באופן טבעי

בימים האחרונים נפתחו כמה בלוגים שמתארים טראומות ילדות.
אני קוראת בהם בהשתאות: איך הן לא מתביישות כך לספר פרט אחרי פרט?

ומה יש להתבייש?
קשה לי לומר.

זו שריטה אישית שלי.
אני יודעת שלמרות שכתבתי כאן הרבה, והיו לי כאן בלוגים מסוגים שונים - עדיין לא הצלחתי לחשוף את הילדות שלי, את כאבי הילדות שלי - באופן יסודי ושיטתי.
לפתוח בלוג רק על זה, ולפתוח את הנושא הזה שלב אחרי שלב.

להרגשתי לא הצלחתי לדבר באופן ברור ובקול רם.
לא על הילדות שלי. לא על הכול.

גם כשדיברתי - הרבה פעמים מחקתי.
התקשיתי להישאר ולעמוד מאחורי מה שכתבתי.

אני חושבת שבעיקר מה שעצר אותי זו הבושה.
כן, בושה גדולה ועמוקה שמלווה אותי מיני אז - במה שאני, במי שאני, במה שאני מביאה, במה שיש לי לומר.
בושה שמלווה אותי כמעט לכל מקום ומקום בחיי.

נושא הבושה הוא אישו גדול בחיים שלי. עצום.
גם אם לא תמיד נראה על פניו - אני חיה אותו, מתמודדת איתו יום יום.
הרבה פעמים גם כשאני נראית בטוחה בעצמי, בתוכי משהו מתכווץ, מרגיש ראוי לגינוי, מחכה לסטירה...
(אולי כדאי מתישהו שאכתוב על הנושא הזה באופן נפרד).

מה שעצר אותי עד היום מלכתוב ברור על נושאי העבר, היו קולות ביקורתיים כמו:
'מה את מרחמת על עצמך', ו'מה את מתבכיינת', ו'מה את מגזימה', ו'כולם עברו דברים כאלה, אז מה את חושבת שאת מיוחדת', ו'יש אנשים שעברו דברים הרבה יותר קשים' ועוד ועוד פנינים כאלה.

הסבל שלי נראה לי טריוויאלי כשניסיתי לספר אותו, ולא העזתי 'להתבכיין' יותר מדי.
התביישתי.

קושי גדול לתת לעצמי לגיטימציה לרגשות שלי, לכאב שלי.

לתת להם את המקום שלהם, בלי צורך להשוות לאחרים.*

כשכל הרגשות הנ"ל עלו בי מול קריאת דפים של אחרים, הרגשתי שאולי הגיע הזמן בכל זאת לכתוב את עצמי מהמקום הכאוב הזה - בצורה מסודרת, פרט אחר פרט.

לא ממקום של האשמה כלפי ההורים. למרות שאני לא אתיימר לומר שכבר ניקיתי עצמי מהאשמה.
אבל בעיקר:

להעלות את הכאב - באופן שנותן לו מקום, שנותן לו לגיטימציה. להתגבר על רגשות הבושה בעניין הזה.
וגם - לבדוק איך זה ממשיך ללכת איתי עד היום. במה אני עדיין מושפעת.

אני מרגישה שלמרות כל העבודה שעשיתי עם הנושאים האלה, *ולמרות שאני היום יודעת ומבינה כל מיני דברים עמוקים כמו: שהם עשו את הטוב ביותר שיכלו, ושיש להם בעיות משלהם שהם לא מסוגלים לשנות, ושהנשמה שלי בחרה דווקא בהורים האלה, וכו' וכו' -
עדיין קשה לי להמשיך הלאה.*

לא רק הכאב הפשוט של הזיכרון של מה שהיה. זה מילא. את זה אולי אפשר לשחרר.

אני פשוט מבחינה בדפוסים שנחרטו בי בילדות ועדיין קיימים בחיים שלי היום_. את _זה הרבה יותר קשה לשחרר.*

אלו דפוסים שקשה לי מאוד לשנות.
וכשאני מסתכלת לאחור אני יכולה לראות מאיפה הם הגיעו. איך זה התחיל.
וזה מאוד כואב לי.

דפוסים כמו, הפחד מדחייה, הפחד מלהרגיש 'נודניקית', הפחד מהרגע שיתפוצצו עליי, הפחד לבטא את עצמי, הפחד לעשות את הטעות הכי קטנה במערכת יחסים, הפחד לבטא כעס, הפחד שיש בי משהו מקולקל שאף אחד לא יכול לאהוב, הפחד מהמכה שתבוא (היום מטאפורית, אבל בעבר גם ממשית), חרדת נטישה וכו' וכו'.
(המממ, אני שמה לב שכל הדפוסים שציינתי הם סביב 'פחד' דווקא. מעניין.)

זה ברור לי שזה התחיל שם.
ואם לא התחיל שם, כי היו גם גלגולים אחרים - עדיין ברור שלמסרים שקיבלתי בילדות היה מקום מאוד משמעותי במה שקורה לי היום.

אז אני לא יכולה לומר וגם לא להרגיש שהשארתי את העבר מאחור.
לצערי, ממש ממש לא השארתי את העבר מאחור.
גם אם רציתי להשאיר אותו מאחור, וגם אם החלטתי להשאיר אותו מאחור, וגם אם חשבתי שהשארתי אותו מאחור - דברים מאותו עבר עדיין חרוטים בי עמוק וחזק מאוד.

גם אם הבנתי, וגם אם במידה רבה סלחתי, וגם אם התפתחתי -

יש שם דברים שחלחלו לתת המודע ומשפיעים כמעט על כל צעד בחיים שלי, ועל כל החלטה בחיי.
דברים שמשפיעים על איך שאני תופסת את עצמי ואיך שאני תופסת את העולם. על מידת הביטחון העצמי שלי. על היכולת שלי ליצור קשרים חברתיים. על הפחדים שלי. על הדכאונות שלי.
על הבריאות הפיזית שלי ועל הבריאות הנפשית שלי.

ואם אני לא מצליחה להשאיר את זה מאחור מתוך החלטה, וגם לא מתוך תובנות רוחניות - אז אולי עדיף לדבר על זה.
כן, ותוך כדי כך להתבונן בזה.

בדף הזה זה לא רלוונטי איזה צדדים טובים יש להורים שלי, או מה כן היה טוב בילדות, או למה ההורים שלי לא אשמים, או איך אני בעצם בחרתי בזה.
הכול ידוע.

מה שרלוונטי כאן - זה מה שחרוט בחוויה שלי, מה שכאב לי, ומה שעדיין כואב לי.

מה החוויות שהשפיעו עליי, ואיפה אני רואה את זה היום בחיים שלי, בדפוסים שלי, ביחסים שלי עם עצמי ועם אחרים וכו'*.

אני מאוד מאוד מקווה שאצליח הפעם באמת לא להתבייש, ולעבור את מסכת השיתוף הזאת מתוך לגיטימציה מלאה לעצמי.
יכולתי לכתוב לעצמי ב-word ולא לשתף כאן. בטח היה לי יותר קל.
אך חשובה לי דווקא היכולת שלי להעלות את הדברים האלה ולשתף בהם ללא הבושה שהייתי רגילה לחוש על שיתוף כזה. זו הסיבה שבחרתי דווקא כאן בסופו של דבר.

להעז לכתוב את זה כאן על בוריו, זה בעצמו חלק מהתהליך.

מקווה שלא אתבייש. מקווה שלא ארצה למחוק את מה שכתבתי.
מקווה גם שיהיה לי כוח להתמיד בכתיבה.
מקווה שאצליח.

לא כ"כ הייתי שלמה עם שם הדף.
רציתי שם יותר על דרך החיוב, ועדיין שיבטא את תוכן הדף.
אולי בהמשך...

*********

טוב, בתור התחלה אני אעתיק את מה שהתחלתי קודם לכתוב אצלי ביומן, בלי שידעתי אם אכתוב לעצמי או שאפתח בלוג....

מתוך היומן שלי:

קשה לי להתחיל לדבר על הילדות שלי.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני גם לא יודעת אם לכתוב את זה לעצמי או לאחרים.

האם עצם זה שאני יודעת שהייתי יכולה לכתוב את זה לעיני אחרים, זה לא מספיק כדי לענות על הצורך בלהתגבר על הבושה? ואז אוכל לכתוב לעצמי, וזה יהיה כמובן יותר קל מהרבה בחינות...
כי אני מרגישה שלכתוב לעיני אחרים מרתיע אותי.
גם אם לא בגלל הבושה. נגיד שהתגברתי על הבושה.
אין לי כוח לנסח ולסגנן, ולחשוב בדיוק על כל מילה כדי שלא יבינו אותי לא נכון, ולעמוד מול התגובות ולעיתים מול ביקורת, ולהצטרך לנהל דיאלוג עם אנשים.
זה מרגיש לי קשה.

אבל יש לי פתאום צורך גדול לפתוח את זה. להוציא את זה.
הפעם באמת.
הפעם לגמרי.
הפעם שיגידו הקולות מה שיגידו.

וכבר לא משנה אם 'יש אנשים שעברו דברים הרבה יותר קשים'. אז מה?
מה, אני באה כאן לעשות השוואות? אני עושה תחרות סבל?
אני בסך הכול רוצה לדבר על מה שעברתי, על מה שעדיין כואב לי, על מה שהשפיע עליי ועדיין משפיע - בהתנהלות היומיומית שלי.
אני רוצה להציף את זה. להסתכל לזה בעיניים.
להעז לדבר על זה - בלי להתבייש.
וגם אם זה נשמע נורא מינורי - עדיין בלי להתבייש.

************

השבוע אני המצאתי מושג במחשבתי: 'התעללות מינורית'.

זה אומר, משהו שנחווה כהתעללות יומיומית, למרות שבעצם במבט מבחוץ עשוי להיראות מאוד מינורי.
במיוחד לצד 'התעללויות גדולות באמת'.
ועדיין - זו התעללות, ותוצאותיה בהתאם.

***********

טוב, אז על מה אני אכתוב?

קשה לי למצוא על מה אני רוצה לכתוב.
כי הכאב שחוויתי היה הרבה יותר בין השורות, מאשר בדברים ה'גדולים'.
יש כמה מקרים 'גדולים' שאני זוכרת.
ומשום מה יש לי הרגשה שמה שאני לא זוכרת נחרת בי לא פחות.

זה היה יותר המשהו היומיומי הזה שהיה שם, מאשר הסיפורים הגדולים.

אבל צריך להתחיל ממשהו....

(אני שמה לב איך אני עדיין לא בטוחה אם אני כותבת לעצמי או שאני מתכוונת לפרסם את זה, ואיך מרגע לרגע הסגנון שלי משתנה בהתאם. מידת החופשיות שלי בכתיבה, מידת הזרימה שלי.
גם הצורך להסביר דברים או לא להסביר. לכתוב 'אמא' לעצמי או 'אמא שלי' לאחרים, וכדומה)

**************

אז נתחיל באמא.
מה יש לכתוב על אמא?
אישה קשה. מאוד מאוד קשה.

כמובן שיש בה גם הרבה רוך. הרבה אכפתיות.
אבל קשה איתה. קשה להיות בחברתה.

אישה עצבנית. מאוד מאוד מאוד עצבנית.
עם פתיל סופ-ר קצר.
חסרת סבלנות באופן קיצוני.
כל דבר קטן מעצבן אותה. מקפיץ אותה. גורם לה להרים את הווליום.

אני גדלתי עם צרחות. צעקות בלי סוף. על כל דבר קטן. הכי הכי קטן.
וזה שורט בנשמה.
זה כלכך שורט בנשמה.

כמובן שכלפי חוץ זה לא ניכר.
עם חברות שלה היא מאוד אחרת. אמנם קולנית עדיין, אבל באופן שאוהבים.
היא תמיד 'מסמר הערב'. מספרת בדיחות, שואלת שאלות חכמות, מעירה הערות בוטות ומצחיקות, שנונה.
סופר-סופר אינטליגנטית.
הרבה אנשים מאוד אוהבים אותה. מחפשים את חברתה.

יש לה הרבה 'חברות'. אבל כמעט לא חברוּת נפש. לא נפתחת.
לא משתפת בעולמה הפנימי.
הכול כזה של 'בחוץ'. פעילויות משותפות, הרצאות, הצגות...
שיחות על הילדים, על הבריאות.
אבל לא משהו מבפנים, מהרגש.

ובבית - מרשה לעצמה להוציא החוצה את כל ה'זבל'.
לצעוק. לאיים. לעשות מניפולציות. להתנהג באלימות.

*********

אם נגיד שואלים אותה שאלה, לא שומעים היטב את התשובה ושואלים שוב -
היא עונה בטון צועק.
כאילו, אסור לא לשמוע. ישר זה מעצבן אותה שהיא צריכה להגיד פעם שנייה.
ואם שואלים אותה למה היא צועקת, היא עונה בצעקה: 'כי עשר פעמים כבר עניתי לך', ולא משנה שזה היה רק פעם אחת.

ומצד שני, אם למשל אומרים לה משהו או מבקשים משהו, ולא בטוחים שהיא שמעה, ושואלים אותה אם היא שמעה, או שאומרים פעם שנייה, או מזכירים לה -
מיד היא צועקת: 'שמעתי ! אני לא חירשת !' או 'מה את אומרת לי עשר פעמים את אותו הדבר?' למרות שזה בסך הכול הפעם השנייה.

ולמרות שמכל מיני בחינות היא מודעת לעצמה, היא אף פעם לא מסכימה שהיא צועקת שלא בצדק.
והיא תמיד תתעקש שבאמת כבר שאלת 10 פעמים, למרות שברור שהיא ממציאה את זה.

*********

מה שיצא זה, פשוט אמא שכמעט כל היום כל היום צועקת.

קשה להסביר כמה קשה לחיות עם זה.
זה פשוט כמו שכתבתי למעלה 'שורט בנשמה'.

ויותר מזה - ישר זה גורם לי להתכווץ. להרגיש שעשיתי משהו לא בסדר.
ואפילו עוד לפני שאני שואלת או אומרת - אני כבר יודעת שהיא הולכת לצעוק, אני מתכווצת מראש.
ולפעמים אני פוחדת לפנות אליה - כי אני מתארת לעצמי שהיא תצעק.

אני כמו הולכת על קצות האצבעות. מפחדת לעצבן אותה.
כי אם אני מעצבנת אותה - אז ברור שאני אשמה.

*********

על כל זה מתוסף המסר הזה של 'את מפריעה' ו'נודניקית אחת'.

אם אני אומרת או מבקשת משהו - אוטומטית אני נודניקית.
עוד לפני שבכלל הספקתי להגיד אותו בפעם השנייה.

התווית של 'נודניקית' מודבקת עליי מראש.

המסר הוא שאני מפריעה לה בחיים, נודניקית, אין לה סבלנות אליי במיל, אין לה זמן אליי, אין לה חשק אליי, ושאצא לה מהחיים.

בטח שלא אשאל משהו או אבקש משהו.
בטח ובטח שאסור באיסור חמור לומר או לבקש משהו בפעם השנייה.

זה לא רק מול אמא שלי. גם מול אבא שלי.
רק שאיתה - זה מתבטא בצעקות. אבא שלי זה כבר סיפור אחר...

*********

אני בכוונה כותבת בלשון הווה - כי כל הדברים האלה עדיין קורים מולם היום.
כן יש דברים שקרו בעבר וכבר לא קורים היום.
אך מה שכתבתי - עדיין רלוונטי.

יחד עם זאת - כל מה שכתבתי שרלוונטי להיום - היה בעבר פי כמה.
העצבנות שלה, הצעקות, האלימות, ה'נודניקית' - כל זה היה הרבה יותר מועצם בילדות.

היום כן יש הרבה שיפורים, במיוחד לאור כמה שיחות שניהלנו. ועדיין - העצבנות הבסיסית קיימת.
אני עדיין מאוד נזהרת.
פוחדת ממנה. מההתפרצויות הפתאומיות שלה על כלום, שיכולות לקרות כמעט בכל רגע נתון.

*********

משהו שהיה קורה הרבה בילדות והיה מאוד מאוד פוגע בי:

לפעמים הייתי מבקשת משהו, ואוטומטית היו אומרים לי 'לא'.
כשהייתי מנסה את מזלי פעם שנייה, הייתי שומעת תשובה כמו: 'כבר חשבתי לתת לך, אבל בגלל שנדנדת לא תקבלי'.

לעזאזאל !
קודם אמרתם לא. אז איך הייתי צריכה לדעת שבינתיים אתם חושבים לתת לי?!
ואם לא ידעתי - אז למה זה לא לגיטימי שביקשתי שוב?
ולמה לבקש פעם נוספת כבר מתייג אותי כ'נודניקית'?
ולמה אתם נותנים לי את ההרגשה שבעצם כבר רציתם לתת לי, ושאני זו עכשיו ש'קלקלתי'? שבמו ידיי החמצתי את ההזדמנות?
והאם באמת התכוונתם לתת לי, או שזו הייתה סתם דרך להתחמק מזה, וסתם גרמתם לי הרגשה רעה עם עצמי?

ואיפה בדיוק היה חלון ההזדמנויות החמקמק הזה, הרגע הנכסף שבו יכולתי לקבל את מה שביקשתי - איפה הוא בדיוק היה בין הפעם הראשונה שביקשתי לבין הפעם השנייה? איך הוא חלף על פניי ולא ראיתי? איפה בדיוק הוא חמק ממני?
ומה בעצם יכולתי לעשות אחרת כדי לתפוס אותו?!

לא נראה לי שיש משהו שהיה אפשר לעשות אחרת !
זו סתם הייתה דרך לגרום לי לא רק לא לקבל את מה שרציתי - אלא גם להרגיש אשמה על כך.

אני חושבת שמשפט כזה זה פשוט משפט מתעלל נטו.

אני חושבת גם שזה מאוד לגיטימי שילדים, במיוחד ילדים קטנים - מבקשים דברים הרבה פעמים.
בבית שלנו אפילו לבקש משהו שתי פעמים - נחשב לשיא הנדנוד - ולעילה לעונש.

עכשיו פתחתי את הדף והוספתי בו את כל הנ"ל.

כבר אני מזהה את הפחד שלא יכתבו לי.

כבר אני מזהה בי את הפחד שיחשבו:
'אוףףףףף, עוד פעם אהבת עולם עם הבעיות שלה. לא דיברת על זה כבר מספיק?! זה לא היה אמור כבר מזמן להיות מאחורייך?! יאללה, תעברי הלאה...'

זה קשה. זה קשה.

טוב, דף בלוג. וגם דף תמיכה.

ועכשיו מתחילה 'מסכת ייסורי הרפרוש'.

קוראת אותך.

.. ובמרגיעון: נוכחותך חשובה לי מדעתך

_לפעמים הייתי מבקשת משהו, ואוטומטית היו אומרים לי 'לא'.
כשהייתי מנסה את מזלי פעם שנייה, הייתי שומעת תשובה כמו: 'כבר חשבתי לתת לך, אבל בגלל שנדנדת לא תקבלי'._
זה משפט מתעלל ממש מספרי ההתעללות. ממש נבזות.
מה יהיה עם כל ההורים המתעללים האלה?
התעללות מינורית זה ביטוי מצוין. זה בדיוק מה שעברתי מאבא שלי. הכל בקטן, מינורי. והוא דרך אגב בכלל לא צעק. אבל על כל בקשה "לא". על הכל מבט מקפיא. תמיד קודר. תמיד אני איכשהו לא הייתי בסדר, אף שהייתי תלמידה מצטיינת, חרוצה, פעילה בתנועת נוער, רצינית ולמדנית וגם חברותית: אשכרה נערה שמתאימה בדיוק לדרישות של הפולנים. תמיד נתן לאח שלי הגדול לרדת עלי כל היום. כל היום הערות. מהבוקר ועד הערב. לא שם לב אלי בכלל. בתקופות שהשמנתי קצת (אף פעם לא הייתי שמנה) היה שולח לי מסרים שלא ללבוש חצאיות כדי שלא יראו לי את הרגליים.
היום הוא פי מיליון יותר בסדר. אני גם לא מפחדת ממנו, וגם הוא צריך אותי הרבה יותר ממה שאני אותו. הוא אפילו חמוד מאוד עם הילד שלי (לא מדהים, אבל מאוד משתדל). אבל כבר לעולם לא אוהב אותו. בקיצור, טיפש. הפסיד.

בקיצור, מבינה אותך וקוראת אותך.

קוראת.
וחושבת שאת אמיצה.

קוראת אותך, ואוהבת אותך.
וגם גאה בך.

זה בכלל לא התעללות מינורית. זה תיק יומיומי מתיש לסחוב
את אמיצה מאד בפתיחות שגילית וחלקת איתנו.
מגיע לך יחס טוב מעכשיו וכל רגע בחיים
ובכך שכתבת - פתחת את הזכות לדרוש זאת מהעולם.

והמרגיעון: כבד את עצמך. איך תמיד מצליח?!

ממש קשה לקרוא את מה שחווית...

_לפעמים הייתי מבקשת משהו, ואוטומטית היו אומרים לי 'לא'.
כשהייתי מנסה את מזלי פעם שנייה, הייתי שומעת תשובה כמו: 'כבר חשבתי לתת לך, אבל בגלל שנדנדת לא תקבלי'.
זה משפט מתעלל ממש מספרי ההתעללות. ממש נבזות._
מסכימה לגמרי..

כל הכבוד על הפתיחות והאומץ. הלוואי וזה היה טריויאלי.

בהתחלה כשכתבת התעללות מינורית חשבתי שתדברי על דברים הרבה יותר קלים. נשמע לי שהיה ממש לא נעים לגדול אצל ההורים שלך.

_מגיע לך יחס טוב מעכשיו וכל רגע בחיים
ובכך שכתבת - פתחת את הזכות לדרוש זאת מהעולם_
את לא חייבת לענות, אבל - האם את דורשת את זה מהעולם? למשל מבני זוג?

קראתי
זה נראה לי אמיץ מאוד בכלל לא מתבכיין
מזדהה.
הזדעזעתי לזהות את עצמי באמא שלך
לשמוע מה זה עושה לילדים זה חשוב מאוד והלוואי שיעזור לי להשתנות .
תודה

עוד לפני שקראתי עד הסוף-

'מה את מרחמת על עצמך', ו'מה את מתבכיינת', ו'מה את מגזימה', ו'כולם עברו דברים כאלה, אז מה את חושבת שאת מיוחדת', ו'יש אנשים שעברו דברים הרבה יותר קשים' ועוד ועוד פנינים כאלה.
נשמע כמו קולה של אמא

לא פעם כשיש לי מחשבה רעה על עצמי (במיוחד תחושה שאכשל, שאני לא מסוגלת)- אני שומעת בראש את המשפטים הרעים האלה, שאמי הייתה אומרת לי.
לקח לי זמן להבין שזה הקול שלה, זו היא, אלו התחושות שלה, ולא שלי...

קוראת, חיבוק.
< מרגיעון: אין אדם שיכול להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה >

קוראת ותומכת בליבי
יש לי כמה שאלות, אם זה לא תומך ורצוי לך תתעלמי או תמחקי
בכל אופן
מה קורה איתך עם בן זוג או בת זוג או מערכת יחסים אינטימית ואוהבת ?
את לא חייבת לענות, אבל - האם את דורשת את זה מהעולם? למשל מבני זוג?
האם את בזוגיות? רוצה זוגיות? מחפשת או לא?
אני שואלת כי אני חוויתי דברים דומים, אותה גברת בשינוי אדרת, ואחרי הרבה עבודה פנימית עם עצמי, וגם אני הייתי בייבי סיטרית הרבה שנים, ואני חושבת שגם שם עשיתי הרבה עבודה של תיקון ולתת להם את המקום שלא ניתן לי, והיום יחד עם הבן זוג עולים מעל הכאבים של הילדות ומתבגרים למקום חדש, ממש חדש, כל יום משהו חדש.
הכאב של הילדות, המעיכה היומיומית של ההורים אותנו, נפשות רכות ומלאות כל טוב, נמצאת שם ועולה לפעמים, אבל העוצמה של החיות, של הרצון לתרום ממה שיש לנו ולהגשים את היופי שלנו, לחלוק אותו ולגדל גם ילדים עם הפתיחות הזו, נותן המון המון כוח.
חוץ מזה רציתי להציע להתחיל "לחתוך" את ההורים מהחיים שלך. לתת לעצמך את המרחב, וגם להם, שילמדו להכיר במגבלות שלהם ויפסיקו להטיח את עצמם בך.
ממש, להתמסר לחופש שלך, לפחות לתקופה, להגיע פחות לארוחות ימי שישי, להתרכז בעצמך ואם תרצי בזוגיות.
חיבוק

והזדהות

וואו

פתאום נפל לי האסימון לגבי בן הזוג שלי... אבא שלו היה ככה (מתפרץ על כלום, צועק) ועד היום כשאני לפעמים צועקת עליו אם הוא לא שומע משהו שביקשתי הוא מתכווץ ומזדעזע, והוא אף פעם לא הצליח להסביר לי כמה זה מפריע לו, בייחוד לא בפרטי פרטים כמו שאת הסברת.
שוב וואו. תודה שאת משתפת.
והלוואי שיעזור לי להשתנות @}
<ש י ר י>

אתמול בני סיפר על סבא ש"כרת לסבתא את העצלימון". הוא התכוון "גזם עבור סבתא" ואני שמעתי "הם רבו והוא כרת. להכעיס". ואני כבר מתקרבת ל-40 והילדות שלי צרובה בי. ו"התעללות מינורית" זה הכי מה שהיה שם כי בנסותי לדבר אני לא מצליחה לזכור סיפורי התעללות "פרופר" אבל הפחד מההתפרצות מוחשי כמו המכה.
והכי נגע ללבי במה שכתבת: הזדעזעתי לזהות את עצמי באמא שלך... והלוואי שיעזור לי להשתנות כמה אנשים צרובי ילדות מסתובבים בעולם:-(

אני גאה בך שהחלטת לפתוח. אור שמש הוא המחטא הטוב ביותר (והוא גם ידידותי לסביבה

)
לך באמת שאין במה להתבייש!

קראתי ואני פשוט נדהמת....
את תיארת סיטואציות שפשוט נלקחו מהבית שלי !!!
אני מעריכה פשוט את האומץ הכביר שלך להיחשף אני לא כמוך, הלוואי והייתי... וכ"כ מוכרים לי הקולות הביקורתיים שתיארת.
אני מתביישת בזה שזה בכלל מפריע לי... באמת אולי אני סתם עושה ביג דיל ממשהו שכולם עוברים.
הוצאת לי את המילים מהלב... אני יושבת פה מול המסך ויש לי צמרמורת!!
את פשוט אישה אמיצה!!!!! כל הכבוד לך!!
ווואווו!!!

אני בכלל לא מסוגלת לכתוב בלוג. מהחשיפה . וכשאני כותבת חרוזים, אני חושפת אבל אז בעיניי זה בסדר.
אני כן אוהבת מאוד לקרא בלוגים.
עדיין לא קראתי את כאן כמו שצריך, אבל אקרא. את כותבת בהיר ונפלא.

אז נתחיל באמא.
קבלת תיק אהבת (-:
נו לפחות :כמובן שיש בה גם הרבה רוך. הרבה אכפתיות
ולא רק חוסר איזון וחוסר סבלנות,וגסות
איך זה שבחרת לטפל בתינוקות ?,בכדי לא לפגוש את כל העומס לראשונה מול ילדיך?
חככם...........
ובכלל למרות שנראה שאת לא ממש בטוחה בכך אז גם את סופר סופר אינטיליגנטית
זה לא ממש מספיק בשביל להיות אמא טובה האא?
וחוצמזה בדור שלה התכוונו באינטיליגנציה בעיקר ליכולת מהסוג הקוגניטיבי
ומה עם כל שאר האינטיליגנציות, רגשית, גופית, רוחית, תנועתית, מוסיקלית,תחושתית,תקשורתית וכו'...
ומה עם יכולת להיות בתשומת לב? עניין?שיתופפעולה?
תיק תיק,

רק מה ?....( לתזכורת בשבילי.). תמיד יש בנו גם מהתכונות שאיננו אוהבים בהורינו
מה עושים עם כל זה???,איך לא מדחיקים ומרעילים את עצמנו ואת הסביבה ,ובכל זאת מקבלים גם את החלק ה"רע" כחלק מאיתנו ,חלק שאנחנו יודעים לעבד ללא הכחשה
ולנתב למקום של צמיחה אישית במקום אומללות
מקשיבה לך(-:

רק תיקון קטן
קבלת תיק נו טוב כמוני וכמו מרביתנו
וזה כן ביג דיל למרות השם המרכך "התעללות מינורית"
זה יומיומי וצרוב עמוק ומופיע אצלנו ברגעים מפתיעים ובלי הכנה....
מה גם שכל כך הרבה דברים פשוט מחקתי למשל
אחותי סיפרה על איזה אירוע שבו אימי זרקה עלי נעל ואבדה שפיות לרגעים
ואני לגמרי לא זוכרת....
ומצד שני גם לי בתור אמא היו אזורי משגה מגעילים שפשוט הדחקתי, מחקתי.
סיפרתי לעצמי שזה לא אני, ועוד סיפורי הדחקה למיניהם,
זה לא קרה הרבה אבל זה כן קרה!!!!!
זו לא עיקר האמהות שלי אבל .....
כן היו תקופות פחות שפויות בילדות המוקדמת יותר של ילדי (בגילאי 5-10))-:
לשלוח לא לשלוח? מתביישת

ככל שתוציאי יותר כן ייטב....ואל תשכחי שאיש אינו חייב לקרוא כאן וגם לא להגיב..כך שאין שום צורך לחשוש מהתגובות...

וואו, כלכך הרבה תגובות !
הרבה מעבר לציפיות שלי - גם מבחינת הכמות, גם מבחינת התמיכה, וגם מבחינת ההתייחסויות הספציפיות.
יש דברים מסוימים שהייתי רוצה להתייחס אליהם, אולי יותר מאוחר....

תודה לכולכם !

אחיינית שלי בת ה-10 אצלנו.
פתאום היא שומעת את האוטו של אמא שלה מלמטה, ופורצת בצהלה: 'אמא ! אמא הגיעה !'

ברגע הראשון אני מוצאת עצמי מופתעת. בסך הכול אמא שלה, היא נמצאת איתה כל יום, מה היא כלכך שמחה? מה, היא לא רוצה להיפטר ממנה קצת? מה, היא לא מעיקה עליה?

פתאום אני נזכרת: אה, זו אמא. ילדים אמורים להיות קשורים לאמא. לרצות את חברתה.
נכון.
איך שכחתי?

ואני מנסה להיזכר אם כשהייתי ילדה הייתי שמחה לשמוע את אמא שלי מגיעה.
אני ממש לא מצליחה לדלות זיכרון מהסוג הזה.
אם כבר, להפך.

כן, בתור ילדה קטנה כשעדיין הייתי תלויה בה - אז הייתי פוחדת להיפרד ממנה.
אבל מעבר לזה, בתור קצת יותר גדולה, אם הייתי במקום שהיה לי בו יחסית בסדר, או אם הייתי בבית בלעדיה - אז אני חושבת שלא הייתי שמחה על הגעתה.

לזכרוני אפילו הייתי פוחדת מהרגע שהיא הייתה מגיעה.

היה בה משהו 'משליט טרור' כזה.
מגיעה, מיד מתחילה צעקות, תלונות, איומים.
האווירה לחוצה.
מין תזזזזזזזזזזזזזזזזז כזה באוויר.

צועקת: 'מי עשה ככה וככה? מי הזיז לי מפה את הזה והזה? למה הזה והזה לא במקום?' וכו' וכו'.

אם הצעקות מכוונות אליי - כמובן שאני מתכווצת.
גם אם הן לא מכוונות אליי - זה עושה רע. מאוד רע.

תמיד הפחד שאני לא בסדר.
שאני אשמה במשהו.

הייתי פוחדת מהרגע שהיא הייתה מגיעה.
לפעמים גם היה מתברר שאני ראויה לעונש על משהו. לא תמיד ידעתי על מה.
הרבה פעמים זה לא היה צפוי מראש.
לפעמים מאיזו שהיא סיבה גם מכות. (או שזה היה מגיע יותר מאוחר, לא זוכרת...

)

טוב, כמובן שלא בכל פעם ופעם זה היה אותו הדבר.
לפעמים היא הייתה יותר רגועה.

אבל ! וזה אבל חשוב, גם כשזה לא קרה -

כל הזמן היה הפחד.

כי ההתפרצויות תמיד היו בגדר אפשרות.*
תמיד זמינות.

אני הייתי בחברתה במתח מתמיד. בפחד מתמיד.

היום זה יותר טוב, אבל המתח הזה עדיין קיים.
גם היום אני עדיין הרבה פעמים מוצאת עצמי, שבאופן חצי מודע, קיים בי פחד מהרגע הזה שבו היא תגיע.

ברור שהיום הפחד הוא לא באותה רמה. יש לי היום יותר כלים להתמודדות מולה.
וגם היום זה לא ברמה של אפשרות לעונשים או מכות.

ועדיין - יש משהו בהתנהלות שלה שאני פוחדת ממנו. שהאנרגיה שלי מתכווצת מולו.

ובכלל, נראה לי באופן הכי פשוט שיש, גם אם זה לא היה מכוון כלפיי (וכשזה מכוון כלפיי בטח ובטח) - *קשה לחיות בתוך אווירה עצבנית ומתוחה.
במיוחד כאשר זה יום אחרי יום, רגע אחרי רגע...*

**********

סתם דוגמא קטנה שאני זוכרת על מה היא הייתה צועקת, וזאת באופן יחסי דוגמא קלילה ואפילו קצת הומוריסטית:

היה לנו בסלון שטיח עם פְראנְזים. כל הזמן היה לה חשוב שהם יהיו 'מסורקים'.
כמובן שקשה לשמור על זה כשעוברים בסלון הלוך ושוב.

אז זעקת-המנטרה שלה באותה תקופה הייתה: 'מי בלבל ת'שערות של השטיח?!'
זעקה שנשמעה בכל רחבי הבית.

וכמובן שהאשֵם היה מיד מתכווץ לו באשמה.
אם הוא בכלל היה יודע שהוא האשם.

ברור שיש בזה גם פן מצחיק.
ברור גם שבמידה רבה היא לא אשמה שהיא כזו עצבנית ומתוחה.

יחד עם זה, ברור גם שזו רמת עצבנות שמאוד קשה לחיות איתה.

<דרך אגב, הפתרון לבעיה ה'קשה' הנ"ל היה בסופו של דבר בקיצוץ 'השערות של השטיח', ובכך בא לציון גואל. לפחות בעניין הזה...

)

ספרי גם על אבא....כשיבוא לך...

קוראת....

רציתי להגיד תודה
בכיוון ההפוך
את גורמת לי לחשוב על עצמי עם הבנות שלי
מנסה להיות יותר מודעת לתגובות שלי אליהם

פתיחות מעוררת הערכה, שלא לומר השתאות.
אין במה להתבייש, את יכולה להתגאות (או סתם לשמוח) בגילוי הלב שלך.

תמונה

_רציתי להגיד תודה
בכיוון ההפוך_

גם לי את גורמת לי לחשוב על עצמי עם הבת שלי
מתפללת שאצליח ממחר להיות יותר מודעת לתגובות שלי אליה.....
@}

_קוראת.
וחושבת שאת אמיצה._

על המכות:

המכות היו דבר יומיומי.
גם המכות, כמו הצעקות או העונשים, היו על כל דבר קטן.
הרבה פעמים בצורה לא צפויה, בלי שידעתי במה 'חטאתי'.
ולפעמים ידעתי במה 'חטאתי' אם כי לא יכולתי למנוע את זה.
הרי איך ילדה אמור לשלוט בעצמה שלא לשחק, לא להשתולל, לא לריב עם אחותה, לא לצעוק, לא לבכות, לא להעיר את אמא?
כל הדברים הנ"ל הרבה פעמים היו גוררים עונש או מכות.

גם להגיד 'לא רוצה' היה גורר מכות.
אסור היה להגיד 'לא', או 'לא רוצה'.
אסור היה לא לרצות.
את לא רוצה? אז תחטפי על זה.

*********

אחד החטאים הכי חמורים היו להעיר את אמא מהשינה.
אמא רגישה מאוד לשינה שלה, ואסור באיסור חמור להעיר אותה.

אחותי ואני היינו נשארות לסיים את ארוחת הצהריים שלנו ולשחק, ואמא שלי הלכה לישון.
לפעמים היינו משחקות ומשתוללות, והרבה פעמים היינו רבות.
האמת, ממש לא סבלנו אחת את השנייה, וכמעט כל נוכחות משותפת הייתה גוררת ריב.

אם חלילה שכחנו להיזהר, פתאום באמצע המשחק או הריב אמא הייתה מופיעה בדלת בשיער פרוע ועיניים אדומות ומזרות אימה.
מי זה שהעז להעיר אותה מהשינה?!
אחותי ואני שתינו מתכווצות, כל אחת מאשימה את השנייה. כל אחת מקווה שהיא תצליח לצאת מזה בשלום.
לא תמיד ידענו מי זאת שתחטוף. תלוי בקריזה שלה.
לפעמים אחת מאיתנו - לפעמים שתינו.
לרוב אמא שלי הייתה דואגת לא לקפח אף צד - לא את ה'מצעיק' (זה שגורם לשני לצעוק) ולא את ה'מוצעק' (ביטויים שהמציאה וכנראה חשבה שהם מאוד משעשעים

).

השיטה העיקרית שלה הייתה: נעל בית.
נעל בית מגומי עושה היטב את העבודה.
ימים רבים משנות ילדותי עברו עליי עם פסים של נעל בית - על הזרועות, על הישבן, על הירכיים.
כל מקום בגוף שהיא הצליחה להגיע אליו.
במקום בעור שנגעו הפסים של סוליית הגומי - היו פסים אדומים נפוחים וחמים, וביניהם פסים לבנים.

המכות שלה לא היו כדי 'לחנך' אלא כדי לפרוק זעם.
היא הייתה תופסת אותי ומתחילה להנחית עליי מכות מכל כיוון אפשרי. ותוך כדי המכות היא מנחיתה עליי גם את משנתה. עם כל מכה - מילה:
'כמה! פעמים! אני! צריכה! להגיד! לך! לא! להעיר! אותי! מהשינה!
עד! שלא! תקבלי! מכות! את לא! תלמדי! לקח!
את! לא! תגידי! לי! לא! את! שומעת?!'
וכו' וכו'.
נאום ארוך וחוצב להבות, תוך כדי המכות.
לפעמים היה נדמה לי שהיא גמרה, ואז מתברר שהיא רק עצרה לנשום, והנה היא נזכרה בעוד משפט, והיא חוזרת להנחית את המכות לקצב הנאום.

אם הייתי מנסה להתחמק מהמכות, או להגיד 'די' או 'לא', זה היה מעורר את חמתה, והייתה נכנסת יותר לטראנס.
אסור היה לי להגיד 'לא' למכות.

*********

היו מקרים אחרים שהערנו אותה בלי כוונה, אבל לא התאים לה לצאת מהמיטה.
היא הייתה מרעימה בקולה, ומי שהיה אשם לדעתה היה צריך לבוא אליה לחדר השינה.
הייתי צריכה להביא לה את הנעל בית, כדי שתוכל להכות אותי בלי שתצטרך לקום מהמיטה.
גם כאן כמובן שהיה אסור לומר 'לא'.
הייתי עומדת בפתח החדר, רועדת מפחד, לא מעזה להתקרב, והיא הייתה אומרת: 'אני סופרת עד שלוש! אם אני אצטרך לקום אלייך יהיה יותר גרוע'.

בסוף בדחילו ורחימו העזתי והתקרבתי, והיא הייתה מתחילה להנחית.
בגלל שהיא הייתה על המיטה ואני ליד, היה לה פחות טווח תנועה, ואני הייתי מנסה להתחמק מהנעל בית לכאן ולכאן.
אם הצלחתי יותר מדי להתחמק, היא הייתה מתעצבנת, ואומרת שוב שאם היא תצטרך לקום יהיה יותר גרוע. אז לא הייתה לי ברירה, וחזרתי והתקרבתי.
כדי שהיא תירגע, היא הייתה חייבת לקבל את ההרגשה שהיא הרביצה מספיק. ככה שההתחמקויות עזרו רק חלקית.

**********

בנוסף לשיטה הנ"ל שיושמה ביד רחבה, היו לה כל מיני התבטאויות אלימות ספונטניות, כמו סטירות, צביטות חזקות בזרוע (שהיו משאירות לי כחול), משיכה בשערות.

בחיי שאני לא מצליחה לזכור על מה ולמה.
אבל אני זוכרת שזה קרה המון.

**********

ואני חושבת: מה יותר כואב, מכות מנעל בית או מכות ממחבט שטיחים?

שכן, אמא שלה הייתה מרביצה לה עם מחבט שטיחים.

**********

וכמובן, היה המשפט האלמותי, שלצערי הרבה אנשים מכירים:

אני עצובה ממשהו ובוכה,
אמא שלי: 'את בוכה?! בואי אני אתן לך סיבה לבכות'.

טראח, מכות.
או שאני נבהלת כבר כשאני שומעת את האיום, ומהר מהר עוצרת את הבכי. 'הנה, הכול בסדר! שום דבר לא מפריע לי! לא צריך מכות. הנה, תראו, אני בשקט'

אסור לא לרצות משהו.
אסור להגיד 'לא'.
אסור לבכות.
אסור להביע רגש.
אסור להביע כעס.
אסור להביע.

**********

רק לפני כמה שנים אחותי הזכירה לי משהו שלגמרי שכחתי.
היא סיפרה שמגיל מסוים, כשהייתי חוטפת, הייתי מסרבת לבכות. פשוט, הייתי מקבלת מכות ולא בוכה.

ברגע הראשון לא האמנתי על עצמי: אני, הבן אדם הכי בכיין שאני מכירה, לא בכיתי?!
אחר כך נזכרתי שבאמת נכון.
נדמה לי שסיגלתי לי אז מין גאווה כזאת. שהיא לא תראה כמה זה כואב לי.

בכיינית נהייתי רק מאמצע גיל ההתבגרות, ובעיקר מאחרי התיכון.
סופר-סופר-סופר בכיינית.
אולי סוף סוף התחלתי להוציא מה שעצרתי אז מתוך גאווה.

ואולי בגלל שהיה אסור לבכות.

ליל שבת אחד הלכתי עם אבא שלי לבית הכנסת.
שם הייתי נוהגת לשחק עם חברות בחצר בית הכנסת עד שאבא שלי יסיים.

אני עומדת עם כמה ילדות, והן מתחילות להגיד לי 'מח שמך' ולצחוק. 'מח שמך' ולצחוק.
הייתה לי הרגשה שיש פה צחוק על חשבוני, רק שלא ממש הבנתי מה.
בתמימותי הרבה, חשבתי ש'מח שמך' זה סירוס של 'מה שמך' - ושבגלל זה הן חשבו שזה נורא מצחיק.

אז חשבתי שזאת בדיחה טובה, חזרתי הביתה ואמרתי לאחותי: 'מח שמך'.

ההורים שלי, ישר שתי האוזניים שלהם הזדקפו.
'מה?! מה אמרת?!'

ואמא שלי הייתה רחוקה ממני באותו רגע, אז היא שולחת לאבא שלי פקודה: 'תן לה סטירה בשמי'.
ואבא שלי נתן לי סטירה.

*********

קשה לתאר את גודל העלבון.
משום שלא היה לי מושג קל שבקלים מה רע עשיתי.
ומה גם שלרוב אבא שלי לא היה מרביץ לי. הוא כאילו היה ה'רך', היה 'בעדי'. (למרות שרק מאוחר יותר התחלתי להבין את החלק שלו).

זה היה ממש משפיל.
וגם הקטע של ה'תן לה סטירה בשמי'.

**********

לפעמים בשולחן שבת, כשאמא שלי מצד אחד של השולחן, אני מהצד השני ואבא שלי בינינו -
גם היה קורה לפעמים שהיה 'מתעורר הצורך' להעיף לי סטירה.
אז הייתה להם מין בדיחה כזאת: 'תן לה סטירה בשמי ! אני כבר אחזיר לך אחר-כך...'

קשה לי לכתוב את כל זה.

שוב קול בתוכי אומר:
'בשביל מה את פותחת את כל זה?
מה את רוצה להשיג בזה?
מה את חושבת שאת עושה?
מה, את רוצה לזעזע? זה מה שאת רוצה?
את רוצה תשומת לב?
מה הכתיבה הזאת תתן לך?
בשביל מה חזרת לחפור בזה?
ובכלל, את נשמעת ממש לא אותנטית.
זה לא בא מתוכך באמת, זה רק בגלל שאת מרגישה ש'צריך לכתוב את זה',
את בכלל לא במקום הזה באמת,
זה לא אמיתי, זה סתם...'

ועדיין, חלק אחר דוחף לפתוח את זה סוף סוף.
עד לדקויות הכי קטנות.
גם אם זה מרגיש קצת מלאכותי, כי מה זה שייך עכשיו -
ללכת על זה, אולי אצליח לראות משהו חדש.

ואם בעקבות ההתבוננות הזאת אצליח רק להתחיל להאמין לעצמי למה שהרגשתי ולמה שאני מרגישה,
ואפסיק להגיד 'אה, שטויות, מה כבר היה' - אז נראה לי שזו תהיה התחלה טובה.

הלכתי והרגשתי צורך לחזור כדי להגיד:

שאני מאוד אוהבת אותם. מאוד !
שאני רואה גם את כל הטוב שיש בהם ואת כל הטוב שעשו ועושים בעבורי (המון).
שאני יכולה לראות את המקום החלש והמאוים שממנו הם ניגשו אליי. הם לא היו מפלצות. הם היו שני אנשים חלשים ואבודים.
שהם עבדו על עצמם במשך השנים (במגבלות יכולתם, אבל שינויים כאלה ואחרים קרו) ואני מעריכה את זה ביותר.

ובאמת באמת, אני אוהבת אותם, והם יקרים לי.

ועדיין - אני מנסה לכתוב כאן מנקודת המבט של הילדה נטו.
שהרי ההבנה המאוחרת לא משנה את החוויה הכואבת שנחרתה באותה ילדה.
אני כאן מנסה להבין מה היא עברה, בלי לטשטש את זה ע"י הסברים 'לוגיים' או 'רוחניים'.

אותה ילדה קטנה כמעט נשכחה, והילדה הגדולה של היום סובבת בעולם מיוסרת.
היא צריכה ממני הכרה במה שהיה. במה שעברה.
לגלות שיש סיבה. שהיא לא 'סתם דפוקה'.

אני נזכרת בשבילה...

אהבת יקרה מאד
ידעתי שאני צריכה להכנס לכאן עכשיו
אז קודם כל

לילדה שהתעוררה ומכריזה על קיומה
אני קוראת ,זה כואב ומכעיס ,אבל איזה כח חיים ותבונה יש בך
שקשרת( במודע או לא) את המועקה שחווית לאחרונה , לילדה הזו
איזה כח חיים יש בה, למרות הדיכוי היומיומי,
הגוף הוא ספר החיים שלנו, הכל רשום בו, ולקרוא בו דורש אומץ
וידיעה פנימית שעצם הקריאה בו מייצר ריפוי
המקום ממנו צמחת והמקום אליו את שואפת לגדול רחוקים זה מזה כל כך....
ובכל זאת את הכח לבחור לא הרגו... היית חזקה גם כילדה, זה מזל אבל זה לא פייר....

חיבוק.... גם אני כאן

וואו, אני לא יודעת למה את עושה את זה (בהקשר לכל השאלות שלך),
אבל את עושה דבר גדול, את עוזרת לכולם להתפתח, תודה.
המון חיבוקים לילדה הראויה להמון אהבה, וגם חיבוקים לילדים שהיו הוריה

מצויין שאת כותבת. חשוב מאד שיקראו.
אני נזכרת בשבילה.__היא צריכה ממני הכרה
גם אני אזכור בשבילך וגם אני אכיר במה שקרה לך.

אהבת,
כמה גדלנו רחוק, וכמה הגענו לאותו מקום!
נושא הבושה הוא אישו גדול בחיים שלי גם אצלי.
מה את מרחמת על עצמך ואני תמיד האמנתי שלי לא מגיע לרחם על עצמי בגלל שלי ההורים לא הרביצו!

וואו. אהבת עולם- איזה סבל.

ממליצה על ספר שמאד מזכיר לי את מה שאת כותבת כאן "אכילה כפייתית כפיצוי לאהבה" של ג'נין רות

אוי...זה נורא )-:
איך סלחת להם? לא יאומן...

נשמע קשה, מעליב, משפיל..

זו בכלל לא התעללות מינורית...עניין הכפכף שאת צריכה להביא לאמא במיטה וה"תן לה סטירה בשמי" שבר אותי..

ועוד חיבוק, הפעם מחייך, על האומץ והמקום שאת נותנת לעצמך.

נראה לי שזה חשוב- לכתוב את מה שעברת.

אני מאוד מודה לכולכם.

הכאב הזה מחפש מקום שיכירו בו.
וזה מאוד עוזר לי שאני מעזה לכתוב את כל זה, ובמיוחד שאני מקבלת תגובות אוהדות.
ממש ממש עוזר.

תודה !

גם אני אזכור בשבילך וגם אני אכיר במה שקרה לך.
דגנית, ריגשת אותי עד דמעות !

**********

קשה לי לדמיין את הילדה הקטנה שהייתי מול המכות האכזריות האלה.
מנסה להתגונן מול אמא גדולה וחזקה.
מרימה יד קטנה להגן על הפנים, על הגוף.
כאילו שבאמת יכולה להגן.

בתור בוגרת, כשאני לא רואה את הסיטואציה מול העיניים, רק זכרון מעומעם, אני לפעמים אומרת לעצמי 'מה כבר קרה. הרבה עברו את זה'.
אבל אם למשל כאן מולי הייתי רואה עכשיו ילדה כזאת בסיטואציה כזאת - הרי לבי היה נשבר.
זה היה נראה לי הכי מזעזע בעולם.
איך אפשר לעשות דבר כזה לילדה קטנה.

אז למה אני מזלזלת?

**********

קורה לפעמים שאנשים מתקרבים אליי, ואני עושה תנועה עם הגוף של רתיעה, מרימה את היד בהתגוננות.
לפעמים אנשים שואלים בצחוק 'תגידי, היית ילדה מוכה?'

*********

שחף אהובי כתבה:
ואני תמיד האמנתי שלי לא מגיע לרחם על עצמי בגלל שלי ההורים לא הרביצו!
למרות שכן הרביצו לי, אני מאוד מזדהה עם ההרגשה הזאת.

לקח לי הרבה שנים בכלל להבין שהייתי ילדה מוכה.

חשבתי שאין לי זכות להשתמש בביטוי הזה.*
שהרי לא הרביצו לי עם פטיש, לא שברו עליי כיסאות ולא כיבו עליי סיגריות.

ההכאה הייתה יומיומית, כואבת, משפילה, מעוּותת, אבל לא משהו 'בומבסטי', לא משהו שהולכים איתו לבית חולים.
אז לא חשבתי שזה נחשב.

כלומר, בתור ילדה בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה 'ילד מוכה'. זה היה בשבילי דבר רגיל. לא חשבתי על אפשרות אחרת.
אבל גם כשבגרתי ושמעתי את הביטוי הזה - לא הרגשתי 'ראויה' להשתמש בו.

ביטוי כזה היה שמור מבחינתי להתעללויות 'של ממש', להורים שמכים כדי להכאיב, להורים חסרי רגש לחלוטין (וההורים שלי לא כאלה), למצב של שבירת עצמות.
לא הרגשתי ראויה לומר 'אני הייתי ילדה מוכה'.
אם הייתי מוציאה משפט כזה מהפה, מיד הייתי מתכווצת ומרגישה ש'אני סתם מתמסכנת. אני סתם מגזימה כדי לקבל רחמים'.

רק היום, אחרי הרבה שנים, אני יותר יכולה להסתכל על זה, ולומר: 'כן, זה מה שהיה'.

הייתי ילדה מוכה פיזית.

הייתי ילדה מוכה נפשית.
הייתי ילדה שחוותה אלימות כואבת על בשרה הרך, ודיכוי כמעט מוחלט של כוחות החיים שבה.*

זה בהחלט מה שהיה.

**********

אני לא בטוחה אם עכשיו אני כבר כן נותנת לעצמי את הלגיטימציה המלאה לזה.
אני מנסה.

לפחות בשביל זה אני כותבת.
כדי לתת סוף סוף מקום לכאב שחוויתי.
להגיד את הדברים בדיוק כמו שהם.

ובעניין 'להגיד את הדברים כמו שהם' -

יש לי עוד אישו בנושא הזה.
במהלך השנים, גם כשדיברתי על הדברים שחוויתי בתור ילדה - לרוב הייתי מדברת על זה בחצי צחוק.
היה לי קשה לדבר על זה ברצינות. כמו שזה.
הרגשתי שזה כבד מדי.
לא היה לי נעים לעורר באנשים רחמים 'מוגזמים'.
שוב, לא היה לי נעים 'להגזים'. שזה ייראה כאילו שאני עושה הכול יותר מדי 'דרמטי'.
שוב הבושה הזאת.
הבושה להביא את עצמי כפי שאני. את הדברים כפי שהם.

ניסיתי למסך את זה קצת על ידי צחוק.
להכניס קלילות.

ונכון שבמבט לאחור יש דברים שאני יכולה גם לצחוק עליהם.
אבל לצחוק - זה לא במקום לבכות.
כי אלו דברים שמאוד ראויים שיבכו אותם.
אפשר לצחוק גם. במקביל.

ובכל מקרה, זה לא נכון 'לצחוק' רק כי לא נעים.
רק כדי להקל על האווירה.
זה לא צחוק נכון. זה לא זה.

**********

ולפעמים כשהייתי מדברת עם אנשים ממש פנים אל פנים, או בסדנא שהייתי וכדומה -
אפילו כשהייתי מודעת לעניין הזה, לא הצלחתי לא לחייך תוך כדי שאני מספרת את הדברים.

ממש כאילו אני חייבת לחייך.
ומה הקשר בכלל לחיוך במצב הזה? למה אני צריכה לחייך?
מה אני חייבת למי?

**********

אז עכשיו, כשאני כותבת -
שמתי לב כמה פעמים שהתחשק לי להכניס כל מיני אייקונים בסופי משפטים. או לנסח עם קצת הומור. ככה, לעשות את זה יותר קליל.
ואני, ממש מתוך החלטה מודעת, מחליטה לא לעשות את זה. מוותרת על האייקונים. כותבת ישיר. את החומר נקי.

שיהיה 'כבד', אז מה?

אני רוצה להגיד כמו שזה. לא לעשות את זה יותר 'כייפי' לשומעים.*

זה גם חלק מהדרך בשבילי.

קוראת אותך.

ואוו, אהבת. זה כל כך קשה, כל כך כואב. מזעזע.
אני רוצה לכתוב לך עוד משהו על אמונות יסוד שנבנות בנו בילדות, אבל עייפה מדי עכשיו.
אשתדל לזכור ולחזור.

<בכל מקרה, לכל אדם יש מקום>

אני אומרת לך: את היית ילדה מוכה. את עברת התעללות שהיא בכלל לא מינורית, ואם גורם כלשהו היה מגלה את זה אז ומדווח, כנראה שמחלקת הרווחה היתה מתערבת.
אני חושבת שבכל פעם שאת שומעת על ילד מוכה, כדאי לך להגיד "גם אני הייתי כזו". אני מכירה במה שקרה לך.
בבקשה, הכירי בכך יותר בעצמך, התייחסי לזה ברצינות הראויה, ספרי את זה מתוך בכי.

לילדה שהיית ולמי שאת היום

גם אני קוראת אותך. המשיכי. שולחת לך הרבה סימפטיה והקשבה. נשמע רע מאוד.
ניכר שחשוב לך להדגיש שההורים שלך היו גם טובים, עם רגש, ללא אכזריות. ורציתי לשאול אותך - כיצד זה התבטא? היו חיבוקים אמיתיים? יש לך גם זכרונות של טוב?

"אני מקבלת את העובדה שנפגעתי ומאמינה שאני יכולה להתרפא" (סבטקסט כפול מנסחת מתוך סבטקסט כפול בלוג).

וואו. משפט כ"כ מתאים למה שאני מנסה לעשות כאן.
פשוט קולע.

גם אני אזכור בשבילך וגם אני אכיר במה שקרה לך

לילדה שהיית ולמי שאת היום

חשבת על התזמון שכל זה יוצא החוצה, ערב ניתוח "פיזי"?...

וואו מישהי מצטטת אותי,וזאת לא סתם משהי,זאת אהבת עולם. כבוד.

יש לי הרבה לענות אבל צריכה כבר לישון.
בינתיים תודה תודה תודה !

מה נשמע, אהבת?
אני קוראת וכל הילדות שלי עולה לי לגרון
למרות שכמעט הצלחתי לשכוח
את כזאת אמיצה שאת מעניקה לנו את הדף הזה. תודה לך.
אוהבת ומחבקת אותך
ברגע שאצליח להכיר בזה אצלי, אכיר גם בשלך

והנה, לא התאפקתי ועשיתי את זה קליל
אולי זה דפוס התמודדות מקובל בטראומות שנגרמו על ידי מי שאתה הכי סומך עליו: להקליל במקום לקלל (וכן, אני מודעת לכך שהמצאתי מילה. sue me)

לילדה שהיית ולמי שאת היום

>אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך<

@}
מרגש ועצוב. הסיפור כבר לא יכל להשאר בפנים, וטוב שכך. תני לזה לצאת, כולנו פה איתך.

רק גם לומר, שהסיפור שלך מאד מוכר, אבל אצלנו במשפחה זו אמא שלי שעברה התעללות דומה מסבתא שלי. סיפור ה"פראנז'ים" של השטיח גרם לי לבכות ולצחוק ביחד. מוכר מאד. אני חייבת להגיד שאמא שלי, למרות כל מה שהיא עברה, ההתעללות היומיומית, ההנמכה, הביטול, הצעקות והמכות, היתה (ועודנה) אמא רכה, מחבקת, אוהבת, קשובה, שנתנה חופש ומקום לכולנו. אולי דוקא בגלל זה, גדלנו בבית בו אין חוקים כמעט בכלל. אני לא יודעת אם זה חלק מדאגותיך, אבל רק שתדעי שזה לא בהכרח "עובר בירושה".

נשיקות
@}

וואהו

קוראת בנשימה עצורה

גמני אשמח לשמוע על תהליך הסליחה, ועל האהבה שלך אליהם- אם זה מתאים לך, כמובן.
נשמע ממש לא מובן מאליו.
גם אצלי ישר עברו הסרטים של מה ילדיי חווים דרכי כשאני חסרת סבלנות, עצבנית, כעוסה.
תודה גדולה על פתיחת הבלוג הזה, זה חומר למחשבה להרבה אנשים ולא רק כדי לספר ולהכיר במה שהיה.
את בהחלט עושה פה עבודת ריפוי רחבה בהרבה ממה שאת מתארת

תודה גדולה על פתיחת הבלוג הזה .
מזדהה מאוד עם המון דברים.
הנושא של סיפור טראומת ילדות בקלילות והומור מוכר לי כל כך...
כנראה שזה באמת מין דפוס הגנה.

מאד מודה לך על הפתיחות ותהליך הניקוי שאת עוברת ,
ובזכותך את מעבירה אותנו תהליכי הסתכלות וניקוי משלנו ,

גרמת לי להסתכל בדקויות הקטנות של יחסי עם ילדי ,
לא משהו חמור כמו שאת מתארת , וזה אכן חמור מה שעברת !
אבל לזכור כמה ילדים תלויים בנו , וכמה אנחנו כל יכולים עליהם ,
וכדאי שנחזיק את עצמנו ונכבד אותם כל רגע ורגע , גם כשאנחנו עצבנים ועייפים ומרוקנים וכו' .
תודה

ועוד משהו ,
אותי הכי זיעזע שהיית צריכה להגיע למיטתה עם נעל הבית , כדי לסייע לה להכות אותך ! כי אין לה חשק / כוח לצאת מהמיטה ואת עוד צריכה לעזור לה להכות אותך !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
כמה השפלה והליכה כנגד הטבע של הבן אדם לשמור על עצמו היא סיפקה לך !!!!!!!!!!!!!!!!
( בסדר , הבנתי שהיא גם היתה עם הרבה תכונות טובות כאמא , לא שוכחת , אבל מעיזה בכל זאת להזדעזע ! )

אהבת,
כשכתבת התעללות מינורית ציפיתי לקרוא משהו אחר לגמרי.
בחלק הראשון שאת מתארת את הצעקות, לבי נשבר,
חשבתי לעצמי - "התעללות רגשית" ולא מינורית בכלל.
ואח"כ המשכת לספר על המכות
הכאב הציף לי את הלב

אהבת עולם היקרה,
מה שעברת בילדותך הוא לפי כל קנה מידה התעללות של ממש, פיזית ורגשית.

אני לצערי מכירה את ההרגשה של להקטין את הסבל, ומזדהה מאוד עם דברייך.
זה קול מחליש שנמצא בפנים, מקורו שם, בעבר.
הרי בתור ילדה לא ידעת שיש מציאות אחרת, זה היה הדבר ה"רגיל".
כמו שכתבת - אם את מתארת לעצמך ילדה אחרת,
שם, מתחת לנעל-בית, מגוננת על ראשה - האם זה מינורי או מזעזע עד עצם הנשמה?

אנשים מלאים ברגש, אשר אינם רגישים לצער פיזי ונפשי שהם גורמים יום-יום לילדיהם - העולם לצערנו מלא מהם.
רגשנות ורגישות אלו שני דברים שונים בתכלית.
רגשנות נובעת מחוסר הכלה של רגשות שמציפים.
רגישות היא היכולת לראות את צרכיו של הזולת, להרגיש את הזולת, להעצים את הזולת ולעזור לו בנקודות קשות.
לקח לי לא מעט שנים להבין את ההבדל, וזה הבדל קריטי.

סליחה אם אני מציפה, כנראה מתוך הזדהות יתר.

בעיקר רציתי להגיד -
כל הכבוד לך, את אמיצה שאת פותחת את זה.
מגיע לך הכי טוב שיש, מגיע לך להתגבר על הכל ולבנות לך בית בריא, יציב, רגוע, ומלא אהבה אור ושמחה.

אהבת עולם,
אני מאוד אוהבת לקרוא אותך.
גם כאן וגם בדפים אחרים.
מתחברת ל"תדרים" שאני מרגישה מהמילים שלך
את לומדת ימימה?

_כל הכבוד לך, את אמיצה שאת פותחת את זה.
מגיע לך הכי טוב שיש, מגיע לך להתגבר על הכל ולבנות לך בית בריא, יציב, רגוע, ומלא אהבה אור ושמחה._

פתאום חשבתי על המסע שעברת לפני שנה, ושתיארת באתר. על זה שרצית להתארח בלי כל תמורה (וספגת על כך) ושהיית מנותקת מהוריך.
כאילו חיפשת לך "הורים מאמצים" שיאהבו אותך כמו שאת, בלי שום דרישה, רק מעצם נוכחותך.
פתאום כל המסע שלך מקבל פרופורציות אחרות.
גם לי הסיפור שלך גורם לחשוב על היחס שלי לילדתי. אמנם כולנו היינו פעם ילדים, ורבים מאיתנו עברו חוויות לא קלות ( פוסט טראומה קיבוצית למשל) אבל נראה שאצלך הרובד של הילדות נשאר פתוח, פעור... לטוב ולרע.

כמעט כתבתי ש"מספיק ניתחתי אותך" אבל זה קצת לא מתאים...
החלמה מהירה ורפואה שלמה!

_ואם בעקבות ההתבוננות הזאת אצליח רק להתחיל להאמין לעצמי למה שהרגשתי ולמה שאני מרגישה,
ואפסיק להגיד 'אה, שטויות, מה כבר היה' - אז נראה לי שזו תהיה התחלה טובה._

אהבת עולם, זוהי התחלה טובה. גם אני כאן, מלווה ואוהבת, מכירה בך ובמה שעברת.
האמיני לעצמך והאמיני בעצמך.

אני קוראת אותך וקודם כל מודה לך מעומק ליבי על הפתיחה האמיצה שלך!
ולו רק בשביל לשתף איך זה מרגיש שאמא מתנהגת בזוועתיות כזו או אחרת
יש פה המון אמהות
אולי רובנו לא מכות בנעליים אבל תסכולים יש לכולנו.
ולא פעם מבט יכול להרגיש כמו סטירה בפנים...
והתיאורים שלך כ"כ מזעזעים
יכולים בעיקר להמחיש לי לאן לא להגיע.

ואני מברכת אותך שפתיחות ליבך יביאו אלייך ימים של נחת
של השלמה וזה מדהים אותי כל פעם מחדש
להבין שגודל נשמה ענקית יכולה להתמודד עם קשיים ענקיים.

ח י ב ו ק.

עוד חיבוק ועוד
תודה גם ממני

המון חיבוקים לילדה הראויה להמון אהבה, וגם חיבוקים לילדים שהיו הוריה
יפה כתבת.
קוראת וחושבת.. אנא המשיכי

תודה על התגובות הכלכך רגישות.
בכל תגובה יש כאלו דקויות נהדרות, שממש מדברות אליי. וכאלה דברים נפלאים שאני רוצה להגיד עליהם תודה מעומק הלב.
אבל קשה לי להגיב לכל אחד בנפרד. אני מקווה שאתם מבינים.
אני בכל מקרה, חוזרת וקוראת ומתעמקת, ונתמכת ומתחזקת.

על כל פנים, יש אמירות או שאלות ספציפיות שרציתי להגיב עליהם עוד מהתחלה.

קצת התלבטתי, כי חלק מהשאלות נוגעות בחיים שלי היום.
ויש לי הרגשה *שלפעמים לאנשים יותר קל לתת אמפתיה על מה שהיה בעבר, בילדות, מאשר על ההווה.
ממני בהווה, ה'בוגרת' מצפים יותר, ולכן שיפוטיים יותר*.

אבל, כיוון שהמטרה של הבלוג היא גם לספר על העבר, וגם לראות איך זה קשור לחיים שלי היום, איפה אותה ילדה ממשיכה ללכת איתי - לכן אני אענה.

(ובמשפט 'איפה אותה ילדה ממשיכה ללכת איתי' יש רמז לַמָה אני של היום זקוקה לאותה מידה של אמפתיה).

אז ככה...

בהתחלה כשכתבת התעללות מינורית חשבתי שתדברי על דברים הרבה יותר קלים
ראיתי שכמה כתבו הודעות בסגנון.
רציתי להבהיר שלא התכוונתי באמת להתעללות מינורית, אלא ל-התעללות 'מינורית'. במרכאות.

משהו שמבחוץ עשוי להיראות כמינורי. כי לא מגיעים איתו למשטרה או לבית חולים. אבל מבפנים הוא בכלל לא מינורי.
ובכל זאת, בגלל שכלפי חוץ הוא נראה מינורי - אז קשה גם למי שחווה את זה להאמין שזו הייתה התעללות של ממש, וזה מקשה לדבר על זה בגלוי.

ובפרט, שמה שהיום ברור לכול שהוא התעללות - בעבר היה דבר שבשגרה.
לכן נראה לי שביחס לאותה תקופה ובעיני רוב האנשים שחיו אז, זה באמת נראה מינורי, ולא ראוי להתייחסות מיוחדת.

ברור שזה לא באמ-ת מינורי.
אבל מה לעשות שבאמת אין מה להשוות בין זה לבין הורה שמכבה סיגריות על הילד שלו?
בהשוואה זה נראה מינורי.

אז איך נותנים לזה את המקום האמיתי של זה, כשלמדנו מהסביבה ש'יש דברים הרבה יותר גרועים'?
איך מצליחים להרגיש שמה שעברנו היה 'מספיק' נורא?

**********

ובהקשר לזה, עיפרון פחם כתבה:
אני אומרת לך: את היית ילדה מוכה. את עברת התעללות שהיא בכלל לא מינורית, ואם גורם כלשהו היה מגלה את זה אז ומדווח, כנראה שמחלקת הרווחה היתה מתערבת.
אז עיפרון, אני בכלל לא בטוחה.
אני חושבת שהסטנדרטים אז היו שונים, ולא היו מתייחסים יותר מדי ברצינות למכות מהסוג הזה. (בטח שלא לצעקות, איומים ועונשים, שהם התעללות נוראית בפני עצמה).

מה שכן, אני מאוד תוהה אם מישהו ראה אז את הסימנים שהיו לי על הגוף באורח קבע.
או שאולי אמא שלי הצליחה להכות במקומות היותר חסויים תחת הבגדים.
ואם אנשים ראו, אז מה הם חשבו.
האם הם ראו את זה כדבר רגיל שקורה במשפחות (כמו שנדמה לי שהרבה חשבו אז), או שהם הזדעזעו.
האם הם חשבו שצריך לעשות משהו, או לא.

אני בכל אופן, לא זוכרת שמישהו שאל אותי על זה.

_אני חושבת שבכל פעם שאת שומעת על ילד מוכה, כדאי לך להגיד "גם אני הייתי כזו". אני מכירה במה שקרה לך.
בבקשה, הכירי בכך יותר בעצמך, התייחסי לזה ברצינות הראויה, ספרי את זה מתוך בכי._

זה מה שאני משתדלת לעשות כאן.
אני לא יכולה להסביר עד כמה אבל זה ממש ממש קשה.
אני מרגישה עדיין מאוד רחוקה מלתת לעצמי את הלגיטימציה המלאה לכך.

(דרך אגב, עיפרון, אני שמחה לראות שאת עדיין כאן...)

נטע ש ו-אורי יורמן שאלו:
_מה קורה איתך עם בן זוג או בת זוג או מערכת יחסים אינטימית ואוהבת ?
את לא חייבת לענות, אבל - האם את דורשת את זה מהעולם? למשל מבני זוג?
האם את בזוגיות? רוצה זוגיות? מחפשת או לא?_

ובכן, אני מאוד מאוד מחפשת זוגיות.
בהרגשה שלי אני מאוד רוצה זוגיות.
אבל נדמה לי שיש משהו בתוכי שלא ממש רוצה או לא ממש יכול או לא ממש מאמין, ומנטרל את המאמצים.
בכל אופן, זה לא קרה עדיין כמשהו ממשי.

כן, בעניין לדרוש יחס טוב בזוגיות - זה משהו שאני מאוד מודעת אליו.
ועל דבר 'קטן' שעולה מיד בתחילת היכרות, אני יכולה להבין שזה לא הבן אדם בשבילי, ולחתוך.
(נראה לי שבצדק. יש לי אינטואיציות טובות)
למשל, אדם שמתכעס מהר, אדם שכשהוא לחוץ הוא מדבר לא יפה, אדם שפועל בצורה של ייצור רגשי אשמה, אדם שלא לוקח מספיק ברצינות את המילה שלו, וכד'. אלה דברים שאני קולטת בשניות.
מצד שני, יש לי בעיה של להאמין לעצמי.
לכן, לפעמים למרות שאני מיד בשיחה הראשונה קולטת - אני חוששת שאני טועה, ואני נכנסת ללופ הזה של 'לתת צ'אנס'. כמובן שזה אף פעם לא עובד, ומה שהרגשתי בהתחלה מתברר בהמשך כנכון.

בנוסף, *למרות שאני מאוד מודעת למה אני רוצה בזוגיות ומה אני בשום פנים ואופן לא רוצה - וזה עוזר לי לחתוך קשרים לא מתאימים -
אני לא מרגישה שזה עוזר לי למשוך אליי מראש_, במובן ה-_אנרגטי - את הקשרים הכן מתאימים.*

אני עדיין מושכת דברים שלא מובילים לשום מקום.

הרבה מאוד נושאים נכנסים כאן.
דברים שקשורים לדפוסים שהתחילו מהילדות, שעל חלק מהם כתבתי וחלק לא.

חלק מזה, זה למשל הפחד מדחייה, פחד נטישה עצום, חוסר ביטחון עצמי (שלא תמיד נראה לעין בהתחלה, כי יש כאלה שאני אפילו 'מפחידה' אותם בכמה שאני נראית להם 'מוצלחת' ובטוחה בעצמי, אבל בטוח שנקלט אנרגטית), התחושה המתמדת הזו שאני מפריעה, שאני 'עוֹל', שאני 'בעייתית' ו'בלתי אפשרית' ו'דפוקה לגמרי' שאף אחד לא יכול לסבול לאורך זמן, ונראה לי שהמשותף לכל זה, ועולה על כולם - תחושה שאני לא ראויה.
לא ראויה לאהבה. לא ראויה לקשר. לא ראויה לזוגיות. לא ראויה לתמיכה אמיתית. לא ראויה ליחס מכבד.

אני נלחמת בשיניים ובציפורניים להשאיר בחיים שלי רק אנשים שמתייחסים אליי בצורה מכבדת.
אבל נראה שבצורה פחות מודעת אני לא מרגישה ראויה לזה.
(כפי שכבר כתבתי בנושא הבושה: אני מרגישה פגומה.)

כלומר, יוצא שהמודע והתת מודע שלי נלחמים ביניהם, ומושכים לכיוונים מנוגדים.

מה גם, שאני ממש לא מכירה את התחושה של מצב שבו מישהו ממש אוהב אותי, רוצה אותי - בכל מצב, תומך בי - בכל מצב, אכפת לו ממני, מכבד אותי.... - אני לא מכירה קשר כזה מקרוב על כל רבדיו - אז קשה לי אפילו בדמיון לייצר את זה.
קשה לי להאמין שזה קיים.

אלו שריטות קשות שאני עובדת עליהן כבר שנים.
אני תוהה אם זה אמור לקחת עוד שנים רבות, או שזה יכול לקרות פתאום כמו נס.

_אני שואלת כי אני חוויתי דברים דומים, אותה גברת בשינוי אדרת, ואחרי הרבה עבודה פנימית עם עצמי, וגם אני הייתי בייבי סיטרית הרבה שנים, ואני חושבת שגם שם עשיתי הרבה עבודה של תיקון ולתת להם את המקום שלא ניתן לי, והיום יחד עם הבן זוג עולים מעל הכאבים של הילדות ומתבגרים למקום חדש, ממש חדש, כל יום משהו חדש.
הכאב של הילדות, המעיכה היומיומית של ההורים אותנו, נפשות רכות ומלאות כל טוב, נמצאת שם ועולה לפעמים, אבל העוצמה של החיות, של הרצון לתרום ממה שיש לנו ולהגשים את היופי שלנו, לחלוק אותו ולגדל גם ילדים עם הפתיחות הזו, נותן המון המון כוח._

נטע, מאוד מאוד עודדת אותי בדברים האלו. ואשרייך על מה שמצאת ושבנית.
אני תוהה אם גם את לפני כן היית במקום דומה לשלי. ואם כן, איך קרה השינוי שהצלחת למצוא ולקשור את חייך עם בן זוג כזה אוהב ותומך?

*********

בהקשר לנ"ל, אני רוצה לציין *שלא רק התחום הזוגי בעייתי אצלי.
אלא תחום החברויות בכלל.*

גם זה פשוט לא קורה.
היו לי מעט מאוד חברים בחיי, וגם הם רובם לא חברי נפש, לעיתים חברים כתוצאה מנסיבות שהתפוגגו כשנגמרו הנסיבות, או שכן היה קשר קרוב ששמחתי עליו - ואז נגמר מהר כמעט כמו שהתחיל.

אני לא יכולה לומר מה הסיבה המדויקת.
האם אני לא באמת רוצה, כי נוח לי בלבד שלי.
או ש'נוח' לי בלבד שלי בגלל שקשה לי עם קשרים, ואז זה לא באמת בחירה מלאה.
האם אני משדרת משהו שאנשים לא רוצים. שמפחיד אנשים.

לפעמים אני חושבת שאולי אנשים רואים אותי כ'נודניקית' או כ'בעייתית' או כ'שואבת אנרגיות', כ'מדברת יותר מדי' או 'שקועה בעצמי יותר מדי' - ולכן לא רוצים קשר איתי.

אבל אז אני חושבת שזה בטח יותר קשור לפחד שלי שיחשבו עליי ככה, מאשר שבאמת חושבים עליי ככה.*

אני מראש באה עם הפחד להידחות, עם התחושה שכל טעות קטנה שאעשה - תגרום לצד השני לחתוך (ברור ברור ברור שזה מהילדות !!!), שאסור לעשות טעויות,
אני מראש באה עם התחושה שאני פגומה - ושמהר מאוד הצד השני יגלה את זה ולא ירצה בי עוד -
ולכן אני מתַקשרת ממקום מאוד דרוך, מתוח -
אני בטוחה שגם אם אנשים לא יודעים להגיד את זה במילים, הם מרגישים את זה בצורה לא מודעת.
וזה באמת מה שבסופו של דבר דוחה אותם.

ואם הם באמת לא רוצים - אני מרגישה הקלה שסוף סוף קרה מה שידעתי שיקרה, ואני גם מרגישה הקלה שאני לא צריכה יותר להיות במצב הדרוך הזה.
ואם זה לא דוחה אותם - אני כבר מוצאת דרך 'להחליק החוצה'. למצוא סיבה למה לא.
כי הדריכות הזאת קשה לי מאוד. ואז הלבד מתגלה כקל יותר.
'מי צריך אותם, אני כבר אסתדר לי לבד, תודה רבה'.

הייתי רוצה פעם אחת לצלוח את השלב הזה, את השלב הראשון של ה'למצוא חן'.
להגיע לשלב שבו כבר אדע ואאמין שמה שלא אעשה - לא יפגום בקשר.
אולי שם אצליח להיות נינוחה יותר. אני יותר.

כרגע, פשוט, כל קשר עם אנשים, במיוחד כשזה כרוך בשלב של יצירת קשר ראשוני - לוקח ממני כלכך הרבה אנרגיות - שאני פשוט מוותרת מראש.
לולא היו לי חברים וירטואליים - לא היו לי כמעט חברים בכלל.

ישנו כמובן צד נוסף - שזה הצד השיפוטי שלי.
שכמו שאני מלקה את עצמי בלי סוף - אני גם מבקרת ושופטת אחרים.
וגם זה גורם לי להתרחק מחברת בני אדם.

אוי, אני פשוט גרועה.
גרועה !

איך הייתי רוצה להיות מסוגלת ליצור - ולהיות בתוך קשרי חברות.

בעצם, איך הייתי רוצה קודם כל, בכלל - לרצות את זה !*

**********

כפי שכתבתי על זוגיות, כך גם בעניין חברויות - ברור לי שחלק גדול מאוד מזה קשור לדפוסים מהילדות.

אז אם לחזור לרגע אל הילדות -
הרבה פעמים כשהייתי עושה משהו שהיה 'ראוי לגינוי' בעיני ההורים שלי, הייתי שומעת את המשפט: 'עכשיו אני מבין למה אין לך חברים'.

היו עוד הרבה דברים שרציתי להגיב עליהם, אבל זה נראה לי הרבה ליום אחד.

למרות שברור לי שהקשיים שלי בזוגיות ובחברויות מאוד קשורים לדפוסים מהילדות -
קשה לי לשים את האצבע על איזה מהדברים בדיוק.
קשה לי אפילו לדעת איפה אני צריכה להתחיל לפתור את הפלונטר הזה.

(בינתיים, אני עושה כל מה שאני יכולה, כדי לקדם את עצמי בכל נושא פנימי שאפשרי לי.
בתקווה שבעקיפין - תהיה השפעה טובה גם על התחומים האלה.)

אני חושבת שאולי יש איזו נקודה בילדות שעדיין לא ממש נגעתי בה. שהיא יכולה להיות הקצה של החוט.
או שכן נגעתי בה - אבל יש לי עוד עבודה לעשות איתה.

בינתיים, אני פותחת.
פותחת ופותחת....
בתקווה שמשהו יאיר לי.
או שלפחות השיתוף עצמו ינקה ויחדש.

אני קצת מתחרטת שנכנסתי כבר לנושאים הנ"ל.
לאחר מעשה נדמה לי שעדיין לא הגיע הזמן להיכנס לנושאים של ההווה, ושהיה כדאי שהייתי קודם ממשיכה לפתוח את העבר.

אני מתלבטת אם למחוק את מה שכתבתי.
אבל בינתיים אשאיר את זה פתוח....

תודה על כל מה שאת כותבת.

יקרה,
אני קוראת אותך,
ומבקשת שתרגישי כמה לפתוח ומתי. את לא חייבת לספק פה דבר....
לדעתי האישית אמפטיה על המסך אין בה ריפוי אמיתי
ואני דואגת לך וחוששת שתשארי חשופה, אולי מידי.

תודה לכן. הייתי צריכה את מה שכתבתן.

אני אשאיר את מה שסיפרתי על ההווה.
אבל חושבת שאשתדל מעכשיו להתמקד יותר בעבר.

בכל אופן,
כן יש משהו שאני רוצה להוסיף בעניין הקושי שלי עם אנשים -

לרוב, ממש בהתחלה, בתחילת מפגש ראשון - אני מרגישה בטוחה בעצמי, יפה ורצויה.
ככל שהמפגש מתארך - אני מתחילה לאבד ביטחון.
אני מרגישה שדברים 'פחות אטרקטיביים' מתחילים לצוץ ממני דרך בקעים שנפערים.
שממשפט למשפט שאני מדברת אנשים מתחילים לקלוט 'מי אני באמת', וכמה אני מעיקה וקשה ובעייתית.
ומתחילים להבין ש'לא כדאי להם להסתבך איתי'.

גם אם כמעט עד סוף השיחה או המפגש אני מרגישה בסדר עם עצמי, כמעט תמיד לקראת הסוף יעלה משהו - שבגללו אני ארגיש שהבן אדם בטח כבר שינה את דעתו עליי בגלל זה.
ואז אני מסיימת את השיחה או המפגש בתחושת מועקה. (תחושה שמלווה אותי הרבה באינטראקציות עם אנשים)
ש'הנה, שוב קלקלתי'.
(אחד ממשפטי המפתח בלקסיקון שלי)

גם אם יש אנשים סובלניים יותר, שמשדרים לי ש'זה בסדר, אין לך מה לדאוג, אני מקבל אותך כמו שאת'.
אני לא מצליחה להפסיק לפחד ש'כן, הם אומרים את זה על סמך מה שהם כבר מכירים, וזה יפה. אבל ברגע הבא בטח יעלה משהו שישנה את דעתם'.

אני כל הזמן צריכה אישור מחדש, שגם עם הדברים החדשים ש'התגלו' בי - הם עדיין באותה דעה.
זה מאוד מעייף.
אותי. בטח גם אותם.

וחוצמזה, שבאמת הרבה פעמים אנשים לא עומדים באמירה הזאת שלהם.
באמת, בהתחלה נדמה להם שכל מה שיעלה הם יכילו - ואז די מהר הם נבהלים. והם כבר לא עומדים בזה.
בגלל שזה קרה הרבה פעמים - קשה לי להאמין עד שלא אראה בעיניי.

כמובן שאפשר גם לומר, שבגלל שמראש אני מתקשה להאמין - אז זה מה שקורה.
וקשה לומר מה קודם למה.
בכל מקרה, מה שקורה בשטח הרבה פעמים זה שאנשים מביעים נכונות גדולה להכלה, ודי מהר מתקפלים.

אני נוטה להרגיש שאני 'יותר מדי'. שאין אפשרות להכיל אותי.
שתמיד תמיד תמיד תגיע נקודת הפיצוץ - שבה תיגמר ההכלה.

(כאן, אני מאוד רואה קשר לדינמיקה עם אמא שלי.
שהפתיל שלה סופר-קצר.
ושהיא יכולה 'להתהפך עליי' ברגע, בלי שום הכנה מוקדמת).

**********

בעצם, מה שרציתי לומר כשהתחלתי לכתוב את כל המגילה הזאת -
שמה שאני לרוב חווה בחברת בני אדם זה בפשטות תיעוב עצמי.

שהתיעוב העצמי כלכך חזק כשאני מול אנשים - שמנטרל בי כל חשק ליצור קשרים.

ואפילו אם מישהו מקבל אותי, וממשיך לקבל - זה לא גורם פחות תיעוב עצמי.
לפעמים יותר.
זה פשוט בלתי נסבל בשבילי שמקבלים אותי, בזמן שאני בתוכי שומעת את כל הקולות הרעים שמדברים בי סרה, וכשאני בציפייה לכך שהקבלה הזו תיגמר.

מול עצמי אני יכולה להרגיש את כל האהבה לעצמי עולה על גדותיה, ולהרגיש נפלאה ויפה וטובה.
אבל מול אנשים - כל הפחדים עולים, כל השדים עולים, כל החלקים בי שאני מרגישה כפחות אהודים מקבלים נפח.

והתיעוב העצמי הולך וגדל בתוך האינטראקציה עם האדם שמולי, ממש מרגע לרגע וממשפט למשפט, עד שהמצב פשוט בלתי נסבל.

(למזלי, בווירטואלי יותר קל לי. כי עדיין אני מתחבאת מאחורי המסך. ועדיין - הקשר הוא לרוב לא מול אדם אחד, אלא מול מי שבוחר להיענות לי. ככה שאני יותר מצליחה להתמיד בנוכחות שלי כאן.
לעומת קשרים במציאות שלרוב לא מחזיקים מעמד יותר ממספר פגישות.)

אלוהים, כמה שקשה לי לחשוף את כל זה.

תמיכה:

המשפחה שלי מאוד תומכת כשמדובר בעניינים טכניים. למשל, מחלה. אז הם באמת משתדלים, ועוזרים, ועושים ככל יכולתם. גם אז וגם היום.
אני באמת מעריכה את זה.
בעניינים רגשיים, הרבה יותר קשה.

רוב החיים שמעתי מההורים שלי תלונה על כך שאני לא משתפת אותם במה שאני עוברת.
לאחרונה בעקבות תהליך שעשיתי/עשינו - הרגשתי מתוכי יותר יכולת לשתף, ושאולי הגיע הזמן באמת. למה אני כל הזמן שומרת מהם סודות? אז התחלתי לשתף אותם יותר.
ופתאום אני מבינה חלק מהסיבות שלא שיתפתי בעבר.

אין להם יכולת הכלה למה שאני עוברת !

הרבה פעמים בחיים אמא שלי הייתה אומרת דברים כמו:

'את רוצה שאני אתאבד?'

'את רוצה שיאשפזו אותי?', או: 'אם יאשפזו אותי יהיה לך טוב?'*

היא אמרה את זה על כל מיני דברים שהיו קורים. כל מיני לחצים, או ריבים או כל מיני כאלה.
וגם במצבים שחשפתי מולה קושי שאני עוברת. נגיד, שמאוד בכיתי, או משהו כזה.

היא לא יכלה להכיל את הבכי שלי.

אני זוכרת מקרה שבסביבות גיל 20 הייתי במצב נפשי מאוד מאוד קשה, ובכיתי נורא על איזו שטות.
אז היא אמרה לי: 'אם את ממשיכה ככה אני אצטרך להתאשפז'.
נבהלתי נורא, ומאותו רגע הפסקתי להחצין בפניה את המצב שלי.
למרות שבתוכי לא הרגשתי טוב יותר, אבל נזהרתי מלהיכנס להתקפי בכי לידה.

זה עלה לי עכשיו, כי גם לאחרונה שמעתי ממנה כמה פעמים משפטים כאלה.

כשאני שומעת את המשפטים האלה, מאוד מאוד קשה לי.

מצד אחד, אני מבינה שהיא באמת מדברת מתוך קושי אמיתי.

מצד שני, אני חושבת שזה לא הוגן להשתמש במשפטים מהסוג הזה שעובדים עליי בצורה מניפולטיבית.*

ומה לעשות שהיא אמא שלי ואני הבת שלה?
גם אם אני מבינה את הקושי שלה ושהיא פשוט לא מסוגלת, זה קשה להרגיש שאני לא יכולה להביע בפניה את מה שאני עוברת - בגלל שאני מפחדת שהיא תתפרק.
זה מאוד כואב להרגיש שאין לי אפשרות לקבל תמיכה אצל מי שהיא אמא שלי.
(כמעט כתבתי 'אצל מי שאמורה להיות אמא שלי'. כי לפעמים זה לא מרגיש ככה).

היא אמא שלי.
אבל היא אמא שלא מסוגלת כמעט לספק תמיכה רגשית.

הילדה מרגישה שאמא אמורה לדעת לתמוך. ששם אמור להיות לה מקום מכיל שהיא יכולה לבוא אליו.
אבל זה לא כך במציאות.

לפעמים היא מספקת תמיכה לזמן קצוב. אבל אז מתברר שהיא צברה את זה וצברה - ואז היא מודיעה שהיא הולכת להתמוטט.
ככה שגם כשנראה שהיא שם בשבילי - אני לא מסוגלת לסמוך על זה.
התחושה היא של 'משענת קנה רצוץ'.

עכשיו היא לא מסוגלת לתמוך. בטח שבילדותי לא הייתה מסוגלת.
התחושה הכללית שלי בחיים היא של חוסר תמיכה.
אין אין אין אל מי לפנות.
פשוט אין.
(את זה שאין לי כמעט חברים כבר ציינתי)

פשוט צריכה להתמודד לבד עם כל מה שעולה. |
כאבים.
פחדים.
דיכאון.
חרדות.

אין את מי לשתף.

אין מי שיכול להכיל את העולם הרגשי שלי.*

למזלי, זה כבר הרבה שנים שרכשתי הרבה כלים להתמודד. |
ואני חושבת שאני עושה עבודה מאוד טובה בסך הכול.

ועדיין, לפעמים נטל המשא לבד - הוא מאוד כבד.
מאוד מאוד כבד.

כמה חסר לי לבוא אל מקום מכיל ועוטף. אל תוך זרועות בטוחות.

אני לא יכולה לבוא אליה בטענות על הקושי שלה.
רק עצוב לי שאין לי תמיכה.

(ואני גם חושבת, שזה בכל זאת לא כלכך פייר להשתמש במשפטים שהיא משתמשת).

*********

ובכלל, בעניין בכי - יש לאמא שלי קושי גדול. עצום.

זה כבר הרבה שנים מאז שהיא גילתה לי שהיא פשוט לא יכולה לסבול בכי.
כשהיא שומעת בכי זה עושה לה רע.
לא רק בכי של הילדים שלה. גם אם היא שומעת אחרים בוכים - היא לא יכולה לסבול את זה.

היא בעצמה לא מעזה לבכות רוב הזמן.
כשהיא כבר בוכה, זה במצבים מאוד קיצוניים, והיא טוענת שזה לא משחרר אותה. שלבכות עושה לה רע.
והאמת, שבגלל שהיא כזאת לא מביעת רגש - אז כשהיא כבר בוכה - זה מחזה מאו-ד מביך. (בררררר)

רוב שנות הבגרות הייתי משתדלת שלא יראו אותי בוכה. התביישתי מהם.
לאחרונה אני הרבה יותר מרשה לעצמי.
כי *חשוב לי להפסיק לחנוק אותי.
מה לעשות, אני רגשית ונוטה לביטוי רגשי, גם אם הם לא.*

והנה, בבית חולים השבוע כשהתעוררתי מההרדמה ובכיתי נורא, אז באמת לא דפקתי חשבון. לשמחתי, הייתי מסוממת מדי בשביל לחשוב איך זה נראה ואיך זה יתקבל שאני בוכה.
הייתי רגשית לגמרי.
היא השתדלה להיות שם בשבילי, אבל בדיעבד היא הזכירה לי שקשה לה עם בכי.
(גם כשהיא מכילה, אחר כך היא 'מקלקלת' את זה כשמגלה לי שלא באמת הכילה, ובעצם סבלה באותו זמן).

קשה לה אפילו להבין שלא כל בכי זה משהו רע. למשל, הבכי אחרי הניתוח היה משהו לגמרי מנקה.
היא אומרת שהיא מבינה את זה בשכל, אבל היא לא יכולה לא להרגיש רע כשהיא שומעת בכי. זה עושה לה 'קְרִיצִים' בנשמה.

היחס שלה לבכי מסביר גם הרבה מההתנהגות שלה בילדות:
שלא הייתה מניחה לי לבכות.
שהייתה מענישה אותי על בכי, או מכה אותי כשהייתי בוכה.

בכי אצלנו בבית היה התנהגות לא לגיטימית.

**********

גם לאבא שלי מאוד קשה עם בכי.
הוא דווקא בן אדם מאוד רגשי - אבל אולי דווקא בגלל שיש לו לב מאוד רך - זה מלחיץ אותו שמישהו בוכה.

אז תמיד כשהייתי בוכה הוא היה מנסה לעצור את זה.
לשכנע אותי להפסיק לבכות.
להגיד לי 'די' ו'תפסיקי'.

טוב, נראה לי שהיחס הזה לבכי הוא בכלל בעיה שאופיינית לתרבות שלנו.

ואם כבר הזכרתי את אבא שלי,
אז איפה היה המקום שלו בזמן שאמא שלי הייתה מכה אותנו?

הוא הרבה פעמים היה נלחץ ואומר לה משהו ביידיש כמו 'תעזבי את הילדה', או משהו כזה.
מנסה לפייס אותה.
אבל לא נוקט פעולה אקטיבית.

היה פוחד ממנה.
גם היום.

כשהייתי קטנה תמיד חשבתי שהיא הרעה והוא הטוב.
רק כשגדלתי ראיתי גם את החלק שלו.

איתה יצא לי לדבר בשנים האחרונות ולשמוע ממנה שהיא מצטערת.
ממנו לעומת זאת, יצא לי לשמוע משפטים כמו: 'כנראה שלא הרבצנו לכם מספיק, בגלל זה יצאתם ככה'.

רק אז הבנתי שהוא עמד מאחורי המכות האלה לא פחות.
הוא בתוכו כן הצדיק אותן. חשב שהן היו חובת-המציאות מול ה'התנהגות' שלנו.

רק כלפי חוץ הוא אמר לה 'די'.
זה, כנראה בגלל ש, כפי שכתבתי, יש לו לב רך. היה לו קשה לראות את זה.
אבל נדמה שאם לא היה צריך לסבול לראות את זה בעיניו, לא הייתה לו בעיה עקרונית עם הרעיון.

כששמעתי ממנו את האמירה הזאת בשנים האחרונות, רבתי איתו על זה מאוד.
לאחר עוד תהליכים שעברנו, אני חושבת שהיום הוא כבר לא יגיד דבר כזה.
אני מאוד מקווה.

עדיין, בהסתכלות לאחור זה ברור לי שלא רק אמא שלי הייתה אחראית למה שקרה שם.
למרות שהיא הייתה האקטיבית והוא הפאסיבי.

**********

אני חייבת לומר,
שלמרות שברור לי בשכל שמכות זה דבר לא לגיטימי,
בתוכי עדיין יש את המקום של הילדה שמרגיש ש'אולי זה הגיע לי'.

גם כשאני מספרת על זה - אני טורחת לספר שנתנו לי מכות על דברים שלגיטימי שילדים יעשו, כמו אם שיחקתי עם אחותי ועשיתי רעש.
אבל מה עם דברים ש'לא לגיטימי'?
נגיד שעשיתי דברים 'לא טובים' - נגיד שבאמת השתוללתי וצעקתי והרבצתי - במקרה כזה כן מגיע לי לקבל מכות?!

נראה שיש בי את המקום הזה שלא מספיק מבין - שמכות זה בשום מקרה לא לגיטימי.

שאני צריכה להוכיח היום שבאמת לא עשיתי משהו רע.
כי אם כן עשיתי משהו רע - אז זה בסדר שהרביצו לי.*

ווהאו, מה שעברת. קשה מאוד. ואת כותבת יפה ונוגע מאוד.
קוראת אותך.
אנא המשיכי.

באופן טבעי

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש

הפעם בלי להתבייש