התקף חרדה

נכתבו פה מספר דפים לגבי חרדה אבל באף אחד מהם לא נתקלתי בעצות או אפילו בהסברים לגבי התקף חרדה
(לא שצריך הסברים למי שחווה התקף חרדה) ומיכוון שאני בעצמי עברתי כמה התקפי חרדה אשמח לשמוע כל עיצה
כיצד לצאת מהמצב הזה או יותר נכון כיצד לוודא שלא אחווה עוד את הסיוט הזה שנקרא: התקף חרדה.

עד להתקף החרדה הראשון בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה (כל כך מתגעגעת לזמן ההוא), בעלי חלה ובמשך כל
החודש הראשון שבו לא אבחנו את המחלה שלו היינו בבי"ח ותפקדתי, מסתבר "כרובוט" מבפנים כי מבחוץ הייתי שם
ב-100% בשבילו לאחר שחזר הביתה וידענו מול מה אנחנו עומדים חוויתי את ההתקף חרדה, אני זוכרת שקמתי
באמצע הלילה מתוך שינה מרגישה זוועה, כיאלו אני הולכת למות ובאמת האמנתי שאם לא יפסק אני ימות,
הרגשתי קור איום, אח"כ חום והזעות וצמרמורות והכי הכי מפחיד שרציתי להקיא - עוד דבר שעד לפני חודשיים בערך
פחדתי ממנו פחד מוות (פחד מיותר שסחבתי מילדות), ככל שרציתי להרגע ככה נלחצתי יותר ובאותה תקופה גרנו
אצל ההורים שלי (הוסיף עוד לחץ) והסתובבתי בבית כמו סהרורית, לא ידעתי מה קורה ומה לעשות רק הרגשתי
חרדה איומה בכל רמח איברי, אין מילים לתאר את הזוועה הזו.

מתי שהוא נרדמתי (אחרי שלקחתי גם 2 כדורי קלמנרבין, לא שהם עזרו ממש אבל עדיין) ובבוקר שהתעוררתי ממש
לא האמנתי שאני בחיים ומאותו יום חייתי בפחד מפני התקף נוסף....כמובן שלקחתי את עצמי לרופאת המשפחה
שהיא זו שאמרה כדרך אגב שמדובר בהתקף חרדה ושאני צריכה להרגע וזהו...בדידות נוראית הייתה בתקופה של אחרי, הסתגרתי בתוך עצמי כמו קונכיה, לא דיברתי עם אף אחד !!!! לא סיפרתי מה עובר עלי !!! התנתקתי מבעלי
שהוא בעצמו ניסה לעבור את התקופה הקשה של הגילוי של המחלה "וסיגלתי/אימצתי" פחדים או מנהגים לצלוח כל
יום וכל שעה כמו למשל, שאני לא מסוגלת לבלוע את הרוק כי ישב לי ספוג תקוע בגרון, שאם אוכל בערב אקיא וארגיש
רע ושאם אעשה ככה אז יקרה ככה.

לא יודעת מאיפה הגיע אלי ההבזק שאני חייבת להיכנס שאיזושהיא שגרה כדאי לצאת מזה וככה התחלתי לסגל לי
דברים קבועים שכללו הליכה כל ערב עם אחותי שלאט לאט נפתחתי אליה וסיפרתי מה עובר עלי וקיבלתי תמיכה
וגם כמה שישמע מצחיק אחרי ההליכה לראות סדרה קבועה שהייתי רואה כדאי להשתיק את המחשבות השליליות
שהיו גורמות לי לטריגר להתחלת התקף החרדה וככה יום אחרי יום עד שיצאתי מזה.

שבוע שעבר לאחר חודש שהאוצרית הקטנה שלי כל פעם חולה במשהו אחר ואני בעקבותיה (מהקאות, שילשולים,
נזלת, אוזניים, כאב גרון ובקיעת 3 שיניים במקביל) נשארה "שארית" מציקה של שיעול בלתי פוסק בלילה, לא מובן
מדוע זה (או אולי זה לא זה) היווה לטריגר להתקף חרדה, היא תחילה להשתעל והייתי כל כך חסרת אונים מול המצוקה
שלה עד שלבסוף גם הקיאה מה שגרם לי להרגיש גם רצון להקיא (הזדהות??..יכול להיות?) ולבסוף ישבתי לידה
והתחלתי ללטף אותה עד שנרגעה ונרדמה ואני התחלתי להרגיש צמרמורות קור איומות ומשהו בראש אמר: הנה זה מתחיל...עצרתי מהר את ההמחשבה ביקשתי מהבעל שיתפוס "פיקוד" לגבי הקטנה התחפרתי בשמיכות ו...עברתי את הלילה.

יום שישי הזה לאחר יום עמוס בניקיונות וסידורים לקראת שבת חמתי החליטה להצטרף לארוחת ערב בד"כ אני מאוד
שמחה הפעם לא כל כך רציתי (משהו בראש שלי כבר אמר שאני אצטרך שקט) אבל היא בכל זאת באה כי לא אמרתי
כלום וברגע שנכנסה התחילו סימנים להתקף....הרגשתי כל כך רע...אני כל כך שונאת ומפחדת שהתחושות האלה:
הלב שלי פועם בצורה מוגברת כיאלו אני רצה מרתון, הרגליים שלי קפאו...קפאו...הייתי עם 2 גרבי צמר ועדיין היה לי
מאוד קר, הרגשתי שאני לא יכולה להתחבר לסובב אותי וזה החמיר שישבנו לאכול כי בשניה שבאתי להכניס כפית לפה
כמעט והקאתי אותה, זה גורם לי לחוסר תיאבון מוחלט, לאחר שהיא הלכה נכנסתי עם הקטנה למיטה ונרגעתי...
ראיתי טלוויזיה בשקט...והכל חלף.....

מצטערת על האורך אני הייתי חייבת לציין כמה שיותר פרטים שאולי "מישהו/י" יעלו כאן על משהו, על תובנה מה זה קורה
לי?? מה הטריגר??? אני יודעת בוודאות שהמחשבות שלי מביאות את התחושות הפיזיות הנוראיות האלו עובדה
שאתמול החלטתי שכל פעם שיש לי מחשבה רעה אגרש אותה עם שיר ולמרות כל הפחדים אתמול לא קרה כלום.
עכשיו לצערי אני מפחדת מכל ערב שיגיע ובמיוחד מיום שישי שיבוא, מטומטם, אה??!!!

אשמח לכל עזרה שהיא, אני צריכה אותה. תודה

פלונית יקרה,
חיבוק...

ההתקף הראשון היה ספונטני, ונעוץ חזק במציאות הקשה שעמדת בה. מאז נשמע כאילו את חרדה מהחרדה עצמה, והיא זו שמשבשת את איכות חייך. אולי אם תוכלי למצוא משהו שיביס את החרדה בזמן אמת, תוכלי לשאת אותו עמך לכל מקום, וכך להיות שקטה ובטוחה שגם אם יופיע התקף כזה נוסף, את תוכלי לו. גם אם זה לא ימנע את ההתקפים הבאים (למרות שסביר שדוקא כן), לפחות איכות חייך בין לבין תחזור לזמן ההוא

דוגמא למשהו שעשוי להביס את החרדה בזמן אמת זה הערכות מוקדמת ומוגדרת של פעילויות, כלומר מרגע שמשתלטים הפחדים, להצמד לאיזה פרוטוקול מדויק שהכינות לך מראש, וכך להשתחרר מהצורך להחליט מה עכשיו. למשל: קודם לעשות נשימות, אחר כך לחשוב על כך וכך, אחר כך להתקשר לזה או לזו וכד'. ובענין זה, טלפון לאדם אחר יכול לשנות את כל התמונה, בפרט אם אפשר להכין את אותו אדם מראש ואפילו לכוון אותו (בזמני רגיעה) למה כדאי להגיד כשאת שם, וגם אם מותר להתבדח אתך אז!

לי היה התקף חרדה בהריון השני שלי,
בדיוק מה שאת מתארת,
הנטורופטית שלי שלחה אותי לקנות ארניקה 30CH 5 גרם בגלובולים
בכל בית מרקחת המאופטי. עזר עזר עזר. אולי כדאי שיהיה לך בהישג יד.
נשיקות ותודה על השיתוף.

סליחה טעות.
ארניקה 30CH
5 גרם בגולובולים

מאז נשמע כאילו את חרדה מהחרדה עצמה

מאוד מסכימה עם -מחשבות-.
נשמע באמת שאת עוברת ברגעים הקשים שאת מתארת , מאבקים קשים נגד תחושת הפחד מה שמעצים את הפחד , מטלטל אותך, מבלבל אותך ומותיר אותך בחווייה של חוסר אונים . מה שמחליש אותך לדעתי הוא המאבק שאת יוצרת בתוך עצמך -מבלי לדעת זאת כמובן- נגד תחושת הפחד.
נסי ברגעים האלו ואת מתארת שאת יודעת לזהות את הופעתם, אם כך נסי לומר לעצמך שאת מסכימה לחוות את הפחדים שמופיעים בחייך. שאת מקבלת אותם. שאת מרווחת להם מקום. שהם חלק ממך.
לאט לאט תבנה גם אמונה ביחס לאמירות האלו ולאט לאט תגלי שאת מסוגלת לצלוח את מצבי הפחד. כשזה יקרה ולהערכתי די מהר - הערכתך העצמית תגדל, תגלי שאת יכולה לו , לפחד והוא יהפוך לעוד חווייה יומיומית בתוך קשת החוויות והרגשות שאנחנו עוברים מדי יום.

דמעות בעיני....כל כך תודה על התגובות שלכן: מחשבות, אוהבת ואמא של לילה.

אני באמת חייה כרגע בפחד מהחרדה ואני מחפשת משהו שיביס אותו, חשבתי אולי כמו פעם לצאת להליכה רגלית
בערב ואולי "להוסיף" גם יוגה, הלוואי שיעזור.

מאמצת בחום את העיצה להערך מבעוד מועד, אולי אכתוב לעצמי מעין מכתב או באמת אבקש מחברה שתהיה מוכנה
במידה ואתקשר וגם אלך לקנות את הארניקה.

אמא של לילה, פתחתי בפני (תודה) נקודה שלא חשבתי אליה והיא כל כך נכונה אני גם ככה אדם שנמצא במאבקים
בעצמו וגם כאן אני נאבקת בעצמי מלא לפחד מה שגורם לפחד להתגבר, מאוד מפחדת לתת לתחושות כשהן קורות
להתשלט עלי ולהתמסר אליהן, מפחדת לאן זה יוביל אותי (לפעמים אני ממש מרגישה שאני מאבדת את עצמי לדעת).

תודה רבה רבה לכולן.

מכירה פרחי באך?
אפשר לנסות רסקיו בזמן התקף ויש גם תמצית שנקראת Aspen שמתאימה לחרדות (לא בהכרח בזמן ההתקף אלא כ-3 פעמים במשך היום).
האספן עזר לי מאוד בתקופה של חרדות.

מכירה פרחי באך, כרגע בימים האחרונים כשהרגשתי הנה זה קורה לקחתי קלמנרבין, מה שהומלץ לי לקחת על בסיס
יום יומי פעם ביום אבל לא עשיתי את זה כאמור עד שלשום.

הזמנתי את מה שאוהבת המליצה את הארניקה...נראה איך זה יעזור ומשם אמשיך....

סקרנית....רציתי לדעת...רק אם את מוכנה לשתף..אם כל התחושות שרשמתי בזמן התקף קורות גם לך???

הקור החום הצמרמורות דפיקות הלב...והיום משום מה למרות שאפשר להגיד שאני די רגועה ושולטת בעצמי
יש לי סחרוחורות....אולי בכלל לא קשור....לא יודעת....

פלוני אלמונית,
אני לא כל כך זוכרת את כל התופעות אבל אני כן זוכרת שזה מאוד פיזי. כלומר לקח לי זמן להבין שזה בכלל חרדה (כלומר רגש).
אני גם זוכרת שלא פחדתי מההתקף עצמו. דווקא כשהבנתי שזה מה שנקרא התקף חרדה במובן מסויים נרגעתי כי הבנתי שזה לא בעיה פיזית (איזה מחלה למשל).

מה שאני יכולה להציע לך, שעזר לי, זה לא לנסות להלחם בהתקף. לא להתעסק כל הזמן בנסיון למנוע אותו וכשהוא מגיע להעביר את עיקר הקשב לגוף, למה שאת חשה בגוף בלי כאמור לרצות להעלים את זה (הרצון הזה יכול להתבטא בעצירת נשימה אז תשימי לב אם באמת את עוצרת את הנשימה ואם את יכולה קצת בכל זאת לנשום, לא בכוח, רק לבדוק אם אפשר קצת בכל זאת. ואם לא הולך אז לא הולך זה בסדר הרי זה תכף יעבור גם ככה).
למרות שזה נשמע בלתי אפשרי תנסי להתבונן בתחושות הגופניות במעין סקרנות. כאילו זה ממש מעניין מה קורה בגוף שלך. ואת כמו בלשית מתבוננת ואוספת מידע מהגוף. או כאילו את מקבלת מהגוף שלך מופע חינם של רגשות ותחושות ואת יכולה לשבת ביציע ולשקוע במופע המעניין. ותנסי להזכיר לעצמך שמניסיונך מהפעמים הקודמות התופעות עוד מעט יעלמו וזה יעבור ובסופו של התקף את בסך הכל נשארת בריאה ושלמה והכל בסדר.

מקווה שזה עוזר לך.

סקרנית - תודה.

לקרוא לזה מופע מעניין זה מאוד קשה התחושות הן מפחידות כי הן ללא שליטה ונראה כיאלו עוד מעט או שאחטוף
התקף לב או שאקיא למרות שאין לי בכלל מה להקיא.

אני מבינה מה את מנסה להגיד אבל מאוד קשה "להתנתק" בהתקף חרדה ולהתסכל עליו מהצד במיוחד שהלב שלך
במרוץ ועוד כל התופעות הפיזיות הנילוות, מה שכן אני באמת מזכירה לעצמי - עברת את פעם אחת תעברי את שוב !!!

כל כך מקווה לא לעבור את שוב, למרות כשאני חושבת על זה אז ההתקף הראשון היה מאוד "חזק", "חמור" וההתקפים
האחרונים ממש "קטנים" לעומתו בעוצמת התחושות הפיזיות ולו בגלל שהייתי מודעת וידעתי שעכשיו אני צריכה להרגיע
את עצמי, נשמתי עמוק, לקחתי כדור, אפילו דיברתי אל עצמי אבל הייתי רוצה לדעת שזה לא יחזור שוב והייתי רוצה
כבר שיעברו הימים והאירוע הזה ימחק/ידחק מזכרוני ולהיות כבר "אחרי"....הזמן יעשה את שלו...וגם אני.....תודה.

אני בהחלט מסכימה איתך שזה לא פשוט ואני רק משתפת אותך בתהליך שנראה לי שעזר לי.
אני אגב גם לא מדברת על להתנתק אלא לשקוע בתחושות הפיזיות וככה הפוקוס עובר מהפחד מפני ההתקף ללחוות אותו ומנסיוני זה קצת אחרת.
וכמו שאמרתי בהתחלה, לי מאוד עזר תמצית האספן.

שיהיה לך רק טוב.

התחושות הן מפחידות כי הן ללא שליטה
נסי לבדוק איפה את יכולה לשחרר שליטה במצבים יומיומיים שלא מלווים בחרדה.
האימון הזה בויתור על שליטה יקל עלייך גם בסיטואציות לא רצויות.

פעם היה לי רופא שמאד רצה לעזור לי. הוא סיפר לי כל הזמן כמה יש לי שליטה על החיים שלי. הכל בחירה שלי, הכל בשליטה שלי...
כמובן שהרגשתי בדיוק ההיפך.
החלו לי התקפי חרדה.
הגעתי לד"ר יגאל גליקסמן, מומחה ב ביו פידבק.
יגאל אמר לי משהו אחד קטן: יש לך שליטה על הנשימות שלך.
כמה פשוט ככה יעיל (עבורי לפחות, וגם עזר מאד לחברה שלי).

סקרנית -תודה, מאחלת גם לך רק טוב.

חי בונה -אני לא חושבת כל כך שאני אדם שחשובה לו השליטה כמו שחשובה לו השיגרה, אני די מוכנה לשחרר
שליטה בדברים מלבד בהתקף כי אז נראה לי שאגיע למקום נורא....

בעדינות-אותי מרגיעה המחשבה שיש לי שליטה על המחשבות שלי...כמו שאני "מזמנת" לי מחשבה שלילית שלפעמים
מהווה טריגר להתחלה של התקף ככה אני צריכה "לזמן" מחשבות חיוביות שיבנו חיים חיובים ובתקווה גם נטולי התקפי
חרדה, אפילו בזמן התקף אני אומרת לעצמי כמו שהתחלת את התתקף הזה תסיימי אותו, הכל בראש שלך !!!!
אז אולי לזה התכוון הרופא אבל את יודעת, מה שעובד עבור אחד לא תמיד עובד עבור אחר.
לגבי יש לך שליטה על הנשימות - דווקא מצאתי שזה מאוד עזר לי בפעמים האחרונות, נשמתי נשימות עמוקות עמוקות
מהאף עצרתי את הנשימה לספירה לחמש והוצאתי לאט, זה די הרגיע את כל המנגנון.

כל כך נעימה לי ההתיחסות שלכן, תודה ותודה על העיצות ותשומת הלב

פלוני אלמונית - אני מעדיפה להשאר בעילום שם.
אוי, התיאורים שלך כל כך חדים וברורים. זורקים אותי אחורה כ-7 שנים.

פתאום - אירוע שנראה כסתמי (לקח לי חודשים לנסות לבודד את אותו אירוע ולהבין שהוא היה הטריגר) מכניס אותי לחרדה פשוטה שתופסת תאוצה. אני מרגישה את כפות הרגליים קופאות, קשה לי לנשום. מודדת דופק ומגלה שאני קרובה להתקף לב (או ככה לפחות זה מרגיש). בחילה, סחרחורת, אני נחנקת. עולה בחילה (גם אני כמוך - מעולם לא הקאתי. מאוחר יותר - כמה יחלתי להקאה הארורה שתפתור אותי מהבחילות בתחילת ההריון..)
אח"כ פוחדת להיות לבד. פוחדת לנהוג לבד שמא יתקוף אותי התקף שוב. פוחדת להיות בסיטואציות שבהם נדרשת ממני מידת אחריות (ביביסיטר, בעצם כל מטלה הופכת בלתי אפשרית).
מתחילה ללכת לטיפול פסיכולוגי. "נופלת" על פסיכולוג בעל נסיון בתחום (לו אני חווה את חיי השפויים), הוא מענה אותי בנבירה ובמשימות שנראות לי בלתי אפשריות.
לקח בערך שנה עד שהצלחתי לחזור לתפקוד ה"קודם" שלי. עדיין עם חרדות, אבל מתפקדת.
היום (7-8 שנים אחרי) - אני זוכרת את ההתקפים, אבל זה רחוק ממני. כבר אין חרדות קיומיות כאלו.
כמו שאמר לי א' הפסיכולוג - את תצאי מזה. דרושה עבודה ונבירה, אבל זה עובר.

לי זה קרה בסוף ההריון הראשון וההתקפים נמשחו עד לאחרי לידה. משמאד מאד מאד עזר לי זה פרחי-בך. אני מכירה גם אנשים שטיפולים אלטרנטיביים אחרים(דמיון מודרך, מדיטציה) גם עוזרו להם מאד.
חשוב למצא מטפל טוב.
במבת לאחור, אני חושבת שזה חסך לי הרבה מאד טיפולי פסיכולוג ותרופות פסיכיאטריות. אבל אפשר גם לשלב טיפול פסיכולוגי.

התופעה הזאת די מורכבת. יש בה מרכיב פסיכולוגי, פיזיולוגי וגם תורשתי.

תודה על הדף.
מכירה את ההתקפים, אם כי פחות את הצדדים הפיזיים שתארתם. הרבה יותר את הקושי הרגשי. תחושה שהעולם עומד מלכת, שאני לא מסוגלת יותר לקחת חלק בשום צורה ואופן.

התקף ראשון - בתחילת השירות הצבאי, אי שם, במרחק עצום מהבית. אני חושבת שהדבר היחיד שהצליח להוציא אותי מזה די מהר היו אירועים הרבה יותר קשים שהתרחשו באותם ימים (אובדן של חבר קרוב ואחר כל עוד אחד...).

התקף שני - בתחילת שנה ג' של הלימודים שלי. פתאם אני מתעמתת עם המקצוע ונתקפת חרדה מטורפת. צריכה להתחיל לטפל במסגרת העבודה המעשית ונתקפת חרדה קשה. למשך כמה ימים לא רוצה לצאת מהמיטה.
לא יודעת איך עברתי, פשוט עברתי.

(צריכה להפסיק אשתדל להמשיך מאוחר יותר...)

יש לא מעט בעיות פיסיולוגיות שיכולות לגרום לחרדות (או לדיכאון), ושניתן לטפל בהן:
בעיות הורמונליות (אדרנל, תירואיד)
מחסור בנוירוטרנסמיטורים
היפוגליקמיה (סוכר נמוך בדם)
ועוד.

הכי קל וזמין לבדוק את נושא הסוכר. בפעם הבאה שאת מתעוררת בחרדה, נסי לאכול משהו מתוק כמו תמרים, מיץ תפוזים, וכו'. אם זה עוזר לחרדה, לכי להיבדק.

אפשר גם לקחת:
5-HTP (פריקרסור של הנוירוטרנסמיטור סרוטונין) עם B6 וחומצה פולית
גאבא (עוד נוירוטרנסמיטור מרגיע)
אינוסיטול (סוג של סוכר, בעל תכונות מרגיעות)
טריפטופן (נמצא באבקות חלבון של ספורטאים)
את השלושה האחרונים אפשר לקחת לפני השינה. לגבי 5-HTP יש כאלה שלוקחים דווקא בבוקר.

חיזקי ואימצי. זה מצויין שאת מודעת לכך שאלה חרדות לא מציאותיות - המודעות הזו כשלעצמה היא משהו שלהרבה אנשים עם חרדות קשה להגיע אליו, והוא לדעתי חצי דרך לריפוי.

תמי

אלמונית פלונית כאילו סיפרת את קורות חיי עם חרדה,
ההבדל שאצלי רק עכשיו מתחיל (עם הרבה תקוות וכוח נפשי שהולך ומתחזק) להתרחש שינוי.
תודה על השיתוף ותודה על הידיעה שיש חיים אחרי...

פלונית אלמונית אצלי בימים שאני במצב חרדתי גבוה מהרגיל אני לוקחת למספר ימים מצומצם טבליות מגנזיום וזה מאוד עוזר.
תודה לכל מי ששיתפה לגבי "עזרים" נוספים

להיזהר עם ארניקה - זה מיועד לטראומה ולחבלה, לא להתקפי חרדה.
אם יתחילו פתאום תאונות קטנות - הארניקה יכולה להיות הגורם.

בכלל לדעתי הפתרונות הנכונים אינם כדור כזה או אחר אלא טיפול ממשי בחרדה ובגורמים לה.

במצבי חרדה דרוש קרקוע - חיבור לאדמה, ליום יום וכדומה.
יש מי שמתחילה לנקות או לבשל,
אפשר וכדאי לדבר עם מישהו.
כשמתחיל התקף חרדה חשוב קודם כל לזהות אותו ככזה.
"יש לי התקף חרדה, אני מרגישה כך וכך אבל זה לא מציאותי"
ןמיד אח"כ לאתר את הטריגר
"ההתקף החל כתגובה ל - ...."

שלב שני - לחפש מה אפשר לעשות:

ללכת לישון - אם זה בלילה - להניח את הראש על הכרית, עכשיו בחורף אפשר לקחת בקבוק חם שגם מחמם (חרדה מביאה תחושה של קור) וגם מרפה את השרירים, לשחרר כפות ידיים וכפות רגליים ובעיקר את הלסת התחתונה ואת הלשון. כשהלשון צמודה לחיך עליון או לאחורי השיניים - הגוף במתח. מספיק להרפות את הלשון כדי לשחרר את כל הגוף. לעצום עיניים, לנשום כמה נשימות ולתת לגוף לצלול ולצלול - השינה תגיע אם לא תתעקשי לשים לב לחשיבה.

נשימות והרפיה - דגש על הלשון - להרחיב את הנשימה ולהעמיק אותה.

מלאכת יד, עבודות בית

אם יש גינה - לצאת לחצר לעשב, לשתול, לקצור את הדשא. מקרקע מאוד.

אם יש עץ שאת מתחברת איתו - חבקי אותו, שלחי אליו את כל החרדות מצד אחד, ודמייני אותך שולחת שורשים עמוקים ורחבים אל תוך האדמה.

מזון - להקפיד על מזון מקרקע (בשר למשל), מזון חם, מבושל, כבד. מרק עשוי מירקות שורש או קטניות יכול להיות מצויין.

הליכה מעולה לקרקוע, במיוחד אם היא נעשית בטבע, ובכלל פעילות גופנית

אם את אוהבת, שימי מוסיקה אתנית (שקשורה לרגליים ולאגן) ורקדי תוך שאת נועצת את העקבים בקרקע, ברכיים כפופות ואגן "יושב".

לצעוד בבית תוך שאת רוקעת את העקבים את הרצפה עם או בלי לדמיין שורשים.

אפשר להמשיך להעלות רעיונות - אני מניחה שקלטת את הרעיון...

כיון שהחרדה התעוררה לאחר גילוי מחלתו של אישך, יתכן (לא נתת את המידע אבל חשוב היה לי לחבר אותך לאופציה)
אם המחלה מסכנת חיים (סרטן, לב וכדומה) או כרוכה בהתפתחות נכות קשה (ALS למשל),
איו זה מן הנמנע שהחרדה היא התעוררות של פחד ישן ממוות, מבדידות או מנכות / סבל.

אם זה מה שהתעורר, אל תוותרי על טיפול מקצועי (שיחות, לא כדורים)
גם כדי לטפל בפחד קיומי בסיסי שאת אולי סוחבת, וגם ובעיקר כדי שתהיי מוכנה למה שיבוא.

אפשר לחיות עם התקפי חרדה כשלא מפחדים מהם.
ממש כמו כל בעיה אחרת.
לומדים לזהות, להתמודד ולהמשיך הלאה.
כשתהיי בשלה להתמודד עם היומיום - החרדה תירגע ותיעלם.

חרדה לא מטופלת (וכדורים בעיני הם 'סתימת פיות', לא טיפול) יש לה נטיה אחת: לגדול!

שלום לכולם !!!! המרגיעון רושם: "כשאת לא יכולה יותר -אל תכילי" - כמה נכון, ככה מתאים.

אלמונית פלונית - גם לי עכשיו קשה לבודד את האירוע/ים שהיוו טריגר להתקף החרדה למרות שחשוב לי לדעת מהו הטריגר כדי להימנע ממנו אבל אני חושבת שכרגע אפשר להגיד שכל מה שקורה בחיי מהווה/ היווה טריגר (לבעלי היה התקף של המחלה שלו לא מזמן, הבת שלי הייתה חולה חודש, אני הקאתי, החלפתי צוות בעבודה) אבל יחד עם זה חשוב לי להתחיל
לטפל בעצמי (עד עכשיו דאגתי רק לבעלי, לבת שלי לבית לעבודה) כנראה שזה איתות שהדרך שלי לא נכונה.
אני שמחה שזה רחוק ממך. תודה.

פטל -גם אני חושבת שזה, ההתקף הוא פסיכולוגי, פיזיולוגי ותורשתי (לגבי האחרון לא בטוחה) אני מתכוונת כן ללכת לפסיכולוגית שלי, כן ללכת לרופא המשפחה לבדיקות דם וכרגע עד שכל זה יקרה אני לוקחת קלמנרבין לגוף, קוראת תהילים
(חדש עבורי) לנפש ואוסיף בהדרגה עוד דברים ....תודה.

עוד אלמונית- נשמע שזה משהו קצת שונה מהתקף חרדה..או אולי זה באמת זה ....אני לא יודעת...אבל זה לא משנה
העיקר שזה אחריך.תודה.

תמי גלילי - אני באמת רוצה לגשת לרופא לבדוק את מה שציינת ומשהו מוזר, מוזר ברמה שלא מתאים לי: קמתי בבוקר
ואמרתי לעצמי שכדאי להרגיש טוב כדאי שאוכל תמר או משהו קצת מתוק "על הבוקר" תמר לא מצאתי אבל חתיכת שוקלד
די גרמה להרגשה טובה...אולי קשור אולי לא....
כל כך תודה על מה שכתבת, אני מאמצת בחום את העיצות, דברייך חיזקו אותי ואני באמת מקווה שאני בחצי הדרך לריפוי.
תודה.

חופש -יש הקלה גדולה לדעת שיש מישהו שמכיר או עבר את מה שאת/אני עוברות ואני תמיד מזכירה לעצמי שכמו שאני,
אני התחלתי את התתקף רק בכוחי יש לסיים אותו, ז"א שיש חיים אחרי, בטח שיש !!!! וצריך כמה שיותר להעשיר אותם שיזמנו לנו רק זמנים טובים. אמן.
כשהיית נערה היה לי "מוטו" שכמו שאני מאכילה את הגוף, צריך להאכיל את הנשמה, את הנפש...והנפש שלי לא אכלה
המון שנים.......(-: הגיע הזמן......תודה.

נאווה-איך שקראתי את דברייך בטלתי את ההזמנה לארניקה ואז כשהמשכתי לקרוא הבנתי גם שבאמת חשוב "שלא
אסתום לעצמי את הפה", את צודקת כל כך, צריך לטפל "בשורש הבעיה".
יש לי בעל חולה בטרשת נפוצה, העתיד שלנו, המחר שלנו נמצא בעיניי בסימן שאלה, בחוסר וודאות שקשה לי מאוד איתה, נכון...כל אחד יכול להסתכל על חיו ככה: שלא ידוע מה יהיה מחר אבל לי יותר קשה....ככה אני בנויה....ועל זה אני צריכה לעבוד. באמת גם חשבתי להתחיל בפעילות גופנית: הליכה בערב (למרות שקשה לי מאוד להביא את עצמי לזה בגלל העייפות והקור) ומאוד מתחשק לי לעסוק כרגע בפיסול או במלאכת ידיים ואפילו יוגה אבל כרגע יש גם העניין הכלכלי )-:
אני לא מתכוונת למרות כל הקשיים לוותר על טיפול מקצועי ולשנות את חיי כי כמו שאמרתי לבעלי בהקשר לטרשת שאנחנו
חייבים לעשות הכל (תזונה נכונה, ספורט, וויטמינים ודברים לנפש) כדי לחזק את המערכת החיסונית שלו שבזמן התקף שלו
יהיה גיבוי לגוף והוא לא, חס וחלילה יקרוס, ככה אני צריכה להתנהג גם כלפי עצמי: לחזק את הנפש כדי שבזמן התקף
אהיה מספיק חזקה כדי לצלוח אותו בקלות או בכלל לא להגיע למצב של התקף.
מאוד מאמינה כשאהיה בשלה להתמודד עם חיי היומיום החרדה תירגע ותעלם - אני חושבת שפה נעוצה עוד נקודה חשובה
שאעבוד עליה. תודה.

ושוב תודה לכולן על השיתוף והעיצות

המרכיב התורשתי בחרדה זה כמות של רצפטורים ו/או נוירוטרנסמיטורים במוח. ( הפעילות הזאת יכולה להפגע גם מלקיחת סמים ואולי תרופות מסויימים .תרופות יכולות לגרום יותר לדיכאון).
מכיוון שיש בזה מרכיב פסיכולוגי כדאי ללכת לפסיכולוג, אבל אם לטפל רק ע"י פסיכולוג זה יכול לקחת הרבה מאוד זמן , הרבה טיפולים והרבה כסף. כדאי לשלב טיפול פסיכולוגי עם טיפול/ים נוסף/ים. לא כדאי ללכת על תרופות פסיכיאטריות כי הם יכולים ליצור תלות (כמו סמים). אני מתוך הכרות שלי עם אנשים שסבלו מכך,התייצותעם רופא פסיכיאטרית וניסיון אישי ממליצה על טיפולים אלטרנטיביים. אבל כל אחת כמובן תעשה שיקולים שלה לפי המצב שלה.

פטל איזה טיפולים אלטרנטיבים???

פלוני אלמונית -

פיסול זה נהדר - במיוחד פיסול בחימר - חימר הוא חומר מקרקע מאוד.

כמה מילים על טרשת נפוצה
טרשת נפוצה יכולה להיות מחלה של נכות קשה אבל לא חייבת....
הכרתי בחיי הרבה חולי טרשת נפוצה שחיו שנים ארוכות עם מגבלה מזערית ברגל.
ממליצה לך לקרוא על מיץ נוני.
נתתי פעם לחולת טרשת נפוצה כדי להפסיק התקף ללא תרופות.
לאחר חודש וחצי היא דיווחה על נסיגה בסימפטומים שנותרו מהתקפים קודמים.

טרשת נפוצה היא מחלה כרונית
היא יכולה (אבל לא חייבת) לפגוע מאוד באיכות החיים
היא יכולה גם לקצר אותם.
חשוב לזכור שכמו מחלות כרוניות רבות היא מושפעת מאוד מהמצב הרגשי.

כל אדם / משפחה שמקבלים את ההודעה על אבחון חד משמעי, עוברים זעזוע.
ההלם הראשוני הוא בלתי נתפס ומגיע ברוב המקרים אחרי תקופה ארוכה של סבל ואי ידיעה.
אח"כ, מתחיל איסוף המידע, המפגש עם אנשים שחיים עם המחלה,
והתהליך הארוך של הסתגלות וצמיחה.

מה שחשוב זה לזכור מה חשוב.
כריסטופר ריב שהיה משותק לחלוטין לאחר תאונה, חי מעל 10 שנים רבות עשיה, אהבה ומשפחתיות.
זה עניין של רצון, של בחירה, של שיתוף פעולה ושמחת חיים.

סתם סיפור ששם דברים בפרופורציה.

טרשת נפוצה היא מחלה לא קלה אבל בהחלט מאפשרת חיים טובים.

ממליצה לך להזמין לכאן את צפריר שפרון.
וממני - חיבוק

נאוה שלום!!!
לא רוצה "להסתפק" בתהיה לו רק נכות קלה ברגל, לא רוצה
לחשוב שהחיים שלו יהיו קצרים חס ולחלילה, אין בדברים אלו שום
דבר מנחם !!!!! אני רוצה חיים רגילים עם בעל רגיל !!!!

פלונית-חשבתי על זה ואני כבר הולכת להזמין אותו לכאן תודה על
החיבוק

אלמונית,

כל תיאורייך מצביעים על הגדרתו של ד"ר באך למושג חרדה.
חרדה, על פי באך, היא פחד בלתי מוסבר, שעולה מאליו ואין גם כל גורם ממשי לעלייתו.
איפיונה של החרדה הוא שהיא פתאומית, פיזית, עשויה לבוא לבד או בחברה והאדם עצמו, החרד, חרד יותר מכל מלגלות את חרדתו ברבים ונחרד מההתקף הבא.

כפי שנאמר כבר כאן למעלה, תמצית מס' 2 - צפצפה - aspen, פעמיים ביום, המשך שלושה שבועות עשויה להניח לך שקט.
רסקיו במובן הזה איננו נדרש אלא כאשר החרדה, זו הגופנית והנפשית, מגיעה לקצוותיה ומעלה בהלה, פחד מאובדן שליטה, היטמעות אל העתיד במובן של בהיה, קוצר רוח או הלם.

ה'צפצפה' בדרכה מלמדת את האדם, שאם דופק הפחד בדלת, יקח את כוח האמונה, וילך, ויפתח את הדלת - ויגלה שאין שם דבר.
והדימוי הזה לגבי התמצית הזו, הוא של ד"ר באך.

חרדת הנטישה היא שורש כל החרדות.
ומכיוון שמאמינה שיכולה להיות לבד, שבפועל אף פעם אינה לבדה באמת, חרדה פן תשאר לבד.
כאן, עיקר העניין הוא התמקדות בהווה, כאן ועכשיו.
וכאשר מתמקדת בהווה, בתחושותיה עכשיו ובמרחב בו נמצאת, ברגיל, ביום יום, מגלה עד כמה המובן מאליו, זה המתקיים כל הזמן, יקר.
ומברכת על המובן מאליו, ומגלה את המובן מאליו.

חרדה זו עולה אל נוכח פני הרוח.
שנמצאת הרוח מבקשת את גילויה על ידי מי שאת.
ועל מנת להיכנס אל העולם הזה הרוחי, הרוחני, הנשמתי, מתבקשת החלטה.

זו, נדחתה שוב ושוב על ידי מי שאת היא, בהשפעת הסביבה, שהשפיעה עלייך להניח את המשיכה הטבעית שחשה לעולמות האלה בצד. עם זאת השפעה זו להנחת עולם הרוח בצד והתמקדות בצורה ובחומר - ניתן לומר הוזמנה על ידי מי שאת היא.

ויודעת מה רב ונורא הוד הוא העולם הזה, המטאפיזי.

עם זאת, נמשכת לשם.

ואם מעונינת להרחיב בנושא זה, מוזמנת לשאול בדף של הכותב.

תודה.

<שלם>

לפלוני_ אלמונית

איזה טיפולים אלטרנטיביים

אני ניסיתי פרחי בך. מאד מאד עזר.
שני ידידים שלי שסבלו מזה נעזרו בדמיון מודרך ומדיטציה וגם בהצלחה רבה.
מהרופא שמעתי על נשימות שיכולות להקל על התקפים. על זה משהי כתבה כבר למעלה יותר בדף.
זה משאני יודעת ואני בטוחה שקיימים עוד דברים.

_לא רוצה "להסתפק" בתהיה לו רק נכות קלה ברגל, לא רוצה
לחשוב שהחיים שלו יהיו קצרים חס ולחלילה, אין בדברים אלו שום
דבר מנחם !!!!! אני רוצה חיים רגילים עם בעל רגיל !!!!_

בחיים שלנו אנחנו יכולים להתמודד ולטפל רק במה שיש
מה שאין - אין
בהזדמנויות שונות, בהתמודדות עם מצבים קשים, אני מזכירה את בחירת הנשמה.
מסיבה כלשהי, ברורה יותר או (כך נראה במקרה הזה) ברורה פחות, הנשמה שלך בחרה בגבר עם נכות.
מן הסתם, זו הייתה בחירה לא מודעת - שהרי חשבת שהתחתנת עם גבר בריא.
כשאנחנו "מקבלים" עיסקה שונה מזו שחשבנו שעשינו, אפשר לבחור בכמה תגובות אפשריות:

להכחיש ולברוח

לבכות ולהתאבל (החלק הזה תמיד קיים - השאלה היא לכמה זמן...)

לקבל את המציאות החדשה ולהתארגן לקראתה.

אם אכתוב כאן: "אוי, איזו מסכנה, איזה אסון נפל עליך" זו לא תהיה תמיכה למרות שאולי תרגישי טוב יותר עם האמפתיה שלי.
האמת היא, שקושי הוא לא בהכרח סבל, ויש את בחירת הנשמה (שלו, שלך, של ילדיכם),
וכיון שהכל עובד בתואם מושלם יש שם שביל שיהיה לך נוח לפסוע בו.

מרגיעון הדעה מתחלפת - האדם לא
תני לעצמך לבכות את השינוי, תני לעצמך תקופת 'אבל' על החיים שידעת ושלהם ציפית.
חשוב להיפרד כידי ללכת בדרך האחרת ללא משקעים (כעס, תיסכול, פחדים ועוד)
לכל אחדמאיתנו יש נכות כזאת או אחרת,
לא כל נכות נראית וברורה כמו זו של אישך, לא כל נכות היא פיזית / רפואית.
כולן נכויות שמגבילות אותנו כך או אחרת (במילים אחרות, כולנו שרוטים, כך או אחרת....)
תני לעצמך זמן לעכל.
אח"כ פשוט קבלי את המציאות החדשה, אם תצליחי לקבלה באהבה - תצאי מנצחת!

נאווה שלום...המרגיעון רושם: "מילים טובות מסלקות עננים שחורים"
כמה נכון....במיוחד גם ש"מילים יוצרות מציאות" במיוחד אצלי ובמיוחד כרגע בשלב זה של חיי.

אני ובעלי עברנו את השלב של ההכחשה ואני בהתקף האחרון שלו
אפשר להגיש שהתחלתי להתאבל אבל שיש ילדה קטנה בבית שכל
הזמן נושאת את עינה אלייך אפשר להגיד שעצרתי את התהליך וישר
עברתי לשלב של: "אוקיי..מה עושים עם זה עכשיו" נברתי באינטרנט
דיברתי עם מומחה לטרשת, אספתי המון אינפורמציה ו"בניתי" לו,
לנו תוכנית במטרה למנוע התקף נוסף או יותר נכון (אם להיות מצאותיים) לחזק את המערכת החיסונית ואת הנפש, היו לי המון
תוכנית ורציתי גם וניסתי גם ליישם אותם בהדרגה תוך כדי שבעלי
מעוניין ומשתף פעולה איתי אבל....זה כבד מידי....נוצר מצב שהוא
(בגלל ההתנהלות שלי מולו) "מסיר" מעליו את האחריות ומבקש ממני אפילו להזכיר לו לקחת את התרופה !!!! ומבקש להכין לו אוכל
בריא או להזכיר לו לאכול בבוקר שיבולת שועל וכדומה....בהתחלה
זרמתי אבל העומס הכביד עלי, תוסיפי לזה את כל מה שכבר ציינתי
ואני נדחקתי הצידה כלא קיימת, בלי צרכים או יותר נכון עם המון צרכים, צרכים שלא סופקו (זה לא דבר שלא דיברתי עם בעלי עליו)
ועכשיו החלטתי לאחר שלטי ההזהרה (ככה כותבים?..) הגדולים,
קרי התקפי החרדה שאני לא צריכה לקחת אחריות על המחלה של בעלי, על הבריאות שלו, על לקיחת התרופות ואתמול אפילו התחלתי
להבהיר לו כמה אני זקוקה לעזרה שלו בבית, אפילו אם זה רק להרדים את הקטנה כדי שאוכל לראות אני....אני...אני סוף כל סוף
טלוויזיה לבד בשקט (אין לי במשך היום רגע אחד לבד עם עצמי)
ואני כבר תודה לאל מתחילה להרגיש יותר טוב, אפילו לגבי הפחד שהקטנה חלילה תחלה הוא הבטיח שהפעם הוא ישאר איתה בבית אם נצטרך....

נאווה...אני רוצה להתחיל בתהליך כלשהו, תהליך לחיזוק הנפש,
למציאת האני או כמו שצפריר רשם לי "מציאת הרוח שלי", החיים
שלי ריקנים ואין לי במה לאחז למרות שיש גם המון המון על מה להודות ואני מודה....פחות או יותר (אפשר להגיש שיותר) פרשתי את
חיי כאן בדפים בפתיחות על מנת לקבל עזרה וקיבלתי תודה וזה שאת ממשיכה לענות ולהתייחס לדברי מחמם לי את לב....אבל האם
מכל מה שרשמתי יש לך עיצה מה אני יכולה לעשות?? למי לפנות??
באיזה תהליך להתחיל??? מישהו שידריך אותי ??? ושוב תודה

לאחר שלטי ההזהרה (ככה כותבים?..) . - אזהרה

_אבל האם מכל מה שרשמתי יש לך עיצה מה אני יכולה לעשות?? למי לפנות??
באיזה תהליך להתחיל??? מישהו שידריך אותי ???_

יש המון אופציות מסביב
התהליך הנדרש כאן הוא עבודת מודעות מכל סוג שהוא....
צמיחה אישית, העצמה נשית וכדומה.
האינטרנט והעתונים מלאים פירסומים.

את יכולה גם לעבוד איתי (-8
אבל זה כבר לא על דפי האתר....

מישהי נסתה לקחת gaba ?
האם היה שינוי, הבדל?

גם אנחנו במועדון, כבר חודשיים ומשהו. בדיוק כשהחיים התחילו להסתדר כמו שרצינו, בדיוק כשהגענו למשהו שמזכיר מנוחה-ונחלה (כמובן, ממש לא - אבל בדרך). הנוסע חטף התקף חרדה רציני ראשון, ובדיעבד נזכר שהיה לו עוד התקף אחרי נפילה בטיול - אבל אז הוא שייך את התופעות הפיזיות לנפילה.
המסלול שעברנו בחודשיים האחרונים: ביקור במוקד לבריאות הנפש אחרי התקף שחטף בדרך לעבודה, שיחה עם האחות שאמרה שגם לה היו התקפי חרדה וזה יעבור.
בדיקות כלליות אצל רופאת המשפחה שגילו שהכל תקין לעילא, לפחות גופנית.
שתי פגישות אצל פסיכולוגית שעובדת בשיטה הקוגניטיבית (כתבתי נכון?) - עזר חלקית.
החרדות שככו בהדרגה והשאירו עייפות אדירה, חוסר כוחות לכלום, התחלה של דיכאון, והפרעות שינה רציניות שמשבשות אותו לחלוטין. הוא החליט שמיצה את הפסיכולוגית.
עבר למדיטציה (עוזרת דווקא, כשהוא מצליח להתרכז וכשאין בבית רעש - לא פשוט).
מצא מדקרת סינית אמיתית שגם היא עוזרת.
מנסה ללכת לחדר כושר כמה שיותר. ואופטימי שיהיה טוב בסופו של דבר. אותי מדאיג הדיכאון שהזדנב לו בעקבות החרדות, דיכאון קל אבל עדיין, עננה שמרחפת מעל הנוסע האהוב שלי. הרבה תמיכה, הדיקור, המדיטציה, ההתעמלות, העשבים הסיניים שרשמה לו המדקרת (ואנחנו צחקנו שאנחנו מקוים שלא יתפוס אותנו שוטר כשאצל בעלי בתיק השקית עם החומר הירקרק - בחיי, אדוני השוטר, זו תרופה סינית!)

המשך יבוא, מקווה לעדכן בעדכונים טובים.

מתמודדת איתם כבר 13 שנים. התקף ראשון בהריון הראשון לאחר מריבה קשה עם הבעל.
אני חייבת לציין שאצלי הם כמעט תמיד מגיעים לאחר שעברתי תקופה של מתח מורט עצבים, כעס מתמשך (עם הבעל) ומצב כללי over.
כשמגיעה המנוחה והנחלה...או אז אני מתפרקת..
כאילו שהגוף לא יודע מה לעשות עם הרגיעה הלא צפויה. רגיל להיות בהיפר. יכול להיות שהטריגר הוא דכדוך קל. או רק מחשבה עליו. אצלי כל דכדוך קל מזעיק את כל מערכת האזעקה כיוון שזה מזכיר לי מיד את התחושה בהתקף חרדה (בין השאר-דכאון..). הענין הוא שאחרי תקופות מורטות עצבים, מערכת העצבים נחלשת ממתח יתר ומגיבים חזק על מחשבה.
צריך לעבור זמן עד שמתחזקים.
אחרי 8 שנים של התמודדות (גם כדורי הרגעה אמיתיים עזרו לי, אפילו בעצם הימצאם איתי), החלטתי ליטול נוגדי דיכאון למשך שנתיים. היה לי טוב. החרדות נעלמו כלא היו. בעצם- פעם אחת קיבלתי תוך כדי שימוש אבל זה היה גם כשמתחתי את עצמי יותר מידי. (יש לי יחסים מסובכים עם הבעל..לא פשוט לי).
לפני כמה חדשים החלטתי להפסיק. הרגשתי מעולה. לפני שבוע חטפתי אחד. שוב מתמודדת. לפעמים מרגישה ממש טוב ולפעמים נופלת. מחר מתחילה להעזר בפרחי באך. אעדכן בהמשך.

גם אני - תודה רבה על השיתוף. עוזר לי מאוד מאוד (מאוד) לשמוע סיפורים של אחרים, לדעת שהנוסע אהובי הוא לא היחיד בעולם שחווה את הגועל-נפש הזה.
מותר לשאול מה הוביל להחלטה שהכיוון הוא נוגדי דכאון? בדיוק מה שהנוסע אמר, שהעצבים רופפים ומגיבים חזק על מחשבה שבימים כתיקונם הוא היה מעיף לכל הרוחות ברגע שהיתה מגיעה. החלטתי שיש לו דכאון קל

הלכנו לאינטרנט, הוא מילא שאלונים, אכן נראה שזה בדיוק מה שיש לו. הוא אמר שייתן לטיפול האלטרנטיבי סיכוי של עוד כמה שבועות כי במילא גם אם היה מתחיל לקחת היום נוגדי דכאון, ההשפעה לא היתה ניכרת מיד.

לי אין סבלנות, אני מתחקרת אותו כל הזמן איך הוא מרגיש, דרוכה למצבי הרוח שלו, מרגישה שאני הרבה פחות קשובה לילדים מאשר אליו. וזה רע מאוד כמובן.

אז את אומרת שדכאון וחרדה שלובים זה בזה ואי אפשר בעצם לדעת מה הוביל למה? ראינו אתמול הארי פוטר בכבלים, הגעתי למסקנה שהסוהרסנים - הדמנטורס המפחידים שמוצצים מהקורבן כל שמץ של שמחת חיים ותקווה, הם בעצם מפלצת הדכאון והחרדה.

לפעמים אני תוהה כמה אנשים בסביבתי - בעבודה, הורים בבית הספר ובגן של הילדים, מן הסתם גם המשפחה שלי ושלו - עוברים את זה בחדרי חדרים וכלפי חוץ לא נראה כלום.

מקווה שיהיו לך ימים של הרגשה טובה ושהפרחים יעזרו. לנוסע, כאמור, עוזרים הדיקור והעשבים המסתוריים הסיניים.

יקרה שלי,
מדהים כמה את מתמודדת ביחד איתו. אבל אל תתערבבי איתו יותר מידי . זה עלול להזיק לך. מציעה לך מראש. אתם יכולים לעשות הליכות מהירות ביחד בערב וזה יעזור לשניכם להשתחרר. דברו על עניינים אחרים ואל תחפרי באיך שהוא מרגיש בכל רגע נתון, כי זה רק מעלה מחדש אם הוא במקרה הצליח לשכוח.....
תשתדלי שהבית והילדים יתנהלו ביציבות ובשמחה, כי אחרת הוא יקבל הרגשה רעה נוספת, שכולם מתדרדרים בגללו. כשמדוכדכים גם מרגישים שכולם ככה וזה עוד יותר נורא אם זה באמת נכון...
תניחי לו להתמודד בעצמו , כי זה מאוד חשוב להחזרת הבטחון בעצמו. זו גם הרגשה מחורבנת -כל הרחמים מסביב. גורם להחרפת תחושת "המחלה". תעודדי אותו לעבור את אותם הדברים שמפחידים אותו שוב ושוב, כי אחרת מתחיל מצב מסוכן של המנעות מאותם הדברים שהעלו בו את החרדה. (כמו נסיעה באוטובוס). חייבים לנצח את החרדה. אני לא וויתרתי לכלום אבל כן הסתובבתי עם כדורי הרגעה בתיק...ליתר בטחון. זה עודד אותי לחשוב שאם יקרה משהו בחברה אז אני מגובה.
מה גרם לי לנסות את נוגדי הדכאון? גם התעייפתי להתמודד כל הזמן וגם חשבתי שהיחסים שלי תקועים בגלל שבכל פעם שמתחילה רגיעה- אני נכנסת לחרדה ומשבשת את התנהלותם התקינה של העניינים בינינו. אני חייבת לציין שלמרות שבעזרתם הרגשתי טוב יותר- גלגלתי את היחסים מתחת לשטיח העבה בבתינו, כך שהם רק הדרדרו. מה שבטוח שההתקפים לא עוזרים ליחסים...והיחסים העגומים לא עוזרים לחרדות....
לגבי הארי פוטר-חשבתי בדיוק את אותו הדבר כשראיתי את הסרט לא מזמן בטלוויזיה. התקף חרדה זה הדבר הכי מגעיל ונורא שבן אדם יכול לעבור. כל הכבוד שאת מבינה את זה, מבלי לעבור את זה ממש. אני מאחלת לך ולכל האנשים בעולם לא לעבור זאת לעולם. אין בזה שום דבר טוב וזה לא מקדם לשום דבר. זה נכון שמתפתחים בעקבותיהם ועושים עבודה עצמית, אבל בעיני, זה בדיוק כמו שאומרים שבלעדי השואה לא הייתה קמה מדינת ישראל או בלעדי האינתיפדה לא היינו הופכים מודעים לסבל של הפלשתינים.....זה נכון.... אבל למה אי אפשר להגיע לכל זה לפני הסבל הנוראי?
אני פניתי גם לצפריר שפרון לתמיכה אינטרנטית. ממליצה.

גם אני - את מילותיך החכמות אני מבטיחה לגזור ולשמור. כמובן שאני חייבת לשמור שהבית והילדים יתנהלו ביציבות ובשמחה, לא לבקש דיווח כל חמש דקות איך הוא מרגיש, ובטח ובטח לא לרחם עליו או לעשות ממנו נכה. כי הוא ממש ממש לא.

אני מתמודדת יחד אתו כי הוא העוגן היציב שלי, עברנו בחיינו כמה וכמה דברים ואיכשהו הוא תמיד היה החזק שהצליח למשוך אותנו קדימה. אני לא מחזיקה מעצמי חלשה או היסטרית בשום צורה, אבל הוא זה שיתמודד עם בירוקרטיות מעצבנות, שיצליח לתת תרופה לילד קודח או לחתול מתפתל, שידע לעשות את הדבר הנכון בשעת משבר. והוא אהובי מזה די הרבה שנים, וכשהוא כואב גם אני כואבת (הייתי רוצה להאמין שגם הוא הרגיש כך אחרי הלידות

)

אחרי התקף רציני שהיה לו כשנסענו על הכביש המהיר הוא קיבל כדורי הרגעה אבל זרק אותם אחרי יומיים, אמר שהוא לא מרגיש טוב כשהם בבית. הוא לחלוטין לא פוסל נוגדי דכאון, כרגע הוא עדיין לא התעייף מלהתמודד בתקווה שימשיך כך. דווקא מבחינת היחסים בינינו יש איזו פריחה והתחדשות - לא מעט בזכות העובדה שהוא אומר לי שוב ושוב כמה הוא מעריך אותי וכמה אני והילדים חשובים לו.
כמובן שהייתי מוותרת על הכל בשניה כדי לחזור שלושה חודשים אחורה ולוותר על כל התקופה האחרונה.

שוב תודה על התזכורת. מקווה שיהיה טוב.

מהנסיון המצטבר שלנו (אורנה וצפריר), בנושא זה של טיפול, ייעוץ ולווי "מותקפי חרדה",
נמצא חותמ 'הווה' יעיל ביותר, במיוחד כאשר מלווה אליו שימוש ב'מי-מעוז' או ברסקיו, ובלי לוותר על שיחות אישיות.
מדובר במקרים ספורים שנתוספו בזמן האחרון.
מפאת דיסקרטיות לא נוכל לפרסם פרטים מזהים אלא רק לומר שטווח הגילאים הוא בין 22 ל- 50. נשים וגברים.
למותר לציין - בוודאות נחסכו ממקרים אלה הכדורים הכימיים, נוגדי דיכאון או מעודדי הרגעה, ובחלקם נחסך גם אשפוז.

תודות.

צפריר.

תודה צפריר, אתן לו לקרוא ולהחליט מה מתאים לו. כרגע תוקפים בכל החזיתות - המדקרת + עשבים סיניים מסתוריים, מדיטציה, פעילות גופנית. את הפסיכולוגית כאמור הוא מיצה אחרי שתי פגישות. היום אלך לקנות רסקיו.

מאשפוז אנחנו רחוקים מאוד מאוד (טפו חמסה!!!) אבל אתמול שוב עלה נושא נוגדי הדכאון. הדבר הזה מתעתע, יש רגעים או ימים שלמים שבהם הוא מרגיש מצוין, ואחר כך באה הנפילה. כלפי חוץ לא רואים כלום, אבל אני רואה ומאוד מאוד דואגת.

אבל אני רואה ומאוד מאוד דואגת.
אם כך, ראשית דבר הרסקיו - בעבורך. בעבור תפקודך.

תודות.

איך לא חשבתי על זה קודם

(איפה האייקון שדופק את הראש במחשב?)
ברור כל כך.
תודה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בוקר של אור לכולםםםם,
אשמח אם משהו מהכותבים יצור עמי קשר במייל [email protected]
תודה ויום שקט.

שליחה על ידי טל* » 16 יולי 2013, 20:03

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לי יש התקפי חרדה כבר שבועיים וחצי
בעצם אני מקווה שזה חרדה ולא משהו אחר בגלל שזה לא עובר אחרי עשר דקות זה כמעט כל היום והלילה
אני בקושי חושנית ודפיקות הלב המהירות הם במשך כל היום ולפעמים אני מתעוררת מזה ומסיעה

חברים יקרים אני רואה את התגובות שלכם ונדהמת לגלות שיש עוד אנשים טובים בעולם הזה כל הכבוד על ההקשבה וההבנה

רציתי לשתף אתכם גם בסיפור שלי אני בת 26 אמא לשיר בת ה4 חודשיים ויש לי חרדות קשות שקשורות למוות כל היום אני רק חושבת על זה שאני יכולה למות עם אשאר לבד

אשמח לשתף אתכם בכל התחושות שיש לי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני קבלתי הקף חרדה אחרי שיצאתי מהעבודה זה הייה פשוט מפחיד לא הרגשתי תרגליים לא הרגשתי תראש שלי הוא הייה כלכך כבד הייה לי בחילות כאבי בטן הייה לי כלכך קר חשבתי שאני הולכת למות והיום זה לא עוזב אותי אני מרגישה כאיחו תקוע לי משהו בגרון ואני לא מצליחה לאכול בגלל ואני כלכך מפחדת כי אני רזה ואני רזיתי עוד יותר בגלל

שלום ראיתי תאונה מאוד קשה ועקב זה התקשתי לנשו..צרחתי בחוזקה ובכיתי בצורה חזקה מאודד מקרה זה קרה לפני 8 חודשים בערך ולפני כמה ימים קרה שראיתי ריב והיא המון צעקות ודם והרבה דברים שהזכירו את התאונה ושוב התקשתי לינשום ובכיתי בחוזקה הנשימות היו ארוכות וכבדות כי לא הצלחתי לנשום ..
מה עלי לעשות ומהם ההתקפים האלה

אכן התמודדות קשה התקפי חרדה וגם חרדה מוכללת שמלווה במשך ימים ושבועות שלמים.
מתמודדת עם זה מאז לידת ביתי לפני שנתיים.
אני חושבת שיש תקופות מסוימות שאין מנוס מלקחת כדורים נוגדי דיכאון וחרדה או קלונקס בהתקף חרדה נקודתי.
לקח לי שנים לקבל את זה, אחרי מיליון ניסיונות להרגעת החרדה בדרכים אלטרנטיביות וטיפול פסיכודינמי של שנתיים.
אצלי הטריגר לחרדות זה הפיכתי להורה ותחושת החוסר מוגנות בעולם ושאין לי שליטה בעצם על המון דברים שלפני ההורות השלתי את עצמי שיש לי שליטה.
וכמובן הפחד מסבל ומוות.
אז אני לא מתביישת יותר, רסיטל וקלונקס בהחלט עוזרים ובמקביל ממשיכה לטפל בדרכים אלטרנטיביות (דיקור, רפלקסולוגיה, טווינה, קריסטלים, סרג'ם) וכן בטיפול CBT.
וכן, מסתבר שיש המון אנשים שסובלים מחרדות ודיכאון רק שהטאבו כל כך גדול שלא נהוג להראות או להודות בזה.
רק אחרי הדיכאון והחרדות אחרי לידה הבנתי כמה המון נשים ואנשים סביבי סובלים מכך.
וכן, גם עלי בעבודה לא ניתן לנחש שאני סובלת מימים שלמים של חרדות.
מאמינה שכל אדם שני בעולם סובל מזה לפחות תקופה אחת בחייו.
שבת שלום רגועה ושלווה לכולנו

גם אני סבלתי מהתקפי חרדה. ההתקף הראשון היה מסוג של זעזוע שעברתי ממריבה עם בן זוגי ולאחר מכן הופיעו תמיד אחרי שעברו תקופות ארוכות של תסכול/ מתח ולחץ כתוצאה מהיחסים שלנו. עשר שנים נעזרתי בצורה נקודתית בכדורי הרגעה (קסנקס). מאוד הרגיע אותי לדעת שאם ארגיש חרדה אוכל לקחת אותם וזה מנע הרבה מההתקפים. אחר כך לקחתי במשך שמונה שנים נוגדי דיכאון וחרדה(ציפרלקס) וזה היה נהדר. באמצע ניסיתי להפסיק והחרדה חזרה.

בשנתיים האחרונות אני בלי כלום וללא התקפי חרדה. שיניתי לתזונה ללא סוכרים ומעט פחמימות וגם הוצאתי את עצמי מעמדת חוסר השליטה על חיי, יותר קבלה וסליחה, פחות כעסים על עצמי ואחרים, לא נותנת לעצמי לעבור מתח לאורך זמן ואם כן אז מתספת במולטי וויטמינים כדי למנוע דלדול וויטמינים כתוצאה ממתח מוגבר.

בשנתיים האחרונות אני בלי כלום וללא התקפי חרדה. שיניתי לתזונה ללא סוכרים ומעט פחמימות וגם הוצאתי את עצמי מעמדת חוסר השליטה על חיי, יותר קבלה וסליחה, פחות כעסים על עצמי ואחרים, לא נותנת לעצמי לעבור מתח לאורך זמן ואם כן אז מתספת במולטי וויטמינים כדי למנוע דלדול וויטמינים כתוצאה ממתח מוגבר.

נשמע מעולה, כל הכבוד.
מקוה שגם אצלי יגיע השיפור המיוחל מוקדם ככל האפשר.

שליחה על ידי צח* » 26 יולי 2014, 05:17

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לך .. ..אל תדעגי מי זה ואל תפחדי מי זה אני סבלתיי מי זה בשרות הקרבי ושוחרתי על זה ולא עזרו לי אפילו שהיתי נוראה וקרה לי מיקרים לא טובים ולא היה לי אבא ואמא שיעזרו לי היתי לבד עדין אני סובל מי זה כי זה התפתח לפוסטטראומה אבל אני יודע שאני לא צריך לפחד וכל פעם שקורה לי את האתחלה של ההתקף אני יודע שאני לא ימות יותר נכון אני מנסה לחשוב שזה יעבור והכל בסדר ואני חייי בשביל שיהיה טוב לאשתי ולכן אני מנסה להתגבר על זה ובאוי נגיד ככה אני סובל בגלל זה כל יום ולפעמים כל שבוע אני לא יכול לשלוט על זה וזה מעצבן ובנוסף אני סובל בגלל זה במעי רגיז שמתבתע בשילשולים כ 7 פעמים ביום ורעידות בידים וחונק כימעט כל הזמן ושיאולים ופתאום אני רוצה להיות לבד שזה דיכאון כבר ואי שבעיות לאוכל וגם שאני מנסה לאכול אני לא מרגיש שבע ואז אני מקיא לואני מטופל בסיביטי וכמה כדורים אבל הטראומה קשה שלא תמיד אני מצליח ליתמודד בזיכרונות אני מאוד מצטער על מה שאת עוברת אבל תדעי שאת חייה ועוזרת לילדים שלך וזה יתן לך כוח כככ אני עושה אני חושב שאני חיי בשביל אשתי לעזור לה אם המחלה וזה מה שמעודד אותי לחיות ולא ליתאבד לכן על תחשבי שאת לבד זה קשה אבל את יכולה ואת יש לך את הרצון ואת הכוח אז שיהיה לך בהצלחה בהכל אל תתיאשי השם אוהב אותך וגם הילדים שלך..... ואת נשמה טובה הכל יהיה טוב אם את תרצי לדבר עוד על החרא שאת סובל אז על תתבישי תכתבי לי בהודעה הכל יהיה בסדר הפסבוק שלי הוא [email protected] , אני כותב לך את זה כי אני קצת מבין אותך וזה לא קל אבל אני כותב את זה ומנסה לעזור כי אני סובל אולי קצת יותר גרוע ואולי קצת יותר חמור אבל אני לא רוצה לעבד את היאוש כי יש לי אישה שאני מטפל בה ולכן אני רוצה להגיד לך שזה מה שעוזר לי כיום גם אם כל החרא וגם אם כל האי תאבון וגם אם כל ההקאות שאני מקיא ביום וגם אם כל הבעיות שיינה שאני לא מצליח לישון וגם אם זה שאני מקבל התקפים לפחות פעם בשבוע אבל התקפים חזקים שאתה לא שולט על עצמך וגם שילשולים ממעים בן 5 לשבע פעמים ביום וגם זה שאני יורד במשקל אבל אני יודע שיש לי תקווה ואני ינסה ליתמודד אם זה וקשה מאוד כי אתה נזכק בדברים לא טובים אבל אני מנסה לפחות תנסי לא רק בישבילך גם בישביל הילדים בהצלחה ....את מוזמנת וסליחה שאני מזמין אותך לדבר איתי בהודעות על מה שעובר אבל מאני אומר את זה מכל הלב כי גם אני סובל וזה לא למטראה מינית זה למצב ליתמודד אם החרא שאנחנו עוברים וזה באמת חרא וקשה מאוד ולכן אני אומר לך אל תפחדי ואל תתבישי תכתבי לי בפסבוק זה יעזור לך להוציא דברים מהלב וירגיע אותך ולא רק את גם אנשים שמסתכלים על הודעה ויש להם את הדברים האלה השם יעזור לנו וכולם מוזמנים ליתאחד ולעזור אחד לשני לילה טוב

מישהו מכיר את הכדור ״ואבן״? קיבלתי מרשם לאחרונה כדי לקחת כשיש צורך ולא באופן יום יומי. לקחתי כבר פעמיים וזה מאוד עוזר, אבל אני חוששת שמאז שאני יודעת שיש את האופציה ה״צורך״ מגיע לעתים יותר תכופות. נשמע הגיוני? מתלבטת אם לקחת גם כעת. כי לא מצליחה לישון. שוב.
אני בתקופה של חרדה שכמעט מתפתחת להתקף ככה יום כן יום לא. חיי ממש משתבשים. מאוד קשה לי להרדם. החרדה מקושרת אצלי לזוגיות ואני לא ככ מצליחה להבין אם מדובר בקול פנימי אמיתי (שזועק לי שאני מוכרחה להפרד מבן זוגי האהוב 10 שנים) או בחרדה. התחושות הפיזיות קשות ואני לא מצליחה להפריד.
קשה לי ממש.

ממשיכה... הסיפור שלי מורכב. הכי לא מתאים לי לקחת תרופות, בטח שלא פסיכיאטריות. אבל היה לי לפני כשלושה שבועות התקף חרדה כל כך קשה, שהייתי מוכנה לכל דבר שייקח ממני את התחושות האיומות האלו. הטריגר היה מחשבות על פרידה ופירוק... וכנראה שגם הורמונים.... אנחנו בטיפולי פוריות ואני בתקופה מאוד לא פשוטה בכל מקרה. התחלתי גם טיפול אצל פסיכותרפיסטית ואני מקווה לפתור את הדברים בעומקם, אבל בינתיים הייתי חייבת משהו שיאפשר לי לתפקד.. לנשום רגע. אבל עכשיו פוחדת להתמכר לדבר הזה. כי זו באמת מתנה מופלאה - לחזור אל חושיי, לקבל את שפיותי בחזרה. כך זה מרגיש. הפסיכיאטרית קראה לזה ״כדור קל״. אבל יש כזה דבר בכלל? עד שהיא רשמה לי אותו נעזרתי בתמצית רסקיו, אבל לתחושתי בעיקר עזר לי לדעת שיש לי משהו בתיק. לא בטוחה עד כמה זה באמת עזר. אני במצוקה. אודה לכל עצה.

פלונית יקרה, מאוד מאוד מבינה עד כמה זה קשה לך.
אני חושבת שחשוב בשלב ראשון לנשום, לתת לעצמך רשות לא לחשוב על הבעיה שמטרידה אותך לגבי הזוגיות ולהתמקד בלהרגיש טוב יותר. תגידי לעצמך, עכשיו אני מטפלת בעצמי ועושה מה שצריך כדי לחזור למצב של שלווה פנימית. וזה אומר לא לתת לעצמך לגלוש למחשבות המלחיצות והדוהרות האלה. תמיד תוכלי לחזור אליהן בשלב מאוחר יותר כשיהיו לך יותר כוחות. מה שלי עזר מאוד בתקופות של חרדה ומחשבות משתוללות היו אפליקציות או אתרים עם הקלטות של מדיטציה מונחית או הרפיה, מניסיון זה מאוד עוזר כי מה שאת צריכה עכשיו זה להירגע ורק משם יגיעו הפתרונות שלך, בשלב מאוחר יותר, ולא עכשיו כשאת מלחיצה את עצמך ומפוחדת.
לאחרונה גיליתי את האתר הזה לדוגמה: http://www.verygood.co.il/%D7%9E%D7%93% ... %D7%AA-nlp

יש בו מדיטציות מוקלטות שאת יכולה להאזין להן בחינם. שימי לב שבפעם האחרונה שנכנסתי לשם היה היפוך בין "מדיטציות לגברים" לאלו של הנשים כי כנראה יש להם שם באג.
אני אישית דווקא מקשיבה יותר לאפליקציות שהורדתי אבל הן באנגלית אז אני לא יודעת אם זה מתאים לך. בכל אופן אני מאוד ממליצה לקחת את הזמן לעשות את ההרפייה הזו ולתת למוח להתנתק מהמחשבות המטרידות, אפילו רק לכמה דקות. זה מאוד מאוד עוזר, במיוחד באפקט מצטבר אחרי כמה ימים או שבועות. את יכולה להקשיב לזה באוזניות כשאת שוכבת לישון, זה מאוד מרגיע ויותר קשה לברוח למחשבות המציקות כי את מתמקדת בקול של המנחה וזה עוזר להירדם.

ועוד עצה: שתי הרבה מים. תחושות של חרדה מועצמות כשלא שותים מספיק, השתייה המרובה עוזרת לגוף להוציא את הכימיקלים של החרדה מהמערכת.

תודה על ההתייחסות. אין לי (טכנית) איך ללכת לישון עם אוזניות... או ליתר דיוק אין למה לחבר אותן. (מחשב לא נייד) בינתיים מנסה להסיח את דעתי ולעייף את עצמי מול המחשב כך שאולי העייפות תגבר על החרדות. איכשהו... חבל שמחר צריכה לקום ב-6:00, ללכת לעבודה ולעוד כל מיני... יום ארוך. אחת התופעות הנלוות לחרדות האלו זה השיבושים בשינה שגוררים ימים של תשישות וחולשה וכך כאילו אני במצב יותר פגיע והסיכוי גדל ששוב יגיעו התחושות.. זה לופ כזה. זה גם תמיד מגיע אצלי עם בלאגן בבטן, חוסר תיאבון... כך שבאמת לא ככ אכלתי או שתיתי במהלך היום ומלווה לזה כאב ראש ובחילה. אולי באמת אלך לשתות מים. שוב תודה.

אני נורא מכירה את זה. ומניסיון, זה עובר. ואפשר לעזור לזה לעבור בכל מיני דרכים, כולן עוברות דרך הרפייה, התרגעות, טיפול קודם כל בצרכים של הגוף.
יש לך סמארטפון? מצאתי אפליקציה עם מדיטציה בעברית שאולי תעזור.

מנסיוני מה שקורה בדרך כלל זה שהחרדה באה מתוך האמונה שאת צריכה, אמורה, חייבת לחשוב על הדברים שמלחיצים אותך, כל הזמן ועד שתמצאי פיתרון. האם זה מה שאת מרגישה/חושבת? אם כן, חשוב שתתני לעצמך רשות להרפות מזה. המחשבה הזו לא נכונה ולא עוזרת. להיפך. מותר לך לנוח, לרוקן את הראש, לישון.

יש סמארטפון.. אבל האמת שאני קצת חוששת לשמוע דיבורים של איש זר אל תוך התת-מודע שלי. לא יודעת למה. איזו אפליקציה?

מצאתי אותה כרגע אז אני לא כל כך מכירה, אבל הקשבתי קצת למדיטציה שיש שם בחינם (everything is alright) אחרי שאת מורידה את האפליקציה החינמית ואין לך ממה לחשוש, אלו רק דברים כמו "להרפות את הבטן" וכדומה עם מוסיקה בסגנון זן ברקע. תחפשי "מדיטציה", קוראים לזה ZEN מדיטציה עם ניסים אמון.

כן. ממש זה מה שקורה. וואו. לא חשבתי על זה ככה, אבל זה די מה שקורה. אני חשה שאני חייבת להחליט לגבי הזוגיות שלי ע כ ש י ו. וזה לא באמת הגיוני בשום רמה. לפרק 10 שנים של חיים משותפים מתוך מקום כזה קשה ולחוץ זה לא מרגיש נכון. אני גם מאוד מאוד אוהבת את האיש שלי ומאוד מאוד אהובה. יש לנו אתגרים לא פשוטים אבל עובדים על זה... ופתאום התחושות האיומות האלו והמחשבותת הטורדניות-אובססיביות כמעט.. פוחדת שזהו זו האמת ואני צריכה פשוט להקשיב לעצמי (זו עצמי?) ולקום וללכת. ואז חרדה מהצעד הדרסטי הזה. ומההשלכות. ומלאבד את האיש היקר שלי. ועוד ועוד מחשבות שלא נותנות מנוח. אין לי אוויר. רק רוצה לישון.

תודה, אחפש

מצחיק, כתוב לי בצהוב: אין מה לדאוג: דאגה לא תחסר. מצחיק עצוב.

תקשיבי, אני מכירה בדיוק בדיוק את מה שאת מתארת אחד לאחד.
הבעיה שיש לך כרגע היא לא הזוגיות או דברים אחרים בחיים שלך, אפילו שאת בתקופה קשה. הבעיה העיקרית שלך היא החרדה הזו. אל תקשיבי לה. היא מתעתעת בך. זה לא קול של אמת, זה קול של פחד. אני לא מכירה אותך ואת מערכת היחסים שלך אבל את צודקת כשאת אומרת שהחלטות לא לוקחים ממקום כזה של פחד. תני לעצמך את הקרדיט שיש בך ידיעה פנימית מה טוב בשבילך, לכאן או לכאן, והידיעה הזו תבוא ממקום של שקט וחוזק. כרגע החרדה "צועקת" עלייך ועושה כל כך הרבה רעש שאת כבר לא יודעת מה למעלה ומה למטה. זו לא אמת. לקום וללכת תמיד תוכלי אם באמת תרצי ותחליטי שזה מה שנכון לך, אבל כרגע תתמקדי בלהרגיע את עצמך והצעד הראשון הוא להאמין שמותר לך להירגע. את לא לא-בסדר אם את לא יושבת ונלחצת 24 שעות ממה שמפריע לך. להיפך, הניתוק מזה ומציאת שלווה יעזרו לך לחשוב יותר בבהירות.

תודה לך. לא יאומן כמה הקלה יש בהזדהות שלך... זה עושה לי להרגיש טיפה פחות פסיכית. ממש תודה.

שמחה שעזרתי. לצערי יש לי כבר ניסיון עם הדברים האלה אבל זה תמיד עובר ועם הזמן גיליתי עוד ועוד דרכים להתמודד. את ממש לא פסיכית. או שאולי שתינו פסיכיות:)
נסי לישון ולתת לעצמך רשות להירגע. אם את רוצה אפשר לדבר כאן מחר. תרגישי טוב.

אבל אני בכל זאת תוהה מה מזין את קולות החרדה אם לא אמת פנימית כלשהיא? נכון שהיא מקצינה הכל ולא נותנת מנוח, אבל אולי זה כי כשהיא לא ״צועקת״ עליי אז אני יכולה להתעלם.. להדחיק... זה לא מנגנון הגנה שלי? הגוף לא מאותת לי פה? כל כך מוסרטת. אלוהים.

אה, סליחה, את משוחררת

כתבתי לפני שראיתי את תשובתך. ליל מנוחה. ושוב תודה.

אני מכירה גם את המחשבה הזאת והיא באמת מאוד מפחידה. אולי יעזור לך כרגע להסתכל על זה לא כעל "יש אמת אחת ואני צריכה לגלות אותה/להפסיק להתכחש אליה", אלא כעל קולות שונים שקיימים בתוכך? מה דעתך?

אני עוד לא הולכת לישון, אצלי השעה מוקדמת יותר (לא בארץ) פשוט דואגת לך ולשינה שלך:)

זה לא מנגנון הגנה שלי?
המקור של זה הוא אכן מנגנון הגנה, אבל זה קצת כמו מנגנון הגנה שנדפק ו"יורה לכל הכיוונים" אם תרצי. כי זה כבר לא עוזר לך אלא משתק אותך. מה שחשוב לעשות וקצת קשה כשנמצאים בלופ המחשבתי הזה הוא לזכור שמה שיוציא אותך מזה הוא לא "גילוי האמת האיומה" ופעולה קיצונית לפיה. מה שיוציא אותך מזה הוא ההיפך הגמור - להצליח לחיות בשלום כרגע עם חוסר הוודאות, להרפות, לתת לעצמך לנשום ולתת לעצמך זמן. לסמוך על עצמך ולא להצליף בעצמך.

פשוט דואגת לך ולשינה שלך:)
זו, נגיד, דאגה רציונלית

כבר מאוחר ב-3 שעות משעת השינה הנורמלית שלי. אוף. הולכת לנסות לישון. הלוואי שאצליח.

מאוד עזרת לי.

בהצלחה:) לילה טוב. אם תרצי אהיה כאן מחר.

לפלונית שרוצה לישון,אולי כדאי לקחת פסק זמן מטיפולי הפוריות,נשמע שאת ממש סובלת...
שיבוש הורמונאלי יכול לגרום לתחושות מאוד קשות.
בכל מקרה שתהיה שנה טובה ומבורכת

בוקר טוב, תודה פלונית אלמונית. אנחנו בהפסקה כפויה (וכנראה מבורכת) מהטיפולים בגלל החגים ועניינים טכניים. אבל כן, דרוש לי ריפוי עמוק ומשמעותי מהדבר הזה שלגמרי שיבש אותי.

איך את מרגישה הבוקר?

תודה

נרדמתי רק לקראת 3 בלילה. צלילי המדיטציה קצת עזרו ולמזלי (וזה לא מובן מאליו) בסוף העייפות הכריעה. בישרתי לבוסית שלי שאני חולה. עם קצת אשמה על האמת המסולפת.. אבל פשוט לא יכולתי להתמודד עם עוד יום מתיש ועמוס. ובאמת חשתי חולה - רק במקום חרדה אמרתי שפעת. חרדה זה אישי מדי. וגם לא נראה לי שאנשים מבינים באיזו רמה זה מפריע לתפקוד. לא פחות משפעת...

אז אני יותר טוב היום, אבל רחוקה מלהיות שלווה ונינוחה. תעוקת חזה שבאה בגלים.. נרגעת ומשתלטת ונרגעת ושוב לרגע מאיימת להתפתח למשהו רע... ונרגעת.. ושוב.

ההבנה המבאסת של השבועות האחרונים היא שזה כנראה משהו שימשיך ללות אותי באשר אלך.. וגם אם יהיו תקופות של שקט, זה תמיד משהו שאורב מעבר לפינה. הפעם זה הגיע כתוצאה של מליון דברים ששיאם היה כמה שבועות שבהם במקביל היתה הפסקה בתרגול היוגה (שמציל אותי בדר״כ) הזנחה של הרגלי אכילה ושינה מסודרים שסיגלתי לעצמי במשך הרבה זמן והרבה כוונה וכמובן... הטיפולים שנהיו אינטנסיביים. והנה עכשיו בעודי כותבת על זה אני מרגישה איך מלבה את חוסר הנחת. כאילו בשליטה - יכולה ללבות את זה בלי שום בעיה... אבל כשמנסה להרגיע השליטה כבר ממני והלאה. כן, מן הסתם יש פה שיעור של שחרור שליטה. כמו גם בכניסה להריון. יודעת. התחלתי טיפול ומקווה לגעת גם בזה. הכל כואב. ואני גם תוהה כמה כבר יכולות לתרום לי 50 דקות בשבוע... אבל מנסה.

תודה!

יופי! אני שמחה שהצלחת להירדם ושלא הלכת לעבודה היום. הכי חשוב עכשיו שתטפלי בעצמך ובאמת כמו שאמרת, אי אפשר להגיד בעבודה שאת סובלת מחרדה אבל באמת שלפעמים זה מפריע מאוד לתפקוד. ואת פשוט צריכה מנוחה. אז אל תרגישי אשמה.

אז אני יותר טוב היום, אבל רחוקה מלהיות שלווה ונינוחה. תעוקת חזה שבאה בגלים.. נרגעת ומשתלטת ונרגעת ושוב לרגע מאיימת להתפתח למשהו רע... ונרגעת.. ושוב.
זה כבר מתחיל להשתפר. תני לזה זמן.

ההבנה המבאסת של השבועות האחרונים היא שזה כנראה משהו שימשיך ללות אותי באשר אלך.. וגם אם יהיו תקופות של שקט, זה תמיד משהו שאורב מעבר לפינה. הפעם זה הגיע כתוצאה של מליון דברים ששיאם היה כמה שבועות שבהם במקביל היתה הפסקה בתרגול היוגה (שמציל אותי בדר״כ) הזנחה של הרגלי אכילה ושינה מסודרים שסיגלתי לעצמי במשך הרבה זמן והרבה כוונה וכמובן... הטיפולים שנהיו אינטנסיביים.

את מתכוונת לומר שכבר חווית חרדה בעבר? בכל מקרה דעי שזה משהו שהמווון אנשים מתמודדים איתו, את לא לבד. וגם, שכשמתחילים להכיר את המנגנון הזה אפשר למצוא דרכים לגרום לזה להיות הרבה פחות עוצמתי ומפריע וגם לעבור יותר מהר. את יכולה להגיע לשליטה הרבה יותר גבוהה בזה. זה פשוט עניין של זמן, סבלנות ותרגול. ולמצוא דברים שעובדים בשבילך.

התחלתי טיפול ומקווה לגעת גם בזה. הכל כואב. ואני גם תוהה כמה כבר יכולות לתרום לי 50 דקות בשבוע... אבל מנסה.
מעולה שהתחלת בטיפול. לדעתי זה יכול מאוד לעזור לך. זה חשוב גם להכיר במקביל שיטות לתת לעצמך "עזרה ראשונה" כשזה פתאום מכה.

את מתכוונת לומר שכבר חווית חרדה בעבר?
כשחוויתי את ההתקף הקיצוני שהתחיל את ימי חוסר האונים המתישים האלו הבנתי שכבר חוויתי פעם התקף כזה, לפני בערך 7 שנים, רק לא ידעתי שזה מה שזה. חודשים רבים לפניו וחודשים רבים אחריו הסתובבתי עם מועקה כזאת, קצת כמו עכשיו, וחיפשתי ללא הרף איך להיפטר מהתחושות האלו. מדי כמה חודשים/שנים תעוקת החזה היתה חוזרת לכמה ימים ובדר״כ עוברת. בדר״כ זה היה מקושר לאותם נושאים - זוגיות, מיניות, החמצה כללית בגלל בחירות גרועות בחיים ומצב כלכלי. בין לבין אני כן מאוד אוהבת את החיים שלי על כל מורכבותם. לא ידעתי בכלל בכלל שמה שאני חווה זה חרדה. פשוט סוג של התרגלתי. ובמקביל העמקתי יותר ויותר בדרך היוגה, מה שמאוד מאוד עזר. (וימשיך לעזור, תיכף, כשאמצא את הכוחות לחזור ולתרגל)
ההתקף האחרון היה כל כך קיצוני עבורי שמתצאתי את עצמי מתייעצת לראשונה בחיי עם פסיכיאטרית קרובת משפחה לגבי ״לילה פסיכוטי״ שעברתי. כאשר סיפרתי לה מה עבר עליי היא אמרה שזה התקף חרדה קלאסי. מאפיינים מוכרים אחד אחד. מצד אחד זה מאוד מרגיע שיש למשהו שם ואולי אפשר להתחיל להתמודד באמת. מצד שני זו גם קצת תוית כזו שמזינה את עצמה.. נותנת לגיטמציה לדבר וכמעט משהו להאחז בו ולהתחמק מאחריות. אם את מבינה מה כוונתי.

תיקון - בחירות שנראו גרועות בימי התעוקה והמחשבות הטורדניות... בימים אחרים בכלל לא התעסקתי בהן או שהן נראו לי מדוייקות להפליא וחלק מושלם מהמסע... ושלא יכול להיות אחרת, פשוט כי זה כך. כך אני נוטה להעמין בימים כתיקונם. כשאני לא מפקפקת בה-כ-ל

אני מבינה.
תראי, בעיני הכי קשה זה כשלא יודעים שסובלים מזה. כי אז את באמת מסתובבת בתחושה קשה שמשהו לא בסדר בלי לדעת מה, חושבת שהבעיה היא בחיים שלך או בך כי את משתגעת או לא נורמלית וכו'. וגם חיה בפחד מההתקף הבא. ואלו החוויות הכי קשות לדעתי. אני חוויתי את כל זה בפעם הראשונה בגיל 16 בלי לדעת בכלל מה זה וחשבתי שאני משתגעת וזה רק הפחיד אותי עוד יותר. נפלתי ממש במקרה על כתבה בעיתון (אפילו לא היה אז אינטרנט כמו שהיום שאפשר למצוא מיד מידע על כל דבר) שתיארה סימפטומים של התקפי חרדה ומיד הרגשתי הקלה לדעת שיש לזה שם ושזה אפילו מאוד נפוץ.
אני יכולה להגיד לך שזה עדיין דבר שאני מתמודדת איתו מדי פעם ושלקח לי גם זמן לזהות את כל המקומות בחיים שלי בהם הוא היה קיים "על אש קטנה", אבל זה ממש לא מה שמאפיין את החיים שלי ולרוב אני בכלל לא מוטרדת מזה. וגם למדתי לא לפחד מההתקף הבא. למעשה, הפחד מההתקף הבא יותר גרוע מההתקף עצמו. מה שעזר לי לא לפחד מהתקפים היה ההבנה ש - בעצם ההתקפים האלה לא עושים כלום. כשאת נמצאת בתוכם הם מפחידים נורא וזו תחושה נוראית, אבל זה פשוט עובר מעצמו. וזה לא מסוכן או משנה משהו. סתם באג במוח, מאוד לא נעים אבל עובר.

אני מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת על נושאים שמשמשים כטריגר ושהחרדה "נתפסת" עליהם. אני חושבת שאת יכולה לראות איך החרדה משבשת את כושר השיפוט שלך. החרדה היא מנגנון ה"הילחם או ברח" שלנו. זה מנגנון שמופעל כשהמוח מרגיש שהוא בסיטואציה מסכנת חיים ולכן הוא חייב לנקוט פעולה נואשת ומהר - להילחם או לברוח כי יש איום מיידי. הבעיה היא שהמנגנון הזה מופעל אצלנו לפעמים כשאנחנו מודאגים או לחוצים מדי ממשהו שלא שייך לקטגוריה הקיצונית הזו, כמו כל מיני דילמות די "נורמליות" בחיים. זה המקור לתחושה שלך שהבעיות שלך כל כך איומות ומלחיצות ושאת חייבת לפעול עכשיו ומיד. אבל זו לא האמת. זו פשוט תגובה מוגזמת של המוח ולכן עדיף לא לקבל החלטות במצב כזה.

אגב שמתי לב שהחרדה הרבה פעמים מקושרת לתחושות של אשמה והלקאה עצמית.
כי המצב הזה שבו את כבר מגיעה לתשישות מרוב לחץ וחשיבה אינסופית על אותו נושא, ובכל זאת לא נותנת לעצמך רשות להרפות ולהירגע מוכר לי. לקח לי זמן להבין עד כמה זה מעוות ולא בריא. הנטייה היא לחשוב משהו כמו "איך אני יכולה להירגע כשעוד לא מצאתי פיתרון לX? איך אני יכולה סתם לשבת פה ולשתות כוס תה כשיש לי בעיה כזאת וכזאת? איזו מין חסרת אחריות אני? איך נתתי לעצמי להגיע למצב כזה קיצוני? עכשיו אני חייבת לקבל החלטה ומהר כי הייתי יותר מדי שאננה אז אולי זה טוב שאילחץ קצת כי ממש לא עשיתי מה שצריך עד עכשיו" וכו'. ככה זה נשמע אצלך?

סליחה על ההתפרצות, אבל תודה על המילים המדויקות 'מכירה'. אצלי זה בטוח נשמע ככה. בלופ.

סליחה על ההתפרצות, אבל תודה על המילים המדויקות 'מכירה'. אצלי זה בטוח נשמע ככה. בלופ.

בבקשה. ואת לא מתפרצת:) אתמול חשבתי על כך שהיה יכול להיות נהדר אם היה קיים מין פורום צ'אט ללא הרשמה, שהיה מספק עזרה ראשונה בזמן חרדה. ואולי זה קיים ואני לא מכירה... בכל אופן אני יודעת עד כמה המחשבות יכולות להשתולל ולשגע וכמה הצורך בעזרה מיידית גדול. אז אני שמחה שמילותיי עוזרות.

בדיוק! זה לא יאומן באיזה דיוק את מתארת את התחושות שלי. ההלקאה העצמית היא דפוס שאני מנסה להפטר ממנו כבר שנים... זה הדפוס הכי פרדוקסלי כי תמיד הוא מכיל בתוכו גם את ההלקאה על הלקאה ואין איך לצאת מזה... ואשמה. אשמה. ממש. בעיקר על זה שאני משקרת לעצמי. למרות שאני ממש לא. וגם לא לבן זוגי. אני הכי מדברת כל נבט של רגש שעולה בי... כזאת אני, לא מצליחה לשמור בפנים. יש לי איזה אובססיה עם כנות. אז כשאני בתחושות החרדה, יש שם הרבה אשמה על כך שאולי כל השמן אני בעצם משקרת.

באופן כללי אני חושבת שהרבה מהתחלואים האלו קשורים לזמן ולתרבות בה אנחנו חיים. אני מאוכזבת מעצמי (הלקאה, אמרנו?) שאני גם בעדר שסובל ממותרות ההפרעות הנפשיות. כן, זה שיפוט נחרץ אבל אלו באמת בעיות של האדם השבע, לא? אז האשמה מגיעה לפעמים גם כשאני חושבת על מי שבמצוקה ממשית. איכשהו לא מצליחה לדמיין אישה ברואנדה, באיזה שבט נידח עם ילד חולה באיידס, יושבת ומנתחת את חייה לעייפה על ספת הטיפולים... לא? זה כל כך תרבותי בעיניי. ואני פשוט ספוגה בזה. קצת גלשתי...

וברור לי שאין מה להשוות צרות.. לא מתכוונת לפתוח פה דיון על זה רק משתפת בחלק מלופ האשמה המופרכת הפרטי שלי.

(אפילו לא היה אז אינטרנט כמו שהיום שאפשר למצוא מיד מידע על כל דבר)
האמת, יש מצב שזה לטובה

המוח שלי בזמן חרדה בוחר בתוך ים המידע האינסופי להתמקד בדברים השליליים והאיומים... לפעמים אני חושבת שהאינטרנט הוא גם מקו טוב ללבות פחדים. מצד שני, אתמול ממש הצלת אותי.

איכשהו לא מצליחה לדמיין אישה ברואנדה, באיזה שבט נידח עם ילד חולה באיידס, יושבת ומנתחת את חייה לעייפה על ספת הטיפולים... לא? זה כל כך תרבותי בעיניי
חחחח כן אני יודעת. אבל כל אחד והבעיות שלו, באמת.

בדיוק! זה לא יאומן באיזה דיוק את מתארת את התחושות שלי. ההלקאה העצמית היא דפוס שאני מנסה להפטר ממנו כבר שנים... זה הדפוס הכי פרדוקסלי כי תמיד הוא מכיל בתוכו גם את ההלקאה על הלקאה ואין איך לצאת מזה... ואשמה. אשמה. ממש. בעיקר על זה שאני משקרת לעצמי. למרות שאני ממש לא. וגם לא לבן זוגי. אני הכי מדברת כל נבט של רגש שעולה בי... כזאת אני, לא מצליחה לשמור בפנים. יש לי איזה אובססיה עם כנות. אז כשאני בתחושות החרדה, יש שם הרבה אשמה על כך שאולי כל הזמן אני בעצם משקרת.

אז ככה בדיוק זה היה קורה גם אצלי לגבי הפחד מהשקר, ההתכחשות לאמת וכדומה. תראי, אני חושבת שיש קשר בין הדברים האלה לחרדה.
אני חושבת שיש כאן כמה דברים, בין היתר הקושי שלנו (סליחה שאני מדברת בגוף ראשון רבים אבל יש כאן דפוסים משותפים אז אני מרשה לעצמי, אם משהו לא מדוייק לך תתעלמי) לקבל מצבים של חוסר וודאות, אי בהירות וכדומה, בעיקר לגבי העתיד. כלומר, ההתעסקות הזו ב"אמת" היא ניסיון נואש למצוא איזשהו עוגן בתוך הפחד הענק הזה ממה יהיה, אלו תוצאות והשלכות יהיו לכל החלטה שאקבל. זו מין דרך למצוא כביכול איזושהי תשובה מוחלטת ובכך לקבל בחזרה תחושה של "הנה עשיתי משהו, הגעתי למסקנה, מצאתי פיתרון". אבל זו אשלייה של פיתרון, אמת, הסקת מסקנות. קשה לנו להתמודד עם העובדה שלפעמים בחיים פשוט לא יודעים מה כדאי לעשות. או לא יודעים מה יבוא ומה יקרה. אז אנחנו נלחצות וכועסות על עצמנו שלא מספיק התכוננו ולא מספיק סידרנו הכל מראש כדי לא להיות בסיטואציה שבה הדברים לא ברורים ואנחנו לא יודעות מה יקרה ואין לנו שליטה. החרדה שלך היא מין דרך מעוותת לחזור לשליטה. אבל את השליטה את תקחי אלייך בחזרה רק על ידי זה שתירגעי ותרפי ותסכימי לקבל את זה שאין לך תמיד שליטה על הכל... את מבינה למה אני מתכוונת?

האמת, יש מצב שזה לטובה

המוח שלי בזמן חרדה בוחר בתוך ים המידע האינסופי להתמקד בדברים השליליים והאיומים... לפעמים אני חושבת שהאינטרנט הוא גם מקו טוב ללבות פחדים

אני מאוד ממליצה לך לא להיכנס לכל מיני אתרים או לחפש חומר כרגע על הבעיות שמטרידות אותך לגבי זוגיות, טיפולי פוריות וכדומה. זה באמת רק ילבה את הפחדים. עדיף במקום זה שתחפשי מידע על איך להתמודד עם חרדה אם כבר:) או פשוט תתנתקי מכל זה עד כמה שאת יכולה.

וברור לי שאין מה להשוות צרות.. לא מתכוונת לפתוח פה דיון על זה רק משתפת בחלק מלופ האשמה המופרכת הפרטי שלי.

אז בלי לפתוח על זה דיון, סתם כתרגיל מחשבתי דמייני לעצמך את אותה אישה ברואנדה עם ילד חולה איידס, ודמייני לעצמך שעם כל הדברים הקשים שקורים לה היא מרגישה שלווה פנימית ורגיעה, ואולי גם יש לה ביטחון באלוהים שבו היא מאמינה או תמיכה מנשות השבט או לא יודעת מה. אז עכשיו אם את משווה בין החוויה הפנימית שלה לזו של מישהי שחיה בעולם המערבי וסובלת מחרדה כרגע, בכלל לא בטוח שהאישה מרואנדה היא זו עם החוויה הקשה יותר... אני מתכוונת לומר בזה שאת לא מפונקת או לא בסדר שאת מרגישה רע, זה מה שאת מרגישה כרגע וזה לגיטימי ואפילו מובן ואת לא צריכה להתנצל על זה או להתבייש.

(המשפטים האלו בצהוב כל כך מדוייקים. איך זה יכול להיות?)

החרדה שלך היא מין דרך מעוותת לחזור לשליטה. אבל את השליטה את תקחי אלייך בחזרה רק על ידי זה שתירגעי ותרפי ותסכימי לקבל את זה שאין לך תמיד שליטה על הכל... את מבינה למה אני מתכוונת?
לגמרי.

את כותבת בצורה שגורמת לי להרגיש שפויה. תודה.

מאחלת לנו שלווה פנימית ורגיעה ואמונה (תהיה אשר תהיה) שתשרה עלינו ביטחון. זו די המשאלה הקבועה שלי.. (זה והריון.. כמובן)