באופן טבעי

בספרות הרפואית אומרים שאין עצבים בחבל הטבור, ככה שהתינוק לא אמור להרגיש את החיתוך שלו.
אבל לפני כמה ימים ישבתי עם עוד אמהות בוגרות לידות בית, וגילינו שאצל כולנו התינוקות בכו כשחתכו להם את חבל הטבור -- למרות שחיכינו עד שהחבל יפסיק לפעום, ולמרות שהתינוקות כבר לא בכו את בכי הנשימה הראשונה אלא היו רגועים לפני החיתוך.

אז מה זה?
אולי כן יש שם עצבים ולא טרחו לבדוק?
אולי התינוק בכל זאת מרגיש את השפעת הניתוק "בצד שלו" גם בלי שיהיו עצבים באמצע הדרך?
אולי זה אוסף קוריוזים קטן ואצל אחרים זה לא היה כך?
מה דעתכן?

אני לא זוכרת שבכו,אבל אולי אני סתם לא זוכרת.
אבל גם לא חיכיתי עד שלגמרי יפסיק לפעום,למרות שלא מיד חתכו,קודם נתנו לי קצת את הילדים להחזיק עליי מיד שיצאו (חוץ מהגדולה שלא הצלחתי להחזיק מרוב חוטים שהיו מחוברים אליי קודם היה צריך לעזור לי להסתובב כדי לשכב. נראה לי שבעלי החזיק אותה לפניי)

גם אני לא זוכרת. אבל הבכורה לא בכתה בכלל בחדר הלידה, את זה אני זוכרת: היא השמיעה קול כזה מיוחד, מין קריאת הפתעה, בזמן שהיתה בדרך החוצה, ואז רק פקחה עיניים גדולות מתבוננות והסתכלה בשקט בנו ובעולם באור הבוקר הרך, חיכינו עד שחבל הטבור יפסיק לפעום לפני שאילנה שמש המיילדת חתכה אותו, ואז ינקה עוד איזה שעתיים עד שביקשו מאיתנו לפנות את חדר הלידה. אני זוכרת שציינתי לעצמי שהיא בכלל בכלל לא בכתה. אז כנראה גם לא כשחתכו את חבל הטבור.

מעניין, חבל שלא זוכרת... גם האבא, שחתך כשכבר הפסיק לפעום, לא ממש זוכר. אבל טוען שנראה לו שלא בכתה.

אף אחד מהשלושה שלי לא בכה. הם פשוט ינקו בשלווה.

יש שבוכים ויש שלא. אגב הם לא בוכים כשאנו שמים את המלחציים אלא רק כשחותכים.
להערכתי חלק בוכים כי הם היו על אמא והיה להם חמים ונעים ופתאום חושפים אותם לאויר ומתעסקים בהם. אם המספריים נוגעוץ בהם אז זה עוד יותר לא נעים..