ילדים בורחים

אני עסוקה כל היום במרדפים אחרי הילדה שלי (בת שנה וחצי)
היא לא מוכנה שיחזיקו אותה על הידיים/מנשא, היא לא מוכנה לשבת בעגלה/אופניים- רק ללכת ללכת וללכת.
בבית הכל אחלה, בפארק וגינה יחסית סביר כי יש לה הרבה להסתובב כשאני לא צריכה להיות ממש צמודה אליה אלא בקשר עין.אבל הדרך לגינה מעייפת אותי עד מאוד, כשאני צריכה כל הזמן לנתב אותה ולשמור שלא תרד מהמדרכה.
חוץ מזה אי אפשר ללכת לשום מקום- קניות, סידורים וכאלה ממש מחוץ לתחום כי היא ממש נעלמת , ממש משימה בלתי אפשרית.

שמעתי שבאנגליה נהוג לקשור ילדים במותן, על פניו נשמע מזעזע אבל לאור נסיוני- לפעמים זה יכול להיות רעיון טוב. מעניין איך יגיבו על כך בארץ.

מיצית - ראיתי ילדה אחת עם חגורה ייעודית קשורה לאמא שלה. דומה לכלב. נשמע מזעזע ונראה מזעזע.

גם אנשים שרואים ילד במנשא מזדעזעים לפעמים...
מה עדיף? לתפוס אותה בכוח ביד תוך כדי התפתלות של הילדה בנסיון להשתחרר? או לחפש משהו בתיק ולגלות שהיא נעלמה בתוך ההמון?

אז נראה לי שענית לעצמך על השאלה.
אולי את יכולה לקשור אותה אלייך במנשא כמו המאיה-ווראפ?

זה בדיוק מה שעלה לי בראש- עם המאיה ווראפ.
אבל את האמת... אני פוחדת מהתגובות של האנשים בגלל זה פתחתי את הדף הזה- לראות תגובות.

עד עכשיו אני בטראומה מהעלמות שלה אתמול.

מה עם ישיבה על הכתפיים? או "שק קמח"? הרבה ילדים אוהבים את זה, וזה מאפשר לך תנועה בטיחותית.
מעבר לזה - אין מנוס, צריך לשמור כל הזמן על קשר עין ומרחק מגע, בגיל הזה.
זה עובר - ולכן גם עדיף לדעתי לא לקשור - כי אני חוששת שזה "מושך" את הבעיה לגיל מאוחר יותר.

בת השנה וחצי שלנו אוהבת ללכת עם בובה במאיה ראפ שלה. המאיה ראפ יכול להתהדק לגודל שלה ואת השובל אני מחזיקה בדיוק כמו רצועת כלב אבל אף אחד לא מזדעזע. זה לא עובד תמיד אבל לפעמים.
ענין הרצועה בכלל לא נראה לי כל כך נורא. הילד חופשי לרוץ ולא חייב להיות צמוד בכוח למנשא עגלה או יד. זה רק נראה רע. (תינוק צורח ומתפתל זה הרי יותר רע, אבל מזה אנשים לא מזדעזעים כי זה מראה נורמלי.)

שליחה על ידי יעל* » 29 יולי 2003, 18:44

מיצית, מזדהה עם הקושי (פחות עם הפתרון...). בתי בת שנה ושמונה תיכף, ומאז שהחלה ללכת (בעצם מאז שהחלה לזחול, אבל נדמה לי שלאחרונה זה מחמיר), אינה מוכנה לשבת בעגלה במקומות סגורים (סופר וכדומה). בטיולים קצרים, כגון לגן המשחקים, יושבת בעגלה בפרצוף אומלל.
זה באמת מתיש והופך קניות וסידורים לבלתי אפשריים, אלא אם כן נעשים בזוג (אחד קונה, השני רודף ומתעצבן: כמה זמן את מתלבטת? היא משגעת אותי! וזה מאחד מהאנשים היותר רגועים שאני מכירה...).

כדאי להתייחס לזה בהומור (אני יודעת, זה קשה) ולהסתכל על הצד הנחמד שבעניין: יש לך ילדה בריאה וסקרנית, שמרגישה מספיק בטוחה להתרחק ממך על מנת לחקור את העולם. זה לפחות מה שאני מנסה לספר לעצמי..

אני לא יודעת אם מנשא יספק פתרון ל"בעיה" (ובלי לזלזל במצוקתך - מצוקתי, הלואי עלינו רק בעיות כאלו), כי כל העניין, לדעתי, הוא העולם הקסום ורב הגירויים הקיים שם בחוץ, אותו הם מסוגלים לפתע לגלות בעצמם, עובדה שכרגע מאד מרגשת אותם. תחשבי על אדם נכה, שיום אחד ניתנה לו היכולת ללכת בעצמו; איזו התרגשות זו עבורו, וכמה בלתי נסבל יהיה זאת בשבילו, אם יאלצו אותו לחזור ולהתיישב על כסא הגלגלים כמקודם, למרות יכולתו החדשה!.

אני יודעת שדיבורים לחוד והתקפי לב לחוד, אבל תנסי לחשוב על זה כך, וגם כרמית מנחמת שזה עובר (באמת? איזו הקלה, גם עבורי...).

אל תרדפי.
אני לא רדפתי, והם לא ברחו.
המקום היחיד בו רדפתי היה במדרגות לרחוב (כי יש בסוף כביש). זה היה גם המקום היחיד בו הם ברחו. הפסקתי להתרגש ולרדוף - הפסיקו לברוח.
זה, אני משערת, דורש שינוי תפיסה די גדול, את חושבת שזה עשוי להתאים לך?

וד"א -
לחפש משהו בתיק ולגלות שהיא נעלמה בתוך ההמון?
למזלנו, אנחנו חיים בארץ בה זה לא מסוכן, להעלם בתוך ההמון. הדבר הכי גרוע שיקרה לה הוא שאיזה דוד טוב יקח אותה על הידיים, ויעזור לה לחפש את אמא. אם זה יפחיד אותה (זה אחד הדברים שהכי מפחידים את בתי, למשל) - היא תדאג לא להעלם. ואם אופיה כזה שזה לא מפריע לה - הכל טוב.

למזלנו, אנחנו חיים בארץ בה זה לא מסוכן, להעלם בתוך ההמון
גילה, הלוואי שהיית צודקת בכל המקרים, ולא רק ברובם.

אני לא רדפתי, והם לא ברחו.
ניסיתי את זה, היא פשוט הולכת ומתרחקת. בד"כ אני לא רודפת את שומרת על קשר עין מרחוק.
לפחות פעם ביום איש זר (דוד טוב?) מרים אותה וצועק: "של מי הילדה הזאת?" ונותן בי מבט של איזה אמא חסרת אחריות (למרות שהיא פשוט טיילה להנאתה במקום בטוח לחלוטין).

לפחות פעם ביום איש זר (דוד טוב?) מרים אותה וצועק: "של מי הילדה הזאת?" ונותן בי מבט של איזה אמא חסרת אחריות (למרות שהיא פשוט טיילה להנאתה במקום בטוח לחלוטין).

טוב, זו לא סיבה לרדוף. אמרי תודה, חייכי, ולכי לדרכך (זה לפחות מה שאני עושה לאלה).

הסיבה שאני רודפת-

מתקרבת לקצה שממנו אפשר ליפול
יוצאת החוצה מחנות/סופר ונעלמת לי מהעין
הולכת לכיוון הכביש

מתקרבת לקצה שממנו אפשר ליפול.
אני מאמינה שהם יודעים לא פחות ממני.
אני לוקחת את המושכות רק כשאני רואה שהם מאוד מאוד עייפים, ואולי, בגלל העייפות, שיקול הדעת שלהם (ושיווי המשקל) לא משהו. אז - אני משתדלת לחצוץ בינם ובין התהום, ולא לרדוף-לתפוס-לעצור.

יוצאת החוצה מחנות/סופר ונעלמת לי מהעין.
כאן, הלב שלי מחזיק לא רע. עם הסתיגות - אנחנו לא עירונים, אז במרבית המקרים זה משאיר אותם במתחם נטול מכוניות. בסופר - הם מעולם לא ברחו החוצה. הוא מספיק גדול כדי לרוץ בתוכו (אבל הם מעדיפים לרוקן מדפים ע"פ לברוח מאמא).

הולכת לכיוון הכביש.
הם (שנתיים וחצי) מפחדים כ"כ ממכוניות, שהם לא רצים לכביש (בעיר), וחוצים כדי להגיע למדרכה וללכת רק עליה (ביישוב).
אני לא ממש בטוחה איך זה קרה, אבל עובדה.

ולענין של מה שהמסעדה כתבה למעלה -
> גילה אופטימית, שלא לומר שאננה <

שליחה על ידי הילה* » 30 יולי 2003, 22:26

אני דווקה השתמשתי בsling שלי כדי ל"תמוך" אותה כשהיא רצה במדרגות וליד הכביש (היא לא מוכנה לתת לי יד. רק לאחיה הגדול) הבד העוטף לא כ"כ הפריע לה, מצד שני גם יותר מדי יעיל הוא לא היה. בסוף התיאשתי מקצב ההליכה וכמות הנפילות, והגדול כבר מזמן היה בקצה המדרגות ליד הכביש, אז הושבתי אותה במנשא לקול מחאות ודי. זה sling עם ריפוד כך שהלולאה סביבה היתה רופפת, אולי יותר מיד. באחת הנפילות במדרגות כן הצלחתי טיפה לבלום אותה על ידי משיכת הבד בכיוון הנגדי. עכ"פ זה נתן לי קצת רגיעה שהיא לא תרוץ לכביש, אם כי צריך להיות בעירנות תמידית שהיא לא תימעד בגלל משיכה לא מכוונת. אני לא חושבת שההיבט החינוכי של גילה ניפגע כי מבחינתה היא פשוט הלכה עם אחיה או רצה במדרגות ואמא הלכה אחריה (כרגיל).
עוד משהוא שקנינו כשהגדול היה בגילה ואף פעם לא השתמשנו בו זה מכשיר שמצפצף כשהילד יוצא מ"טווח הקליטה". קנינו אותו אחרי שהילד נעלם לנו בקניון כששניה לא הסתכלנו. זה היה מאד מפחיד. בסוף הוא היה ב... חנות הצעצועים משחק בשמחה עם ילדים זרים. איך שהוא תמיד הצלחנו לשכוח את המכשיר הזה בבית כשהתעורר בו צורך לא בבית.

היינו בשבת בפיקניק עם חברינו הקונבנציונליים למהדרין.
אחת האמהות (שקוראת עכשיו את עקרון הרצף בהנאה, להפתעתי) סיפרה אנקדוטה שבתה, בת השנתיים וחצי, פעם ביקשה לקשור אותה עם הרצועה של הכלבה שלהם. הילדה נורא נהנתה, זה גם היה אירוע חד-פעמי ובא ביוזמת הילדה.
ואז השיחה המשיכה לזה שבאמת יש רצועות כאלה לילדים. אז אנחנו (אני ובעלי) סיפרנו שראינו את ה"פלא" הזה כשהיינו בלונדון וזה נראה זוועה:
הלכו 2 נשים וילד בגיל 3-4 רתום בדבר הזה. הוא רצה לעצור. הן לא. זו שהחזיקה ברצועה משכה אותו. הוא נשכב על הרצפה והתחיל להשתולל... ולצרוח... והן ניסו להקים אותו בכוח וע"י משיכת הרצועה וכלום לא עזר... לבי בכה עם הילד הזה...

וגם הוספתי שזו השפלה לא נורמלית ועוד לילד שלך - ובטח לא הייתם מעלים על דעתכם שמישהו יתייחס אליכם בצורה הזו כמבוגרים. אז מה, בגלל שהם (ילדים) קטנים אפשר לעשות להם את זה?
מה הייתה תגובת אחד הנוכחים (שאני לא סובלת אותו רוב הזמן)? "ניסית פעם ללכת בניו יורק עם ילד?"
אמרתי שלא וגם אם ייצא לי - אין מצב שאני אקשור אותה כמו כלב (אני מדמיינת כל מיני מצבים ומציבה את עצמי במקום נועה (בתי בת השנה וחצי) ואז אני בודקת אם הייתי רוצה שיעשו לי מה שאני מתכננת לנועה. לי זה עוזר).

ואז השיחה עברה לזה שאי אפשר להשאיר ילדים בלי השגחה אחרת הם יברחו ולא יביטו לאחור (כווווולם (מהנוכחים) ניסו את זה ואף ילד לא הביט לאחור בעודו מתרחק מההורים). לא היה לנו כוחות להיכנס לזה, אז הסתפקנו בזה שנועה הסתובבה לידינו, כרגיל, ואחרי סיבוב הייתה חוזרת תמיד אלנו, כרגיל...

טוב, נו, וגם בורכנו בילדה יחסית רגועה ולא היפר אקטיבית.

אין לי מילים.

זה נשמע כמו מה שעושים לכלבים שרוצים ללמד אותם ללכת "רגלי". אני אפילו לכלבים שלי לא העזתי לעשות כזה דבר לעולם, מתוך אהבה לכלב.
ועוד הירהור שלי. כשאני רואה אנשים לוקחים לעצמם כלב ורודים בו ו"מחנכים" אותו לעשות מה שבעל הכלב רוצה ומייד. מרביצים קושרים עם חגורות חנק. תמיד חשבתי לעצמי זהו ממש צורך של האדם שיהיה מישהו שהוא יוכל לשלוט בו בצורה אבסולוטית. תמיד כשאני רואה את האנשים הללו אני מתפללת שאותם אנשים לא ירצו להביא ילדים. אבל הם רוצים. (כמו השכן שלי

)

<איזה מזל שהכלבה שלנו למדה רגלי לבד>

אנחנו השתמשנו פעם ברצועה הזו.
מעין ריתמה שמולבשת על הילד כמו כתפיות ואפשר לחבר לה מאחורה רצועה.
קנינו אותה לקראת הנסיעה עם הילדים לדיסנילנד. נבו היה בן שנתיים ודיסנילנד נחשב למקום בו נחטפים לא מעט ילדים. כשנכנסים מקבלים הוראות בענין - אם הילד נעלם אפילו רק לרגע יש להודיע מייד! לאחד מעובדי המקום שנמצאים בכל חור שניות אחר כך הכניסות לגן נסגרות וכל היוצאים נבדקים בקפדנות. נורא מפחיד העדפתי לקשור אותו בריתמה ולא להצטער אחר כך. בהתחלה זה היה לא נעים אבל מתרגלים. לנבו עצו זה ממש לא הפריע. הוא רץ ובדק הכל ואני רצתי איתו. מבחינתי זה היה משהו שמאפשר לי לדעת בכל שניה איפה הילד שלי מה שהיה מאד חשוב בסיטואציה שבה הייתי. לא השתמשתי בזה כאביזר לריסון. בארה"ב יש גם רצועות שנקשרות לידיים. צד אחד ליד של הילד וצד שני ליד של ההורה. אולי זה יראה לך פחות מזעזע וגם קל יותר לייצור עצמי.
אני לא רואה בריתמה אביזר עינויים. יש ילדים שרצים לאן שבא להם בלי חשבון ולפעמים זה לא מתאים או בלתי אפשרי להיענות לצורך הזה שלהם וצריך למצוא דרך להתמודד עם זה בבחינת הרע במיעוטו.
אגב מכיוון שגידלתי את ילדי בארה"ב ושם קימת תופעת החטיפות של ילדים אני כמו כל ההורים האחרים טרחתי להפחיד את ילדי מאד. כשאחד מהם ניסה לברוח אמרתי לו "אם תברח ממני ואני לא אוכל לראות אותך יבוא איש גדול ויקח אותך ממני ואף פעם לא תוכל לחזור אלי. האיש הזה יקח אותך ולא יחזיר אף פעם." נשמע נורא? אולי. אבל גם לאבד ילד שנחטף לצורך עבדות מין או תרומת איברים זה מזעזע מאד. ואני מעדיפה שהילדים שלי יפחדו. ככה שהילדים שלי עכשיו מאולפים ולא מעיזים לזוז ממני. גם פה בארץ צריך להיזהר.

בקי, הילדים הם שלך ובחירת דרך גידולם היא שלך.

אני עדיין בדעתי שזה משפיל ואין מצב שאני אקשור את נועה...

חשוב היה לי לקרוא את זה. בטח נגיע מתי שהוא עם הילדים לדיסנילנד וצריך להיות מודעים לסכנות.

גם אני שמעתי מחברה שחייתה שנים בל.א שכך נוהגים שם עם הילדים ללכת עם רצועה,נשמע נורא,אבל לפי התנאים הכרחי.
עדיף על לא לראות את הילד יותר לעולם.
בינתיים פה בישראל הבן שלי מנסה לברוח לכביש לא יודעת למה,ואני גוררת אותו חזרה לגינה ,הבעיה איתו שהוא עדיין לא הולך יפה ברחוב,
הוא בן שנה ועשרה ואם אני משחררת אותו וממשיכה ללכת קדימה במטרה שהוא יילך איתי הוא או :

הולך אחורה.
הולך לצדדים.
הולך לכביש.

לא יהיה מצב שבו הוא יילך קדימה לאן שצריך,זה משגע אותי.
עיצות יתקבלו בברכה.

בחו"ל, הדרך שלי להחזיק את הילדים שלי קרובים אלי כשהם קטנים (נגיד עד גיל 4, בעצם כבר קודם הם יכולים להבין למה להישאר צמודים ולא לעזוב את היד של אמא) היא במנשא.
רתמות ורצועות די מחרידות אותי.

הבן שלי שוקל 11 קילו ויש לי בעיות גב,אני בקושי יכולה להתרומם ממצב של ישיבה לעמידה מבלי שהוא ייתפס.
אז ככה שזה לא רלוונטי.

מה על תלת אופן עם מוט? לתת לה לדחוף עגלת בובות? או עגלת סופר קטנה ?(אנחנו משתמשים בזה הרבה)
לתת לה למשוך את הכלב ברצועה?( אנחנו קראנו לכלב...ושניהם הגיעו!!)
מנשא גב? לשים על הכתפיים וללכת - זה פחות כבד ממה שזה נראה.
לתת לה להחזיק תיק או סל או בובה במנשא או לקטוןף פרחים בדרך, לתת יד וללכת כל גדרות ומעקות.

עם הילד המאוד פעיל שאני מטפלת בו:
אני קשורה ברצועה. במותן.
הוא מחזיק את הקצה D-:
כולם חושבים שזה מאוד חמוד.

כשהוא היה יותר קטן הוא היה בורח, ואני הייתי בורחת איתו... מגוננת עליו ע"י הליכה בצד הקרוב יותר למדרכה ומקיפה עם הידיים סטייל אולסי פרי בדרך לחצי מגרש.
יש גם כל מיני משחקים, כמו "דג מלוח". אני צועקת "דג מלוח!" והוא חייב לעמוד ב"פריז". אבל חשוב לשחק את המשחק עד הסוף, לבדוק אם הוא זז וכו', אחרת הוא עולה עלי בצ'יק.

לפעמים, כשאנחנו יוצאם מהגן (בלי פטנט הרצועה) הוא עושה לי התקפי לב ורץ בשביל עד המדרכה, אבל עוצר תמיד.
אני מכירה אותו מספיק טוב בשביל לדעת שלרדוף אחריו זה יותר מסוכן מלחרוק שיניים.
הזמן היחיד שבו אני מפחדת ממש כשהוא רץ עם חבר. קודם כל, הוא יעצור במדרכה אבל החבר עלול להמשיך לרוץ.
שנית, האמא של החבר צועקת: תעצרו! תעצרו! תעצרו!!!! בהיסטריה - ואם זו אמא לא אהודה עליו, זו סיבה מצויינת לא לעצור.

_אני קשורה ברצועה. במותן.
הוא מחזיק את הקצה._
גאוני

{לבקשתה של קטקטית, הועבר לכאן הדף פעוט נולד לחופש נמלט

הבכורה שלי בת השנתיים אוהבת לברוח ממני. וגם מאבא שלה.
פשוט לוקחת את הרגליים ושמה פול גז ברגע שלא מסתכלים עליה.
אם זה לא היה מלחיץ ומסוכן, זה בהחלט יכל להיות מצחיק.
אבל..........
אני מתה מזה. פשוט מתה מזה.
לפני יומיים היינו בגינה ליד הבית. הגדולה שיחקה במתקנים.
ישבתי עם הטנה על הספסל והשגחתי על הגדולה.
פתאום נסחפתי עם התינוקת, שיחקתי קצת,
נישקתי אותה בבטן והיא צחקה P-:
כשהרמתי את הראש הפעוטה לא הייתה במתקנים,
היא ברחה. עיניין של דקה. היא ממש מחכה לראות שאני לא מסתכל ומנצלת כל הזדמנות.
הדריכות התמידית שאני נמצאת בה הורגת אותי...
באותה הסיטואציה היא ברחה לכיוון הכביש,
רצתי אחריה כ"כ חזק שכאבו לי הרגליים אח"כ,
כל הזמן הזה היא המשיכה להתרחק ממני
תוך כדי צווחות של התרגשות וצחוקים.
וזה מה שמפריע לי! היא לא קולטת לרגע שזה לא משחק.
שאני רצינית איתה. שאשכרה אסור לברוח.
האמהות בגינה אמרו לי להפחיד אותה
(שיש בכביש רכבים והם עושים פצע, יורד דם,
ילד אחד ברח לכביש ונדרס וירד לו דם וכו').
אני מצידי רק אומרת שאסור ומסוכן.
גם אפשר לראות אותה איך היא מחפשת את הרגע המתאים כדי לברוח....
היא ממש משחקת איתי!
מה אני עושה? מה אני עושה?
לאחרונה התחלתי "להפליק" לה כשאני תופסת אותה:
לא כואב, אבל בהחלט מעליב.
היא מאודדדדדדדד נעלבת מזה, בוכה,
ואני בטוחה שזה לא עוזר!!!!
באופן אבסורדי לגמרי כשאני תופסת אותה אני שמחה דווקא ולא כועסת,
למרות שמעמידה פנים שכן.
האם זה הגיל ואין מה לעשות ויש להמשיך ולשחק איתה "תופסת"?
האם אפשר לנתב את האנרגיה הזאת לכיוונים אחרים?
איך מסבירים לה מה לא משחק? (הגינות כאן קטנות, נגמרות די מהר, ואז יש כביש)

מה אני עושה?

כשהילדים שלי היו קצת יותר קטנים מהבת שלך, ראיתי שהם בורחים רק איפה שאני רודפת אחריהם (כלומר - במדרגות שעולות לכביש).
הפסקתי לרדוף, הפסיקו לברוח.
בדקי אם זה מדבר אליך - אם יש לך אפשרות ליצור סביבה בה את לא רודפת.

עוד משהו שעולה ממה שכתבת: הילדה מנצלת הזדמנויות שאת מרוכזת בתינוקת.
נשמע כאילו הבריחה היא "צעקה חזקה" מהסוג שאמא לא יכולה להתעלם ממנו.

אצלי זו היתה הקטנה, ובמיוחד אהבה לברוח לכיוון הכביש תוך בדיקה מתמדת שרודפים אחריה. כמו אצל תבשיל קדרה - הפסקתי לרדוף, הפסיקה לברוח . אני יודעת שזה קשה ומפחיד אבל אולי שווה לנסות לתרגל במקומות בטוחים יחסית.

בנות - ניסיתי, תרגלתי.
כל מה שאתן אומרות הוא נכון:
היא אוהבת שאני רצה אחריה, ממש נקרעת מצחוק!
היא "מחזירה" לי על זה שאני מתייחסת לתינוקת -
הנה אמא, אין ברירה, עכשיו תתיחסי אלי.
בדיוק לפני יומיים מתי שאמרתי שכאבו לי הרגליים...
נתתי לה להתרחק מספיק רחוק בלי ללכת אחריה,
קראתי לה בקול אדיש, היא לא באה.
עמדה והסתכלה עלי מרחוק.
ואז ניסתה את מזלה שוב והתחילה לרוץ לכיוון הכביש שהיה כבר ממש קרוב.
רצתי אליה כמו שלא רצתי בחיים...
אגב, גם בסביבה בטוחה היא בורחת, רק ששם אני לא הולכת אחריה מיד.
היא מאוד עצמאית מה שנקרא - יכולה לעבור בין מתחמי מתקנים שונים בלי לבדוק איפה אני,
משחקת לבד כמו ילדים בגיל 4 בערך.
כלומר ממש לא מטריד אותה איפה אני מה אני.
פעוטות אחרים באים לאמא, יש כאלה ממש דבוקים...
והיא? פעוט נמלט לחופש נולד
חוצמזה שאני ממש מזהה בה את עצמי (בגילה ובכלל

) -
החלטתי ש:
א. אני רצה אחריה רק אם היא בורחת לכיוון הכביש
ב. אשחק איתה תופסת מיוזמתי
ג. אתן לה לבחור לאיזה כיוון הולכים כך שהיא תבטא את העצמאות שלה

תודה על שקראתן ועל התגובות

לפחות אני לא לבד בסרט הזה

שליחה על ידי \* » 21 יוני 2007, 15:18

אשחק איתה תופסת מיוזמתי
כמה שיותר. ליזום המון.
זה יעבוד מצוין. תוך כמה ימים את תרגישי בזה.

שליחה על ידי \* » 21 יוני 2007, 15:22

_התחלתי "להפליק" לה כשאני תופסת אותה:
לא כואב, אבל בהחלט מעליב._
למה התכוונת ב- "להפליק"?

אפשר לספר - בהזדמנות נפרדת - מה מסוכן בכביש. המשפט: "הכביש מסוכן" דורש הרחבה החל מאיזשהו גיל, ואולי בתך כבר בהחלט בשלה לשמוע שמכונית יכולה לבוא ולתת מכה מאוד כואבת אם לא עוצרים קודם וחוצים יחד את הכביש.
לא הפחדה ואיומים - אבל בהחלט תיאור של המציאות נדרש לדעתי.

מה שאני עשיתי עם הילדון שלי זה לקרוא איתו ספר על זהירות בדרכים וכמה שהכביש מסוכן ואסור לעבור אותו בלי מבוגר ועכשיו הוא לבד נותן לי להחזיק לו יד כשמתקרבים לכביש ואומר "הכביש מסוכן! יש מכונית"
אולי יעזור גם לכם

אולי טעיתי,
איזה ספר את ממליצה?
נראה לי רעיון סופני!!! P-:

קטקטית,

עוד רעיון:
מצאי דרך להדגיש את המרחק בינך לבינה.
נסי למשל להחזיק בשני קצוות (את קצה אחד והיא קצה שני) חבל ארוך.

את יכולה לשחק איתה ככה שלעיתים החבל ארוך ואז המרחק גדול, ולפעמים החבל קצר ואז המרחק קצר.
הוסיפי למשחק הזה מילים שמתארות: עכשיו אנחנו רחוקות, עכשיו אנחנו קרובות.

או כל דבר אחר שעולה בדמיונך כדי להביא למודעות שלה מתי אתן קרובות ומתי רחוקות.
למשל חיבוק לעמות יד ביד.

מהבחינה הזאת משחק תופסת הוא מצויין. הוא בדיוק עוסק במרחק וקרבה. וגם תוך כדי משחק את יכולה לומר את הדברים.
במילים בודדות, בקיצור, אפשר גם בשיר - לא בהסברים מייגעים.

ועוד משחק: "קוקו"
אפשר עם פיסת בד, או מאחורי קיר או וילון, פשוט לשחק בקוקו.
ושוב להגיד: עכשיו אני רואה אותך, עכשיו לא. וגם עכשיו את לא רואה אותי, עכשיו כן. וכמובן יהיה טוב להוסיף למשחק את השיר הידוע או כל שיר אחר.

אשמח לשמוע אם ואיך הדברים עובדים.

קטקטית, את לא לבד!!!
אצלנו הבעיה הרבה יותר אקוטית- אין גדר לבית והכביש נמצא בדיוק 5 מטר מדלת הבית. טוב- לא ממש כביש סואן- כבישון בתוך קיבוץ שעוברת בו מכונית פעם בשעה אולי- ועדיין, כביש.
אין כמעט יום שהוא לא רץ לכביש. עכשיו הוא כבר יודע שאסור ובדרך כלל הוא עושה את זה כשהוא זקוק לצומי, עייף, עצבני וכן הלאה. לרוב זה סימן בשבילי להכנס הביתה, או לקחת אותו לטיול.

הוא מאד אוהב לשחק בלברוח- עוד כשהיה זוחל היינו אומרים לו "אני אתפוס אותך!" והוא היה מתחיל לזחול בבית ולברוח תוך צחוק מתגלגל כשאנחנו "רודפים" אחריו. זה משחק מאד אהוב עליו ואנחנו משחקים אותו הרבה (בסביבה בטוחה כמובן). אנחנו גם משחקים הרבה קוקו.
אני לא כל כך מבינה את ההגיון מאחורי ההצעות של אורנה- אשמח להסבר.

מבחינתי הפתרון היחיד הוא השגחה מתמדת. אין מצב שהוא יוצא משדה הראיה שלי או שאני רחוקה ממנו יותר מכמה מטרים (בקיבוץ יש תמיד גישה לכביש כלשהו, איפה שלא נהיה).
במקביל אני מפמפמת לו כל הזמן מה זה כביש. כשהולכים יד ביד לצד הכביש (עדיין אין מצב שאעשה את זה בעיר- מסוכן מדי) אני מסבירה שהכביש רק למכוניות. מחזיקה אותו חזק ולא מאפשרת לו לרדת לכביש (בהחלט מאפשרת לו לבחור לאן ללכת ולהוביל אותי, כשזה לא כרוך בסכנה).

אם יש לך אפשרות ליצור סביבה בה את לא רודפת.
לא הבנתי.
ברור שאם אין סכנה בבריחה שלו אני לא ארדוף.
כשיש סכנה, איך אפשר לקחת את הצ'אנס שהוא יפגע?
חוץ מזה, נסיתי את השיטה הזאת וזה לא עבד.

אורנה,
את גדולה!!!!!!!

תודה

_עוד רעיון:
מצאי דרך להדגיש את המרחק בינך לבינה._
אצלנו הגדולה יודעת מותר לה ללכת לבד כל זמן שהיא רואה אותי ואני אותה.

הקטן כמו הגדולה שלך פשוט רץ..
אבל עוצר כשאני קוראת לו ואם אני לא קמה לרוץ אחריו הוא חוזר. ואחרי פעם אחת השוא ירד לכביש ושמע מה דעתי בנושא.
מזא הוא לא יורד - הוא רץ עד הכביש ועוצר ובודק את התגובות שלי...

ברור שאם אין סכנה בבריחה שלו אני לא ארדוף.
לך זה ברור לא לכל אחד זה ברור

_ברור שאם אין סכנה בבריחה שלו אני לא ארדוף.
לך זה ברור לא לכל אחד זה ברור._

לא ברור
אם היא בורחת, לכיוון כלשהו, רחוק ממני
ואני יודעת שהיא לא תדע לחזור (והיא לא תדע לחזור, ככה זה פעוטות)-
אני אמורה לשבת ולחכות שהמשטרה תחזיר לי אותה?

תזמורת!
אני חושבת שהמשחקים שמלמדים את המושגים של מרחק וקרבה יכולים לעזור עם התמודדות מרחבית גם בחוץ,
כל הרעיון של קרוב-רחוק, לא להיות רחוק, להיות קרוב
גם הגדולה שלי אוהבת תופסת מאז ומתמיד ומבחינתה כל בריחה כזאת היא קודם כל תופסת
אז חשבתי אולי לעשות איתה יותר תופסת, וגם מחוץ לבית, ככה שכן יהיה מקום למשחק הזה - רק עם גבולות מוגדרים מראש.
לא רק תופסת שיוצאת מכלל שליטה

תשמעי, יש לך בת מצחיקה לאללה, ונראה לי שהשובבות הזו יותר מקסימה ממבהילה אם תדעי לנטרל באמת את גורם הסכנה.
אני לא בטוחה (ואת זה רק את יודעת) אם הבריחות האלו נועדו נטו למשוך תשומת לב, הרי היא יכלה גם להפיל את עצמה מאחד המתקנים, ואת אומרת שהיא משחקת כמו בוגרת ממש ולא נזקקת לך, יכלה להתפנק עלייך יותר ומ הלא. למרות שזו גפ אפשרות.
אני חושבת שאולי היא ילדה שיש לה סף ריגשות אקסטרימית גבוה. היא רציכה אלמנט של פחד, ואינטנסיביות בשביל להנות. שימי לב אם גם במשחקים שלה היא נהנית מפעלולים מסוכנים יחסית לגילה ובכלל, אם היא אוהבת בכלל אקסטרימיות, או מרדפים באופן כללי (עם ילדים אחרים). הקטע שהיא מריצה אתכם בפחד, וזה ממלא אותה צחוק יכול להיות עניין של באמת אי הבנה בין משחק תופסת רגיל למה שבאמת קורה. האימה שהיא רואה מהעיניים שלך זו לא המצאה מצחיקה שהיא הגתה. כולנו אוהבים להפיד אחד את השני מדי פעם ואני מכירה לא מעט פעוטות שנקרעים מצחוק אם מבהילים אותם על אמת! (לא ה"בוו" המסורתי, אלא ממש).
אני במקומך קודם כל לא הייתי מאפשרת שום פתח לבריחה. או שתלכי לגינה כשאת מגובה בעוד מבוגר או שאל תלכי. לפי מה שאת מתארת העניין של ההגעה לכביש הוא יותר עניין של מזל כשאת טרודה בילדה האחרת, ועד שלא יהיה ברור שהכביש מ
סוכן לא הייתי מתקרבת לשם.
מהצד השני - כמו שאמרת זה נראה אחלה להרבות במשחקי תופסת ולא רק , הרבה אקסטרים, הנפות גבוהות, מים, משחקים פיזיים ואינטנסיביים.

אבל פתאום חשבתי... סתם שאלה מאוד מאוד פרועה, אבל יש עוד מצבים בהם את או בעלך או אפילו האחות מרגישים פחד, או עצב עמוק, בכי - והילדה לא תמידמבינה לחלוטין שזה מה שקורה? שהיא מפרשת את זה אחרת או כמשחק או מתעלמת? יש מצבים שאת נדרשת להתערב בינה לבין פעוטות אחרים ולהסביר לה שהיא מפריעה, או שמשהו שהיא עושה לא נעים למישהו אחר?

ואני יודעת שהיא לא תדע לחזור (והיא לא תדע לחזור, ככה זה פעוטות)-
למה "ככה זה"?
מנסיוני, פעוטות יודעים לחזור אלי.

אני ממשיכה מה ששאלו פה -
האם הילדה שלך יודעת שהסיבה שהיא לא צריכה ללכת לכביש היא שה\מכונית יכולה לדרוס אותה?
האם הראת לה, כשאתן עומדות ליד הכביש, כמה מהר נוסעת מכונית שחולפת?

אם יש לך אפשרות ליצור סביבה בה את לא רודפת.
ברור שאם אין סכנה בבריחה שלו אני לא ארדוף.
התכוונתי סביבה גדולה יותר, בה ניתן לברוח בלי שתמצמצי ראשונה.
את יודעת מה? נגיד מקום כמו הפארק הלאומי - היא יכולה לרוץ, את יכולה לשבת אדישה. את יודעת שהיא לא מנוסה בלחזור אליך, אבל את יודעת למצוא אותה בקלות (בשביל זה את אמא שלה). תני לה לרוץ, ותני לה להצליח לחזור. בפעמים הראשונות תצטרכי עצבי ברזל, אבל אחרי שהיא תבין את הקטע (ואת תהיי רגילה), המצב ביניכן יהיה שהיא אחראית על שאת לא תעלמי לה.

אפשר לעשות משחקים של קו-קו, או לסכם שהיא מתרחקת רק למקומות בהם היא יכולה לרואת אותך, ככה שהיא תדע לחזור.
כלומר ליצור תהליך הדרגתי שקורה אצל ילדים בשלב הזחילה.

כל הרעיונות שלי באים ממקום של "ילד לא אמור לברוח מאמא". הוא אמור לרצות אמא - שמגנה עליו ומשמשת עוגן - בסביבתו. אם הוא בורח, סימן שחל איזה בלבול - הוא התרגל שאמא רודפת, ושזו אחריות מוחלטת של אמא לוודא שהם קרובים זה לזה.
אני מנסה לחשוב איך (והאם) ניתן לשנות את המצב.

את יודעת מה? נגיד מקום כמו הפארק הלאומי - היא יכולה לרוץ, את יכולה לשבת אדישה.

פארקים זה מקום מאוד מלחיץ (לדעתי האישית). אני מאוד מפחדת מאנשים שאפשר לקרוא להם "לא טובים". אין מצב שאני אתן לאחד מהילדים להיעלם לי מהעין במקום שהוא פארק ציבורי. לפני כמה ימים היינו בים והבנתי שזה המקום הקלאסי לתת להם ללכת ולהתרחק בחופשיות - הים היה כמעט ריק (לקראת ערב), אני כל הזמן רואה איפה היא, אין מכוניות, אין לאן לברוח (סליחה על הראש הפרנואידי, אני באמת מאוד מפחדת מאנשים סוטים ומופרעים).

לי יש טיפ שאני לא בטוחה שיהיה מקובל כרעיון טוב כאן - ללכת לתקופה מסויימת רק למקומות בטוחים ורחבי ידיים (אם בפארק יש שטח פתוח שאפשר לראות לאן היא הולכת כל הזמן - אז גם פארק) שבהם כן אפשר לתת לה לברוח. ועם אבא (כלומר, ללכת כל המשפחה). כדי שאם את כן צריכה לרוץ אחריה, את יכולה להשאיר את הקטנה עם אבא (או להיפך). אני אנסח את זה כך: אני בעד נטרול הגורם הבעייתי לתקופה מסויימת, וכאן הגורם הבעייתי הוא הסכנה. אני חושבת שאם תתני לה למצות את עניין הבריחה ובדיקת אורך החבל (משתמשת בהצעה של אורנה כמטאפורה) ,מבלי שבאמת תצטרכי לרדוף אחריה כדי להגן עליה - זה יכול לפתור את זה. אני יודעת שאני באופן אישי לא סובלת לרדוף אחרי הילדים (לשמחתי זה קרה מעט פעמים, אבל גם כי ידעתי פשוט שבתקופות האלה אני מנסה למעט לייצר סיטואציות שזה אפשרי). לפני כמה חודשים ביליתי אחה"צ שלםבחתונה של חברה ברדיפה אחרי הקטן, שמעולם לא ברח לפני כן. הוא פשוט חשב שזה משחק, וזה היה לו נורא כיף... לי זה היה ממש לא כיף.

את החדרת הנושא של זהירות מהכביש הייתי עושה בנפרד לגמרי מהבריחות האלה.

אם הוא בורח, סימן שחל איזה בלבול

תבשיל, זה לגמרי משחק עם אמא. זו לא בריחה לשם התרחקות גרידא. זה משחק שיש בו שני משתתפים - ילד ואמא, וחלק ממנו זה גם לבדוק את "אורך החבל" וחלק זה סתם תופסת. ולכן לדעתי זו פרשנות לא נכונה. אם אמא לא תשים לב ולא תרדוף, המשחק הזה יפסיק מהר מאוד. אבל אמא לא יכולה להספיק לשים לב בכל מקום, כי יש סכנות. לכן כדאי (לדעתי) לאפשר את המשחק הזה בסביבה שהיא פחות מסוכנת.

קטקטית,

שמלמדים את המושגים של מרחק וקרבה

אני מעדיפה להתיחס לזה כאל אמצעי להביא את הדבר למודעות של הילד. מעדיפה לא להשתמש במילה - ללמד, כי באמת מאמינה שאנחנו לא יכולים ללמד שום דבר. זה הם שיכולים ללמוד , וגם אנחנו כמובן.

כאשר משהו עולה למודעות - ואת זה אנחנו יכולים לראות אצלנו - מתאפשרת בחירה. זה כבר לא תגובה אוטומטית.זאת דרך הלימוד האנושית.
ויותר מזה - מנסיוני כאשר מותחילים להיות מודעים למשהו - בשקט מבלי לבקר או לשפוט, הדבר מתחיל להשתנות - אבל זה כבר אולי נראה כמו מיסטיקה.

בכל אופן - במשחקי הקרבה והריחוק - מה שחשוב זה להביא את המצב למודעות של הילד ע"י שימוש במילים למשל או אפילו השמעת צלילים שונים. את הקרבה טוב גם להדגיש במגע של ממש.
לראות אעד איפה מגיעות הידים שלנו - למשל.

אבל - חשוב מאד!!!
בלי נכון ולא נכון, צריך ולא צריך, טוב או רע.
רק - עכשיו ככה ועכשיו אחרת.

ג'ינג'ית,
הילדה לא חובבת אקסטרים כלל ואפילו די פחדנית. היא בחיים (!!) לא תפיל את עצמה ממתקן, נהפוך הוא, תשב על מגלשה ולא תזוז עד שלא ניתן לה יד.
היא מבינה מה זה עצב ובוכה בקלות אם אני או אחותה בוכות.
הקטע של ה"תופסת" - אני בטוחה שזה משחק, שהיא עלתה על זה שזה הטריגר להפעיל אותי. בהרבה מקומות אחרים אני לא נסחפת איתה למשחקי כוח (למשל לא אכפת לי שתמרח את עצמה באוכל במקום לאכול אותו), אבל כאן באמת מדובר במשהו שאני לא יכולה להתעלם ממנו ולסמוך על המזל נטו.

תבשיל קדרה,

_למה "ככה זה"?
מנסיוני, פעוטות יודעים לחזור אלי._

מה זה מוכיח? רק מוכיח שאת לא מכירה ולא מזדהה עם הבעיה שלי בעליל. אם מדובר מראש בילדים שרוצים בקרבת האם -
אז אין פה שום בעיה בעצם. את רוצה להגיד לי שהפעוטות שלך לא פותחים את דלת הכניסה לבד כדי לצאת להרפתקה?
(אצלי היא פתחה את הדלת ויצאה לטייל בגיל שנה וחודש, מאז אני מקפידה לנעול גם למעלה - זה לא אומר שהיא לא מנסה את מזלה מפעם לפעם)

לצורך העיניין כשאנחנו חוזרים הביתה מהגינה היא לא ממש סגורה באיזה ביניין היא גרה (הם כולם נראים די אותו דבר),
ושמעתי כבר על ילד או שניים שהלכו לאיבוד, גם בגיל יותר בוגר מהפעוטה שלי, ונמצאו משוטטים.
את באמת חושבת שזה לא קורה? לא יוצא לך בקניונים או בסופרים לשמוע בכריזה על ילד (גדול יחסית אפילו) שמחכה לאמא שלו?
באמת שלא אני המצאתי את הבעיה - אצל ילדים רבים ה"בריחה" היא דרך להביע את עצמאותם, וגם לשחק עם אמא ב"ריגושים".
בסביבה לא מוכרת אין לי ספק שהבת שלי לא תדע לחזור.

נגיד מקום כמו הפארק הלאומי - היא יכולה לרוץ, את יכולה לשבת אדישה. את יודעת שהיא לא מנוסה בלחזור אליך, אבל את יודעת למצוא אותה בקלות (בשביל זה את אמא שלה).
S-:
בעזרת האינטואיציה האימהית כאילו?
באותה הקלות אני יכולה גם לא למצוא אותה אגב, ואז יהיה עלי דיון בדף על פחדים של ההורים,
וכולן יסכימו שלאמא מזניחה כמוני ודאי מגיע שדבר כזה יקרה.

האם הראת לה, כשאתן עומדות ליד הכביש, כמה מהר נוסעת מכונית שחולפת?

כן, כל הזמן

האם הילדה שלך יודעת שהסיבה שהיא לא צריכה ללכת לכביש היא שה\מכונית יכולה לדרוס אותה?

לא, ממש לא אכפת לה. יתרה מכך - אני מכירה הרבה מבוגרים שלא מבינים זאת וסבורים שהכביש הוא לגמרי משחק ילדים.

כל הרעיונות שלי באים ממקום של "ילד לא אמור לברוח מאמא". הוא אמור לרצות אמא - שמגנה עליו ומשמשת עוגן - בסביבתו. אם הוא בורח, סימן שחל איזה בלבול

הבת שלי חיה בעולם מאוד בטוח ותומך. מבחינתה כל העולם - חברים שלה. היא חברותית, נגשת לילדים, למבוגרים,לאמסטפים, לסוסים, עושה עיניים, מפתחת שיחה. ילדה פתוחה ואוהבת, שיכולה בקלות ובשמחה ללכת עם זרים. האם זה בילבול? האם זו בעיה? כן, זה בילבול ובעיה של העולם הלא מושלם שאנחנו חיים בו. כן, הייתי מגדירה את זה כסוג של רגישות מסויימת, משהו שאני תמיד צריכה לקחת בחשבון ולהתחשב בו.

במבי ק,

לפני כמה חודשים ביליתי אחה"צ שלםבחתונה של חברה ברדיפה אחרי הקטן, שמעולם לא ברח לפני כן. הוא פשוט חשב שזה משחק, וזה היה לו נורא כיף... לי זה היה ממש לא כיף

זאת ההתמודדות שלי יום יום, שעה שעה, בכל מקום, מאז שהיא יודעת ללכת... וזה רק מחמיר

את החדרת הנושא של זהירות מהכביש הייתי עושה בנפרד לגמרי מהבריחות האלה.

מה לעשות - הנושאים האלה קשורים. אם מורידים את הסכנות שבבריחה באמת אפשר לראות את הדברים כמשעשעים.
אבל במציאות ישנן סכנות - והכביש הוא סכנה מס'1

זה לגמרי משחק עם אמא. זו לא בריחה לשם התרחקות גרידא.

גם
וגם חקר היקום

לראות מה יש מעבר, להגיע לכל מקום, לגעת, ללמוד, להתרגש.
זאת גם סקרנות טבעית

בקיצור,
בהחלט אנסה את מה שאורנה כתבה
תודה לכל המגיבות
אפשרתן לי להבין ולהגדיר את הבעיה
תודה

לכן כדאי (לדעתי) לאפשר את המשחק הזה בסביבה שהיא פחות מסוכנת.
מסכימה אתך במאה אחוז.
לזה התכוונתי מההתחלה. לתרגל את זה בסביבה בטוחה, ככה שניתן יהיה לא לרדוף בלי להרגיש פחד.
נדמה לי שאי אפשר להפריד בין בורח "באמת" לבורח כמשחק. הכל "משחק" במובן זה שיש שני משתתפים, שהילד שבורח מודע לאמא שלו שמחכה/מחפשת/אדישה/דואגת/...

את לא מכירה ולא מזדהה עם הבעיה שלי בעליל
אז זהו, שהייתי במצב בו הילדים שלי בורחים. כתבתי את זה בהודעה הראשונה שלי בדף.

מסכימה איתך שבסביבה בטוחה אפשר לתת לילד לברוח.
הבעיה שאיני רואה בשום סביבה כסביבה בטוחה.
אם הייתי חיה במושב שאין בו מכוניות ואנשים רעים, חושבת שהבעיה הייתה נפתרת מעצמה מזמן.
יש בגינה שליד הבית שלי תמהוני שיושב ומסתכל על ילדים.
הוא מציק לבנות מתבגרות.
לפני כמה ימים היה איזה אבא שבא לריב עם המשפחה של התמהוני - הם גרים ממש ליד הגינה!
כמובן שהמשפחה מגוננת עליו ואומרת שהוא לא מזיק, ושהנערה ממציאה את הכל.

בכלל זה לא סוד שכל הסוטים מסתובבים בגנים.
אני ממש לא בקטע של לנסות את מזלי...

וכן, הכל משחק...

אם הייתי חיה במושב שאין בו מכוניות ואנשים רעים, חושבת שהבעיה הייתה נפתרת מעצמה מזמן.

אני גרה במושב כזה, אמנם יש מכוניות אבל אצחנו ברחוב זה ממש פעם ב....והאנשים ממש מקסימים.

ועדיין כשהבן שלי בורח אני משתגעת. אם הדלת או הרשת לא נעולים הוא תמיד יפתח וירוץ לגינה ואז יעלה במדרגות לצאת לכביש. אצלנו במושב אין מדרכות! יש רק כביש, הגינה נגמרת בכביש.

ובמיוחד אחרי הפדופיל בדרום שאנס ילדים כשהאימהות ישבו בפארק מטר משם, אין מצב , שום מצב שהילד שלי יסתובב לבד בחוץ ואני לא אראה אותו מול העיניים. זה ממש משחקים באש בעיני.

ואני הכי לא פרנואידית בעולם, פשוט זהירה בדברים שהם מסוכנים בעיני.

האמהות בגינה אמרו לי להפחיד אותה
אני לא הפחדתי, אבל כשאצלנו בריחות היו באופנה P-: , הגבתי מאד בחריפות בייחוד ליד כביש. ניסיתי את הקטע של לתת לו לברוח במקומות לא מסוכנים, להיות אדישה לזה ולצפות שיעצור. זהו שהוא ממש לא עצר, ובסוף הייתי צריכה לרוץ מרחקים כדי להחזיר אותו. אני לא חושבת שלפעוט בן שנתיים (או שלוש, או ארבע...) יש את שיקול הדעת איפה בטוח ואיפה לא להתרחק. היו פעמים שממש הרמתי אותו בידיים גם כשלא רצה, והבהרתי שהוא לא יורד בגלל שהוא בורח.

שרון ס, מילים כדורבנות
אכן "עונש" הגיוני, אימצתי למקרה קיצוני

ובסוף הייתי צריכה לרוץ מרחקים כדי להחזיר אותו

על זה בדיוק אני מדברת...
בסוף אני רצה כמו משוגעת, כשהפעוטה שלי רצה בכיוונים אקראיים למרחקים מרתוניים

שמתי לב שהרבה פעמים כשהיא בורחת - היא בורחת מהבטן.
הבטן שלה הולכת קדימה, כאילו קשרו לה חוט בלתי נראה והחוט הזה מושך אותה,
והיא נמשכת אחריו. ורצה. לא "ממי" לא "לאן", זאת חגיגת החיים פשוטה כמשמעה.
היא לא מסתובבת לראות אם אני הולכת אחריה, רק כשהיא ממש רחוקה היא פתאום נזכרת,
מסתכלת, צוחקת... מה שבטוח - היא לא חוזרת מעצמה.

אגב בפארק שליד הבית (יש לנו גם גינות וגם פארק, ככה זה ברמת גן) - שם אין כביש,
היא רצה למזרקה ומנסה לקפוץ לבפנים. המזרקה הזאת ממש ממגנטת אותה מכל מקום.
ואם זה לא מספיק אז בצד השני של הפארק יש עוד מזרקה, שקוראת לה גם!
הבת שלי מזל סרטן ומשוגעת על מים

יש עוד גינה שאנחנו הולכות אליה, שם יש ברזיה שהילדים פותחים כל הזמן.
מהמים נוצרה שלולית עמוקה במיוחד. הבת שלי נכנסת לשם ותרחצת בבוץ שעות.
אפילו זכיתי בתואר האמא הכי קולית בגינה.
אז למי שחשב עד עכשיו שאני היסטרית - אני ממש לא.
ומהסתכלות שלי על פעוטות אחרים - ממש, אבל ממש לא כולם רצים למרחקים.
הייתי אומרת שאנחנו מאוד יוצאי דופן בקטע הזה.
האמהות האחרות מה שנקרא "לא מקנאות בי".
אז לפחות בדף הזה גיליתי עוד כמה חברות לצרה

קט קטית -

לתמיכה .

עוד כמה רעיונות או משהו מנסיוני:
שמתי לב שהקטן שלנו עושה את זה לפעמים כשהוא עייף או לא מוצא את עצמו.
כשאין ברירה - אינ מכניסה למנשא (אפילו שהוא לא מת על זה) ומבהירה שאני לא מתכוונת להמשיך לרוץ אחריו.

ועוד דבר, כשאני מדברת, אני מסבירה על הפחדים שלי: "זה מאד מפחיד אותי כשאתה רץ לכביש". אני חושבת שיקח הרבה זמן עד שהוא יבין, אבל לי עוזר לפרוק את התחושות שלי ופחות לדבר על שלו או להתיימר לשלוט בהם (נניח שהוא יבין שהכביש מסוכן או שהוא יפתח פחדים לכבישים וכו').

אין ספק, סיטואציה מתישה. הרעיון של שרון ס, שפשוט מניח את העובדות על פני השטח, כמו שהן, לא ממקום של עונש, פשוט כעובדה: "אני, אמא, לא יכולה להתמודד עם X ו- Y" נראה לי מעולה לא רק לבעיה הזאת.

הרבה כח !!

אני חושבת שהמשחקים שמלמדים את המושגים של מרחק וקרבה יכולים לעזור עם התמודדות מרחבית גם בחוץ,
כאמור, אני משחקת תופסת עם הבן שלי בערך מרגע שלמד לזחול- משהו כמו חצי מהחיים שלו עד כה (בן שנה וארבע).
כנ"ל לגבי משחקי קוקו (הוא מת על זה).
לכן לא ברור לי למה זה אמור למנוע ממנו לרוץ לכביש, כשהוא בסך הכל רוצה לחקור את העלים שמפוזרים בתעלה בצד השני או לבקר במרפסת של השכנים ממול, או סתם להתרחק ממני. הוא פשוט סקרן, ומלא בטחון עצמי.

ככלל, אני לא נותנת לו לצאת לי מטווח הראייה, אלא אם כן יש מבוגר אחר אמין עלי שרואה אותו.
אם אנחנו באזור שאין בו מכוניות כמו הפארק הלאומי למשל, לא אטרח לרדוף אחריו אם הוא מתרחק, אבל כן אשמור על קשר עין- בהליכה, אם יש צורך, מרחוק, כל עוד אראה שאין סכנה מיידית, אבל תמיד יהיה קשר עין. לזה התכוונתי כשכתבתי שלא ארדוף אחריו. זה לא כמו שהוא רץ לכביש ואני ממש רצה אחריו ותופסת אותו ומונעת ממנו פיסית ללכת לכביש.

לגבי הסברה על הסכנות בכביש. הילד בן שנה וארבע- אני חושבת שילד בגיל הזה עדיין לא מסוגל להבין למה כביש זה מקום מסוכן. אני מסבירה לו, בהנחה שזה יחלחל עם הזמן ויהפוך להבנה. כיום- אין לי ספק שהוא עדיין לא מבין.

קטקטית- אני מאד מבינה אותך בקטע של
הייתי אומרת שאנחנו מאוד יוצאי דופן בקטע הזה.
אכן, חברות לצרה

(גם שלי טובל בכל שלולית אפשרית

)

לפני שנולד בכורי, קראתי את עקרון הרצף. נאמנה לזה ש "ילד לא אמור לברוח מאמא"
הייתי נותנת לו ללכת לאן שהוא רוצה ובטוחה שימצא את דרכו חזרה (את אמא שלי זה הטריף). הזמן, הנסיון ועוד שני ילדים, לימדו אותי שלא תמיד הם יודעים לחזור (פעם הוא נאבד לי בפסטיבל זה היה מלחיץ לאללה). אז נכון שבתחילת הדף כתבתי שכשאני לא רודפת לא בורחים, אבל עכשיו הבנתי קצת יותר את התופעה ש קט קטית מתארת ופתאום נפל לי אסימונצ'יק. אם אנחנו בונים על אלפי שנות אבולוציה שתצידנה אותנו בכלים ההכרחיים להישרדות, כלומר, פעוט לא בורח מאמא כי הוא זקוק לה על מנת לשרוד וכו' וכו' אז הרי לא יתכן שהרצף שלהם כבר עיכל ועיבד את סכנות הכביש המודרני הסואן והגן הציבורי על שלל הטיפוסים שהוא מאכלס (איכשהו נראה לי שאין פדופילים בקרב היקוואנה). וכפי שאנחנו מבינות שנהיגה ברכב ממונע אינה דומה לחתירה בקאנו ומשתמשות בכסא בטיחות, כך גם החופש שאפשר לתת לבריחה חייב להיות מותאם לנסיבות. אני בעד שיטת שרון ס .
אפרופו ילדים שהולכים לאיבוד, מבחינת המרכזי שלי הוא לא נאבד אף פעם זו רק אני שנאבדת. היינו ב"שביל התפוזים" לפני שנה והראיתי לו לאן אני הולכת שידע לחזור אחרי שיגמור להתגלש במגלשת מיים אבל הוא איבד את דרכו. אנשי המינהלה שפגשו בו סיפרו לי (אחרי שקראו לי ברמקול להגיע למשרד כי מחכה לי שם ילד) שלשאלתם "ילד, הלכת לאיבוד?" הוא ענה בנחרצות "לא! אמא שלי הלכה לאיבוד!"

מי מה,
כמה שאת צודקת.
אני חושבת שכבישים זו הסכנה הכי גדולה שהאדם בנה לעצמו.
לא סתם בנה, אלא גם הכניס אל תוך לב הקהילה,
כמה שיותר קרוב לבית/לגינה/לבי"ס.
הייתי בהחלט מוותרת על השלב הזה באבולוציה

תזמורת הים,

(())(())

כך גם החופש שאפשר לתת לבריחה חייב להיות מותאם לנסיבות

ומוסיפה, שבחברות השבטיות כולם מכירים את כולם. יש תמיד המון מבוגרים מסביב ואין מצב שילד ילך לאיבוד כי הוא תמיד בסביבה מוכרת ליד אנשם מוכרים שאפשר לבטוח בהם. זה לא כמו פה שאם אני לא מסתכלת על הבן שלי אף אחד לא מסתכל עליו.

אגב, אפרופו ללכת לאיבוד, דווקא זה פחות מדאיג אותי, כי יש לו חוש התמצאות מצוין.
הבעיה היא לא שלא יצליח לחזור אלי, אלא מה ש(אולי) יקרה לו בדרך.

הי קט קטית, מעלה נקודה. איך השמיעה שלה? האם כשאת רודפת אחריה היא מודעת לזה עוד לפני שמסתכלת?

_שמתי לב שהרבה פעמים כשהיא בורחת - היא בורחת מהבטן.
הבטן שלה הולכת קדימה, כאילו קשרו לה חוט בלתי נראה והחוט הזה מושך אותה,
והיא נמשכת אחריו. ורצה. לא "ממי" לא "לאן", זאת חגיגת החיים פשוטה כמשמעה.
היא לא מסתובבת לראות אם אני הולכת אחריה, רק כשהיא ממש רחוקה היא פתאום נזכרת,
מסתכלת, צוחקת... מה שבטוח - היא לא חוזרת מעצמה
אגב בפארק שליד הבית (יש לנו גם גינות וגם פארק, ככה זה ברמת גן) - שם אין כביש,
היא רצה למזרקה ומנסה לקפוץ לבפנים. המזרקה הזאת ממש ממגנטת אותה מכל מקום.
ואם זה לא מספיק אז בצד השני של הפארק יש עוד מזרקה, שקוראת לה גם!_

איזו ילדה מגניבה, אני יודעת שזה מלחיץ וכן הלאה, אבל היא פשוט נשמעת מלאת ביטחון ושמחת חיים!

ג'ינג'ית תודה, זה נכון, היא ממש ילדה משגעת, שופעת שמחת חיים ובטחון

אהה ואני כמובן אובייקטיבית

מחשבות, יש לה שמיעה מצויינת. היא יכולה פתאום להתחיל לרקוד ואז אני קולטת שאיפשהו רחוק מנגנת מוזיקה.
לא יודעת אם היא שומעת שאני בעקבותיה, לא נראה לי

היא פשוט עסוקה בשלה

מחשבות, יש לה שמיעה מצויינת. היא יכולה פתאום להתחיל לרקוד ואז אני קולטת שאיפשהו רחוק מנגנת מוזיקה.

אני מניחה שהנקודה שלי לחלוטין לא רלוונטית, ובכל אופן מעלה לשיקולך. יש ילדים, שלי למשל, ששומעים תדרים שונים בצורות שונות, ואפילו בזמנים שונים. לכן, אולי כדאי לשים לב עד כמה היא שומעת אותך, למשל כשאת קוראת לה כשהיא מתרחקת, והאם ההתעלמות נובעת באמת מתוך בחירה.

קטקטית יקרה, אני רק יכולה לשתף אותך מניסיוני,
אולי זה ייתן לך רעיונות.

יהונתן שלי גדל בשכונה באשדוד עד כמעט גיל שנתיים.
הרבה זוגות צעירים ומשפחות רוסיות עם סבתא ששומרת על הילדים.
הסבתות לא ממש יכלו לרדוף אחרי הילדים ולכן הם התרוצצו על המדרכה וגם על הכביש (החנייה של הקומפלקס)
אני חשבתי שחינוך לזהירות מהכביש חשוב, גם כי ילד קטן לא מבדיל בין כביש מסוכן לכזה שזוא לא,
וגם כי השכנים נסעו בחוסר זהירות בחניון,
וגם כי למרות השקט של הבוקר, אחה"צ הייתה כל הזמן תנועה של שכנים: חוזרים מהעבודה, נוסעים לקניות וכדומה
כשיהונתן החל לרדת לכביש - הגבתי!
מהר מאוד מצאתי את עצמי רודפת אחריו.
לא פעם, לקול צחוקן של השכנות.
הבנתי שיהונתן מפעיל אותי כי סוף סוף מצא התנהגות שמפעילה אותי רגשית.
החלטתי לקחת את הסיכון ושנות תגובה.
השיטה בה נקטתי עבדה מצויין, אבל צריך לשקות את רמת הסיכון של הכביש.
וכך עשיתי:
יהונתן ירד לכביש.
קראתי לו ואמרתי שאני הולכת.
הוא הסתובב להמשיך לרוץ לכביש
ואני התחבאתי.
בהיותו כבן שנה וחצי, העלמותי משדה הראייה שלו היא סיבה לדאגה.
הוא עצר והחל לחפש אותי (חוזר מן הסתם למדרכה)
כשהופעתי שוב והזמנתי אותו לבוא אלי,
הוא חייך, שינה כיוון ו... כן! רץ לכביש.
התרחקתי לכיוון הבית תוך שאני נפרדת ממנו ונעלמתי לזמן ארוך יותר מעיניו.
עד שהשיעור נקלט.

בגיל שנה ו- 8 עברנו לראשון, לאיזור סואן.
שמחתי שכבר הייתה לו הבנה שלא יורדים לכביש.

רעיונות נוספים שהשתמשתי בהם:
הגבלת החופש שלו כשהוא לא נשמע לחוקי הבטיחות.
למשל: לא יורדים לכביש ללא יד.
אתה לא נותן לי יד - אני לוקחת אותה וזה פחות נעים.
לא פעם הוא היה מסכים לתת יד אחרי שלקחתי את ידו - לא הולך!
התוצאה: הוא נתן את היד כשצריך - ברוב הפעמים...

אי ציות לחוקי ההתנהגות שקבעת (גם בטיחות אבל גם דברים כמו סצינות בסופר או אצל חברים)
גורר מיידית חזרה הביתה והפסקת הבילוי.
התחננויות לא עוזרות - כדי שלא יהפכו לכלי מיקוח.
הערה אחת, שניה, ואחרי השלישית אין חזרה!
הולכים הביתה!
ילדים לרוב אוהבים את הבחוץ.
בעניין הכביש, אם את רוצה תוצאות מיידיות יותר,
תודיעי לה שריצה לכביש = חזרה הביתה.
אזהרה אחת בלבד: בפעם הבאה הולכים הביתה!

ילדים מתפקדים על העיקרון של "רווח והפסד"
את פשוט צריכה לדאוג שריצה לכביש תסתיים בהפסד גדול!

בהצלחה!!

_ילדים מתפקדים על העיקרון של "רווח והפסד"
את פשוט צריכה לדאוג שריצה לכביש תסתיים בהפסד גדול!_

P-:

תודה

מפנימה

לידידה שלי היה ילד שגם רץ לכביש בן שנתיים פעם אחת כאשר רץ לכביש היא תפסה אותו בחוזקה וצעקה עליו:

[h=2]

שלא תרוץ לכביש יותר אף אף אף פעם!!! אתה רוצה שאוטו יפגעעע בך ^{בווווום} מכה חזקההה?!![/h]
(כדי להדגים מוחשית היא מחאה כפיה חזק פעם אחת ואז חבטה בקרקע פעם אחת ושטחה ידיה על הקרקע)

[h=2]

^{בווווום} שלום אין אותך יותר! אתה ^מת! אתה לא פה! אתה זהו! אמא לא תראה אותך יותר! אבא לא יראה אותך יותר! התינוק לא יראה אותך יותר! אתה לא פה - - - דיייי אין אותך יותר![/h]
אחרי הצגה דרמטית כזאת הילד הפסיק לרוץ לכביש

שרה, נאוה, אלה פתרונות קצת אלימים בעיניי. בעיקר מה ששרה כתבה. נכון שזו סכנת חיים להידרס, אבל האם הפחדה כזו, הפלת פחד מוות על ילד כ"כ קטן, מוצדקת? האם לא עדיף לתרגל במקום בטוח כללי זהירות בדרכים? האם לא עדיף לשמור עליו ולהשתדל למנוע ממנו פיזית להסתכן כל עוד אינו מבין סכנה מהי? האם הפחדה כזו אינה יכולה לגרום טראומה בעצמה? האם הפחדה כזו אינה יכולה לגרום לילד לעשות ההיפך, לרוץ לכביש כדי לסחוט מאימו תגובה כזו שוב?

<שוכנת בעצמה קפצה מהמקום למקרא הצעקה הזו, פה למעלה>

שוכנת בעצמה קפצה מהצוק P-:

שוכנת, לדעתי את מגזימה לשים את שתי הטקטיקות באותו הסל,
הטקטיקה שהצעתי הרבה יותר עדינה
ולכן לוקחת יותר זמן ואפשרית רק במקום שאינו סואן (כמו חניה או כביש צדדי, או כשיש מישהו אחר שיכול להישאר בקרבת מקום ולמנוע אסון)
אבל ארחיב ואומר, שאם עצם הקיום של הילד נמצא בסכנה, אז כן! גם הפחדה זו דרך לגיטימית.
אם הילד רץ לכביש ראשי - עדיף לקבל תוצאות מיידיות.
יעידו אימהות שאיבדו ילדים,
שאילו ניתנה להן הבחירה - הן לא היו מהססות.

כשיהונתן היה בן 3 נסעתי לאנגליה שידועה בחטיפות ילדים למטרות פורנו ילדים, פדופיליה ועוד.
נכנסתי לחנות בלונדון, והייתי צריכה לוודא שהינוקא המשוטט לא ייצא מהחנות, ובכלל, שלא ירצה להיעלם לי.
אני מודה!
הפחדתי אותו שאם ייצא מהחנות,
אולי ייקחו אותו אנשים רעים ואולי הוא לא יראה אותי יותר לעולם.
עשיתי זאת אחרי שהוא יצא מהחנות פעם אחת.
הוא נשאר בה לכל אורך שארית הזמן ששהיתי בחנות (מעל שעה).
בארץ, לא יכולתי (לפני ואחרי) להיכנס לחנות ל- 5 דקות מבלי שהוא יתחיל לטייל בסביבה.
מן הסתם, הוא עדיין איתי.
ולדעי, זה חשוב יותר מהכל.

לפעמים הסטריליות של לדבר בנעימות לא מצדיקה את הסיכון.

לפעמים הסטריליות של לדבר בנעימות לא מצדיקה את הסיכון.

מסכימה. אני גדלתי בסיביר שגם שם ילדים נחטפים ונעלמים ללא עקבות. מגיל צעיר מאוד הסבירו לי בדיוק מה זה אומר" לא להיעלם, לא לדבר עם זרים, לא ללכת עם זרים.
יתרה מכך בבניינים לא היה אף פעם אור במדרגות, וזה היה ה-מקום לדברים הנוראיים. לעולם לא עליתי במדרגות בניין לבד.

אין לי שום טראומות מההסברים המפחידים של אמא שלי ושאר המשפחה. פשוט כי זו האמת, ועדיף לדעת ולהיזהר מאשר ליפול לסכנה.

אני אישית ממש נגד ההתנסויות האלו של לתת להם לברוח לבד. הלב שלי יוצא מהמקום. ואם בדיוק יבוא אוטו, אחד? במקרה? אפילו שנסע לאט. והנה הפיציק שלי רחוק ממני ואני לא יכולה להזהיר אותו.

אתמול הייתי באוניברסיטה עם הילדים (הייתי צריכה להחזיר ספרים לספריה). זה מקום מעולה להתרוצצויות. המון מרחב מגודר. המון דשא. זה מקום בלי ילדים, כך שאם ילד יוצא מטווח ראיה לרגע - תמיד יהיה מי שישים לב (כי ילד זה דבר חריג שם

...יש בתי קפה יותר זולים והמון אנשים שלא רגילים לראות. כמה שיש שם הרבה אנשים, הכל רגוע ויש המון איזורים ריקים. בקפיטריה בגילמן היה להם קצת המוני (הילדים כמוני - לא אוהבים המולה), אבל התלבושות היממו אותם. הבת איתרה מישהי עם "שרשרת פנינים אמיתית!" והבן אמר שיש "המון אִישׁוֹת פיות" (ממש תצוגת אופנה שם)...

אני מסכימה עם קט קטית : ההצעה של חברה שלך, שרה ק, ממש ברוטלית, אבל גם ההצעה שלך, נאווה, נתפסה אצלי כסוג של אילוף.

אני מגיל יום מדברת לילדים שלי בגובה העיניים. והם בהחלט מבינים.

אז יתכן וזכיתי בילדים נבונים במיוחד (ואני בטוחה שכל אחת מאיתנו חושבת כך על ילדיה

), אבל לדעתי דווקא ההתייחסות בגובה העיניים וההסבר הם שעושים את שלהם.

הפחדתי אותו שאם ייצא מהחנות, אולי ייקחו אותו אנשים רעים ואולי הוא לא יראה אותי יותר לעולם.

חמתי (שהיא גננת וחשופה לסיפורי זוועה) מבקשת ממני להגיד לילדים דברים כאלה (אני, כמו שהבנתן, מתנגדת).

אני חושבת שבריאות נפשית גם היא חשובה, ולא רק בריאות גופנית.

לא הייתי רוצה לגרום לילדים שלי להסתובב בתחושת חוסר ביטחון בעולם.

ולהפך : הייתי רוצה לגדל ילדים בעלי חוסן נפשי.

אם אנחנו יוצאים לסביבה לא בטוחה אני פותחת 7 עיניים, או לוקחת איתי מבוגר נוסף, או פשוט לא הולכת לשם...

לא הייתי רוצה לגרום לילדים שלי להסתובב בתחושת חוסר ביטחון בעולם.

אבל גם תחושת בטחון יתר באנשים מסוכנת. זו עובדה. מה פוגע נפשית בלשבת עם ילד ולהסביר לו כל פעם מחדש את הסכנות הגלומות בהתנהגות כזאת או אחרת.

לדעתי, לא כל דבר שאנחנו אומרים\עושים לילדים שלנו גורם לתסביכים וטראומות בעתיד. לפעמים התייחסות פשוטה ואוטנטית עדיפה.

כן, אני מסכימה איתך.
חשבתי על זה שעשוי להשתמע מדברי שאני מעדיפה להתעלם, ולא כך היא.
אני פשוט מנסה לדבר עם הילד לפי הבנתו, בין אם זה בגיל 2, 4 או 6.
כרגע, הגדול שלי בן 5.5 כך שעדיין לא נראה לי שהוא יכול להבין למה יש מבוגרים שעשויים לפגוע בו.
יתכן ואני חוטאת במגננת יתר, אבל אני מעדיפה את זה מאשר להסביר לו (ואפילו במילים עדינות) מהו פדופיל.

כשהייתי קטנה הפחידו אותי שאם אתרחק או אלך לבד יחטפו אותי צוענים P-:
אח"כ גדלתי והבנתי שלא יחטפו אותי...
אח"כ שוב גדלתי והבנתי שוואלה, גם היום יכולים לחטוף אותי

כרגע, הגדול שלי בן 5.5 כך שעדיין לא נראה לי שהוא יכול להבין למה יש מבוגרים שעשויים לפגוע בו.

האמת בשעיני, זה גיל שכן אפשר לדבר. לא על פדופילים, אבל על אנשים שמכאיבים לילדים, או כל כך רוצים ילדים שהם לוקחים אותם מאמא שלהם...
לא יודעת, צריך להיות ייצרתיים. אבל עוד שנה , שנתיים, הילד ירצה כבר לשחק ליד הבית עם חברים. ואנחנו נצטרך לזוז הצידה. ואז מה? אז נתחיל להסביר במהירות על כל הסכנות?

(לא קראתי את כל הדף)
הצעתי היא להגיד לילדה, בטון אסרטיבי ובגובה העיניים (להתכופף):
"לא! אני לא מסכימה לך לרוץ לכביש! זה מסוכן!!
אם תרוצי לכביש אני אקח אותך הביתה ולא נישאר בגינה!"

הכי חשוב זה להיות עקביים, לאיים רק פעם אחת בצורה ברורה
וכל פעם שהיא תעשה את זה, לקחת אותה מיד ולהסביר לה -
"רצת לכביש המסוכן אז אני לוקחת אותך הביתה"
לא להיכנס למו"מ ולא להקשיב לבכי או להבטחה שזו פעם אחרונה.
אם תאיימי ואח"כ תוותרי, הילדה עלולה ללמוד שמילה שלך היא לא מילה
ואת משנה אותה ב"לחץ פיסי מתון"... בכי, השתוללות ו"פאדיחות" ליד אנשים אחרים.

בפעם הבאה שיוצאים לגינה - להזכיר לה מראש את ההסכם.
"אנחנו הולכים לגינה להנות ולשחק, אבל אם תרוצי לכביש - אנחנו חוזרות מייד הביתה!"

נכון שזו שיטה נוקשה ובלתי מתפשרת
שפוגעת גם בכיף שלך ושל הילדה השניה
אך כשמדובר בבטיחות של הילדים שלנו, לא הייתי לוקח סיכון.

מנסיוני, אם ההורים עקביים, אחרי מספר פעמים הילדים קולטים את המסר.

אם הילדה לא משנה את התנהגותה, הייתי נמנע מלהגיע איתה למקום שמועד לסכנה.

במאמר מוסגר -
ההצעה שלי לא מתייחסת למטרה של ההתנהגות של הילדה.
בשלב מאוחר יותר - אחרי שהסיכון הבטיחותי נפתר -
כדאי לבדוק יותר לעומק איך נותנים מענה אמיתי לצרכים של הילדה
צרכים שכנראה כרגע לא באים על סיפוקם.

לא הייתי רוצה לגרום לילדים שלי להסתובב בתחושת חוסר ביטחון בעולם.
כן, גמאני. אבל העולם באמת לא בטוח...

ההצעה של חברה שלך, שרה ק, ממש ברוטלית it was after the child kept running to the street
he never stopped and she had few situations she had to catch him last minute before being hit by a car. she had no choice but to show him the real danger of being hit by a car.

שרה, חבל על הזמן שלך,
יש אנשים שרק המציאות מעירה אותם.
בואי נקווה ביחד שהיא תוכל לשמור על הנאיביות הרגשית של ילדיה מבלי להתפקח לעולם.

לא להציג את החזרה הביתה כעונש אלא פשוט כאי יכולת להמשיך את הפעילות.

לפני היציאה לכל מקום ציבורי פתוח לסכם עם הילדים שהם נשארים לידי או חוזרים אליי מיד כשאני קוראת להם. כאשר מישהו היה מפר את ההסכם - מיד הולכים הביתה. גם כאשר זה 5 דקות אחרי שהגענו, גם כאשר היו תוכניות כיפיות שמתבטלות, גם כאשר האח/אחות שלא עשה שום דבר מתוסכל מהביטול.
מכל ההצעות, זו נראתה לי הכי פרקטית, במובן זה שהיא עשויה לפתור לך את הבעיה הבוערת, ואחר כך נשאר לך זמן ליישם את כל תהליכי המודעות וההתפתחות האיטיים יותר, בסיטואציה יותר רגועה. למה את שומרת את זה למקרי קיצון, בעצם?

טוב, האמת שבאתי לפה בגלל שמישהי הסבה את תושמת לבי לדף, בהיותי מרפאה בעיסוק עם ט י פ ו נ ת ניסיון בבעיות בעיבוד תחושה.

לוקחת את הרגליים ושמה פול גז.
תוך כדי צווחות של התרגשות וצחוקים.
_היא רצה למזרקה ומנסה לקפוץ לבפנים. המזרקה הזאת ממש ממגנטת אותה מכל מקום.
ואם זה לא מספיק אז בצד השני של הפארק יש עוד מזרקה, שקוראת לה גם!
הבת שלי מזל סרטן ומשוגעת על מים יש עוד גינה שאנחנו הולכות אליה, שם יש ברזיה שהילדים פותחים כל הזמן.
מהמים נוצרה שלולית עמוקה במיוחד. הבת שלי נכנסת לשם ותרחצת בבוץ שעות._

אני שואלת את עצמי אם יש לה מה שהצוות האוסטרלי שלי אוהבים להגדיר "high sensory needs". כלומר, ההתנהגות שלה מצביעה על איזשהו צורך בלתי רגיל בתחושה, בגרייה, רק שלא ברור להם עדיין מה הוא והם מקווים שאני אגיד להם

(תקווה נכזבת...)

אולי היא מחפשת את התנועה הזאת, וזקוקה לה הרבה יותר מאשר ילד רגיל.
או שאיכשהו לא טוב לה בסביבה ה"נורמלית" שלנו והיא מנסה לשנות אותה על ידי הנדידה הזאת.
אולי היא מחפשת את המים והבוץ, כי הם נותנים לה איזושהי תחושה של קוהרנטיות, שאמורה להיות לה באופן בסיסי.
מצד שני, כשלעצמם אלה סימנים קצת קלושים מכדי לבסס עליהם משהו. אבל ביחד עם חוסר הרתיעה שלה מזרים (כולל אמסטפים, כמו שתיארת, וזרים גמורים גמורים), זה מעלה אצלי סימני שאלה.

_היא מאוד עצמאית מה שנקרא - יכולה לעבור בין מתחמי מתקנים שונים בלי לבדוק איפה אני,
משחקת לבד כמו ילדים בגיל 4 בערך._
הילדה לא חובבת אקסטרים כלל ואפילו די פחדנית. היא בחיים (!!) לא תפיל את עצמה ממתקן, נהפוך הוא, תשב על מגלשה ולא תזוז עד שלא ניתן לה יד.

שני הציטוטים האלה לא מסתדרים לי ביחד. תוכלי לפרט יותר איך היא על המתקנים השונים? האם ב"עצמאית" הכוונה שהיא גם יכולה לטפס, לעלות ולהסתדר עליהם, או שהיא פשוט לא מבקשת את עזרתך או את נוכחותך? מדוע היא זקוקה ליד שלך על המגלשה?

ועוד: איך היא מגיבה לאורות? לרעשים? לשקט ולחושך? לבגדים שונים ולמרקמים שונים? לכאב? לטמפרטורות קיצוניות? לתנועה: ברכב, בנדנדות וכו'? ואיך היא היתה לפני שלמדה ללכת או לזחול? ומה בדבר אוכל - יש לה נטייה חזקה לדברים מסוימים או רתיעה מהם? האם היא מכרסמת או נושכת כלמיני דברים?
<שאלות למחשבה>

תמרוש,
למה את שומרת את זה למקרי קיצון, בעצם?
כי חזרה הביתה זה עונש קולקטיבי מדי.
זה מעניש גם את אחותה שצריכה לנשום קצת אויר פעם ביום,
גם את הגדולה שלא תשחרר אנרגיות בחוץ, מה שמבטיח קשיי הרדמות,
וגם אותי, שצריכה לחזור ל-4 קירות.
נראית לי סיבה מספיק טובה לא להשתמש בזה יותר מפעם ב... כשממש אין ברירה או כשההתנהגות חוזרת על עצמה

אני חושבת שהבת שלי מיוחדת בדיוק כמו שכל ילד הוא מיוחד

עולם ומלואו, עולם ומלואו...

אין לה רגישויות או העדפות לאוכל
יש לה אהבת חיים מאוד גדולה
היא אוהבת לטייל, לשחק, אוהבת אנשים, חיות, מים, בוץ,
אוהבת לאכול, משוגעת על "ארטיק!!!!אאאאאאאאאאאאאאאאאאאארטיייייייייייייייייק!!! ארקטיקארקטיארטיק! אהההההההההההה!!!"

היא יכולה לברוח לבד, בייחוד בסביבתה המוכרת (כמו הביחות שלה למזרקות)
יחד עם זאת היא פוחדת מהגובה
יכולה לטפס לבד אבל לא לרדת
כמו החתולים האלה שעולים על עץ גבוה ואז צועקים? אז זה זה P-:

אין בה פחד כמעט מזרים, היא יכולה בשמחה לעזוב עם כל מי שמציע לה יד. לפעמים היא פוחדת -
אבל כמובן מאלה שמתאמצים מדי למצוא חן בעינייה ואין להם גישה כ"כ...
חושבת פשוט מאוד שמדובר בתחושת ביטחון שכזאת, לא?
הלוואי עלי אני אומרת

ישלי הרבה ללמוד ממנה

(לפני שהיא למדה ללכת או לזחול היא הייתה בעיקר בלתי נסבלת, בכתה כל הזמן, פשוט כל הזמן,
ואני כמעט בכיתי איתה מרוב תסכול:
כל הזמן הייתי צריכה להמציא לה פעילויות כי השתעממה נורא מהר.
כמו שהבטיחו לי, כשהצליחה להתנייד בכוחות עצמה, נרגעה

)

תודה

תמר, עם כל הכבוד לתופעה שנהייתה פה באתר, לא כל התנהגות של הילד מצביעה על בעיות בויסות התחושתי.

ממש נהיה באתר זילות של המושג הזה.

רוב הפעמים זה פשוט
אהבת חיים מאוד גדולה

ופעמים אחרות הבעיה עצמה, החולצה מציקה, האור באמת חזק, לרוץ זה ממש כיף וכו'....

טוב, האמת שבאתי לפה בגלל שמישהי הסבה את תושמת לבי לדף, בהיותי מרפאה בעיסוק עם ט י פ ו נ ת ניסיון בבעיות בעיבוד תחושה.
שימי לב אלונצ'יק

שימי לב אלונצ'יק

לשים לב למה?

בזמן האחרון כל דף שנפתח על התנהגות ילדים, במוקדם או מאוחר עולה האפשרות שיש לילד בעיית אי ויסות חושתי כזאת או אחרת...

מתופעה שכמעט ולא היתה מוכרת פתאום חצי האתר פה מאובחן בזה.

לי קשה עם זה, בעיני חלק גדול מזה זה הקושי שלנו להיות סגורות עם עצמנו ולקבל את ילדינו כמו שהם. כן הם בורחים, או צועקים, או משתוללים. אז מתחילים לחפש איבחונים, ונאחזים בכל פריט מידע בודד.

אינדי אנית , אני יודעת לקרוא בדיוק כמוך. לא קט קטית קראה לה , ולא היא ביקשה שיאבחנו את הבת שלה. כי אם היה זה המצב לא הייתי כותבת את זה.

_it was after the child kept running to the street
he never stopped and she had few situations she had to catch him last minute before being hit by a car. she had no choice but to show him the real danger of being hit by a car._

שרה, אני מבינה שמדובר במצב חירום. סביר שבמקרה כזה הייתי נוהגת כמוה.

בואי נקווה ביחד שהיא תוכל לשמור על הנאיביות הרגשית של ילדיה מבלי להתפקח לעולם.

נאווה, אני מבינה מנימת דבריך שנפגעת. לא התכוונתי לפגוע בך.

< שימי לב לעצם הפניה המקורית שלי באופן ישיר אליך ולא עליך >

לי קשה עם זה, בעיני חלק גדול מזה זה הקושי שלנו להיות סגורות עם עצמנו ולקבל את ילדינו כמו שהם. כן הם בורחים, או צועקים, או משתוללים. אז מתחילים לחפש איבחונים, ונאחזים בכל פריט מידע בודד.

אלונצ'יק, מה ההבדל בין אבחון לתאור? האם באמת אחד הוא 'לקבל את הילד כמו שהוא' והשני בהכרח לא לקבל אותו?
ראי, בתי הגדולה מתעלמת מזרים שנכנסים הביתה. לוקח לה זמן להיפתח. חשבתי על זה, והבנתי שהיא ביישנית. האם זה 'אבחון'? בעקבות זאת, שיניתי את התייחסותי אליה בסיטואציות כאלו, וכיום אינני מצפה ממנה לנימוסי מארחת בדקות הראשונות. האם זה 'טיפול'?

אה וגם אני וגם בני (בניגוד לשאר בני הבית) לא סובלים שמתעסקים לנו עם השיער. להכריח אותנו (לא לשם טיפוח אלא לשם משחק) זה לא לקבל אותנו כמו שאנחנו. להבין שאנחנו לא אוהבים את זה, ומצדי תקראי לזה "רגישות יתר חושית לאזור הפדחת ומסביב לה" או מה שלא יהיה, זה לקבל אותנו כמו שאנחנו וגם להציק לנו פחות. כולה הסבר ורבאלי לתחושות גוף. מה לא בסדר?

כולה הסבר ורבאלי לתחושות גוף. מה לא בסדר?
גם לטעמי זה לא כולה הסבר וארבלי לתחושה. אני חושבת שלרוב כשמגדירים בעיה היא קיימת, והמילים יוצרות מציאות. ולא, לא כל ילד שלא אוהב להסתרק יש לו רגישות חושית באיזור הפדחת.

_יכולה לטפס לבד אבל לא לרדת
כמו החתולים האלה שעולים על עץ גבוה ואז צועקים? אז זה זה._

הממ, טוב,אמרתי כבר שהילדה שלך גנובה לגמרי במובן הכי חיובי שיש, עושה מה בראש שלה ושאת תתמודדי עם התוצאות - לי נראה שהילדה בעיקר ילדה בריאה מאוד, ויש לנו מה ללמוד ממנה גם בלי קשר לממה זה נובע וכמה ולמה. בתכלס' היא עושה מה שהיא רוצה, והיא מאוד מאוד נהנית ממנו, כמה מאיתנו מצליחים בזה <?
מה שכן, בנוגע לפתרון שלא יסכן אותה ויקרב אותך להתקפת לב-חשבתי אולי אם יש אפשרות ללכת למקום מרוחק עם שליטה שלך נון סטופ על הילדה לפחות פעמיים באותו שבוע רק קודם כל לבדוק מתי זה מופיע ובהקשר למה? לבדוק האם המרתונים לכביש נמשכים או שזה נובע ממניפולציה על תשומת הלב שלך ואז תוכלי להתכוונן על עצמך יותר מאשר עליה?
בכלל בילוי שלך איתה יכול להועיל מכל הבחינות, אבל ברמה הזאת תוכלי ממש לעקוב מה היה הקטליזטור, שיעמום, רצון לריגושים שכנראה הגינה אל מספקת מספיק? נסיון להשיג תשומת לב בדיוק ברגע שהתחלת לדבר עם שכנה?

_לפני שהיא למדה ללכת או לזחול היא הייתה בעיקר בלתי נסבלת, בכתה כל הזמן, פשוט כל הזמן,
ואני כמעט בכיתי איתה מרוב תסכול:
כל הזמן הייתי צריכה להמציא לה פעילויות כי השתעממה נורא מהר.
כמו שהבטיחו לי, כשהצליחה להתנייד בכוחות עצמה, נרגעה )_
היא גם נשמעת פיזית מאוד. אז אולי לא אקסטרימית, אבל אחת שאוהבת להפעיל שרירים (שוב, הלוואי עליי P-: ) . טרמפולינה מעניינת אותה?

שוקרון יא ג'ינג'ית על שאת מחבבת את בתי.
פירגנת לה - קנית אותי D-:

היא אכן מה שנקרא בת-בן, פיזית מאוד. מבלה D-:

בינתיים היא התחילה לברוח הרבה פחות, מסכימה לתת לי יד ליד הכביש.
אולי הגיע הזמן, ואולי חילחל אצלי משהו ועזר לסיטואציה.
או אולי שחרתתי איזה פחד

אז בינתיים הכל דבש
תודה לכל התורמות