ילד שני שונה

[אנונימי]

_{ראו גם: לאהוב גם ילד שני}

[ניק_זמני_כרגע*]

היי, פותחת דף תמיכה, מקווה שזה יהיה דף זמני בלבד.

יש לי שני בנים. הפכים גמורים.
בעוד שבילד הראשון אני רואה פלא אינסופי ודמיון רב לעצמי, בילד השני אני לא מצליחה למצוא דברים שאני אוהבת.
זה נשמע נורא, ובמציאות זה נורא אפילו יותר.

בזמן שהילד הראשון שלי דומה לי- אוהב להיות בבית, לקרוא ספרים, לשחק בשקט עם עצמו, לישון הרבה, הילד השני שונה לחלוטין (ממני ומהבכור)- הוא תזזיתי, רוצה רק לזחול ולדפוק על דברים ולהתרוצץ. הוא בן שנה ולא מסוגל לשמוע ספר ילדים אחד עד הסוף (גם לא את הספרים שיש בהם משפט יחיד בכל עמוד) ובעיקר לועס ספרים.

בעלי טוען שהבכור בגיל הזה היה הרבה יותר בכיין מהילד השני, אבל אני לא זוכרת. חיכיתי שהוא יגדל קצת וזה יסתדר, אבל זה לא קורה. אנחנו פשוט שונים מאוד. אני מרגישה שיצא לי ילד שכבנאדם לא בטוח שהייתי בוחרת להיות, נניח, חברה שלו, אבל אני אמא שלו, אז אין לי ברירה.

אני לא יודעת מה לעשות ומרגישה רע עצמי.
הצילו.

[אחת*]

קחי נשימה, מדובר בתינוק, תינוק בריא פעיל וסקרן.
את לא צריכה להיות חברה שלו, את אמא שלו, ומכאן נובע שאת צריכה לטפל בו באהבה וסבלנות.

[ניק_זמני_כרגע*]

כן, ברור, אני יודעת. אני אמא שלו. אבל לעתים נגמרת לי הסבלנות, ואני מנסה להזכר- האם זה היה ככה גם אם הבכור? כי אני זוכרת שגם איתו (מטבע הדברים) היו רגעים קשים, אבל נדמה לי שאז לא כעסתי כל כך. ובכלל, אם הבכור התעורר ב-5:30, קמתי איתו, וכשהוא נח- נחתי איתו. בילד השני זה פשוט בלתי אפשרי טכנית (כי אחיו התעורר רק ב-7 ועירני מאוד, באופן הגיוני). אז אני מוצאת את עצמי ממש כועסת עליו שהוא קם כל כך מוקדם. והוא רק תינוק. למה אני כועסת עליו? (אבל אני לא מצליחה להמנע מזה).

אני פשוט יותר נהנת עם הבכור. הוא כבר מבין ומדבר ושואל וחוקר, והוא טוב ומנומס.

חשבתי שאני אחכה וזה יסתדר (כמו שאמרת- קחי נשימה), אבל נדמה לי שככל שאני "עומדת מהצד" ורק מחכה שהדברים יסתדרו מאליהם אני גם מתרחקת יותר ויותר מהקטן (כי אני עסוקה בלחכות במקום בלהיות יחד איתו) וגם "מזניחה" אותו (אני יודעת שהזנחה היא כמעט מילה חיובית כאן באתר, אבל בגדול השקעתי הרבה ואני רואה איך הכל מתרגם כבר עכשיו לפירות, ואני ממש מפחדת לראות מה יקרה ברבות הימים עם אוכל הספרים הצעיר).

[תמרוש_רוש]

ניק זמני כרגע, אני מתרגשת לקרוא מה שאת כותבת.
אני בהריון שני.
והילד הראשון שלי... כמו שכתבת: פלא אינסופי ודמיון רב לעצמי
ולבעלי.
ובקטעים שהוא לא דומה לנו- הוא מתעלה עלינו בסגולותיו האישיות (סדר וארגון, למשל...)

ובאמת, אחד הפחדים שלי הוא מה אני הולכת להגריל בילד השני.

וכשאני קוראת אותך, במקום גל של ביקורתיות וצקצוקי שפתיים, עולה בי תחושה של רוך וחמלה ואהדה כלפייך. כי גם אני עשויה למצוא את עצמי באותה סירה עוד כמה חודשים. מה, זה לא קל בכלל לגלות פתאום שיש לך בבית מישהו כל כך שונה, כל כך אחר ולא-מתאים כביכול, שמהווה באיזשהו מקום הפרה יסודית של הדרך שכבר עיצבת ופיתחת וטוב לך בה, ופתאום היא לא מתאימה לו בכלל והוא מתאתגר אותה על בסיס יומיומי.
כמו שבעלי אמר לי פעם, בתחילת ההריון הראשון, בזעזוע מסוים: "מה, יגדלו לך בבטן אנשים שאני לא מכיר??"
ככה אנחנו פותחים את ביתנו למישהו? לכל החיים, בלי יכולת להתחרט? בלי לברר קודם מיהו? מהו? איזה אופי יש לו, איזה נכסים יש לו, מאיזה משפחה הוא בא... ככה מתחייבים על עיוור?? הרי עם כל בנאדם אחר, בכל סיטואציה אחרת זה היה נחשב חוסר אחריות טוטאלי...
לבי אתך
(())(())(())(())(())(())(())

[ניק_זמני_כרגע*]

תמרוש תודה. זה מרגש אותי לקרוא את מה שכתבת, עד כדי דמעות. זו סיטואציה מאוד מבהילה עבורי להמצא בה. עד כדי כך.

כאילו, אני יודעת את כל התיאוריות. אני יודעת. הוא יגדל, הוא יתפתח, הוא יהיה קסם משל עצמו. למעשה, בעלי כבר עכשיו מאוהב בו קשות, ואם אני צריכה להביט עליו מהצד אני יכולה לומר שהוא באמת מקסים- שמח ומלא חיים וסקרן ופעיל, באופן חיובי מאוד. ההבדל הוא שעם הילד הראשון הרגשתי ממש סימביוזה. הרגשתי שאני מבינה אותו במבט. ועד היום זה ככה. עד היום אנחנו יכולים להסתכל אחד על השניה ולתקשר ככה, במבט. ועם השני... אני מרגישה שאנחנו לא "מתאימים". אני מרימה אותו והוא מתפתל, אני מקריאה לו סיפור והוא נמלט. טיילנו איתו טיול ארוך והוא בכה המון (זה היה די מזמן, כשהוא היה בן ארבעה חודשים) ולא הצלחנו להבין למה- הוא אכל, הוא שתה, לא נראה שהיו לא איזה צרכים לא מסופקים. וזו הרגשה כזה, של לא להבין אותו עד הסוף.

אני לא יודעת למה זה. אם זה בגלל האישיות שלו או בגלל שאני עסוקה יותר מדי בגדול שמעניין אותי יותר ונכנסת ללופ בעייתי כזה. אולי אני צריכה לבלות זמן ביחידות עם הקטן? אין לי מושג.

אני אשמח לשמוע עוד, מאמהות לשניים שונים ובכלל. וגם, אם יש כאן אמא שפעם היה לה תינוק שהיה פעיל ונמרץ ולא היה מסוגל להקשיב לסיפור קצרצר, והיום הוא ילד שאוהב סיפורים- תגידו לי. בחיי, זה יוריד לי אבן כבדה מהכתפיים.

[ניק_זמני_כרגע*]

זה גם מערער את כל התחושה הטובה שהייתה לי לגבי האמהות שלי.
בגלל שהילד הראשון שלי ואני "מתאימים" כל כך, הרגשתי אחלה אמא. הבנתי אותו, הוא הבין אותי, התגברנו יחד על מכשולים, למדנו יחד דברים חדשים.
ועכשיו- אני פשוט מרגישה חרא של אמא.

[לא_רק_קוראת*]

מה שמאוד בולט לי מדברייך זה השוואה בין האחים .השוואה היא מקור לציפיה ולתסכול. יכול להיות שיותר קל לך להתחבר לבכור כי כפי שציינת הוא יותר דומה לך. יכול להיות שחלק מהקושי אכן נובע מזה שעכשיו יש לך שני ילדים ואת כבר לא יכולה להתאים ולהתגמש רק לפי ילד 1 כפי שעשית אם הבכור. תנסי לפתוח קצת את הקונספט של מה זה" אמא משקיעה". הרי לא מדובר בהכרח בתמונה פסטורלית של להקריא סיפור ולשחק בשקט על המרבד. אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא לקבל את הילד שלנו כפי שהוא וכל ילד הוא כמובן שונה .ככל שאת לא מקבלת אותו את כועסת ומתוסכלת קודם כל מעצמך. בשלב ראשון תראי את זה, ממש תנסי לזהות את זה בכל מיני סיטואציות יומיומיות. ומתוך המודעות הזו שנשמע לי שיש לך תנסי לראות מה קשה לך לקבל? למה? אל תתרחקי מהחקירה הזו כי היא מרחיקה אותך מהגור הקטן שלך וממלאת אותך ברגשות קשים.
הדגש בעיני הוא ויתור על השוואות ויתור על ציפיות ודגש חזק על קבלה

[חלוקית_נחל*]

ניק זמני כרגע

ברכות על האתגר
גם אני בורכתי בבכורה "דומה" ובצעירה "הפוכה" ו"שונה". שתיהן מציבות אתגרים מאתגרים אחת מציבה מראה מדוייקת והשנייה, כפי שתארת, מאלצת אותי להצמיח חלקים שלא היו קיימים בי. מה ששינה לי את נקודת ההסתכלות היה משפט שנאמר לי על ידי אישה חכמה ואהובה. כשאמרתי לה את מה שכתבת שאני לא בטוחה שהייתי בוחרת בה כחברה, היא אמרה לי תארי לעצמך איך זה עבורה. מנסיוני, זה לא עניין של גיל או בגרות. זה עניין של מהות, אופן התנהלות, אנרגיה פנימית, תדר או איך שלא תבחרי לקרוא לזה. כיום, אני מסתכלת על זה רוב הזמן וליבי מתרחב. אני יודעת שזה מפעים ומהמם אותי, כול הדברים שבזכותה אני לומדת להצמיח ולאהוב. יש רגעים של צרימות וחיכוכים שנובעים מהשונות הזו, כשאני לא מצליחה להתעלות מעל המגבלות שלי, אבל הם חולפים ובסך הכול מנסיוני מדובר ברווח גדול גדול! בהצלחה @}

[חלוקית_נחל*]

ובאשר לסיפורים, שחרר אותך העולל מלהקריא לו. למה את מוטרדת? מקריאה נוספת של ההודעות שלך, כדאי קודם לטפל בתחושת האשמה והביקורת העצמית. שנה שנתיים ראשונות הן מאוד מאוד קשות ומחייבות הסתגלות אחרת למצב ושחרור כול מיני אמונות. אורנה שפרון כתבה על מותה של האם המושלמת. ממליצה לך לקרוא@}

[ניק_זמני_כרגע*]

תודה על מה שאתן כותבות לי.

אני אנסה לתאר סיטואציה יומיומית ותגידו לי מה אתן רואות-

אנחנו בבית. על השטיח יש משחקים וספרים. הקטן משחק עם עצמו. דופק משהו על השטיח, מטפס על כיסא קטן. הולך, חוזר, אומר- דהדהדה.
הגדול מבקש שאני אקריא לו סיפור ואנחנו קוראים יחד. הקטן בענייניו.

אני מנסה לומר- אני לא יודעת אם הקטן מעסיק את עצמו כל הזמן (אח שלו בגילו ממש ממש לא העסיק את עצמו לרגע) בגלל שהתעלמתי ממנו במשך חודשים רבים. אני אמורה לתת לו להיות "לבד" כל הזמן? רק לחקור לבדו? אני מרגישה לא נעים עם זה (כמו שכתבתי, שאני מזניחה אותו).

אבל אם אני לוקחת אותו לידנו, ומנסה לעשות משהו יחד איתו, תוך שלוש שניות הוא נמלט לעיסוקיו.

הזמן היחיד שאני מצליחה לעשות איתו משהו זה או בחוג שחיית תינוקות או מול הפסנתר (הוא דופק בהנאה מרובה על הקלידים).

[ניק_זמני_כרגע*]

מנסיוני, זה לא עניין של גיל או בגרות. זה עניין של מהות, אופן התנהלות, אנרגיה פנימית, תדר או איך שלא תבחרי לקרוא לזה.
אני גם מרגישה ככה. שזה לא משהו שישתנה עם הגיל.

כיום, אני מסתכלת על זה רוב הזמן וליבי מתרחב.
מה השתנה? איך הגעת למצב הזה?

[ניק_זמני_כרגע*]

כדאי קודם לטפל בתחושת האשמה והביקורת העצמית.
זה פשוט נעוץ בזה שאני מרגישה שאת כל מה שהשקעתי בבכור, כל שעות הסיפורים וההסברים (תראה עץ, תראה היביסקוס) אני מקבלת בחזרה ובענק. הוא סקרן ולמדן ומתעניין... אני פשוט תוהה בחשש מה יוצא מילד שכל היום עסוק בלדפוק על השולחן?

[ניק_זמני_כרגע*]

השוואה היא מקור לציפיה ולתסכול.
בהחלט.

אבל יותר מההשוואה התיאורטית, אני פשוט מתקשה להתנהל בסיאטוציות יום יומית.

הקטן לא מצטרף לפעילויות שהגדול אוהב (בעיקר- לקרוא ספרים), ואם אנחנו הולכים לעשות משהו שהקטן אוהב, נניח- להתמלא בחול בגן משחקים- אני מרגישה שאנחנו עסוקים בפעילות מאוד לא מועילה. כי להתמלא בחול, לעומת לקרוא ספר, זה לא עניין מועיל. (וכאן מגיע העניין של הדמיון באופי ובעיסוקים ביני לבין הבכור והשוני ביני לבין הצעיר).

[פלוני_אלמונית*]

ההבדל הוא שעם הילד הראשון הרגשתי ממש סימביוזה. הרגשתי שאני מבינה אותו במבט. ועד היום זה ככה. עד היום אנחנו יכולים להסתכל אחד על השניה ולתקשר ככה, במבט. ועם השני... אני מרגישה שאנחנו לא "מתאימים".
גם אצלי זה תמיד כך אבל בצורה פחות קיצונית. בכל מקרה הראשון שלי דומה לי בול, והשני ממש לא, גם בטמפרמנט וגם בהעדפות וגם במראה ועוד. לפעמים היתה תחושה שהוא תינוק אסופי שמישהו שם על סף הדלת... אבל דווקא בגלל זה הרגשתי תמיד אהבה מיוחדת אליו, דווקא אהבה למשהו שלא מבינים, למין מתנה זרה כזאת שנפלה בחלקי. אני מקבלת מראש שלמרות כל האהבה אליו אני לא מבינה אותו כמעט בכלל. עם הראשון דווקא הדימיון היה מוקד להרבה חיכוכים כי מרוב שאני מכירה ויודעת איך המוח שלו עובד, אני מתרגזת כי יודעת מראש שהוא לא ירצה לעשות משהו שביקשתי וכולי.

מה שאת מתארת הוא גם בעיה של תינוק קטן מאוד פעיל, ופחות "חנון" מהילד הראשון. את זה צריך לפתור נקודתית, תתייחסי לזה כאל חלק מהטיפול האמהי הבסיסי בו (כמו שהיית מבינה אם הוא היה צריך למשל מכשיר אדים בחדר..) - לתת לו מוקדי פעילות שונים מאשר לשבת על השטיח לקרוא ספר. שימו בבית כריות שאפשר להתגלגל עליהן, מקפצות וכל מה שיאפשר לו להעסיק את עצמו בבטחה באופן שמתאים לו.

[ניק_זמני_כרגע*]

לפעמים היתה תחושה שהוא תינוק אסופי שמישהו שם על סף הדלת...
בול. אם הוא לא היה כל כך דומה לנו (במראה), הייתי חושבת שמישהו החליף אותו אחרי הלידה.

לתת לו מוקדי פעילות שונים מאשר לשבת על השטיח לקרוא ספר. שימו בבית כריות שאפשר להתגלגל עליהן, מקפצות וכל מה שיאפשר לו להעסיק את עצמו בבטחה באופן שמתאים לו.
יש לו כאלה. אבל - א. הוא מעסיק את עצמו בעצמו. אני יודעת שזה נחשב חיובי, אבל ילד לא צריך יחס? אני תוהה אם הוא לא מבקש יחס כי התעלמתי ממנו יותר מדי זמן. ו- ב. הייתי שמחה אם הוא היה מתעסק בעניינים קצת יותר אינטליגנטים מאשר להתגלגל על כריות. להנמיך ציפיות? לעד?

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

אם יש כאן אמא שפעם היה לה תינוק שהיה פעיל ונמרץ ולא היה מסוגל להקשיב לסיפור קצרצר, והיום הוא ילד שאוהב סיפורים- תגידו לי.
כן.

[אמא_לשניים*]

גם אצלנו שני ילדים עם הבדלים של שמיים וארץ באופי ובקצב
נורא הצחיק אותי ששאלת לגבי הספרים כי גם אותי בזמנו זה מאוד הטריד יכולה להרגיע אותך שהצעיר היום בגיל 3 מאזין לספרים בשקיקה רבה ואפילו לסיפורים הרבה יותר ארוכים ממה שקראתי לאחותו שהייתה בגילו.
אין ספק שכל אחד מהם מוציא מאיתנו משהו אחר בהורות ולי דווקא זה נותן היום הרגשה של "גדילה" באמהות
אני יכולה מאוד להבין אותך שכאילו הרגשת שעם הגדול את כבר יודעת הכל על האמהות והנה בא מישהו אחר שזקוק לדברים שונים, להתייחסות שונה
מבטיחה לך שעוד תגלי את הטוב שבעניין ודברים יתאזנו וכל אחד מהילדים יוכל להנות מהשוני ביניהם.
ולסיום- לפני כמה ימים אני ובעלי דיברנו איך יצאו לנו ילדים כ"כ שונים, אז אמרתי לו- אחת דומה לאמא אחר דומה לאבא השאלה היא איך התחתנו אנשים כ"כ שונים

[עוברת_אורח*]

איי, איי, איי, כל כך הרבה דברים יש לי להגיד לך.... מאיפה להתחיל?
כלומר, זה פשוט מדהים לראות איך אותה סיטואציה בדיוק, אבל בדיוק, נחווית שונה אצל אנשים שונים.
מיותר לציין שגם אצלי זה ככה - בכור דומה, אינטלקטואל, שכל הזמן מפתחים אותו ומעסיקים אותו והוא גם צריך ודורש את זה, ואחריו בנדיט פרוע, שלא ברור מאיפה הוא בא, שמעסיק את עצמו יופי ואין לו כח ליותר מדי עיסוקים אינטלקטואליים.
אני לא זוכרת מה הרגשתי שהקטן (שהיום הוא האמצעי) היה בן שנה, אני רק זוכרת שהוא נראה לי מאד סתמי, יחסית לאחיו הגדול ו"המיוחד". הוא היה רגיל כזה, לא מעניין. לא הוטרדתי, כי בכנות הייתי די עייפה מ"לתפעל" את הבכור, ודי שמחתי על ההזדמנות לגדל ילד שמתפעל את עצמו.
ומה קרה, את בטח שואלת.
אז הם שונים לחלוטין עד היום, והגדול עדיין דומה ואינטלקטואל, והשני שונה ויותר פרוע, אבל... אוי כמה אבל....
קודם כל, השני הוא בעל אינטליגנציה רגשית מופלאה, אנשים פשוט נמסים ממנו ומתאהבים בו בשניה. יש לו חכמה שונה לחלוטין משל אחיו, אבל פשוט מפעימה. והחופש והבטחון שלו להיות הוא עצמו מהווה השראה לכולנו. כי הגדול הוא מראה, אבל תזכרי שבמראה רואים גם את כל הפגמים והחולשות, והשני מציג בפנינו אלטרנטיבה מרעננת ללהיות אנחנו.
ועוד משהו
הוא בכל זאת גדל איתנו בבית, ולכן בסופו של חשבון הוא כמונו. הוא אולי הגירסה היותר פרועה ומשוחררת שלנו, ובכל זאת הוא דומה לנו יותר מאשר לילדים אחרים ממשפחות אחרות. הוא מושפע מאד מהבכור, לומד ממנו הרבה, וגם כשהוא דוחה את הדוגמה שהבכור מציב בפניו, זו הדוגמה שהוא נחשף לה רוב הזמן.
ודרך השונות שלו הוא מאפשר לנו לפתח סובלנות לשונה, כי הוא שונה אבל שלנו, ולכן השונות שלו אהובה. וכך אנחנו מפתחים (אולי, קצת) סימפטיה לאנשים שונים מאיתנו שאינם הוא.
ואחרון חביב, הוא גם אפשר לי לתרגל הורות שונה (מה שהקצין עוד יותר עם השלישי). הורות פחות מילולית, פחות שכלתנית, פחות מלמדת. הורות יותר פיזית, יותר רגועה, פחות שואפת לתוצאות. ומהורות כזו אפשר להתחיל לחשוב על הוויה כזו. אבל עזבי, אולי לא בא לך על דיבורים כאלה בכלל, אז אני אפסיק.

בקיצור? חכי. תני לו זמן. תני לכולכם זמן. אני מאמינה שהוא יראה לך שיש לו שפע תכונות נפלאות וראויות להערצה, כך שלא תצטרכי בכלל להנמיך ציפיות. לא הייתי אומרת לך את זה אם לא הייתי מדברת מנסיון.

[ניק_זמני_כרגע*]

_אם יש כאן אמא שפעם היה לה תינוק שהיה פעיל ונמרץ ולא היה מסוגל להקשיב לסיפור קצרצר, והיום הוא ילד שאוהב סיפורים- תגידו לי.
כן._

י-ש!
באיזה גיל זה קרה?

[ניק_זמני_כרגע*]

יכולה להרגיע אותך שהצעיר היום בגיל 3 מאזין לספרים בשקיקה רבה ואפילו לסיפורים הרבה יותר ארוכים ממה שקראתי לאחותו שהייתה בגילו.
תודה. זה באמת מוריד לי אבן מהלב לשמוע את זה.

מבטיחה לך שעוד תגלי את הטוב שבעניין ודברים יתאזנו וכל אחד מהילדים יוכל להנות מהשוני ביניהם.
מחכה לזה בקוצר רוח. אין לי מושג מתי זה יקרה, וכמה אקטיבית כדי לי להיות כדי לגרום לזה לקרות.

ולסיום- לפני כמה ימים אני ובעלי דיברנו איך יצאו לנו ילדים כ"כ שונים, אז אמרתי לו- אחת דומה לאמא אחר דומה לאבא השאלה היא איך התחתנו אנשים כ"כ שונים
נקודה גאונית. האמת, מרגע שהילד הזה נולד אמרתי לכולם שהוא דומה לבעלי, והם לא האמינו לי. ומהרגע הראשון שהילד הזה חייך, וזה היה מוקדם מאוד הוא חייכן עולמי, הוא חייך את החיוכים הכי גדולים ויפים וחסרי שיניים לאבא שלו. תכלס. כל מילה.

[לא_רק_קוראת*]

לי באופן אישי נשמע הרבה יותר כיפ לשחק בחול מאשר לקרוא ספר. הקטן נשמע כמו ילד אקטיבי, בעיני תכונה מעולה. ילד שיודע להעסיק את עצמו- גם תכונה מעולה. נראה לי שזה חלק האופי שלו ולא בגלל שאת מזניחה אותו או לא מתייחסת מספיק. אני מאמינה שמה שהוא צריך הוא יודע לבקש. הקטע הזה שצריך למצוא פעילות שתתאים לילדים בגילאים שונים ואופי שונה בהחלט לא פשוטה.
"כי להתמלא בחול, לעומת לקרוא ספר, זה לא עניין מועיל" - זאת אמירה מאוד שיפוטית. לכל ילד ולכל אדם מגיע להרגיש שמה שהוא זה טוב ונכון. רובנו כבוגרים מתקשים למצוא את עצמינו , לדעת מה אנחנו רוצים . ולדעתי חלק גדול מזה נובע מזה שבתור תינוק וילד קטן יש לנו רצונות ברורים ולפעמים הסביבה גורמת לנו להרגיש שזה לא לגיטימי,שמשהו בנו לא לגיטימי. ולכן אני גם מנסה תמיד לעבוד על עצמי מול הילדים שלי - קבלה, קבלה וקבלה. כמובן שזה לא תמיד מצליח

[עוברת_אורח*]

ועוד מלה אחת על השוואות:
לפחות במקרה שלנו הן הרסניות, כי הן ממש מעוורות. נורא קל להשוות בין התעודות שהבנים שלי מביאים הביתה, ולראות כמה הבכור תלמיד יותר טוב. נורא קל להשוות בין הגילאים שבהם הם התחילו לקרוא, או בין הזמן שכל אחד מהם משקיע בלנגן.
אבל אז לא שמים לב לזה שהאמצעי מבלה שעות בלהקשיב להרצאות באינטרנט על פיסיקה וביולוגיה, או בללמוד אוריגמי, או ביכולת שלו לנצח בויכוח תוך זיהוי מיידי של נקודת החולשה בטיעון של זה שמולו.

(מקווה שכל זה עוזר. אני סתם נהנית להשתפך פה על הבן האמצעי המהמם שלי...)

[ניק_זמני_כרגע*]

אני רק זוכרת שהוא נראה לי מאד סתמי, יחסית לאחיו הגדול ו"המיוחד"
מזדהה לחלוטין

ודי שמחתי על ההזדמנות לגדל ילד שמתפעל את עצמו.
אני עד עכשיו פשוט התעלמתי מהנושא, ומהרגע שהתחלתי ממש להתעסק בזה הפכתי ממתעלמת למוטרדת - והנה אני פה.

(מה שהקצין עוד יותר עם השלישי).
עכשיו את מבהילה אותי מה קרה עם השלישי??

פחות שואפת לתוצאות.
ושואפת למה? הפכת לאדם שנהנה מההווה? (זו שאלה שהיא חצי במבט ספקני של - האם אצליח להחליף את אישיותי בזכות הילד?)

[ניק_זמני_כרגע*]

לי באופן אישי נשמע הרבה יותר כיפ לשחק בחול מאשר לקרוא ספר.
גם לבן השני שלי זה נשמע הרבה יותר כיף, אבל לי לא. על זה הדף, על השוני ביננו. ברור שיש עוד אנשים בעולם שאוהבים להתפלש בחול על פני לקרוא ספר, הם לא אני...

[ניק_זמני_כרגע*]

(מקווה שכל זה עוזר. אני סתם נהנית להשתפך פה על הבן האמצעי המהמם שלי...)

כן, עוזר. נראה לי שחשיבה לטווח ארוך במקרה הזה היא מה שתחזיק אותי מעל המים. אני צריכה כמובן לחשוב גם על טיפים ליום יום, אבל אני בטוחה שמהר הקסם האישי של הילד השני, יצמח משהו מרגש, גם אם כרגע קצת קשה לי לראות את זה.

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

באיזה גיל הוא התחיל לאהוב סיפורים? די מוקדם, כשהוא התחיל להבין. אבל זה לא שהאופי הפעיל והנמרץ עבר או התחלף באחר. פשוט החל מגיל מסוים חוץ מהשתוללויות במרחב הוא התחיל לאהוב גם סיפורים.

היום, כשהוא יודע לקרוא, ומאוד אוהב ספרים, לפעמים כשהרעש והבלגן שהוא מייצר כבר מגיעים לי עד כאן, אני שולחת אותו לקרוא ספר, ואז יש שקט...

[ניק_זמני_כרגע*]

אבל זה לא שהאופי הפעיל והנמרץ עבר או התחלף באחר
כן, נראה לי שאת זה אני צריכה להפנים, ועדיף מוקדם ממאוחר

[אחת*]

להתפלש בחול זה כל כך חשוב להתפתחות הגופנית והרגשית, לא יזיק גם לך ולבכור להצטרף אליו

[ניק_זמני_כרגע*]

ומה עוד?
אני קצת תחת הרושם שהקטן "מעכב" את הגדול. כי בגלל שאנחנו הולכים לכל מיני התפלשויות בחול, אנחנו לא קוראים המון (אלא רק הרבה) ולא עושים כל מיני פעילויות שמתאימות לגיל הגדול (כי הקטן תמיד איתנו). קצת הרגשה של "נטל". וגם זה מטריד אותי (אם כי לא מאוד, כי הגדול באמת (זו כמובן אמת סובייקטיבית של אם אוהבת) מאוד מוצלח).

[עוברת_אורח*]

עכשיו את מבהילה אותי happy מה קרה עם השלישי??
אז ככה. עם השלישי כבר בכלל לא דיברתי. ברצינות. נכנסתי לקטע סופר "באופני" של אי מרכוז, ורק הלכתי אתו כל היום במנשא והתעסקתי בענייני. ונחשי מה קרה? הילד לא דבר. ברצינות.
אני התיחסתי לעניין בשילוב של הומור והדחקה. אמרתי שלא נורא, ילד כזה יפה יכול להרשות לעצמו להיות אהבל, וכאלה. אף אחד לא אמר לי "בגללך! תראי מה עשית!" אבל שמעתי את הקולות האלה באחורי ראשי. וידעתי שיש כאן ילד שמאחר בהתפתחות במשפחה שממש, אבל ממש לא רגילה לזה. אוקיי, אנחנו מספיק רחבי אופקים כדי להכיל את האינטליגנציה הייחודית של השני, אבל ילד שהוא ממש לא אינטליגנטי? נראה לכם?
עכשיו את מחכה שאני אגיד "ואז יום אחד", אבל זה לא בדיוק ככה.
היום הוא מדבר, כמו ילד רגיל לגילו (אני חושבת). הוא ילד יפה וחם ומקסים, באמת, והגננת שלו (שמכירה את הגדולים שלי) אומרת לי כל הזמן: "הוא לא פחות גאון מהאחים שלו! אפילו יותר!", אבל מי יודע. אולי הוא השלב הבא בחינוך שלי, שבא להראות לי שלא רק שיש הרבה סוגים של חכמה, אלא שלפעמים חכמה היא בכלל לא העיקר.
(נו, נבהלת מספיק?)

[ניק_זמני_כרגע*]

להתפלש בחול זה כל כך חשוב להתפתחות הגופנית והרגשית, לא יזיק גם לך ולבכור להצטרף אליו

עושים את זה, עושים את זה. גם אם הייתי ממש מתנגדת (ואני לא), אי אפשר לכלוא את הקטן הזה בבית כל היום, זה פשוט בלתי אפשרי.

[עוברת_אורח*]

אני קצת תחת הרושם שהקטן "מעכב" את הגדול
אני הרגשתי הפוך. שהקטן חושף את הגדול לדברים שהגדול לא היה נחשף אליהם מיוזמתו, ושזה טוב בשבילו. אבל הגדול שלי באמת היה דוגמה קיצונית לילד שמתעניין רק בדברים אינטלקטואליים, ואף פעם לא מתפלש בחול, לא משחק משחקי דמיון ולא משחק כדורגל.

[ניק_זמני_כרגע*]

(נו, נבהלת מספיק?)
כן. בראש לי רצה השורה "איזה פחד, איזה פחד" בלופ.

הילד לא דבר. ברצינות.
מה זה אומר? לא דיבר? בכלל? עד מתי? (איזה פחד, איזה פחד, כבר אמרתי?)

זה לא נשמע לי מופרך. ילדים מתפתחים מול תגובות, אז אם אין תגובות הם לא יתפתחו מולן. זה נשמע לי סביר. ולכן אני חוששת להמשיך עם הכיוון הזה של לתת לצעיר להעסיק את עצמו לבד כל היום.

אבל זה לא בדיוק ככה.
למה לא? הגננת מגזימה? את מרגישה שהוא לא חכם?

כן, רשמית וסופית- נבהלתי מספיק

[ניק_זמני_כרגע*]

_אני קצת תחת הרושם שהקטן "מעכב" את הגדול
אני הרגשתי הפוך. שהקטן חושף את הגדול לדברים שהגדול לא היה נחשף אליהם מיוזמתו, ושזה טוב בשבילו. אבל הגדול שלי באמת היה דוגמה קיצונית לילד שמתעניין רק בדברים אינטלקטואליים, ואף פעם לא מתפלש בחול, לא משחק משחקי דמיון ולא משחק כדורגל._

שלי משחק משחקי דמיון, אבל גם מאוד אינטלקטואלי. אני מרגישה כאילו אני מכריחה אותו "לרדת" לעיסוקיים ארציים מאשר לעזור לו להתרומם יותר למעלה. אולי זה כי אני נוטה להגזמה.

[עוברת_אורח*]

הוא לא דבר כמעט בכלל עד גיל שנתיים, ואז נסענו לחו"ל (מה שעכב אותו עוד יותר, בגלל החשיפה לשפה שניה לפני שהתחיל בכלל להשתלט על הראשונה). עכשיו הוא בן ארבע וחצי, חזרנו לארץ והוא, כאמור, מדבר רגיל לגילו (שאצלנו במשפחה, בטח כבר הבנת, זה נחשב לא משהו).
פייר, יותר סביר שהגננת צודקת ואני שוב עסוקה בהשוואות בניגוד מוחלט למה שכתבתי לך קודם...

שיט, לא התכוונתי באמת להפחיד אותך. את מבינה שזה סתם מקרה אנקדוטלי שלא צריך להסיק ממנו מסקנות? יופי, אני והפה הגדול שלי....

[יונת_שרון*]

אם יש כאן אמא שפעם היה לה תינוק שהיה פעיל ונמרץ ולא היה מסוגל להקשיב לסיפור קצרצר, והיום הוא ילד שאוהב סיפורים- תגידו לי. בחיי, זה יוריד לי אבן כבדה מהכתפיים.

כן. היום הוא קורא סדרות ספרים בלתי מסתיימות, מנגן בכשרון, ועדיין ספורטאי כמו שהיה תמיד.

כי להתמלא בחול, לעומת לקרוא ספר, זה לא עניין מועיל.

אולי זה לא מועיל בשבילך, אבל עובדה שאותו זה מעניין אז הוא כנראה רואה דברים שאת לא. אולי הוא לומד את תכונות החול (המגע, הנטיה להתפזר, מה קורה כשמעיפים אותו בכל מיני כיוונים וגבהים, ואינספור דברים אחרים), אולי הוא לומד את תכונות הגוף של עצמו (החול נותן פידבק גופני שקשה לקבל מספר או מהתבוננות), אולי דברים אחרים לגמרי.
בכל מקרה, בטוח שהוא חווה את החול כמועיל, אחרת זה היה משעמם אותו.
הילדים שלי אהבו לשחק בחול הרבה שעות, במשך הרבה שנים, ועשו וחוו שם כל כך הרבה דברים. זה מדיום כל כך malleable שמאפשר לתרגל כל כך הרבה כישורים. בעיני חול חשוב יותר מספרים, בטח שבגיל שנה.

אבל אם אני לוקחת אותו לידנו, ומנסה לעשות משהו יחד איתו, תוך שלוש שניות הוא נמלט לעיסוקיו.

בכל פעילות? או שיש פעילויות שהוא אוהב? (בישול הלך אצלנו חזק)

[עוברת_אורח*]

אני מרגישה כאילו אני מכריחה אותו "לרדת" לעיסוקיים ארציים מאשר לעזור לו להתרומם יותר למעלה.
אני הרגשתי צורך לאזן את הבכור שלי, שלא יהיה עם כזו נטיה חזקה לכל מה שהוא שכלתני. לא שהצלחתי בזה, כמובן, ממתי ילדים משתנים לפי מה שההורים שלהם חושבים שנכון, אבל שמחתי לראות את ההשפעה של השני עליו.

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

אני קוראת אותך וחושבת על אמא שלי. אחותי היתה ילד שני שונה, באופן די דומה למה שאת מתראת.
אני חושבת שלקח לאמא שלי די הרבה שנים להרגיש חיבור וקשר אליה ברמה שהיתה לה אתי מהתחלה.
היום היא יודעת להגיד אילו טעויות היא עשתה כשהיינו קטנות, שתרמו לזה.
נראה לי שאת במקום יותר מודע והרבה יותר טוב מזה שהיא היתה בו.

[עולם_חדש_מופלא*]

אם יש כאן אמא שפעם היה לה תינוק שהיה פעיל ונמרץ ולא היה מסוגל להקשיב לסיפור קצרצר, והיום הוא ילד שאוהב סיפורים- תגידו לי.
מתפקדת.
הבן שלי לא הסכים אפילו להסתכל לכיוון של ספר בגיל של הקטן שלך.
היום (שנתיים ורבע) הוא ממש אוהב שמקריאים לו. מקשיב גם לסיפורים ממש ארוכים, שואל שאלות, משתתף (לפעמים קצת יותר מידי...) וכו.

אמשיך לקרוא אח"כ, ואולי גם להגיב עוד.
כרגע צריכה לזוז, ושולחת לך חיבוק

[חלוקית_נחל*]

_לי באופן אישי נשמע הרבה יותר כיפ לשחק בחול מאשר לקרוא ספר.
גם לבן השני שלי זה נשמע הרבה יותר כיף, אבל לי לא. על זה הדף, על השוני ביננו. ברור שיש עוד אנשים בעולם שאוהבים להתפלש בחול על פני לקרוא ספר, הם לא אני..._

הילד שלך לא אמור להיות את. גם הבכור שדומה לך הוא לא את. אתם שונים ונפרדים. ובזכות השונות הזו ביניכם אולי יהיה לך קל יותר לייצר את הנפרדות הזו.

הסיטואציה שלך ושל הבכור השתנתה באופן מהותי ומובהק. נדרשת לכך הסתגלות ושחרור של המון תבניות על איך דברים אמורים להיות, גמישות להתאים את המצב לצרכים החדשים והמשתנים. הכול טוב. כולם יוצאים נשכרים ומורווחים. תמיד תמיד אנחנו בוחרים דבר אחד ומוותרים על בחירות אחרות. ככה זה עובד מנסיוני חבל להפנות משאבים לכול האילו, ומה היה קורה אם... זה רק מרחיק מהכאן ועכשיו! הגיעה אליך מתנה, שונה ומיוחדת. גם אצלנו בתי הצעירה, פחות דומה לנו. אני רואה את שמחת החיים שלה, הבעת הרגשות, החיות, האנרגיה הנשית המפעמת בה מהרגע שהגיחה לעולמנו, המגע החם שלה. היא לגמרי ממיסה. היא גם לגמרי מאתגרת אותי. בזכותה אני רואה שאפשר להתנהל אחרת, בפתיחות, בבטחון, מבלי להסתיר את הרגשות. היא מביאה גוון אחר, חדש, גם לאמהות בסביבתי. לא אחת הן מספרות לי נפעמות איך היא חיבקה אותן, ומייד יצרה קשר והרעיפה אהבה, איך החיוך שלה אמיתי ורחב, יוצא מן הלב ומגיע היישר אל ליבו של מי שעומד מולה. וגם היא פחות שקטה ו"למדנית" קלאסית מאחותה אבל לאחרונה זה משתנה. ה"רעש" הזה הוא חיות ותזוזה, ומימוש, והפיזיות הזו היא גם זקיפות קומה וחיבור לגוף ותנועה וכול כך הרבה דברים טובים. אני לומדת להסתכל על זה אחרת, להתיידד עם זה ואפילו לאהוב

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וואו. תינוק בן שנה שמעסיק את עצמו? נשמע כמו תינוק מושלם!

[פלוני_אלמונית*]

הקטן לא מצטרף לפעילויות שהגדול אוהב (בעיקר- לקרוא ספרים), ואם אנחנו הולכים לעשות משהו שהקטן אוהב, נניח- להתמלא בחול בגן משחקים- אני מרגישה שאנחנו עסוקים בפעילות מאוד לא מועילה. כי להתמלא בחול, לעומת לקרוא ספר, זה לא עניין מועיל. (וכאן מגיע העניין של הדמיון באופי ובעיסוקים ביני לבין הבכור והשוני ביני לבין הצעיר).
שולחת חיבוק לילד, שיש לו אימא שקשה לה שהוא משחק בחול ולא קורא ספר.
הוא בן שנה!!!!
עד כדי כך אין לך אם מה להתעסק בחיים?
את מתלוננת שהוא יודע להעסיק את עצמו, חפשי באתר ותראי כמה מתלוננת בדיוק על המקרה ההפוך.

מצטערת שאני אגרסיבית. אני לא מנסה לשפוט אותך, אלא להעיר אותך. בהתחלה סגרתי את הדף בלי לקרוא את זה יותר מדי, אבל זה שיגע אותי קצת שהרגשתי צורך להגיב. אם בא לך תמחקי את מה שאני כותבת. אפילו רצוי.
אבל לפני כן, אני מבקשת ממך, תקראי שוב פעם את הציטוט שלך. אולי אפילו עם טון של נערה מתלוננת, או אישה סנובית ומתנשאת, אולי זה ימחיש לך כמה זה נשמע חסר הגיון.
חוץ מזה מי אמר שלקרוא ספר בגיל הזה יותר חשוב מלשחק בחול. בתור תולעת ספרים, אני מאמינה שלא.

אז אחרי המילים הלא נחמדות האלו, אני רוצה לשלוח חיבוק גם לך, ובהצלחה. מקווה שהוא יגדל לאהוב לקרוא, ואת תלמדי "לשחק בחול" - זאת אומרת לקחת את החיים יותר בקלות.

[אהבת_עולם*]

יש דף שנקרא לאהוב גם ילד שני.

[ניק_זמני_כרגע*]

שיט, לא התכוונתי באמת להפחיד אותך. את מבינה שזה סתם מקרה אנקדוטלי שלא צריך להסיק ממנו מסקנות? יופי, אני והפה הגדול שלי....

מה שאני אכתוב עכשיו רלוונטי גם למה שכתבת לי (עוברת אורח) וגם לחלק מהתגובות בהמשך: נדמה לי שמה שהכי מערער אותי בכל הסיטואציה הזו, הם הצורך שלי בשליטה והאהבה הרבה מאוד שלי ללימודים (בדרך ספציפית מאוד של קריאה). עם הילד הראשון לא שמתי לב לזה, כי הוא היה מאוד דומה לי ולכן עניין השליטה לא היה רלוונטי בכלל והאהבות שלנו נכון לעד היום דומות. עכשיו, הסיפור שלך, עוברת אורח, מדאיג בעצם בגלל שהוא מעצים את התחושה הראשונית שלי: שהילד לא בהכרח נולד ככה, או אולי נולד ככה במידה מסוימת, אבל שיש השפעה רבה וניכרת לאופן שבו אנחנו מתנהלים מול הילד, שמתפתח מול תגובות. ושאם ניקח אותו כל היום במנשא, ולא נדבר אליו, אז בתגובה הגיונית נורא- הוא לא יידבר. זאת אומרת, מה שאת אומרת, זה שלא יקרה פה נס, לא ייווצר יש מאין, אם לא נקריא לו- הוא לא ידע (לפחות לא את מה שיש בספר, מטבע הדברים). אם לא נרגיל אותו להרגלים מסויימים ייתכן מאוד שהם לא יווצרו מעצמם. זו מן הרגשה כזו, של אני יוצרת משהו שעתידה להיות לי שליטה מאוד מאוד נמוכה בו, באופן שעלול להזיק- לו ולי ולמבנה המשפחתי שלנו. מזה הפחד.

חוץ מזה, עוד עניין הוא התחושה הזו, שהוא אוטוטו בן שנה והאם זה מאוחר מדי? האם הוא כבר התעצב? (אני יודעת שזו נשמעת תהייה מגוחכת לחלוטין, אבל זה יושב על עצב רגיש אצלי, שתמיד הרגשתי כאילו איחרתי את הרכבת (גם בסיטואציות הכי הזויות- שבגיל חמש התחלתי לרקוד בלט והיו ילדות שהתחילו בגיל שלוש, והרגשתי שלעולם לא אהיה טובה כמותן), וגם על עוד איזו שטות שאמר אבא של בעלי על זה שכל האישיות מתעצבת בשלושת החודשים הראשונים לחיים (בהם הייתי עסוקה בלצבור כוחות כדי לשחק עם הגדול בשעות שלנו יחד)).

אז ככה שדווקא נתת לי את התחושה שנניח בילד הבא, אם אני שוב אקריא לו סיפורים מהבוקר עד הלילה (אתן לא חייבות להצמד לדוגמא הזו ולחשוב שאני פסיכית, זו רק דוגמא), הוא יהיה דומה יותר לראשון, ואם אני אקצין לכיוון שהלכתי אליו אם השני, הוא יהיה מוקצן עוד יותר ממספר 2. נתת לי את התחושה שזה עניין נשלט.

[פלוני_אלמונית*]

אם יש כאן אמא שפעם היה לה תינוק שהיה פעיל ונמרץ ולא היה מסוגל להקשיב לסיפור קצרצר, והיום הוא ילד שאוהב סיפורים- תגידו לי. בחיי, זה יוריד לי אבן כבדה מהכתפיים.
גם שלי.

[ניק_זמני_כרגע*]

הילדים שלי אהבו לשחק בחול הרבה שעות, במשך הרבה שנים, ועשו וחוו שם כל כך הרבה דברים. זה מדיום כל כך malleable שמאפשר לתרגל כל כך הרבה כישורים. בעיני חול חשוב יותר מספרים, בטח שבגיל שנה.

אני מרגישה שצריך הרבה ביטחון עצמי ואמהי כדי לומר לעצמך שמשחק בחול הוא תהליך לימודי חשוב ומשמעותי. בניגוד לקריאת ספרים (וסליחה שאני דבקה בדוגמא הזו, כבר מעצבנת אפילו את עצמי), הוא לא יבוא לסבא שלו ויספר- ניל ארמסטרונג אוהב לקפוץ על הירח! (או לא משנה מה, פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו) אלא... יעשה מה?

אבל אם אני לוקחת אותו לידנו, ומנסה לעשות משהו יחד איתו, תוך שלוש שניות הוא נמלט לעיסוקיו.

בכל פעילות? או שיש פעילויות שהוא אוהב? (בישול הלך אצלנו חזק)
בישול רגע לפני גיל שנה? (זכור לי שבגיל הזה הכנתי "יחד" עם הבכור כל מיני מאכלים) אבל לא, הוא נמרץ מדי.
פעילויות שהוא אוהב?
לאכול דברים קטנים אחד אחד (רימון מעסיק אותו למשך די הרבה זמן. גם שלווה. דברים שבאים בחלקים קטנים)
להכות בפסנתר (הוא אוהב לחבוט בכל מיני דברים אבל בפסנתר זה יוצא די מגניב)
לטייל בעגלה
זהו, ממש ממש זהו. שלושה דברים שאינם להתרוצץ לכל עבר.

[ניק_זמני_כרגע*]

אה, וגם מים! אמבטיה הוא אוהב מאוד ושיעורי שחיה.

[ניק_זמני_כרגע*]

היום היא יודעת להגיד אילו טעויות היא עשתה כשהיינו קטנות, שתרמו לזה.
היא יודעת גם להגיד איזה דברים היא עשתה נכון כדי לסדר את זה?

[ניק_זמני_כרגע*]

וואו. תינוק בן שנה שמעסיק את עצמו? נשמע כמו תינוק מושלם!

הוא באמת חמוד מאוד ועם תועפות קסם אישי
אבל לפעמים זה מרגיש כאילו מה שיש לי להציע לו- לא מעניין אותו בכלל. הוא לגמרי בשל עצמו.
הדאגה שלי מזה היא לא לכרגע, אלא לעתיד. אני מרגישה שאני לא מצליחה לגשת אליו, לפענח אותו.

[ניק_זמני_כרגע*]

מקווה שהוא יגדל לאהוב לקרוא, ואת תלמדי "לשחק בחול" - זאת אומרת לקחת את החיים יותר בקלות.

היי
ברשותך אני אשמח להשאיר את מה שכתבת. אני מאוד מתחברת לדברים שלך. באמת קשה לי לשחק בארגז החול ואני רצינית מדי. אני גם מאוד אוהבת שדברים הולכים לפי הספר, וברגע שהעניינים סוטים משם קצת, אני מתערערת (כמו עכשיו).

[ניק_זמני_כרגע*]

ותודה ענקית לכולכן על התגובות. זה ממש גלגל הצלה עבורי.

היום אחר הצהריים הלכנו לעשות "פעילות אקטיבית". רצנו, התרוצצנו, עלינו, ירדנו. הגענו הביתה ב-19 אחרי כמה שעות פעילות, אכלנו, התקלחנו, והקטן קרס למיטה. קראתי עם הגדול ספר (מוטיב חוזר בדף הזה, אי אפשר לוותר) וגם הוא הלך לישון.

איך זה הרגיש? זה היה נחמד, ראו שהקטן מרוצה מכל הפעילות והאקשן, אבל אני לא יכולה להמנע מהתחושה שזה בזבוז זמן. זאת אומרת - שהוא לא צריך אותי בשביל זה. באותה המידה יכלה להיות שם בייביסיטר או סבתא או גננת. הוא לא מבקש תשומת לב, הוא מבקש פעילות, ורק צריך להשגיח עליו שלא יעשה משהו מסוכן או שאם הוא נתקע- להיות שם כדי לחלץ אותו. בשביל זה החלטתי להיות אמא בחינוך ביתי?

[עוברת_אורח*]

שהילד לא בהכרח נולד ככה, או אולי נולד ככה במידה מסוימת, אבל שיש השפעה רבה וניכרת לאופן שבו אנחנו מתנהלים מול הילד
אז לא, זה ממש הדבר האחרון שהייתי רוצה שתסיקי מהסיפור שלי. אם יש משהו שלמדתי משני הילדים הראשונים שלי (חכי שניה, תכף נדבר על השלישי) זה שהילד לגמרי נולד ככה, וכל נסיון להשפיע עליו נדון לתסכול רב, ואולי אפילו (אני אומרת בזהירות) לנזק; אם לא לילד, אז לקשר עם הילד. אני בכנות לא מאמינה שאת יכולה להשפיע על מי הילד שלך, אבל יש לך המון השפעה על איזה קשר יהיה ביניכם - של ציפיות ואכזבה או של תמיכה וקבלה.

איך זה מסתדר עם הסיפור של השלישי שלי? התשובה בשבילך היא שבמקרה נולד לי ילד עם חולשה יחסית בתחום השפה, ולכן העובדה שלא דיברתי אליו, וגם העברתי אותו לארץ אחרת, וגם לא לקחתי אותו לקלינאית תקשורת עד גיל שלוש למרות שידעתי שיש לו עיכוב שפתי - כל אלה (אולי) עיכבו מאד את התפתחות הדיבור שלו.

אבל חשוב לי שתביני עוד משהו מהסיפור שלי - שה"שאנטי" שלי לגבי כל העניין נובע מאותה תפיסה עקרונית של לקבל את הילד כמו שהוא, ולמעט בהשפעות ותיקונים מכוונים. מאחורי התפיסה הזו עומדת האמונה שילד יכול לחיות חיים עשירים ומלאים בלי לדעת הרבה מאד עובדות שכתובות בספרים, אבל קשה מאד להיות אדם שמח ובטוח בעצמו כשאתה גדל בתחושה שאמא שלך מאוכזבת ממך, או חושבת שמשהו בך "מקולקל".

זו כמובן תפיסה שמעלה הרבה דילמות - מה, ילד קצר רואי לא צריך לקבל משקפיים? ברור שכן. ומה עם יישור שיניים? וקלינאות תקשורת? וקורס לשיפור האנגלית? ומה עם ילד שמן? ומה עם ילד לא חברותי? אז כל פעם חושבים, מתלבטים, מנסים, טועים. עדיין, בבסיס, אני חושבת שצריך לקבל את הילד כמו שהוא. לא תמיד אני מצליחה בזה, כמובן (שכן כולנו רוצים ילדים יפים, חכמים, ספורטיביים, חברותיים, אופטימיים, רגועים ואמפתיים) אבל לשם אני מכוונת.

[פלוני_אלמונית*]

הוא לא יבוא לסבא שלו ויספר- ניל ארמסטרונג אוהב לקפוץ על הירח!
טוב, תסלחי לי (אני זו שכתבה על "תינוק אסופי") אבל גם זו נשמעת דוגמא של ילד שממוקד יתר על המידה בסוג אחד של פעילות (צבירת ידע אינטלקטואלי) ושצריך מדי פעם להשתולל בחול... עם השנים הקצנת יתר של הכיוון הזה, על חשבון פעילות גופנית ותובנות רגשיות, עלולה ליצור את מה שקוראים "ילד כאפות" ...
למעשה התינוק הוא לא רק מתנה עבורך אלא גם עבור אחיו (אל תשכחי שאתם משולש עכשיו, ויש גם את הקשר שלהם שאינו קשור אליך!). זה מצוין שהוא "מושך" אותו לכיוון שלו, וזה יהיה הדדי בסופו של דבר, בתקווה שזה יסייע לכולם להגיע לאיזה שהוא איזון.

ראו שהקטן מרוצה מכל הפעילות והאקשן, אבל אני לא יכולה להמנע מהתחושה שזה בזבוז זמן. זאת אומרת - שהוא לא צריך אותי בשביל זה. באותה המידה יכלה להיות שם בייביסיטר או סבתא או גננת.
האם החלטת להיות אמא בחינוך ביתי בשביל להיות עם ילדייך? או בשביל להקנות ידע לילדייך? כי בשביל זה הגדול לא צריך אותך, באותה המידה יכלה להיות שם מורה או מרצה...

[לא_רק_קוראת*]

נראה לי מאוד מפספס הצורך לשמוע מאמהות אחרות שגם להם היה ילד פעלתן והיום הוא קורא ספרים. מבינה את הקושי שלך להתחבר לשונה ממך אבל המטרה היא חיבור לילד שלך. והעבודה צריכה להיות שלך על עצמך-הבעיה אצלך וגם הפתרון. לנסות לשנות אותו ולהציע לו כל מיני פעילויות שמענינות אותך, לא נראה לי הכיוון, לא פלא שהוא לא רוצה. הוא הרי מראה לך מה הוא אוהב. את מתארת אחה"צ של אקטיביות ומשפחתיות שנשמע קסום וזה נראה לך בזבוז זמן?! ברור שביביסיטר יכולה לעשות את זה. היא גם יכולה להקריא סיפור. מה שחשוב זה הנוכחות שלך, האינטרקציה. בכלל לא משנה הפעילות. נראה לי שאם תשחררי את הרעיון שיש לך מה ללמד אותו ולאן לכוון אותו ופשוט תהיי בשבילו בקבלה ואהבה)זה יהיה מעולה לכולם.

[אמא_לשניים_קטנים*]

וואו הדף הזה בא לי בדיוק בזמן, כבר חשבתי לפתוח משהו דומה בעצמי..
אמנם הילד השני שלי רק בן חמישה שבועות....
אבל בראשון, בגיל הזה, הייתי מאוהבת לגמרי!! התלהבתי מכל דבר הכי קטן שהוא עשה וגם לא עשה (מה כבר עושים בגיל הזה...), הסתכלתי עליו והתפעמתי והוקסמתי, וזה נמשך ככה עד היום, אני עדיין מוקסמת ממנו
הוא גם דומה מאוד לי ולמשפחתי וגם באופן מוזר למשפחת בןזוגי, וגם אני מרגישה שאני מבינה אותו, כשהוא היה קטן ידעתי למה הוא בוכה ומה הוא צריך ויכולתי לעשות בשבילו מייד ולתת לו את מה שהוא צריך...

ואז נולד אח שלו, ודבר ראשון - למי הוא דומה??? נראה שלאף אחד!!
ואיפה רגשות ההתפעמות, ההיקסמות וההתלהבות??? למה הם לא מגיעים?
ואיך זה שאני לא מבינה מה הוא רוצה בכלל?? ולמה הוא בוכה?? ולמה באמת הוא בוכה כל כך הרבה??
לשמחתי מתחילים לבקוע רגשות התאהבות, אבל אני מרגישה שאני מחפשת אותם ומטפחת אותם וזה לא בא בטבעיות כמו עם הראשון
אנחנו עוד כל כך בהתחלה ונראה לאן זה יתפתח
אבל אני מגלה שאני צריכה הרבה יותר התכוונות ומאמץ כדי בכלל לרצות להבין מה הוא צריך ובשביל לספק לו את זה

אני מאמינה שהילדים באים ללמד אותנו שיעורים ולהצמיח בנו חלקים, וכשאני זוכרת את זה אני מסתכלת עליו ושואלת אותו, מה באת להביא אל חיי? מה באת ללמד אותי?
איזה אתגרים אתה תציב/מציב בפני??
אני חושבת שהראשון בא ללמד אותי שיכולה להיות כזו אהבה בכזו קלות (שיעור כיפי.... בטח יהיו עוד שיעורים מאתגרים בהמשך...)
ואולי זה בא ללמד אותי שלפעמים צריך לעבוד... גם את זה עוד נראה בהמשך...

ואגב אצלי הראשון בן שנה וחצי לא מסוגל בשום פנים ואופן לקרוא ספר (מהכי הכי פשוטים) עד הסוף, הוא בעיקר מדפדף (הוא אוהב ספרים, פשוט מדלג במהירות בין הדפים), והדמיון שלו לי הוא דווקא בפראיות שבו (ובעוד דברים)
מאחלת לך שתמצאי את היכולת להנות מהשני ומהלמידה שהוא מביא איתו
ומודה על הדף ועל השיתוף שלך ושל כל האחרות כאן, זה בא לי כל כך בזמן

[מיכל_בז*]

סתם תוהה, ברצינות. אם יש לו כזה עולם פנימי עשיר בשביל להעסיק את עצמו לבד, בשביל מה בכלל הוא צריך ספרים?

[פלוני_אלמונית*]

ברשותך אני אשמח להשאיר את מה שכתבת. הצעתי למחוק כי פחדתי שאני מגזימה. שמחה שנתתי לך נקודה למחשבה.
באמת קשה לי לשחק בארגז החול ואני רצינית מדי.
גם לי (-:. לכל דבר בחיים צריך איזון.
אני גם מאוד אוהבת שדברים הולכים לפי הספר.
תזכרי שגם ספרים טועים לפעמים.

באותה המידה יכלה להיות שם בייביסיטר או סבתא או גננת.
בשביל זה החלטתי להיות אמא בחינוך ביתי?
לא מצליחה להבין את זה. אני נשארת בבית בדיוק בגלל זה.
לפי דעתי, אהבה חשובה מכל מידע. (אני אוהבת לקרוא, מצד שני עד היום יש בי חסך בגלל הקרות של אימי).

אני ממליצה לך לקרוא על חינוך חופשי. זה נושא שקשור מאוד לפחדים שלך.
יש פה המון דפים שיכולים לעזור לך עם ההתלבטויות שלך. איך ילדים למדו לבד לקרוא ולכתוב ועוד…
לגבי המשחק בחול (של הילד ושלך) אני ממליצה על הדף עיקרון הרצף באמנות ילדים. חווה בת חיים מתארת יפה ביותר את שלב המריחות באוכל ומשחקים בבוץ ובחול.אני מאמינה שזה יתן לך נקודת מבט שונה לגמרי על זה. אולי אפילו לגרום לך לרצות שהבכור ישחק שם יותר (-: . זהו דף ארוך, אך לפי דעתי שווה את ההשקעה.

[אינדי_אנית*]

מהנסיון שלי אין בהכרח קשר בין רמת דיבור אל הילד לבין יכולתו לדבר. אני אף פעם לא דיברתי יותר מידי עם אף אחד מהילדים שלי וכולם טפו טפו מדברים ממש סבבה.
השני אפילו דיבר ממש מוקדם.
יש לי שתי חברות שמדברות עם הילד בלי סוף ואותי זה פשוט מתיש לשמוע אותן...

וגם רציתי לומר שהתפלשות בחול היא ממש חשובה, יש שם עניין של מגע ומגע עם חומרים, והכרת תחושות הגוף שלך..
נראה לי קשור מאוד לאינטיליגנציה רגשית..

[יונת_שרון*]

אני מרגישה שצריך הרבה ביטחון עצמי ואמהי כדי לומר לעצמך שמשחק בחול הוא תהליך לימודי חשוב ומשמעותי.

דווקא לא, פשוט קיבלתי כנראה השכלה שונה משלך (קצת פרויד, קצת ויגוטצקי, הרבה פיאג'ה, מנה טובה של וויניקוט, ושכבה יפה של מונטסורי) -- אותי לימדו שמשחק בחול חשוב יותר מספרים, וכשנהייתי אמא זה התאים למה שראיתי.

הוא לא יבוא לסבא שלו ויספר- ניל ארמסטרונג אוהב לקפוץ על הירח! (או לא משנה מה, פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו) אלא... יעשה מה?

קשה לדעת מה הוא יספר, ומה הוא יעשה, ומה הוא יבין. אבל הדברים הפיזיים הם הבסיס שממנו יוצרים את העולם הנפשי והשכלי. ככל שהבסיס הזה יהיה עשיר יותר, יהיו לו יותר אבני בניין ליצור מהן מבנים נפשיים ושכליים.

_פעילויות שהוא אוהב?
לאכול דברים קטנים אחד אחד (רימון מעסיק אותו למשך די הרבה זמן. גם שלווה. דברים שבאים בחלקים קטנים)
להכות בפסנתר (הוא אוהב לחבוט בכל מיני דברים אבל בפסנתר זה יוצא די מגניב)
לטייל בעגלה_

כלומר, הוא אוהב לחוש, לשמוע, לראות. אני מנחשת שהוא אוהב גם לנסות ולהזיז, ואולי אפילו לפרק ולהרכיב (בגיל הזה להרכיב זה למשל לשים קוביה אחת על או ליד השניה) אבל אולי אלה דברים שפחות מתאימים לך כי הם עושים בלגן?
בקיצור, הפעילויות שהוא אוהב נשמעות לי בריאות מאוד.

הוא לא מבקש תשומת לב, הוא מבקש פעילות, ורק צריך להשגיח עליו שלא יעשה משהו מסוכן או שאם הוא נתקע- להיות שם כדי לחלץ אותו. בשביל זה החלטתי להיות אמא בחינוך ביתי?

איזה ניסוח מצוין. הייתי רק מורידה את הסימן שאלה בסוף...
ומוסיפה איזושהי הדגשה שלעצם הנוכחות שלך יש חלק עצום בנכונות שלו לפעילות, למחקר, לניסויים, ולחוות בכלל את העולם.

באותה המידה יכלה להיות שם בייביסיטר או סבתא או גננת.

אולי כן ואולי לא. (ואולי גם וגם...)
האם את מרגישה שהדבר "המיוחד" שיש לך לתת לו זה הקראת ספרים, וכל שאר הדברים זה לא משהו מיוחד לך?
לתחושתי, הדבר המיוחד שיש לך לתת לו זה עצם העובדה שאת האמא שלו, הבסיס - mother - מאטר - החומר - המטריצה שממנה צומחים.
או בניסוח של חברתי שלומית: "אמא זה חלק מהריהוט". בשביל ילד כל קטן קטן להיות בלי אמא זה כמו להיות בלי חלק מהריהוט, או בלי קיר, או אפילו בלי רצפה או קרקע.
לכן פחות חשוב מה הפעילות הספציפית שתעשי איתו, יותר חשובה הנוכחות שלך, היד שעוזרת ברגע הנכון, העין שרואה אותו כפי שהוא באמת, הלב הפתוח -- הקרקע שבה הוא יכול לצמוח.

[מצ'רה*]

זה קצת beside the point אבל גם קצת שייך: ממחקר לא רשמי שאני עורכת כבר הרבה שנים על אנשים וילדים שאני מכירה, ברוב המקרים ילדים שניים הם יותר חזקים ומסתדרים בעולם מילדים ראשונים. לפעמים (לא תמיד) הם פחות גאונים אבל החיבור שלהם לכוחות החיים משופר.
באופן אישי אני חושבת שכמעט כולנו כהורים מציקים לילדים הראשונים שלנו יותר מדי (-: עם ההשקעה הישירה הכוונות הטובות והציפיות שלנו. ובגלל שלילד השני יש לנו פחות זמן וכח, הוא גדל מחובר לחיים עם פחות תיווך של מבוגרים. ובדרך כלל מרויח מזה.
_"אמא זה חלק מהריהוט". בשביל ילד כל קטן קטן להיות בלי אמא זה כמו להיות בלי חלק מהריהוט, או בלי קיר, או אפילו בלי רצפה או קרקע.
לכן פחות חשוב מה הפעילות הספציפית שתעשי איתו, יותר חשובה הנוכחות שלך, היד שעוזרת ברגע הנכון, העין שרואה אותו כפי שהוא באמת, הלב הפתוח – הקרקע שבה הוא יכול לצמוח._
מסכימה מאד מאד.

[טלי_ב*]

כותבת ממש צ'יק צ'ק,
אם הבנתי אותך נכון, מטרידים אותך שני דברים עיקריים: תחושה שאין ביניכם מספיק אינטראקציה או קשר; ודאגה שבעתיד הילד לא יהיה טיפוס "אקדמי".
לגבי הראשון, ברמה הפרקטית, אולי תנסי להצטרף לפעילויות שהוא אוהב במקום לנסות להביא אותו לפעילויות שאת והבכור אוהבים? אולי בזמן שהבכור מעסיק את עצמו/ נמצא עם סבתא או ביביסיטר/ מתפשר קצת למען אחיו הקטן (גם זו מיומנות שחשוב לפתח). כן זה עשוי לכלול דפיקות על השולחן עם כפית, אבל אפשר להסתפק גם בהתפעלות משותפת מהצלילים שהדפיקות שלו משמיעות (כשהוא מתפעל, את משתתפת). עם הזמן זה היה פחות מלאכותי כי תראי את כל הניסויים הקטנים שהוא עורך. לדעתי יש הבדל בין הימנעות ממרכוז לבין הימנעות מאינטראקציה, ולכן אולי יש משהו באינטואיציה שלך שאת צריכה יותר לתקשר עם הקטן.
לגבי החלק השני - כן, אולי הוא לא יהיה טיפוס אקדמי (אולי גם הבכור בסוף לא יהיה?). אולי צריך לעבוד על השלמה. אבל זה בלי קשר כי ממילא לא הייתי מסיקה את זה בשלב הזה. אולי הוא יתעניין בספרים כשהוא יוכל להפיק מהם משהו בעל ערך (רעיונות, חוויות רגשיות) יותר מפלוטו כלבלב.
ואחרון אחרון - זה שהוא מלא ביטחון ועצמאי למדי כשאת באזור, זה כנראה בגלל שאת באזור. זה לא אומר שהוא לא צריך אותך.

[ללו*]

ואחרון אחרון - זה שהוא מלא ביטחון ועצמאי למדי כשאת באזור, זה כנראה בגלל שאת באזור. זה לא אומר שהוא לא צריך אותך
משפט חשוב מאוד.

[דניאלה*]

הי, קראתי רק את תחילת הדף (בהמשך אנסה לקרוא עד הסוף) אבל חשתי צורך להגיב.
קודם כול ולפני הכול - את אומרת שהקטן בן שנה, נדמה לי?
בגיל הזה אני לא חושבת שיש מה לצפות שהוא ישמע ספר עד הסוף, אפילו ספר קצר, או שישב רגע אחד בשקט.
באמת. אולי יש ילדים שכן - אבל הוא נשמע לי לחלוטין נורמלי לגילו, פעיל, חקרן, סקרן - נשמע שאצלו הכל בסדר.
אז אולי קודם כול להוריד ציפיות וגם להפסיק השוואות. זה לא נראה לי משנה מה אחיו עשה בגיל הזה. הם שונים וטוב שכך.
את גם אומרת שהוא מעסיק את עצמו לבד הרבה וזה פשוט נפלא.
על זה הייתי אומרת - להרגיש שמחה וגאווה במקום אשמה (-:

לי יש שתיים, כמובן שונות והפוכות.
אצלי הגדולה היא התזזיתית ואכן במובנים רבים הרבה ביותר קשה לי איתה.
עם הקטנה אני מזדהה יותר, מבחינת טמפרמנט, וגם כי היא ילדה שנייה, כמוני.
זה מטריד אותי לפעמים, לפעמים מעורר אשמה.
אבל עם השנים אני מקבלת את זה.
אני לא אוהבת אותה פחות, אני אולי מבינה אותה פחות.
והעבודה שלי היא לנסות להבין אותה יותר, להכיל אותה יותר. וגם לקבל את עצמי ואת הנטייה הזו שלי.
כשקופצים וצועקים מסביבי זה עושה לי רעש בראש, מה לעשות.
אני לומדת טכניקות להתמודד עם זה בלי לכעוס עליה, לא תמיד זה מצליח אבל זו עבודה.
והעבודה הזו הופכת קלה יותר עם השנים - כי גם היא גדלה, מבינה ועוזרת לי.
היא גם יודעת כבר - יש דברים שעושים עם אבא (משתוללים וצווחים עד שהחלונות בבית מתנפצים) ולא עם אמא.
וכשהיא רוצה רגע לספר סוד או לדבר על משהו שמטריד אותה, או לשמוע סיפור או ללמוד משהו בצורה מובנית ושכלתנית - זה המקום של אמא.
ועם הזמן נוצרים עוד ועוד מקומות בינינו.
וגם בינה לבין אבא, וגם - וזה הכי יפה - בינה לבין אחותה, הכה שונה ממנה.
אני בטוחה שהדברים שלי לא מדברים אלייך אחד לאחד אבל מקווה שהבנת את כוונתי הכללית.
נראה לי שכל מה שאת מרגישה זה נורמלי,
רק אולי מרגיש לא נורמלי לאוורר את זה. שחררי עצמך מהעול הזה ותאווררי חופשי.

אמשיך לעקוב

[א_ק*]

קראתי את דף והוא העלה בי הרבה מחשבות, מקווה שזה בסדר שאני מגיבה, מוזמנת למחוק אם לא.
לגבי הילד הקטן- בגיל שנה לומדים המון מחול, מלהסתובב ממקום למקום, להזיז חפצים, לדפוק על דברים וכ"ו.
מה הילד יוכל להגיד לסבא שלו על משחק בחול? לא לספר עובדות אבל ללמוד ולהכיר את הגוף שלו, את המגע של דברים על העור ועוד. זה נשמע מאוד מובן מאליו, אבל מניסיון מהצד השני- מאוד קשה ללמד ולהביא לזה ילדים שיש להם קושי בתחו.
גם משחק בדברים קטנים- אכילת רימון, זה מעולה ומדהים שהוא עושה את זה בגיל שנה, הוא לומד מזה הרבה מאוד, לאחוז, להתמקד, מטרה.
אלו דברים אינטלקטואליים שקשורים למה שאני לומדת בשלב הזה בחיים מספרים בעיקר.
ספרים זו דרך אחת ללמוד על העולם, יכול להיות שהילד שלך לומד אחרת, גם מדענים במעבדות לא קוראים ספרים כל היום, הם מנסים דברים, משנים דברים, מנסים שוב ושוב אותו ניסוי ורואים מה ההשפעה שלהם על העולם. נשמע שהילד הקטן שלך כזה, מהתיאור שלך עולה דבקות במטרה מאוד מרשימה, עניין בעולם ועוד דברים שיכולים לעזור לו ללמוד בהמשך, גם כשיגיע ללמוד מספרים, ידע תיאורטי יותר.
בהמשך למה שאמרו מעליי- מניסיון ובדיקה שלי, מדגם מאוד לא מייצג, ילדים ראשונים רבים שאני מכירה (כולל גם אותי במידה מסוימת, גם אני ראשונה) הרבה פעמים חכמים יותר מין BOOK SMART
כזה, וחכמים שצורה שיותר "נוחה לעיכול" או "נעימה לעיכול" למבוגרים וגם בחוכמה שלהם הרבה יותר מרצים ומתאימים עצמם למבוגרים סביבם.
כאמור- מדגם לא מייצג.
אהבה לספרים קשה מאוד ללמד, יש מצב שאם תקראי לילד שלך ספרים יום ולילה מגיל אפס בערך, או אפילו סתם הרבה מגיל אפס, והוא לא באמת אוהב את זה תיצרי אצלי אנטי, זה לא תלוי בך כל כך כמו שכתבת.
כהוכחה יש הרבה מאוד ילדים שלא מדברים מוקדם למרות שדיברו אליהם הרבה מאוד ולהיפך.

[תמרוש_רוש]

אני מרגישה שצריך הרבה ביטחון עצמי ואמהי כדי לומר לעצמך שמשחק בחול הוא תהליך לימודי חשוב ומשמעותי.
לא, צריך בשביל זה רק מרפאה בעיסוק
אז הנה, באתי. וגם יש לי כל מיני דברים להגיד.
ואולי כמה קונספציות לבדוק מחדש, ולערער.
אבל... אני חייבת להעיף את עצמי מהמחשב, היה לי כבר הרבה יותר מדי זמן מסך להיום, וגם לאתמול, ובעצם כבר גמרתי גם את ההקצבה שלי למחר, אז אחזור בקרוב...

[תמרוש_רוש]

אם אני לוקחת אותו לידנו, ומנסה לעשות משהו יחד איתו, תוך שלוש שניות הוא נמלט לעיסוקיו.
יופי. טוב מאוד. זו התחלה מצוינת.

לפעמים זה מרגיש כאילו מה שיש לי להציע לו- לא מעניין אותו בכלל.
נפלא. את מזהה דבר נכון, וכמעט כמעט מגיעה למסקנה הנכונה. רק עוד צעד אחד עד לסף ההארה.

אני מרגישה שאת כל מה שהשקעתי בבכור, כל שעות הסיפורים וההסברים (תראה עץ, תראה היביסקוס) אני מקבלת בחזרה ובענק. הוא סקרן ולמדן ומתעניין... אני פשוט תוהה בחשש מה יוצא מילד שכל היום עסוק בלדפוק על השולחן?
חכי ותראי
אולי הוא יתחיל ללעוס אנציקלופדיות?

מכל מקום, את נשמעת לי בדרך הנכונה. את עושה את כל הטעויות הנכונות. וככל שאני קוראת אותך, יותר ויותר עולה בי הרושם שקיבלת בדיוק את הילד שהיית זקוקה לו.

(אוספת ציטוטים כדי לזכור, אגיב בפירוט מאוחר יותר)

[תמרוש_רוש]

_היום אחר הצהריים הלכנו לעשות "פעילות אקטיבית". רצנו, התרוצצנו, עלינו, ירדנו. הגענו הביתה ב-19 אחרי כמה שעות פעילות, אכלנו, התקלחנו, והקטן קרס למיטה. קראתי עם הגדול ספר (מוטיב חוזר בדף הזה, אי אפשר לוותר) וגם הוא הלך לישון.
איך זה הרגיש? זה היה נחמד, ראו שהקטן מרוצה מכל הפעילות והאקשן, אבל אני לא יכולה להמנע מהתחושה שזה בזבוז זמן. זאת אומרת - שהוא לא צריך אותי בשביל זה.... בשביל זה החלטתי להיות אמא בחינוך ביתי?_
א-מחייה

[בשמת_א*]

אז ככה שדווקא נתת לי את התחושה שנניח בילד הבא, אם אני שוב אקריא לו סיפורים מהבוקר עד הלילה (אתן לא חייבות להצמד לדוגמא הזו ולחשוב שאני פסיכית, זו רק דוגמא), הוא יהיה דומה יותר לראשון, ואם אני אקצין לכיוון שהלכתי אליו אם השני, הוא יהיה מוקצן עוד יותר ממספר 2. נתת לי את התחושה שזה עניין נשלט
הם נולדים איך שהם.
זה לא נשלט.
לפעמים זה מאוד מתסכל כמה שזה לא נשלט P-:

_לאכול דברים קטנים אחד אחד (רימון מעסיק אותו למשך די הרבה זמן. גם שלווה. דברים שבאים בחלקים קטנים)
להכות בפסנתר (הוא אוהב לחבוט בכל מיני דברים אבל בפסנתר זה יוצא די מגניב)
לטייל בעגלה
אה, וגם מים! אמבטיה הוא אוהב מאוד ושיעורי שחיה_
קיבלת ילד מתנה! (-: בחיי. הוא נשמע מופלא לגמרי.

זו הפעם הראשונה שאני נכנסת לדף (פחדתי להיכנס אליו עד עכשיו, אבל הגריינים הביאו אותי (-: ) אבל יש לי כמה דברים להגיד, ואני אנסה להגיד אותם בצורה לא חושפנית אז אני מקווה שלא ייצא מקוצץ מדי...

אז ככה.
אני אינטלקטואלית.
שכלתנית.
רציונלית.
ובקיצור, יותר מדי "אוויר". פחות מדי "אדמה".
וגם אני תמיד חשבתי כמה חשוב "לדעת לקרוא ולכתוב" ו"לקרוא ספרים" וכל הדברים האלה.
אבל בתור אמא בחינוך ביתי, שגם ממשיכה לקרוא וללמוד בכל מיני תחומים, היום ברור לי לגמרי שיש נזק מאוד גדול באוריינות מוקדמת.
אני חושבת שזה יוצר משהו מאוד לא מאוזן באישיות.
אני מאמינה שזה מפריע לילד למצות התפתחות מוחית, פיזית, רגשית ושכלית שהוא אמור למצות בשנים הראשונות. זה ממש לוקח ממנו משהו מאוד חשוב, בלתי הפיך, שאי אפשר להחזיר אחרי שיש אוריינות.

ללמוד קרוא וכתוב תמיד אפשר.
אבל להחזיר אותנו למגע עם החול - זה מאוד לא קל. מאוד מאוד לא קל.
והמחיר שמשלמים על העוצמה האינטלקטואלית הזאת, הוא חולשות מאוד גדולות בהרבה דברים אחרים, שלדעתי היום לא פחות חשובים (אם לא הרבה יותר).

ואולי המקום שהכי נפגע מהאינטלקטואליות שלנו, הוא האהבה.
כי במקום שיש אינטלקטואליות, פורחים גם הפחדים. לא יודעת למה, אבל ככה זה. יש שם יותר פחדים וחרדות. וכמה שיש יותר פחדים וחרדות, כך יש פחות זרימה של אהבה.

ואהבה היא הדבר החשוב בחיים.
לא ספרים.
ואת זה אני אומרת בתור תולעת ספרים. ואחת שחיה בתוך החיים האינטלקטואליים.

ועכשיו שאני כותבת לך, פתאום אני חושבת: אולי כל הבחירות שעשיתי בחיים שלי עד עכשיו לא באו אלא להסביר לי, כמה חשוב להחזיר את האינטלקטואליות לפרופורציות.
כי יש כישורים לא פחות חשובים.
שהם שונים.
וזה רק מעשיר אותנו והופך אותנו לסבלניים יותר, גמישים יותר, חכמים יותר, זורמים יותר ובעיקר אוהבים יותר, להכיל את כל הקשת. לאהוב את השוני. להרפות מהפחדים.

להחליף את הפחדים באהבה. לא פשוט, אבל בסך הכל, זה הדבר היחיד ששווה לשאוף אליו.
אולי בגלל זה פתחת את הדף הזה.

[אישה_במסע*]

"כי להתמלא בחול, לעומת לקרוא ספר, זה לא עניין מועיל"
לדעתי זו גישה בית-ספרית לגידול ילדים. הוא כל כך קטן! שיהנה מהחיים!
לדעתי כדאי לך לאתגר את הקונספציות שלך בנוגע למה חשוב ומה לא, ואולי אפילו לעזוב את הרעיון שילד אמור לעשות דברים מועילים. מועילים למה?

מכל מקום, את נשמעת לי בדרך הנכונה. את עושה את כל הטעויות הנכונות. וככל שאני קוראת אותך, יותר ויותר עולה בי הרושם שקיבלת בדיוק את הילד שהיית זקוקה לו.
אני לא יודעת לגבי הטעויות הנכונות, אבל אני אכן חושבת שזה בדיוק הילד המתאים. לאיזון.
לדעתי, לחשוב הרוחני נעלה על הגשמי זה לא בריא - כי זה אומר שאת לא רואה את הרוחני והנעלה שבגשמי.

לדעץי, הילד הראשון היה סקרן ולמדן מטבעו, ואת פשוט לא הרסת את זה. השני שונה. שום דבר טוב לא יצא מזה שתנסי לגרוםלו להיות ילד אחר. אבל הוא יכול להיות מי שהוא, ילד מקסים, מלא מרץ, עם שתי רגליים על הקרקע, אי מעש.

(אם נשמעתי איפשהו שיפוטית - מתנצלת.)

[תמרוש_רוש]

טוב, הנה אני, ובי נשבעתי שהיום אני כותבת אך ורק בדף הזה ואז עוזבת את האינטרנט.

אני גם מאוד אוהבת שדברים הולכים לפי הספר, וברגע שהעניינים סוטים משם קצת, אני מתערערת (כמו עכשיו).
_בגלל שהילד הראשון שלי ואני "מתאימים" כל כך, הרגשתי אחלה אמא. הבנתי אותו, הוא הבין אותי, התגברנו יחד על מכשולים, למדנו יחד דברים חדשים.
ועכשיו- אני פשוט מרגישה חרא של אמא._

כל מה שכתבת מחזק אצלי את ההרגשה שאת בדרך הנכונה, ושהקטן הזה שנולד לך הוא ברכה משמים.
למה אני מתכוונת שאת עושה את כל הטעויות הנכונות?
למשל - להרגיש שעכשיו את אמא פחות טובה ממה שחשבת שאת קודם
כן, עם הגדול היית אמא בסדר גמור - אבל במימד מאוד צר, מאוד ספציפי. עם ילד שהתאים, או דיבר, או נענה, בדיוק בדיוק לנקודות החוזק ולאזורי הנוחות שלך.
ועכשיו, דווקא עכשיו, את באמצעו של תהליך עצום ומופלא, של הרחבת היכולות האמהיות שלך לאזורים חדשים לגמרי של הספקטרום.
קאי משמע לן - את הולכת ונהיית אמא טובה יותר. במובן של - יותר ויותר מסוגלת לזהות ולהיענות לצרכיו של כל ילד שיש לך, אחרים ושונים ומגוונים ככל שיהיו.

הילד הזה זקוק לך, ליכולת שלך לראות אותו כמו שהוא, לזהות את הטמפרמנט ואת הצרכים שלו כמו שהם, לכבד אותם ולהיענות להם.
והוא אומר די במפורש למה הוא זקוק. למשל: אם אני לוקחת אותו לידנו, ומנסה לעשות משהו יחד איתו, תוך שלוש שניות הוא נמלט לעיסוקיו.
מעולה. הילד הזה יודע מה טוב לו. ניסית "לעשות משהו" יחד אתו, ובקונטקסט הזה די ברור שה"משהו" הזה אינו משהו שמתאים לצרכיו - הוא לא נשאר לידכם ומחרפן לכם את הפעילות. הוא דואג לקבל את מה שהוא צריך, ודואג לשדר לך מה הוא חושב על ההצעה שלך, ב"מילים" (=התנהגות) מאוד ברורות.
והיפה הוא, שאת מזהה ומבינה את זה.
לא לזלזל בזה!
<ראיתי מספיק הורים שלא יודעים איך "לאכול" את הילד שלהם, ואז נופלים לגמרי לאמירות בסגנון "אי אפשר לעשות אתו כלום", "אין לו מוטיבציה לכלום", "הוא אף פעם לא..." וכאלה>
ואת כל כך מחוץ למלכודת הזאת, שזה פשוט תענוג לראות.
לכן אמרתי שאת כבר באמצע התהליך.
_{למרות שאולי את מרגישה רק בהתחלה, ואובדת עצות}
תראי: את מזהה נכון את השדרים שלו. את יודעת מה הוא מחפש, איפה טוב לו, מה מספק ומה מהנה אותו. מה, בתכלס, הוא צריך. ואת יודעת איפה המוטיבציה שלו - ואת מזהה שיש לו.
מה שחסר לך קצת, זה בסך הכל לעשות את הצעד האחד הנוסף - ולתת לו את מה שהוא רוצה וצריך, בלב שלם וללא היסוס.
לא רק לתת לו להתפלש בחול, להתגלגל בשלוליות (הבן שלי שרץ בכל שלולית מזדמנת כל החורף השני לחייו), לרוץ ולקפוץ ולאכול רימונים - אלא גם לחוש שביעות רצון מזה שאת עושה את הדבר הטוב, המתאים והנכון למענו.
אחרי זה, אם תרצי, תוכלי לעשות עוד צעד - להיכנס, לאט ובהדרגה, לעולם שלו, להיענות להזמנות שלו ולהשתתף בדברים שהוא עושה, ולגלות את ההנאה שבהם.
<הולכת לנגב תוסיק. אחזור מיד>

[תמרוש_רוש]

אז איך את יכולה לחוש שביעות רצון מדבר כזה, די בניגוד לנטיות הנוכחיות שלך?
לומר לעצמך שמשחק בחול הוא תהליך לימודי חשוב ומשמעותי.
אמרת שאת אוהבת לעשות דברים "לפי הספר"? אז בתור התחלה, זה מה שכתוב בספרים
כל ספר ראוי לשמו על התפתחות הילד, כל אדם שהוא מקצוען בהתפתחות הילד וגם אוהב להיות עם ילדים - יגיד לך את זה.
אמרת "התפלשות בחול איננה דבר מועיל".
מנקודת המבט הצרה של אינטלקט של אדם מבוגר, מגובה בקונספציות של המאה ה- 19 - אולי לא.
(למה לא, בעצם? ריצ'רד פיינמן עשה מחקר שלם ומעמיק שהתחיל מהעפת צלחות באויר בחדר האוכל של איזו אוניברסיטה)
אבל עזבי את האינטלקט בצד. האינטלקט הוא הציפוי שעל גבי העוגה - והציפוי הדקיק (אם כי משמעותי) הזה מונח על מסד של שכבות רבות, ועבות יותר.
וקודם כל - השכבה הפיזית. המגע. התנועה. התחושה. הראייה והשמיעה והלישה והסיבוב והקפיצה והגלגול והמעיכה והמהירות והכובד והרכות והשינוי והיציבות - כל אלה בונים אצלנו את המסד שעליו נוכל לבנות כל דבר אחד, כולל היכולת למתמטיקה גבוהה, לעשות דוקטורטים ו...לטוס לירח. (בניגוד ללשבת בבית ולקרוא על מישהו אחר שטס לירח).
שנית - השכבה הרגשית. וכאן כמובן יש לי העונג להגיד "וכל מה שבשמת אמרה" (שווה לקרוא פעמיים, ושלוש, ועשר), וגם להזכיר את מה שיונת אמרה על האם שהיא חלק מהריהוט - ולזוז הלאה.

אני זוכרת את העונג שהיה לי מהשנה בה עבדתי עם צוות של התפתחות הילד שהגישה המרכזית שהנחתה אותו היתה Floortime, שהצעד הראשון בה הוא ללכת אחרי הילד, לרדת לרצפה, או לחול, או לשלולית, או לטרמפולינה, לפגוש אותו במקום שבו הוא מעוניין ומעורב ביותר - ושם להתחיל.

אני זוכרת את העונג שהיה לי מלהקשיב למנהלת בית הספר של הבן שלי, כמה חודשים לפני תחילת שנת הלימודים. בשיחת עם ההורים, בחלק המיועד רשמית לשנור ("אנא תתרמו לנו כסף מעבר למה שאתם חייבים לשלם על פי חוק, כדי שנמשיך להיות בית ספר נפלא") היא עשתה את הדברים המתבקשים, הסבה את תשומת לבנו לדברים שכבר נעשו בסיוע ההורים, למגרש הכדורסל החדש עם הסלים המשובחים, וכו' וכו', ואז לדברים שעוד צריכים להיעשות ולשפר - המסלעה. מה יש במסלעה? כלום, חוץ משיפוע של גבעה, סלעים ועפר. בחורף יש שם סלעים ובוץ. מה צריך לשפר? להוסיף עפר כדי לפצות על תהליך השחיקה והבלייה, כדי שלא יתגלגל איזה סלע על איזה ילד. וכאן היא פצחה בשיר הלל למסלעה, לאיך שהילדים משחקים שם כל הפסקה, איך שהם מגדלים דינוזאורים בין הסלעים, עוברים הרפתקאות, מדלגים מסלע לסלע, וחוזרים הביתה מרוחים בכל הבוץ הנהדר הזה (מכונות כביסה בהיכון!), ואני ישבתי שם והתמוגגתי. הנה אשת חינוך שיודעת על מה היא מדברת.

[תמרוש_רוש]

כתבת: אבל אני לא יכולה להמנע מהתחושה שזה בזבוז זמן. זאת אומרת - שהוא לא צריך אותי בשביל זה.... בשביל זה החלטתי להיות אמא בחינוך ביתי?
ופלוני ענ/תה לך:
האם החלטת להיות אמא בחינוך ביתי בשביל להיות עם ילדייך? או בשביל להקנות ידע לילדייך?
ואני אומרת: מקריאה באתר הזה, יש לי לפעמים הרושם שהמון הורים בחרו בחינוך ביתי כדי ללמוד משהו חדש מהילדים שלהם.
ודווקא הלמידה ההורית היא במוקד. והיא חשובה, כל כך חשובה.
ברור שכל הורות היא פוטנציאל ללמידה. אבל חינוך ביתי לא נותן לך לברוח מהפוטנציאל הזה . ולכן אני אומרת: כן. בשביל זה, בין השאר, בחרת בחינוך ביתי. כדי להיות מסוגלת לאתגר את עצמך, אבל לאט, בנחת, בעדינות, בקצב שלך, בתהליך שיכול להימשך שנים לפי הצורך, ובלי לטשטש את הצורך בלמידה הורית או להתחמק ממנו על ידי רישום למוסד חינוכי.

במצב הדברים הנתון, אפשר להגיד שהתפלשות בחול יכולה ללמד אותך הרבה מאוד... אבל כמובן, לא מיד. בהתפלשות החמישית, העשירית, העשרים, אני מתערבת אתך שאת בהחלט תגיעי למשהו.
מה? לא יודעת. לא בדיוק. זה הקסם שבלמידה והתפתחות, לא? לא תמיד אנחנו יודעים לאן נגיע. אנחו יכולים להציב מטרה ראשונית, אבל הדברים שנפגוש בדרך עשויים להוביל אותנו למקומות שלא שוערו.

אבל אולי שם תוכלי למצוא את האינטגרציה המבורכת, שאת כה כמהה אליה, בין התכונות המובילות שלך לתכונות המובילות של הבן שלך.

---

כאן אני חייבת להביא סיפור נגדי, שרץ לי בראש מאז קריאת הדף ועד עכשיו לא היה לי תירוץ מתאים להביא אותו:
אחרי כמה חודשי עבודה בצוות התפתחות הילד הנפלא הנ"ל, אני מקבלת טלפון ממרפאה בעיסוק מהמרכז הרפואי הלאומי לילד (בקיצור מרל"י), בעניין קליינט קטן שלי (בן שנה וחצי) שקיבל טיפול ראשוני אצלם ואז הופנה אלינו לעבודה יותר ארוכת טווח.
הו הו. מרל"י הוא ממלכת הסנובים המקצועיים, מקום שמחזיק מעצמו ספינת הדגל של הטיפול בילדים בכל הארץ, עם זליגה אל מעבר לים. אני נושמת עמוק ולוקחת את השפופרת.
המרפאה בעיסוק אומרת לי שהיא עובדת על דו"ח סיכום טיפול של הילד, אבל מאוד רוצה להביע באזני, לא רשמית ובעל פה, כמה מחשבות על מצבו של הילד.
או.קיי., מה העניין?
טוב, תראי, אנחנו עבדנו אתו כמה חודשים, ואני קצת מודאגת. בטיפולים האחרונים ניסינו להתמקד יותר בעבודה ליד שולחן (בדרך כלל הכוונה לפעילויות שיותר מובנות ומכוונות על ידי המבוגר ו/או יותר מוטוריקה עדינה ו/או עם יותר ציפיות לגבי היענות להוראות וכאלה), וזה לא ממש הלך.
מה זאת אומרת זה לא הלך?
הוא פשוט לא היה מעוניין. הוא לא היה מוכן / יכול לשבת שם יותר מדקה, הוא הפסיק במהירות, הוא עזב את הפעילות, היה יותר מעוניין לשוטט ולזחול בחדר, בסופו של דבר לא היתה לנו ברירה (שומו שמיים) ללכת אחרי הילד, להשתמש בדברים שהוא רצה ולעשות אתו משחק חופשי יותר על הרצפה.
הבחורה באמת נשמעה מודאגת, ולרגע הזוי אחד איבדתי כל אוריינטציה, והייתי בטוחה שהיא מדברת על מטופל אחר שלי, מישהו שיהיה לכל הפחות בן שלוש וחצי, ארבע.
רגע, אנחנו מדברות על אנדרה? אנדרה ש.?
כן, כן. הוא ממש לא היה יכול לשבת ליד שולחן.
אני כבר לא יכולה להתאפק: אבל הוא בן שנה וחצי!!!
_{(רבאק, לא נזכיר שהוא גם בן שנה וחצי עם איחור התפתחותי, ועדיין לא הולך - מה בדיוק היא רוצה ממנו? ברור שכל מה שהוא ירצה זה לזחול בחדר ולחקור אותו! היא לא ראתה בחייה טבלה התפתחותית?)}
כן, אבל יש לנו הרבה ילדים בגיל הזה שכבר מסוגלים לשבת ליד שולחן ולהתרכז עשר דקות ויותר.
אהא.
(אני סותמת את הפה עם שלוש שכבות סלוטייפ. כן, אני יודעת שיש ילדים כאלה, הבן שלי הוא אחד מהם, אבל זה לא אומר שזה מחייב על פי הנורמה!! מה קורה פה, למען השם? זו באמת מרפאה בעיסוק? היא באמת עובדת במרכז הלאומי? אף אחד לא מותח אותי, נכון??)
בקיצור, השיחה נגמרה בקול ענות חלושה, כשלאף אחת מאתנו, לצערה הרב, אין מי-יודע-מה הערכה מקצועית מדהימה לשניה.

אחרי השיחה הזאת הייתי כל כך בהלם, שפשוט הייתי חייבת ללכת מקולגה לקולגה בצוות שלי, ולשחזר את כל השיחה בפירוט, ולקבל מהן את כל תגובות ה"אוי וויי, את צודקת לחלוטין, איזה אנשי מקצוע יש בעולם", כדי להצליח להתאפס מחדש על המציאות כמו שאני מכירה אותה, והיא: שילד בן שנה וחצי, על אחת כמה וכמה עם איחור התפתחותי, אמור להתרוצץ בחדר ממקום למקום, סביר שיהיה לו טווח ריכוז של דקה עד שלוש, אלא בעניין שכובשים לחלוטין ובכלל את תשומת לבו, ושללכת אחריו ואחרי תחומי העניין שלו זה לא סיבה לאמירת גוועלד, ולא ויתור כאוב על מטרות טיפול, אלא דרך אלמנטרית, לפעמים הדרך היחידה, להפיק ממנו משהו.

מה הקשר לדף? נדמה לי שיש קשר, לא יודעת איך, אבל תודה אישה במסע שנתת לי תירוץ לספר את זה

[אישה_במסע*]

תמר, ברור לי שבכל מקום בחברה המערבית יהיו אנשים כאלו. העניין הוא הכמות.
הייתי קצת בהלם כשהבנתי שמצפים ממינוק בין שנה וחצי לשבת ליד שולחן (איזה רעיון הזוי!). אבל בסך הכל, האישה ההיא היא יוצאת הדופן ואת זכית להזדהות של סובבייך. ואני זוכרת גם את הסיפור על האישה שמלמדת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שהילד נולד עם שליטה בסוגרים ושגמילה היא החלטה של ההורים. איפה בישראל יש אנשים כאלו?

ואת לא צריכה תירוצים כדי לספר סיפורים מספיק שאת רוצה לספר, זו סיבה מספיקה בהחלט.

[בשמת_א*]

שללכת אחריו ואחרי תחומי העניין שלו זה לא סיבה לאמירת גוועלד, ולא ויתור כאוב על מטרות טיפול, אלא דרך אלמנטרית, לפעמים הדרך היחידה, להפיק ממנו משהו.
הנה הקשר לדף.
loud and clear
תינוק בן שנה, שיש לו תחומי עניין ברורים שכובשים לחלוטין ובכלל את תשומת לבו - ללכת אחריו ואחרי תחומי העניין שלו זו לא סיבה לאמירת געוואלד, לא ויתור כאוב על מטרות האימהות, אלא דרך אלמנטרית, לפעמים הדרך היחידה, לגדל אותו באהבה.
לא ככה?

[בשמת_א*]

האישה שמלמדת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שהילד נולד עם שליטה בסוגרים ושגמילה היא החלטה של ההורים. איפה בישראל יש אנשים כאלו?
איפה בישראל יש? אם הבנתי אותך נכון, אז הנה, כאן (אני).

או שלא הבנתי מה היא מלמדת?
"הילד נולד עם שליטה בסוגרים" - נכון.
"גמילה היא החלטה של ההורים" - למה הכוונה במשפט המעורפל הזה?

[תמרוש_רוש]

אחרון להיום:

אני מרגישה שאת כל מה שהשקעתי בבכור, כל שעות הסיפורים וההסברים (תראה עץ, תראה היביסקוס) אני מקבלת בחזרה ובענק. הוא סקרן ולמדן ומתעניין... אני פשוט תוהה בחשש מה יוצא מילד שכל היום עסוק בלדפוק על השולחן?
הנה, עוד קונספט נחמד, פרה קדושה ששווה לנתץ
הבכור שלך סקרן ולמדן ומתעניין. מאמינה לך. מקבלת.
והצעיר מה? לא סקרן? לא מתעניין? לא להוט ללמוד על העולם?
בטח שכן!
רק מה, שהוא לומד בערוצים שונים מאלה שאת מצפה לראות, כשאת חושבת את המילה "למידה".

הקישור הזה שאת עושה בין "למידה" לבין כל האסוציאציות האינטלקטואליות שעולות לך בראש מהמילה הזאת, זה מן הסתם גם תוצאה של קונספטים שהושרשו באידיאולוגיה בית-ספרית (כמו ש אישה במסע כתבה), אבל בטח גם זה צמח על מסד האידיאלים השכלתניים (מדי) של המאה ה- 19 וה- 20.
הגיע הזמן לזוז הלאה.
למידה מתרחשת בכל מקום, בכל מצב.
ולא כל למידה היא למידה אינטלקטואלית.
וכל למידה בגיל הרך, והרבה מאוד למידה שמתרחשת גם אחרי הגיל הזה, טוב שתהיה מעוגנת היטב-היטב בחומר, בעולם הפיזי. בידיים ובגוף. המילים הן בונוס, בלתי צפוי, ולא תמיד הכרחי.

---

טיפ ביבליוגרפיה: על הספר Shop Class as Soulcraft מאת הפילוסוף והמכונאי מתיו קרופורד
http://www.matthewbcrawford.com/

ולמאמר ששימש יסוד לספר:
http://www.thenewatlantis.com/publicati ... -soulcraft

מומלץ @}

[תמרוש_רוש]

האישה שמלמדת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שהילד נולד עם שליטה בסוגרים ושגמילה היא החלטה של ההורים. איפה בישראל יש אנשים כאלו?
אישה במסע, אני לא יודעת מאיפה את מצטטת אותי, אבל אני אישית לא מכירה שום אשה שמלמדת הורים לילדים עם צרכים מיוחדים שהילד נולד עם שליטה בסוגרים.
אני כן מכירה אשה אחרת, אחות שמתמחה בענייני סוגרים, שמעזה להגיד להורים בקול רם, בשביל הידע הכללי שלם, שיש מקומות בעולם שבהם למידה של עשיית צרכים מובלת על ידי מודעות הורית בשנה הראשונה לחיים היא הנורמה.
היא גם אומרת להם ש"מוכנות לגמילה" היא בעיקר של ההורים, לא צריך לחכות ל"סימני בשלות" מהילד. כשההורים מחליטים שהם מוכנים ויודעים איך - הילד יכול ללכת אחריהם.

והיא צדיקה יחידה ב"סדום". חוץ ממנה לא פגשתי אף איש מקצוע בתחום ששמע בכלל את המושג "Infant Potty Training", קל וחומר שחושב שזה רציני (או שיהיה מוכן לבדוק את העניין), קל-קל-קל וחומר שיודע להדריך הורים בכיוון. כולם ללא יוצא מן הכלל מדקלמים את החומר הלעוס עד גועל של "אין שליטה בסוגרים עד גיל שנה-וחצי / שנתיים" וכל הדרעק הזה.

[תמרוש_רוש]

_תינוק בן שנה, שיש לו תחומי עניין ברורים שכובשים לחלוטין ובכלל את תשומת לבו - ללכת אחריו ואחרי תחומי העניין שלו זו לא סיבה לאמירת געוואלד, לא ויתור כאוב על מטרות האימהות, אלא דרך אלמנטרית, לפעמים הדרך היחידה, לגדל אותו באהבה.
לא ככה?_
כן ככה.
תודה על התרגום

[אישה_במסע*]

בשמת, למיטב ידיעתי, גופים רשמיים לא מפנים עלייך.
כנראה לא דייקתי. התכוונתי לומר איפה בתוך הממסד, במסגרתו, בעידודו, יש את כל זה.

"גמילה היא החלטה של ההורים" - למה הכוונה במשפט המעורפל הזה?
הכוונה היא שלא צריך לחכות ל"בשלות גופנית לגמילה".
תמרוש רוש, אני אחפש את הציטוט שלך. אני לא זוכרת אותו בברור, אבל המשפט הבא שרשמת זה בדיוק מה שהתכוונתי לומר.
ואולי היא צדיקה יחידה בסדום, אבל בישראל אני לא מכירה ולו צדיקה אחת כזו.
אחות ששיכת לרפואה הקונבציאונלית, שעובדת כחלק ממערכת הרפואה בישראלף, ושאומרת דבר כזה.

אני לא חושבת שאצלכם זה גן עדן. אבל זה כל כך הרבה יותר טוב מכאן.

למשל, אמרת שליטה בסוגרים עד גיל שנה וחצי - שנתיים. אני קראתי בפורום אוטיזם בתפוז שמטילים ספק בבשלות הגופנית של ילדים בגיל חמש. חמש!
ואתמול רשמתי לאמא של ילד ששולט בצרכים שלו אבל לא מוכן לעשות אותם שלא בחיתול שהיא יכולה להוריד את החיתול ולשים אותו רק בשביל לעשות את הצרכים. זה לא עלה בדעתה.

[פלונית*]

ניק זמני -
קראתי כבר שקיבלת חיזוקים, ושאת יודעת שמה שאת מתארת קורה גם בבתים אחרים. וגם אצלנו.
עוברת אורח, זה ממש קריפי כמה שהדברים שכתבת בדף הזה מתארים בדיוק את המצב אצלי.
אצלי התחושות האלה היו מלוות בדכאון אחרי לידה שהתגלה רק בדיעבד כשהקטן היה בן שנה+. אבל השיחות והטיפול עזרו לי להבין את מה שאת כבר הבנת לבד. כשיש ציפיות, צריך להתכונן גם לסיטואציה שהן לא יתגשמו. אני לא ידעתי את זה.

היום הקטן הוא צ'ארמר כובש, בעל יכולות הנדסיות מופלאות, אינטלגנציה רגשית גבוהה, יודע להעסיק את עצמו מעולה ובעיקר בעל חוסן פנימי.

וכן, גם אני הרבה פעמים חושבת שאת כל הדברים הטובים האלו הוא עשה בעצמו כשאני לא הייתי מה שהוא היה צריך -
כשלא ידעתי איך לשחק איתו הוא למד להעסיק את עצמו. כשבעיקר נהנתי לקרוא ספרים עם אחיו הגדול הוא פיתח חוסן פנימי. כשהוא מגיל אפס היה צריך להתאים את עצמו אלינו הוא פיתח אינטלגנציה רגשית גבוהה.

עצוב לי כשאני כותבת את זה, והיום אני יודעת שהוא הכוכב האמיתי אצלנו, אבל תמיד מתגנבת לה הידיעה שאולי גרמנו לו להיות כזה מקסים בצורה לא הוגנת והקשנו עליו יותר ממה שצריך.

אבל... אני כן מצטרפת לעצות שקיבלת לגבי ההסתכלות לטווח ארוך. ההתפעמות הזו עוד תגיע, גם אם יקח לה עוד קצת זמן.
והעצה הכי טובה שיש לי לתת לך היא לנסות להתייעץ עם מישהו מקצועי בענין הזה כדי לנסות להרגיע את ייסורי המצפון, וכדי לדעת אם יש משהו לעשות אחרת.

[ניק_זמני_כרגע*]

תודה לכל הכותבות, אתן לא יודעת מה זה עושה ללב שלי להגיע לכאן ולמצוא את כל זה.
לא הייתי מול המחשב בסופ"ש, אז אני רוצה לספר קצת על ההתרחשויות בנתיים. פתיחת הדף הזה ואוורר הנושא (גם בשיחת טלפון עם חברה מפה) גרמו לי להרגיש קצת יותר קלילה לגבי כל העניין (שעדיין די מכביד עלי, פירוט מיד). נסענו לסופ"ש אצל הסבים והסבתות. כשכל הזמן אני בסטייט אופ מיינד של לשים לב אל ילד מס' 2 (כי למרות הכל אני די אכולת רגשות אשם שהוא לא מתרכז וכו' בגלל שלא השקעתי בו את אותםהמשאבים ובאותן העוצמות שהשקעתי בילד מס' 1 במהלך שנת החיים הראשונה שלו) אבל בעיקר של לזרום איתו לדברים שהוא אוהב ואם אפשר לשתף איתם פעולה.

העניין הזה, טרייואלי ככל שהוא נשמע, היה ממש לא טריויאלי עבורי (החל מזוטות כמו איך להוציא מידיו תקע שמחובר לחשמל שאי אפשר לנתק- בלי לעצבן אותו יותר מדי וכלה בלזרום איתו כשהוא קם בשש בבוקר עירני כמו קפיץ או כשהוא עורך ניסוי מדעי חשוב מאוד של השלכת כל חתיכות האוכל שלו אל הרצפה ואז מנסה להאריך ולכפוף את צווארו ככל הניתן תוך הטיית הכיסא שלו במטרה לבדוק איפה בדיוק נחתו רסיסי המזון). הייתי רוצה להכריז שהצלחנו, אבל כמו בכל מחקר של באומייסטר- שריר השליטה העצמית שלי התאמץ יותר מדי ובשל כך נקרע. אני יודעת שאתן לא לחלוטין מאמינות לי לגבי הסימביוזה עם ילד מס' 1 או חושבות שאני קצת מחורפנת או מגזימה, אבל בחיי, אנחנו מרגישים אחת את השני ולהפך ממש מקרוב. בקיצור, ילד מס' 1 נפצע, לראשונה בחייו באופן רציני, התרסק על פינת שולחן מתכת בארוחת ערב אצל משפחה, השפריץ כמויות דם אדירות מהמצח (מצח זה מקום מדמם. הייתי מדריכת חובשים, אז תיאורטית אני יודעת את זה. יחד עם זה, לראות שפריצים של דם מהמצח של הילד שלך, זה בהחלט משהו שגורם לברכיים שלי לרעוד) ובקיצור, את שארית הערב בילינו במיון ילדים (ילד מס' 2 נשאר אצל דודה שלו, בילה עם בני הדודים, אכל עוגיות ונמצאה לו תחפושת מתוקה לפורים). את הלילה העברנו שלושתנו במיטה אחת (אבא של הילדים בטיול). חצי לילה בכיתי, בחצי השני קיבלתי בעיטות מהילדים שהודיעו שהם ישנים ממש בסדר גמור

כשאבא של הילדים התקשר באמצע הלילה (הוא באזור זמן אחר), בין יתר היבבות, אמרתי לו- "ואני כל כך מתאמצת עם ילד 2, ותראה מה קורה לילד 1". אני יודעת- זה לא קשור. אין טעם לקשור בין הדברים. זה לא עוזר לי, זה לא עוזר להם. אבל אני מרגישה שאני מקצה את המשאבים שלי אל מקום שבו אני לא רצויה ואין בי צורך (או לפחות, אם הפנמתי בהצלחה משהו מהדברים שקראתי כאן- מפעילויות שאני ממש לא מבינה איך להשתלב בהן) ובסוף מי שנפגע (במקרה הזה פיזית, אבל אני רואה בזה עניין די סמלי) הוא מי שיש לו צורך ורצון במשאבים שיש לי להציע. אני מניחה שאני מפספסת משהו, שאני לא רואה איך ילד מס' 2 זקוק לי, איך אני יכולה להועיל לו.

[ניק_זמני_כרגע*]

תמרוש רוש, תודה רבה שבאת! ותודה רבה על הזמן שמצאת לכתוב לי את כל מה שכתבת, זה חשוב לי מאוד. תודה.

_למרות שאולי את מרגישה רק בהתחלה, ואובדת עצות
תראי: את מזהה נכון את השדרים שלו. את יודעת מה הוא מחפש, איפה טוב לו, מה מספק ומה מהנה אותו. מה, בתכלס, הוא צריך. ואת יודעת איפה המוטיבציה שלו - ואת מזהה שיש לו.
מה שחסר לך קצת, זה בסך הכל לעשות את הצעד האחד הנוסף - ולתת לו את מה שהוא רוצה וצריך, בלב שלם וללא היסוס._

אבל בלב שלם מה? לתת לו לטפס על כל הדברים בבית בזמן שאני והגדול קוראים סיפור? או לעמוד לידו? (כי לא נראה שהוא זקוק לאנשים, אם הוא תקוע הוא קורא לעזרה) או לשים לו עוד משהו, יותר גבוה, נניח, כדי לאתגר אותו לעשות משהו אפילו יותר מסובך? (אני נשמעת מפגרת? אני באמת באמת לא מבינה).

אני מחוברת מאוד חזק לרצון ואפילו לצורך להתקדם. זה נורא מערבי, נורא קפיטלסטי, יו ניימ איט. וגם אם נניח שאני מאמצת בחום את כל הרעיון הזה שאומר שעניינים פיזים הם בסיס מאוד טוב לעניינים רגשיים. איך אני מתרגמת את זה ליום יום?

_הוא פשוט לא היה מעוניין. הוא לא היה מוכן / יכול לשבת שם יותר מדקה, הוא הפסיק במהירות, הוא עזב את הפעילות, היה יותר מעוניין לשוטט ולזחול בחדר, בסופו של דבר לא היתה לנו ברירה (שומו שמיים) ללכת אחרי הילד, להשתמש בדברים שהוא רצה ולעשות אתו משחק חופשי יותר על הרצפה.
הבחורה באמת נשמעה מודאגת, ולרגע הזוי אחד איבדתי כל אוריינטציה, והייתי בטוחה שהיא מדברת על מטופל אחר שלי, מישהו שיהיה לכל הפחות בן שלוש וחצי, ארבע._

אז שוב, המחשבה שעולה בי היא- אלוהים אדירים, מה ישתנה בין גיל עשרה חודשים לגיל שלוש וחצי ארבע? (טוב, בערך אינסוף דברים, אני יודעת את זה מהבכור שלי, אבל-) כמו שכבר כתבתי, אני מרגישה שהבכור לא השתנה מהותית מגיל אפס ועד עכשיו. היכולות שלו השתכללו, תחומי העניין התרחבו פלאים, אבל האיש, נותר אותו האיש (אמהות, אתן יודעת על מה אני מדברת?). וזה החשש שלי, שגם בגיל ארבע הוא ירצה לטפס ולהפיל ולזחול (אבל הקול שהכנסתן לי לראש אומר- אז מה? נראה לי ששוב- אני פשוט לא אדע מה לעשות עם ילד כזה).

_והצעיר מה? לא סקרן? לא מתעניין? לא להוט ללמוד על העולם?
בטח שכן!
רק מה, שהוא לומד בערוצים שונים מאלה שאת מצפה לראות, כשאת חושבת את המילה "למידה"._
תאירי את עיני? אני אלך לקרוא את הלינקים שצרפת

[ניק_זמני_כרגע*]

בשמת,
_תינוק בן שנה, שיש לו תחומי עניין ברורים שכובשים לחלוטין ובכלל את תשומת לבו - ללכת אחריו ואחרי תחומי העניין שלו זו לא סיבה לאמירת געוואלד, לא ויתור כאוב על מטרות האימהות, אלא דרך אלמנטרית, לפעמים הדרך היחידה, לגדל אותו באהבה.
לא ככה?_

זה קצת מעציב אותי. אני באמת מנסה לגדל אותו באהבה, בהרבה אהבה. אבל בניגוד לתחומי עניין שאני יכולה להצטרף אליהם ולכבוש אותם יחד עם הילד בשניות או ימים או חודשים (כמו פרויקט הכרת כל סוגי המכוניות שיזם ילד מס' 1 ואני הצטרפתי בשמחה ולמדתי יחד איתו, ובחיי, מי היה מאמין שאני אבדיל בכזו קלות בין סיטרואן ברלינגו לרנו קנגו) - ילד מס' 2 פשוט עסוק בשלו ומתעצבן כשמפריעים לו. אבל בין לא להפריע לו לבין להיות יחד איתו ולבנות איתו- מערכת יחסים ואהבה ולמידה- המרחק די רב (לפחות בהרגשה שלי), ומכאן התסכול.

_הם נולדים איך שהם.
זה לא נשלט._
כמו שכתבתי, עוד לא הצלחתי להרפות מהתחושה שהוא כזה בגלל כל מה שלא עשיתי איתו בעשרת החודשים האחרונים כי היה לי בכור בן שנה ושבעה וחצי חודשים שמספר שתיים נולד.

_להחליף את הפחדים באהבה. לא פשוט, אבל בסך הכל, זה הדבר היחיד ששווה לשאוף אליו.
אולי בגלל זה פתחת את הדף הזה._
מאוד מאוד נוגע ורלוונטי לחיי. תודה על זה.

[אישה_במסע*]

ניק זמני כרגע (אולי תבחרי איזשהו כינוי?)

לדעתי מה שהילד השני שלי צריך הוא את המשאבים שכרגע אין לך. הדרך להועיל לו היא לרכוש אותם. למשל, אם יש לך זמן, לקרוא בהרחבה על החיוביות של הלמידה של השני, שמה שהוא עושה זה טוב, לפתוח את הלב והראש לאפשרות לראות השוני שלו כראוי להערכה, למאור פנים. ואז פשוט להיות נוכחת ליד השני.

ועוד משהו שהוא צריך - את הזמן שלך לעמך. את המנוחה שלך. כדי שיהיה לך כוח לניסויים המדעיים שלו.

[ניק_זמני_כרגע*]

_באותה המידה יכלה להיות שם בייביסיטר או סבתא או גננת.

אולי כן ואולי לא. (ואולי גם וגם...)
האם את מרגישה שהדבר "המיוחד" שיש לך לתת לו זה הקראת ספרים, וכל שאר הדברים זה לא משהו מיוחד לך?_

אני מרגישה שילד שיש לו צמא לספרים, אני יכולה לספק. אני יכולה לעזור לו. אני יכולה לבנות איתו משהו יחד. וילד שיש לו צמא לחול? כמו שכתבתי, אני לא יודעת איך מצמיחים את זה לכדי משהו, אם בכלל.

[ניק_זמני_כרגע*]

ועם אני כבר פה, משתפת בקשיים, אז עוד אחד- על הדרך.
ילד מס' 2 לא מוכן לקחת מוצץ.
שוב, אני לוקחת את האשם/אחריות עלי- כשהוא נולד הוא מיד ינק כל כך מעולה שבימים הראשונים בכלל לא עלה שום צורך לתת לו מוצץ (בניגוד לילד מס' 1 איתו חווינו קשיים עד שההנקה הסתדרה תוך כמה שבועות, וכדי להבדיל בין בכי רעב לבכי אחר וכדי לצמצם את חרדות ה-אין-לי-מספיק-חלב שלי, הוא קיבל מוצץ שאימץ בחום עד גיל שנה וחצי: נרגע איתו בטיולים, בנסיעות, במיטה). ילד מס' 2 בילה את ימיו הראשונים בשינה ואכילה ולא מצאנו שום נקודת זמן הגיונית לדחוף לו מוצץ לפה.

כשרצינו לעשות את זה, כבר היה מאוחר מדי (הוא לא הסכים, שום סוג, גם לא מוצצי סרבנים, לאורך חודשים ארוכים של ניסיונות).

זה אומר שהרבה יותר קשה להרגיע אותו. הוא בדרך כלל רגוע בנסיעות, אבל אם הוא מתעצבן, הלך עלינו. הוא בדרך כלל חוזר לישון אחרי שהוא יונק בלילה, אבל אם לא, הלך עלינו והוא יכול להיות ער גם שעתיים פתאום באמצע הלילה (זה לא מוסיף לי סבלנות).

אז זה עוד מובן שבו קשה לי יותר עם מס' 2 לעומת מס' 1.

[פלונית_אוהדת*]

עוד לא קראתי הכל - אבל בגלל שביקשת במעלה הדף, עוצרת לספר לך שבתי בגיל שנה לא היתה מסוגלת לשבת מול ספר ולהקשיב למשפט ורק רצתה לדפדף ולקרוע - ובשנה וארבעה חודשים רצתה רק שיספרו לה ספר אחרי ספר, ויכלה לשבת ככה ולהקשיב שעות.

[ניק_זמני_כרגע*]

בגיל שנה לא היתה מסוגלת לשבת מול ספר ולהקשיב למשפט ורק רצתה לדפדף ולקרוע - ובשנה וארבעה חודשים רצתה רק שיספרו לה ספר אחרי ספר, ויכלה לשבת ככה ולהקשיב שעות.

אני קצת ניג'ס שאני נדבקת לנושא (במקום לזרום עם הילד. תסלחו לי. בחיי שאני מנסה לזרום, אבל זה מעניין אותי)- מה קרה במהלך ארבעת החודשים האלה? זאת אומרת, יש לך איזה הסבר לשינוי הדרמטי הזה שאת מתארת?

[פלוני_אלמונית*]

אני באמת מנסה לגדל אותו באהבה, בהרבה אהבה. אבל בניגוד לתחומי עניין שאני יכולה להצטרף אליהם ולכבוש אותם יחד עם הילד בשניות או ימים או חודשים (כמו פרויקט הכרת כל סוגי המכוניות שיזם ילד מס' 1 ואני הצטרפתי בשמחה ולמדתי יחד איתו, ובחיי, מי היה מאמין שאני אבדיל בכזו קלות בין סיטרואן ברלינגו לרנו קנגו) - ילד מס' 2 פשוט עסוק בשלו ומתעצבן כשמפריעים לו.
אמרה פעם דיאנה אידלמן החכמה: ילד שני שמצטרף למשפחה מלמד את ההורים (סוף סוף) מי כאן המבוגר ומי הילד.

רוצה לומר - עולה מדברייך שאת מרגישה שאת נורא צריכה להפעיל אותם . לשנן עם הגדול, לשחק עם הקטן... אבל אחת הסיבות שהילד השני הגיע למשפחה היא כדי שלגדול יהיה עם מי לשחק וזה אומר שאמא יכולה סוף סוף לנשום לרווחה ולהירגע קצת עם לדקלם את שמות המכוניות. זה עיסוק של ילדים, ללכת ולשנן שמות מכוניות. שהגדול ילמד את אחיו (אם לא את השמות, אז את הצבעים או משהו אחר, לא משנה, הם ימצאו את האופק המשותף שלהם).

בל בלב שלם מה? לתת לו לטפס על כל הדברים בבית בזמן שאני והגדול קוראים סיפור? או לעמוד לידו? (כי לא נראה שהוא זקוק לאנשים, אם הוא תקוע הוא קורא לעזרה) או לשים לו עוד משהו, יותר גבוה, נניח, כדי לאתגר אותו לעשות משהו אפילו יותר מסובך?
לא לאתגר, נראה לי, אלא אם נראה לך שהכל כבר "קטן עליו" (ובגיל הזה אין סיכוי, הוא עדיין לומד את העולם מבראשית).
דיברו כאן קודם על אי מרכוז (יש דף באתר וכדאי לחפשו) אבל זה כנראה לא הודגש מספיק: ככל האפשר, לכי לעיסוקייך... תוך שאת פוקחת עליהם עין ממרחק מסוים. תני להם למצוא את עצמם בסביבתך. רק אם קוראים לך לעזרה, תגיעי. בעיני (וממה שאני זוכרת..), חלק נכבד של היום בחינוך ביתי אמור להתנהל ככה.
ובמילים אחרות: את לא צריכה לעשות, אלא לעשות פחות. הניסיונות שלך "להפוך משמעותית" כל הזמן, גורמים לך להתאמץ, לאבד את הצפון (כמו שתיארת), ובסופו של דבר גם לא עוזרים לילדים עצמם.

<קרוטונית>