באופן טבעי

המלצות על ספרי שואה:
לילדים

• האי ברחוב הציפורים (הרגע שלפני, קרן שמש מאוחרת).
• ספר מקסים: ואיך קוראים לך עכשיו של תמי שם טוב. סיפור חיים אמיתי של ילדה יהודייה שהוסתרה בזמן השואה בכפר הולנדי, כולל המכתבים האותנטיים היפהפיים שאביה כתב לה במשך השנים. בלי שום כניסה לזוועות, אבל לא מייפים את המציאות יותר מדי, למשל כותבים על רעב, פחד, הלשנות והתנכלויות. מתאים מגיל קריאה וגם לנוער ומבוגרים. ( קרוטונית מהמרק הגדול)
• "דמעות של אש" של דבורה עומר מתאים לבני נוער ( קרן שמש מאוחרת)

למבוגרים:

• "האבודים" של דניאל מנדלסון . המחבר הוא נצר לפלג מהמשפחה שניצל מהשואה וחי בארה"ב ויצא לחקור על דוד שלו ובני משפחתו שניספו. ספר מאוד מרגש ומקסים. (המליצה מיכל )
• " יומנה של אתי הילסום" בהוצאת כתר. לא ספר שואה קלסי (אם יש דבר כזה בכלל). נכתב בהולנד. סיפור מאוד מיוחד ומרתק, נגע בי מאוד. (המליצה אלונית )
• גנבת הספרים - מדהים מדהים, אחד הספרים הטובים והאנושיים ביותר שקראתי (מיה גל)

אם לא רואים טלוויזיה ולא הולכים לטקסי יום השואה בבית הספר, איך יודעים שיום השואה בכלל?
מה אתם עושים?

זה לא ב-100% קשור אבל קצת כן: אנחנו התחלנו לפני כמה זמן לעשות מחקר על תולדות המשפחה שלנו (לפני כמה שנים, ליתר דיוק: אף פעם אין זמן לעשות הכל...). באינטרנט יש כמה אתרים שמתעסקים בגנאלוגיה יהודית, כשהגדול שבהם (נדמה לי) הוא http://www.jewishgen.org. יש להם מלא מסדי נתונים של כל מיני מסמכים מכל מיני מדינות מתקופות שונות. בהתחלה הייתי די סקפטי, אבל בהמשך גילינו כל מיני דברים מעניינים, בין השאר תעוד להולדתה של סבתא של סבתא שלי מ-1865! לא מזמן גילינו אתר שמוקדש לעיירה בפולין ממנה הגיעה סבתא שלי, כשבין השאר יש שם רשימת שמות משפחה מהעיירה וגם השם של המשפחה של סבתא שלי מוזכר שם. יצרנו קשר עם המפעיל של האתר ומסתבר שיש לו אפשרות להשיג מסמכים ממש שקשורים למשפחה שלי (הוא בדק ומצא את תעודת הנישואין של ההורים של סבתא שלי, תעודת פטירה של סבתא של סבתא שלי ועוד כמה מסמכים). הוא אמור לשלוח לנו חלק מהמסמכים.
למי שמתעניין ורוצה לנסות בעצמו, יש את:

• http://www.jewishgen.org כאמור - פעם הוא היה הרבה יותר ידידותי, עכשיו שינו לו את הפורמט והוא הרבה יותר מסובך... צריך קצת להתעמק בהוראות כדי להבין איך לחפש.
• בדף הזה יש עוד לינקים לעוד אתרים, לא את כולם אני מכיר.

נדמה לי שיש יותר נתונים על יהודים אשכנזים מאשר יהודים מזרחיים, אבל לא חקרתי שורשים מזרחיים. בנוסף - כדאי שיהיה לכם כמה שיותר מידע לגבי האיות הנכון של השמות בשפת המקור (פולנית/רוסית/רומנית וכו), וגם שמות של מקומות די הכרחיים.
למי שיש קרובים שנרצחו בשואה... הנה אפשרות לפעילות.

נועה, יש מחר צפירה - לא מתייחסים לזה בביה"ס?

ומה אומרים על זה, אם בכלל, לילדים בני ארבע? יש אולי ספרים שמתאימים לגיל הזה?

<מחנוכה זה נשמע ככה: "ניסו להשמיד אותנו אבל ניצחנו" (פורים, פסח, יום השואה-יום הזכרון-יום העצמאות, ל"ג בעומר).>

לילה - וזה בדיוק מה שאגם ומור חשבו אתמול. ששוב מדברים על המן...

אז זה שבשואה זה שונה.
זה ממש לא נסו להמשיד אותנו וניצחנו. השמידו. השמידו. השמידו הרבה מאד.
אני גם חשבתי ככה, כשהתחלתי לספר ליובל, ואז קלטתי את ההבדל. )-:
ואכן יובל שאל אותי אחר כך אם יש יום שואה שמח.
כי הרי שאר החגים הם רק שמחים... ויום השואה הוא עצוב.

ספרתי לו ממש ממש מעט.(יובל בן 3 וחצי)
הנושא קרוב ללבי ולא יכולתי שלא לספר.

אמרתי לו שזה יום עצוב. שהיה איש אחד רשע בשם היטלר, ואנשים רעים שקראו להם נאצים
והם הרגו יהודים. וזה עצוב.
ספרתי לו גם על הטלאי הצהוב.
ועל הצפירה.
והיום אני לא אהיה איתו בצפירה, אלא סביו.
מיובל בקשתי שיאפשר לסבא לעמוד בשקט. הוא יכול לעמוד איתו אבל לא חייב.
מסבא בקשתי שלא יענה לו על שאלות אלא שיגיד לו שאני אסביר לו.
(אחרי שאתמול הוא סיפר לי שהוא חלם שהורגים אותנו בשואה. אני לא יודעת אם אכן כך חלם כי הוא סיפר את זה רק אחה"צ
אבל עדיין אני מעדיפה להיות זהירה).

המסר שלי מספור השואה הוא שהיהודי הבינו שהם חייבים מדינה משלהם, אח"כ חלקם עלו לארץ וקמה מדינה..

לגבי ספרים:
אתמול נתקלתי בספריה בספר חביב שנקרא "החלום שלנו" מאת רחלי פליישמן. איורים יעקב גוטרמן.
סבא מספר לנכדתו על החלום שלו להקמת המדינה, דרך תמונות מאלבומו.
לא הרבה מלל בכל עמוד ודי מרוכך.

בודאי שיש צפירה בבית הספר וטקס יפה, רק שאני לא בבית הספר....
השנה אמא שלי מספרת לכיתה של בני הגדול ואני אהיה...

אה, לא הבנתי שאת שואלת לגבי המבוגרים.
אם דווקא מתעקשים לחטט בפצע פתוח, אפשר לפתוח רדיו.
באופן אישי, אולי בגלל הקשר המשפחתי האישי, אני לא מרגישה צורך לעשות משהו מיוחד ביום ספציפי. יש הרבה רגעי זיכרון קטנים לאורך כל השנה.

לגבי כמבוגרת:
לעסתי את הנושא מספיק במערכת החינוך, ומכל הכיוונים. לי אישית זה עושה רע. לא רוצה לדבר/לראות/לשמוע על זה יותר. יותר מדי זוועה בשבילי.
סתם זוית אישית שלי.
ואג ב, כמו החדשות - למרות הכל אין לאן לברוח וזה תמיד מדביק אותי, כך או אחרת.

הכי כדאי לפתוח את האתר של באופן טבעי.

איך יודעים? הנה topic]ככה id[/po]=397678
קישור שקיבלתי מאחי. קראו את דבריו (כתום).
איך חוזרים לילדים?

(אני משתתפת קבועה פה, לא רוצה ששמי יופיע עם כינויו האינטרנטי)

כמה עצוב.
ניסיתם פעם לשאול אותו על כך?

אז הייתי עם אמא ואבא שלי בכיתה של בני הבכור. אף פעם לא שמעתי את אמא שלי מספרת... (אבל אני מכירה היטב את הסיפור), זה עבר בסדר, אפילו היו קטעים מרגשים. היה נראה לי שהיא עולה מדי פעם על טייס אוטומטי. מה זאת אומרת? שהיא לא צוללת שוב אל הזיכרון אלא פשוט מספרת מבחוץ וזה היה לי קצת קשה. הילדים היו בשקט, שאלו שאלות אלינטליגנטיות, אבל לא יותר מידי. הבן שלי היה מקסים וחמוד ("זאת סבתא שלי, קוראים לה רחל, היא תספר על החיים שלה בשואה ואני מבקש שתהיו בשקט כי אני אף פעם לא שמעתי אותה מספרת").
הרגשתי טוב להיות שם איתה, כשהיא מספרת על זה. כמו תמיד עלו תהיות ושאלות לגבי הסיפור שלה בפרט ולגבי סיפורים כאלו באופן כללי. עד השנה, וכולל, גם אני נמנעתי מלהחשף יותר מידי לחומרים האלו (ולא הלכתי השנה לטקס בישוב). אבל השנה אני עורכת את הספר שאמא שלי כתבה ועומדת להוציא אותו לאור והסיפור פשוט מציף אותי ברמה שלא הכרתי קודם לכן. ועכשיו ההרגשה היא שאני צריכה לתת לו להציף אותי פעם אחת ולתמיד ברמה המודעת כדי שלא יטביע אותי ברמה הלא מודעת.
כמו שפעם כבר אמרתי - רק עכשיו גיליתי שלסבתא שלי קראו גם מרים, כמו לבת שלי. אתם מבינים למה אני מתכוונת?

לא. סבא נפטר כשהייתי בכתה ו, ואחי אף צעיר ממני.
אולי אפשר לשאול קרובי משפחה אחרים. אולי.

שני הורי ניצולי שואה (איתי, אגב, אבא שלי פעיל בהנצחת העיירות מיאדל וקובילניק, ולפחות לגבי הראשונה אני יודעת שהיא מופיעה באתר שהזכרת). היום שאלתי את הבכורה מה היה בצפירה. הקטנצ'יק (רבע לשלוש, לא מדבר מי-יודע-מה) מיהר להצטרף לשיחה וציין: "טוּווו, על האוזניים (מניח ידיים על האוזניים), שקט". ומכאן אני מבינה שהכינו אותם בגן לצפירה. הבכורה, תלמידה מצטיינת בגן חובה, סיפרה לי שהצפירה היא לזכר שישה מיליון יהודים שמתו בשואה, בגלל אנשים רעים ובמיוחד אחד, אדולף היטלר (לא בדיוק זכרה את שמו), ושהיהודים היו צריכים לשים מגן דוד "אבל לא אדום, אלא צהוב" על היד, כדי שיידעו שהם יהודים, ואז לא היו נותנים להם להיכנס לקולנוע. שאלתי אותה אם היא מכירה אנשים שהיו בשואה. לא, היא לא מכירה. אמרתי לה שסבא וסבתא שלה היו. "מה, באמת???!!!" כן, באמת. את יכולה לשאול אותם על זה.
ההכרח הזה של "והגדת לבנך ביום ההוא", גם זה עכשיו מצער אותי מאוד.

אדוה שאלה: "וגם אותנו יהרגו?" וכך גם אנחנו הגענו לציונות. "לנו יש ארץ משלנו וצבא שמגן עלינו".

<מחנוכה זה נשמע ככה: "ניסו להשמיד אותנו אבל ניצחנו" (פורים, פסח, יום השואה-יום הזכרון-יום העצמאות, ל"ג בעומר).> דיברתי קודם עם חברה, אמא לילדה בת ארבע, והיא הזכירה לי להוסיף לרשימה את סדאם חוסיין.

כבר כמה שנים כל מה שאני עושה ביום השואה זה להסתכל על הילדים שלי שממשיכים לשחק בצפירה.
זה יותר מכל הטקסים שהיו בבית ספר. זה כאן ילדים חיים. והצפירה ברקע, ארוכה, לא נגמרת, מחדדת את המראה .
"עוד מעט יהיה צליל חזק וארוך וכל האנשים בארץ יעמדו בלי לזוז ויחשבו על האנשים שמתו באירופה"
"גם אנחנו חייבים לעמוד?"
"לא חייבים. רק מי שרוצה."
"אני לא רוצה"
"טוב.

אחות של כתום, קראתי. כמה נורא. אולי השתיקה היא באמת המפלט היחיד. ולנו הנחמה שעכשיו הוא איתן.

---

{הערה: הדיון אודות הדמיון והשוני בין השואה ובין מה שקורה ביניו ובין הפלשתינאים, הועבר לדף וכחני השואה ואנחנו מול הפלשתינאים

אבי,
הנה אתה וזכרונך לברכה,
היבדל אבי, לשנים ארוכות ,
היבדל אבי ממותך.

אילו נהגתי מעשה חילול השם ,
נושא כיפה, חובש גלימת צדיק,
אילו נהגתי אל בית הכנסת ,
הייתי קורע בגד, כנף בגד ,

וזועק,
זכרונך לברכה ,
זכרונו לברכה,
וכל מעשיו ללא רבב ,


כל מעשיך אבי ללא רבב ,
כל מצוותיך, זכרונך אבי
לברכה, במבט הפרטי דרך עיני
דרך עיני ילדי, מלחשים קדיש בעודך חי .

אבי,
זכרונו לברכה,
יבדל לחיים ארוכים .
מת-חי, חי-מת -
מאז
המלחמה הנוראה .

האם לדעתכם נכון להזכיר את יום השואה בגן? (גילאי 3-4)
ואם כן, באיזה אופן ?

לדעתי לא צריך לחשוף ילדים בגן ליום השואה. איזו מטרה זה ישיג?
אם רוצים לעשות משהו הייתי עושה יום על עמים אחרים או מפגש עם ילדי גן ערבים, בכיוון סובלנות לאחר.

זהו שאצל אלה הזכירו
בלי הרבה תיאורים גרפיים. אמרו להם שהיה בגרמניה איש רע בשם היטלר שרצה לשים את היהודים בכלוב ...
אחת האמהות אמרה בחצר "למה זה בסדר לספר להם את סיפור פסח ואת השואה לא? שם מצרים ופה גרמניה, שם פרעה ופה היטלר".

נראה לי שבגלל סיפור פסח (או פורים, עם המן) נשמע לנו כמו אגדה והשואה כל כך "חדשה" וממשית, מזה ההלם הקטן שלי נבע.

אישית גם היה לי קשה כי אלה לאחרונה חולמת חלומות מאוד רעים בלילה ולא ממש רציתי לעודד אותה בכיוון.

אביב ולילה טוב, הילדים הקטנים שלי הם בגיל 7 ו-5 וכשהתחלתי להסביר בשנים קודמות, כדי להבדיל מחנוכה, פורים פסח ניסיתי לתת להם להבין את ההבדל במימד הזמן. בין משהו שקרה לפני אלפי שנים והיום נשנע כמו אגדה לבין משהו שקרה כשסבא וסבתא היו בחיים. ואז המחשתי שזה קשור אלינו שלסבתא שלי, שהם מכירים היו 10 אחים, אמא ואבא שנרצחו בשואה.שהם עוד יכולים לפגוש ניצולים שיספרו להם במציאות את מה שעברו ולא רק לקרוא בספרי ההסטוריה. היה לי חשוב שיבינו את החשיבות של הניצולים האחרונים שעוד קיימים. אבל היום , השנה לא הרשתי לבת שלי "להכין שיעורים". המורה (של כתה א') ביקשה
שיצפו בתוכניות על השואה. הילדה מאד רגישה וזה יעשה לה סיוטים בלילה.

אני מדוכאת ביום הזה תמיד...
ובמיוחד, מאז שיש לי ילדים.

גם בשבילי זהו יום קשה מאוד. סבי וסבתי ז"ל היו ניצולי שואה. מבחינתי ביום הזה נעצר השעון מלכת..

אלוהים אדירים , ר' אלוהים לא היה בגטו.

גם סבא שלי שתק. גם סבא שלו שתק. שתיקה רועמת.
ככל שאני מתבגרת היום הזה נהיה לי קשה יותר.

אמא שלי לא הכירה את סבה וסבתה, נשארו רק שם ותמונה אחת מהוהה,
היא תמיד אמרה שאין לה היסטוריה, שהכל נמחק במלחמה.

היום עשינו טקס יום השואה בישוב שלנו. הילדים שלנו לא הולכים לבית הספר כבר כמה ימים (כל ילדי הישוב שלומדים בהרדוף) בגלל שביתת הסעות. התכנסנו ביחד לקראת הצפירה, שלוש אימהות ו-30 ילדים בכל הגילאים, כולל 2 תינוקות חמודים. שלושה ילדים ניגנו, הקראנו כמה קטעי שירה ושרנו.
אחר כך עמדנו דקה בערך בזמן שבו הצפירה (לא שומעים אותה אצלנו ושכחנו להביא רדיו) והתפזרנו.
התנסות קצרה בלחנך ילדים בבית, אמנם מכורח, אבל זו חוויה מיוחדת.
היה מאד מרגש וחזק.
ואני, מאתמול עם הספר של אתי הילסום "השמים בתוכי" ועם סבתא בת שבע וסבא בוז'י שנרצחו בשואה.

הטקס שלי השנה היה לראות את הסרט הפסנתרן. חיבר אותי באופן מדהים לדברים שלא ידעתי.

אני הפעם הרהרתי במבוכה בשואה הממשיכה להתרחש בקוריאה ועל כך שכל העולם ממשיך להביט מנגד ומחריש.
אני לא יודעת אפילו איך להתחיל לחשוב על המחדל הנורא הזה.

קוריאה לא לשתוק
הבוקר הגיע אלי הקישור הזה.

ש מים, תודה על הקישור.

ומה אומרים על זה, אם בכלל, לילדים בני ארבע? יש אולי ספרים שמתאימים לגיל הזה?
מחדשת את הדיון:
לדעתי לא צריכים לדבר על זה עם ילדים קטנים, אפילו עד גיל 9 (תלוי בבשלות האישית של כל ילד). הזכרון הראשון שלי מהנושא הוא מכתה ב' או ג', ואולי הזכירו את זה לפני כן, אבל אני לא חושבת שזה נחוץ. כל דבר בעיתו.
נכון שהקטנים שומעים את הצפירה ושואלים שאלות, אבל אני מינימליסטית בתשובותי: "אנחנו נזכרים באנשים שמתו... במלחמה... בארץ רחוקה..."
זה לא שלעולם הם לא יחשפו וילמדו את הנושא, והוא לא יפתיע אותם כרעם ביום בהיר.
אני חושבת שזה חשוב לזכור את הנספים (אני אפילו מארגנת את הטקס בישוב), אבל בגיל הנכון.
גם את רצח רבין אני לא מציינת בפני הקטנים, אלא רק כשיגיע הגיל המתאים. מתי? זאת כבר אדע.

לדעתי לא צריכים לדבר על זה עם ילדים קטנים
ולדעתי כן. בפשטות. מסבירים להם. בצורה שיבינו.

רק כשיגיע הגיל המתאים. מתי? זאת כבר אדע.
לא. את לעולם לא "תדעי". ואם את לא מספרת להם עכשיו, כשיגדלו, גם הם לא יספרו לך מה שעובר עליהם ולא ישתפו אותך בחייהם. שהרי את הדוגמה שלהם. ואם את לא מספרת להם, אלא רק בצורה מינימליסטית, כדברייך, גם הם יפתרו אותך בנימה כזאת.

• "איך היה בבית הספר היום (או בגן)?
• "בסדר".

"היו היה פעם... בארץ רחוקה..." ההורים שלי ניצולי שואה. נכון, זה קרה בארץ רחוקה. אבל זה לא כל כך רחוק... זה הסבים של ילדיי. וכן. אפשר לספר גם לילד קטן, במילים פשוטות. ילד מבין.
בכלל, לומר שצריך לחכות לגיל "הנכון"....
מתי תספרי ליילדייך איך בא לעולם? בגיל שלושים?

בלי להיכנס לדיון עצמו, אני חולקת על ההנחה שלך, "לא מסכימה", כאילו הכוונה היא לתשובות לקוניות או מתחמקות בכל תחומי החיים. הדוגמאות שאת נותנת הן דמגוגיות במובן זה שהן מקצינות את הטענה עד לרמה של מופרכות, ואז מצביעות עליה כמגוחכת.
_"איך היה בבית הספר היום (או בגן)?
"בסדר"_

מתי תספרי ליילדייך איך בא לעולם? בגיל שלושים?

זו לא חוכמה. מדובר פה על נושא מאוד ספציפי ולכל אחד יש את הרגישויות שלו. כפי שהרגישויות שלך מכתיבות את תגובתך, פרגני לאחרים את אותו הדבר.

ענת, זכותי לומר את דעתי. ואת מה שנראה לי, בדיוק כמו הזכות שיש ליעלי.
וזכותי לחשוב, שאם היא חושבת כך על יום השואה, על רצח רבין, אלו דוגמאות. ואולי יש עוד דברים שהיא לא מספרת לנו עליהם שהיא חושבת ש"ילדים לא צריכים לדעת עליהם כי הם קטנים". היא הביאה דוגמאות על רצח. רצח עם ורצח ראש ממשלה. אולי גם על סתם מוות היא לא מספרת. אהוד מנור? או שמא רק רצח לא בא בכשבון מבחינתה. ואני חושבת שיש פה בעיה. כי זה מתחיל פה וממשיך גם לתחומים אחרים. לכן הבאתי את הדוגמה על איך היה בגן או בבית הספר. כי הרי הילדים ישמעו על השואה פעם. אם לא בגיל שש, אז בגיל תשע. ואז כבר לא ישאלו את אמא. אני חושבת שבזמן שהילדים מביעים התעניינות, אז זה הזמן של ההורים לענות. ולא לחכות לגיל בית הספר, שאז הם כבר לא יפנו אל אמא. שהרי היא ענתה בזמנו תשובות לקוניות, אז למה שיישאלו אותה. הבנת?
לי יש דעה אחרת. וזכותי להשמיע אותה. לא כך?

ועוד: נניח. רק נניח שהיא גם חושבת שגיל שלוש אינו גיל מתאים לספר לילד על יחסי מין. והיא חושבת: כשהם יגדלו, והם יבינו, אז אני אספר בהרחבה. אני אספר להם כל שאפשר לספר, ואפילו בדמיונה, מכינה תכנית בדיוק מה היא הולכת לספר להם ואיך, בגיל תשע, נניח.
אלא, שזה לא כך. בגיל תשע, הם כבר לא יבואו אליה לשאול, שהרי זכו לתשובות לקוניות בגיל שלוש-חמש. כי אמא חשבה שהם עדיין קטנים מכדי להבין. ואז, כשהיא כבר תרצה לספר להם, היא כבר לא תוכל, גם אם מאוד תשתדל. כי:
א. הם כבר יידעו על זה ממקור אחר, אולי אפילו בגיל חמש, בלי ידיעתה, ולמרות מסקנתה שזה ממש ממש לא מתאים בגיל חמש(אבל בגיל תשע אני כבר אספר להם הכל)
ב. הם כבר לא יסמכו עליה. הם ילמדו , שעל מגוון נושאים שמעניינים אותם, אמא לא עונה כמו שצריך, אלא מתחמקת, ואז, גם על שאר הנושאים, הם לא ייפנו אליה. הם ייפנו אל חברים/מורים/ספרים/עיתונים/אינטרנט.
מקווה שעכשיו אני מובנת יותר.

אולי גם על סתם מוות היא לא מספרת
יש הבדל ענק. מוות זה דבר שהילד נחשף אליו מגיל צעיר מאוד, כשהוא רואה חיה מתה, למשל. לרצח ילדים לא נחשפים. האם את מסבירה (או הסברת או תסבירי) לילדים שלך מהם פדופיליה, אונס וסרטי סנאף בגיל 6? לשיטתך, במוקדם או במאוחר הם יישמעו על זה, אז למה לא להסביר?

ואני חושבת שיש פה בעיה. כי זה מתחיל פה וממשיך גם לתחומים אחרים
המשפט הזה ממש דמגוגי. מאיפה את יודעת איפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר אצלה?

כי הרי הילדים ישמעו על השואה פעם. אם לא בגיל שש, אז בגיל תשע
יש הבדל עצום בין מה שהילד מסוגל להבין בגילאים השונים. דבר שתספרי לו בגיל 6 ויכניס אותו לחרדות עמוקות פשוט כי הוא לא מסוגל עדיין לקלוט את הדברים, אולי לא יכניס אותו לחרדה בגיל 9. שוב, לשיטתך, למה לא לחשוף אותם לנושא השואה כבר בגיל שנתיים? הם הרי ישמעו על זה מתי שהוא.

בעוד אני מתחבטת כיצד להגיב ולהבהיר את דעתי, הנה הופיע איתי שרון ועשה זאת בצורה טובה ממה שיכולתי. כל מילה. תודה.

אתם סתם מתנפלים עליי.
איתיי. איפה קראת שכתבתי שאספר לילדים שלי על אונס בגיל שנתיים?
אתם סתם עושים בלבול ומתנפלים עליי בלי קשר למה שאמרתי.

האם את מסבירה (או הסברת או תסבירי) לילדים שלך מהם פדופיליה, אונס וסרטי סנאף בגיל 6?
בגיל שש
איתיי, אולי אין לך מושג על מה שומעים היום ילדים בגיל הזה. וילד שבגיל רך שמע מאמא או מאבא שלו על כל מניי דברים, בלי להתעלם, יבוא לשאול אותו. אבל אם ההורים בוחרים לתת תשובות לקוניות רק כדי לצאת ידיי חובה, כי הם חושבים שזה לא מתאים לגיל, אז בגיל שש הם לא יבואו לשאול את אמא/אבא מה זה אונס, בדוגמה שלך.
וזה בדיוק מה שרציתי להבהיר!! אתם ממש לא מבינים את הנקודה שלי! אני חושבת שאפשר להסביר לילד, בכל גיל מה שמתאים להבנה שלו. של הילד. ולא כל הילדים דומים! זה לא הולך לפי גיל. לומר ש גיל זה וזה מתאים להסבר על זה וזה. זה תלוי בילד, ואיך מסבירים לו.

האם את מסבירה (או הסברת או תסבירי) לילדים שלך מהם פדופיליה, אונס וסרטי סנאף בגיל 6?
אבל בגילאים שונים ילדים נחשפים לדברים שונים, שההורים אולי לא כל כך רוצים שייחספו. נניח שהילד שומע את השכנה מספרת לאמא שלו על האונס שהבת של השכנה שולה ,בת חמש עברה. גם אז לא צריך לספר לו כלום אלא לפתור אותו בתשובה לקונית? כי זה לא לגיל שלו?
אני לא מבינה מה הולך כאן!
יעלי. נניח שהילד שלך הוא זה שבדוגמה. מה תעני לו?

האמירה שלי היתה תשובות מינימליסטיות ולא לקוניות. לדעתי יש הבדל גדול בניהם.בתשובותי יש חום ולא אנטיפטיה למרות שאני בוחרת לא לתת את כל האינפורמציה, אלא רק תשומת לב קטנה שתניח את דעתם מבלי שיחושו התעלמות, אך גם לא יחשפו לחומר שיכביד על נפשם בטרם עת.
ולא כל הילדים דומים! זה לא הולך לפי גיל.
מסכימה איתך, לא מסכימה , הוא שאמרתי:
תלוי בבשלות האישית של כל ילד
אגב, הדוגמאות שלך אמיתיות או מוקצנות רק לצורך הדיון?

איתיי. איפה קראת שכתבתי שאספר לילדים שלי על אונס בגיל שנתיים?
איפה קראת שכתבתי שתספרי לילד שלך מהו אונס בגיל שנתיים?

אתם סתם מתנפלים עליי
הנה הסיבה (למיטב הבנתי):
לדעתי, כל מה שניתן להסיק ממה שאת ו יעלי כתבתן, הוא שאת חושבת שגיל 6 זה גיל מתאים כדי להסביר בו לילד על השואה, ו יעלי חושבת שלא. אלו חילוקי דעות לגיטימיים, ולדעתי מאוד תלויים בילד שבו מדובר (כמו שגם את כתבת בסוף).

את, מצד שני, הסקת כל מיני דברים שלא מבוססים על מה שיעלי כתבה, אלא על דעה קדומה שיש לך כנראה על אנשים שלא מספרים לילד שלהם בגיל 6 על השואה או על יעלי בפרט (אלא אם כן את מכירה אותה). למשל:
ואם את לא מספרת להם עכשיו, כשיגדלו, גם הם לא יספרו לך מה שעובר עליהם ולא ישתפו אותך בחייהם
השואה זה נושא השיחה היחיד בעולם? ואם היא מדברת כמעט על כל הדברים האחרים באריכות? יעלי הזכירה רק את הנושא הזה. או
מתי תספרי ליילדייך איך בא לעולם? בגיל שלושים?
מה בדיוק הקשר? או
אולי גם על סתם מוות היא לא מספרת
ואולי כן? אם את לא יודעת אז למה להזכיר את זה?
ואני חושבת שיש פה בעיה. כי זה מתחיל פה וממשיך גם לתחומים אחרים
כפי שכתבתי, זאת סתם דמגוגיה לא מבוססת (אלא אם כן את מכירה את יעלי)

וכן הלאה... ואפילו:
ענת, זכותי לומר את דעתי. ואת מה שנראה לי, בדיוק כמו הזכות שיש ליעלי?.
מי בדיוק טען שאין לך זכות?

מה שאני מציע זה שהדיון יתבסס על דברים שנאמרו, ולא על הנחות מופרכות ביחס לאחר.
עוד דבר: מכיוון שהדיון גלש לנושא צדדי ולא נעים, אני מציע ברשותך לא מסכימה שאני (או את) אערוך אותו כך שיישאר רק הדיון לגבי "באיזה גיל כדאי לספר" ולא כל השאר. זה לא בגלל סתימת פיות, אלא פשוט בגלל שהדיון החשוב הזה נהייה לרגע לא נעים.

ואם לחזור לדיון:
אני חושבת שאפשר להסביר לילד, בכל גיל מה שמתאים להבנה שלו. של הילד. ולא כל הילדים דומים! זה לא הולך לפי גיל. לומר ש גיל זה וזה מתאים להסבר על זה וזה. זה תלוי בילד, ואיך מסבירים לו.
מסכים בהחלט. אבל - בנוסף ליכולת של הילד להבין צריך גם לקחת בחשבון את היכולת הנפשית שלו לקלוט דברים. נניח, לצורך העניין, שהילד שלי בן השנתיים ושמונה חודשים יבוא וישאל אותי מה זה יום השואה (בסבירות די גבוהה הוא יעשה את זה...); אני מניח שאני אגיד לו שזה יום שבו אנחנו נזכרים במשפחה של הסבים והסבתות שלי שמתו לפני הרבה מאוד זמן. אני לא אסביר לו הרבה יותר מזה (אולי אני אספר לו עליהם קצת, איפה הם גרו ומה הם עשו) כי, לדעתי, זה יכניס אותו לחרדות. הוא יכול להבין מילולית כל הסבר שאני אתן לו כמעט, אבל אני ראיתי איך דברים פחותים בהרבה גורמים לו לפחדים. כך שאני חושב שצריך לקחת בחשבון גם את היכולת הנפשית וגם את היכולת ההבנתית של הילד.

נניח שהילד שומע את השכנה מספרת לאמא שלו על האונס שהבת של השכנה שולה ,בת חמש עברה
לא יודע... זה לא קורה לרב הילדים, את יודעת...

אני הפסקתי לראות טלויזיה ביום השואה, לפעמים יש לי הרגשה שכבר נחצה הקו בין עשיית סרטים בנושא לצורך הדיון ובכדי להשאיר את הנושא בתודעה הציבורית, לבין עשיית כסף על חשבון סבלם ואבלם של הניצולים והניספים.
אני ביום השואה חושבת על סבתא שלי, שיושבת בבית צמה, מתאבלת ובוכה על משפחתה שנרצחה ועל הזוועות שראתה. גם היא אינה מספרת ואינה מדברת, אבל פעם בשנה היא מרשה לעצמה ליום אחד בלבד, להישבר ולבכות על מר גורלה.
בצאת יום השואה, אנו באים אליה, המשפחה, הילדים, הנכדים והנינים, וכך בעצם "חוגגים" את הנצחון הפרטי של משפחתינו, את תקומתינו.
@}

אמא שלי ניצולת שואה, שעומדת על כך שהיא איננה "ניצולת שואה", שהרי לא ניצלה ממנה, אלא "קורבן שואה", שהרי חוותה את זוועותיה.
אבי ז"ל, לעומת זאת, עלה לארץ לפני השואה, ואיבד שם כמעט את כל משפחתו. (לכן, הוא דווקא כן ניצול שואה.)
שניהם לא דיברו הרבה על הנושא. אמא שלי סיפרה לעיתים על המחנות (היא הייתה באוושויץ ובמחנה עבודה בגרמניה) אבל על המשפחות, על מה שהיה קודם, על זה היה להם הרבה יותר קשה לספר.
ואני כל כך רציתי לשמוע ולדעת על הסבים והסבתות שלי, על הדודים והדודות.
אין לי שום מושג מי הם היו, מה חשבו, מה עשו.
ועל כך הרבה יותר חבל לי, כי על נושא השואה כבר כתבו וכבר סיפרו המון, אבל אין לי שום מושג קלוש על החיים לפני השואה. על המשפחה הגדולה, משני הצדדים, שכולם נספו.

רק טוב , וכך בעצם "חוגגים" את הנצחון הפרטי של משפחתינו, את תקומתינו. זה מאוד מרגש.
גם משפחתי סבלה בשואה, וסבי וסבתי היו מספרים לנו על מה שקרה להם.

איתי, מסכימה. לשם שינוי (-:
זה לא קורה לרב הילדים, את יודעת...
לא קורה לרוב הילדים, אבל קורה. תקרא עיתונים. אפילו בכפר חב"ד- ידיעה בעיתון מיום חמישי.
ולגבי השאר, טוב, אולי הגזמתי מעט, ובלי רגישות. אבל שוב, אני חושבת שניתן לספר לילדים דברים, בלי להפחיד אותם.

בתשובותי יש חום ולא אנטיפטיה למרות שאני בוחרת לא לתת את כל האינפורמציה, אלא רק תשומת לב קטנה שתניח את דעתם מבלי שיחושו התעלמות, אך גם לא יחשפו לחומר שיכביד על נפשם בטרם עת.
יעלי עכשיו הבנתי למה התכוונת וסליחה אם פגעתי בך. אני מסכימה איתך. גם אני נוהגת כמוך.
בטעות חשבתי אחרת.

מסכימה (:-))
הכל טוב...

למחפשים חומר לטקסים, קריאה וכו':
"יד ושם" www.yadvashem.org

רציתי להדליק נר ליום עצוב זה, יום בו נזכור את קורבנות השואה: נשים,גברים וטף ולחבק את הניצולים ששרדו שהוריי היו ביניהם.
ניצולים שנפשם וגופם מצולקים בעקבות הדברים הנוראים שקרו שם, אז ענק ואין נחמה אבל ממשיכים הלאה.

אולי עדיף לומר "שורדי שואה" ולא "ניצולי שואה", הם הרי היו בשואה ולא ניצלו ממנה, אלא שרדו אותה...

אֱלֹהִים לֹא הָיָה בַּגֶטוֹ

בְּסִמְטְאוֹת הַגֶטוֹ יְהַלְכוּ הַצְלָלִים,
מְזֵי רָעָב, מְבֹעָתִים מִפַחַד מָוֶת וְאֵימָה,
שָׂם, בֵּינֵיהֶם, לֹא שָׂכַן אֱלֹהִים,
לֹא חֶמְלָה , לֹא רַחַמִים, רַק חַרוֹן וְחֵמָה...

הַטְרַנְסְפּוֹרְטִים בַּרַכּוֹת, דּהֲרוּ אֶל הַיַעַד,
בִּקְרוֹנוֹת סְגוּרִים וַחַתוּמִים, עַמְךָ יִשְׂרָאֵל,
וּכְשֶׂהִגִיעַ הַמִטְעָן, אֶת זֹאת יֵשׁ לָדַעַת,
בֵּין מְקַבְּלֵי הַפָּנִים, לֹא הָיָה שָׁם הָאֵל...

בְּתָאֵי הַגַזִים, במִשְׂרְפוֹת אָדָם הָעֲשֵׁנוֹת,
מְלֶאכֶת הָקֶּטֶל נֶעֶשׂתָה בְּאֵין מַפְרִיעַ,
לְפִי תָּכְנִית וְלוּחַ זְמַנִים, לְלֹא פְּשָׁרֹות,
כִּי אֵל מָלֵא רַחַמִים, גַם שָׁם לֹא הוֹפִיעַ...

… וְתִינוֹקוֹת בֵּית - רַבָּן, זַכִּים וּטְהוֹרִים,
אֲשׁר מַחְשֶׁבֶת חֵטְא, טֶרֶם יָדְעוּ יָדֹעַ,
ענּוּ וְהוּמְתוּ בּידֵי מִפְלְצוֹת רֶשַׁע הַצּוֹרְרִים
גּם לְשׁם לֹא הגִּעַ וְלֹא הָיָה שׁם אֱלֹהַּ.

עֵת גִּבֹרֵי הַגֶטָאוֹת שׁלְחוּ אֵשׁ הַמֶּרֶד לְהַצִּת,
אֱלֹהֵי צְבָאוֹת לֹא הָיָה לְחוֹלֵל אֶת הַנֵּס,
לֹא דֶּבֶר, לֹא שׁחִין, לֹא מַכַּת בְּכוֹרוֹת להָמִית,
לֹא הִכָּה בַסַּנְוֵרִים אֶת גְּדוּדֵ הָאֶס – אֶס...

בְּמִצְעֲדֵי נִצּחוֹן וּמִסְדְרֵי פְּאֵר, בְּרֹב עַם,
שֶׁל הָרַיִךְ הַשְׁלִישִׁי, שֶׁל מַמְלֶכֶת הָרֶשַׁע,
הַסִסְמָה " אֱלֹהִים עִמַּנוּ " בָּקַע מִגְּרוֹנָם,
הַאמְנָם שָׁם הָיָה יְהֹוָה וְשׁתָּף לַפֶּשַׁע ?...
ח"י בֶּן אֵל - לֹא - עָזָר.
ניצול שואה

חנוך הקטע שהבאת כתוב מצוין ומצמרר...
אני מביאה קטע שקראתי השנה בטקס. הוא נכתב על-ידי דוניה רוזן, נערה אוקראינית שבמהלך המלחמה נתפסה וברחה מספר פעמים. אם משהו יודע יותר פרטים עליה, אם שרדה את השואה או לא, האם עלתה לארץ, אשמח לשמוע.
odot]צוואתה של דוניה רוזן pdf[/po]/Microsoft%20Word%20-%202964.pdf

יש לי שאלה.... מישהו כאן מכיר קטעים משמעותיים .... או עצובים עד דמעות וקשורים ביום השואה...
או אם יש כאן מישהו שנסע למסע בפולין בבקשה תחזירו לי הודעה

אני רוצה שוב לחדש את הדיון על מתי ואיך כדאי לדבר עם ילדים על השואה.

התחושה שלי היא שכדאי לדחות את זה כמה שיותר. אני חושב שאם היה אפשרי אז אולי באמת רק בגילאים יחסית מאוחרים
(10 ?). ברור שזה לא אפשרי בגלל שהילדים שומעים את זה בבית ספר וכ"ו.
אני מתכוון ללספר להם מה היה שם. לא לאמירות שיש צפירה כי פעם היה איש רע וכ"ו.

אני חושב שזה יכול ועושה טראומות לילדים. אני זוכר את עצמי בגיל בי"ס חולם שהנאצים השתלטו על בי"ס ואני מנסה לברוח במסדרונות וכ"ו.
נראה לי שלספר לילד בגיל 6 או אפילו 8 על מחנות ריכוז ועל תאי גאזים זה לא נכון.
הרי גם אנחנו כמבוגרים לא ממש יודעים להתמודד ולעכל את זה. שהרי באמת זה זוועה כ"כ גדולה שקשה לתפוס אותה.
לילדים יש הרבה פחות כלים להתמודד עם זה.
מישהו פעם עשה מחקר כמה טראומות יש לילדים בישראל מזה שלימדו אותם בכיתה א' מה זה תאי גאזים ?
ועל אנשים שהובלו בקרונות בקר ומתו מחנק וילדים שמתו מרעב בגטו.
כמה סיוטים יש להם מזה ?

ואני חושב עכשיו שאני כותב שזה פשוט עוול כלפי הילדים לחשוף אותם לזה. אני לא זוכר מתי במערכת החינוך חושפים אותם לזה
(מישהוא יודע ?) אבל נראה לי (בטח מהחוויות שלי) זה מוקדם מוקדם מוקדם מדי.

והילדים משלמים מחיר יקר ולא בצדק לדעתי.

אני בגדול מסכים שאנחנו צריכים להיות גלויים עם הילדים שלנו. אבל, יש יוצאים מן הכלל. ואני חושב שהשואה צריכה באמת להיות יוצא מן הכלל בענין הזה.

דעתכם ?

דעתכם ?

מסכימה. כשאני הייתי קטנה היו לי סבים עם סיפורים משם. כלומר לא סיפורים ממש, כמו שפת גוף ועצב שאי אפשר היה להתכחש להם. כדי להבין אותם בקשתי לדעת. היום, כשסביב הילדים שלי אין אף אחד שחווה את הדברים בגוף ראשון, אני לא מוצאת שום צורך להאיץ את הידע.

בואו נחגוג את זה שהשואה הסתיימה.
זהו. אנו במקום משלנו. במדינה שלנו.
אנו חזקים אנו מוגנים.

אנו כבר לא צריכים לפחד מהנאצים.
אנו לא צריכים להמשיך להעביר את האימה הזו מדור לדור.
אנו לא צריכים להמשיך לאגור מזון לשעת מצוקה.(ובטח לא להכין מרק מקליפות תפוחי אדמה)
אנו לא צריכים יותר להתבייש שאנו יהודים.
את זה שאנו לא צריכים יותר לחשוב על השרדות.או בריחה או הסתתרות.

אנו יכולים לגמרי לחגוג את זה שניצלנו. את זה שאנו בחיים.
שהילדים שלנו בחיים. שאנו בטוחים פה. במדינה שלנו.

ואותם נשמות שנספו יכולים להציץ בנו מלמעלה
להיות לגמרי גאים!!

לי היה חשוב לספר לבתי, כמעט 4, מעט על היום הזה.
אפילו שהיא לא בגן ואין טלויזיה.
כי הרי יש את הצפירה ואת עניין הזכרון והחיבור להסטוריה, למורשת, למשפחה.
חשוב לי לחבר אותה לזמנים בהם אנו נמצאים ביומיום, דווקא כי היא "כאילו" בעולם של מבוגרים, מאחר ואינה בגן.
היא גם הלכה עם אבא שלה לטקס יום השואה באחד מבתי הספר המקומיים.
מרגיש לי חשוב ואני סומכת עליה שתקח מזה רק את מה שהיא מסוגלת להבין. היא מספיק חזקה וערנית.
מרגישה גם שנכון לשזור את החוט הזה משנה לשנה מהעבר להווה לעתיד. כי בשנה הבאה יהי שם כבר איזשהו מצע, בודאי קטן ביותר, אבל משהו כבר יהיה שם.

ורד,

את יכולה לפרט ולשתף אותנו מה ספרת לבתך בת ה -4 ?

בואו נחגוג, אני חושב שהתגובה שלך מגוכחת. סוג של הפוך על הפוך על הפוך. זוועות, רצח, עינויים, סבל אינסופי -
ואתה מציע לחגוג ?

בשמחה רק חשוב לי לומר שלהרגשתי זה מה שמתאים לבת שלנו מתוך ההכרות איתה ועם החומרים שמעניינים אותה (למשל, אנשים רעים, מוות ומלחמות היא כבר מכירה, שמעה, מדברים על זה)
התחלנו מהצפירה, שהולכת להיות כזו.
אז למה? על כל עניין הזכרון של המוני יהודים שמתו, נהרגו במלחמה.
איזו מלחמה? מחה"ע ה-2 (הרבה מדינות שהשתתפו, הייתה גם ראשונה)
מי הרג? גרמנים, היטלר, אנשים רעים?
למה? כי יש רוע ואנשים רעים.
מי מת? החיבור המשפחתי, משפחות הסבים. איך הסבים הצליחו לשרוד, כל אחד וסיפורו.
כמובן שיש הרבה חזרות והיא גם עוזבת את זה כשמספיק לה, עוברת הלאה וחוזרת לברר עניינים לא פתורים. וחוזר חלילה.

אני גננת לגיל 4-5 והמסר שאני מעבירה מאוד מסונן,
היתה מלחמה גדולה,ואנשים רעים רצו להרוג את היהודים בגלל סיבה אחת - שהם היו יהודים.
בזמן הצפירה אנחנו מדליקים שישה נרות נשמה על מגן דוד צהוב, והילדים עומדים עד שאני מרגישה שאפילו לילד אחד מתחיל להיות קשה ואז אנחנו יושבים ואומרים פרק תהילים.
אני מעדיפה שלא יעמדו כל הזמן מאשר יעמדו ונשתיק ונעיר כל הזמן לילדים שמתקשים,זה לא מכובד וגם כך אני מכבדת את הילדים שמתקשים (ותמיד יש כמה ילדים עם הפרעות קשב שממש סובלים שהם חייבים לעמוד ועוד להיות בשקט...)
אני לא מפרטת על תאי גזים,מחנות ושאר הזוועות ,יהיה להם מספיק הזדמנויות להחשף לזה כשיגדלו,עכשיו זה יכול להכניס המון פחדים.
כמובן שאם הם שואלים שאלות אני נותנת אנפורמציה שמתאימה ליכולת ההבנה שלהם.

אנחנו סיפרנו בגן שתהיה צפירה. דיברנו על כל מיני צפירות וצפצופים שהם מכירים (אוטובוס, אמבולנס, מכבי אש וכו').
סיפרנו שבצפירה אנחנו מתכוונים לעמוד דום ושכך יעשו כל האנשים בכל רחבי הארץ בכל מקום שבו יהיו (בבית, בעבודה, במכונית).
סיפרנו שהצפירה מיועדת על מנת לזכור את כל האנשים שמתו במלחמה שהתרחשה לפני הרבה שנים עוד לפני שהיתה קימת המדינה ושהיא התרחשה במדינות רבות. הילדים תהו למה היו צריכים להילחם ודיברנו על כך שלא הצליחו למצוא פיתרון אחר. נתנו דוגמא מה היה קורה אם מישהו היה רוצה להיכנס לגן שלנו בלי רשות ולקחת אותו, הם העלו פתרונות יצירתיים משלהם והבינו שבמלחמה ההיא מי שהיה צריך למצוא פתרונות ולמנוע מלחמה לא עשה זאת ובחר מיד לפלוש למדינות אחרות בלי רשות ולעשות בהן ככל העולה על רוחו. הסברנו שבמלחמה יש פצועים והרוגים ושזה בעקרון דבר לא טוב, ושבעומדנו בצפירה אנחנו זוכרים את כל אותם אנשים. לא התייחסנו לכך שזה היה מכוון נגד יהודים באופן ספציפי וגם לא לאנשים רעים כאלה או אחרים.
בזמן הצפירה היו שני ילדים שביקשו על הידיים והשאר או עמדו או ישבו. אחרים רצו בחצר. אנחנו המשכנו לעמוד.
ביום הזיכרון נסביר יותר ונתייחס בעיקר למושג הגבולות של המדינה, מהם גבולות, מהי מדינה ומהי עצמאות נרחיב יותר כיון שהמושגים האלה נוגעים באופן אישי לכל אחד מהם, גם הם עסוקים כל הזמן בגבולות אישיים, רשות ואי רשות, עצמאות וכו'. בנוסף ביום הזיכרון אנחנו יוצאים הם הילדים לרחוב הראשי ורואים איך כל המכוניות עוצרות ואנשים עומדים בצפירה.

אני חושב שהתגובה שלך מגוכחת. סוג של הפוך על הפוך על הפוך

העם היהודי שבע שואות(=רבים של שואה).
כמעט בכל דור עברנו שואה בגודל כזה או אחר.
ובכל זאת ניצחנו. שרדנו.
החלשים ניצחו את החזקים.

היווונים ניסו ואנו חוגגים את חנוכה.
הפרסים ניסו ואנו חוגגים את פורים.
הרומאים ניסו ואנו חוגגים את לג בעומר.
המצרים ניסו ואנו חוגגים את פסח וסוכות .




אולי בגלל שאנו קרובים מידי לזמן ההתרחשות...
60 שנה זה באמת לא הרבה זמן
אבל
יש לנו סיבה לחגוג.ניצחנו ויש לנו מקום בטוח לחיות בו.
אותם מעטים ניצחו.

אפשר לספר ליזכור ולחגוג.

ת'שמע, אני לא רוצה להפוך את הדף הזה לדף התנצחות, אבל זה פשוט צורם בעיני. אני לא מבין איך אני יכול לחגוג את סיומו של ארוע שבו נרצחו רב המשפחות של סבי וסבותי, או לספר על כל המיתות השונות שבהם כבדו הנאצים את העם היהודי ואחרי זה גם לשמוח. עוד שבוע יש יום העצמאות, שהוא בדיוק הזמן המתאים לשמוח על היותנו כאן במדינה משלנו - למה לא נדחה את החגיגות לאז?

בואו נחגוג , איזה נס אנחנו אמורים לחגוג פה?
עוד שבוע נחגוג את הקמת המדינה אבל לחגוג את יום השואה?
ראבאק, אנחנו עדיין דור ראשון/שני/שלישי ולא קרה לנו שום נס....בערך כמו לחגוג אם
הילד/ההורה/הבעל שלי נהרג בתאונה או פיגוע ואני אמורה לשמוח שאני ניצלתי.

אפשר לספר ליזכור ולחגוג.

זה לא הולך ביחד.

אתמול בצפירה עמדתי וחשבתי מחשבות. באופן יוצא דופן לא מילאו את ראשי תמונות אימה, כמו בשנים קודמות. לנגד עיני העצומות עברו תמונות של תקומה, התחדשות, גאוה והדרת כבוד לעמי ולמקומי. לבי התמלא בשפע רב של תחושות חזקות מאד, אבל אף אחת מהן, ולו בשמץ שמצו של, לא הזכירה שמחה.

יום השואה כבר מאחורינו לשנה זו, אבל יום הזכרון לחללי מערכות ישראל עוד לפנינו ומרגישה שהדיון עודו רלוונטי.
ראשית אני מרגישה צורך לבטא אי נוחות מהדרך שבה נתקבלו כאן דבריו של בואו נחגוג. אני אמנם לא חושבת כמוהו אבל נראה לי שדוקא באתר הזה צריכה להיות יותר סובלנות ופתיחות לדעות שונות בלי להכריז עליהן שהן מגוחכות, זה כמו שאני מבקשת מילדי לא להגיד "איכס" או "מגעיל" על אוכל - אלא "לא טעים לי". נראה לי גם שאולי היה ראוי לבקש הבהרה למושג "לחגוג", אני ספק רב שהכוונה למסיבת טראנס לאור ירח, וחושבת שלפעמים עצם הבחירה בלהסתכל על החיים שצמחו מאז המלחמה היא סוג של חגיגת ניצחון. בערב יום הושאה ראיתי עם בכורי את טכס הדלקת המשואה (בלבד - לא ראינו שום תכנית תיעודית אחרת ) והוא שאל אותי אם אני מכירה מישהו שהיה במלה"ע ה2 סיפרתי לו שאמנם לא הכרתי אותם אבל כמעט כל הדודים והדודות של סבא וסבתא (הורי) נשארו שם ,בלי לפרט, ושסבא של אבא (אבא אנגלי)נלחם במלחמה וחזר.
התגובה שלו הממה אותי - הוא אמר יש!!! מהמשפחה שלנו השתתפו במלחמה!. מבחינתו עצם זה שזה קרה אבל הוא פה זו סיבה לשמוח.
בעונה זו של השנה גם הטבע חוגג, לאן שלא נביט - חיות (ו' שרוקה) מתפרצת. דוקא הניגוד הזה מעצים את הכאב על החיים שנגדעו, ואנחנו מכילים אותו ולא מלינים על הטבע שחוגג.
חוששתני שיש לי עוד נקודת מחלוקת עם רון ג. אני לא חושבת שצריך לחכות עד גיל 10 או איזשהו גיל בשביל לחשוף את השואה, מסכימה בכל ליבי עם מתוקה מתחילה מחדש ו ציף ציף שצריך לבנות , נדבך אחר נדבך את הידע של הילדים אחרת הם נחשפים לכל הזוועה בבת אחת בלי שום בסיס. הגננת של בכורי מדריכה את ההורים (לא רק לגבי יום השואה - בכלל) לענות על שאלות של הילדים ולא יותר. הם שואלים רק את מה שהבנתם משגת ואם לא נעמיס עליהם תשובות מפורטות יתר על המידה הרי שהם יוכלו ,אט אט לגבש להם תמונת עולם מובנת. נראה לי גם שלילדים יש יכולת קבלה גדולה ממה שנדמה לנו. חלק מהיכולת הזאת נובע גם מחוסר נסיונם אבל זו בורות מבורכת. ב בלוג החיים בבית היה מיני דיון על הסרט במבי והיתה שם הסכמה די רחבה שהלואי ולא היה בסרט הקטע שבו הציידים הורגים את אמא של במבי .
לפני שילדי ראו את הסרט לראשונה גם אני מאוד חששתי מהקטע הזה ואז נוכחתי שהם מקבלים אותו בשלוה גמורה - ככה זה. אולי כי הם עוד לא מבינים את משמעות המוות לאשורה אבל גם זה סוג של מנגנון הגנה טבעי ומשובח. כשיוכלו להכיל יבינו.

הם שואלים רק את מה שהבנתם משגת
לדעתי העניין הוא לא הבנה, כלומר הבּינה - השכל, אלה הרגש - הלב. האם הלב בשל דיו בגיל זה או אחר לחוויה מסוימת?

אינני יודעת מה עם הלב, אבל בתפיסה הכוללת שלי את ההורות תפקידי הוא לתווך להם את העולם, כי לשמור עליהם מפניו לא אוכל. כבר בגילם הרך הם נחשפים למידע , לפעמים גם כזה שאני מנסה להסתיר מפניהם (איך לעזאזל הם גילו שאפשר לטבול בסוכר של החמשושים אחרי שאני טענתי בתוקף שזה לא אכיל וצריך לזרוק את זה לפח...). נראה לי שעולם הרגש של הקטנים יכול להכיל הרבה מאוד והלואי והיה אפשר שיהו שם רק דברים נעימים ושלעולם לא יכנסו לשם דברים כואבים כל כך כמו שכול ומוות - אבל בעולם שבו הם גדלים יש מהכל, וחשוב לי להיות לצידם כשהם ניהיים מודעים לזה. אחר כך כשיגדלו אני כבר לא אהיה נוכחת באותה אינטנסיוויות.

להיוולד להורים שעברו את השואה

פנינה מן

...אם לא תאכל - לא תגדל אף פעם
:להיוולד להורים שעברו את השואה - משמע
,לאכול כדי לגדול
.כדי להיות חזק
:להיוולד להורים שעברו את השואה משמע
,להיוולד עם קשר אל המוות
,לעולם ללא סבים וסבתות
,להיקרא בשם שונה מזה של אורי, מיכל, או תמר
,להיות כבול ליד המושיטה אוכל לעיניים מחפשות ודואגות
לגדול וללמוד
,ששמך הוא לזכרו של סבא וסבתא
שמשפחתך מורכבת מאם, אב, אח ואחות
...וכמעט ללא דוד, דודה, בן-דוד
,להתבגר ולהבין - שרצף החיים של הוריך קטוע
:מתחיל כמו בן אנוש
...לידה, שואה, הפסקה, שתיקה, והלאה
שענף משפחתך נגדע
,ושבעצם על מפתנך רובצת הרעה
:ועליך ללמוד לקדמה

• הנך הופך לבוגר ויודע

,שהאימה הובילה לחרדה ולדאגה
,לראיית חצי הכוס הריקה

• שהנך הוכחה ניצחת כי יכולנו לה

.ובכך כוחך
ושלעולם לעולם יהיו לך שאלות
.שעליהן לא תקבל תשובה

העתקתי מהאתר שיטים.

אני רוצה שוב בנושא ילדים ויום השואה. סליחה, לא קראתי את כל הדיון אז אולי מישהו כבר אמר דבר דומה.
לפי דעתי כל ההתמודדות שלי עם הנושא היא עדיין די מחורבנת בגלל שהחשיפה בגיל צעיר היתה לא מתאימה. בטקסים בקיבוץ ובטלויזיה תמיד מראים תמונות זוועה, אני תמיד הרכנתי את הראש, והתמונות שראיתי לפני שהרכנתי את הראש לא אפשרו לי לישון כמה וכמה לילות אח"כ.
תמיד התביישתי בזה, עד שלפני כמה שנים קלטתי שלא אני כאן לא בסדר אלא שזה פשוט ממש לא מתאים לחשוף ילדים לסוג כזה של מראות. זה טירוף לעשות את זה. מעניין שההורים שלי מעולם לא נתנו את דעתם על כך ולא תווכו לי את החוויה הזו (ובטח שלא ישנו במיטה משותפת אז את גם את לילות נדודי השינה העברתי לבד, רוצה לעבור אליהם אבל מתביישת).
סיפורי שואה תמיד עניינו אותי וברבות השנים קראתי אי אילו ספרי שואה, אבל מלהשיר מבט בטקסים אני עדיין נמנעת, לדעתי כי נחשפתי בגיל לא מתאים. הדבר היחיד שהשתנה הוא שהיום אני לא מתביישת בזה.

בכלל נראה לי ראוי לקיים איזשהו דיון בעניין היום. שמחתי לראות שרעננת את הדף.

אני זוכרת במעורפל ממש מתי אצלי החלה החשיפה ליום השואה, ויודעת שהחשיפה הייתה הדרגתית ביותר.
בכלל, עד היום, כל שנה שעוברת אני נחשפת יותר ויותר ומבינה עוד קצת מהשחור הגדול הזה. כרווקה זה היה אחרת. היום, עם ילדים ומשפחה פתאום המשמעות מצמררת אותי יותר ויותר.

לא תפסתי,לא אתפוס לא תופסת איך אירוע כזה התרחש.
קטונתי מלהתחיל להבין בכלל.
איך בני אדם עושים פשע כזה?
איך אתם חושבים את היום הזה?
קשה לי נורא ביום השואה.
יש סליחה ומחילה לפושעים על דבר כזה?

משהו שכתבתי לפני שנה:

אווה קור סולחת

הערב צפיתי זו הפעם השלישית בסרט "לסלוח למנגלה". בסרט אווה קור, ניצולת שואה מתאומי מנגלה ימ"ש, מסבירה שהיא סולחת כדי לשחרר את עצמה. ברמה המיסטית אני ממש מבינה אותה. אני רואה את אימי, ניצולת שואה, שמתקשה לשמוח, כאילו עצם זה שהיא שמחה ומאושרת בחייה זו בגידה באלו שניספו. כאילו החיים שלה נעצרו מאותו רגע שהרכבת שהביאה אותה ואת בני משפחתה לאושוויץ נעצרה. אומנם אמא שלי חיה ב"ה, היא ניצלה מהתופת, עלתה ארצה והקימה משפחה גדולה של ילדים ועשרות נכדים ונינים, אבל אלו תמיד חיים בצל השואה. אמא שלי טוענת שאין היא "ניצולת שואה", אלא "קורבן שואה". אבל האין היא קורבן של עצמה? ברור שהיא לא תשכח, כשבעצם "יום השואה" אצלה נמשך 365 ימים בשנה.

אווה טוענת שהסליחה איננה גורמת לה לשיכחה, היא עצמה הקימה מוזיאון להנצחה ומקיימת הרצאות. אווה מודה שעצם הסליחה גורמת לה לרפא את הפצע בנפשה ובעצם מעשה הסליחה היא מאפשרת לעצמה להמשיך לחיות בלי לשאת את המשא הכבד.
אני מצדיעה לאווה. לדעתי היא אישה גדולה ואמיצה.

אני יודעת שרבים מהקוראים מתפלצים מעצם מעשיה של אווה, בעיקר בגלל "פסטיבל השואה" שנחגג בקנאות רבה במשך עשרים וארבע שעות בתאריך מסוים אחד בשנה. אבל אני, כבת דור שני יכולה להבין אותה. אני ורבים כמותי חיים את השואה כמעט בכל יום. אולי לא בעוצמה של ניצולי השואה, אבל השואה בעצם הרסה לי את הילדות, גרמה לי לבחור בחירות שלו הייתי גדלה אחרת, הייתי בוחרת בצורה אחרת. גדלתי בלי סבים וסבתות, בלי מרד נעורים והכול בעצם סובב סביב השואה. ללכת על קצות האצבעות ליד אמא שלי, לרצות לדעת מצד אחד ולמלא את החור השחור בעבר המשפחתי שלי : מקומות, שמות, היסטוריה משפחתית של טרום-השואה, סיפורים שעליהם גדלים ילדים אחרים בצורה טבעית, ומצד שני להימנע ולא לגרום צער לאימי היקרה. גם אצלי הכול מתחיל ונגמר ברכבת שמגיעה לאושויץ.
דווקא בגלל האהבה הגדולה שלי אל אימי ומתוך דאגה ורצון לרפא את הכאב אני כותבת את מה שאני כותבת. כי אני יודעת שאם היא תבין ותוכל אי פעם להגיע למקום של אווה (מקום אליו ללא ספק לא תגיע לעולם) - היא תוכל להיות מאושרת.
אני עצמי לא סולחת וחושבת שזה בלתי אפשרי. לי אין את הפריבילגיה שיש לניצולי השואה.
אולי זה שיחרר את אווה מבחינה מסויימת. אני לא חושבת שהיא בלתי שפויה, כפי שתאומי מנגלה אחרים חושבים ואני מצדיעה לה על כך שהיא החליטה לא לתת מדרך רגל לשנאה, החליטה לסלוח ובכך להרגיש חופשיה.

מתוך דבריה של אווה : הרגשתי שעול הכאב הוסר מעל כתפיי. כבר לא הייתי קורבן של אושוויץ. כבר לא הייתי אסירה של העבר הטראגי שלי, סוף סוף הייתי חופשייה. אז אני אומרת לכולם: סלחו לאויב הכי נורא שלכם - זה ירפא את נפשכם וישחרר אתכם!

קישור לכתבה על אווה, כאן:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3090708,00.html

בעיקר בגלל "פסטיבל השואה" שנחגג בקנאות רבה במשך עשרים וארבע שעות בתאריך מסוים אחד
הניסוח הזה צורם לי.
עדיף לא לציין בכלל?
עדיף לציין כל יום?
אני לא רואה ב"קנאות" לנושא השואה כל רע, בייחוד באווירה העולמית כיום. לא יזיק להזכיר גם לשאר העולם פעם בשנה שלא עשו מספיק להציל את מי שהיה שם, ושלא עושים מספיק להציל את מי ששם היום (דרפור, סרי לנקה, לא חסר ).

אני דור שלישי של השואה

ש י ר י , אני חושבת שיום השןאה הוא יום חשוב, בעיקר עבור אלו שלא היו שם, בעיקר מול העולם כולו. חשוב מאוד לציין את היום הזה במיוחד עבור הדור הצעיר. הרי בקושי נותרו אנשים משם ועוד מספר שנים גם זה לא יהיה.
התכוונתי שבאווירת ה"לא נשכח ולא נסלח- כי לשכוח פירושו לסלוח", "זכור את אשר עשה לך עמלק", כל האווירה הזאת ביום אחד- אווה קור נראית כמי שתלושה מן המציאות. תעברי על הטוקבקים של הכתבה בוואי-נט ותראי שמעטים מאוד הבינו למה היא התכוונה. היא רצתה לרפא את נשמתה, לרפא את הכאב הפרטי שלה. וכפי שכתבתי במקום אחר (איזה מזל ש אהבת עולם ציטטה אותי בדף הבית שלה ואני לא צריכה לחפש הרבה
_מושג שלקחתי מהספר האהוב עליי "לחיות מתוך שמחה-סנאיה רומן מתקשרת את אורין"
אורין כותב כך:
"אינך יכול לעזוב משהו עד אשר תאהב אותו. ככל שאתה שונא משהו, כך אתה קשור אליו יותר, וככל שאתה אוהב אותו, כך אתה משוחרר ממנו. לכן, ככל שאתה אוהב את עברך, כך אתה חופשי ממנו"._
היות שאני מתחברת לזה בעצמי, קל לי להבין את אווה קור והסליחה שלה ומעריצה אותה על בחירתה השונה. היא עברה גיהנום אבל בחרה לסלוח בשביל נשמתה, בשביל שתוכל להמשיך לחיות בלי סבל.
קשה לקבל את זה דווקא לאור האווירה של יום השואה, ולכך התכוונתי. חלילה לא באתי לשלול אותו. אגב, אווה בסרט מתייחסת גם לטרגדיות של עמים אחרים. תראי פה:
http://www.ynet.co.il/Ext/Comp/ArticleL ... 08,00.html
_"כפי שאני רואה את הדברים, רוב הממשלות ומנהיגי העולם נושאים עול כבד בניסיון לשמור על שלום, ולדעתי הם נכשלו מאוד, כיוון שלא קידמו את הנושא, לא עודדו ניצולי טרגדיות כמו השואה, ולא עזרו להם לסלוח לאויביהם כדי לרפא את עצמם. רוב הממשלות ומנהיגי העולם מקדמים רק דבר אחד, ותומכים רק בו: צדק. בכך הם בעצם דנים את הקורבנות לסבל נצחי. תגיד לי אתה, איש צעיר - כמה ניצולי שואה נרפאו כתוצאה מהמשפטים והמרדף אחר הנאצים ועוזריהם? הנקמה טובה בשביל עורכי דין, היא מצויינת לסרטים של הוליווד. לנו, לניצולים, היא לא עוזרת בכלום.
"גם בהקשר של השואה וגם בעניין הסכסוך הישראלי-פלסטיני אני כל פעם שומעת את המשפט (קור עוברת לעברית) 'זכור את אשר עשה לך עמלק'. מבחינתי, זה משפט מטופש. מה? מישהו אי פעם שכח את העמלק? To forgive does not mean to forget (סליחה אין משמעותה שיכחה). אני רואה עולם שבו המנהיגים יפעלו למען חקיקה של חוק לסליחה, חנינה והשלמה, ויתמכו בו, במקום בצדק ונקמה. ראינו בבוסניה, בקוסובו וברואנדה איך הקורבנות עצמם מתעללים באחרים והופכים אותם לקורבנות. אנחנו צריכים לנסות משהו חדש כדי לשים קץ למעגל הקסמים הזה"._

ל אופק שרואים אותה באופק
אני דור שלישי של השואה
גם הילדים שלי את רוצה לספר לנו על זה קצת? מי היה בשואה במשפחה שלך?

גם אני, כבת דור שני יכולה להבין אותה ומעריצה אותה על בחירתה השונה. יכולה להעיד על עצמי, שאמי מאוד מתעתעת, כלפי חוץ מתפקדת ונורמטיבית ורק מי שחי קרוב קרוב, בצמידות, מבין עד כמה השואה פגעה ועדיין פוגעת בה ובקרובים לה אמי הייתה ילדה קטנה במהלך השואה ושרדה אותה עם ובזכות סבתי ז"ל ולתחושתי הילדה הקטנה שהייתה שם עדיין מנהלת אותה ומשפיעה עליה בכול מיני סיטואציות, החסך שנפער והציפייה של הילדה ההיא בלתי ניתנת לתיקון, לכן, לא מדובר בעיני כלל וכלל על שיכחה, אלא על זכרון שאינו פוגע, שמאפשר לחיות את ההווה ולהנות ממנו, שמאפשר לקחת אחריות על החיים בהווה, לשחרר את הרגשות הקשים המעכבים וקושרים לסיטואציה הנוראית ההיא, אפילו רק במעט. אחד השיעורים הקשים שלי הוא להכיל ולהבין את הקושי של אמי לבחור מעט אחרת, ההתיילדות מולי, הקורבנות האינסופית, הסרת האחריות והקושי הגדול שבלהיות "הנצחון שלה".
בכול מקרה, לא חשה שום קנאות לנושא השואה ומסכימה בהחלט עם הגדרת "הפסטיבל" ביום אחד מתוך כל השנה. בשאר ימות השנה ניצולים יכולים לרעוב, לחלות, ולחיות במחסור ודלות ועליבות אבל ביום השואה, עולים כל נבחרינו לבימת "יד ושם", לי זה מרגיש כמו ניצול ציני של העניין. ניצולי השואה זכו לקבלת פנים צוננת ויחס בעייתי עוד אז, כשעלו ארצה, ומאז זה נמשך למעט ביום השואה...ובכלל מרביתנו לא אוהבים לשמוע על הנושא, זה מפחיד ומרתיע ומאיים, לחשוב שאנשים שאנחנו מכירים חוו את הזוועות הללו, שזה התרחש בתקופתנו. שעדיין בתקופתנו אנשים ברחבי העולם חווים זוועות וגזירות נוראיות ... @}

הבנתי אותך יותר טוב. תודה על ההרחבה.
בשאר ימות השנה ניצולים יכולים לרעוב, לחלות, ולחיות במחסור ודלות ועליבות
עצוב ונכון. ממה זה נובע? מערכת חולה? אפליה? הם כבר זקנים אז למי אכפת ?
בכל זאת חושבת שיום השואה במתכונתו הנוכחית הוא המצב הכי טוב שאפשר להגיע אליו, והיחס לקורבנות השואה שעוד נותרו צריך להשתפר עשרות מונים.

ראו גם: מדור ילדים_ונוער | מדור אלבאום במעגלי השנה והחגים

השבוע ביקרו אותי נכדותי התאומות בנות 3 ושמונה חודשים.
הן סיפרו לי בחשיבות רבה .(ציטוט בלשונן) "היום לא היה לנו כיף בגן וגם לא היה חופש. כי עמדנו "דון". הייתה צפירה והגננת אמרה לנו להוריד את הראש למטה ולהיות עצובים"...
שאלתי :"למה להיות עצובים"?
הן:" בגלל שהאנשים רעים הרגו הרבה יהודים "......
אלה שרצו לצאת ממצרים והיו עבדים . וגם שמו את משה הקטן והתינוק בתיבה כי לא רצו שהאנשים הרעים יהרגו אותו .

חשבתי לעצמי , מה נותנת אינפורמציה כזו לפעוטות ? לאילו פחדים ונזקים מיותרים עלולים לחשוף ולגרום להם ?
גם בגיל בוגר יותר 5-7 נראית לי מיותרת כל האינפורמציה.
אני מודה ומתוודה . גם אני נטלתי חלק הסברתי ולימודי בהיותי גננת לפי מסורת זו. הסיפור המקראי הוא חלק מתוכן שנדרש ללמד בגני חובה וכן בכתות א'.
בגנים דתיים מ"מ וחרדים הנושא מודגש הרבה יותר. הנה , בעוד מספר ימים נחגוג את יום העצמאות . ובהמשך ל"ג בעומר ...עוד ספורי מלחמה .
במבט של מטפלת אני מוצאת בכך פסול.

אילו היו שואלים לדעתי . הייתי ממליצה להעביר כל נושא , תוכן וארועים באמצעות חוויות חושיות . מוטוריות , יצירתיות .הרבה פחות ידע ומידע.
הצפירה לדוגמא - . אומנם, אי אפשר להתעלם ממנה. נדרשת הכנה מוקדמת לשמיעתה. כמו: להקליט צפירה ולהשמיע אותה למשך זמן .(בעלי רגישות ייתר שמיעתית עלולים להיכנס לפחד רב. ) ללקטנטנים שכאלה בהחלט מספק עם ילמדו שהצפירה באה להזכיר לנו ימים עצובים מאוד שקרו לפני הרבה זמן(הרי לילדים אין אומדן של זמן )
לפתח שיחה רגשית עם הילדים . מה הרגשתם ? איך היה הצליל של הצפירה חלש/ חזק ? כשאנו עצובים מה אנו עושים ? איזה קולות אנו משמיעים כשכואב. כשאנו פוחדים היכן אנו מרגישים זאת בגוף וכו'?.ילדים מאוד מתחברים לכך .איך אפשר להרגיע מישהו שהוא עצוב ו, פוחד כו'.
חשוב ליידע גם את ההורים . לחשוף את ילדיהם מה שפחות לתקשורת שעלולה לגרום להם לפחד.

בהמשך אם תהיו מעוניינים . פעילות לילדים ליום העצמאות לפי שיטת "אלבאום ". נראה לי הרבה יותר חוויתי, יעיל ומהנה.

_חשבתי לעצמי , מה נותנת אינפורמציה כזו לפעוטות ? לאילו פחדים ונזקים מיותרים עלולים לחשוף ולגרום להם ?
גם בגיל בוגר יותר 5-7 נראית לי מיותרת כל האינפורמציה.
אני מודה ומתוודה . גם אני נטלתי חלק הסברתי ולימודי בהיותי גננת לפי מסורת זו. הסיפור המקראי הוא חלק מתוכן שנדרש ללמד בגני חובה וכן בכתות א'.
בגנים דתיים מ"מ וחרדים הנושא מודגש הרבה יותר. הנה , בעוד מספר ימים נחגוג את יום העצמאות . ובהמשך ל"ג בעומר ...עוד ספורי מלחמה .
במבט של מטפלת אני מוצאת בכך פסול._

טליה, הימים הללו אכן ימים לא פשוטים.
ימים אשר מציינים כל מיני נקודות הסטוריות בעבר ובהווה בשרשרת העם היהודי.
מימי ספירת העומר, יום השואה, יום הזיכרון , יום העצמאות ועוד...

אני, בניגוד אלייך חושבת שישנה חשיבות נעלה להעביר את התכנים ומשמעותם כבר בגלאי הגן (אפילו כשהתכנים ומשמעותם קשים- מה לעשות, שלצערינו המציאות הייתה קשה.}.
הגן, מהווה עבור הילד מקום בסיסי וראשוני (לצורך העניין) ללמידת ערכים, נורמות, סמלים, מנהגים, אידיאלים ועוד,,, הן ברמת הפרט והן ברמת הכלל.
הגן, כאחד ממקומות ההדרכה הראשונים בחיי הילד, עוזר לו לצוק תוכן ומשמעות לזהותו - מהי הזהות שלי - לאן אני שייך -...
"אוי לי, אם יחליטו לא לדבר על יום השואה בגנים"
ואצטט- כאן את דברי התובע, היועץ המשפטי לממשלה, מר גדעון האוזנר.
במשפט אייכמן.

במקום זה בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אין אני עומד יחידי; עימדי ניצבים כאן, בשעה זו ששה מיליון קטגורים.

אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם:’אני מאשים’, מפני שעפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף ביערות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה.

דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהייה, על כן, אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא.

אנו מחוייבים לזכור ולא לסלוח .

אבל, כמוך, אני חושבת שאין צורך במתן מידע רב לילדים הצעירים .
איני, חושבת שהמטרה להפחיד אותם.
אבל גם איני חושבת שכתוצאה מכך כדי לא להפחיד צריך להמנע מלהעביר את המורשת שלנו.
כאן, תפקיד הגננות, המשפחה למצוא את: המינון באינפורמציה, לדעת להשתמש במילים הנכונות, לזהות ילד שמתקשה לשאת את הקושי הרגשי וכ"ו...


טליה, אהבתי את הרעיון בדבר ההתייחסות לצפירה מנקודת מבט של ילד עם רגשות יתר.
ומיותר לציין שנשמח אם תשתפי אותנו ברעיונותייך ליום העצמאות

בברכה, אורנה פרידמן

לצערי הרב, העם שלנו חי בפחד והפחדה מתחילת דרכו. אנחנו כל כך רגילים לפחד, שכשמישהו אומר, רגע אפשר גם בלי, קשה מאוד להתחבר לרעיון.

אני לא חושב שהסברת נושא השואה לילדי גן בדרך כלשהי יכול לעזור או להועיל להתפתחותם. זה כן יכול לקיים במדוייק את מצוות העם שלנו.

פחד פחד תרדוף.

אני לא בצד הזה, ולא מקבל את הדרך הזו.

נכון שמהתחלת דרכו של עמנו קוראים לנו אסונות קשים ביותר. נראה לי שהשאלה היא קצת יותר גדולה וחשובה. "למה זה תמיד קורה לנו?"
איך זה שמתחילת דרכו העם הזה רק נלחם על חייו, מורחק, מנודה, נרצח, נאנס ועוד נפלאות החושך הרבות?

אני מאמין שצריך לחפש פנימה את הסיבות. נראה לי שעל זה חייב להתבסס הדיון ולא על הזכרה חוזרת ומשתקת של כל מה שעברנו, (למרות חשיבות הזיכרון) סביר מאוד להניח שאם נמשיך כך נמשיך כנראה גם לעבור בתוך החושך ומעולם לא נוכל לצאת לאור.

לצערי הרב

_"אני לא חושב שהסברת נושא השואה לילדי גן בדרך כלשהי יכול לעזור או להועיל להתפתחותם. זה כן יכול לקיים במדוייק את מצוות העם שלנו.

פחד פחד תרדוף._"

לזאת התכוונתי. יש כל כך הרבה סיבות לחיות בפחד במדינתינו .ישנם החיים בצל פחד מתמיד.
מה שחסר להוסיף לפחדים הוא ספורי מלחמות .אין מלחמות שמחות גם אם יש בהן ניצחון.


"חשוב ביותר להדגיש שהשיטה אינה מפסיקה להתקיים בגלל שהמרכז נסגר."

אהההההההההה........

מרגישה השנה, לראשונה, צורך לציין במשהו את היום הזה בביתנו. אולי כי זו שנה ראשונה בלי סבתא ז"ל שכמו קבר שמרה תחתיה את סיפור משפחתה שנספתה ולא גילתה ולא סיפרה דבר עד יומה האחרון. היא היתה ניצולה מאוד לא טיפוסית. אם לא ידעת - לא חשדת. מלאת שמחת חיים והומור קלילה ופתוחה רק בלי היסטוריה. ואולי כי הגדולה כבר קצת גדולה, ויש טכס במושב הערב ואני רוצה שנלך. סיפרתי להם את "מה קרה בשואה" של בת שבע דגן. הראתי בריינפופ. מרגיש לי שהם רואים בזה סיפור עם רשע וסוף טוב כמו כל אגדה אחרת שהם מכירים. לא מבינים שזה אישי ואמיתי. אם היו יותר גדולים הייתי מנסה קצת פילוסופיה, למשל ויקטור פרנקל "במחנות הריכוז...ראינו אחדים מחברינו מתנהגים כחזירים בעוד אחרים מתנהגים כקדושים. אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם. איזו מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים"
איך מעבירים רוע כזה לילדים (לא לקטנטנים. בגיל שאחרים כבר בבי"ס)?

איך מעבירים רוע כזה לילדים (לא לקטנטנים. בגיל שאחרים כבר בבי"ס)?
זו סוגיה מאד מורכבת.
(אני מתעסקת בזה במסגרת עבודתי)
היום הנטיה היא לעסוק בשואה באופן הדרגתי מאד. עם ילדים קטנים (בערך עד גיל אמצע בית ספר יסודי) לרוב ניתן להפוך את הנושא למעט יותר נגיש באמצעות סיפורים אישיים (מעובדים לגילם) שמספרים בעיקר על החוויה האישית וגם שם לרוב בוחרים להתיחס לדברים מעולמם של הילדים על מנת שיוכלו להתחבר (אני יכולה לתת דוגמאות ספציפיות אם מישהו ירצה) ולאו דוקא שאלות כלליות על רוע ואכזריות שיכולות להתפס כמאיימות מאד.
לילדים מעט יותר גדולים (בבתי ספר בעיקר ד' ובעיקר מכיתות ה'-ו') כבר מספרים קצת יותר את המסגרת ההיסטורית הכללית, ובעיקר מנסים להראות את המורכבות ולעורר שאלות ולאו דוקא למצוא תשובות.

מרגיש לי שהם רואים בזה סיפור עם רשע וסוף טוב כמו כל אגדה אחרת שהם מכירים
זה בהחלט תגובה אפשרית בעיקר בגלל שעולמם של הילדים היום רחוק מאד מהעולם ההוא. לכן עם ילדים קטנים ניתן להראות שזהו לא סיפור אגדה אלא שזו היתה המציאות על ידי כך שמראים שהילדים אז היו בדיוק כמוהם, הילדים היום. הלהבו מאותם דברים, שיחקו בצעצועים דומים, אהבו לעשות דברים עם המשפחה שלהם וכו'. כשכדאי שהסיפור יהיה על רצף. לא רק מה קרה לילד בשואה עצמה אלא להראות את חייו לפני כן (כך הילדים מוצאים מקור להזדהות ומתחברים) את קורותיו בשואה וגם, חשוב בגילאים האלה, את המשך חייו אחר כך.
יש התלבטות גדולה מאד מתי להתחיל להדגיש את אלה שלא שרדו. אבל הנטיה היום בגילאים הצעירים היא לספר סיפורים של ניצולים. אלה אמנם סיפורים עם סוף טוב אבל בהחלט אפשר ללמוד מהם על טווח רחב מאד של רגשות וסיטואציות חיים.
לרוב רק בסוף בית ספר יסודי מתחילה התיחסות יותר ספציפית למוות, להרג ולשאלות מוסריות.

עם ילדים צריך להיזהר כי תפיסת הזמן שלהם שונה משל אדם מבוגר - הם לא חושבים במונחים של עשרות שנים, והכל נראה להם קרוב ומיידי יותר, עד כדי פחד ש"הנה גם לנו זה יקרה". לטעמי בגיל צעיר, לפני 8-9, אין בכלל מה לעשות עם הנושא הטעון הזה.

עם ילדים צריך להיזהר כי תפיסת הזמן שלהם שונה משל אדם מבוגר - הם לא חושבים במונחים של עשרות שנים, והכל נראה להם קרוב ומיידי יותר, עד כדי פחד ש"הנה גם לנו זה יקרה". לטעמי בגיל צעיר, לפני 8-9, אין בכלל מה לעשות עם הנושא הטעון הזה.

בתור ילדה תמיד הרגשתי שהשואה קרתה לפני המון שנים. רק כשגדלתי הבנתי כמה לא מזמן זה היה וזה היה ממש שוק בשבילי.

לדעתי כמה שפחות לגעת בזה עם ילדים צעירים. וככל שגדלים, לספר הכי בעדינות שאפשר. מה שמאוד מכריע על איך שישפיע עליהם, חוץ מהפרטים של הסיפור, זה הטון שבו מדברים. חשוב לא לנסות בכוח ליצור טרגיות ודרמטיות ולא לרצות להעביר את הזוועה והזעזוע בכל מחיר. לספר סיפור, עובדות, בקצרה. כשיגדלו ויוכלו להתמודד כבר יחשפו לכל האמת כולה. אין שום רווח בלזעזע ילדים צעירים מדי, רק יכול ליצור פחדים, אין להם יכולת לתפוס (אפילו לי זה כמעט בלתי אפשרי) ולהבין. ואני מתכוונת אפילו לגילאי 9-10 ואולי אפילו יותר.
אני זוכרת שכילדה, בבי"ס, תמיד הבנתי שאני צריכה להיות מאוד עצובה אבל לא באמת הרגשתי כך כל היום. והרגשתי רע עם זה שבא לי לשחק ולהתנהג כרגיל, לא ידעתי מה מצפים ממני . זה רק הרחיק אותי מהנושא להמון שנים.