תמר ס יולדת
נשלח: 10 אפריל 2005, 21:04
דף סיפור לידה
דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים, דף סיפור לנלק, דף סיפור אחים בלידה
יום לפני התאריך המשוער. שבת בבוקר 6:30, אני מרגישה משהו זורם. קמה לשירותים. נדמה לי שזאת ירידת מים אבל לא בטוחה. אחרי שעתיים של התלבטות (ושל לחכות ששרהלה בטוח תהיה ערה) אני מתקשרת לשרהלה והיא אומרת לחכות לצירים. בינתיים לשים לב לצבע, לתנועות ולחום הגוף שלי. "תמשיכו כרגיל, תטיילו".
טיילנו. המון. פה ושם צירון עלוב. אני מניקה את מתן שאולי יעזור לי לצירים אבל זה רק גורם לצירי תופת אינסופיים ולא יעילים שמפסיקים מיד כשהוא מפסיק לינוק.
ב-12:00 אני שוב מתקשרת לשרהלה לשאול מה אומר צבע ורוד, היא אומרת שזה מעיד על פתיחה. שיש התקדמות. (אבל איפה הצירים שלי???)
במוצאי שבת אני שואלת את שרהלה אם כדאי להתקשר להומאפטית שלי. היא מאשרת.
הלכנו לאכול בחוץ פעם אחרונה רק הורים עם ילד אחד. אני לא ממש אכלתי, רק הלכתי כל דקה לשירותים לראות מה חדש. ההומאופטית אומרת לקחת את התרופה שלקחתי בהריון ונותנת עוד 2 תרופות למקרה שזה לא יעזור.
חזרנו הביתה ומיד הלכנו לישון. אחרי שעה התעוררתי עם ציר חזק (לפחות ככה חשבתי אז בנאיביותי). הולכת למחשב מחפשת עם מי אפשר לדבר ומוצאת. מתקשרת לגילה ומספרת לה שזה קורה.
ב-1:00 זה כבר כל חמש דקות וכואב לאללה. התקשרתי לשרהלה והערתי אותה. היא מחכה לכרמית וביחד הן נוסעות אלינו.
הערתי את עומר כי כבר לא יכלתי להיות לבד עם הצירים. מדי פעם אני על הכדור. כמעט אחרי כל ציר אני הולכת לשירותים (פעם פיפי, פעם קקי), גם עומר משלשל.
ב-3:00 הן מגיעות. אני מבקשת משרהלה לבדוק פתיחה והיא מסרבת כי הייתה ירידת מים (אלק. היא לא רוצה לייאש אותי. מן הסתם הייתי בפתיחה ממש קטנה).
היא שולחת את עומר וכרמית לישון. (עומר נרדם בשניה, כרמית כמובן לא).
בינתיים אני והיא בחדר חשוך. היא רואה מת לחיות(!!!!) ואני שוכבת עם ראש על הברכיים שלה. בכל ציר היא מעסה לי את הגב. לוקח לי זמן עד שאני מעיזה לכוון אותה בדיוק לאן שטוב לי. מקיאה פעמיים לקערה שהיא טסה להביא וזה כזה כיף.
אחרי שעה בערך כבר קשה לי לשכב, עברנו לסלון, כרמית (שלא באמת ישנה) קמה. אני עושה קולות, לפעמים על הספה, לפעמים על הרצפה. זה לא כמו שדמיינתי, אני לא זזה המון. לוקח לי זמן עד שאני באמת יודעת להרפות.
שרהלה שואלת מתי מתן יתעורר ואני אומרת שב-5:00. היקה שלי מתעורר בדיוק בשעה שאמרתי ולמרות שאבא לידו זה לא מספק אותו והוא רוצה רק אותי. ברגע שהוא התעורר הפסיקו הצירים. חשבתי שאשכב לידו והוא יירדם, אבל הוא לא נרדם ופתאום חוזרים הצירים ואני קופצת מהמיטה לשירותים ולסלון. שרהלה שואלת אותי "איכפת לך שהוא יבוא לכאן?" ואז כשאני חושבת על זה ממש לא איכפת לי שהוא יראה אותי ככה. אני קוראת לו לבוא אלי לסלון והוא בא, מחבק אותי. אני מסבירה לו שהתינוקת רוצה לצאת וזה כואב לי וזה בסדר. כמו בשיר "איך שיר נולד, כמו תינוק..." ודיברנו על זה קודם. הוא ידע שלידה זה כואב. בכל ציר אני גונחת, נוהמת והוא מלטף לי את הגב, מנשק, מחבק. בחלק מהזמן הוא יושב על עומר ומחייך אלי וכ"כ טוב לי שהם שניהם שם ואני לא מרגישה שזה מעכב אותי במשהו. באמצע הלכתי לעשות מקלחת. ב-6:30 אני רוצה שהוא ילך. אני שולחת אותו עם עומר לשכנה אבל זה לא מתאים והם חוזרים. ב-7:00 הם הולכים לגן.
אני בשלב כזה שמפחיד אותי שיכול להיות יותר כואב. שזה לא שיא הכאב של הלידה שלי. איך יכול להיות יותר כואב?
שרהלה בודקת אותי ואני בפתיחה של 7. איזה חלום זה בשבילי. אני כבר בטוחה שאני בסוף, עוד שניה יולדת, לא נתקעתי על 3-4 , הגעתי ל-7!
פתחנו בריכה שהייתה כבר מנופחת ברובה. כרמית ושרהלה עובדות במרץ למלא, לנפח, לא יודעת מה עשיתי אני בזמן הזה. בינתיים עומר חוזר. שרהלה אומרת לו לקרוא לאמבולנס שהיא ביקשה שיהיה ליד הבית מפתיחה של 5. אני לא בעניינים בגרוש, לא שומעת, לא רואה, עסוקה רק עם עצמי.
נכנסתי לבריכה וכמו שדמיינתי שזה יהיה, כך בדיוק היה. אי אפשר לתאר. זה לא שהצירים פחות כאבו. אלא שיכלתי להיות בכל מיני תנוחות שמחוץ למים הן בלתי אפשריות. למשל בישיבה כשהטוסיק באוויר, בלי שום מאמץ. כבר הרגשתי לחץ. מהרגע שנכנסתי לבריכה לא נתתי לעומר לזוז ממני. כל ציר נשענתי עליו, צעקתי איך שיצא לי. הוא מת ללכת לשירותים, להחליף מכנסיים, לא בקלות שחררתי אותו. כל כך לוחץ, פשוט לא יאמן, ביקשתי משרהלה שתבדוק אותי. "תבדקי לבד". בדקתי והרגשתי ראש. לא בפתח. עדיין צריך להכניס אצבע כדי להרגיש אותו. אבל הוא שם! התינוקת שלי כבר אצלי בידיים! אני לא מאמינה שאני בשלב הזה. הכל כואב, לוחץ, בוער מכל הכיוונים. וזה לא נגמר. הצירים כואבים, הלחץ משגע וכלום לא מתקדם. התקתוק של השעון מזכיר לי את אבא שלי, זה מפריע לי, ביקשתי שיורידו אותו (להם הוא הפריע הרבה קודם, רק שהם לא העיזו להגיד). פה ושם אני שומעת טלפון, דפיקה בדלת אבל זה כאילו לא בעולם שלי, זה לא פה, זה לא נכנס לי למה שקורה לי עכשיו.
שרהלה מעסה לי את הפירנאום בכל ציר, פה ושם מוניטור, כרמית עובדת כמו משוגעת לחדש לי את המים החמים, לשלות את הקקי (הרב, יש לומר) שיצא לי. ועומר סובל אותי בשקט. אני מדברת בלי הפסקה לתינוקת שלי (אני מתביישת לומר מה צעקתי לה ואיך קראתי לה. רק משפטי אהבה ובכל זאת לא יכולה לומר אותם). מתישהו אמרתי לכרמית (בשיא הציניות, את יודעת את זה נכון??) "את והרעיונות שלך, ללדת בבית, ממש רעיון גאוני". (כרמית טוענת שלא אמרתי לה את זה, אבל אני יודעת שכן).
הראש מתקדם. זה כבר לא אצבע, זה כל פעם יותר קרוב. זה כבר בפתח. עומר מרגיש אותה. מתישהו בשלב הזה שאלתי אם זה כבר צירי לחץ. נדמה לי ששרהלה כמעט נפלה מצחוק על השאלה האינפנטילית שלי. (כרמית מאשרת שזה היה מצחיק ששאלתי).
הכל כואב מכל הכיוונים וכל מה שאני מצליחה לצעוק זה "איזה כיף לי, אני יולדת", "איזה מזל שזה לא הפוך ואני לא צריכה לראות אותך ככה" (לעומר). בשום שלב אני לא חושבת על אפידורל, על בית חולים.
"שרהלה, תעשי משהו" אני מתחננת. והיא אומרת לי "את עושה, זה מצוין, צריך סבלנות". היא גם מעבירה ביקורת על עיסוי הפירנאום העלוב שלנו. לא מפסיקה לשמן אותי. היא מציעה לי כמה פעמים לצאת מהמים אבל אני לא מסוגלת. מרגישה שאם אצא אני פשוט אפול.
היא אומרת לא ללחוץ. "את אל תלחצי" אני נובחת עליה. אבל לא לוחצת. לא רוצה להיקרע וגם ברור לי שזה לא נכון ללחוץ בשלב הזה.
שרהלה מדהימה. כל מילה, מבט, מגע בול במקום. שום דבר לא מיותר וכלום לא חסר. כשבא לי להיות לבד אני לבד. לא איכפת לי מי מסביבי. אני לא רואה כלום. וכשבא לי להיות איתם-אני איתם.
"כרמית, איך אני יעשה את זה?" "את עושה את זה, את מדהימה". בשביל זה רציתי אותה כאן. רק להסתכל עליה ולדעת שאני יכולה.
ושרהלה לא מפסיקה לומר לי שצריך סבלנות. מפתיע, אבל לא מעצבן אותי שהיא אומרת את זה. אני כל הזמן מחכה שתאמר "זהו, בציר הבא הראש בחוץ". היא לא אומרת. אני מצליחה לעמוד בכל ציר רק בגלל שאני בטוחה במליון אחוז שבסוף הציר הזה היא תגיד. ואני לא נשברת שהיא לא אומרת.
היא לא אמרה. והוא יצא.ראש קטן ומושלם. ככה בתוך המים.עומר עומד להתעלף מהתרגשות. אני לא מאמינה שילדתי. מבחינתי בשלב הזה הכל נגמר. ילדתי.
אני שואלת את שרהלה "מה עכשיו?" והיא עונה "נחכה לציר הבא, היא תסובב את הכתפיים". אין צירים. פשוט הפסקה מבורכת. כלום לא כואב. רק שאני מתה כבר להחזיק אותה. להריח.
עיסוי פטמות לא מזיז לצירים שלי. הם פשוט מחכים עד שיתאים להם. בציר הבא שרהלה עוזרת לה להסתובב ואומרת לי "בציר הבא קחי אותה אליך". ואני לוקחת אותה, היא בידיים שלי. כולה עדיין במים. מוציאה את הראש ומניחה אותה עלי. מושלמת. נס. הרגשה שאי אפשר לתאר. כמה דמיינתי את זה. חשבתי שנבכה שנינו בטרוף. אבל לא. יש שקט כזה וחושך והיא לא בוכה. עושה פרצופים. מכווצת את הפה. נהיית ורודה לאט לאט. עם כובע קטן על הראש. לא רוצה לינוק.
בינתיים הבריכה מלאה בדם. נראה שיותר מדי. אנחנו מחכים עד שחבל הטבור יפסיק לפעום ואז עומר חותך אותו. ולוקח אותה עטופה על הגוף שלו. אני יוצאת מהמים ויש ציר שמוציא את השליה. (לא כואב בכלל, למרות מה שתמיד חשבתי).
"אני רוצה שליה שלמה". אני אומרת לשרהלה והיא מאשרת שהיא שלמה.
התינוקת שלי יונקת. יצור קטן ומושלם שיצא מהגוף שלי.
רק כשהתקשרתי לאמא שלי לספר לה, בכיתי.
דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים, דף סיפור לנלק, דף סיפור אחים בלידה
יום לפני התאריך המשוער. שבת בבוקר 6:30, אני מרגישה משהו זורם. קמה לשירותים. נדמה לי שזאת ירידת מים אבל לא בטוחה. אחרי שעתיים של התלבטות (ושל לחכות ששרהלה בטוח תהיה ערה) אני מתקשרת לשרהלה והיא אומרת לחכות לצירים. בינתיים לשים לב לצבע, לתנועות ולחום הגוף שלי. "תמשיכו כרגיל, תטיילו".
טיילנו. המון. פה ושם צירון עלוב. אני מניקה את מתן שאולי יעזור לי לצירים אבל זה רק גורם לצירי תופת אינסופיים ולא יעילים שמפסיקים מיד כשהוא מפסיק לינוק.
ב-12:00 אני שוב מתקשרת לשרהלה לשאול מה אומר צבע ורוד, היא אומרת שזה מעיד על פתיחה. שיש התקדמות. (אבל איפה הצירים שלי???)
במוצאי שבת אני שואלת את שרהלה אם כדאי להתקשר להומאפטית שלי. היא מאשרת.
הלכנו לאכול בחוץ פעם אחרונה רק הורים עם ילד אחד. אני לא ממש אכלתי, רק הלכתי כל דקה לשירותים לראות מה חדש. ההומאופטית אומרת לקחת את התרופה שלקחתי בהריון ונותנת עוד 2 תרופות למקרה שזה לא יעזור.
חזרנו הביתה ומיד הלכנו לישון. אחרי שעה התעוררתי עם ציר חזק (לפחות ככה חשבתי אז בנאיביותי). הולכת למחשב מחפשת עם מי אפשר לדבר ומוצאת. מתקשרת לגילה ומספרת לה שזה קורה.
ב-1:00 זה כבר כל חמש דקות וכואב לאללה. התקשרתי לשרהלה והערתי אותה. היא מחכה לכרמית וביחד הן נוסעות אלינו.
הערתי את עומר כי כבר לא יכלתי להיות לבד עם הצירים. מדי פעם אני על הכדור. כמעט אחרי כל ציר אני הולכת לשירותים (פעם פיפי, פעם קקי), גם עומר משלשל.
ב-3:00 הן מגיעות. אני מבקשת משרהלה לבדוק פתיחה והיא מסרבת כי הייתה ירידת מים (אלק. היא לא רוצה לייאש אותי. מן הסתם הייתי בפתיחה ממש קטנה).
היא שולחת את עומר וכרמית לישון. (עומר נרדם בשניה, כרמית כמובן לא).
בינתיים אני והיא בחדר חשוך. היא רואה מת לחיות(!!!!) ואני שוכבת עם ראש על הברכיים שלה. בכל ציר היא מעסה לי את הגב. לוקח לי זמן עד שאני מעיזה לכוון אותה בדיוק לאן שטוב לי. מקיאה פעמיים לקערה שהיא טסה להביא וזה כזה כיף.
אחרי שעה בערך כבר קשה לי לשכב, עברנו לסלון, כרמית (שלא באמת ישנה) קמה. אני עושה קולות, לפעמים על הספה, לפעמים על הרצפה. זה לא כמו שדמיינתי, אני לא זזה המון. לוקח לי זמן עד שאני באמת יודעת להרפות.
שרהלה שואלת מתי מתן יתעורר ואני אומרת שב-5:00. היקה שלי מתעורר בדיוק בשעה שאמרתי ולמרות שאבא לידו זה לא מספק אותו והוא רוצה רק אותי. ברגע שהוא התעורר הפסיקו הצירים. חשבתי שאשכב לידו והוא יירדם, אבל הוא לא נרדם ופתאום חוזרים הצירים ואני קופצת מהמיטה לשירותים ולסלון. שרהלה שואלת אותי "איכפת לך שהוא יבוא לכאן?" ואז כשאני חושבת על זה ממש לא איכפת לי שהוא יראה אותי ככה. אני קוראת לו לבוא אלי לסלון והוא בא, מחבק אותי. אני מסבירה לו שהתינוקת רוצה לצאת וזה כואב לי וזה בסדר. כמו בשיר "איך שיר נולד, כמו תינוק..." ודיברנו על זה קודם. הוא ידע שלידה זה כואב. בכל ציר אני גונחת, נוהמת והוא מלטף לי את הגב, מנשק, מחבק. בחלק מהזמן הוא יושב על עומר ומחייך אלי וכ"כ טוב לי שהם שניהם שם ואני לא מרגישה שזה מעכב אותי במשהו. באמצע הלכתי לעשות מקלחת. ב-6:30 אני רוצה שהוא ילך. אני שולחת אותו עם עומר לשכנה אבל זה לא מתאים והם חוזרים. ב-7:00 הם הולכים לגן.
אני בשלב כזה שמפחיד אותי שיכול להיות יותר כואב. שזה לא שיא הכאב של הלידה שלי. איך יכול להיות יותר כואב?
שרהלה בודקת אותי ואני בפתיחה של 7. איזה חלום זה בשבילי. אני כבר בטוחה שאני בסוף, עוד שניה יולדת, לא נתקעתי על 3-4 , הגעתי ל-7!
פתחנו בריכה שהייתה כבר מנופחת ברובה. כרמית ושרהלה עובדות במרץ למלא, לנפח, לא יודעת מה עשיתי אני בזמן הזה. בינתיים עומר חוזר. שרהלה אומרת לו לקרוא לאמבולנס שהיא ביקשה שיהיה ליד הבית מפתיחה של 5. אני לא בעניינים בגרוש, לא שומעת, לא רואה, עסוקה רק עם עצמי.
נכנסתי לבריכה וכמו שדמיינתי שזה יהיה, כך בדיוק היה. אי אפשר לתאר. זה לא שהצירים פחות כאבו. אלא שיכלתי להיות בכל מיני תנוחות שמחוץ למים הן בלתי אפשריות. למשל בישיבה כשהטוסיק באוויר, בלי שום מאמץ. כבר הרגשתי לחץ. מהרגע שנכנסתי לבריכה לא נתתי לעומר לזוז ממני. כל ציר נשענתי עליו, צעקתי איך שיצא לי. הוא מת ללכת לשירותים, להחליף מכנסיים, לא בקלות שחררתי אותו. כל כך לוחץ, פשוט לא יאמן, ביקשתי משרהלה שתבדוק אותי. "תבדקי לבד". בדקתי והרגשתי ראש. לא בפתח. עדיין צריך להכניס אצבע כדי להרגיש אותו. אבל הוא שם! התינוקת שלי כבר אצלי בידיים! אני לא מאמינה שאני בשלב הזה. הכל כואב, לוחץ, בוער מכל הכיוונים. וזה לא נגמר. הצירים כואבים, הלחץ משגע וכלום לא מתקדם. התקתוק של השעון מזכיר לי את אבא שלי, זה מפריע לי, ביקשתי שיורידו אותו (להם הוא הפריע הרבה קודם, רק שהם לא העיזו להגיד). פה ושם אני שומעת טלפון, דפיקה בדלת אבל זה כאילו לא בעולם שלי, זה לא פה, זה לא נכנס לי למה שקורה לי עכשיו.
שרהלה מעסה לי את הפירנאום בכל ציר, פה ושם מוניטור, כרמית עובדת כמו משוגעת לחדש לי את המים החמים, לשלות את הקקי (הרב, יש לומר) שיצא לי. ועומר סובל אותי בשקט. אני מדברת בלי הפסקה לתינוקת שלי (אני מתביישת לומר מה צעקתי לה ואיך קראתי לה. רק משפטי אהבה ובכל זאת לא יכולה לומר אותם). מתישהו אמרתי לכרמית (בשיא הציניות, את יודעת את זה נכון??) "את והרעיונות שלך, ללדת בבית, ממש רעיון גאוני". (כרמית טוענת שלא אמרתי לה את זה, אבל אני יודעת שכן).
הראש מתקדם. זה כבר לא אצבע, זה כל פעם יותר קרוב. זה כבר בפתח. עומר מרגיש אותה. מתישהו בשלב הזה שאלתי אם זה כבר צירי לחץ. נדמה לי ששרהלה כמעט נפלה מצחוק על השאלה האינפנטילית שלי. (כרמית מאשרת שזה היה מצחיק ששאלתי).
הכל כואב מכל הכיוונים וכל מה שאני מצליחה לצעוק זה "איזה כיף לי, אני יולדת", "איזה מזל שזה לא הפוך ואני לא צריכה לראות אותך ככה" (לעומר). בשום שלב אני לא חושבת על אפידורל, על בית חולים.
"שרהלה, תעשי משהו" אני מתחננת. והיא אומרת לי "את עושה, זה מצוין, צריך סבלנות". היא גם מעבירה ביקורת על עיסוי הפירנאום העלוב שלנו. לא מפסיקה לשמן אותי. היא מציעה לי כמה פעמים לצאת מהמים אבל אני לא מסוגלת. מרגישה שאם אצא אני פשוט אפול.
היא אומרת לא ללחוץ. "את אל תלחצי" אני נובחת עליה. אבל לא לוחצת. לא רוצה להיקרע וגם ברור לי שזה לא נכון ללחוץ בשלב הזה.
שרהלה מדהימה. כל מילה, מבט, מגע בול במקום. שום דבר לא מיותר וכלום לא חסר. כשבא לי להיות לבד אני לבד. לא איכפת לי מי מסביבי. אני לא רואה כלום. וכשבא לי להיות איתם-אני איתם.
"כרמית, איך אני יעשה את זה?" "את עושה את זה, את מדהימה". בשביל זה רציתי אותה כאן. רק להסתכל עליה ולדעת שאני יכולה.
ושרהלה לא מפסיקה לומר לי שצריך סבלנות. מפתיע, אבל לא מעצבן אותי שהיא אומרת את זה. אני כל הזמן מחכה שתאמר "זהו, בציר הבא הראש בחוץ". היא לא אומרת. אני מצליחה לעמוד בכל ציר רק בגלל שאני בטוחה במליון אחוז שבסוף הציר הזה היא תגיד. ואני לא נשברת שהיא לא אומרת.
היא לא אמרה. והוא יצא.ראש קטן ומושלם. ככה בתוך המים.עומר עומד להתעלף מהתרגשות. אני לא מאמינה שילדתי. מבחינתי בשלב הזה הכל נגמר. ילדתי.
אני שואלת את שרהלה "מה עכשיו?" והיא עונה "נחכה לציר הבא, היא תסובב את הכתפיים". אין צירים. פשוט הפסקה מבורכת. כלום לא כואב. רק שאני מתה כבר להחזיק אותה. להריח.
עיסוי פטמות לא מזיז לצירים שלי. הם פשוט מחכים עד שיתאים להם. בציר הבא שרהלה עוזרת לה להסתובב ואומרת לי "בציר הבא קחי אותה אליך". ואני לוקחת אותה, היא בידיים שלי. כולה עדיין במים. מוציאה את הראש ומניחה אותה עלי. מושלמת. נס. הרגשה שאי אפשר לתאר. כמה דמיינתי את זה. חשבתי שנבכה שנינו בטרוף. אבל לא. יש שקט כזה וחושך והיא לא בוכה. עושה פרצופים. מכווצת את הפה. נהיית ורודה לאט לאט. עם כובע קטן על הראש. לא רוצה לינוק.
בינתיים הבריכה מלאה בדם. נראה שיותר מדי. אנחנו מחכים עד שחבל הטבור יפסיק לפעום ואז עומר חותך אותו. ולוקח אותה עטופה על הגוף שלו. אני יוצאת מהמים ויש ציר שמוציא את השליה. (לא כואב בכלל, למרות מה שתמיד חשבתי).
"אני רוצה שליה שלמה". אני אומרת לשרהלה והיא מאשרת שהיא שלמה.
התינוקת שלי יונקת. יצור קטן ומושלם שיצא מהגוף שלי.
רק כשהתקשרתי לאמא שלי לספר לה, בכיתי.
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
, אמרתי לך!!!!