חיים חדשים במדבר 2
נשלח: 27 ספטמבר 2006, 06:22
החלטתי שמן הראוי לתת להתחלה חדשה,דף חדש
דף שהוא בעצם המשך של אותה התחלה,שהביאה אותנו לפה-לערבה.
העתקתי חלק ממהתכתבויות שלנו,(מהדף הקודם: _חיים חדשים במדבר )
את החלק שמתייחס לכל מה שקרה מאז הגענו הנה.
ביום מעבר הדירה נועם קיבל צו שמונה ונדמה היה שאולי ההתחלה (כמו שאומרים על כל ההתחלות) לא תהיה הכי קלה.
נדמה? נדמה למי?
לי היה ברור שזה לא שייך לנו,יש לנו דברים חשובים יותר לעשות עכשיו מאשר להצטרף למלחמה המיותרת הזו
הייתי מלאת התרגשות ונטולת דאגה לחלוטין.ברור שנועם בא איתנו .אין מצב. השינוי הזה ,התיקון שלו בעולם הזה חייב לקרות כאן ועכשיו.
יצאתי לדרך , עם כל הפקלאח,הילדים,הכלבה,ציוד ללילה הראשון,ליבי נרגש,כולי ב-"high" ,עם בטחון מלא שיהיה טוב .חייב להיות.
נסיעה ארוכה, אולי 4.5 שעות לקח לנו להגיע. הילדים (במיוחד התינוקת) כבר רוצים להגיע. כמה שרוצים...
נועם נשאר עד שהחברה של ההובלה גמרו להעמיס, ו... כן!!! תוך כמה שעות ביטל את רעיון המלחמה הטיפשית הזה,הסדיר את הענינים,קיבל פטור,והגיע מייד אחרינו .בבוקר כבר היינו כולנו בבית החדש. מוכנים ומזומנים לחיות את החיים החדשים שלנו שחיכו לנו כל כך הרבה שנים,עד שנעיז,עד ש"ההזדמנות"
תדפוק על מעוננו,תנער אותנו מ"מיטת חוליינו",ותוציא אותנו לדרך חדשה.
מי שמעניין אותו לקרוא על התהילך שעברנו עד שהגענו לרגע הזה,יכול לקרוא בדף הקודם
_חיים חדשים במדבר
ועכשיו אנחנו פה... בבאר אורה,בערבה הרחוקה.וטוב!
הנה כמה מהדברים שכתבתי :
(חודש אחרי שהגענו)
היי לכולם. אני פה.
למרגלות הרי אילת הצבעוניים ומול הרי אדום . באר אורה.
אני פה,בביתנו החדש והמקסים,נרגשים מכל דקה,בונים ומעצבים את חיינו החדשים
אני פה,מרחפת במציאות כאילו היתה חלום. הייתכן?
בזמן שכל העולם סופר את הרוגי המלחמה, עוקב בדריכות אחרי דרמות החטופים והפצועים , אני מנותקת לי בעולם שלי,בלי טלווזיה ורדיו וטלפון ומחשב, בלי המשפחה המורחבת והשכנים,בלי הדאגות והחששות . רחוק , רחוק,
את הכל השארנו מאחור.אנחנו בבית,וטוב לנו . הילדים ב-"high "' נרגשים מהביחד של כולנו,מהחדר החדש, מהחברים החדשים,המרחבים הפתוחים המעולים לנסיעה באופניים ולמשחק כדורגל עם ילדי השכונה , הנוף המקסים,ריח המדבר,ריח החופש...
ה"חינוך הביתי" הולך לנו יופי . הילדים מעסיקים עצמם נהדר,אני מקפידה יותר על עניני תזונה,וכל סדר היום,זורם כמו שדמיינתי.
נועם כבר התחיל לעבוד עם הציפורים ונהנה לגלות איך זה מרגיש לעסוק במשהו שאתה באמת באמת אוהב. הילדים מצטרפים לפעמים לסיור לילי-סקר עופות דורסים,או לתחנה,לטיבוע ,לים...השחפים...
ואני, אני פה, בבית,עם הקטנטונת ושני אחיה הגדולים, במזגן המדהים שעוזר לי יופי בהתאקלמות.
חוץ מהילכת הבוקר(בין05:30 ל-06:00) ותצפית ערב להרים האדומים בשקיעה(בין 19:30 ל-20:00), אני לא יוצאת.
מכירים את הבדיחה על ההוא שקפץ מקומה 100 ובזמן הנפילה מציץ מישהו מחלון בקומה ה-50,שואל אותו:"מה המצב?" אז ההוא עונה : "עד עכשיו הכל מצויין"... אז צוחקים עלי שהנפילה שלי ממרומי האופוריה עוד תגיע, אבל בינתיים,כל עוד המזגן עובד,הכל מצויין! (וכל עוד לא הגיע חשבון החשמל...)
האמת היא שלדעתי , אני מתאקלמת לא רע. הטמפרטורה של המזגן עולה בהדרגה. התחלנו ב-18 מעלות ועכשיו התייצבנו על 24. התקדמות מרשימה,לא?
ואפילו יצאתי לים פעם אחת , בערב...,
אני פה,צובעת את הקירות,מסדרת את סלסלות הקש בפינת הטבע החדשה שלנו.
(הבאתי הכל ממטע,כי איפה במדבר הזה אני אמצא רימונים לראש השנה,כותנה בסוכות ,שיבולים לשבועות. והבדים שלי, שנהגתי להחליף,כל עונה עם הצבעים שלה... פה הכל צהוב כמעט כל השנה... אצטרך לשים לב לפרטים הקטנים וללמוד להבחין גם בהבדלים הדקים שבין הגוונים הצהובים...אדומים/ורודים/כתומים/חומים/אפורים/תכולים... טוב,בעצם יש פה לא מעט צבעים, הרי אנשים מכל הארץ באים לכאן לאסוף חול צבעוני,לא?
הנוף הנגלה מפתח ביתנו כמו לקוח מתוך תמונה.קשה להאמין שזה אמיתי,שאנחנו באמת פה. ההרים של ירדן פרושים לפנינו כמו מניפה .
הצד השני , של החצר הפנימית,מוקף בבתי השכנים,מה שדי מבאס, אבל אני ממילא לא יוצאת החוצה הרי...
נועם תלה רשת צל,אבל האמת היא שזה די מיותר,כי כאילו שבצל נעים..
אתמול עשינו את הניסוי של לטגן ביצה על מכסה המנוע של האוטו.לא עבד. כנראה שזה בכל זאת לא נורא חם.
ראינו חרדון-צב ענק,נראה כמו דינוזאור קטן, ןכשקראנו בספר על הדינוזאורים,ותקופת הקרח , הגענו לחלק שמסביר על התחממות כדור הארץ.
תוך כדי הסבר לילדים,על שכבת האוזון ואיך כדור הארץ מתחמם משנה לשנה,עלו וצפו אצלי חרדות אמיתיים-כמה חם זה עוד יכול להיות?...
בהליכת הבוקר שלנו,(גם הילדים מצטרפים לפעמים)חזרנו מאוחר מהרגיל,והשמש כבר זרחה מעבר להרים,ובתי שאלה אותי אם מישהו פעם נגע בשמש
והסברתי שאי אפשר אפילו להתקרב כי יותר מדי חם, ושוב התפתחה שיחה על כמה חם עוד יכול להיות
התבדחנו שבסוף יישארו רק ייצורים מהחלל שיכולים לשרוד בחום כזה."התבדחנו",אבל הבדיחה הזו לא ממש הצחיקה את שתינו,ונתקפנו מחשבות מדאיגות על גורל האנושות
אני פה, הבית כבר די מסודר,פחות או יותר,פרקנו את רוב הארגזים. נועם קדח והתקין וסידר ואירגן,כל מה שצריך . אפילו חבל כביסה הוא כבר אירגן לנו.
למרות שדי מיותר כל העניין הזה של לתלות כביסה.אפשר פשוט להשאיר את הסל עם הבגדים הרטובים בחוץ לזמן מה והרוח והחום כבר יעשו את שלהם.
אני מוצאת עצמי תולה סדין,ובבואי לתלות את הסדין השני- הראשון כבר יבש
סבא וסבתא כבר באו להתארח. סבא, כשיצא לפנסיה ,לא מזמן, קיבל מתנה מסבתא חכה,לדוג.
וכך,כמו ב"בית קטן בערבה " , יצאו סבא ונכדו לדוג דגים בים
מה רבה היתה השמחה לאכול אותם אח"כ (אפילו שהיו בגודל 10 ס"מ... )
שגית רי (15.08.2006 07:08):
התפתחה שיחה על כמה חם עוד יכול להיות,אם החור באוזון ילך ויגדל.
בעניין הזה שמעתי הסבר:
ככל שכדור הארץ יתחמם, הסיכוי לעידן קרח נוסף גדל.
כלומר, הכדור מתחמם וממיס בקצב גובר את הקרחונים בקטבים. נאמר שקרחון גדול במיוחד מתנתק ומתחיל לצוף ולהנמס. הוא מוריד את הטמפ' בזרמים שסביבו, וזה גורר תופעות קיצוניות של מזג אויר, עד חזרה של עידן הקרח לאזורים מסויימים בכדור הארץ.
בכל מקרה, לא נראה לי שכדאי לך לבנות על זה, א. כי זה יקח עוד כמה שנים וב. כי שמעתי את ההסבר הזה בסרט "היום שאחרי מחר" ולמרות שהוליווד, כבודה במקומו מונח, עוד לא הספקתי להצליב את המידע עם מקורות נוספים.
(ככה זה בחינוך ביתי, הידע מצוי בכל מקום. )
בעניין מדבר, אני ממש ממליצה לקרוא את הספר "זמן המדבר" של דוד מיכאלי.
ותמשיכו להנות!
נעמה (30.08.2006 23:47):
חופש
היום שמענו את השיר של אריק אינשטיין: "עוף גוזל". סיפרתי לילדים שסבתא מאד אוהבת את השיר הזה.
- "מה היא אוהבת בו?"
- הוא מרגש. כל פעם שהיא שומעת אותו,היא נזכרת בהתרגשות בילדים שלה שעזבו את הקן...
- ילדים שלה? אבא הוא ילד שלה
- כן,גם אבא היה פעם גוזל...
- כן חמודים,גם אתם תעופו פעם ותבנו את הקן שלכם, "ככה זה בטבע" נכון זהר?הרי גםבטבע הגורים/גוזלים/צאצאים גדלים ונפרדים מההורים,
- אבל עדיין, תמיד נישאר גוזלים שלך?
- תמיד תמיד
- "ואם נרצה אבל,נוכל לבוא לבקר אתכם ולהיות איתכם?
- בטח,תמיד תמיד
ניתחנו את השיר מילה במילה.
באותם רגעים לא הבנתי למה בכיתי לי חרישית.
עד לא מזמן,כשהגיע השיר הזה בדיסק,הייתי מעבירה אותו קדימה.כאילו לא היה שייך לי בכלל.
והיום,היום הרגשתי כאילו אני באמת משלחת את ילדיי לחופשי,פותחת זרועותיי ומאפשרת להם לעוף
מעניין...
כל מי שיסתכל מבחוץ על אורח חיינו,יגיד וודאי את ההפך : "איך היא חונקת את הילדים שלה,כל היום רק איתה בבית,ילד צריך גם מרחק מאמא"...
ואני,אני מרגישה היום,איך אני משחררת את ילדיי לעוף אל החופש. והם עוד לא בני 18,וכבר חווים כזו עצמאות...
נזכרת בציטוט יפה שקראתי כאן באתר: "איננו רואים את הדברים כמו שהם, אנחנו רואים את הדברים כמו שאנחנו"
כל כך טוב לי לחיות חיי חופש,בלי מחויבויות ומגבלות ואילוצים ,בלי הכבלים שקשרו אותי תמיד ל"מציאות".
כל כך טוב לי לראות את השמחה והאושר הקורנים מפניו של נועם,אחרי שרץ כל היום בשדות אחרי שרקרקים גמדיים,או זן נדיר של איזה שחור זנב מצוי
כל כך טוב לי להיות עם ילדיי,לגדל אותם,לגדול איתם,ללוות אותם בגדילה שלהם,לראות אותם שמחים ומאושרים,בכל רגע.
כל כך טוב לי שאנחנו מצליחים ליישם(פחות או יותר...)אורח חיים בריא: הליכות הבוקר,זמני הארוחות,התזונה בכלל,המון זמן משפחה ביחד
כל כך טוב לי לשחרר את ילדיי ואת נועם,למשל לטיול "סקר עופות דורסים " בערב,בו ראו לילית מדבר נדירה ביותר,בלי לחשב כמה זמן יישאר להם לישון עד הבוקר,ושלא ייאחרו לגן/ביה"ס,ומה לתת להם לאכול בדרך , בנסיעה הארוכה (בדרך ההרים הפתלתלה לירושלים).
פה אין לנו נסיעות ארוכות.מקסימום 10 דקות לאילת. (טוב,לא כל יום,אבל פעם ב...בטח תהיה נסיעה א ר ו כ ה צפונה. ביינתיים אין לנו שום צורך לצאת מכאן)
פה אני יכולה לחיות יופי לא רק בלי שעון ופלאפון ,אלא גם בלי יומן
פה לילדים יש המון זמן לקרוא וללמוד ולשחק וליצור ו..לגדול,בשמחה ואהבה.
פה הזמן לא רץ לשום מקום,ולאט לאט אנחנו מתחילים ליצור לנו שגרת חיים רגועה ונעימה
פה הנוף כמו לקוח מתוך תמונה,מהפנט,ואני יכולה פשוט לשכב בשקיעה אל מול ההרים האדומים,ולחלום. בלי טלפונים וסידורים ומשימות.(טוב,נועם עושה את הרוב,לא חוכמה,הא?...)
חופש
עבור רבים,אילת מתחברת מייד עם המושג "חופש". הרי כולם באים לכאן לחופש.
ובעצם, למה אנשים נותנים לחופש שלהם להמשך רק יומיים מקסימום שלושה.?
כל כך סמלי, שהגענו לכאן,דווקא לערבה,למרחבים הפתוחים,ליד אילת-"עיר החופש".לא במקרה יצא, שזה המקום המתאים ביותר עבורנו לחיות חיי חופש .
מזמינה את כל אנשי החינוך הביתי החופשי, בואו,סבבה כאן.זה ה מקום לחיות בחופש.
נעמה (04.09.2006 03:40):
הגיע הרגע.
הגיע הרגע שבו אני מוצאת עצמי מעלה על הכתב את שלל השיקולים שמביאים אותנו לבחור לגדל את ילדינו ב"חינוך ביתי".
מהר יותר ממה שהייתי יכולה לדמיין,אני נמצאת היום במקום בטוח,יציב ונחוש,עם שתי רגליים על הקרקע. לא מרחפת,לא חיה בחלום.
זו המציאות שלנו, כפי שאנו בוחרים לחיות אותה,והיא בהירה וברורה לי כאור היום.
אם כך, מדוע זה הזמן המתאים להסביר עצמי?!...
ובכן,נועם התבקש ע"י מנהלת ביה"ס האזורי(מועצה אזורית חבל איילות),להרחיב את פעילות מרכז הצפרות,מחוץ לגבולות הפארק,ולהגיע ללמד בכתות (תלמידי ד-ו). חוג צפרות בביה"ס. כנראה שבכל זאת יכול להיות משהו טוב בביה"ס...
מנהלת ביה"ס,שהתקשרה ביוזמתה לאחר ששמעה על הפרוייקט החינוכי/קהילתי/סביבתי שנועם יוזם באילת (שמועות עוברות כאן מהר בערבה,עם הרוח...)
.בינתייםשמעה גם שהילדים שלנו בבית וביקשה להסביר שביה"ס מאד מאד איכותי,ויש המון פתיחות ו...-בקיצור,ניסתה לגשש כדי להבין מה לא בסדר בביה"ס שלה,שאנחנו לא שולחים את ילדינו להתחנך שם.
נועם, הסביר בדרכי הנועם שלו,שאין לנו דבר וחצי דבר נגד ביה"ס ,להיפך, שמענו אודותיו רק שבחים,...
לא מדובר ב-למה ביה"ס אינו טוב,אלא ב-למה חינוך ביתי מתאים עבורנו,באורח החיים שאנחנו בוחרים לחיות.
פה בערבה,לא שמעו על החיה הזו שנקראת "חינוך ביתי",אבל הם רגועים ומכבדים ופתוחים (או-מנומסים מדי כדי להתבטא בכנות?)
גם ראש המועצה ששוחח עמי ארוכות (אספר בהזדמנות אחרת על שיחה זו) אמר שהוא לא מכיר,אבל פתוח ללמוד ולהכיר את העניין.
בקיצור, נועם מצא עצמו בדילמה: איך אני מלמד כמורה במסגרת חינוכית שאין לי ממש אמון בה .(לפחות לא מספיק אמון כדי לשלוח את ילדיו להתחנך בה)
הדילמה הזו,ישבה אצל נועם על קרקע פוריה של ספקות והתלבטויות שהיו שם מבעוד מועד, ועם השאלות האלו הוא הגיע הביתה בסוף יום העבודה.
ברור לנועם שהוא רוצה לתת לרעיון החינוך הביתי הזדמנות,וברור לו שהוא רוצה לאפשר לי ולילדים להרגיש את החופש ,לפחות כמו שהוא זוכה להרגיש אותו בעבודתו החדשה כצפר.
יחד עם זאת,הוא גם שבוי עדיין של אותה מערכת שייצרה אצלו תסביכים של ביטול עצמי מול החברה/המסגרת,ציות למוסכמותיה,כניעה לנורמות ,ייראת כבוד ללא עוררין לסמכות המושגת באמצעות משמעת וכוח,ועד כהנה וכהנה תסמינים שכולנו,בוגרי מערכת החינוך הזו,לוקים בהם (מי יותר ומי פחות...)
עכשיו,חשבתי לעצמי,זה הזמן לנסח בכתב כדי למקד עבור עצמנו מהם השיקולים האמיתיים שמניעים אותנו בבחירה ב"חינוך ביתי חופשי (unschooling)
וזאת ,כדי לעזור לנועם להתמודד עם הדילמות הלגיטימיות והמובנות מאליהן.
אתם,קוראי היקרים,זוכים להנות מפרי עמלי,להכיר קצת יותר מקרוב-אותנו,אותי,את חיינו החדשים ומה שמניע אותם "מאחורי הקלעים".
למה חינוך ביתי ,למה חופשי,למה זה טוב עבורנו כאן ועכשיו:
זמן הסתגלות לחיים החדשים במדבר:
המעבר לבית החדש שלנו בבאר אורה,איננו רק "מעבר דירה". הוא מעבר לחיים חדשים,במדבר.
השינוי מתבטא בכל היבט בחיינו ויש המון המון דברים חדשים שלוקח זמן להתרגל אליהם. אנחנו רוצים להעביר את הזמן הזה יחד,להנות,לגלות,לבדוק...
אנחנו רוצים שכל בני המשפחה "יהיו ערבים זה לזה",שנהיה פנויים זה לזה,לתמוך,להיות,לחיות את השינוי,ואם למישהו יהיה משהו קשה-שנהיה זמינים עבורו,לתת את תשומת הלב הדרושה לו כדי לההתמודד הכי טוב שאפשר עם מה שהחיים מזמנים לו,לנו.
מזג האוויר שונה מאד. צריך זמן להתרגל לחום,ליובש,לדרכי ההגנה,להישרדות בשטח מדברי,(בחוץ,בשעת טיול למשל...). אפילו למזגן צריך להתרגל!
כבר אין את אוויר ההרים,הרוח הקרירה שנשבה בינות לחורש הטבעי של הרי יהודה,אין את המעיין להשתכשך בו כשחם....
הנוף שונה מאד.במקום ההר הירוק הפורח שטיפסנו עליו במטע,יש לנו פה הרים-הרים,שנישאים לגובה רב,מדהימים ביופים המהפנט,אך לא נגישים לטיול,
(הכוונה למרחב הקרוב לבית.... כי שמורת טבע נהדרת יש מכל צד של היישוב שאליו פונים,(רק שצריך לסוע ברכב ואי אפשר פשוט לטפס על ההר ממול)
אפילו החצר שונה לגמרי:אין לנו פה את בוסתן עצי הפרי,פינת החי(העיזים,החמור,התרנגולות,ארנבות,שרקנים,צפרדעים,הסוסים של השכנים,ועוד...)
"מימין ושמאל,רק חול וחול". העיסוק שלנו בחוץ שונה: במקום לקטוף את פירות העצים השופעים כל טוב,ולהכין מהם מטעמים ,אנחנו בונים ארמונות בחול.במקום להסתובב באחו הירוק,למצוץ ענפי שומר,אנחנו מטיילים בסמטאות השכונה הבנויה בסגנון מדברי משהו,כמו כפר נובי בדרום מצריים,או במרוקו
העבודה של נועם: עבודה בהנאה ויצירתיות ויוזמה,אבל תנאי העבודה מאד שונים. התרגלנו שאבא נמצא הרבה מאד בבית ומבלה המון עם הילדים.
ועכשיו אבא יצטרך לעבוד הרבה יותר קשה ויותר שעות כדי לפרנס אותנו ולממן את איכות החיים שאנחנו רוצים לחיות בה.
כדי להבטיח שגם בנסיבות שהשתנו,עדיין יהיה לילדים הרבה "זמן-אבא",אנחנו רוצים שיוכלו להצטרף אליו לפארק צפרות,בכל זמן שניתן יהיה,כמה שיותר
שנהיה מעורבים זה בחייו של זה.שחיינו יהיו שזורים יחדיו,למען מטרה משותפת אחת-חיזוק התא המשפחתי .
לקחנו פסק זמן מתפקידנו כמשפחה אומנת: אחרי 7 שנות ארוח ואומנה של נערות במצוקה שהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחיינו, אנחנו מבינים שעלינו
לצמצם פערים ולמלא חסכים שמהם סבלו ילדינו הביולוגיים. עם כל מה שקיבלו (וקיבלו,הרבה מאד!) יש גם "תוצרי לוואי" בלתי נמנעים,וזה הזמן לטפל בהם
החיים ללא בנות האומנה,מחזקים את התא המשפחתי הביולוגי שלנו,והילדים ראויים שנקדיש להם את חסכי תשומת הלב שנוצרו,ונבלה עמם כמה שיותר.
- חברה חדשה: לוקח זמן עד שבונים מ-0 מערכת חברתית חדשה,רשת של שכנים וחברים,להכיר את תושבי המקום החדש,להכיר להם אותנו...
- אורח חיים בריא:
- רק כשהילדים נשארים בבית ולא הולכים למסגרות חוץ ביתיות,אפשר לבנות סדר יום"נכון"-כמו שנכון לנו , ולא להיות עסוקים כל היום בלהסתדר עם אילוצים
רק כשהילדים בבית,הם יכולים לקום ב-05:30 בבוקר,לצאת להליכת בוקר-טיול,לפני שנהיה חם,(בלי לדאוג שיהיו אח"כ עייפים כל היום ולא מרוכזים בביה"ס)ויכולים לסוע בהנאה באופניים,בזמן שכל שאר הילדים ממהרים כדי לא לאחר להסעה.וכל הלחץ של הבוקר... ברוך שפטרנו מעונשו של זה!
רק כשהילדים בבית,הם יכולים ללכת לישון מתי שמתאים להם,(למשל-אוהבים לסוע באופניים בערב,כשכבר לא חם מדי),(ולא ההורים כופים שעת השכבה, "כדי שיקומו בזמן ולא יאחרו להסעה לביה"ס)
רק כשהילדים בבית,הם יכולים לבחור מתי לשחק,מתי ללמוד,מתי לנוח,מתי ליצור,לעבוד,לאכול,לטייל... חופש הבחירה הזה מבטיח שהם יעשו כל דבר
ממקום של שמחה ואהבה,ממניע פנימי,מרצון חופשי ,ולא מאילוץ /כפיה /הפעלת לחץ של סמכות /כח של מבוגר / צורך לרצות/להתאים עצמך לאחר/להשוות
רק כשהילדים בבית,אני יכולה לבנות רצף ארוחות הבנוי על שיקולי תזונה נכונה (ארוחת פירות -08:30,ארוחת בוקר ב-11:00 , וארוחת צהריים ב-14:30-15:30 ,כשאבא בא,)ולא על התפשרות עם ה"מציאות" (שבה הילדים מושפעים ממה שאוכלים החברים/השכנים ושבה זמני הארוחות נקבעים ע"פ זמני הצילצול להפסקה,ולא ע"פ שיקולי בריאות)
רק כשהילדים בבית,אני יכולה לאפשר להם ללמוד לבשל,לאפות לחם/עוגות,ללמוד את חשיבות התהליך ולא רק התוצר המוגמר,להיות מודעים לחשיבות התזונה כמרכיב ראשון במעלה בחשיבותו כדי להיות בריא ולאפשר לגוף לרפא את עצמו,,עם כמה שפחות התערבות חיצונית (לא שלי ובטח שלא של רופא)
רק כשהילדים בבית, הם יכולים להתמסר לתהליך הריפוי הטבעי,בלי לחפש תירוצים להעדר מביה"ס,רק כשלילד יש חום (כאילו שחום זו מחלה...)
רק כשהילדים בבית, הם יכולים להיות קשובים לצרכי הגוף שלהם,ולתת מענה(מנוחה פשוטה לפעמים)עוד לפני שמתפתחת מחלה.
- חינוך אמיתי,שמלווה אותם בתהליך הגדילה,ולא למידה דידקטית/ הוראה מלאכותית של "החומר הנלמד"
רק כשהילדים בבית, אני יכולה לחנך באמת, להתעסק בהקניית ערכים ונורמות התנהגות ולא בלשנן חומר לימוד בע"פ,רק בגלל שהמורה החליטה שזה הדבר הכי חשוב ושמחר יהיה בוחן פתע,אז צריך להתכונן.. או שאם אני לא אכין את שעורי הבית שלי כמו שהמורה מצפה ממני,אז יענישו אותי בהערה בעט אדום במחברת,או ישפילו אותי מול כל הכתה-למשל,כשהמורה תרצה לבדוק אותי אם באמת הכנתי את שעורי הבית שלי בעצמי,ולא,ישמור השם,נעזרתי במישהו אחר...
רק כשהילדים בבית,אני יכולה לספק להם סביבה מלאת גירויים, שמתוכה יוכלו לבחור מה מעניין אותם ללמוד/לעשות
רק כשהילדים בבית אני יכולה לאפשר להם זמן"ריק" -להיות,לבהות,לחלום-אלו דברים חשובים ביותר,ולא הייתי רוצה שילדיי יינזפו ע"י מורה לחוצה,מפני ש"לא היו מרוכזים בשעור". ולמה לעזאזל,ילד צריך להתרכז דווקא במה שמעניין את המורה באותו רגע? האם תהיותיו/מחשבותיו/רעיונותיו,נחשבים פחות?
רק כשהילדים בבית,יש לי יכולת לפקח על התכנים שאליהם הילדים חשופים. ו-כן,אני כן רוצה לגונן עליהם ולעטוף ולשמור. ו-לא,אני לא חושבת שזה פוגע ביכולת שלהם להתמודד אח"כ עם החיים האמיתיים . כאילו,מה? עכשיו אין לחיים שלהם שום משמעות?מה? הם לא מספיק אמיתיים?
ומי אמר שתמצית הילדות זה להכין אותם לחיים? כאילו,מה?עכשיו זה לא חיים? הילדות זו התקופה הכי יפה וחשובה בהתפתחות שלהם,אז למה לא לחיות אותה במלואה ? בגרות אפשר להשלים . ילדות לא! למה שלא אאפשר לילדים שלי את החופש לחלום ,להאמין (למשל-בטוב שבעולם... למה אני צריכה שאיזו מורה מלומדת,ותהיה הכי נחמדה ורגישה בעולם, תרעיל את הילדים שלי בשבבי ידע מיותרים כמו עדכונים מהמלחמה בצפון,למשל). יש שיגידו שאני מנותקת,ושזו המציאות,ואי אפשר לעצום עיניים.
ובכן-אפשר,וגם רצוי. אני לא רוצה לגדל את ילדיי עם הערכים המיליטריסטיים,האלימים ,לא רוצה שיגדלו בצל אווירת המלחמות ושפיכות הדמים.
אני רוצה ללבוש משקפיים ורודים,וללמד את הילדים שלי את המיומנות של התבוננות והערכת הטוב.
את הרע שבעולם לא אוכל להסתיר מעיניהם לעד.. זה ברור לי ,אבל לפחות אני אוודה שיש להם את הכלים להתמודד עם זה,את היכולת להרכיב את המשקפיים הורודים,מתי שיחפצו בכך.
למה,לעזאזל ,מקובל להתיחס בהבנה לדתיים שלא רוצים להסתכל על "דבר תועבה". ואם אני לא שומרת מצוות כהלכה, אז מגיע לי לראות את כל הזבל הזה?
למה אין לי זכות לבחור לאיזה תכנים אני רוצה שיילדיי יחשפו?
למה לא ברור ומובן מאליו שאמא צריכה לשמור על הצאצאים שלה ולהגן עליהם מפני חיות רעות. כך זה בטבע. למה אנחנו,בני האדם ה"מתקדמים",חושבים שזה נכון להאכיל את הילדים שלנו ברעל?. ו-כן לחגוג את יום רצח רבין בעצרת בית ספרית חגיגית ומכובדת,זה רעל בשבילי.לא רוצה להטמיע בילדיי את הצורך המעוות הזה שיש לעם שלנו,להפוך ארוע של רצח לנושא מרכזי בתוכנית הלימודים
רק כשהילדים בבית,אני יכולה להוות בשבילם מודל לחיקוי של דמות מבוגר-חופשי,יצירתי, שעושה דברים שהוא בוחר בהם,בשמחה ובאהבה (ולא הורה שמעביר לילדיו את המסר ש"אין ברירה,לפעמים צריך לעשות גם דברים שלא אוהבים".. אז זהו,שלא "צריך" .
אני רוצה שילדיי יקחו אחריות על הבחירות שלהם,ויהיו שמחים במה שהם עושים. ואם האמא הולכת לעבודהשהיא לא באמת אוהבת,אלא רק כי "אין ברירה,צריך כסף...", אז גם על אותו משקל,הילד צריך ללכת לגן/ביה"ס,רק כי אמא בעבודה ואין מי שישמור עליו. ואז אז איפה נעלמת החשיבות של לאהוב את מה שאתה עושה,ולעשות את מה שאתה אוהב?
רק כשהילדים בבית,אני יכולה לאפשר להם מספיק "זמן לימוד".ילדים שהולכים לביה"ס,מגיעים הביתה עייפים ומותשים,שבעים מכל למידה,רוצים רק ליסוע באופניים,לשחק עם חברים (מובן לגמרי,כי איזה זמן אחר נשאר להם פנוי,ל"חופש"?בין מסגרת אחת לשניה-ביה"ס/חוגים/משפחה...) לעיתים קרובות גם לזה אין להם כח וכל שהם יכולים לעשות זה לבהות בתמונות המרצדות על גבי מסך הטלווזיה/להזיז אצבע/שתיים מול המחשב.
טוב לי שילדיי לומדים כל היום ולמידה מתרחשת לא רק מול שולחן וכסא בכתה(דווקא שם היא לא במיטבה...)
איפה תמצאו תלמיד שסבתא שלו שואלת אותו מה הדבר שהיה לו הכי כייף לעשות היום,והוא יענה "לקרוא ספר"?.לי זה קרה ומילא אותי התרגשות וגאווה. כשילדתי אומרת " לקרוא ספר",היא בדר"כ מתכוונת שהיא ממציאה את התוכן,יוצרת סיפור בעצמה,כי מדובר בילדה קטנה שלא יודעת עדיין לקרוא!
ואיפה תמצאו תלמיד שביקור בספרייה מרגש אותו,והוא מחכה כל השבוע ליום הקבוע של הספרייה,כדי לבחור ספר חדש? כדי לגמוע אותו בשקיקה ועניין?
רק כשהילדים בבית אני יכולה לתת להם לגיטימציה,להקשיב לקול הפנימי שלהם,להרגיש מה נכון עבורם,מה מעניין להם ללמוד/לעשות/לעסוק בו ,בלי להיות עסוקים כל הזמן בלהתאים עצמם לסביבה,בלבדוק מה חושבים עליי,ומה אני אמור לעשות. אני רוצה לעודד אצלם מחשבה עצמאית ויצירתית,ולא בינוניות המשווה עצמה כל הזמן לממוצע.
אני רוצה שתהיה להם יד חופשית לדמיין וליצור,בלי שדמות מבוגר סמכותי "יכבה"אותם,ויסביר להם מה הדרך ה"נכונה"לעשות דברים.
אין שום דבר בעולם שהילד שלי לא יוכל ללמוד , אם ירצה בכך,ואני לא רוצה שיגדל בתוך כלוב,שרק למורה יש מפתח לצאת,ורק היא מחליטה מה ייכנס אליו לתא ומה לא.
ומי היא אותה מורה? מה אני יודעת עליה ועל מערכת הערכים שלה?,על נורמות ההתנהגות שלה? האם מתאים לי שהיא תעצב את דמות ילדיי,ואני אפילו לא יודעת מי היא. ובכלל,אם אדע-זה יעזור לי?אני יכולה להשפיע על מי שהיא ועל האנרגיות שהיא מעבירה לילדים שלי?
אני,לא שאני חפה מטעויות או חסרונות,ממש לא,אבל לפחות אני מודעת להם,ויכולה לנסות לעבוד ולתקן, ובכלל-אלו החסרונות שלי-אני יכולה להית יותר סלחנית כלפיהם,ולדאוג לאיזון (של אבא/סבתא/חברים/אחר...)
וגם לא נורא שהם יכירו את המגבלות של אמא שלהם. זה רק יעודד אותם לדעת שאין שום דבר מושלם בחיים,והם ילמדו גם מלראות אותי מתמודדת עם המגבלויות שלי.
- לגדול עם הילדים,ללמוד איתם,ולא ללמד אותם
מאד מאד כייף לי להיות במחיצת ילדיי. טוב לי לראות אותם גדלים,לומדים,מתפתחים. טוב לי שאני יכולה ללוות אותם בתהליך הצמיחה הזה,ולא להשאיר את העונג הזה למורה שתראה בהתמודדות מולם נטל או מטרד- במקרה הגרוע,ובמקרה הטוב- תהנה מהם,במקומי...
מי קבע שאמא לא יכולה להינות במחיצת ילדיה? איך השתרשו בחברה המודרנית הנחות ייסוד מעוותות שמניחות שילדים צריכים להיות רוב שעות היום עם בני גילם וההורים צריכים להיות ב"עבודה".
למה לעזאעל,אם אני מגדלת ילדים של אחרים,ומקבלת כסף(מה שעשיתי תקופת מה,בתור גננת)זה נחשב עבודה, אבל אם אני מגדלת את הילדים שלי זה לא נחשב עבודה? ואם אני בבית כל היום,אז מה? אני נחה?(רחמה ליצלן,מנוחה-השם ישמור מהחולה הרעה הזו...) אני עובדת מאד מאד קשה!!!
אני גם אמא,גם מורה/גננת/מטפלת,גם מנקה/מבשלת/מכבסת,גם מראפה (מלשון "רפואה"),גם אומנית יוצרת דברי מלאכה...(אם אני לא מוכרת את היצירות שלי בכסף,הן לא נחשבות יצירות?)אני אופה,,אני גננית(עובדת בגינה. טוב, כרגע עוד אין ממש גינה,אבל אני בונה אותה-טרסות בוץ וכאלו...),אני צלמת(מצלמת רגעי שיא בחיינו בבית),אני, אני אדם-חי ונושם שעושה הרבה טוב ועושה גם הרבה טעויות,אבל אני אדם שאוהת את ילדיו ואוהב את החיים איתם.למה שאוותר על ההנאה הזו?
אני נהניית ללמוד מהילדים,וביחד איתם,הרבה דברים שאני לא יודעת.
גם להם זה משדר מסר חשוב:שגם המבוגרים לא יודעים הכל,וש-כן,יש דברים שילד יכול ללמד אמא,ולא רק אמא יכולה ללמד ילד
ואולי הדבר הכי חשוב שאני לומדת עם הילדים,זה שכל אחד יכול ללמוד לבד.אנחנו לא צריכים שילמדו אותנו.להיפך.אם אנחנו רוצים לשמור על גיץ הסקרנות המולד שלנו כייצורים חיים,ייטב לנו אם לא "נעשה ונשמע",אלא "ננסה ונעשה"-מה דעתכם על הסיסמא שלי ? אני המצאתי הרגע... אני הרי יכולה להמציא כל מה שארצה,לא? כל הממציאים הכי גדולים היו כאלה שלא הלכו בתלם. נו,מה?ברור! איך אפשר להמציא משהו חדש כשאתה משועבד למה שכבר אחרים גילו,ושמאכילים אותך בכפית...(לפענים אפילו מורעלת! הצילו! זהירות!)
אני חושבת שזו דוגמא טובה לילדים לראות הורים שמודים בטעויות שלהם,שמודים בכך שלא יודעיםx או y
אני בטוחה שילדיי יפנימו וילמדו גם מהדרך שבה הם רואים אותי מתמודדת עם קשיים,עם המוגבלויות שלי,עם החולשות (שוקולד,למשל... תדעו שרק בזכותם אני מצליחה לעבור תהיך גמילה מסוכרים,מה שמשך שנים אני סוחבת בצמיגים על בשרי,ועכשיו , כשאני משמשת מודל לחיקוי,כ ל ה ז מ ן ,אני משתדלת יותר.אין לי את שעות הבוקר,כשהם בביה"ס,לנשנוש,כשאף אחד לא רואה...)
אני גאה בעצמי שאני מהווה מודל לחיקוי של מבוגר שלא מפחדת לנסות וללמוד,וליפול ולקום...
וממי אני לומדת את זה? מבת השנה שלי שכל שניה נופלת וקמה,מנסה לעמוד,ללכת,מקבלת זבנגים בראש,ושוב קמה,כאילו כלום לא ארע...
קראתי פעם משהו מעניין שאורנה שפרון כתבה למישהיא אחרת ואני מוצאת את זה רלוונטי גם לגביי:
"ילדינו הם המורים המתאימים ביותר בשבילנו ולכן אנו ניתקל בשיעורים הכי אמיתיים בעבורנו , כאשר אנו במחיצתם.
עצם הידיעה על כך שאנו גם מורי דרך אבל גם תוך כדי לומדים דרך חדשה,תאפשר לנו להבחין בשיעורים שילדינו ירצו ללמד אותנו."
ואתם יודעים למה אני מאמינה שזה נכון? כי אני רואה איך ההורים שלי לומדים ממני ואיזה שעורים אני מעבירה אותם
- תיקון "נזקי המערכת" שהשתרשו עד כה
מספיקות כמה שנים בלבד,בהן קיבלו הילדים שריטות(ממין אחד וממין אחר...)במיוחד בגיל הרך,כדי לגרום נזקים שילוו אותם בכל חייהם הבוגרים.
מדהים אותי,אפילו מפחיד לפעמים, לגלות כל פעם מחדש כמה הילדים הם כחומר ביד היוצר,באיזו קלות דעת לפעמים אנו נוהגים,בהתבטאויות שלנו,בהתנהגויות כאלו ואחרות, וכמה כל דבר שאנו ,המבוגרים,(כן,גם אני..בעיקר אני?)עושים/לא עושים,משפיע ומעצב את דמותם ונפשם.
כך קרה ,שבמשך שהותם (הקצרה יחסית) במערכות חינוך (בעיקר אנתרופוסופיות,עליהן אפרט בהמשך),ספגו נזקים מסוגים שונים,וכעת עלינו לטפל/לשפץ...
הרי אם המכונית שלנו,מכונת ברזל ,מתקלקלת/נסדקת/ניזוקה בתאונה, אנחנו מייד לוקחים אותה למוסך.לפעמים אפילו שריטה הכי קטנה מביאה אותנו לטפל ולתקן אותה. מדועה אם כן,כשמדובר בנשמות הרכות הטהורות שלנו,בילדים שהם האוצרות היקרים מכל,איננו מזדעקים וממהרים לתקן?
מה גורם, לרובנו, להעלים עין ולהשלים עם סדקים/פצעים בנשמות הקטנות שלנו?
האם לא ברור לכולנו שהכי טוב יהיה אם המכונית שדורשת שיפוץ תישאר בידיו של המוסכניק?תחת ידיו האמונות שמכירות את הרכב הספציפי הזה הכי טוב?
שיודעות איך לתקן ואיך לשמור?
וגם אם כולה התעקם קצת הפגוש,אז מיישרים,צובעים,ו-הופה, חזרה לכביש,לסכנה הבאה שמחכה מעבר לסיבוב?. נוח לרבים מאיתנו לשכוח שבכלל היתה אי פעם תאונה,הרי לא רואים,כלפי חוץ הכל נראה נהדר. ומה אם הפגוש הזה הוא , בהשאלה,נקודת החולשה שלנו,ושלא במקרה קיבלנו שם מכה ושם נפלנו.אז מה? לא עדיף שנהיה מודעים לנקודת החולשה הזו,ונחזק אותה,במקום להעמיד פנים שהכל מושלם?
אני יודעת על עצמי, שתמיד אני נופלת באותן נקודות,אותן המקומות שבהן אני צריכה לעבור שינוי/תיקון רציני,ולא סתם "פחחות וצבע" .
וכמה שזה קשה לתקן...
קשה,ולוקח המון פניות וזמן. מן הראוי שניתן לעצמנו את הזמן והפניות האלו,לא?ונעבוד בסביבה רגועה ותומכת,במוסך,עם אדם שאוהב ויודע מה הוא עושה
ולא בצד הדרך,כשרעש המכוניות החולפות מפריע ,ואנו עצמנו חשופים לסכנה.
על אחת כמה וכמה כשמדובר בילדים שלנו. הרי הפצעים שלהם יירפאו מהר יותר משלנו כמבוגרים,ואם לא נשכיל לטפל בהם כעת,אז בבגרותם,ייאלצו לעבוד קשה יותר,(ולשלם המון כסף לפסיכולוג...)
על איזה פצעים כל כך נוראיים אני מדברת?
ובכן,מטעמי שמירה על פרטיות ילדיי,לא אשתף אתכם בפרטים.
רק אוכל לומר,שהם מספיקים בשבילי,כדי להחליט שאני רוצה לטפל בהם,וכדי שאהיה מוכנה לוותר על מעט היתרונות שכן קיימים בהליכה לביה"ס/גן
(ויש יתרונות,אני מודעת להם.)
אלודאה בלבן (04.09.2006 19:18):
רק היום גיליתי את הדף הזה
והוא נפלא...
תודה על משב הרוח החמים מהדרום...
באהבה,
מהחולמת...
הקוסמת מארץ עוץ (05.09.2006 09:19):
אהלן נעמה
את יודעת, גם אבי עובד חמישה ימים בשבוע בגני ילדים וזה כזה דיסוננס שהוא עובד במערכת שהוא לחלוטין לא מאמין בה...
בכל מקרה, הוא רואה את זה כך שהוא מביא אור למקום הזה...הוא מביא מוסיקה במקרה שלכם נועם מביא משהו אחר אבל זה לא משנה את העניין, העיקר שנועם מביא משהו כייפי, מעניין ולא דידקטי ואז נראה לי שזה מתיישב יותר טוב בראש...
אמא בבית (05.09.2006 23:58):
נעמה, מאוד מאוד אהבתי את מה שכתבת. אני קוראת את זה שוב ומוצאת שם הרבה מהמחשבות שלי על החינוך בבית שאף פעם לא ניסחתי אותן עד הסוף.
תודה
הגמד חיוכון (06.09.2006 23:20):
היי נעמה מקסימה,
כיף לקרוא את דברייך וגם צחקתי לי לפעמים...
כל הממציאים הכי גדולים היו כאלה שלא הלכו בתלם. נו,מה?ברור! איך אפשר להמציא משהו חדש כשאתה משועבד למה שכבר אחרים גילו, ושמאכילים אותך בכפית...(לפעמים אפילו מורעלת! הצילו! זהירות!) D -:
נראה לי שאחרי רשימה כזאת נועם ואת וכולכם תצאו לחגוג לכם על הקבר של החינוך הקונבנציונאלי עד אור הבוקר, כי לא צריך לקום מוקדם לבית הספר... יש! אח, אח! מאחלת לכולם הורים כמוכם! בהצלחה והמון אהבה, תמשיכי כאן, זה מרתק!
נעמה (07.09.2006 21:04):
מזמינה אתכם לקרוא בדף חדש שפתחתי ולהתעדכן ב"מעורבותי הציבורית" החדשה.
חשבתי שלמדתי לקח,ושבמקום החדש אתרחק מפעילות חברתית,אבל כנראה שזו אני...
(השיר שהבן שלי הכי אוהב:"אבל אני,תמיד,נשאר אני,תמיד,נשאר אני,תמיד נשאר אני...)
בקיצור... לדף קוראים: מקום _מדהים _מחכה _לקהילה _שתתישב בו" .
מחקבת ההרים (18.09.2006 21:04):
הי נעמה,
חשבתי עלייך בימים האחרונים. עברנו לידכם.בדרך לאילת ובחזרה אל הר הנגב.אבי חי באילת כבר קרוב לשנה לרגל ג'וב חדש.הרבצנו ביקור. השלט החום של "פארק הצפרות" הדהד לי מול העיניים מספר פעמים. אבל הפעם התמקדנו בים.ימים אחרונים של קיץ.הילדים פרחו להם משפע השבלולים,דגים וסרטנים.
דיברנו הרבה על זה שבמקום כמו אילת קל כל כך לחיות בחינוך ביתי.אתה רק צריך לצאת בבוקר מהבית......
סיפרתי לבעלי עליכם.על היזמה שלך להפריח את היישוב....
שתהיה לכם שנה טובה
נעמה (19.09.2006 05:33):
ש נ ה ט ו ב ה ל כ ו ל נ ו
ש נ ה ש ל ש מ ח ה ו א ה ב ה
ש נ ה ש ל ש פ ע , ש ל ש ל ו ם ו ש ל ו ו ה , ב ח ו ץ ו ב פ נ י ם
נעמה (21.09.2006 04:48):
בדפדוף ב"מה חדש" מצאתי דף שנקרא "למה בחרתי בחינוך ביתי"
הרגשתי שני דברים:
מצד אחד- אח... כמה חבל שלא ידעתי על הדףהזה קודם,כשהייתי צמאה לתשובות(לא תשובות,הסברים...) בעיקר לנועם,(לעצמי ידעתי שזה נכון כבר די מזמן,גם בלי לדעת,פשוט תחושה פנימית)
מה לענות לאחרים גם לא משמעותי עבורי,כי ממילא אני מונעת ממשהו פנימי,וכבר לא מעניין אותי מה אחרים חושבים על זה
מצד שני - הרגשתי שכל ההתלבטויות האלה כבר מאחורי,הרבה מאחורי,והים אני מוצאת עצמי מזדהה עם משהו שמישהו כתב שם ואני ציטטתי:
..."הרי לא מדובר בהחלטה רציונלית. ההסברים, ההיגיון, אינם הגורם לאמונה. ההסברים באים אחרי האמונה, אחרי ההחלטה.
האמת היא שאני מקבל מעט מאוד החלטות גורליות בחיי בצורה רציונלית.
כשאני חושב על זה, ההסברים באים להסביר, להסביר למישהו אחר.
אני אינני זקוק להם. ולפעמים, גם אין לי כח אליהם. לפעמים אני מרגיש שהם ממסכים את האמת, שאנחנו פשוט בחינוך ביתי, וזהו.
לדעתי חשוב לאמר לפעמים, שגם בלי טעונים ובלי אידאולוגיה, אנו מגדלים את ילדינו כפי שאנו מגדלים אותם, וזהו זה."
העתקתי לדף ההוא את הפירוט שלי לגבי השיקולים השונים לבחירה בחינוך ביתי,כי רציתי גם לתת ממשהו שלי,אחרי שקיבלתי פה כל כך הרבה באתר.
אבל האמת היא,שעכשיו,אחרי שסיימתי להעביר את ה"מידע" הזה,מרגישה שהוא כבר חסר תכלית בעיני, כי כמו שכתב שם מישהו ממש יפה- לפעמים אין צורך בהסברים.פשוט ככה זה וזהו. כל כך נכון , שרק מי שמתנסה ב"חופש" הזה,יוכל אי פעם להבין.
הדבר שעדיין קשה לי להבין זה איך לא עשיתי את זה קודם
מיה (21.09.2006 13:50):
נעמה...
אני בטוחה שהשנים שלא הייתם בבית הביאו תובנות ושיעורים שאולי לא יכלו להגיע אחרת. רק תראי באיזו שמחה גדולה, ידיעה ומיקוד את באה לזה עכשיו, וגם נועם, ממקומו.
יש עוד הרבה שנים נפלאות לפניכם, אין על מה להצטער, ויש כל כך הרבה על מה לשמוח ולהודות! איזה כיף לכם!!
שתהיה שנה נהדרת, של כל הדברים שאתם מייחלים להם, כמשפחה וכל אחד לעצמו בנתיבו.
מלא מלא ברכות!!
מפאת לוח הזמנים הצפוף ועוד העובדה ש י" מצטרף אלינו לשבוע האחרון של הביקור, אחרי שזמן כה רב לא בילינו בארץ ביחד... אך בכל אופן, אם יזדמן לך להגיע למרכז, אשמח להיפגש!...
]
{@|L|