האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
ככל שעולה המודעות שלי לנושאים שונים ברוח האתר הזה, קשה לי יותר להתמודד עם המציאות הקיימת. כשאני רואה איך הרבה אנשים מתייחסים לילדים, כשאני רואה איך מתייחסים לסביבה, כשאני רואה את חוסר המודעות של רוב האנשים למה שהם עושים, כשאני רואה אפילו את עצמי עושה דברים שאני לא שלם איתם, אבל לא מסוגל לשנות כרגע (למשל - אוכל יותר מדי דברים מזיקים, ואני דווקא יחסית אוכל בריא ), כשאני נוסע בארץ ורואה מה מעוללים לה, וכו' וכו' - כל זה גורם לי פעמים רבות לתסכול ואף לייאוש.
זה מזכיר לי את מה שכתוב בספר "ישמעאל": מרגע שאתה מודע לזה, אתה רואה את זה בכל מקום, כל הזמן, ואתה כבר לא יכול לחזור להיות אדיש לזה.
לפעמים אני חושב שהמודעות הזו מקדמת את "הטוב", מצמיחה אצלי, לפחות, פעולה בכיוון הנכון, או לפחות "state of mind" נכון, ואולי אפילו משפיעה בדרך על אחרים (רק לפני כמה ימים שלחתי לכמה קולגות בעבודה קישור לאתר הזה בעקבות שיחה שהיתה לנו בארוחת צהריים).
אבל לפעמים אני מרגיש שהמודעות הזו מתסכלת אותי ומקשה עלי יותר מאשר תורמת, וברגעים האלה אני לא בטוח שזה שווה את זה. אני רואה אנשים אחרים ש"בטוחים בדרכם" המיינסטרימית. לא שאין להם קשיים או דאגות, אבל איכשהו מרגיש לי שיותר קל להיות "שם" (והרי גם אני הייתי, במידה זו או אחרת, למרות שכנראה תמיד היה בתוכי "זרע הכפירה"). אני חושב על היתרונות של להיות "שם" ולפעמים קצת מקנא.
מה בדיוק אני רוצה מכם? לא יודע. אולי זה מין דף תמיכה, אבל יותר מזה הייתי שמח אם היה מתפתח פה דיון.
נראה לי קשור לדיון על אושר אמיתי ואושר סינתטי -- האם אושר הוא מטרה בפני עצמה? אם הייתי מציעה לך גלולה (כחולה ) שתשחרר אותך מהידע הזה ותהפוך אותך למאושר, היית לוקח?
כשאני נוסע בארץ ורואה מה מעוללים לה, וכו' וכו' - כל זה גורם לי פעמים רבות לתסכול ואף לייאוש
מה שעוזר לי בקטעים כאלה זה להכנס לפרופורציות של כמה אנחנו קטנים וכמה מעט נזק אנחנו בעצם עושים. בסקלת המרחב והזמן של היקום אנחנו בקושי קיימים, וכל נזק שאנחנו עושים הוא לגמרי בר חלוף ועל פני השטח בלבד. תעלים אותנו לאלף שנה ואז לך חפש אם בכלל אי פעם היינו..
השאלה בעיני היא לא אם אנחנו משמידים את הטבע או לא, מאחר ואני יוצאת מנקודת ההנחה שזה בכלל לא בכוחנו לעשות דבר כזה. השאלה היא אם נמצא דרך לחיות בלי (בין היתר) להחנק מהפסולת של עצמנו.
אין לי תשובה לשאלה הזו, אבל חכמים ממני אמרו "אין ייאוש בעולם". ואני נוטה להסכים, לפחות לא ייאוש בר קיימא
מה שעוזר לי בקטעים כאלה זה להכנס לפרופורציות של כמה אנחנו קטנים וכמה מעט נזק אנחנו בעצם עושים.
לא מדוייק. אנחנו כפרטים באמת מזיקים מעט מאד. אבל בתור היצור עם התודעה הקולקטיבית המכונה "האנושות", זה שיודע את סך הידע, זה בעל הכלים הכבדים שחותכים ופוצעים אפילו הרים, זה עם הצינורות העבים בתוך מקורות המים, זה המכשיר עוד ועוד מומחים לנושאים יותר ויותר specialised שוקדים במעבדותיהם מבלי שידעו דבר מבעד לדלת אמותיהם כולל מה הנזקים וההשלכות של מעשיהם לדורות, זה שמוריד תשעה ליטרים כפול מספר הניאגרות כמה פעמים ביום, זה שלוקח שקיות כל יום לכל בית אב, זה שמוריד טון אשפת פלסטיק לתהום פר כל ילד שנולד, בתור היצור הזה בפירוש בכוחנו לעשות נזקים גם ל"טבע".
תחושתי היא שאלף שנה זה פסיק לעומת משך הזמן שה"טבע" יזדקק לו להחלים אחרינו, וזאת בהנחה האופטימית שאפשר יהיה, ובעצימת עיניים לנזקים בלתי הפיכים כמו הכחדת מינים באופן לא טבעי בפועל, והסטת גרמי שמים ממסלולם בכח.
אם הייתי מציעה לך גלולה (כחולה ) שתשחרר אותך מהידע הזה ותהפוך אותך למאושר, היית לוקח?
אם הייתי יודע את התשובה לשאלה הזו, לא הייתי פותח את הדף.
כל נזק שאנחנו עושים הוא לגמרי בר חלוף ועל פני השטח בלבד
זה כמובן נכון מבחינת הקוסמוס. אבל אנחנו עדיין כאן, ואנחנו עדיין רוצים לחיות כאן, וגם צאצאינו. אז אם הקוסמוס יתקן הכל שניות אחרי שנעלם מפה, זה יופי, אבל זה לא יעזור לנו.
אז האם השאלה שלי היא אגוצנטרית? האם אני רוצה את טובת העולם או את טובתי האישית? אני מניח שכל אחד פועל ממניעיו האישיים ביותר, גם אם הוא עושה רבות למען האחרים או למען "העולם".
מזכיר לי מה שאמר ישמעאל (ציטוט מהזכרון):
"אם אומרים לך שהבית שאתה גר בו הוא בעל יסודות רעועים ויתמוטט בעתיד אם לא תטפל בו, אתה יכול כמובן להתעלם מזה. אבל כשהבית יתמוטט על צאצאיך, הם לא יחשבו עליך דברים כל כך טובים".
עודד, מה שאתה כותב זו דילמת חיי. ולאו דווקא בנושאים של איכות הסביבה אלא בכלל. בכל דבר, עודף מודעות עלול להפריע מאוד בחיים, לפגוע בשלווה ולהזיק. מאוד קשה להתלבט כל הזמן. זה פתח להמון בעיות נפשיות. אבל, עדיין אני חולת אנפורמציה ואם היו מציעים לי את הגלולה הייתי מסרבת. אני מוכנה לשלם את מחיר המודעות. כזאת אני, פריק קונטרול.
עודד,
כשאתה מחבר בין המודעות לכאב, בבחינת מרבה דעת מרבה מכאוב, זוהי בחירה לגיטימית, והמקור לבחירה זו הוא נושא בפני עצמו.
עם זאת, על פני להפריד שוב ושוב בין מה שנכון, או איך שנכון לחיות, מתוך המודעות לנושאים כאלה או אחרים, מתוך המודעות עצמה, אתה יכול להעלות דווקא את האחדות, ולראות, למשל, איך, על חוף הים, משפחה, המגיעה לים עם עגלת הילדים, השולחן המתקפל, השמשיה הנושאת פרסומת, כשהיא עמוסה בשלל מותגים, ונראית רחוקה מדרך חייה, נמצאת נמוגה אט-אט, אל אחוותה, ונמצאים ההורים, מתיילדים אל ילדותם, וחווים כמה רגעים, מתמשכים יותר או פחות, של אהבה.
כלומר, על פני להפריד את הלא נכון, ולהדגיש את דרך החיים הקלוקלת לדעתך ולמודעותך, מחפש, ניתן לומר בנרות, אחר השלם, זה שמאחד בין כל הניגודים, למשל, הדוגמא שניתנה, בה למרות שנמצאים פוגעים באקולוגיה בדרך חייהם, עדיין נמצאת שם אחווה אנושית, ואהבה, המתבטאת בשלמות הזו שניבטת במלוא הודה, בבניית ארמון חול, של אב, אם וילדיהם.
אז, כאשר השלם, זה, המכנה המשותף לכל העמדות, לכל בני האדם, אותה אנושות אחת, כתודעה אחת, היא הבסיס, לא רק שלא יכאב לבך על עוולות העולם, אלא שתדע גם את אותה התפעמות, של תפארתה, הודה, ותהודתה של האנושות.
שבפועל - יש רק אדם אחד.
ומכאן, הסבר פנים, מציאת הראיות לכל הטוב שמתקיים, והתכוונות אל להיות שלם, יניחו את ההשפעה הזו, שעולה מתוך הבסיס המשותף - ייחודיות כל אדם באשר הוא.
ומכאן, מתוך הסבר פנים מצביע על היש, ומתוך שמצביע על היש, מצביע גם על האין, ומאפשר את מודעתך אתה, להיות לנר, המאיר מודעות באשר היא.
זה כשלעצמו-, לא כואב, נהפוך הוא - עונג מתמשך.
תודה.
(צפריר מקווה, שהבהירות העולה מהדברים נמצאת מספקת. אם לא, כל פסקה, כל מילה, ניתנת להרחבה).
האם אושר הוא מטרה בפני עצמה?
יונת, אני לא בדיוק מבין מה ניסית להגיד. ראיתי גם מה שכתבת בדף ההוא ולא הבנתי.
זה לא כל-כך משנה לי אם אושר הוא מטרה בפני עצמה או לא. גם אם כן וגם אם לא - הדברים שמפריעים לי, מפריעים לי.
צפריר,
אכן אני משתדל לנקוט בדרך זו, ולראות את הטוב איפה שאפשר. ותמיד אפשר, גם אם לא רואים זאת בתחילה.
אבל - ראשית זה כרוך במאמץ מתמשך, ולא תמיד יש לי את הכוחות לזה. ושנית - גם כשרואים את הטוב, הרע קיים. אז יש ימים שבהם אני מצליח להתסכל על הטוב ולתת לו להאיר את הרע באורו הטוב, ויש ימים שהרע זועק אלי ולא נותן לי מנוח.
בימים כאלה אני פותח דף בבאופן
בטח שאלו אתכם פעם את השאלה - אם חבר שלכם היה יודע שבן הזוג שלכם בוגד בכם, האם הייתם רוצים שהוא יגלה לכם?
זו דילמה בין הרגשה טובה (ומוטעית) אבל מציאות לא טובה, לבין הרגשה לא טובה המשקפת את המציאות.
התשובה שלי תמיד הייתה שאני מעדיפה לדעת. כשיודעים את האמת, יש חופש לפעול ו אפשרויות בחירה, שבסופו של דבר משפרים את המציאות ואת החיים שלנו, ויכולים (לא בהכרח) להוביל גם להרגשה טובה יותר - רק שהפעם ההרגשה תהייה מוצדקת במציאות. לדעתי ומניסיוני המוגבל, בטווח הארוך - גם האישי - ידע מוביל לשיפור בחיים, גם אם בדרך לאותו שיפור יש הרעה בהרגשה. למען היושר, עליי להודות שלא תמיד פעלתי על פי העיקרון הזה. פעם אחר פעם קרה שנאבקתי במודעות הזו וניסיתי לדחות אותה ככל האפשר... אבל לדעתי, זה קרה בגלל שהרגשות שלי לא תמיד מילאו את תפקידם (שהוא עיבוד נכון של המציאות העכשווית).
אני האחרונה שתזלזל במציאות פנימית (רגשות ומחשבות), אבל המציאות החיצונית צריכה תמיד לנצח, לדעתי, מטעמי הישרדות.
זה דיון שמזכיר לי גם דברים שנכתבו בדף תהליך אבל לשחרור מטראומות ילדות ומתקשר לי גם לדיון לגבי הפוסט האחרון של אור-לי, על כימיקלים בסביבה.
עודד, אבל - ראשית זה כרוך במאמץ מתמשך, ולא תמיד יש לי את הכוחות לזה. ושנית - גם כשרואים את הטוב, הרע קיים.
על פני מאמץ מתמשך, תזכורת פשוטה, לראות את החסד, ולהניח לידיעה שהרע מתקיים. הרע לעולם מתקיים.
כאן, על פני להפוך רע לטוב, מתמקד בהנפת הטוב, לטוב יותר, ולמצוין.
אז, כמו מדלג מעל הרע, ונמצא מדגיש את הטוב, בכל אירוע, ויודע שכאשר טוב עליו ליבו, קל לו להסביר פניו לעולם, ואז אין כל מעמסה ביופיו של העולם, אלא נחת רוח.
וכאשר רע עליו ליבו, מסתיר פניו, ונמצא מקבל הוכחות למצב רוחו, בעוד זה כלל אינו קשור לנסיבות.
לכן, טוב אם מקבל את הרע שחש, את מצב הרוח הזה, המסוים, שחש שרע, ודווקא אז, כמו מעלה גוון חדש אל רקע האירועים, מבהיר את האור, או מצליל את שמיעתו, ופותח את הקשב, ומקשיב ניתן לומר לדממה, זו הנמתחת לכל צליל באשר הוא.
וככל שמדגיש את הטוב בחייו, את הטוב יותר ואת המצויין, כך מפנים ברמת הגוף את השמחה, ומתוך הסבר פניו, מחולל גם את השיוני האקולוגי שמחפש אחריו, במובן הזה של אקולוגיה אנושית.
שכן, הרס הכדור איננו אלא ביטוי של בזבוז ההון האנושי.
במובן הזה כסף הוא הדרך הכלכלית, למסחר ביחסים בין בני האדם.
וכאשר הכסף הוא המניע את העולם, ויחסי אנוש פשוטים, נמדדים בערך כספי, מתבטאים אלה, בהרס הכדור.
וכאשר נמצא מסביר פניו לכל אדם, נמצא מעודד את הטוב, ומזכיר לעולם את אחוות בני האדם.
ומתוך כך, מתחיל העולם עצמו, לחייך אל מי שאתה הוא, והדאגות, יקבלו אז פרופורציה אחרת, כחית מחמד.
אם הייתי יודע את התשובה לשאלה הזו, לא הייתי פותח את הדף.
באמת היית לוקח את הגלולה? ומה לגבי גלולה אחרת (מחורצת ) שהיתה גורמת לך להיות מאושר ולא משנה מה קורה? גם אם ביו מענים אותך, לוקחים את ילדיך, כל דבר -- אתה מאושר. היית לוקח?
אני עם תמי: תחושות משרתות אותנו רק אם הן קשורות למציאות. תחושות שקריות (גם נעימות וגם מכאיבות) זה משהו שעדיף לוותר עליו.
הקושי שלך מאוד מוכר, וכמו שכתבה ההולכת בדרכים מאוד קשה להתלבט כל הזמן. זה פתח להמון בעיות נפשיות.
י. פולני כתב פעם בטורו (נדמה לי שב"כותרת ראשית" ז"ל, ציטוט חופשי): מתי הפולני יכול לשבת ולהנות מהחיים? כאשר הילדים רחוצים ובמיטותיהם, הרצפה מבהיקה, הכלים שטופים ומסודרים בארונות...
המסקנה היא שהפולני לא נח ולא נהנה מהחיים. מתי אתה תנוח לשיטתך? כאשר כל היום צרכת מזון אורגני שלעשייתו לא נוצל אף פועל, לא השתמשת באף שקית ניילון חדשה, לא בזבזת כסף על מותג, שוחחת עם הילדים בסובלנות ובכבוד בלי לאבד שליטה אף פעם, נסעת לעבודה באופניים, וכל האנשים שפגשת החזיקו את ילדיהם במנשא כשהם מכרסמים תפוח אורגני ...
יום אחד גיליתי שכל פעולה שאני עושה מלאה שיקולי זיהום סביבה/ מודעות חברתית/ חינוך נכון לתפיסתי. הייתי מלאת אשמה כי כמובן אי אפשר להיות מושלם, והרבה בחירות שלי היו מוטעות, וכן איבדתי ספונטניות. אז פשוט החלטתי להניח למה שאינני יכולה לשנות בזה הרגע.
כמה דוגמאות מעולמי: אפשר לקנות לילדים נייקי במבצע ולהנות מהקניה, ורגע לא לחשוב על ילדים פיליפנים בתנאי ניצול, או על קורבנות המיתוג. אבל אי אפשר לא לשלם ביטוח לאומי לעוזרת בבית או פיצויי עזיבה/ פיטורין. אפשר לתת לילדים לאכול ממתקים בשפע אצל סבא וסבתא כי הקשר נכדים-סבים חשוב יותר בעיני, אבל לא צריך להכניס תועבות הביתה. ודוגמא ממש מיום ששי שעבר: אצל אחי, ארוחה ל- 10 אנשים, הם מחליטים להגיש בכלים חד פעמיים (ויש מדיח גדול וחדש). יכולתי להעיר, יכולתי להיות נביא זעם, הסתפקתי באמרה אגבית שהייתי מעדיפה כלי מטבח. בחרתי לא להתעצבן. אצלי אני לא מגישה בחד פעמי וזה מה שחשוב לי.
אני מנסה להסביר שפשוט אפשר להגדיר "גבולות למודעות" כדי לשמור על שפיות ושמחת חיים.
האם אני רוצה את טובת העולם או את טובתי האישית
טובתי האישית היא טובת העולם. אני העולם.
ראית כבר את הסוד עודד?
מאוד אמריקאי-ניו-אייג'י עם כל 'הטוב והרע' שבזה.
זרמים אדוקים לא יאהבו אותו הוא מעודד חיים מתוך שמחה, איפשור, קבלה וקלות בלתי מתפשרת. הוא מדגיש וממחיש לאן באמת רצוי לנתב מאמץ מתמשך.
לא מסוגל לשנות כרגע (למשל - אוכל יותר מדי דברים מזיקים, ואני דווקא יחסית אוכל בריא ), כשאני נוסע בארץ ורואה מה מעוללים לה, וכו' וכו' - כל זה גורם לי פעמים רבות לתסכול ואף לייאוש.
נדמה לי שהשקט שאתה מחפש טמון ביכולת להרפות את הפן האדוק והמחמיר של הזרם בו אתה הולך.
אתה תצליח להשיג שלווה יחסית ברגע שתבין שהאחריות היחידה המוטלת עלייך היא לדאוג לרווחתך בדלת אמותיך. כשיירווח לך שם, כשתחווה הודיה חפה מהלקאה עצמית על המזון הבריא שאתה אוכל ועל האקולוגיה האישית שלך ועל האנושיות שלך ושל משפחתך, תוכל אז להרגיש ולחוות את העולם מתקן את עצמו בכל הרבדים סביבך, אז התיסכול ייהפך לשמחה גדולה ולהשראה מתמשכת.
אורנה,
במלים "תחושות שקריות" התכוונתי לתחושות שנובעות מטעויות או שקרים לגבי המציאות. למשל: שנאה כלפי יהודים המבוססת על האמונה שהם הורגים תינוקות נוצרים ומשתמשים בדמם להכנת מצות לפסח. דוגמא אחרת: שמחה שזכית בלוטו למרות שבאמת לא הסתכלת טוב ולא שמת לב שהמספר שלך אינו באמת הזוכה. ברגע שתתברר הטעות העובדתית, סביר שהתחושה תשתנה...
עודד,
אני לא רוצה שיענו אותי כי זה גם כואב וגם מזיק לבריאות. אם היתה גלולה שמעלימה את הכאב, לא הייתי לוקחת אותה כי הכאב עוזר לי לגלות מתי פוגעים בבריאותי. ויחד עם זאת, כשאני משתכנעת שעינוי מסוים (רופא שיניים) לא מזיק לבריאותי אז אני מעלימה את הכאב בשמחה.
אם לחזור לשאלה המקורית שלך: אני לא חושבת שטוב להעלים את התחושות הרעות כי הן עוזרות לנו לראות את הבעיות בעולם. אבל אם מסיבה כלשהי אתה משתכנע שאין באמת בעיה ושהתחושות שלך לא משרתות אותך (או את העולם) אז יש הגיון בלהעלים אותן.
(אני מנסה לחשוב איך להכניס כאן את המונח "בוחן מציאות" בצורה הולמת ולא מצליחה. אז אם למישהו יש ניסוח טוב -- מוזמן לעזור לי בזה.)
שמים,
ראשית - הסרט לא עולה אצלי. חבל. ראיתי את התמונה של הפרופסור המשוגע החמוד הזה מ"בליפ" והתחשק לי לראות אותו מתלהב שוב אתה תצליח להשיג שלווה יחסית ברגע שתבין שהאחריות היחידה המוטלת עלייך היא לדאוג לרווחתך בדלת אמותיך. כשיירווח לך שם, כשתחווה הודיה חפה מהלקאה עצמית על המזון הבריא שאתה אוכל ועל האקולוגיה האישית שלך ועל האנושיות שלך ושל משפחתך, תוכל אז להרגיש ולחוות את העולם מתקן את עצמו בכל הרבדים סביבך, אז התיסכול ייהפך לשמחה גדולה ולהשראה מתמשכת.
הלוואי. אבל קצת קשה לי עם משפטים בסגנון "אתה תצליח... ברגע שתבין ש...". זה גם לא משכנע אותי, וגם לא עוזר לי. (ובכל זאת, תודה כמובן על דברייך).
יונת, אם היתה גלולה שמעלימה את הכאב, לא הייתי לוקחת אותה כי הכאב עוזר לי לגלות מתי פוגעים בבריאותי
אבל מה איכפת לך שפוגעים בבריאותך? כאבים לא יהיו לך (את זה סגרנו כבר עם הכדור). אז מה זה משנה? תמותי צעירה? מה זה משנה, הרי לא תצטערי על זה, כי תהיי מאושרת. יעלה לך כסף לתקן את בריאותך? כסף זה לא העניין, כי הוא או חסרונו לא יכולים לפגוע באושרך (המובטח). יש עוד סיבה?
נדמה לי שהשקט שאתה מחפש טמון ביכולת להרפות את הפן האדוק והמחמיר של הזרם בו אתה הולך.
אני הצלחתי להשיג שלווה יחסית ברגע שהבנתי שהאחריות היחידה המוטלת עלי היא לדאוג לרווחתי בדלת אמותי. ככל שרווח לי שם, ככל שאני מצליחה לחוות הודיה חפה מהלקאה עצמית על המזון הבריא שאני אוכלת, על האקולוגיה האישית שלי ועל האנושיות שלי ושל משפחתי, כך אני מצליחה יותר ויותר לחוות את העולם מתקן את עצמו בכל הרבדים סביבי, אז התיסכול הופך לשמחה והשראה מתמשכת והיאוש הופך ל תקוה.
אבל מה איכפת לך שפוגעים בבריאותך?
שאלה שאלתית. בעצם זה כמו לשאול "בשביל מה את חיה?" וגם לזה אין לי תשובה. אבל אני יודעת שאני רוצה לחיות ואני יודעת שאני רוצה להמנע מפגיעות קשות בבריאותי, אז מבחינתי אלה נקודות התחלה מספיקות.
לעומת זאת אני יודעת ש"אושר מובטח" הוא לא מטרה מבחינתי: אם היו מציעים לי את גלולת האושר, שמבטיחה את אושרי גם אם מענים אותי או לוקחים את ילדי או הורסים את העולם -- לא הייתי לוקחת. (יש מישהו שכן?)
תגיד עודד, אז מה אין לך, עוד לא הבנתי, שכל או דאגות?
יש לי גם זה וגם זה. את/ה לא מכיר את הביטוי? משמעותו: למי שאין שכל, אין דאגות (כי הוא לא מבין שהוא בצרות, או משהו כזה).
אולי באמת בחרנו בחירה קבוצתית במרדף אחרי האושר במקום בחיים?
לדעתי כן, וזה שוב מזכיר לי דברים שנכתבו בדף על ג'נסן וגם בדף אושר אמיתי ואושר סינתטי . אפשר לראות את ההבט הזה גם בפופולריות העצומה של תרופות פסיכיאטריות מהדור החדש, פרוזק וחברותיה. ראיתם את ההרצאה של הלן פישר על אהבה? (TEDTALK). בין היתר, היא מסבירה שם איך תרופות פסיכיאטריות הן מכשול מפני התאהבות (שתוביל להמשכת הגזע, דהיינו לבחירה בחיים), כיוון שהן מונעות את היווצרות היחס של נוירוטרנסמיטורים במוח הנחוץ להתאהבות. מומלץ, כמו כל ההרצאות של TEDTALK (נתתי קישור להרצאה הזו בדף הבית שלי, בתחילתו).
אגב, מישהו כאן קרא את העיקרון הפיטרי? הוא קורא להתאבדות הקבוצתית הזו "דרגת חוסר הכישרון לחיים של המין האנושי".
<על זה אומרים אצלנו בפולניה דלמטה: "אם זה לא היה הטיפש שלי, זה היה מצחיק אותי".>
אבל אולי צריך להבדיל כאן בין שני סוגים של הרגשה, ששניהם מוגדרים כרגע במילה "אושר". אולי, לפחות לפעמים, הרדיפה אחרי האושר היא אחרי תחושת אופוריה, או התעלות, או מניה - כמו מה שנותנים סמים מסויימים, למשל. הממ, התמכרות לסמים כאלה - כולל תרופות - שמטשטשים באופן כרוני את היכולת לראות את המציאות ולהגיב אליה בצורה מיטבית לנו, נראית לי גם היא דוגמה מצויינת לדילמה בין שכל לבין חוסר דאגה.
אם היו מציעים לי את גלולת האושר, שמבטיחה את אושרי גם אם מענים אותי או לוקחים את ילדי או הורסים את העולם – לא הייתי לוקחת. (יש מישהו שכן?)
יש מיליוני אנשים שכן - ראי תרופות פסיכיאטריות (במקרים ובמינונים מסויימים), או סמים אחרים בעלי אפקט דומה, או אפילו השקפות עולם בעלות אפקט דומה...
לעומת זאת אושר כתכונה טבעית והישרדותית הוא תחושה של נינוחות, שקט וחופש; רגשות לא נעימים (בתגובה למציאות לא נעימה) אינם מאיימים לחסל אותה, אלא להפך, מסייעים לקיים אותה. וכמו שכתבת בדף ההוא ואני מסכימה, זו התחושה שאמורה להיות לנו באופן טבעי .
לעומת זאת אושר כתכונה טבעית והישרדותית הוא תחושה של נינוחות, שקט וחופש; רגשות לא נעימים (בתגובה למציאות לא נעימה) אינם מאיימים לחסל אותה, אלא להפך, מסייעים לקיים אותה.
פעם, לפני הרבה שנים, היתה לי שיחה על זה עם אשה מעניינת. היא שאלה אותי מה אני רוצה מהחיים ואמרתי לה שאני רוצה "להיות מאושרת". היא שאלה "מה זה להיות מאושרת".
עניתי לה: " שיהיה לי טוב". "אולי שלווה".
היא הציעה שטוב/אושר זו אולי תחושה של חוסר נרדפות.
ואני מפרשת: כשאנחנו לא רדופים על ידי העבר, ההווה, אנשים אחרים, קולות לא טובים; כשאנחנו לא מחפשים אחר משהו כל הזמן, ואיננו רדופים על ידי ציפיותינו ושאיפותינו. שאנחנו כאן ועכשיו, ב- נינוחות, שקט וחופש.
אולי דווקא החיפוש אחר האושר, מרחיק את אותו אושר מיוחל.
<אני זוכרת איך הדף הזה התחיל, אין לי מושג איך הוא הגיע דווקא לכאן...>
אושר, הוא הרגשה נפשית, הכוללת תחושה גופנית, הנובעת מהלך הרוח, הנבחר על ידי הנפש, על מנת להתעלות, אל שיוויה, במובן הזה שכל צרכיה מסופקים, איננה חסרה דבר, ויכולה לרוות נחת רוח, במובן הזה שגם דעתה נחה.
סבל, הוא הרגשה נפשית, הכוללת תחושה גופנית, הנובעת מהלך רוח, הנבחר על ידי הנפש, על מנת להיבדל, אל נבדלותה, במובן הזה שמדגישה את הרצוי, ומצביעה על הפער בין הרצוי למצוי, ויכולה לרוות את סערת רוחה, במובן הזה של חשיבותה העצמית.
כאן, הגדרות כוללניות אלה, נמצאות מצביעות על העניין המרכזי, במובן הזה של היכולת למשוך את הרגע, את התחושה הזו, המסוימת.
משיכה זו של הרגע, נמצאת קלה לה לנפש, כאשר נמצאת מבדילה עצמה מהעולם, שכן, תנועה זו של הבדלה נדרשת לשם עצם קיומה, כנבדלת מופרדת, כ'אני'.
אז, דווקא סקירת החסר, הדגשת הפער הזה בין מה שמצוי לבין מה שהיתה רוצה, הסבל, נמצא כנושא, אותו קל לה-לנפש למשוך, שוב ושוב, ומתענגת על ההימשכות עצמה.
כאן, נתקלת הנפש בקושי, למשוך דווקא את רגעי ההתאחדות, עם כל היש, את רגעי האושר, בהם מאשרת הנפש לעצמה, את קיומה, מבלי שנדרשת להבדלתה, שכן ייחודה כבר מובטח לה, למשל בנושא הזה של דמותה, צורת גופה.
קושי זה, עיקרו הוא במובן מאליו.
שכן, מעצם טבעה של הנפש, נמצאת מאשרת את הקיים - דרך סקירת החסר, והמובן מאליו, נמצא כל כך מובן מאליו, עד כי סמוי מהעין.
לא עוצרת הנפש לברך על יציבות הקרקע, זו, נמצאת מובנת מאליה, לא נמצאת הנפש מברכת על האוויר לנשימה, כמו גם, על כל אותם תנאים, מובנים מאליהם, שניתנים לה תדיר, ללא כל קשר למעשיה, כתנאים הטובים ביותר לעצם חייה, בגוף - ולבטא את זיק נשמתה כביטוי חי - של חיים בחומר.
שכן, כאשר עוצרת הנפש את דהירתה, במובן הזה של משך - מה שהיה קודם, מה שהווה עכשיו, ומה שיבוא אחר כך - מתמקדת בהווה, בעכשיו הזה ממש, במקום הזה ממש, ומתבוננת על היש, כמו מפרקת את המובן מאליו, ויורדת אל מתחת לסף המובן מאליו, נמצאת חווה עונג כולל, שכן אז מגלה שעכשיו, כאן, ברגע זה ממש, במקום הזה ממש, לא חסרה דבר, ויכולה בקלות רבה, לחוש את שלמותה, דרך הגוף.
וחווה אושר בהווה הזה, ככל שמצליחה למשוך את הרגע, מאשרת את התקיימות החסד.
את אלה, אם מעוניינת בכך, טוב לה לתרגל, ולהתמיד, ולהרגיל עצמה להתבונן דרך הקיים, לברך על הקיים, ולראות כיצד הפער בין רצוי למצוי, בפועל, מתממש רק כי היא עצמה בוחרת בו.
שאם היתה מוכנה לקבל את רצונותיה, והיתה במקום בו מסכימה לקבל את אלה, היו מתגשמים.
כפי שכאשר מבקשת אחר האכזבה, מעלה שם ציפייה, על פני להתענג על ההווה, כאשר מבקשת אחר האכזבה, תולה את כל יהבה, על ההבטחה לעתיד טוב יותר, בעוד זה, העתיד, כבר נכנס אל ההווה, ובמובן הזה, ינביט בעבורה שדות שלמים של אכזבה, שכן הטוב, נדחה למחר.
ובמובן הזה אם כך,
האושר אינו תלוי בדבר,
רק בנכונות הפשוטה,
בהסכמה התמימה,
לאושר.
ואם נדרש אדם כל שהוא, לאמצעים חיצוניים - על מנת לגעת בהסכמה הזו, ודעתו אינו נוחה מאלה, טוב אם יזכור, שבכל מקרה, מוצאת הנפש את השערים, במובן הזה להסכמה, גם אם שערים אלה, מאדירים את אפסיותה המרהיבה, במובן הזה שמגיעה אל חוסר אונים, ואז, לכאורה בלית ברירה, נמצאת מסכימה.
עדיין, ההסכמה, במובן של קבלת הנסיבות כפי שהן, נמצאת כבחירה אפשרית, זמינה ולעולם קיימת, גם אם ככוח גנוז, המבקש לצאת מהכוח אל העונג הזה - אישור פנימי לאושר.
מה יהיה שאני לא מצליחה להבין את צפריר למרות שמשתדלת עד מאד?
יהיה אשר יהיה.
אם את רוצה הבהרה, זה משהו אחר.
אם את רוצה להבהיר שאינך מבינה, הרי הבהרת.
כשמדברת על משתדלת, אם את בעניין של השתדלות, השתדלי להקריא לעצמך את הדברים, על פי הפיסוק הזה, בראשך.
קחי פסקה אחת, והקריאי את המילים בראשך, אם צריך פעמיים או שלוש.
אם אז, עדיין לא מובן, ועדיין יש עניין להבין, שואלת, ומקבלת הבהרה עד שנמצא ברור, גם לך.
מצד שני, למה לך כל זה, דלגי הלאה, הניחי את מוקד הבעיה על כתיבתי.
במילים אחרות: זה לא את, זה אני.
לכן, המשיכי הלאה בשמחה, מבלי להדגיש, את חוסר הבהירות שעולה מהכתיבה הזו.
בפסח הזה קיבלתי הרבה שכל, ולוא בדיוק דאגות, אלא מחשבות מתסכלות על מה אני עושה עם ההשכלה הזו שקיבלתי.
העניין הוא שהמודרניזציה מציפה כל כך את כל העולם בדברים שמתאים לה - מבט לכיוון הלא נכון ופרסומת נכנסה לתודעה.
לא רוצה פרסומות! אפילו בשירותים ציבוריים בזמן כשגבר עושה צרכיו מופיעה פרסומת מול עיניו בעת העשייה! זו ממש אלימות.
אין שכל אין תסכולים.
רוצה שכל. רוצה שאם יהיו פרסומות שיהיו לפחות לקירוב ולא לריחוק! פרסומות לנדיבות לנתינה לאהבה לשמחה לאחווה לשלום.
אני מאמינה גדולה בשינוי שמתחיל בתוכנו, ברגע שנהייה יותר מכוונים ומדוייקים, ההשפעה תחלחל לבחוץ, קל מאוד להתאכזב "מהחוץ" אבל זו באמת חוכמה קטנה וזה מתסכל, ברגע שאת מדוייקת את המעגל הפנימי שלך פועל קסם שמושך את הטוב לכיוונך, ולא אני לא כותבת כאן בתמימות אני משוכנעת שהכל תלוי בנקודת מבט, פשוט מתחילים לראות יותר את הטוב והמתוקן ולא את ההפך.
יש לי כמה בעיות עם הכותרת אבל זה לדיון אחר, לגבי מודעות גבוהה וסבל, הנוסחה היא מאוד פשוטה {{אם את.ה סובל.ת זה לא הכיוון}} מודעות גבוהה שלא מופנת למציאת אושר היא מבוזבזת לשוא, אם כבר נוברים, חוקרים, שואלים ומחפשים כדאי שכל המאמצים יופנו למציאת הדרך אל אושר.
), כשאני נוסע בארץ ורואה מה מעוללים לה, וכו' וכו' - כל זה גורם לי פעמים רבות לתסכול ואף לייאוש.
) שתשחרר אותך מהידע הזה ותהפוך אותך למאושר, היית לוקח?
