באופן טבעי

לא טוב לי ביחד אתו. זה לא מצב חרום או פיקוח נפש, זה שאני מרגישה טוב יותר בלעדיו. רוצה לחיות בלעדיו.
הוא אבא חם ואוהב לילדינו והם אוהבים אותו מאד. שני הגדולים, בכל אופן. יש עוד אחד בדרך.
עד כמה זה לגיטימי לפוצץ לכולם את המשפחה בפנים בגלל שלי לא מספיק טוב?

קודם כל- חיבוק.
אני מקשיבה לך/ קוראת את דבריך.
את יכולה לשתף בעוד מידע?
כמו: מתי התחילה התחושה הזאת, איך הגעתם לחיות ביחד, האם איך וכמה אתם מדברים על קשיים בינכם,
איך העומס עליך ביומיום, ומה את עושה על מנת למלא מצברים ......
ועכשיו, עוד חיבוק.

את אהובה!
@}

אם זה הפתרון היחיד, אם זה מה שיעשה אותך מאושרת,
אז לגיטימי מאוד בעיני.
(מזדהה וקצת מקנאה...)

@}

תוכלי לפרט מדוע לא טוב לך איתו?
יתכן שגם לא יהיה לך טוב בלעדיו?
יתכן שאת "צורכת" את הטוב הנכסף והבלתי מושג כי רע לך מסיבה כלשהי
וקושרת את הטוב לאחרי הפרידה

אין לי כרגע משהו חכם להגיד.
שתפי עוד.. את לא לבד

מרגיעון: שיהיה לך יום מאושר

זה לא מספיק טוב או שזה ממש לא נעים...? את חושבת שדברים יכולים להשתנות, שלך יש את היכולת לשנות אותם? מה באמת יביא לשינוי ולחיים טובים יותר לך ולבנים, להיות ביחד או בנפרד???
תחשבי טוב על הדברים האלו, אני אישית חושבת שהאושר האישי שלך הוא אכן סיבה לגיטימית לפרק את החבילה אבל רק אם הזוגיות היא הסיבה האמיתית לכך שלא טוב לך.
מקווה שהייתי ברורה, הרבה אהבה וכוחות

אנחנו נוסעים בכרכרה, עליות וירידות, עשר שנים. אני מושכת, מנווטת, סוחבת, חושבת, יולדת, מסתכנת, נכשלת, מצליחה, מתחשלת. הוא יושב במרפסת, כמו זו של הזקנים מהחבובות שהוא מעריץ, שולח ביקורות ונועץ מקלות. אני מרגישה שאתקדם טוב יותר עם עזרה, וללא הביקורות והמקלות. אני מסבירה לו את זה. עשר שנים. בעיניו כל דיבורי הם זמזום רקע סובב טבעות, משהו שגבר נשוי חייב לסבול כחלק מהעסקה. הוא לועג לי, את זה כבר אמרת, לא נמאס לך? עסוק בניתוח סטטיסטי של מילותי, חרש למשמעותן. הולכים ליועץ, אני מתפרקת על הרצפה בדמעות, הוא מחייך בבטחה. אני, מה זה קשור אלי אני, תראו אותה.

מדי פעם מגיעה הכרכרה לצומת. דרושה החלטה, אנה נפנה? יש פניות שוליות, מה אכפת. יש פניות חשובות. ילד אחד חולה. מאד. השנה האחרונה מתנהלת לסיפו של בית החולים. עומדים מול החלטות הרות גורל, סיכונים מחושבים. צמרמורת. דרושה הסכמת ההורים. הוא מחריש. אני לא מבין בזה, הוא מתנער, ופתאם אני קולטת שהוא לא זוכר את שם המחלה בעל פה, שמעולם לא קרא עליה. מסכים בעיניים עצומות לכל הבל פה חולף. כמה קל שלא לשאת באחריות, נכון? כמה קל להאשים בדיעבד, כשהסיכון שלקחתי מסתבר ככושל.

חמודה, התגובות שלו כלפייך נשמעות לי קצת כמו אלימות מילולית. מה את עושה כדי לחזק ולפנק את עצמך?
יש מישהו שכן עוזר? אמא? אחות? חברה?

<שואלת ברצינות, אל תרגישי חובה לענות לי, אלא לעצמך>

בעיניו כל דיבורי הם זמזום רקע סובב טבעות, משהו שגבר נשוי חייב לסבול כחלק מהעסקה. הוא לועג לי, את זה כבר אמרת, לא נמאס לך? עסוק בניתוח סטטיסטי של מילותי, חרש למשמעותן. הולכים ליועץ, אני מתפרקת על הרצפה בדמעות, הוא מחייך בבטחה. אני, מה זה קשור אלי אני, תראו אותה.

שלום,
לאחרונה היתה לי שיחה עם חברה טובה מאד,בת 50 שעוברת תהליך גירושים מייגע וכואב אחרי 25 שנות נישואין די אומללות.ושלוש בנות מקסימות.
היא אמרה לי משהו שרציתי לומר לך.תראי,אני לא יכולה ולא רוצה לומר לך מה לעשות,מה להחליט.נראה לי שלאף אחת כאן אין את הזכות או הכוח לומר לאישה מתלבטת מה לעשות.מדובר בחיים שלמים ובהשלכות מרחיקות לכת.נורא תלוי מהם הכוחות שלך להיות אמא חד הורית(לתקופה.וגם לזוגיות שנייה עם ילדים יש את ההתמודדות שלה),לגדל ילדים כפי שהיית רוצה,לפרנס.האם בן זוגך יתמוך בכם כלכלית לאחר גירושים?האם הוא יתגרש בצורה "יפה"? האם יש לך תמיכה מסביב? זה מאד חשוב לדעתי.
מה שהיא אמרה לי היה ככה "התקופה שהילדים קטנים,היא כל כך קשה ואינטנסיבית.ודווקא בתקופה הזו בני הזוג אמורים לתמוך אחד בשניה,לעזור אחד לשנייה לצלוח את הדרך.אחרת,הילדים גדלים ואין שם כלום.לא נשאר מה שידביק את הזוגיות".
זה נשמע לי מאד נכון.גם מתוך החוויה שלי וגם ממה שאני רואה מסביב.
אז אולי נתתי לך משהו לחשוב עליו ולהתחיל ממנו.מה יש שם ביניכם כרגע?יש חברות אמיצה?נכונות לתמוך אחד בשני?
ואם אין את זה עכשיו-מהם הסיכויים שזה יקרה פתאום?

אני יודעת כמה זה קשה לגלות באמצע הדרך שהבחירות שעשינו היו לא מוצלחות.השאלה היא מה המחיר של לעבור לנתיב אחר בזמן נתון.

אני עדיין לא פיתחתי תובנות. בינתיים מחזקת ומחבקת. חושבת על העניין שלך.

אני עדיין לא פיתחתי תובנות. בינתיים מחזקת ומחבקת. חושבת על העניין שלך.

החיים אחריי הגירושים עם ילדים קטנים מאוד קשים.
בגלל הילדים הקשר ביניכם לא יכול להתנתק.
הפרידה לא תביא בהכרח חיים יותר מאושרים
בעיניו כל דיבורי הם זמזום רקע סובב טבעות, משהו שגבר נשוי חייב לסבול כחלק מהעסקה. הוא לועג לי, את זה כבר אמרת, לא נמאס לך? עסוק בניתוח סטטיסטי של מילותי, חרש למשמעותן.
מציעה לך לשאול את עצמך איך את מתייחסת לעצמך? אולי את מייחסת לו דברים שגם את חושבת על עצמך? איזו חשיבות את מייחסת לעצמך?
האם את חושבת שאת ראויה ליחס יותר טוב?

כמה קל שלא לשאת באחריות, נכון? כמה קל להאשים בדיעבד, כשהסיכון שלקחתי מסתבר ככושל.
האם את מאשימה את עצמך?

שולחת לך חיזוקים, את ראויה להם.

שאלות שיכולות אולי להאיר תשובות קיימות :
למה אתם ביחד?
למה בחרת בו?
מה כן טוב בחייך היום?
אילו סוגי עזרה ניסית ובמה הם תרמו?
אילו סוגים של עזרה עדיין קימים בחוץ ועדין לא פנית אליהן/ם?
מה את עדין אוהבת בו?
מה את עדין אוהבת בעצמך?

מניסיוני - כשילד חולה וקשה - הזוגיות יכולה להיות סיוט
קודם כל מאחלת לכם - רפואה שלמה.
וגם כמובן - שיהיה לכם כוח לראות מה נכון וטוב לכולכם. כי כרגע להפריד בין הטוב האישי לכללי קצת קשה.
יש תקופות בחיים - בעיקר כשהם קטנטנים - שחשוב לראות את הטוב הכולל. לנסות.
כ"כ קשה לפעמים. וכשקשה מציעה להעזר בכל עזרה אפשרית -
שיחות שיכולות לפתור תיסבוכות לוגיות כמו כאן בבאופן.
טיפולים אלטרנטיביים- שפונים ישירות לביטוי של המצב בגוף-נפש,
וגם - זמן - פשוט קצת זמן - אם צריך לקנות אותו - תקני את הזמן שלך ושלו לבד וביחד.
ביבי- סיטר יכולה לעשות פלאים ברגעי משבר קשים.

קחי חיבוק
ותנסי לראות - את לא לבד

גדלה אצלנו פרזיה. זה היה מזמן. הראתי לו, היא היתה עדינה וריחנית על רקע צמחיה סתורה ורוחשת. איזה יופי. כמה שבועות אחר כך היה חג, והוא הביא זר של פרזיות הביתה. הוא זכר שאני אוהבת. אבל לא אהבתי את הזר, הריח המצטבר היה חזק מדי, המראה הדחוס שברירי מדי. אמרתי איזה יופי, אבל אולי בפעם הבאה ננסה משהו אחר. אז הוא לא שמע, והביא שוב זר פרזיות. ושוב. התחלתי לדבר על פרחים אחרים, לספר לו כמה אלו יפים, כמה אלו נעימים, להשכיח ממנו את הפרזיות. נולדו הילדים, וגם אתם הוא הלך להביא פרחים. חזר עם פרזיות. כמה השתדלתי, הוא משוויץ, עד שנזכרתי מה את אוהבת. מתפוצץ מגאוה. מעולם לא קבלתי ממנו פרחים אחרים.

הוא קרא לי בשם חיבה שלא נעם לי. ככה, איך שהתחלנו. בקשתי להפסיק. הוא לא הצליח. בהתחלה לא ממש התייחסתי, ענין קטן, אתם יודעים. אבל הענין הקטן לא נפתר. הוא קרא לי בשם הזה מספר פעמים בשעה. בכל פעם ופעם בקשתי שיפסיק. הוא גיחך במבוכה, ואמר אופס, לא התכוונתי. ושוב יצא לו. שלוש שנים לקח לו לנסח לי שם אחר. וגם יש מקום בגוף שאני לא אוהבת שנוגעים בי, ביד איפה שהצלקת. הוא נוגע ואני נרתעת, הוא נוגע ואני נרתעת, הוא נוגע ואני נרתעת, ככה עד היום. ויש כינוי גנאי שהוא קורא לי בחברה ואני נעלבת, והוא חושב שזה מצחיק, אבל אותי זה לא מצחיק ותפסיק עם זה בבקשה. חמש פעמים שאני זוכרת, אולי עוד, קמתי באמצע בילוי עם חברים במחאה וברחתי הביתה, אני לא צריכה לסבול את הכינוי הזה. זה לא עצר אותו.

אל תרים את הילד ככה. הוא כן מרים. אל תרים את הילד ככה! אני כמעט צועקת. יש לך ילד נכה, ריבונו של עולם. אתה לא יכול להרים אותו כמו שבא לך, הוא ישבר. אל תרים את הילד ככה! הוא מבטיח. הוא מתבייש, הוא תוקף, הוא מאשים. למחרת הוא שוב מרים את הילד ככה. כל יום הוא מרים את הילד ככה. תמיד.

הלכתי לטיפול, אני בעצמי. אמרתי מה אני אעשה שהוא מרים את הילד ככה. אמרו לי את לא מספיק מערבת אותו, שיבוא אצל המומחים בעצמו, שילמד מקרוב. גררתי אותו אתי לכמה הדרכות, לא תאמתי דבר מראש. כולם חזרו שוב ושוב על המנטרה, אסור להרים את הילד ככה. הבטתי בו, כמה נבוך הוא היה. הודה בפניהם שככה הוא מרים אותו, אמרו לו נו נו נו. למחרת חזר הביתה והרים את הילד ככה. ככה, בדיוק איך שאסור. כל אדם זר שפגשתי למד תוך שניותיים שכשמרימים את הילד הזה, צריך לתמוך בו פה ולא שם. רק אבא לא תפס עדין.

למה אני מדגישה את הסיפור הזה דוקא? כי הוא אחת מתמציות הקושי, בעיני. כי אין מחסום מוטיבציה, כי זה ברור. הרי הוא מאוהב בילד הזה עד כלות. משהו באיש שלי, משהו שאני לא יכולה להסביר אותו, מונע ממנו להתייחס לדברים שהוא שומע. הוא לא קולט מסרים מהסביבה, אני לא יודעת איך להסביר. כמו חרש.

אל תרים את הילד ככה. הוא כן מרים. אל תרים את הילד ככה! אני כמעט צועקת. יש לך ילד נכה, ריבונו של עולם. אתה לא יכול להרים אותו כמו שבא לך, הוא ישבר. אל תרים את הילד ככה!

קראתי את התיאור הזה והלב התכווץ לי.
אין לי תובנות בשבילך רק רציתי שתדעי שאני קוראת.

מתנצלת מראש אם זה לגמרי לא רלוונטי, אבל זה הזכיר דברים שבקי כתבה פעם על דיסלקטים, נדמה לי בדף דיסלקציה מנכות למתנת אל: לפעמים הם לא קולטים מה שמדברים אליהם במלים, שצריך להראות להם בציורים ותמונות. אם בעלך דיסלקט אז אולי שווה לחפש את זה, היא נתנה שם תיאור יפה.

_קראתי את התיאור הזה והלב התכווץ לי.
אין לי תובנות בשבילך רק רציתי שתדעי שאני קוראת._

הלב התכווץ לי

הבעיה היא שגירושין לא יפתרו את המצב.
תחשבי שלפחות כך את יכולה לראות מה הוא עושה ולנסות לשנות,
יש לך איזושהי שליטה.
הרי הוא מאוהב בילד הזה עד כלות.
זו נקודת אור.
שולחת לך כוחות למצוא את התשובה בתוכך

אני רוצה מאד מאד להודות לכם על ההשתתפות והמלים הטובות והמחזקות. תודה!!!

ואני מבקשת לחזור לשורש הדילמה שלי, מה שעמו פתחתי.
יש לי בן זוג אוהב ומשתדל, אב טוטלי ומשקיע לילדיו, שעושה כל מה שהוא יכול למען המשפחה שלנו. באמת, כל מה שהוא יכול. אני עדה לו מאמינה לו בלב שלם.
בעיני נראה שהוא סובל מפסיביות כרונית ומתבניתיות שאינני יכולה לה. הוא לא עושה את זה בכוונה, אלו היכולות שלו. במסגרתן, הוא נותן את המכסימום.

אתנחתא: על התבניתיות כבר סיפרתי, על הפסיביות בקושי. אז בקיצור: הוא יכול לקחת את האוטו למוסך ולהסכים שיחליפו את כל החלקים, כל בעל מקצוע בעולם יכול לרמות אותו, הוא מסכים לכל, כל, כל דבר שהילדים מבקשים (מה שמשאיר לי בלעדית את כל האחריות לבטחונם ולחינוכם), הוא מאמין לכל מילה שהוא שומע, הוא מסכים לכל טיפול שמציעים לילד בלי לברר ובלי למצמץ והוא מעולם, מעולם לא יוזם כלום. למשל: הוא לא יחליף לעולם חיתול בלי שמבקשים ממנו, הוא לא יציע לילד לאכול בלי שמזכירים לו, הוא לא ימלא דלק בלי שמראים לו את הנורה, אם לא נותנים לו הוראות הוא דומם. ושלא לדבר על זוגיות.

וחוזרת. יש לי בן זוג שאוהב אותנו - גם אותי וגם את הילדים - המון. שאם מסבירים לו מה רוצים ממנו, הוא מוכן להזיז עבורנו את העולם. שהילדים אוהבים אותו וקשורים אליו, ושהוא אוהב אותם וקשור אליהם. שאין לי שום, שום, שום הנאה בזוגיות ממנו, מעבר לנוחות גרידא. שמעולם לא קבלתי ממנו פתק או מתנה או מחמאה, חוץ מפרזיות. שאין לי שום הנאה חושנית, אינטלקטואלית, רוחנית, יצרית, תקשורתית, שיתופית, שום דבר - בחיים אתו. שהוא מסתכל עלי כמו המנטור של החיים שלו, ולא רואה ממטר את החיים שלי. האם מותר לי, האם זה לגיטימי, לנתק את האהבה הגדולה הזו שבין הבנים, לפוצץ את התא המשפחתי הנינוח שלהם, כי לי ההשתדלות הזו לא מספיקה? למרות שאני מאמינה שהוא עושה את המכסימום שלו? האם מותר לי???

שיחה מהזמן האחרון, מספר שבועות לאחר שסיפרתי על ההריון החדש.

תגיד, אתה זוכר שספרתי לך שאני בהריון?
בטח שאני זוכר.
וזה מעניין אותך?
בטח שכן.
כמה מעניין?
יותר מאשר אותך.
אז איך זה שאתה לא שואל כלום?
מה את רוצה שאני אשאל?
אתה יודע באיזה שבוע אני? אתה יודע אם חודש שני או חמישי?
דוקא עמדתי לשאול ביום ששי, עכשיו הוצאת את הטעם.
מעניין אותך אם הייתי באולטרסאונד? אם ראיתי דופק?
אני יודע שלא היית.
דוקא הייתי פעמיים.
נו זה בן או בת?
עוד לא רואים.
את רואה איך את מחרחרת ריב? בשביל מה שאני אשאל אם את ממילא מסתירה.

למה אני מביאה את השיחה הזו? כי הוא צודק אולי, אני מחרחרת ריב. בהריונות הקודמים נתתי הוראות מדויקות: עכשיו יש לי בחילה לא יכולה לקום, תעשה אתה ככה וככה וככה. עכשיו שבוע תשע, בשבוע הזה הולכים למכון הזה ועושים ככה וככה. והוא עשה הכל. הפעם החלטתי לשתוק. אני אספר שאני בהריון ונראה מה קורה. נכון, טמנתי מלכודת. נכון, חשדתי שלא יקרה כלום. מודה בצרתי, הייתי צריכה להוכיח לעצמי איזה דבר ועשיתי את זה. האם אני מצליחה להסביר?

רק לך התשובות...

השאלה שעולה אצלי היא - אז למה את נפגעת ממנו כל כך ?
אם ברור שהוא עושה את המיטב, אבל המיטב שלו קטן כי הוא מוגבל
אולי כדאי שתאמצי גישה אחרת כלפיו, סבלנית,
כמו אל מישהו נכה.
מהתיאורים שלך עולה באמת סוג של דיסלקציה או משהו בסגנון
יש פער גדול בין הכוונות הטובות שלו למול הביטוי האומלל שלהן.

שעושה כל מה שהוא יכול למען המשפחה שלנו. באמת, כל מה שהוא יכול. אני עדה לו מאמינה לו בלב שלם.

הוא לא עושה את זה בכוונה, אלו היכולות שלו. במסגרתן, הוא נותן את המכסימום.

אני מוצאת שיש פער בין התובנות האלה, לבין לעזוב ארוע חברתי בבכי כבר 5 פעמים...
את צריכה להבין שאת לא אמורה לקחת את זה באופן אישי

וכמו שיונת אמרה
כדאי לדעתי ללמוד ממה הוא סובל, כדי שתדעי איך לתקשר איתו
עובדה שהקטע עם הפרזיות עבד בפעם הראשונה, הצלחת לגרום לו להפנים משהו...
עכשיו תראי איך עוד את יכולה לעזור לו להפנים את המסרים שלך
תלמדי את השפה שלו , זה הכי חשוב פה
בין אם תשארו ביחד או לחוד.

לבסוף מוצאים אהבה.
תקראי את הספר.

דבר אחרון לעכשיו - יונת - כן הוא טוען שהוא דיסלקט. יש קוים שמזכירים, בעיקר בצד של הסרבול הפיזי. מצד שני הוא גאון (רשמי, אם נאמין לפסיכומטרי) וגם עוסק בתכנות מחשבים (:-)) וקורא ספרי ענק בשפת המקור (יוליסס...), אז קשה לדעת. האם זה יכול לאפיין דיסלקטים להיות כל כך גאונים בחיי הדעת, וכל כל תקועים בחיי האמת? שואלת ברצינות.

נשמע קשה.

אין לי שום, שום, שום הנאה בזוגיות ממנו, מעבר לנוחות גרידא. שמעולם לא קבלתי ממנו פתק או מתנה או מחמאה, חוץ מפרזיות. שאין לי שום הנאה חושנית, אינטלקטואלית, רוחנית, יצרית, תקשורתית, שיתופית, שום דבר - בחיים אתו.

האם פעם היו ?

אין קשר בין דיסלקציה לאינטיליגנציה

ומתוך ויקיפדיה:
חלק גדול מהדיסלקטים מבינים ומשדרים מידע לא כתוב בבהירות גדולה יותר ויוצרים נוסחאות חשיבה, קשר בין מושגים ו/או אירועים, מהר יותר. רבים מהם (דווקא המקרים ה"קשים" כביכול) בעלי IQ מעל 145 (סף הגאונות), זאת הודות לחשיבה לא מילולית ויצירתיות גבוהה, שהם אחד מאבני היסוד של הגאונות.

מה אני עושה,
נראה לי שיש פער מאוד גדול מהדמות שלו שמצטיירת בעינייך לבין מי שהוא באמת.
אולי בגלל הפער הזה, את כל הזמן עסוקה בלהתאכז ממנו.

כנראה שלא תוכלי לשנות אותו.
לא את התבניתיות ולא את הפסיביות. (המעצבנות האלה).

אבל את עצמך תוכלי לשנות
או לפחות את גישתך ולפלס לך דרך אל השקט.

הוא לא רואה ממטר את החיים שלי.
תסתכלי את על החיים שלך.

הוא מאמין לכל מילה שהוא שומע, הוא מסכים לכל טיפול שמציעים לילד בלי לברר ובלי למצמץ והוא מעולם, מעולם לא יוזם כלום.
מזל שיש אותך!

שמעולם לא קבלתי ממנו פתק או מתנה או מחמאה, חוץ מפרזיות. שאין לי שום הנאה חושנית, אינטלקטואלית, רוחנית, יצרית, תקשורתית, שיתופית, שום דבר - בחיים אתו.
מציעה לך לתת לעצמך מתנה מחמאה, הנאה.
קודם כל שיהיה לך טוב עם עצמך.
כדאי אולי להתמקד בטוב שביש ולא להתעסק ברע שביש או באין.

ואולי גם לתת לו פתק, מתנה, מחמאה. זה עשוי לפתוח אותו. אבל על תעשי את זה מתוך מלכודת נוספת שאת טומנת לו, אלא מתוך קבלה עצמית. הרבה פעמים מה שאנחנו מצפים מהצד השני הוא שישלים לנו חוסר בתוכנו. תשלימי אותו את. זה התפקיד שלך.

האם מותר לי???
נניח שמותר לך. (ברור שמותר לך).
האם זה יפתור את הבעיה?

מוזר מאוד כל הסיפור הזה.
למה שהוא יקרא לך בשם חיבה שאת לא אוהבת???
מעניין אותי איך אתם פותרים את זה.
נניח, באותו הערב שהלכת מאירוע חברתי כי הוא העליב אותך
(ואני מבינה ומצדיקה אותך לגמרי, שתביני) איך חזרתם לדבר?
מי יזם שיחה? אולי את לא יודעת לכעוס והוא לא ממש קולט כמה קשה לך?
אני חושבת שיש לך לגיטימציה להפרד אם הוא מעליב אותך בחברה, באמת אני חושבת כך.
נכון שזה הכי קשה בעולם (גם ההורים שלי לא חיו ביחד
אני יודעת מה זה),
אבל להסתפק בנוחות בלבד?
עצוב.)-:
כדי שתצליחי להיות מאושרת איתו את צריכה לעשות עבודה ענקית על עצמך על מנת לקבל אותו ולהכיל אותו כמו שהוא
וזה נראה לי כמעט בלתי אפשרי לפי מה שאת מספרת...

למה אני מביאה את השיחה הזו? כי הוא צודק אולי, אני מחרחרת ריב. בהריונות הקודמים נתתי הוראות מדויקות: עכשיו יש לי בחילה לא יכולה לקום, תעשה אתה ככה וככה וככה. עכשיו שבוע תשע, בשבוע הזה הולכים למכון הזה ועושים ככה וככה. והוא עשה הכל. הפעם החלטתי לשתוק. אני אספר שאני בהריון ונראה מה קורה. נכון, טמנתי מלכודת. נכון, חשדתי שלא יקרה כלום. מודה בצרתי, הייתי צריכה להוכיח לעצמי איזה דבר ועשיתי את זה.

האם אני מצליחה להסביר?

מה שאני שומעת פה זו חלוקת תפקידים מובהקת והתבצרות קורבנית.
שניכם מבוייתים היטב על 'התפקיד' ומשחקים יפה.
כדי להתחיל לזוז מהוואקום שנוצר, על הקוסמת, אם הבית, לעשות מעשה:

1. להודות מהבטן על כל הטוב שיש בקשר הזה (ונראה שיש הרבה....) ולהתמקד בו.
2. להגיד לו מהלב כמה את מעריכה את הטוב שהוא מביא לבית הזה (בכל הזדמנות וכולל הפרטים הקטנים/שוליים לכאורה, אבל להגיד מהלב)
3. להתמיד בגישה הזו למשך חודשיים!

אם לא יקרו ניסים בזמן הזה אז לפחות תדעי שאת נותנת מתנה יקרת ערך לילדים שלכם, הם ירוויחו מהניסוי הזה משהו טוב בכל מקרה.

זו אלכימיה...
למשך חודשיים את פשוט מפסיקה לייצר רעל והבית שלך מתחיל להתנקות.

אני מאוד מבינה אותך...
ונראה לי שבחיי כל זוג שפוי עולה לפחות פעם אחת בחיים הדילמה הזו- אם להשאר או לנתק , ולו רק בגלל העובדה שאנחנו יצורים דינמיים ומשתנים כל הזמן.
לא תמיד מדברים על זה, לפעמים זה נשאר במחשבות של בני הזוג ולא עובר למילים אבל אני גיליתי שדוקא הדיבור הישיר על העניין הזה מועיל מאוד כיון שכך מניחים את כל הקלפים על השולחן והבעיות מתחדדות ומתוך כך מגיעים לעיתים לפתרון אמיתי.
ניסית פעם להגיד לו שאת חושבת על פרידה?

החיים אחריי הגירושים עם ילדים קטנים מאוד קשים.
סליחה, החיים אחריי הגירושים הרבה יותר קלים, בהנחה שיצאת מתוך מערכת זוגית קשה ולא מתוך איזה משפחה נפלאה ותומכת.
לא שזה קל תמיד, אבל אני לא מכירה חברות נשואות שלי עם שני ילדים קטנים, שנחות כל סופ"ש שני, או לחילופין מבלות/ יוצרות/ לומדות וכד'. במקרים טובים זה כולל גם עוד שני אחריצהריימים בשבוע.
מעולם לא היה לי כ"כ הרבה "זמן לעצמי" כנשואה. (אני מודה שאחד הקשיים הגדולים ביותר בגירושים היה להנות מהזמן הזה ללא רגשות אשם... עדיין עובדת על זה).
מעבר לזה הקשיים הגדולים והכבדים היו בתקופת הנישואים ועם כל הקושי שבלהתגרש, אם זאת ההחלטה (ולזה כל אחד צריך לדעת עם עצמו)... לפחות נטל הזוגיות הוסר.
הכוונה שלי כמובן, למקרים קיצוניים שהזוגיות מעבר לאי תמיכתה יוצרת עומס מוגזם.

מרגיעון: כבד את עצמיך

דבריי עלו מתוך הדברים פה, אך אין בהם המלצה לדרך מסויימת.

אני חושבת על זה. אוכל לעבוד על עצמי, ללמוד לקבל. לא להתרגש, לא להעלב, לא לצפות, לא לקוות. לעשות הכל לבדי, כרגיל, ולקבל את התרומה שלו לחיינו כתוספת, בתודה. אני יכולה, אמנם לא בקלות, אבל יכולה. מה יצא לי מזה? אם הוא לא ישתנה, וכפי הנראה הוא לא ישתנה, אני לא מסוגלת למצוא בעצמי שום מקום לחזור ולאהוב אותו. באמת, איך אפשר לאהוב אדם שהוא צל? יצור קטן שקשור לאצבעותי כמריונטה מרוטה, מה שלא מושכים לא זז?

אין לנו שיחות על כלום, זה כבר הובהר. "לא טיפוס ורבאלי", אומרים לי. אין לי שום הנאה פיזית אתו, גם זה ודאי כבר נבע. זה לא רק הסרבול, זה האטימות. אם אי אפשר להגיד לו שהוא דורך לי על האצבע ולצפות שירד, אי אפשר להגיע רחוק יותר. אין שום הנאה שאפשר ללכת אחריו אליה, רק למשוך אותו אחרי. אין לו תחביבים, או אוכל שהוא אוהב, או סרט שבא לו לראות, או חברים שבא לו לבקר. לכל הבילויים שבילינו בחיינו הוא "הסכים" לבוא, ואז ישב ועקץ. אין כלום. ריק.

כן, זה תמיד היה. אני נבוכה ובושה וקשה לי מאד מאד להודות שהייתי עיוורת כל כך, שאהבתי בלי לראות. כשרצינו לקנות אוטו הוא אמר שלא משנה לו איזה, ולכן שאני אעשה את הסקר. משקניתי את האוטו הוא הפך ל"שלי", כולל כל האחריות לטיפולים והכל. כשרציתי בית הוא אפילו לא טרח לראות את המבנה, הוא נתן לי קרדיט לסגור ענין. בצרתי קראתי להורים שלו, נו באמת. איך אפשר לקנות בית בלי שהבעל רואה אפילו. הבית רשום על שמי כי הוא לא הגיע לפגישה בטאבו.

יש עוד מיליון דוגמאות, אבל שום דבר לא קשה כמו לקחת לבד אחריות על הטיפולים של הילד. עם כל נסיגה, ואלו הם חיינו, להתפרק מבית. אני לא יכולה יותר.

חייבת ללכת. אכתוב עוד אחר כך, תגובות לכל הדברים שנכתבו כאן. תודה שאתם כאן, תודה.

לכל הבילויים שבילינו בחיינו הוא "הסכים" לבוא, ואז ישב ועקץ.
זה נשמע כאילו הוא באמת לא רוצה לבוא (אני יודעת יש לי אחד כזה בבית) ולכן הוא מסכים אבל לא באמת מסכים ואז הוא לא נהנה - הפתרון שלי להשאיר אותו לצאת כי אני כן נהנית.

מה יצא לי מזה? אם הוא לא ישתנה.
אל תעשי את זה כדי לשנות אותו תעשי את זה כדי להסיר מעצמך חלק מהסבל .

אבל מעבר לזה נשמע שיש כאן משהו באמת הרבה יותר עמוק .ואני עדיין חושבת על מה בדיוק כדאי לכתוב לך .

רציתי לקשר לכאן דף מלפני כשנה וחצי, אבל לא זוכרת את שמו... שגם כן עסק בבעל עם בעיה כלשהי, שלא מסוגל לעמוד בציפיות של האשה. (אולי מישהו זוכר? הוא נפתח בסיפור על המשפחה שיצאה לטיול, האבא "נתן גז" יחד עם אחד הילדים והאמא נתקעה עם הילד השני, צורח ובוכה, בלי מים).
עלו שם תובנות שאולי יעזרו @}

האם זה היה כך בתחילת יחסיכם?
מה חיבר אתכם בהתחלה?
האם היית מאוהבת בו? מה אהבת?
אולי זה יעזור לשפוך אור על הסיכויים של הקשר העכשווי.

אני חושבת על זה. אוכל לעבוד על עצמי, ללמוד לקבל. לא להתרגש, לא להעלב, לא לצפות, לא לקוות. לעשות הכל לבדי, כרגיל, ולקבל את התרומה שלו לחיינו כתוספת, בתודה. אני יכולה, אמנם לא בקלות, אבל יכולה. מה יצא לי מזה?
תהיי מאושרת D-:
מי הוא העשיר? השמח בחלקו.
עד עכשיו כמו שתיארת את בעלך - כאילו תיארת את בעלי P-:
רק בלי הפרזיות ובלי האיי.קיו המופרז (סליחה, בעלי היקר)

המלצתי: להתייחס אליו כמו לילד מוגבל.

למה לילדים יש לנו יותר סבלנות?
גם הבעל הוא סוג של אינפנטיל,
גם אם הוא כבר עובד ומרוויח,
ואפילו יודע לקרוא עיתון במרפסת.
אל תתני לסממנים האלה להטעות אותך.
הוא תינוק. הוא נעלב בקלות, הוא מתגונן.
הוא מאויים ממך ולכן בונה חומה.
את שיכולה הכל, שמצליחה הכל, סוחבת, דוחפת,
והוא הקטן - ממילא את לא תגידי לו תודה,
אז למה להתחיל להתאמץ?
ליבי אומר לי שגם הוא לא הכי מאושר בזוגיות שלו איתך.

אם בא לך לתקן, זה דווקא לא מורכב בכלל.
צריך רק להחליט ש:
א. את נשארת איתו (לא "מנסה", לא "בוחנת", לא "בודקת", אלא נשארת, ולהאמין בזה שאתם יכולים, לדעת שאתם קשורים לעד, ולשתף אותו גם)
ב. את מקבלות אותו (דיסלקט, דפקט, קונה פרזיות) ויכולה רק לרחם על הנכות שלו, לא להתעצבן עליה (את אמא לילד נכה=את אמא נהדרת )
ג. את מפסיקה ללכת לטיפול שמפזר לך מלח על הפצעיים ומתחילה ללכת לטיפול שנותן לך כוחות נפשיים
ד. את מלמדת אותו, כמו שהיית מלמדת תינוק, מה עליו לעשות : אתה רואה, ככה מרימים את הילד
וכשהוא מרים טוב - לשבח אותו
וכשהוא מרים לא טוב - לא לצעוק עליו (ככה הוא מיד שם מגן ולא קולט), אלא לתקן לו בעדינות את התפיסה ולהגיד משו כמו:
הנה ככה יותר טוב, איזה יופי אתם נראים ביחד.
כמו חינוך ללא אלימות

קל להגיד, קשה לבצע, אבל בכל זאת.... רק שתדעי שהכדור במגרש שלך! למה? כי את הצד שמבקש שינוי. אז את גם זאת שצריכה להתחיל בשינוי.
<שלא יהיה כמו בבדיחה ההיא: בנישואין צריכים לוותר. אז מתי הוא כבר יבין שהוא זה שצריך לוותר?>

אני איתך באותה הסירה,
מחבקת ומחזקת,
כותבת לך ולעצמי,
מפנימה.

שיהיה לנו בהצלחה }{}{}{

מקווה שעזרתי או לפחות הראתי אפשרות אחרת

דיברתם על אולי דיסלקציה ,
אני מציעה לחשוב אולי תסמונת אספרגר ?
שמעת על התסמונת הזו ?,
אולי זה יעזור לך להבין מיהו , ואז לקבל אותו או לא .

וואו... המון המון דברים. מדהימים בדיוקם, מדהימים בפניותכם אלי.

רציתי לקשר לכאן דף מלפני שנה וחצי (קרוטונית)
את אותו הדף פתחתי אני. תודה על ההפניה לשם, קראתי אותו שוב בשקיקה, כמו שעשיתי מספר פעמים בעבר, כשבכל פעם ראיתי דברים אחרים. זה היה כל כך מזמן, השנה וחצי הזו, כאילו אלפיים שנה עברו. אלפיים שנה מאז התגלתה המחלה של הילד, מאז סב העולם מצירו ועבר למסלול אחר. שם, בדף ההוא, כתבתי שלא בא בחשבון להפרד. אז, כמה אירוני ולמרות שם העט הערירי, עוד לא ידעתי מה זה להיות לבד באמת. להיות לבד מול החלטות על טיפולים.

אם ברור שהוא עושה את המיטב, אבל המיטב שלו קטן כי הוא מוגבל אולי כדאי שתאמצי גישה אחרת כלפיו, סבלנית, כמו אל מישהו נכה. (לוונדר)
המלצתי: להתייחס אליו כמו לילד מוגבל. (פלונית פולונית)
חשבתי על זה הרבה עם השנים, ולא הצלחתי למקם אהבה בתוך זה. אני לא פוסלת, אולי יום אחד אצליח.

ניסית פעם להגיד לו שאת חושבת על פרידה? (מירי)
אנחנו בפרידה נסיונית. לפני מספר חודשים הפסקתי לשתף, לפני שבועיים היה ריב גדול ומאז הוא גר אצל אחיו.

האם זה היה כך בתחילת יחסיכם? (...)
האם פעם היו ? (סוף מעגל)
כן, פעם אהבתי אותו מאד מאד. הוא תמיד היה אותו דבר, אלו הסביבה ואני שמשתנים.

_זו אלכימיה...
למשך חודשיים את פשוט מפסיקה לייצר רעל והבית שלך מתחיל להתנקות._ (שמים)
הלואי ויכולתי להפסיק לייצר רעל. אין תירוצים לכאב שאני מביאה עליו, וגם פרידה אפשר לעשות יפה יותר ממה שאני. אני קורסת, וברז הרעל דולף לכל עבר. שומרת את דברייך לזמנים של כשירות גבוהה יותר. חוששת לשלומו של העובר במצב הקיים.

סליחה, החיים אחריי הגירושים הרבה יותר קלים (נטשה)
אני בהחלט יכולה לראות מקומות של הקלה בעקבות גירושים.

_עד עכשיו כמו שתיארת את בעלך - כאילו תיארת את בעלי
רק בלי הפרזיות ובלי האיי.קיו המופרז (סליחה, בעלי היקר)_ (פלונית פולונית)
כמה צחקתי. מוזמנת לקחת את כל הפרזיות אליך נשמה וגם לספר לי מה עוזר כל האיי קיו אם הוא בלתי נגיש. הכל אשליה. תודה על דברייך.

אני מציעה לחשוב אולי תסמונת אספרגר ? (כלנית)
חושבת על זה. לא בפעם הראשונה.

_רציתי לקשר לכאן דף מלפני שנה וחצי (קרוטונית)
את אותו הדף פתחתי אני._


שני הסנט שלי - סליחה מראש על הניסוח הבוטה:
אין לך פרטנר. את יכולה לעשות עבודה עצמית עד מחר, לנסות לראות אותו כך או כך, לנסות לסלוח לו שהוא כזה, אבל הכל יהיה מול עצמך ולא מולו. מן הסתם את צמחת בשנים שאתם יחד, ולו אין לאן לצמוח. מכאן נובע המרחק.

זה שאני מרגישה טוב יותר בלעדיו
מעל כתפייך יירד משא אדיר כשתיפרדו (לא זמנית אלא כהחלטה), ואולי דווקא ההקלה תאפשר לך להתחיל להרגיש טוב איתו, טוב עם העובדה שבחרת בו בעבר ושלמות עם המצב שלך/שלכם כעת.
הניק שלך היה לגמרי לבד . את חייבת להפסיק "להרגיש-לבד" כל הזמן, ולהתחיל להיות באמת לבד - לבד באמת ולא לבד "הוא בחדר השני ואני מרגישה רע". לבנות את עצמך לבד (כולל האחריות שתקחי על רגשותייך, מצבך האישי, התנהלות חייך), זו העזרה הראשונה שלך כעת.
ומה יהיה אחר כך? כבר תראי מה יהיה אחר כך.

טוב. אני קוראת וקוראת ולא יודעת אבל ממש לא יודעת מהיכן להתחיל. כמובן שכל מה שאומר פה הוא בערבון מוגבל. לכל אחד יש הנסיון שלו. האפשרויות הן אין סופיות וזה חלק מהבלבול והיופי. קשה להסתמך על עצתם של אחרים כי לכל אחד רקע משלו, חיבורים משלו, מסקנות, נסיבות משלו וכו'. אבל למדתי במהלך החיים שהתגובות השונות ממקורות חיצוניים מעמידים אותך אל מול הרצונות שלך ביתר שאת. זה קצת כמו להתווכח עם עצמך רק שמישהו מבחוץ עוזר לתת את הטיעונים השונים.
אולי לא אגיד דברים בסדר הנדרש אך לא נורא ותסלחי לי. קודם כל אני מסכימה עם קרוטונית. אין לך פרטנר נקודה. נכון את יכולה להחליט שמסיבות אלה ואחרות את מתייחסת אליו כאל עוד ילד בבית או כאל מפרנס או כאל שותף לגידול הילדים עד ש ואולי לתמיד אבל את לדעתי צריכה להעמיד את העובדות על דיוקן.
כמובן שיש סיבות שאולי אולי אולי יש סיבה לסבול את זה לעוד זמן מוגבל: צרכים של הילדים,(אם זה באמת יותר טוב להם כך), או חוסר יכולת שלך לפרנס כרגע זאת אומרת סיבות כלכליות ושוב בגלל הילדים.
עוד מעט אמשיך

מאוד מזדהה עם הבושה שלך ואי היכולת להבין שבזה התאהבת, את יודעת הסיטואציות האלה כל כך חמקמקות נפתלות. העיוורון הזה שלוקים בו...וגם אם זה לא עיוורון תמיד יש בזיווג משהו מהמר. את אף פעם לא יודעת באיזה מבחנים תעמדי ומי יהיה שם בעוד כמה שנים (גם את וגם הוא) ולכן בקרב הדתיים, שם החיבור הוא כמעט לשם שמיים, אולי יותר קל להחזיק בו גם אם אין שם זוגיות או חיבור.
אני לא יודעת במה הבן שלך לוקה אבל בהחלט גם זה צד רציני בכל הסיפור.אני מאמינה שזה אחד העיכובים הגדולים שלך. אפשר לבוא ולאמר שזה סיבה ללחצים בזוגיות אבל כמו שאת מתארת את הדברים זה לא מתחיל ונגמר שם.
מייד אמשיך

אני לא רוצה לחרב כבר את מה שאת כן מאמינה בו אבל אני שואלת איך אדם כזה יכול להיות אבא טוב?? כמובן שאבא טוב נתון לפרשנויות שונות והצרכים של הילדים משתנים עם גדילתם, אז יכול להיות שהוא מתאמץ עבורם ואולי הוא אוהב אותם (למרות שנשמע שהוא סובל מפיגור רגשי או סיבבתי כלשהו- ההורים יוצאי שואה?? הוא גדל בבית רגיל?? או שמא גאונותו חיה על חשבון ההתפתחות הנפשית שלו??). אבל איך בן אדם כל כך לא מודע יכול להגיב נכון לילדים שלו?? לקרוא אותם? להביע אליהם חיבה?? הרי את מתארת חוסר יחסים שלו עם כל העולם הסובב האותו. אז פתאום עם הילדים הוא מתפקד??

אני מתארת לעצמי (ותקני אותי אם אני טועה), שהוא ללא כוונת זדון. אני מתארת לעצמי שאם את היית עוקצת אותו באותן נסיבות שהוא עקץ אותך, זה לא היה מפריע לו. הוא בטח לא אדם שנפגע בקלות. אני משערת שהוא לא יוזם וצריך תכתיבים כי הוא לא יכול אחרת כי הוא סובל מבעיות כלשהן ושוב אין פה כוונת זדון ואי אפשר להאשים אותו. אבל את צריכה כמובן לשאול את עצמך למה את מצפה בזוגיות והאם ניתן להגיע לשם איתו. ואם לא האם את מוכנה לוותר על החלק הזה בחיים שלך? שוב לדעתי מה שהכי חשוב הוא שתעמדי מול העובדות כפי שהן ותחליטי עם עצמך מה את רוצה. כמובן שאני יכולה להבין, אם כי בכאב רב, התקרבנות למען הילדים (גם לכל החיים).
בינתיים אני מבינה שהוא מחוץ לבית אז איך את מרגישה?? מסוגלת להמשיך בלעדיו??יש הקלה?
אם חידדתי אצלך משהו אז נהדר. ואם אני סתם מבלבלת לך את המוח אז גם נהדר. בכל אופן היי חזקה.אני מאחלת לך שיום אחד יהיה שם מישהו שיוציא ממך את הפרח. שיזכיר לך את הרוך.
אני בוודאי עוד אכתוב בהמשך. הרבה בריאות לך לילדייך ולאישך. שתבוא עליכם הברכה.

כבר יומיים אני מתכננת לפתוח דף כזה משל עצמי. אבל לא אעשה זאת פה על חשבונך, אפתח את שלי - אם וכאשר אתפנה.
בינתיים קראתי את כל הדף ויש לי המון להגיב ואגיב אך מעט.
יש לי שני צדדים לחדד ולהעלות פה:
צד אחד: איש אחד חכם שפעם למדתי אצלו אמר: "כל דבר משתנה בחום" (המרגיעון אומר: מילים טובות מסלקות עננים שחורים)
המשפט הזה הולך איתי לכל אורך הדרך, במיוחד בזוגיות.

צד שני: יש לך ילדים לטפל בהם, והתחתנת עם הבנאדם לא כדי לטפל בו, אלא כדי שיהיה שותף.
הוא אדם מבוגר ואמור לעשות את הצעדים שלו לגדילה.

אני יודעת - אם את רוצה "להשיג" משהו, ואם את היא זו שאינה מרוצה מהמצב, את היא זו שאמורה לעשות מה שיכול להיות "יעיל", שזה כולל כמובן את הטוב שאת יכולה להביא לתוך היחסים.
אבל אני גם מתחברת מאוד לתחושת מיאוס שעוברת ממך.

אני לא מאמינה שיש חיה כזאת - להישאר יחד בשביל הילדים (אני יודעת שלא אמרת את זה), ואם לא תדאגי לאושר שלך, זה יפגע בילדיך.
אינני קובעת פה מהו האושר שלך, וכמובן אינני ממליצה כך או אחרת.

עוד משהו בעניני שינויים.
בעלי תמיד אמר/אומר לי שהוא לא ישתנה.
הוא כזה TAKE IT OR LEAVE IT. (אח"כ הוא הוסיף: "אבל תסתכלי על מה שאני עושה ולא רק על מה שאני אומר". הוא צודק.)
אצלו זה בא מאשתו הראשונה שציפתה כל הזמן שישתנה.

זה מזכיר לי שבשנותי הרבות כרווקה הרבה פעמים נדלקתי על מישהו והייתי רואה את הפוטנציאל הגלום בו.
הרבה פעמים מתאהבים במישהו ומצפים/מקוים שישתנה.
אם זה כך, האם התאהבנו באמת בבנאדם או במי שאנחנו חושבים שהוא יכול להיות?
האם לא התאהבנו בפנטזיה שלנו?

אני גם חושבת שאנחנו מאוד לא אוהבים שמצפים מאיתנו להשתנות.
כל אחד מאיתנו רוצה שיאהבו ויקבלו אותו כמו שהוא.

דבר נוסף.
במעלה הדף התיחסת לעובדה שפעם התאהבת בו, והיום זה נראה לך מוזר או מביך (לא זוכרת את הניסוח).
אני חושבת שכאנשים דינמיים אנחנו משתנים במהלך חיינו מהנסיבות ובכלל, ובהחלט יתכן שמגלים דברים אחרים, או מרגישים דברים אחרים.
זה לא אומר שמה שהרגשת כלפיו בעבר הוא לא נכון:
פעם הרגשת כך ועכשיו את מרגישה כך, וזה בסדר גמור.
הגמישות בהתנהלות שלנו ובהתנהגות שלנו מאפשרת לנו לשרוד. חומר שאינו גמיש סופו להישבר כנגד המשבר.

אני רוצה לצרף משהו שקראתי קודם בככר השוק.
בגישת הטיפול המשפחתי יש משהו שנקרא "החולה המזוהה", זה אומר שיש אדם במשפחה שמראה סימפטומים שמביאים לידי ביטוי חוסר-איזון במשפחה כולה. הוא החולה המזוהה, אך המשפחה היא הזקוקה לתשומת-לב ולטיפול. (מא)
במצבך נראה לי נורא קשה להתחיל בכלל להסתכל על הדברים בכיוון הזה, ובכל זאת רציתי להעלות עוד כיוון מחשבה.
לא בהכרח צריך לעשות עם זה משהו. אפשר להסתכל.

רוב אהבה לך/ם

שינויים.
בקשתי מבעלי להשתנות. לטפל בעצמו. נכון, אין לי זכות לשנות אותך, אך יש לי זכות ללכת ממך אם אינך משתנה.
הוא אמר שבסדר, אבל לא עכשיו.
הוא אמר שבסדר, אבל אחרי כך וכך.
הוא אמר שבסדר, אבל קודם יגמור כך וכך.
ואני לוקחת אויר, ומחכה לכך וכך, ואחר כך לכך וכך, והוא לא מרשה לכעוס עליו, את חסרת סבלנות, הבטחתי שאחרי כך וכך ומה את רוצה ממני.
ועל כל נקודת זמן נולדות שתיים חדשות. וחולפות השנים. והשנה האחרונה קשה מקודמותיה, וחולפת גם היא.

לפני כחצי שנה התחיל ללכת לטיפול. התחיל, אבל לא ברצינות. פוגש מישהי פעם בשבוע, כמה בשעות כל פעם, לפעמים לבד, לפעמים בקבוצה.
היה יושב שם, ציני עד לשד עצמותיו, חסום ומגחך. את רואה, סנט בי. אני הולך לטיפול. מה את רוצה ממני. אבל הוא רק הניח את עצמו שם. לא היה באמת.
אחרי כמה זמן פיתח תובנה - זה לא הוא זו אני. בא הביתה והתחיל לדבר, תראי מה את, תראי מה את. אמר לי כמה אני מודה לך ששלחת אותי לטיפול, עכשיו אני מבין הכל. אני בסדר, אני מושלם, אני יכול, אני רוצה, זו את שלא נותנת לי. מבסוט ומבוצר בתובנה החדשה שלו, הבין שהוא לא זקוק לטיפול. רק אני.

הריבים הפכו לקשים מנשוא. מכוערים, איומים. בהפוגה אחת נכנסנו למיטה, כמעט לא רלוונטי הרי כעסתי כמו קיטור, אבל בינגו. התפלק הריון, ישר לתוך הזמן הכי רגיש בחיים. הלכתי למטפלת שלו (שהיא גם שלי) והיא אמרה קחי אויר, תראי כמה הוא משתנה, תראי תראי. אבל אני לא רואה כלום. אז אמרתי עוף לי מהחיים. הוא הלך, ואני התגעגעתי. התפללתי שיחזור, אבל אחר. חזר אחרי שבוע (יום אחרי איזה פרוייקט שהיה לו להגיש), סוער ומלא הבטחות כרימון. קדחת.

ושוב הוצאתי אותו מחיינו, וכבר כמה שבועות שהוא לא בבית. פסיבי עד עפר, מחכה שאקרא לו לחזור. אני לא קוראת, גם לא מוכנה לדבר. רק אם יגיע שינוי.

אין לי זכות לשנות אותך, אך יש לי זכות ללכת ממך אם אינך משתנה.
לגמרי!
בכל מקרה, לדעתי יש לך הזכות ללכת.
השיקול שלך אמור להיות מה טוב לך ולילדים, לדעתי. באספקט הרחב, לא באיזה קריז רגעי.
אני אומרת את זה ונזכרת שבפעמים שאני חושבת על פרידה עולה לי תמונה של "מה יהיה עליו? מה ישאר לו בחיים? כלום!"
וגם חבל וכואב לי עליו, אבל זה לא רלונטי.
אם לא טוב לך איתו, זה מה שאמור להניע אותך.

בהפוגה אחת נכנסנו למיטה
אויויויייי - ההפוגות... יש לי ילד מקסים מהפוגה כזו, ועכשיו יש לי משפחה שלמה, גם אם אלך.
אתמול, כשהיתה "הפוגה" - היה קונדום!

לגבי הטיפול שלו - מוזר לי איך את יודעת מה קורה איתו שם.
לפי התובנות שלו והעמדה שלו כלפיך נשמע שה"ילד" לגמרי לא בוגר.
נכון שכשמאשימים אותך לרוב קשה להמשיך להקשיב וקל מאוד לעבור להתקיף בחזרה, כך עושים ילדים.

(תינוקי לא נותן להמשיך. אח"כ)

אני רוצה לשתף אותך בעניניי, בעוד משהו לגבי שינויים.
אני הבנתי שאני לא יכולה לדרוש ממנו ללכת לטיפול. אני היא זו שלא מרוצה מהמצב הקיים.
מניסיוני, אני יודעת שאם אלך לטיפול זה ישפיע על כל הסביבה שלי:
ראשית עלי - זה יתן לי כח להתמודד, ויעזור לי להתכוונן על מה אני באמת רוצה ולהגיע לביצוע.
שנית - הילדים. אמא מאוזנת ומחוזקת בסביבה זה משהו אחר ממה שיש להם כרגע.
שלישית - הדינמיקה בינינו, בזוגיות שלנו. לאן שזה ילך זה בסדר, כי זה יבוא ממקום שלם.

אני לעצמי בוחרת תמיד בשיטה של "מוח אחד". היא פנטסטית בשבילי לכל מה שהזכרתי כאן.
רק עכשיו אין לי מימון (ואולי אצטרך למצוא מימון, כי גירושין זה לא דבר יותר זול, ואם הם בטעות נעשים, על אחת כמה וכמה).

<מרגיעון: כשאת לא יכולה יותר - אל תכילי>

מדוע לא מכינים אותנו למשמעות הגדולה של בחירת בן-זוג?

הדבר הקשה ביותר - לי - בטיפול בילד זה המחשבה שאם הייתי בוחרת בטיפול אחר - היה טוב יותר. לפני כמה חודשים היה משבר גדול, המחלה התפשטה - ואני ממש התפרקתי. הכנסתי לעצמי לראש ששגיתי כשדחיתי טיפול מסוים שהוצע לנו בזמנו. האיש שלי ישב לידי כל אותו ליל שימורים, לא רגיל לראות אותי בחולשתי ובספקותי, בוהה בדמעות כמו אדיוט. בטח, הוא הכריז, אם זה היה תלוי בי היינו הולכים לטיפול ההוא, והילד כבר היה מבריא. בגללך המצב הוא כזה.

הוא בכלל לא הבין מה הוא אומר. הוא היה משוכנע שזה לטובתי. שאני זקוקה לשינוי בזוית הראיה, ושהוא מעניק לי אותה. בדיעבד, למרות שקשה להגיד בלב שלם, נראה שבכל אופן הטיפול ההוא לא היה מתאים. מיותר לציין שהוא לא ידע כלום, אבל כלום, על הטיפול ההוא. לא ההליכים, לא הסיכונים, כלום. אבל אמר. אני מבטיחה לא לדבר יותר על הקונפליקטים סביב הילד. הם אמנם משרתים אותי נאמנה בדף הזה, אני מניחה, אבל לא הם הסיפור. הם רק אחת המראות שלו.

מתלבטת - תודה על השיתוף והמלים הטובות. את אומרת "כל דבר משתנה בחום", ואני הייתי מוכנה להעניק את החום הזה. בלי סוף חום, הצעתי והצעתי. אבל הוא לא קיבל, הוא ישן. עכשיו, כשאין לו מיטה לישון עליה ואין לו אישה להיסמך עליה, אולי הוא יתעורר. שיעשה את זה לבד. אני אין לי חום יותר, אני נגמרתי.

כל המשפחה על קוצים. שלו - פסיבית כמוהו - לא מוציאה דבר החוצה, מחכה. שלי - מעורבת, מתערבת, מתווכת. מדברים אתו כמה פעמים ביום, וגם עם אנשי מקצוע, וגם עם כל מיני. התחושה הכללית - מה אני עושה השתגעה, וכולם מחכים שזה יעבור לה. בינתיים, מנסים לשמור על הבנים בשני הצדדים שלא ייפגעו.

כמה אני חזקה, זה מפחיד. הוצאתי אותו מהבית, הוא לא צייץ. אם לא ארשה לו ,לא יראה את הילדים לעולם. מובן שלא אעשה זאת, אבל זו הפסיביות שלו. הוא לא ייצא למלחמה עליהם, לא הוא. הוא אפילו לא טרח להתקשר לשלומם, כי אמרתי לו אל תתקשר לעולם, והוא ציית. כמה שליחים נדרשו כדי להוציא ממנו סרוב פקודה, ולגרום לו להתקשר לילדים שלו, על אף אני. יש לי ילד בבטן, אם ארצה הילד לא יכיר את אביו. מובן שלא אעשה זאת, אבל זה כוחי. פועלת לבד במרחב, לבד לגמרי. כל הכח בידי, איש לא יכול לי. אם ארצה אארוז את כולם ואברח לחו"ל, אף אחד לא ימצא אותי אף פעם. מובן שלא אעשה זאת, אבל זה כוחי. שלחתי אליו את הילדים לשבת. פעם שניה שאני עושה את זה. הוא לא חשב לבקש בעצמו, הוא פחד ממני. ברור שהוא רצה. אבל לא העיז לבקש לבד. שלחתי אותם.

שליחים מגיעים אלי. הוא על סף דכאון, הוא יושב ובוכה. שיבכה, שיבכה קצת. עשר שנים של חיוכים ציניים, ושום דבר לא עובר הלאה. לא אכפת לי שיבכה, יש על מה. כותבת שלא אכפת לי וישר בוכה גם. לא מאמינה שהגענו לפה, לא מאמינה למה שקורה כאן. בכוחי שלי, הבלתי נגמר, פרקתי את המשפחה לחתיכות.

הניק שלך היה לגמרי לבד? . את חייבת להפסיק "להרגיש-לבד" כל הזמן, ולהתחיל להיות באמת לבד - לבד באמת ולא לבד "הוא בחדר השני ואני מרגישה רע". לבנות את עצמך לבד (כולל האחריות שתקחי על רגשותייך, מצבך האישי, התנהלות חייך), זו העזרה הראשונה שלך כעת

קרוטונית, איך תמיד את קולעת למחשבותיי.

נמשכתי כמו פרפר לדף הזה, ואני רוצה לתת לך קצת מהתובנות שלי - שקרוטונית במשפט הזה ניסחה אותן כל כך יפה. את לא יודעת כמה זה משחרר להיות לבד, ולא להרגיש לבד. זו הקלה עצומה, ואם אני קוראת אותך נכון, את גם ככה לבד, פשוט הוא עדיין ברקע שם איפשהו.
אני האחרונה שחושבת שפרידה זה פשוט, ואת במצב מורכב עם שניים, אחד מתוכם מיוחד ואחד בדרך, אבל לדעתי את מתבשלת, ובסוף זה יצא טעים.
שולחת חיבוק.

בכוחי שלי, הבלתי נגמר, פרקתי את המשפחה לחתיכות.


ואולי לא פרקת. אולי הנחת את היסודות למבנה אחר? שיתאים יותר. לך, לו, לילדים. הכי חשוך לפני עלות השחר. הכוח שלך יעזור לך. לעשות דברים טובים עבורכם. אל תדאגי.

כמה אני חזקה, זה מפחיד. הוצאתי אותו מהבית, הוא לא צייץ. אם לא ארשה לו ,לא יראה את הילדים לעולם. מובן שלא אעשה זאת, אבל זו הפסיביות שלו. הוא לא ייצא למלחמה עליהם, לא הוא. הוא אפילו לא טרח להתקשר לשלומם, כי אמרתי לו אל תתקשר לעולם, והוא ציית. כמה שליחים נדרשו כדי להוציא ממנו סרוב פקודה, ולגרום לו להתקשר לילדים שלו, על אף אני. יש לי ילד בבטן, אם ארצה הילד לא יכיר את אביו. מובן שלא אעשה זאת, אבל זה כוחי. פועלת לבד במרחב, לבד לגמרי. כל הכח בידי, איש לא יכול לי. אם ארצה אארוז את כולם ואברח לחו"ל, אף אחד לא ימצא אותי אף פעם. מובן שלא אעשה זאת, אבל זה כוחי. שלחתי אליו את הילדים לשבת. פעם שניה שאני עושה את זה. הוא לא חשב לבקש בעצמו, הוא פחד ממני. ברור שהוא רצה. אבל לא העיז לבקש לבד. שלחתי אותם.

אני הייתי מציע לו שיברח ממך כמה שיותר רחוק ולכמה שיותר זמן בלי להגיד לך כלום והלוואי שהוא קורא את מה שכתוב כאן.
שלושה ילדים הוא עשה לך?
מסכן, באמת מסכן.

מדי פעם אני נכנסת לדף קוראת מתלבטת אם לכתוב ויוצאת. מסובך לי לכתוב על נושאים כאלה.
בכל מיני תיאורים שלך את בעלך מצאתי את בעלי. גאון, פאסיבי, אני "הבוסית". היו ימים שניסיתי לשנות אותו, והאנרגיה שהוצאתי לעומת השינוי שהושג היתה מדאיגה. היום שהבנתי איפה המקום שלי שהשתיק אותו, שביטל אותו, שהראה לו תמיד איפה אני עושה יותר טוב (בייחוד במה שנוגע לבן שלנו), שהשלים עם זה שהוא לא ישתנה מאד אני אוהבת אותו מאז שהפסקתי להתעסק בשאלה האם אני מאושרת ומסופקת, אין מאושר ממני.
אני באמת מאמינה שאין זוג שלא שואל את השאלה הזו לפחות פעם בחייהם הזוגיים. אני יודעת על עצמי שבזמן שהעזתי לשאול, עשיתי זאת כדי לשמוע חיזוקים ברצון שלי ללכת.
אני מכירה (אומנם בקטן יותר נראה לי )מה ילד לא בריא יכול לעשות לחיים. איך זה הפך אותי לנמרה מגוננת ואותו לעכבר פסיבי.
לא ממש נוח לי להכנס לפרטים, כי זה מאד אישי לי, ואני בטוחה שגם לך.
בהצלחה@}

מיטל מ, כל מילה!

מיטל, תודה. ברשותך: כיצד בעלך מתייחס ל"בוסיות" שלך? האם שלם עם החלטותיך, האם מכיר בסגולותיך? כשאת שוגה, האם תומך? כשאת עייפה, האם מחליף?

אני רוצה להתיחס לסוגית הכוח שלך.
אנ חושבת שזה נפלא שיש לך את הכוח הזה. את זקוקה לו היום יותר מתמיד, אני מניחה.
יש לי חברה שכעצמאית תמיד פרנסה ובעלה לא הצליח עם העסק שלו. כשאיבדה פעם את פנקס הלקוחות שלה (מה שהשבית לה את העסק לזמן מה, הוא התחיל לזוז עם העסק.
רוצה לומר - בהמשך ל מיטל מ - שיש חשיבות לעזיבה שלנו את השליטה בכל. זה מאפשר לשני להיכנס, ויחד עם זאת גם את ודאי נכנסת בואקום הזה שנוצר כשהוא פסיבי כל כך.
בדינמיקות בין בני אדם תמיד יש לפחות שני צדדים, ויתכן שבדינמיקה אחרת היית פועלת אחרת, ואולי גם הוא.
אבל זו הדינמיקה שלכם. אפשר לשנותה אם רוצים בכך, אבל IT TAKES TWO TO TANGO.

אני ממש לא מקבלת את תחושת ההרס שלך לגבי משפחתך. אפילו מוזר לי לקרוא שכך את מרגישה.
את והבנים משפחה שלמה!
נכון, מתהווה מחדש, בתנאים קשים מאוד - ילד חולה ואמא לפני לידה - אבל עם כוחות כאלה כפי שאת מתארת, מי יכול עליך?
שמרי עליהם!
כשתוכלי, ותהיה סיבה טובה וחשובה לשחרר, אני מאמינה שתדעי לשחרר.

ובכל זאת עולה לי שאלה שנשאלת קודם במעלה הדף: האם יש לך תמיכה מאיפהשהו?
את מתארת את המשפחות כאילו שתיהן לא מצדדות בך. האם הבנתי נכון?
תמיכה נראית לי דבר חשוב במיוחד. בכלל ובפרט.

אני אין לי חום יותר, אני נגמרתי.
אני מזדהה.

מאד מאד מזדהה איתך, עוד מהדף הקודם.
ובכל זאת, אולי כדאי לך לראות איפה "הרווח המשני" שלך מההתנהגות שלו: אולי תחושת האומניפוטנציה (כל-יכולות) העולה מדברייך האחרונים? כמה שאת יכולה להרגיש חזקה כשהוא כל כך חלש...
ומה שמאד נראה לי משונה היתה העובדה שהוא הלך למטפלת שלך. מדוע "שלחת" אותו אליה? האין זו התנהגות אשר שוב משאירה את השליטה בידיים שלך (שהרי כך את יכולה לדעת מה קורה שם וגם לשוחח איתה עליו, דבר שלא היה מתאפשר לו היה הולך למישהו אחר)
ועם כל זאת, נשמע "תיק" רציני וזולל כמויות אדירות של אנרגיה לגדל עוד "ילד" בעייתי כזה.

הפעם הראשונה שהרגשתי בכמות כח לא סבירה היתה דקות ספורות לאחר הלידה של בכורי. אני אמא. בכל הפעמים הקודמות שאחזתי תינוק בידי, ומעולם לא קטן שכזה, תמיד היתה בסביבה איזו אמא לבדוק, לשמור, לכוון. פתאם כל הכח, שזה כמעט כמו אחריות רק הרבה יותר מאיים, נמצא אצלי. אחריות זה או שלוקחים או שלא. כח זה התוצאה של לקיחה, או אי לקיחה, של האחריות. עכשיו, כשכל הבנים סביבי נעים על חוט שגיונותי, אני מרגישה את מלוא עוצמתו של הכח הזה. בכל פעם שאני לא מספרת דבר שאני אמורה, כמו למשל על בדיקות ההריון שאני עוברת, אני מרגישה את כח ההרס הזה. נכון, הוא לא שואל. אבל זו אני שלא מספרת. זו אני שזורעת את ההרס. אני שונאת את הכח הזה. לא רוצה אותו.

לגבי התמיכה - (מתלבטת) - יש לי תמיכה יפה מהורי ומאחי. הם עושים עלי תורנות שמרטוף, עוזרים עם הילדים ועוזרים עם שיחות. כל זה בשבוע האחרון, כשהוצאתי דברים החוצה. אבל מה, ההרגשה שלי היא שההרגשה של כולם (משפחתו ומשפחתי) היא שצריך להרגיע אותי, להחזיר אותי לפסים. אותי, לבד. הם לא מבינים שהפסים עקומים. אם אקרא לו הביתה ואשחק 'הכל כרגיל' תוך רגע יתפוצץ שוב. דרוש שינוי עמוק. דרוש שותף לשינוי. אותו אני רוצה לידי, אותו כשותף.

מדוע "שלחת" אותו אליה? (ת"ק פרסה) - כי אותה אני מכירה, וכי הוא לא טרח לחפש בעצמו. מי שסיפר לי מה היה שם זה הוא ולא היא.

הלואי ויכולתי להפסיק לייצר רעל. אין תירוצים לכאב שאני מביאה עליו, וגם פרידה אפשר לעשות יפה יותר ממה שאני. אני קורסת, וברז הרעל דולף לכל עבר. שומרת את דברייך לזמנים של כשירות גבוהה יותר. חוששת לשלומו של העובר במצב הקיים.

מטה הקסמים בידייך, את רק צריכה להפעיל אותו, ויפה שעה אחת קודם.
הרעל שאת מייצרת פוגע בך יותר משפוגע באהובייך.
אין מה לחכות ל לזמנים של כשירות גבוהה יותר


צאי מתפקיד המתחסדת, שחררי את תואר הנושאת הבלעדית באחריות, הדעתנית, האקטיבית האולטימטיבית ותראי איך הקוטב השני הפסיבי, חסר האחריות, הזומבי, זה שלעולם אינו נוקט עמדה/דעה מתחיל לנוע גם הוא לכיוון מרכז.

אל תציבי לו תנאים ביחס להשתנות שלו ואל תתפרי לעצמך שום ציפיות,
כל שנדרש ממך הוא להזיז מעט את הוילון ולהציץ אל הצורך שלך להיות כל כך צודקת לעומתו.


הוא הלך, ואני התגעגעתי. התפללתי שיחזור
כאן יש לך קצה חוט. אחזי בו, אל תרפרפי, תבדקי בינך לבין עצמך ובאומץ לב את הכמיהה לנוכחות שלו.

עוד דבר שיכול לסייע לך בהתמרת הרעל למזור הוא לעצור ולהתעכב קצת על התקופה שפגשת והכרת אותו, על הזמן שבחרת בו להיות שותף לחיים ואב לילדייך. אל תפחדי לשאול את השאלות הללו ולענות לעצמך עליהן בכנות.

אני שונאת את הכח הזה. לא רוצה אותו.
אני יכולה לדמיין גם את האיש שלך זועק את שנאתו לחולשה של עצמו, לפסיביות, לאזלת היד.
שניכם נכלאתם בתפקידים קוטביים, נורא קשה לחיות ככה.

אותו אני רוצה לידי, אותו כשותף.
זה נשמע כמו תפילה מהבטן. אם תחזרי עליה שוב ושוב מתוך כוונה טהורה, עניינית וחפה מהאשמה היא תתחיל להתגשם לך.

לשניכם

התיאור שלך את יחסיכם הזכיר לי קצת את התמונה של שיווה וקאלי (ראי למשל כאן ובמיוחד את ההודעה למטה של מיה). לא יודעת אם מדבר אליך לחשוב על זה במונחים כאלה, אם לא סליחה מראש.

אין לי ממש זמן להגיב, אבל בכל זאת אני רוצה לומר שמנסיוני אני ממש לא מסכימה עם המשפט IT TAKES TWO TO TANGO.
ברוב המקרים מספיק אחד מהצדדים בכדי לקיים שינוי.

את והבנים משפחה שלמה!
מצטערת, אבל מקומם אותי המשפט הזה. איך הם בדיום משפחה שלמה, ואיפה אבא שלהם הוא לא חלק אינטגרלי???? אני כן יכולה להבין שבמקרים מסוימים עדיף משפחה כזו על פני אחרת (אולי גם כאן, אני לא באמת יודעת).

אבל עם כוחות כאלה כפי שאת מתארת, מי יכול עליך?
לי לא נשמע שהי רוצה בכוחות האלה. אני יודעת על עצמי שבתקופות של חוזק כזה הרגשתי שאני מתכלה, נשרפת מבפנים. היום שאני מרשה לעצמי להישען ולהיתמך אני מרגישה טוב יותר.

אומרים שבני אדם, אנשים, משתנים רק כשמשהו מכריח אותם להשתנות. המשהו הזה הוא לא משהו קל נעים ומשמח, אלא משהו גדול כבד, קשה, מפחיד, כואב.
לפחות לאחד מבני הזוג, הוא יצטייר ככזה.
אפשר לקרוא לזה "משבר".
לדעתי, האושר הפרטי שלך הוא ההצדקה היחידה לחיים שלך.
אם לא תעשי את עצמך מאושרת, תחיי חיי זומבי, חיה-מתה.
הסבל בו את חיה, לא מייצר שום דבר טוב, אלא רק עוד סבל, והסבל הזה מוקרן כלפי כל בני ביתך.
עשי שיהיה לך טוב, בכל דרך שמתאימה לך, לא על חשבון אחרים כמובן, אבל מתוך ראיית עצמך צרכייך ורצונותייך שלך, ראשונים בסדר העדיפויות.
כשלך יהיה טוב - גם לילדים יהיה טוב. ואולי אפילו גם לו יהיה טוב.

פתרון קל 1(או לא - תלוי איך מסתכלים על זה): מצאי לך מאהב. לא למין מזמדמן, אלא לאהבה, מלאה, מחממת, הדדית.
פתרון קל 2: סדנת טנטרה. יש לזוגות ויש לא לזוגות. לכי למה שמתאים לך. החיים שלנו הם חיים של הכל, שכוללים בתוכם גם מין. אם תלמדי איך להנות ממין, תמצאי עם מי להנות ממין - העולם שלך יצבע בצבעים שאת אוהבת.

בהצלחה!

אחריות זה או שלוקחים או שלא. כח זה התוצאה של לקיחה, או אי לקיחה, של האחריות.
ואני רואה את זה אחרת: כח זה או שלוקחים או שדוחים. אחריות מאפשרת כח, אבל אי אפשר באמת להיפטר ממנה. כלומר, לך יש אולי את כל הכח, אבל האחריות מתחלקת בינכם כל עוד יש לו את האפשרות לקחת את הכח. הוא לא יכול לזרוק אותה עלייך.

בכל אופן, אני מציעה שלעת עתה תחיי כאילו נפרדתם סופית. תני את זה לעצמך לפחות למשך ההריון, כדי שתוכלי לעבור הלאה ולהתמקד במה שחשוב. נשמע שהרבה מהאנרגיות שלך כרגע יוצאות על כעס עליו, או על רצון שהוא ישתנה, במקום עלייך ועל ילדייך. תקופה של לבד באמת תאפשר יציבות שכרגע לא מתאפשרת לך בתוך הקשר. תבהירי לו שאת עוברת הלאה, ושאין על מה לדבר לפחות במשך השנה הקרובה, ותנתבי את האנרגיות שלך לעצמך.

המשפחה תומכת בי מאד, באופן מבהיל. הרושם, כפי שכתבתי קודם, הוא שהילדה השתגעה וצריך להגן עליה ועל העולם עד שיעבור לה. למה הם חושבים כך?

הנה מה הם רואים. אישה הרה, אם לשניים, אחד חולה מאד, כורעת מעומס. יש לה בעל נחמד ונעים לבריות שאהוב על כולם. הבעל מסייע בידה בכל דרך, עושה כל מה שהיא מבקשת, תמיד הוא שם בשבילה, תמיד הוא שם בשביל הילדים. בחור חכם שקורא ספרים חכמים ויודע הרבה עובדות. רב תארים וקרדיטים מצליח בעבודה מפרנס לא מבקש לעצמו דבר מכל כספו הכל לנו. ולעולם לא מתווכח או מסתכסך או מסתבך או מחפש כבוד. משחק עם הגדול כדורגל וכדורמים ונוסע אתו באופניים ולוקח את הקטן לטיפולים וקורא לו ספרים ותמיד בחיוך. יום אחד קמה עליו אשתו וזורקת אותו מהבית.

לא משפחתי, לא משפחתו, לא ילדי ובעיקר לא כבודו מבינים למה עשיתי את זה. עוד מעט אמשיך.

יקירה,
זה בדיוק מה שקרה! "הילדה אכן השתגעה"!
הילדה (ד"א, את יודעת שאת כבר לא ילדה? הם יודעים? למה צריך להקטין אותך ללהיות שוב ילדה? נקודה למחשבה) מעיזה להרים את הראש ולהגיד" לא טוב לי. יתרה מזאת: רע לי. יתרה מזא. אני מרשה לעצמי להגיד לעצמי ולעולם שרע לי ולא רק זה, אלא שאני עושה מעשה ועושה שינוי, ומרשה לעצמי להתחיל עשייה שתעשה לי טוב.
כן, כשמתייחסים לזה בהקשר של התרבות המערבית החברתית, המונגמית, הגברית, המתחשבת קודם כל בנורמות וב"מה יגידו" ורק אח"כ אם בכלל באושר הפרטי של האדם - זה להשתגע.
אז תשתגעי לך ותהני ותעשי שיהיה לך טוב.

הילדה השתגעה וצריך להגן עליה ועל העולם עד שיעבור לה.
יקירתי, לא לתמיכה כזו התכוונתי.
תמיכה פיזית (קרי, לעזור עם הילדים והבית וכו') היא מאוד חשובה ואינני מקלה בכך ראש.
ואני התכוונתי לתמיכה אמיתית, למישהו/י/ם שתומכים גם בדרך שלך, בבחירה שלך - לא במה שמישהו אחר חושב שנכון לך/לו/לסביבה.

רציתי לספר למה נפרדתי ממנו בכלל. בגלל שלא הצלחתי לדבר אתו. לא בגלל אלף הדברים האחרים, רק בגלל זה. הבנתי שבלי היכולת לדבר, אני מעדיפה להפסיק את הקשר. תקוותי היא שהצלחתי ליצור זעזוע עמוק מספיק בכדי להעיר אותו. אני לא יודעת אם הוא מסוגל להתעורר. אני לא יודעת מה יקרה אם יתעורר.

ראיתי אותו, לראשונה החודש. בא לשמור על הקטן, כשהגדול ואני התכוננו לארוע משפחתי. ללכת לארוע לבד, עוד דבר. פרצתי בבכי והוא מיד נצמד אלי. לא היתה בזה שום רומנטיקה, נהפוך הוא. זה היה בדיוק דפוס היחסים המחורבן שעזבתי מאחורי, אם מזדיינים אז חברים. לא להפך. בואי ונשכח מהכל, בלי התייחסות, בלי מילים. זה מילא לא היה רציני. די, אל תיגע בי. הרגיז אותי לראות את הנחמה שלו בדמעות שלי, מחפש סדק בתוכי דרכו יוכל לשוב הביתה בלי לזוז. לא, זה לא יעבוד. אם לחזור, אל תעשה את זה דרך קווי המתאר שלי. אם לחזור, רק בתוך דמות משל עצמך. נוכחת. למה אתה לא מבין את זה.

הבן הקטן. סדרה של בדיקות חדשות, הגיעו התוצאות. זועה של תוצאות. הדרדרות. השלכות. אני מספרת כאן ולא בשום מקום אחר. מתמודדת עם זה לבד. כל כך רגילה לספר לו כל דבר על הילד. מעולם לא הרווחתי מזה, רק ההרגל. החלטתי לא לספר מה שאני לא נשאלת. הוא לא שואל. מה חושב, שאין בדיקות החודש?

הבן הגדול. בלילות מתהווה מתחת לשמיכה, מחייג לאבא. אבא לא עונה. יושבת אתו במיטה, אישון לילה, מדברים. הוא רוצה הסברים. מגיעים לו הסברים. אני מספקת, כמיטב יכולתי. היכולת להודות בטעות, הנכונות לתקן, התקוה לבסס צמיחה מחדש, ממקום אחר. הוא מקשיב בענין. אז את רוצה שאבא יחזור, הוא דורש בסוף, מתעלם מכל מה ששמע וחותר לשורה האחת. תן לאבא עוד זמן, אני עונה. אבא יחזור בזמן הנכון לו, אי אפשר להאיץ. אלהים, רק אתמול נולד. אני נותן לו זמן, הוא עונה. עד מחר בבוקר.

הוא נואם. אני נקרעת. אני לא יכולה לספר אפילו. מתכווצת כולי לא לבכות, מה זה הילד הזה שיושב מולי, האם ילד או אור, מה קורה פה. בסוף הנאום מחייג שוב לאבא, כבודו עונה. אבא אמא אמרה שהיא רוצה שתחזור מחר בבוקר, מודיע המניפולטור הסובל, ומיד משחרר הבטחות והצהרות בשמי כיד הדמיון. בסדר, אני שומעת אותו מהעבר השני, אחזור מחר בבוקר. הוא סוגר ומודיע אמא סדרתי הכל, והולך לישון.

עכשיו מחר בבוקר. שש בבוקר. מיום ליום אני מתרחקת, נפשית, רגשית. לו היה נלחם על הקשר, לו היה עושה איזה דבר, דבר שהוא, להגיד התעוררתי, הנני כאן. הוא לא עושה כלום. הוא מחכה, דופק אלף שעות נוספות בעבודה, רק שם. עד יעבור זעם. אבל הזעם לא עובר, להפך. הוא גדל. הוא הבטיח לגדול לחזור הבוקר, הבוקר הזה. איך הוא הולך להתמודד עם ההבטחות חסרות הדעת שלו. איך אני.

תודה על החיבוקים.

תשע בבוקר. הוא הופיע בשבע ורבע, עם האוטובוס הראשון. הייתי בחדר אחר, מתעלמת מבואו. הקטן היה ער, משתובב בסלון. אחרי חצי שעה הבנתי שכלום לא קורה ויצאתי לתקתק סידורי בוקר. העציץ של הסלון היה הפוך. כמעט שכחתי איך זה: כשהילד לבד הוא יודע שאסור, אבל ליד אבא הוא מנסה בכל אופן. אבא לא מעיר על כלום, וכך מתפרק לו הבית. דבקתי בשתיקה. הגדול מתחיל מאוחר היום ,וגם עייף ודאי משיחות הלילה. הנחתי לו לישון. הקטן ביקש פיתה עם קוטג'. אבא שאל אותי אם יש קוטג'. לא עניתי. חמש פעמים שאל. חמש! נו, את מוכנה לענות לי, נו, רק תגידי אם יש קוטג' במקרר, נו, נו, נו. בכלל לא קולט שאני שותקת, חסר אונים. בסוף הגיע למקרר, מצא קוטג'. יש פיתות? שואל אותי. שלוש פעמים שאל, שלוש. זה פחות מחמש. בסוף פתח לבד את התא של הלחם ומצא.

לקח פיתה שלמה, שפך לתוכה הר קוטג'. הפיתה התפרקה לשני עיגולים. נתן לילד ככה. הילד לא הצליח לתפוס, התפרק לו בידיים, כתמי קוטג' משפריצים לכל עבר. אמר לו בוא אני אקח אותך, הוביל אותו החוצה אבל שכח לנעול לו סנדלים. יצאתי אחריהם עם הסנדלים, לקחתי בעצמי וסיננתי משהו רע. הוא הגיב ב"רק טענות יש לך".

אם לחזור, אל תעשה את זה דרך קוי המתאר של הגדול. אם לחזור, רק בתוך דמות משל עצמך, נוכחת. לא שווה לנסות לפני כן. מתי תבין?

שתי תוספות קטנות.
אחת אני יודעת שהגדול הוא לא באמת מניפולטור. כתבתי כדי להמחיש, אך המילה לא מתאימה. אני יודעת שהוא אמר מה שאמר מתוך אמונה שלמה.
שתיים. יהיו מי שיקראו כאן ולבם יצא לבעלי. לא בכדי. אני מודעת לסבלו, אני מודעת לצרתו, אני מודעת היטב לנכונותו האין סופית. ברוכים הדואגים לו.

אם את רוצה להיפרד ,היפרדי!רק בלי התירוצים ,,,,הבעיה היא אצלך לא אצלו.את לא אוהבת אותו,את לא באה
חדשה אליו.כל מה שתיארת עליו מראה אהבה גדולה אלייך ולילדיכם!הוא שואל אותך על פיתה כי הוא רוצה יחס ממך וכך הוא יודע לפעול ואת רק רואה את מה שעל פני השטח,סוחבת את יום האתמול.את לא רואה את מה שכולם רואים שהוא אדם אוהב,ואוהב אותך ומוכן לעשות למענך הכל!!התרכזת בחלקים השלילים הגדלת אותם כך שזה כל מה שאת יכולה לראות .מיליוני נשים מחפשות גבר שיאהב אותם ואת לא אוהבת את איך שהוא אוהב אותך.זה לגיטימי אז תעזבי !אבל אל תאשימי אותו במה שהוא .הוא מוכן תמיד לפתוח דלת ,לבוא לעשות מה שתגידי.

לא מסכימה עם הכותב מעלי (לא בא לי לחזור על הניק. לא מוצא חן בעיני למען האמת, נשמע לי תוקפני).
אהבה היא מעשים. לדוגמה,
הוא לא שואל. מה חושב, שאין בדיקות החודש?
לא לקחת חלק פעיל בניהול המחלה של הקטן זו ממש הזנחה, לא אהבה.

אני רוצה להתייחס לשיחת הלילה שלך עם הגדול. אני חושבת שבגיל הזה, הם שואלים שאלות ומבקשים הסברים, אך ליבם חותר לשורה התחתונה הזו - שיהיו להם אמא ואבא שחיים בבית אחד.
אני נוכחתי שלמרות כל ההסברים והשיחות, בסופו של יום, מה שמעניין את הקטנה זה בדיוק זה. היא אפילו הציעה - כמו הגדול - כשהסברתי שאנחנו לא מסתדרים - "אני אפתור לכם את הבעיות". ובניגוד לשלך - היא ממש לא חוותה אמאבא שגרים יחד. נפרדנו כשהיתה בת שנה-שנה וחצי. יש להם את הפנטזיה הזו, זה מאוד חזק וצריך להבין אותה, שהיא קיימת, ולהבין שההנמקות לא תמיד יעזרו כי לשם הם מכוונים.

אני רוצה לחזק אותך בנקודה הזו - שלמרות שאת בעין הסערה, ולא ברור לך במליון אחוז שהפירוד נכון (כי את מוכנה שיחזור - אבל אחר), את חייבת להיות חזקה עם המסר שמועבר להם. אני רוצה לתת לך כוח להעביר את המסר לילדים בצורה ברורה- כי זה מה שהחלטת.
אמא ואבא לא מסתדרים. כרגע לא יגורו ביחד.
וככל שתוכלי מהר יותר לשנות את ה"כרגע" הזה - לכאן או לכאן - כך יהיה להם טוב יותר. כי ה"כרגע" הזה נותן להם תקווה. משאיר דברים פתוחים. כמה שלך קשה להתמודד עם זה, להם יותר.
ולכן ככל שתוכלי להגדיר לעצמך את הכוון (נפרדים סופית או מנסים שוב), יהיה להם יותר קל.
כל "חזרה" שלו, בעיני, מקשה על הילדים. המסר צריך להיות עקבי, גם אם הוא קשה לעיכול.

דעתי בלבד, מוזמנת למחוק.

אני דווקא אכתוב לאיש בסיפור הזה.
קח את הרגליים וברח.
תיעלם לחודש חודשיים.
תן לה להתרסק אחרת אין לך צ'אנס.

אל תגיד אף מילה.
היא שמה אולטימטום שאם לא תשנה היא לא תקבל אותך בחזרה - אל תשתנה.

זה לא יקח הרבה זמן שהיא תגיע לחוסר אונים.

והילדים שלכם בכל מקרה משלמים את המחיר אז תירגע בעניין הזה.
עוד קצת בעוד כמה שבועות היא תהיה כל כך פסיבית כל כך חסרת אונים שאולי היא תסכים להשתנות.

והכי חשוב זה שתזכור שכל הסיפור הזה הוא הסיפור שלה ואין שום סיכוי שהיא תניח לך להיות מי שאתה.
אל תדבר כי אין מי שיקשיב לך.
אין לך סיכוי לרצות את העריצה הזו.

אחרי שהעריצה תתגלה באפסיותה ותבזבז את כל כוחה תוכל לקחת אליך את הילדים ולטפל בהם באהבה בימים שתקבל אותם.
תוכל לטפל בילדים שלך בדרכך בלי הארס הזה שמלווה אותך כל כך הרבה זמן.
ואולי תמצא אשה אחרת שתאהב אותך איך שאתה ותאפשר לך מעט שמחה בחיים שלך מה שלא קיבלת מהעריצה הזו אלא ההפך.

זה פחות או יותר הכוון תישאר נאמן לעצמך.

והיא?

היא תזחל אליך מתחננת שתחזור אליה ואז אולי אולי אלי אולי היא תקשיב לך - לא בטוח.
אבל אז יכול להיות שזה כבר יהיה מאוחר מדי.

תהיה חזק.
הסיפור ביניכם - נגמר.

"האיש בסיפור הזה" לא קורא כאן.
עולם, הרגישות שלך מובנת, אבל לקורא מהצד (לי) די ברור ש"הוא" אינו קורא כאן ושהדברים מכוונים אליה ולא אליו.
אני מסכימה איתך שהדברים האלה לא תומכים, אבל נראה לי שזו הייתה כוונתו - לזעזע אותה.
אני לא בטוחה לגמרי שאיש אחד טועה במה שהוא מנסה לעשות.
מצד שני, אני גם לא בטוחה שהוא צודק.
למען האמת זה תלוי בה.
על איזה קרקע הדברים האלה נופלים אצלה.
_

קטונתי מלהכנס לנעליים שלך, אמא של ילד חולה.
אבל, אני יכולה להזדהות עם הצד שלך במשחק התפקידים הזה.
את - האקטיבית, הוא - הפאסיבי.
בזמן הבחירה (בו, כבן זוג) נראה היה לך שיהיה אבא אינטיליגנטי ומעשיר לילדיו, שנים אח"כ הוא מתגלה כאימפוטנט לנוכח החיים.
אני קוראת את הדף הזה (וגם את הקודמים שלו) - בפחד.
הפחד הוא מהאפשרות שהשיעור שלך כרגע הוא השיעור העתידי שלי.
גם אני כמוך, חיה עם איש שלפעמים (בצמתים קריטיים) לא רואה, לא שומע, לא זוכר, לא יודע, לא מביע דעה.
בניגוד אליך, למדתי לחיות ככה, ולשמוח באהבתו הפשוטה והאמיתית אלי ואל ילדינו.
אבל אין לי ילד חולה.
אז קטונתי.

אם את רוצה להיפרד ,היפרדי!רק בלי התירוצים ,,,,הבעיה היא אצלך לא אצלו.את לא אוהבת אותו

אני נוטה להסכים עם המשפט. לא כי זו בעיה, זו פשוט נראית עובדה לאחר כל תיאורייך. נראה שאת לא אוהבת אותו, את לא נמשכת אליו. ואני אישית בטוחה שמשיכה וסקס טוב הם דברים מאוד מאוד חושבים בנישואין, לא פחות מכבוד, וחברות.

נדמה לי שבא לך להתרגש, בא לך פרפרים בבטן, ואת רוצה שהוא יילחם עלייך עכשיו ויחזר, ותהיה לך מלודרמה קטנה.
אישית לי לא נראה שום דבר נורא במה שתיארת, פרט לכך שזו האישיות שלו, ולך היא לא מתאימה. לא נראה לי הוגן לדרוש ממנו שינוי טוטאלי.
כמו ש מיטל מ כתבה לך, גם בעלי עונה אחד לאחד לקריטריונים שציינת. הבעלים שלי ושלה אפילו דומים חזותית, ובהבעות שלהם, זה מדהים...
לי אין בעיה עם זה. אני אוהבת את זה, ואוהבת אותו.

לא לקחת חלק פעיל בניהול המחלה של הקטן זו ממש הזנחה, לא אהבה.
זו ממש לא הזנחה, לא כולם אנשים פעילים. גם אצלנו אם אני לא מדווחת אז בעלי לא שואל כלום, בכל נושא שלא יהיה. הוא סומך עליי שאני מטפלת בעינינים, והוא סומך עליי שאני מיידעת אותו בכל נושא חשוב.

באמת, בעיני נראה ממש לא הוגן לרצות לשנות בן אדם מן היסוד כך שיתאים לפנטזיות שלך, מהסיבה שכמו שהוא עכשיו הוא לא מתאים לך.
בעיני לא הוגן לרצות לשנות אנשים בכלל
הייתי נשברת עד עומק נשמתי אם אחרי כמה שנות נישואין בעלי היה מגרש אותי מהבית, ואומר לי " כל מה שאת זה לא מתאים לי בכלל, ואל תחזרי עד שלא תשתני". ובטוח שלא הייתי "נלחמת" עליו.

את רוצה לגיטימציה להיפרד? למה? מה זה ייתן לך? הרי רק את יודעת את התשובות, למה לחפש הסכמה או אי הסכמה?
אם לא טוב לך ברמה שאת לא מסוגלת לחיות ככה יותר , אז אל תחיי כך.

אני מסכימה וגם לא מסכימה עם קודמותיי.
מאוד הזדהיתי עם

_בעיני נראה ממש לא הוגן לרצות לשנות בן אדם מן היסוד כך שיתאים לפנטזיות שלך, מהסיבה שכמו שהוא עכשיו הוא לא מתאים לך.
בעיני לא הוגן לרצות לשנות אנשים בכלל_

למעשה את כל כך רוצה את בעלך איתך שאת מעדיפה לגרש אותו בתקווה שירצה אותך בדיוק כמו שאת רוצה אותו,
שיעשה, יגיד, ישתדל... אבל!!!!!!!!! הוא לא. כי הוא לא יודע שלזה את מצפה. וגם אם יידע לא יעשה את זה כמו שאת רוצה כי...
הכל אצלך בראש! הוא לא שותף להרגשות שלך, אתם לא שרים את אותו השיר. ולכן אם לא תניחי לו לשיר את מה שהוא ואת מי שהוא,
תמיד תצאי לא מרוצה.
תשמעי, אם הייתי צריכה לשפוט את בעלי לפי הקריטריונים שלך, לא רק שהייתי מגרשת אותו אלא אולי אף שורפת אותו.
אם אצלך הוא לא מנחש איפה הקוטג', אצלי הוא שואל איפה הקוטג', מקבל תשובה, פותח את המקרר, מסתכל, שוב שואל איפה הקוטג', אומרת לו תזיז את הזיתים, הוא מזיז, מסתכל על קוטג' ובקול עצבני שואל: נו, איפה הקוטג'??? (ב#$% של האמא ש'ך הקוטג', בסדר?)
אבל בטח שאני אוהבת אותו עם כל השטויות שלו. כי הוא מאזן אותי ומשלים אותי, אנחנו שני חצאים של תא אחד, אבל כל אחד מאיתנו גם אישיות נפרדת, עם ההרגלים שלו/ה, עם השטויות והדפיקויות. וזה הכיף שלא חייבים להיות אותו דבר. ככה יש על מה לדבר (טיפ קטן - נסי לדבר איתו באוטו: ככה הוא גם לא יכול לקרוא עיתון וגם אין לו לאן לברוח, בתנאי שהוא הנהג כמובן, וככה מתפתחות להן שיחות נעימות וארוכות!)
במקרה שלך הייתי אומרת לך לקחת את עצמך בפרופורציה, כי את בהריון (אל תזלזלי בהורמונים, אני בהריונות משוגעת לגמרי, שומר נפשו ירחק).
אני אישית הבטחתי לעצמי לעולם לא להפרד מבן זוג בהריון (רצינית לגמרי). אולי כדאי לך לצאת לחופשה (כן, בדיוק עכשיו, בשיא הלחץ)? תשאירי לו את הילדים, הוא כבר ילמד להסתדר,ואת תנוחי, תשקיעי בעצמך, תאהבי את עצמך ... אם תחכי שהוא יפנק אותך את יכולה להמתין הרבה מאוד זמן, תתני לעצמך בלי לבקש (לרצות) ממנו
ורציתי באמת להזכיר שלא מדובר במחזר אלא באב ילדייך, אתם כבר נקשרתם זה בזו, ואין אחד בעולם שיאהב את ילדייך כמו שהוא אוהב אותם. ועדיין אוהב אותך. פשוט פוחד ממך.
תצאי עם חברות, תעשי יוגה או פילאטיס או סריגה. את חייבת יותר לדבר עם נשים אחרות, לקבל פרופורציות , וגם לנוח מהלחץ שלך.
שיהיה לך רק טוב

אני אותה אחת משתי הודעות מלמעלה.

חייבת להוסיף :
לאחר קריאת קט קטית, שצרפה עצמה לשורה ארוכה ומפוארת של נשים (כולל אותי) שלמדו להשלים עם האימפוטנציה (ברמה זו או אחרת) של האיש שלהם, שזו לא סיבה שאת תחיי עם בעל אימפוטנט.
רק את יודעת מה המחיר שתשלמי על החיים איתו ובלעדיו.
וברמה קצת פחות אישית, טוב שאנחנו חיים בתקופה שבה כל אחת (ואחד) יכולה לעשות את השיקולים שלה : להשאיר על כנו תא משפחתי בעייתי או לפרק אותו.

אני אישית הבטחתי לעצמי לעולם לא להפרד מבן זוג בהריון (רצינית לגמרי).

ואני הגדלתי זאת גם לשנה הראשונה בכל דבר. נישואין, אחרי הלידה וכו'...


טיפ קטן - נסי לדבר איתו באוטו: ככה הוא גם לא יכול לקרוא עיתון וגם אין לו לאן לברוח, בתנאי שהוא הנהג כמובן, וככה מתפתחות להן שיחות נעימות וארוכות!)

מה זה? איך עלית על השיטות שלי??

מה זה? איך עלית על השיטות שלי??

אין איזה ספר על זה??
להכל צריך להגיע לבד???