באופן טבעי

חברתי זקוקה לעזרה:
בנה, בכיתה ג', מתקשה מאוד בביה"ס, גם מבחינה חברתית.
בעלה עובד מבוקר עד לילה וכמעט לא מעורב בגידול הילדים.
הילד מאוד כועס לאחרונה, לא מוכן ללכת לשיעורי עזר (אני לא מאשימה אותו), צועק על אימו, עושה סנקציות באוכל, משקר בקשר לשיעורי בית ומחביא את התיק כדי שלא תוכל לבדוק.
יש שם המון מצוקה, בהרבה מישורים.
חינוך ביתי לא בא בחשבון.
היא חושבת על איזה סוג של ייעוץ, או טיפול, אולי משהו שקשור לאמנות.
הם גרים באזור עמק יזרעאל.
יש למישהו רעיון?
הייתי מפנה אותה לדיאנה קרת, אבל זה גם רחוק וגם נוגע לילדים קטנים יותר.

ממליצה לה לקרוא את תסמונת הכשל החינוכי הנרכש
ולגבי "חינוך ביתי לא בא בחשבון":
זה כמו:
בני טובע בים. היעזרות במציל לא באה בחשבון. מה אתם יכולים לייעץ?

בשמת, קצת הגזמת? לא?
את באמת חושבת שחינוך ביתי הוא התשובה האולטימטיבית תמיד ובכל מקרה?
אני יכולה לחשוב על המון סיבות שבגללן חינוך ביתי הוא לא אופציה. ועדיין אני מאמינה שאפשר לעזור לילד.הפיתרון הוא לא תמיד "שוברים את הכלים". לקום וללכת הוא לא תמיד הפיתרון הנכון. לפעמים צריך להישאר ולהתמודד עם הבעיות מבפנים.

לגבי החברה, אם אני מבינה נכון הילד סובל מקשיי לימוד. אני לא מומחית לנושא וכיום עמותת ניצ"ן מאפשרת מבדקים וסיוע מקיף בכל בתי הספר. ברמה ההורית אני ממליצה מאד להפסיק ללחוץ על הילד. לא לדרוש ממנו לעשות כל כך הרבה שעות ביום דברים שהוא מתקשה בהם ולנסות למצוא לו מורה מלווה שיודעת ללמד קצת אחרת. זה יכול לפתור הרבה בעיות.

בקי, מצוקה לגבי בית הספר יכולה להיפתר בקלות בהיפטרות מבית הספר.
קראת את המאמר הזה?

בשמת, תודה על תגובתך אבל במקרה הזה חבל אפילו להתחיל לשכנע אותם.
אין שם "מערך הורי" שיכול לקחת על עצמו אחריות כזו וגם הם גרים עם המשפחה הקרובה במושב מאוד לוחץ. חבל על הזמן (במובן הישן).
בקי, להערכתי הילד סובל מקשיי לימוד על רקע רגשי, עוד מורה לא תפתור את הבעיה כי הוא ב"אנטי" לכל עניין הלימודים. צריך לאגף מכיוון אחר.

חברה,
מניסיוני- בעיות רגשיות של הילד מתחילות לרוב (נכון, לא תמיד, אבל לרוב) מההורים. לפני שרצים לשים על הילד טיפולים למיניהם הייתי בודקת מה קורה עם ההורים, עם המשפחה הלוחצת, עם מערכות היחסים והתקשורת שם. שוב, רק מניסיוני, כשאנחנו מטפלים בעצמינו - בי ובבן זוגי - בתקשורת ביננו, ביחסים ביננו, בסדר התקין של הבית ומתוך הקשבה למה שקורה מסביב - ברוב המקרים הבעיה נפתרת. אם הבעיה נובעת מחוסר איזון משפחתי אז זה יהיה עוול וחסר טעם ואפילו יכול להחריף את המצב אצל הילד.
ההורים מוכנים להסתכל על עצמם? תבדקי את זה.
מקווה לטוב.
אילנה

אילנה,
דייקת מאוד, אך לשאלתך: לא נראה לי שבשלב הזה יש פרטנרים לטיפול זוגי.
האמא איכשהו מוכנה להשתתף בטיפול של הילד, ולדעתי היה לה הרבה יותר נוח לו הילד היה מטופל לבד.
אמרתי לה שלדעתי זה מוקדם מדי ולא יהייה אפקטיבי. אז אני בונה על טיפול אמא-ילד שיחלחל לאט לאט גם לזוגי.
העיקר לא שלהשאיר את זה כמו שזה עכשיו ולא לסמוך על המערכת הנחשלת של החינוך המקומי שתעזור. המורה למשל, הציעה לעבור לשלוש פעמים בשבוע של שיעורים פרטיים - זה טרוף!
א - יקר.
ב- הילד לא סובל את זה ולא לומד שם דבר וחצי דבר.
ולקינוח: הוא הוציא שיעורי בית בתנ"ך. מה מלמדים בכיתה ב'?
סדום ועמורה!
זה, באמת, סדום ועמורה.

בעלה עובד מבוקר עד לילה וכמעט לא מעורב בגידול הילדים.
עושה סנקציות באוכל
אוקיי, אני מתוודה עכשיו שכבר מההתחלה התעצבנתי על ההורים של הילד הזה, ולכן כתבתי מה שכתבתי על "חינוך ביתי" (ברור שאצל הורים כאלה חינוך ביתי לא יבוא בחשבון). ואני שוב חוזרת וממליצה לתת לאמא עותק של המאמר שהמלצתי עליו, אולי זה יעזור לה, לפני כל טיפול, להבין מה עובר על הילד שלה. זה לא מאמר ארוך.
עכשיו שקראתי את הדברים הבאים:
לא נראה לי שבשלב הזה יש פרטנרים לטיפול זוגי.
היה לה הרבה יותר נוח לו הילד היה מטופל לבד
אני עוד יותר מתחזקת בדעתי.
הילד הזה מכריח אותם לעשות שיעורים, לצאת מהניתוק של עצמם, לעשות תיקון - והם לא רוצים בשום פנים ואופן. אח, קשה, קשה.

בשמת את צודקת, וכעס מוצדק אבל.......................
אולי אפשר דרך אחרת שכן אפשר לעשות, לא הכל שחור או לבן.
כולנו חיים בשטח האפור.
כעס, ותגובה ביקורתית לא פותרת את הבעיה.
צריך לחשוב ביצירתיות איך אפשר לעזור.
ועצתי הראשונה- שתטפל קודם כל בעצמה- תלך היא לטיפול, כל טיפול שכאן ימליצו.
אני מאמינה, שכשהיא תהיה בטיפול אוטומטי זה ישפיע עליו.
יחד עם זאת לא לבא אליו בטענות, לבקש מהמורה שתרד ממנו קצת, ולהקשיב.

זהו, שעצתי - לקרוא את המאמר.

אולי במקום להטיף, כדאי לנסות להתחבר לאדם במקום שבו הוא נמצא, ומשם להמשיך הלאה. חינוך ביתי אינו מתאים לכולם, ואצל אחדים הוא יכול להיות בעיני מתכון בטוח לכעס, תיסכול, ועוד כהנה וכהנה תחושות ורגשות שבטח לא יצמיחו.

אני חייבת להיכנס לרגע לדיון האיטי אך מעניין הזה ולהתנצל, בעילום שם, בפני האמא עליה סיפרתי.
היא החזירה את הילד למיטה המשפחתית והתחילה לתת כמויות של חיבוקים והכעס עליו דיברתי ירד פלאים.
בקשר לחינוך ביתי אני עדיין חושבת שהוא לא רלוונטי שם ומסיבות שאני לא יכולה לפרט.
ועל כן אני מניחה שתיתי צודקת, יש משפחות שזה לא מתאים להן.
שוב תודה לכולם.

היא החזירה את הילד למיטה המשפחתית והתחילה לתת כמויות של חיבוקים והכעס עליו דיברתי ירד פלאים
או! כל הכבוד לה! משמח לשמוע עד מאוד! עשית לי את היום!

השבוע ראינו הצגה עם הילדים על התמודדויות עם כעסים ופחדים. המוטו של ההצגה הוא שלכל אחד מאיתנו יש ג'ירף בתוך הלב, שאיתו אפשר לדבר, לחלק כעסים ופחדים ובכך לאפשר התמודדות טובה יותר.
הסיבה שבחרו את הג'ירף (והתברר לי שיש שפה שלמה שנראית שפת הג'ירף), היא שהג'ירף היא חיה עם לב גדול (שוקל 50 ק"ג מסתבר) ובזכות צווארה הארוך היא יכולה לראות ולהתבונן גם מעבר למה שבטווח ראייתנו...
הרעיון מצא חן בעיני מאוד, וגם בעיני ילדי שבאופן מקרי מאוד אוהבים ג'ירפות.
היום עשיתי נסיון. כשחזרתי עם הילדים מהקייטנות , לגדול היתה עוגה ביד, ונפלה לו חתיכה מהיד לכביש. בהתאם לתגובותיו הרגילות הוא פרץ בבכי היסטרי וצרחות, לקחתי אותו אלי, והצעתי לו שנדבר עם הגי'רף שבתוך הלב שלו ונספר לו למה הוא כועס. להפתעתי זה עבד!! הילד פשוט החל לדבר עם הג'ירף (אני , כמובן), ונרגע!

כל הכבוד לג'ירף!
קיבלנו מתנה את אחד הספרים מהסדרה, "גלימת המותק" או משהו בדומה לזה. לא סבלתי את הספר. טרחני ודידקטי, וכלל האצבע שלי - אם עבורי הקראת הספר היא סבל, הוא יחכה עד שהגברת תלמד לקרוא. אבל אם זה עובד, וילד בוכה וצורח נרגע אחרי דיבור צפוף עם הג'ירף - מי אני שאתלונן?

אגב, אצלנו המנטרה הקבועה על מזון שנופל היא "זה לציפורים".

זה נקרא "תקשורת לא אלימה" ויש תוכנית לימודים כזו לבתי הספר. חבל שלא משתמשים בה כמעט, היא נהדרת