובין שלי צלל מטה מטה. אני זוכרת שהרופא אמר לי שזה גם עדיף בשבילי ללידות הבאות שלי.
רסיסים של אור - תודה על הליווי השקט...
ותודה לאמא נמרה, שוות נפש וכל השאר. כמו שכבר כתבתי, כל תגובה יקרה לי, אז תודה

אתמול היה יום מלא בתהפוכות רגשיות.
יש לי עוד כמה ימים יום הולדת (מוזר ככל שזה יישמע)
זה בדיוק היום שבו מתחיל הקורס שסיפרתי עליו קודם, אז א' תכנן לנו בילוי ליום שישי בערב.
הבאתי בצהרים את יפצ'וק לאמא שלי ואז הייתי צריכה להיפרד ממנה, זה היה קשה אבל רק לי (לא ליפצ'וק ולא לאמא שלי). היא הייתה כולה שמחה ורינה, כמו תחנת רדיו קטנה. קצת שירים, קצת דיבורים, קצת מבזקים מהגנון, והעיקר שהולכים ל"מגרש משחקים הגדול" ליד הבית של סבתא. אני מצדי בכיתי בדרך הביתה בגלל איזה שיר בתחנת רדיו האמיתית.

אז יצאנו א' ואני לסרט וארוחה. הסרט - גראן טורינו, הוא מהז'אנר החביב עליי (ופחות על א' אבל זה היומולדת שלי לא?) - סרט "קטן" (מבחינת הפקה) שגורם לך לחשוב. השחקן הראשי והבמאי - קלינט איסטווד, מומלץ.

אחרי הסרט הלכנו למסעדה שבחרנו מראש ולא היינו בה קודם. בדיעבד, בחירה לא מוצלחת. המסעדה הייתה מאוד רועשת וחסרת אינטימיות.
הסתכלתי עלינו מהצד (בגלל שהמסעדה הייתה כל כך לא אינטימית, לא יכולתי להימנע מכך). דיברנו ואני קצת בכיתי, ואז א' נתן לי נשיקה ומתנה (תיק לכבוד "הלימודים").
בטח מהצד נראיתי כמו איזה אחת שרבה עם בעלה והוא מפייס אותה ואז הם שוב "חברים". אח"כ דיברנו קצת.
הברכה שא' כתב לי הייתה נורא מרגשת אז בכיתי עוד פעם.
ואז סיפרתי לו על השיר של לאה שבת ופתאום זה זרק אותו ולגמרי הוציא אותו מאיזון והיינו חייבים ללכת משם. מילא אחת בוכה בשולחן, אבל שניים באמצע מסעדה הומה, קצת לא לעניין.
נכנסנו לאוטו ושמתי דיסק. קנינו את הדיסק בהופעה, לפני שלושה חודשים, ביציאה האחרונה שלנו, לפני הלידה. זו הייתה הפעם השנייה שהשארנו את יפצ'וק עם סבתא מאז שנולדה (אתמול פעם שלישית). אז הייתי בחודש שמיני ורצינו לצאת יחד פעם אחת לפני שיוולד התינוק ושוב לא נצא שנתיים.בקיצור, לפני שהעולם התהפך כששמחתי עוד באמת.
איך שהשיר הראשון התחיל, שנינו בכינו כמו משוגעים וזה היה נורא, אבל זה היה גם טוב. ואז החלטנו ללכת לפאב, דבר שפעם עשינו כל שבוע לפחות ולא "יצא" לנו איזה 4 שנים (כל הזמן הזה הייתי בהריון/הנקתי וממילא גם לא יצאנו כמעט למקומות אחרים). הגענו לפאב לפני כל הבליינים - בעשר. ישבנו על הבר וקצת שתינו והיה דווקא כיף.
חזרנו הביתה עייפים. אני מרגישה שזה היה חשוב קצת להיות לבד ביחד ולדבר ולבכות.

אני מרגישה שזה היה חשוב קצת להיות לבד ביחד ולדבר ולבכות.
אוי, אני קצת מקנאה בך...
(())

לגבי ה - למה לא רצו לנתח אותך - בד"כ כשיש רעלת הריון קשה אז יש פגיעה בתפקודי הקרישה מצד אחד (מה שלא רצוי אם הולכים לניתוח בטן גדול) ובנוסף - נפח הדם ירוד מאוד כי הרבה חלבון מופרש לשתן והנוזלים בורחים לרקמות (כלומר - בצקות). כך שכל איבוד נוסף של נפח הדם יכול לגרום להלם.

לידות אצל נשים עם רעלת אמיתית לרוב מתרחשות מהר למדי. כנ"ל לגבי היפרדות שליה. אז אם אפשר - מעדיפים לידה רגילה.

תודה שאת משתפת אותנו במה שעובר עליכם. מקווה שהשיתוף עוזר. מקווה שתלכו ותתחזקו .

כתבתי ומחקתי, ושוב כתבתי ומחקתי... כל כך כואב שאני לא יודעת איך לנחם...
אני קוראת אותך ועוקבת אחרי הדף הזה וכואבת אותך...
מאחלת לך מכל הלב החלמה מהירה של הגוף והנפש.
תנוחמו משמיים ולא תדעו יותר צער