באופן טבעי

אחרי המון המון התלבטויות החלטנו לחסן את הבנים לאדמת/חצבת/חזרת. הבעיה היא שהגדול (בן ארבע וחצי) בחיים (אבל בחיים!!) לא יתן שייתקרבו אליו עם מחט (או עם מספריים אצל הספר, או עם כובע מצחיק בפורים או עם מכשיר לבדיקת אזניים אצל הרופאה) - מקווה שהבהרתי את סוג הטיפוס....(-:
כמובן שכשהתוצאה באמת עומדת לכאוב זה מסבך את העניין פי כמה..... מה עושים????? הדרך היחידה שאני ובעלי רואים אותו מקבל חיסון זה בהרדמה כללית.....
מה לעשות???????? אפילו לספר אין מצב ללכת ואחרי מסע שיכנועים מפרך הוא מסכים שאני אספר אותו קצת (ורק עם המספריים לציפורניים של התינוקת....).
מה עושים?????????

ועוד שאלה: אני מבינה שיש לחיסון הזה תופעות לוואי ואני עם תינוקת בת חודש בבית - האם זה מהווה לה סכנה כלשהיא (למרות שרק יונקת)??

המון תודה לכל העונים,
אמא נחה

אולי לחכות כמה חודשים? הבת שלי גם לא הייתה מסכימה לכלום, למשל בדיקה עם סטטוסקופ, ועכשיו שהיא קצת יותר גדולה (בת ארבע וחצי עכשיו), היא מסכימה בלי בעיה. אולי עוד כמה חודשים זה ישתפר?
אני לא מסתירה את זה שהחיסון יכאב - אבל רק לזמן קצר ואז זה עובר, כמו צביטה חזקה. ואחר כך היא יכולה לבחור איזה ממתק שהיא רוצה במכולת (מזל שבמכולת שלנו יש ממש מעט סוגים של ממתקים )

זה מה שתכננתי להגיד לו (שזה קצת יכאב ויעבור צ'יק צ'אק) - אבל רוב הסיכויים שהוא יסרב בכל תוקף לעיסקה.... האמת לא נראה לי שעוד כמה חודשים זה מה שישנה... גם אם אני זוכרת נכון החיסון זה לא ממש שנייה אלא כמה שניות טובות (האחות לא רק דוקרת וזהו אלא מכניסה את המחט וזה נשאר לאיזה שתיים שלוש שניות) - ובזמן הזה הוא ממש עלול להדוף את האחות וזה עלול קצת להיות מסוכן...... אני ממש ממש בבעיה עם העניין הזה (שלא לדבר על האמון שלו בנו שיזדקק לשיקום רציני אחרי זה) - מה עושים?!?! אין איזה חומר מאלחש או מרדים?

ד"א: עם הצעיר יותר (בן שנתיים ושמונה) אני קצת פחות חוששת ...טיפוסים שונים לגמרי ! (-:

אין איזה חומר מאלחש או מרדים?
משחת אמלה.

משחת אמלה
מה זה? (ולמה לא סיפרו לי על זה?)
שוקלת להתחיל לחסן את הקטן. לפחות לטטנוס.

זו משחה מאלחשת - מורחים שעה-שעתיים לפני, וזה מקהה את התחושות במקום. אפשר לקנות ללא מרשם.
השתמשנו בה, לא עליכם, בברית

שלא לדבר על האמון שלו בנו שיזדקק לשיקום רציני אחרי זה
הבת שלנו דומה למה שאת מתארת
היה צריך לעשות לה ב. דם מהווריד.
החזקתי אותה בכוח (חיבוק חזק מאוד) שלא איפשר לה לזוז
היא צרחה את ריאותיה החוצה.
היה את הרגע הזה שבו הביטה בי מבקשת שאעזור לה מול אנשי הצוות וקולטת ש"אמא שלי איתם" זה היה נורא!

וזה עבר לה היא לא איבדה את האמון שלה בנו.
לפעמים אני מזכירה לעצמי שאנחנו צריכים לתת יותר קרדיט ליכולת ההחלמה (הנפשי לא רק הפיזי) של ילדים.

והיו כמה שבועות אחרי שהיא בכתה ברגע שהתקרבנו למרפאה
אבל כעבור איזה זמן היא נרגעה ולא רק זה אלא שהיא התחילה לשתף פעולה עם הרופאה - כמו שהבטיחה טרה
[ואנחנו מדברים על פעוטה שלא הסכימה שיקשיבו לה עם סטטוסקופ]
וכן, היא זוכרת ש"(האחות) דקרה אותי" אבל היא בסדר.

וזו היתה בדיקה שיש מי שיטענו שלא היתה הכרחית (גם אני אטען ) יחד עם זה הייתי שלמה עם זה שאנחנו מבצעים אותה
וזה המוקד