באופן טבעי

ידעתי שאני בביוץ. אנחנו משתמשים בשיטת מעקב ההפרשות. אבל שמונה חודשים אחרי הלידה הרגשתי סוף סוף תשוקה. לא יכולנו לוותר על לעשות אהבה. לא היה לי ספק שההריון נקלט, אבל היה כל כך טוב וחשבתי שאם באמת לא היינו רוצים עוד ילד עכשיו, היינו שולטים בעצמנו. נפלה עלי עצבות. קראתי באתר על נשים שביקשו מעוברים לא רצויים לעזוב את רחמן (מישהו זוכר את השמות של הדפים?). ביקשתי, התחננתי, התפללתי. רצתי לשירותים כל שעה לבדוק אם אני מדממת. המשכתי להניק את התינוק שלי כי הגניקולוג שלי אמר שזה עלול לגרום להפלה. החלפתי גניקולוג. המשכתי להניק. דחיתי את האולטראסאונד הראשון עד לשבוע התשיעי. כשהיא הסתכלה עלי בחיוך קורן ואמרה "יש דופק, רואים שק הריון, מתאים לשבוע..." הרגשתי שאני נופלת. במשך ימים בכיתי. המשכתי לבקש ממנו שילך.
שמונה חודשים אחרי הלידה. רק התחלתי לצאת מהדיכאון, לתקשר עם התינוק המקסים שלי, לישון בלילה, לעבוד. לא מסוגלת לעמוד בחודשים הראשונים שוב. ומצד שני, לא יכולה לקחת את החיים של העובר שיש לי בבטן. אני לא יכולה לרצוח אותו. עשיתי את זה פעם אחת בעבר.
לא עשיתי בדיקות במהלך ההריון. שקיפות, סקירות, מי שפיר, חלבון עוברי... כלום. לא רציתי לעמוד בפני ההחלטה הזאת. אני פוחדת. אם לא הצלחתי להרוג אותו בוודאי הטלתי בו מום.
לא סיפרתי על ההריון הזה עד שהבטן סיפרה. הגיעה תקופה טובה. הבטן קטנה ויפיפיה, אני מרגישה מצוין, נראית נפלא, מרגישה אותו זז בתוכי ומתחילה לחבב אותו ולשמוח בו.
הדיכאון שב אלי. ההריון הפך פתאום קשה מנשוא. בצקות, טחורים, כאבי גב בלתי נסבלים, נדודי שינה, בכי, מכאובים... ומעל לכל, העצב על הבן שלי שכבר לא יוכל לקבל את מלוא תשומת הלב שלי. מישהו יחצוץ ביני לבינו בקרוב. אני לא רוצה שזה יקרה. אני לא רוצה את התינוק הזה!!

ואז הופיע הדף של רסיסים של אור. ניסיתי לדמיין מה היה קורה לו התינוק היה מת ברחמי או בלידתו. אני כן רוצה אותו. אני לא רוצה לאבד אותו. אני בטוחה שהוא חש לא רצוי ובגלל זה מתעכב ואינו מגיח החוצה. פעמיים כבר היו לי צירים, אמיתיים, חזקים, טובים. נבהלתי והם נעלמו. אני עוד לא מוכנה לקבל אותו. הייתי בטיפול בדמיון מודרך ולא הגעתי לשם. שכבתי כמו קוביית קרח, חדה ונוקשה, לא מתחברת לתינוק שלי. הוא מאוד פעיל. בועט וזז כאילו אומר "אמא, אני כאן. אמא תרגישי אותי, תתייחסי אלי! אמאאאאא!"
אני מבינה עכשיו שפשוט התעלמתי מההריון הזה, התכחשתי אליו לגמרי. לא עשיתי יוגה להריון, לא לקחתי את הויטמינים, לא קראתי ספרים, לא חיפשתי דולה. אני בשבוע 40 ולא הכנתי תיק ללידה, לא בחרתי מקום ללדת בו. לא דיברתי איתו אפילו פעם אחת מלבד הפעמים בהן ביקשתי ממנו לעזוב.
אני מרגישה שיש לי מישהו זר ברחם. תשעה חודשים הוא איתי ואף פעם לא אמרתי לו שאני אוהבת אותו. אני מניחה שהוא מרגיש שהוא לא היה רצוי. אני לא רוצה שיגדל ככה, אני לא רוצה שיחיה ככה את חייו. ההתחלה שלו כבר לא משהו...

אני תקועה עכשיו. מתייסרת. יש לי סימפטומים של רעלת הריון ואני לא מדווחת לרופא שלי. רוצה שהכל יגמר כבר, שיהיה מאחורי. אולי כשאני אראה אותו אני אחוש משהו כלפיו, חמלה או אהבה, אדישות או שמחה. אבל הוא לא ממהר לצאת אל רגע האמת.

עצוב. אבל את עדיין יכולה לשנות את גישתך ולקבל אותו בשמחה כשיצא לאוויר העולם.


את חייבת לטפל בעצמך ובסימפטומים של רעלת ההריון! ודחוף!

אמא עצובה יקרה.
אל תדאגי. הכל יבוא בזמן הנכון. את מרגישה דברים רגילים בהריון שני, רק בעוצמות חזקות.
הוא כבר ייצא וילמד אותך איך להפתח אליו.
יש נשים שמתחילות להרגיש אהבה רק אחרי כמה חודשים שהתינוק כבר בחוץ.
יהיה בך מקום להכיל אהבה לשני תינוקות. תוכלי גם להיניק את שניהם.
הניחי לעצמך עם רגשות האשם. סמכי עליו ועל מי שתהיי אחרי שיוולד והרשי לעצמך לחוש את התחושות הקשות האלה. הן לגיטימיות ומותר לך.
אם אני מבינה נכון הרית כשבנך הראשון היה בן שמונה חודשים. זה קשה מאד מבחינה רגשית אבל האיזון יגיע.
והתינוק שברחמך, הוא חכם. הוא סבלני, והוא יידע לקבל כל מה שתתני לו ולהפיק מזה את המירב. הילדים השניים שלנו הם חסונים, חכמים סבלניים ומלאי הבנה. אל תדאגי.
יש דבר כזה דכאון של הריון, ואולי את חווה אותו. זה יעבור.

בקשי ממישהו קרוב לדווח לרופא עבורך אם אינך מסוגלת לעשות זאת. בקשי שיקחו אותך למרפאה ושידברו עבורך, אם אין לך האנרגיה הדרושה לטיפול בעצמך עכשיו. אל תתביישי לבקש עזרה ותמיכה גם בדברים הקטנים כמו לדבר עם רופא.

רעלת?! - לא להזניח!!!
זה עלול להיות מסוכן לך ולתינוק שמחכה לאהבתך
התינוק הזה בחר בך ואת בחרת בו, אל תשכחי זאת, גם כשקשה.

התרחבות הלב עם בוא הילד השני
גדול

תודה גם על ההפניה לדף. אני כל כך מרוקנת כרגע, שאני לא יכולה לדמיין את עצמי אוהבת עוד מישהו. את הגדול לא אהבתי במשך חודשים, הוא היה סתם איזה גוש ורוד תלוי עלי במנשא ומחובר לציצי. אכן הריתי כשהוא היה בן שמונה חודשים, בדיוק כשהוא התחיל להיות חמוד והתחלתי לחבב אותו. אני לא מבינה למה הוא בחר בי, כשאני לא מסוגלת להיות אמא שלו עכשיו.

מעבר ל- שאני שולחת אלייך הייתי כן רוצה להעלות בפנייך את האפשרות של לפנות ולקבל עזרה. לא דמיון מודרך אלא משהו טיפה יותר "עמוק" ונקודתי. נשמע שאת סובלת מדיכאון ברמה מסויימת. הרווח מקבלת עזרה יהיה שלך ושל כל המשפחה שזקוקה לך מאוזנת כמה שיותר.
אני מבינה א המצוקה שלך כי אני בתחילתו של הריון שלישי ולא מתוכנן. למרות שכמוך, ידעתי שאני מבייצת. אם באמת לא רצית הריון לא היית נכנסת להריון(היית נזהרת) או עושה הפלה ומקבלת החלטה בוגרת וחד משמעית. מכיוון שבחרת להשאיר את ההריון יש קצת בעיתיות,לדעתי, עם הדרך בה את מתמודדת עם ההריון והלידה הצפויה. זכרי שזו בחירה שלך. בתחום הזה אין אפור.
לפחות אצלי, ברגע שהחלטתי לא להפיל-והיתה התלבטות-קיבלתי את ההריון הזה כהריון רצוי לכל דבר וזה כולל לדאוג לעצמי,לתחזק את הגוף, לחשוב על הלידה וכן הלאה...
מאחלת לך לידה טובה ובריאות נפשית.

את חייבת לפנות לעזרה! איפה בעלך? אולי נסי את תמיכה באמהות טריות
וגם לרופא! רעלת מסוכנת גם לך.
בקשי ממישהו קרוב לדווח לרופא עבורך אם אינך מסוגלת לעשות זאת

זכרי את דברייך:
ניסיתי לדמיין מה היה קורה לו התינוק היה מת ברחמי או בלידתו. אני כן רוצה אותו. אני לא רוצה לאבד אותו.
חפשי את פניו של בנך, הסתכלי עליו ותדעי שאת חייבת לשמור על עצמך - בשבילו! על תעשי כלום אם אין לך כוחות, רק תפני לעזרה, לכל אחד - חברה?
מאחלת לך לידה קלה ובריאות .

ברור שאני צריכה עזרה. אבל אני לא מצליחה לפקס את עצמי, להגיד "אני צריכה להתקשר ל-X ולבקש ...". לאחרונה אני מוצאת מספיק עוז לבקש ממשפחה או חברה טובה לקחת את הילד לכמה שעות כדי שאני אנוח קצת (או אגלוש כאן כמו עכשיו...), שיעזרו לי עם הקניות או עם הנקיון. בעלי עובד הרבה שעות (ומשתכר מעט מאוד כך שאני לא יכולה להרשות לעצמי עזרה בתשלום). הוא מאושר מהעוד ילד שבדרך, הוא לא מוטרד, הוא לא מאמין שאני יכולה להיות כל כך עצובה בגלל התינוק. כמה פעמים במהלך ההריון אמרתי לו שאני לא רוצה את הילד הזה, שאולי עוד לא מאוחר לעשות הפלה והוא הזכיר לי כמה נורא הרגשתי אחרי שהרגנו את הראשונה שלנו ואיך אני מדברת בהתלהבות על תינוק חדש כשיש לי מצב רוח טוב.
פרויקט התמיכה באמהות - למרבה האירוניה אני מתנדבת שם...

ומעל לכל, העצב על הבן שלי שכבר לא יוכל לקבל את מלוא תשומת הלב שלי. מישהו יחצוץ ביני לבינו בקרוב. אני לא רוצה שזה יקרה.
נראה לי עפ"י מה שאת כותבת, שזו הנקודה שמפריעה לך יותר מהכל. אני צודקת?
גם אני נכנסתי להריון לא מתוכנן ובהתחלה היה לי קשה לקבל את זה רק בגלל העובדה הזאת שאני לא אוכל לתת תשומת לב לילדי שיהיה בן שנה ושמונה חודשים כשעובר/ית יוולד.
ואז עשיתי מן "עבודת שטח" כזאת וגיליתי שעשיתי רק טוב. שאחים קרובים יכול להיות דבר טוב.
מעבר לכך מישהו אמר לי: יהיה לך אולי קשה אבל בקשר לעניין של האחים, זה טוב. אח (או אחות) זה מתנה.

מאז אני נוצרת את המשפט הזה בתוכי ושמחה מאוד על ההריון.

<אגב, אני אלמונית בגלל שעדיין לא עשיתי סקירה לראות שהכל בסדר...>

אמא עצובה,
אומר זאת בצורה ישירה" את זקוקה לעזרה מקצועית על מנת לטפל בדיכאון בו את שרויה (דיכאון אחרי לידה?). תוכלי לקבל עזרה זו דרך קופת החולים שלך. פני לרופא המשפחה שלך.

תראי, כשהייתי במצב רע אחר, אבל גם דיכאוני, רציתי שמישהו יגרום לזה שתבוא אלי עובדת סוציאלית הביתה או מטפל מקצועי מסוג כלשהו, ולא הייתי מסוגלת לבקש את זה. האם התחושה הזאת מדברת אלייך? האם היית מעוניינת בעזרה כזאת?
פרויקט התמיכה באמהות - למרבה האירוניה אני מתנדבת שם...
זה בכלל לא אירוני. כבר כתבו פה לא פעם שאנחנו מלמדים הכי טוב את מה שעלינו עדיין ללמוד.

אז מה אני עושה? לאן אני מתקשרת? לאיזה איש מקצוע אני פונה ואומרת שאני לא רוצה ללדת?
אני ממש צריכה פירוט ספציפי. אני בת"א.

תתקשרי לרופא המשפחה שלך (או אם אין לך, אז לרופא נשים שלך) ותגידי לו שאת סובלת מדיכאון קשה ושאת רוצה הפנייה לפסיכולוג או לפסיכיאטר דחוף.

באתר אומנות הלידה תשאלי את ד"ר ליאת הולר הררי
זה האימייל שלה [email protected]
אומנות הלידה

מצטרפת להמלצה על ד"ר ליאת הולר הררי. נפגשתי איתה כמה פעמים, בדרך כלל בימי עיון על הנקה, והוקסמתי.

אמא עצובה מה שלומך? שלחת מייל לרופאה המומלצת כאן?

אפשר לגשת למיון פסיכאטרי בכל בית חולים. נותנים עזרה ראשונה ומפנים להמשך לפי הצורך.

שלחתי לה מייל.
אין לי טיפת אנרגיה לגרור את עצמי עם הבטן והילד בחום הזה לאף רופא או מיון.

יופי ששלחת מייל! כל הכבוד. מה סיפרת לה? היא תבין מדברייך את דחיפות העניין?
מה עם הסימנים של רעלת הריון? מה את מרגישה ורואה?
את יודעת שיש אפשרות להזמין רופא הביתה דרך קופת חולים? באיזה קופת חולים את?
את יודעת שאם אין לך אפשרות "לפנות" את עצמך לבית חולים את יכולה להזמין אמבולנס?
הזמיני רופא הביתה, שיתרשם אם את צריכה ללכת למיון. ספרי לו שאין לך איך להגיע ואת רוצה לנסוע באמבולנס.
יש כל מיני פרוצדורות שאני לא עד הסוף בקיאה בהן אבל הרופא כן: אם את מזמינה אמבולנס על דעת עצמך, וזה היה "מוצדק" , כי אישפזו אותך, אז את לא משלמת על הזמנת האמבולנס.
הזמנת רופא הביתה עולה 60 שקלים דרך קופת חולים כללית. אולי טיפה יותר מהקופות האחרות.
(אגב, כל הרעיון של אמבולנס הוא כי ככה את מעבירה את האחריות של לגרור אותך ממקום למקום למישהו אחר, כי את נטולת אנרגיות בניהול של זה.)
תמשיכי לדווח מה קורה.

יש מי שיישאר עם הילד אם תסעי למיון?

אפשר גם להזמין מונית ולהשאיר את הילד עם אבא או אמא שלך (או מי ששומר עליו לפעמים. ציינת שזה קורה).

כרגע אני מרגישה יותר טוב פיזית (ירד הערב, פחות חם, אני מצליחה לנשום). בעלי בעבודה, את הורי שגרים 40 דקות ממני אני לא אזעיק כי הם נלחצים ועושים עניין מוגזם מכל הפגנת חולשה. אני פשוט לא אעמוד בלחץ שלהם ואח"כ עוד להיות לבד במוקד רפואי. החלטתי ללכת מחר בבוקר למדוד שוב לחץ דם ולדבר עם הרופא שלי. אני חושבת שהעניין הפיזי פה הוא משני, הכל בגלל המצב הנפשי שלי שגורם לי להרגיש כל כך רע.
לרופאה צירפתי קישור לכאן.
שאלה לחוה ש או למי שיודע - יש מיון פסיכיאטרי בכל בית חולים? אם לא, אתם מכירים מקום ספציפי בו ניתן לקבל עזרה נפשית במחיר נמוך? חלק מהלחץ שלי נובע מהמצב הכלכלי שלא מאפשר לי לטפל בעצמי כמו שצריך. או שזה רק תירוץ?

אולי תאמרי להם שזה משהו שקשור לבדיקה שגרתית בהריון. יש לך חברה שאת יכולה להתקשר אליה?
טיפול מקופ"ח הוא במחיר סמלי לפי הידוע לי , אבל שרון ג בטח יודעת יותר. דברי מחר עם רופא המשפחה על הנושא הנפשי ובקשי הפניה. אנא עדכני!

אני גרה בצפון ולא מכירה את בתי החולים במרכז אבל אני מניחה שיש מיון פסיאטרי בכל בית חולים או שיכולים להפנות אותך, שווה להרים טלפון לפני שנוסעים. תרגישי טוב.

את מוזמנת לשלוח לי מייל עם פרטייך אנסה לעזור לך להגיע לגורם מקצועי באזורך .
צייני לאיזו קופת חולים את שייכת.

אמא עצובה הסיטואציה שלך לא קלה בכלל. אבל תדמייני את עצמך עוד 5 שנים. בעצם 4, אפילו 3. שני ילדייך מתרוצצים סביבך, מבסוטים, חברים.
אמנם מישהו יחצוץ ביני ובינו בקרוב - אבל זה רק עכשיו. כי בהמשך צפויות לך הרבה שעות של שקט, על כוס קפה, שניהם ישחקו אחד עם השני ואת תהיי פנויה לקפל כביסה בשקט (-;
הם בטוח תיכננו את זה שם, בעולם שמעבר, היו להוטים כבר להיפגש...

חלק מהלחץ שלי נובע מהמצב הכלכלי שלא מאפשר לי לטפל בעצמי כמו שצריך_ איזה טיפול היית רוצה? משהו שעולה נגיד 1000 שקל לכמה פגישות אישוש מצטברות? תתפלאי לגלות כמה אנשים יש סביבך שישמחו להלוות לך את הכסף הזה. ברגע שתחליטי שאת מעבירה את המתג ל"מסוגלת להיעזר" האדם הנכון יצוץ. עצם זה שכתבת _או שזה רק תירוץ? מראה שקיים בך הצד שרואה את הפיתרון.

וחוץ מזה לא הבנתי למה לדף יש שם כזה.

חזקי ואמצי!

וחוץ מזה לא הבנתי למה לדף יש שם כזה.
אה, כי זה שבוע 40, לא?
אמא עצובה, מאחלת לך בכל לבי שקץ ההריון הזה יביא איתו ברכה גדולה ואושר גדול, גם אם קשה עדיין להבחין בהם עכשיו .

יש מיון פסיכיאטרי בכל בית חולים?
יש מיון פסיכיאטרי ברמב"ם. (לא הבנתי אם את צפונית או לא)
יש גם בבילינסון (באמצעות גהה)

לגבי האחרים אין לי הכרות אישית. אני משוכנעת ש מיץ פטל יכולה לעזור יותר ממני בתחום הזה.

אמא עצובה מה שלומך? היית אצל הרופא?

אני הולכת לרופא אחרי הצהריים.
שלחתי מייל למיץ פטל, האם קיבלת?
ברונית, עכשיו אני מבינה ששם הדף לא משקף, שהוא יכול להתפרש כאילו אני בחרתי להפסיק את ההריון מוקדם. מאוד עזר לי שכתבת שאולי הם רוצים להיפגש, אני מהרהרת במשפט הזה מאתמול ועושה לי טוב בלב.

ברונית, עכשיו אני מבינה ששם הדף לא משקף, שהוא יכול להתפרש כאילו אני בחרתי להפסיק את ההריון מוקדם
גם לי זה נשמע כך.
אולי תבחרי שם חדש?

ברונית, עכשיו אני מבינה ששם הדף לא משקף, שהוא יכול להתפרש כאילו אני בחרתי להפסיק את ההריון מוקדם
אני הבנתי אותו ממש כמו שהוא נכתב - שההריון הגיע לסיומו לאחר 9 חודשים. כשפתחתי את הדף דווקא חשבתי שאמצא שבמהלך ההריון הוא הפך למשמח ורצוי, למרות שלא היה מתוכנן. אני אופטימית מטבעי, ומקווה שבסוף גם אמא _עצובה תהיה אופטימית. אני גם מאד בעד קבלה עזרה מקצועית - הן מבחינת סימני הרעלת, והן מבחינת התחושה הרעה. אין לי ספק שחלק מזה קשור גם לכבדות של סוף הריון וסוף קיץ. מקווה שיוקל בקרוב!

איך משנים את שם הדף?
יש לי צירים...

איך היה אצל הרופא?עדכני. כולנו פה מחזיקים אצבעות שהכל הסתדר לך לטובה.

איך משנים את שם הדף?
כותבים פה לאיזה שם את רוצה לשנות.

יש לי צירים...
הולכת להדליק לך נר.

מצטרפת עם הנר

שיזרום לך בקלות ובקרוב תהיי לאמא שמחה.

גם אני הולכת להדליק לך נר. קחי את זה לאט לאט... (כאילו שמישהו שואל אותך (-: )
אנחנו כאן איתך.

אנחנו כאן איתך.
גם אני.

מצטרפת עם הנר

שלחתי לך מייל עם הטלפון שלי. התקשרי.

אם לא ילדת, תאכלי הרבה חלבונים ביצים, חלב, גבינה, בשר, כבד. זה אמור לסלק את הסמפטומים לרעלת.
בתקווה שאת כן ילדת והכל מאחוריך. יבוא יום ולא תאמיני כמה שתאהבי את התינוק השני

הרופא שלי לא רצה בכלל לדבר על הרעלת או הדיכאון, הוא רצה שאני אפנה לחדר לידה מיד. הוא היה משוכנע שאני בלידה- היתה לי פתיחה וצירים מאוד מאוד תכופים אם כי לא ממש כואבים. ביליתי את הלילה בחדר לידה ובבוקר שוחררתי כי הצירים נעלמו לגמרי. אבל התרגשתי לשמוע את הדופק, ברגע שחוברתי למוניטור ושמעתי את הסוס דוהר כל כך מהר כמעט התחלתי לבכות ואמרתי למיילדת "זה התינוק שלי...". היא הגבירה את הווליום עד שהרופאה צצה מהחדר השני להנמיך. אח"כ גם עברתי אוטראסאונד כי לא עשיתי הערכת משקל או העמסת סוכר ופה גם בעלי היה בדמעות. אז אמנם "ביזבזנו" לילה של שינה ונסיעה מתישה לשווא, אבל לי זה עשה טוב וקירב אותי אל התינוק.
בעקבות דברים שכתבתם לי עלו בי מחשבות שונות, אני מבינה שאני מאוד חוששת לגבי בריאותו של התינוק כי לא עברתי בדיקות במהלך ההריון. אני כבר רוצה לראות אותו בריא ושלם, נושם, יונק.
כל הזמן חושבת על אחיו הגדול שרוצה לפגוש אותו.

הייתי רוצה לשנות את שם הדף אבל לא ברור לי למה. אני מקווה שלפחות הניק האיום שלי ישתנה בקרוב.

מיץ, תודה. קיבלתי ואני אתקשר.

"ביזבזנו" לילה של שינה ונסיעה מתישה לשווא,
לזה את קוראת לשווא??? (-:
התרגשתי מאד לקרוא. המשך נעים וטוב לך, אמא.

נשמע מצוין.
אולי תבלי את הזמן שנותר בליטופי בטן ושיחות עם העובר?

ותגרשי את המחשבות הרעות.

אולי: הריון לא מתוכנן וילד רצוי

אולי תבלי את הזמן שנותר בליטופי בטן ושיחות עם העובר?
אם הייתי יכולה...אבל הילד הגדול (הילד הגדול! לא מאמינה שכתבתי את זה!) חולה ונמצא עלי כל הזמן.
הריון לא מתוכנן וילד רצוי? מקסים, אבל עוד לא.

ההריון השני שלי היה לא מתוכנן. קבלתי את זה מאוד קשה. עוד לא הספקתי להתאושש מהילד הראשון שדרש ממני הרבה כוחות, והנה הריון שני. הייתי אפילו לפני ועדה להפסקת הריון, עד שהגעתי לאולטרא סאונד, וראיתי את הדפיקות שלה. הייתי צריכה לעשות סוויץ' רציני בתוכי. כי היו לי המון תוכניות לשנה הקרובה: תואר שני,
קידום בעבודה, הדרכה באוניברסיטה,הגזרה שסוף סוף חזרה לעצמה,החוגים שנרשמתי, הטיול לחו"ל לקיץ, הזוגיות שסוף סוף התאזנה חזרה. המחשבה על הלילות ללא השינה, יסורי ההנקה. הכל עמד מול עיני.
ידעתי שזו בת. בן זוגי רצה את ההריון הזה מאוד. החלטתי להמשיך. בלב כבד. לא הייתי מחוברת אליו בכלל עד שבוע 30.גם כי יש עוד ילד שדורש הרבה תשומת לב.
ואז קלטתי שאני עוד 10 שבועות עומדת ללדת. ורציתי ללדת אחרת. רציתי חויה מתקנת.
נכנסתי לאתר וקבלתי הרבה מידע וחיזוקים, נרשמתי ליוגה , יצרתי קשר עם הדולה שלי, ודמיינתי איזו לידה אני רוצה .
לפני השינה דברתי איתה המון, כתבתי לה מכתבים ושירים. לטפתי אותה. ואחרי הלידה שהיתה מופלאה (ואת יכולה לקרוא עליה סיפור לידה של מיץ פטל )החיבור היה מדהים. לא רציתי להניח לה לרגע. עד היום. והקשר ביננו הוא מאוד מיוחד.
אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה והיא נותנת לי המון המון אור, ואושר, ושמחה, וריגושים, ונחת ומה לא.
היא הילדה שלי. ולפעמים כשאני חושבת על איך שזה התחיל , אני לרגע אחד לא מתחרטת. כי למדתי מזה גם המון על עצמי.
על מה חשוב באמת. על מהן האבנים החשובות בחיי האמת. ואני עד היום מאוד משתדלת לשמור על כך
.
מאחלת לך מכל ליבי, לידה מחזקת. שהמחסומים שהצבת לעצמך, שבעצם באו להגן עליך מפני חווית הכאב והאובדן הן של ההפלה הראשונה שלך, והן של שינוי הקשר עם בנך הבכור,יתמוססו להם. ותתני לפרץ רגשות האהבה, החמלה, והרכות, למראה תינוקך העדין והרך,והכמהה לאהבתך, לשטוף ולשטוף אותך עוד ועוד..

אם הייתי יכולה...אבל הילד הגדול (הילד הגדול! לא מאמינה שכתבתי את זה!) חולה ונמצא עלי כל הזמן.
מסתכנת בכך שתמחקי אותי מפה.
אבל בכל זאת, זה תרוץ.
אם היית רוצה היית יכולה גם וגם.

את לא חייבת להגיד דברים שאת לא מרגישה.
את יכולה לספר לעובר את מה שסיפרת פה על חדר הלידה.
לספר על החששות.
לספר על האח הגדול, המקסים שאינו גדול כלל...

_את לא חייבת להגיד דברים שאת לא מרגישה.
את יכולה לספר לעובר את מה שסיפרת פה על חדר הלידה.
לספר על החששות.
לספר על האח הגדול, המקסים שאינו גדול כלל..._
אבל הוא יודע את כל זה, לא? הוא כל הזמן איתי, שומע, מרגיש.
אני לא רוצה לדבר איתו כשיש עוד אנשים מסביב, כמו אחיו הגדול. אולי זה רק תירוץ. לפני כמה ימים אבא שלהם לקח את הגדול לסיבוב כי רציתי להיות לבד עם הבטן. התחלתי לעשות מדיטציה, לדבר איתו ו- נרדמתי. למחרת פתחתי את הדף הזה.

מיץ, תודה. אני מקווה שהחיבור באמת יגיע אחרי הלידה, אני יודעת שהיא תהיה טובה. לפעמים אני חושבת שזאת התינוקת שהפלנו והיא מאוד רוצה לחזור אלינו.

קראתי את סיפור הלידה המקסים של מיץ. אני בוכה וזה סימן טוב, לא??
למה מרחת את הדם מהשליה על הגוף שלך?

אני בוכה וזה סימן טוב, לא??
סימן מצוין.
תקראי עוד.

סבתא של אמא שלי היתה מילדת בעירק. היא היתה מורחת את הדם מהשליה על פני היולדות" כדי שיהיו להן פנים יפות כמו תחת של תינוק".בשליה יש חומר שנקרא פלצנטה , אשר בין היתר אחראי על העור היפה והעדין של התנוק.
אחרי שמרחתי את הדם על הפנים, הוא נספג לגמרי, והפנים שלי היו חלקות וזוהרות במשך שבוע שלם.

אמא עצובה, את לא צריכה לשנות את השם של הדף, גם לי הוא היה יותר ברור, אם כי חשבתי שאמצא בו סוף אופטימי. (אני בטוחה שאחרי הלידה שלך אמצא את הסוף האופטימי שלו קיוויתי)
אני בטוחה במיליון אחוז שברגע שתראי אותו, לא תאמיני איך הרגשת מה שהרגשת ואיך כתבת מה שכתבת.
לפני כמה שנים גיליתי שאני לא הייתי רצויה (הריון בזמן פרידה,גירושים). מאוד כעסתי שגיליתי את זה.
אמנם לידתי לא מנעה את הפרידה אך הוריי סיפרו לי שברגע שהם ראו אותי, הם לא הבינו איך לא רצו אותי והרגישו רגשות עזים,
שלא הרגישו לפני כן, עם אחותי. אני מקווה (ובעצם בטוחה) שאת תרגישי טוב כשתראי אותו והרגשות יהיו חזקים, ותזכרי שכל ההתחלה קלה יותר כי את כבר יודעת מה לעשות ולמה לצפות.

שברגע שתראי אותו
לא תמיד זה קורה ברגע שרואים.
אני למשל, עם כל לידה לוקח לי יותר זמן לאהוב.
אני מוצפת רגשות. חמלה, התרגשות, התפעמות, אושר...אבל מכוון שהלב שלי כ"כ מלא באהבה לילדי ה"ותיקים" אני בעצם יודעת שזו עוד לא אהבה.
לאט לאט זה קורה.
ואז אני אומרת לה "אני כבר ממש ממש אוהבת אותך."

אחרי שמרחתי את הדם על הפנים, הוא נספג לגמרי, והפנים שלי היו חלקות וזוהרות במשך שבוע שלם.
וואו לא ידעתי מזה. אז אם שומרים על השיליה בהקפאה וכל פעם מוציאים ממנה קצת, האם יהיה אפשרות להשתמש בזה בעתיד למרוח על הפנים באותה היעילות? אם כן, אז כל פעם לגרד מהשיליה הקפואה למטרה הזאת עד שתגמר במשך שנים. מה את חושבת?

לאחר שקראתי את כל מה שכתבו לך כאן ואת מה שכתבת את, אין לי מה לההוסיף.
רק שתהיה לך לידה קלה והתאהבות נעימה.
@}

שרה, לא חשבתי על זה!!!! לא הבנתי גם למה מקפיאים אותה.
עכשיו יש לי סיבה.
אפשר לנסות ולראות.
אני יודעת שיש חברות קוסמטקיה שמשלבות חומרים מהשליה בתכשירים שלהם. ומנסיון אישי , התכשירים הללו מאוד מוצלחים.

עקבתי עד אחת בלילה אחרי הלידה של ליאת כאן באתר. כשקמתי ידעתי שהיא כבר ילדה, עכשיו קראתי את התיאור, אני בבכי היסטרי, אני רוצה גם ללדת.
אני יודעת שלא מתאהבים מיד בתינוק שנולד, אבל אני חייבת לראות אותו כבר. מזג האויר החורפי מעודד אותי מאוד אבל אין רמז לצירים.

ופי, יופי, יופי

יופי. יופי. אני מתרגשת איתך. גם בגלל ליאת (גם בכיתי) וגם איתך.
באמת לא מתאהבים מיד.

יווווו, כמה מרגש השינוי שחל בך.
איזה כיף לך. את הולכת ללדת תינוק\ת מקסים\מה (לא יודעת מה יש לך בבטן...).

אני רוצה גם ללדת.
אני כל כך שמחה לשמוע!
שתהיה לך לידה טובה ומעצימה והתקשרות/התאהבות מהירה וטובה עם פרי בטנך.@}

שמחתי לקרוא על השינוי בהרגשתך.

אני בטוחה שהלידה תביא עימה דברים טובים וילד מקסים, אבל לא בטוח שהקושי שקיים עכשיו יעלם.

אני הייתי בדיכאון אחרי הלידה השנייה, (ההריון היה רצוי אך הלידה לוותה בטראומה).
לקח לי זמן להגיע למטפלת טובה שעוזרת לי לצאת מזה.
שנה שלמה בקושי יכולתי לקום בבוקר.
לקח לי זמן להבין עד כמה מצבי חמור, מרוב שהיה לי קשה ומר.
אני מקווה שיהיה לך טוב, אבל במקומך כן הייתי נערכת כבר עכשיו וחושבת איך אני מחזקת את עצמי נפשית לאחר הלידה.

אם אין לך כסף פני לרופא הנשים שלך או לרופא המשפחה שיפנה אותך הלאה בנושא של הדיכאון לאחר לידה. יש היום המון מודעות לנושא, ויש טיפול ציבורי טוב.

בבי"ח איכילוב יש יחידה פסיכולוגית שעוסקת באמהות ותינוקות (כן, מגיל מאד מאד צעיר). אני מניחה שהדגש שם הוא על עזרה לאמא שיהיה לה יותר קל ואז גם לתינוק יהיה קל.

שיהיה בהצלחה. אל תזניחי את עצמך. דאגי לתמיכה נפשית, כי אחרת יהיה לך נורא קשה עם שני פעוטות.

איזה שינוי עבר עלי השבוע מאז שפתחתי את הדף. התמיכה שלכם מאוד עזרה לי והיוותה קטליזטור לכל מיני תהליכים ומחשבות. אני מרגישה טוב יותר בעיקר בגלל שאני יודעת שביום ראשון אני מטלפנת למי שצריך ומארגנת לי טיפול.

אתם מכירים את ההרגשה הזאת אחרי שמזמינים חופשה, את הנינוחות שיש פתאום בגוף, הריח של המטוס בנחיריים, טעמים של מקומות זרים בפה, שפה אחרת מצלצלת באזניים - מיד מרגישים בנופש, ההתרגשות הזאת כבר עושה טוב בלב. ככה אני מרגישה רק מלדעת שאני לוקחת את עצמי בידיים ולא מתרסקת שוב.
הביקור השבוע בחדר הלידה - למרות שלא הניב לידה הזכיר לי מה יקרה בסופה וכמה אני סקרנית לראות מה יצא הפעם. כמו מתכון חדש לעוגה. רק שההמתנה הארוכה הזאת התישה אותי והגיעה בתקופה שבה אני כנראה פחות סלחנית וסבלנית מלכתחילה.
בימים האחרונים אפילו בן הזוג שלי עושה מאמצים יוצאי דופן לעזור לי ולהיות איתי.
אני מחזיקה לעצמי אצבעות שיהיה טוב.

באמת מרגש השינוי שחל בך, לא אחת ראיתי זאת קורה כאן באתר, לאחר שפותחים נושא בעייתי, וזה מקסים אותי ומרגש מאוד.
מאחלת לך מכל הלב שיהיה טוב, לפי מה שאני קוראת עכשיו - אני בטוחה בזאת .
האופטימיות שלך נותנת לך כוח והרעיון להתחיל מיד בטיפול הוא חשוב מאוד כי אחרי הלידה זה לא תמיד קל.
סליחה אם אני מנדנדת בנושא תמיכה באמהות טריות אני מבינה שאת חלק מהם, אבל זאת לא בושה לבקש עזרה, להיפך - זה בכלל לא קל וצריך לכך אומץ.
את בטח יודעת כי זאת לא חייבת להיות תמיכה נפשית, אלא עזרה שלדעתי כל כך נחוצה, לכל אחת, אחרי הלידה.
המון בריאות והצלחה, ותמשיכי לעדכן מה שלומך.

אני איתך. עוקבת כל יום.
את בדרך הנכונה עכשיו.

יש מישהי שאמורה לתמוך בי אחרי הלידה, כבר דיברנו בטלפון והיא תבוא מיד כשאבקש.
דאגתי גם לקבל הבטחות מאנשים קרובים לי שיבואו אחרי הלידה. אחרי הלידה הקודמת הייתי גיבורה, לא רציתי עזרה ולא ביקורים ובסופו של דבר נכנסתי לדיכאון קשה ונשארתי מאוד בודדה.
תודה.

אני קוראת את דברייך וממשיכה לעקוב. תודה שאת משתפת.

עוקבת באיכפתיות גדולה ושמחה על כי ידעת להוציא מהלב ולפנות החוצה לעזרה. מחזיקה אצבעות ומאחלת לך שתמשיכי לקבל את כל התמיכה שאת צריכה , ושתוכלי להתרגש ולשמוח עם הדבר הענק הזה של להביא ילד לעולם ( בקצב שלך ). תזכרי, שני הילדים בחרו אותך ואת משפחתך . חיבוקים גדולים.

שולחת נשיקה.
בלי רוק,
וחיבוק חזק מתוק.

אהבתי שלוחה אליך , למשפחתך ולעובר בבטנך, מאחלת לך לידה קלה ובריאה.

היי זו מיץ
מרגישה את האופטימיות ואת התקוות שבך.
לכי איתם. התמלאי בהם. עכשיו אני בירושלים, אבל כשאחזור אכתוב לך שיר שחיברתי לעוברה שלי שבועות אחדים לפני שנולדה.
לפני שנולדה עשיתע לי רשימה של כל הקשיים שצפויים להיות ולעלות. פרקתי אותם לגורמים ותכננתי במחברת איך אני נערכת להתמודד איתם.
למשל שליחת הילד לגן בשימים שאני בבית החולים, בשבוע הראשון של הגן ובחודש הראשון.\אז בימים של הלידה, הגננת באה ולקחה אותו עם הרכב שלה. בשבוע הראשון אחד ההורים. ובחודשיים הראשונים סכמתי עם שכנה שהיא משגיחה על התינוקת בזמן הזה תמורת תשלום סימלי.
או לגבי ארוחות. לקראת הלידה ערכתי קניות והקפאתי במקרר. בשבוע הראשון קב' של חברות ושכנות הכניסו לי אוכל. בחודש הראשון אמא שלי היתה אצלי ובשלה לי. .
או לגבי חלוקת הזמנים ותשומת הלב לגדול.
הבנת את הרעיון?
פשוט לקחת כל דבר שאת חוששת ממנו, שנראה לך גדול ומפחיד ולפרק אותו לגורמים. וככה לטפל בכל חלק שלו.
ואז זה כבר לא נראה כל כך מפחיד.
תביאי לפה מחשבות וחששות שלך ונעזור לך.

ממש מרגש לראות אותך משתנה מול עיננו הקוראות,כל הכבוד ומזל שהיה לך את הכח לפתוח את הדף הזה ולבקש ולקבל עזרה, לא פשוט ולא מובן מאיליו... מאושרת איתך שאת מרגישה יותר טוב,אל תבהלי אם החרדה תחזור רק תזכרי שהיא גם עוברת... יחד עם זאת אני הייתי מציעה לך דווקא עכשיו כשאת מרגישה יותר טוב,לגשת לרופא משפחה, לבקש הפניה לפסיכיאטר, לא דרך מיון, לספר לפסיכיאטר כל מה שאת מרגישה והרגשת אחרי הלידה הראשונה ולהתייעץ איתו לגבי ההמשך, לפעמים עצם הידיעה שיש איש מקצוע שיכול לעזור עוזרת.
אני הייתי בדכאון לידה ומיד פניתי לפסיכיאטרית של בית החולים בו ילדתי, היא נתנה לי טיפול תרופתי קל, שלא מפריע להנקה,ונולדתי מחדש...
איזו הקלה שלא תתואר... גם השינוי בהקכב המשפחתי, גם השינוי ההורמנלי, כל אלה משגעים אותנו ואפשר מניסיון לחזור לאיזון, רק צריך לבקש עזרה...את בדרך הנכונה. [דרך אגב ולא קשור אבל ההפרש הקטן בין הילדים אולי קשה, אבל הם יהיו מאושרים בעתיד,יש לי תאומים בניי חמש וזה כייף לא רגיל הקשר החברי בינהם...שווה ת'השקעה...]

אמא עצובה, מה שלומך?

לפעמים טוב, לפעמים קצת פחות. עכשיו אני חוששת שירצו לזרז.
הגוף מאוד כואב לי ואני לא מצליחה לישון. אני יודעת שזה רומז שהלידה קרובה... ובכל זאת, כל יום שאני עוברת אני אומרת תודה, לפעמים הימים כל כך ארוכים וקשים. לאחרונה גם הלילות גורמים לי סבל ואני שמחה כשמגיע הבוקר - מצב מאוד נדיר אצלי, אני בד"כ אוהבת את החושך.
אני משתדלת לקבוע מפגשים חברתיים כל יום או פעילות שכרוכה ביציאה מהבית. זה מאוד עוזר, אבל אם פתאום חברה מבריזה לי או שהאוטו מתקלקל (כמו שקרה השבוע) אני לוקחת את זה קשה.

הפריזר מלא באוכל שהכנתי ואמא שלי שומרת את הזכאות שלה לחופשה שנתית ללידה כדי שתוכל להיות איתי במשך שבועיים. אחרי הלידה הקודמת לא אכלתי במשך שבועות ואולי אפילו חודשים, התקיימתי על שייקים מפירות בבוקר ולפעמים ארוחת ערב שבעלי הכין כשהוא חזר מהעבודה. אחרי הלידה הזאת אני לא רואה אותו מבשל. הוא עבר שינוי, היחסים שלנו עברו שינוי ולא לטובה.

אני הכי חוששת שלא יהיה לי זמן לישון אם שני הילדים לא ישנו במקביל. והם לא ישנו במקביל, לפחות בהתחלה. אני לא נחמדה כשאני עייפה.
הגדול לא הולך לגן ואני רוצה שימשיך להנות מפעילויות מגוונות כמו עכשיו - מפגשים עם ילדים אחרים, טיולים, פארקים, משחקיות, הפעלות. הסבים טוענים שמספיק לו להיות בחברתם וללכת איתם לגינה או בית קפה (או קניון... או לראות אצלם טלביזיה - לנו אין). מאוד הייתי רוצה שיקחו אותו למקומות מעניינים אם אני לא אוכל. אני יודעת שאין אמא מושלמת, אבל הייתי רוצה לרכך לו את המעבר מלהיות ילד יחיד לאח. כשאני חושבת על זה, הייתי רוצה שבן הזוג שלי יהיה איתי בבית כמה שבועות טובים ויהיה פנוי רק למשפחה. הוא מדהים עם הילד. הלוואי שהוא היה יכול לקבל את החופשה של אמא שלי, אבל הוא בעבודה חדשה וגועלית, אין לו ימי חופש ואנחנו גם ככה בבעיה כלכלית.

הגדול לא הולך לגן ואני רוצה שימשיך להנות מפעילויות מגוונות כמו עכשיו - מפגשים עם ילדים אחרים, טיולים, פארקים, משחקיות, הפעלות.

<אמא אינקובטור ממחשב לא-לה>
עד כמה שלא מנסים לשמור על השגרה אחרי אירוע מטלטל כמו לידה, ועם כל הרצון לא להזיק לבכור - אני לא חושבת שיש דרך שבעולם להמשיך ולצאת-להפגש-לטייל בתדירות שהייתם רגילים אליה. נהדר שהסבים אוהבים להיות עם הילדון. תני להם להיות איתו כמו שהם אוהבים ובבקשה אל תדאגי להפעלות. הוא בן שנה וחצי, גינה וכמה חברים הם בידור נפלא ומספיק בהחלט.

תוותרי לעצמך.
אני יודעת שאין אמא מושלמת, אבל הייתי רוצה לרכך לו את המעבר מלהיות ילד יחיד לאח. את עדיין אמא שלו ותמיד תהיי. בילד שני אין את הטוטאליות של ילד ראשון, לא הולכים בו לאיבוד אלא הוא משתלב בחיי הבית.

עם הבכורה הייתי חוזרת הביתה מסיבוב גינה-דואר-סופרמרקט ובשניה שהיינו נכנסות הביתה הייתי שוקעת בלבדר אותה עד שהייתי מגלה את הקניות עדין על השיש שלוש שעות מאוחר יותר. כשנולדה הצעירה היינו עושות את אותו סיבוב - התינוקת מעורסלת בתינוכיס ואני כולי עם הבכורה, שכבר מדברת ומעניינת ומתרוצצת. היינו עולות הביתה, הקניות הולכות ישר למקרר (כי אני יודעת שאם לא יהיו ביצים או גביעי יוגורט לארוחת הערב, יהיה קשה ביותר), הבכורה נשלחת בינתיים לשחק, ואז הקטנה עוברת מהתינוכיס לשטיח ואני מתפנה לבכורה. אחרי שעה אני מגלה את הקטנה עדיין על השטיח, שקועה בשיחה עמוקה עם ההיפופוטם שלה. לא אמא מושלמת במיוחד. אז מה.

אימא עצובה,
אין לי הרבה מילים בשבילך, אבל אני כאן, קוראת כל הזמן, מנסה לשלוח לך אנרגיות חיוביות ומחזקות.

אמא עצובה, טוב לשמוע ממך.
אמא אינקובטור כתבה פשוט במדוייק איך זה נראה אחר כך. ונוכל להמשיך לדבר על זה עוד הרבה אחרי שתלדי.
בקשר לזירוז:
עברתי זירוז כי היתה ירידת מים ולא היו צירים. היתרון הענק של הזירוז היה שיכולתי לקבוע מתי זה יתחיל: (שזה גם חיסרון כי זה קשה להחליט על זה בעצמך..) אבל יתרון משום שיכולתי להתאים את זה למשמרת של המיילדת שרציתי. היא התחילה במינון מאד נמוך והצירים היו נעימים חלשים ונסבלים. היא כל הזמן העלתה מינון באיטיות רבה, לכן גם הצירים לא היו בבת אחת כואבים נורא ללא הכנה של הגוף. זה היה בהדרגה ואפשר היה להתכונן לזה. אם את חושבת שיהיה צורך בזירוז, דברי עם המיילדת על זה. מצאי מי שמבין איך לעשות את הזירוז כך שהוא לא יכניס את הגוף מיד למצב אינטנסיבי. כנראה שזה אפשרי וזה רק עניין של גישה ויידע ורצון טוב. (אם תספרי איפה את הולכת ללדת אולי יוכלו להמליץ לך על מיילדות משם.)

כשהתינוק יוולד תוכלי להניק אותו ולהמשיך במגע רב והנקה עם בנך הגדול. בחודשים הראשונים הקטן החדש כמעט לא מפריע לגדול. הוא רק "גוש יונק במנשא" ואת יכולה להמשיך להיות פנוייה להקשיב ללטף לשחק ולהאכיל את הגדול. תהיי יותר עייפה...אבל תשומת הלב הנדרשת לשניהם אפשרית גם במצב של חצי זומבי, רביצה מרובה על השטיח עם שניהם, הרבה במיטה המשותפת יחד...
צריך לזכור שאת פנוייה כולך לשיחות עם הגדול ולעיניים עליו כמעט כל הזמן כשיש לך תינוק חדש יונק.
מנסיוני המשבר קורה הרבה יותר מאוחר. ואז הבכורים כבר גדולים יותר ודרכי ההתמודדות שונות.
כל ההפעלות שאת רגילה אליהן עם בנך יוכלו להמשיך. כי אפשר לטייל עם תינוקי קטן במנשא וגדול בטיולון. או שניהם בעגלה אחת גדולה. או מנשא גב ומנשא קדמי אם את בריונה (-:
התמיכה שאת מקבלת מסבא וסבתא היא נהדרת. זה לא מובן מאליו שהם מסכימים לטייל איתו כל כך הרבה. בגיל כזה מפגשים עם ילדים הם נעימים אבל לא ממש הכרחיים וגם אם זה יקרה רק פעם פעמיים בשבוע זה טוב ואת תוכלי לעשות את זה עם שניהם! וזה יהיה גם לך כיף, לצאת מהבית, לפגוש אמהות.
יש סיכוי לעזרה בהסעות מהסבים?
אם יש לך עוד חששות מחשבות תהיות וקיטורים אנא שתפי אותנו כאן. בקשר למה יהיה אחרי הלידה- נדבר על זה כאן עוד הרבה אם תרצי.
אני בטוחה בטוחה שהגדול שלך לא ייאבד את מקומו גם אם לעתים זה ייראה כך. הם הבכורים. יש להם תבונת בכורים. זה built in (-:
והוא רוצה את אחיו הקטן, כמו שכבר כתבו לך בחוכמה רבה.

תחזיקי מעמד. עוד מעט תלדי. תני לתינוקך ולגופך להחליט מתי. זירוז זה סיכון מיותר, וגורם ללידה להיות יותר קשה ומסובכת ממה שזה היה אמור להיות. נכון שרוב עובר בשלום, אבל בכל זאת יש סיכון לתינוק ולאמא. יש תינוקות שנפגעו לכל החיים מזה.

גם לי היתה סיבה 'מוצדקת' לזירוז, שהיה לי טפטוף מים בשבוע ה35 אבל בחרתי לחכות. שבועיים אחרי זה, היתה לידה קלה ברוך השם.

לאמא עצובה ,שלא תהיי לעולם עצובה , אלא רק שמחה עם ילדייך, לידה קלה . מחכה לישמוע מימך ומעתה הינך אמא שמחה , ככה הציגי עצמך .
בהריון השני הרגשתי זוועה כל הזמן אמרתי איך עשיתי את זה לעצמי וכו וכו , ובסוף היתה לי לידה נהדרת והילדה מדהימה היום בת 6 ואני מתה מתה מתה עליה . בקרוב אצלך . אמן

שרה, את ילדת בבית , עם התנגדות מאד גדולה לרופאים, ובגישה אחרת לגמרי. נסיוני עם זירוז הוא בדיוק הפוך ממה שתיארת.
האמא כאן, אם הבנתי נכון, הולכת ללדת בבית חולים
קראתי את סיפור הלידה שלך והיא באמת היתה מאד מרשימה, אבל לא כל אחת מעוניינת בלידה כזאת.
זה לא שאני ממליצה על זירוז. אבל אצלי החוויה הזאת היתה טובה יעילה ומוצלחת.

היה נוח ומרגיע לפעול יחד עם צוות בית החולים אפשר. יולדות שמבקשות שלא ילחיצו אותן, יש עקשניות שמצליחות. מה שהייתי מציעה ליולדות בית חולים שיבואו לבית החולים רק כאשר הן עמוק בצירים ולחכות מול הבית חולים עד שהן מרגישות צירי לחץ ואז לבית החולים אין מה לעשות אלא רק ליילד בלי קשקושים והתערבויות. כבר 2 מהחברות שלי עשו את זה, והן מאד מרוצות... אחת היתה בבית החולים שעה והשניה רק 20 דקות עד שילדו

אמא עצובה
אני מלווה אותך מהבוקר, כשגיליתי את הדף. זכית לתמיכה רבה וחשובה. הוכחת לעצמך (ולנו) שאת יודעת לפנות בבקשת עזרה כשצריך. כל אחת מהמגיבות (לא שמתי לב לתגובות גבריות) התחברה אל חלק אחר מקשייך: ההריון, הלידה הקריבה, החלוקה בין שני הילדים.
את עצמך חווה את התמונה הכוללת. הקשר הטעון עם בן הזוג, הדיכאון ש"מופעל" סביב ההסתגלות למצבים החדשים, תחושת ה"בגידה" של ה"סדר העולמי" (מה פתאום הריתי אם שמרתי??).
לעיתים אנו זקוקים למשברים גדולים, כדי לזכות בטרנספורמציה, להצליח ליצור שינוי. הנפילה לתהום, שנחוות כסכנה לחיים, היא שנושאת בחובה את ההבטחה לשינוי. אני קוראת לזה "מתנה הולמת". הולמת הן מבחינת ה"מכה" (הולם=מרביץ), והן מבחינת ההתאמה (הולם=מתאים). מתוך התהום, קשה להבחין בכך. אולי את שמה לב שתחושת הבדידות של הדיכאון, ששלחה אותך לכאן, היא שעוזרת בריפוי, דרך הביחד שאת זוכה לו. הענין הוא להיות מדוייקת. לומר לעצמך ולסביבה מה את מרגישה. לספר לבעלך כמה את מתגעגעת וזקוקה לו. לספר לבנך כמה את חרדה לקשר איתו. כשאנחנו מדוייקים, התמונה מתבהרת והערפל נמוג. אין בזה הבטחה לתקופה קלה יותר, אבל יש בזה שיעור חשוב.
מצאי לך כתובת. לא הכל אפשר לעשות לבד. מטפלת מנוסה בתחום, שהיא גם בן אדם פתוח, תוכל לעזור לך ללמוד את השיעור, ולהתקדם ממנו הלאה.
הרבה הצלחה

כמה ימים לא הייתי בבית.
עכשיו חזרתי וניכנסתי לראות מה שלומך.
עדיין לא ילדת. עדיין חששות וחרדות ממה יהיה ואיך.
את מקבלת כאן עיצות נפלאות ותמיכה מלאה אהבה ודאגה כנה. זה נפלא. איזו מתנה.
אני שולחת שוב חיזוקים וחיבוקים וממשיכה לעקוב.
@}